Connect with us

במה וקולנוע

"Johnny English Strikes Again": המרגל שפיספס את המטרה

Published

on

רואן אטקינסון חוזר כסוכן הסמוי האומלל בעולם בחלק השלישי בסדרת סרטי הריגול המתישה וכביכול משעשעת

מעת: שי שגב

בסרט "Johnny English Strikes Again": נקרא הסוכן החשאי הטוב בבריטניה ממשרת פרישה, כדי לפתור בעיית ריגול קשה, ותוך כדי להצחיק את הצופים. אולם מלבד הסלפסטיק של רואן אטקינסון ומתיחת עור פניו עד קצה גבול היכולת, הסרט הוא ניסיון כושל ומיותר בהחייאת המרגל שלא ידע מתי לפרוש.

בהתחשב ששני הסרטים הראשונים בסדרה צברו יותר מ-320 מיליון דולר ברחבי העולם, קל לראות מדוע המפיקים רצו להחיות הפארסה המנסה לחקות את סוכן 007, כשבע שנים לאחר יציאת הסרט הקודם. עם זאת, לאור פרודיות הריגול שיצאו בשנים האחרונות, ביניהן "מרגלת" ו-"קינגסמן: שירות חשאי" ועוד, החזרתו למסך של "ג'וני אינגליש" מיותרת לחלוטין.

״ג'וני אינגליש 3.0" (השם בעברית מוצלח יותר מהלועזי), מתחדש בהרבה טכנולוגיה ישנה – בניגוד לשמו המקורי של הסרט, ובהיפוך גמור לסרטי ג'יימס בונד. דמותו של אינגליש מתנגדת לטלפונים ניידים או כל טכנולוגיה מתקדמת וזאת כדי להשתמש בטריקים הישנים והמקובלים, שאפיינו את סרטי שנות ה-80. הפעם אינגליש אינו יוצא לתפקיד בשם הוד מלכותה, אלא דווקא בעקבות הוראותיה של ראשת ממשלת בריטניה (אמה תומפסון, שמביאה חן לתפקיד, אך זו אינה דמותה הנעלית ביותר על המסך עד כה). שחקנים נוספים שמקבלים זמן מסך מכובד הם אולגה קורילנקו ("קירות") בתפקיד הרוסי המקובל והצפוי, ואילו כלעג למייסדי פייסבוק או גוגל, ג'ייק לייסי ("המשרד") מגלם מיליארדר אמריקני שעושה את הונו מטכנולוגיה.

״ג'וני אינגליש 3.0" לא מתקדם יותר מדי בעלילה, וגם פתרון הבעיות אליהם נקלע אינגליש נסמכים על האסונות שגורמים דמותו של אטקינסון. מהתחפשות למלצרים כושלים, התחבאות במעטה שריון של אבירים ועד נהג רכב יוקרתי – אין הרבה דרמה רצינית, אלא אינספור קלישאות צפויות מראש וסצינות שלרגע משעשעות, אך אז נמתחות הרבה מעבר למידת המוגזם.

עם זאת, אטקינסון לא איבד את כוח המשיכה שלו לצופים, או האנטי-כריזמה שלו על המסך. גם בגיל 63, אטקינסון עדיין גמיש ובהחלט מעלה כמה חיוכים, כמו גם מקרין על הצופים מבחר תנועות ריקודים אקסצנטריים (כנראה החלק הטוב ביותר בסרט). אולם מעבר לאלו, קשה למצוא קטעי הומור או צחוק המתקבל על הדעת בסרט, ששודד מהצופים כל סיכוי לספונטניות. באופן עצלני לחלוטין ואפילו לא מעורר רגשית, הסרט מכריז בסצינה לפני מתי המכונית אמורה להתקלקל, מתי תהיה נפילה – או בעצם כל אירוע שאמור לקרות – ידוע מראש. בשל כך, התסריט לא רק צפוי ולעוס, אלא גם אם יש פאנצ'ליין, הצופים כבר הסיקו אותו 88דקות לפני תחילת הסרט.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

"הנוקמים: סוף המשחק"

Published

on

הסרט עוטף לתוכו את כל הסיפורים והעלילות ביקום הקולנועי של מארוול לתוך הרפתקה אפית על גיבורי-על, עם סיום המכבד ומוקיר את הצופים הוותיקים

אולפני מארוול פתחו את הצוהר ליקום הקולנועי של מארוול לפני כ-11 שנה, עם הסרט "איירון מן" בשנת 2008. אז, היה להם חזון צנוע יחסית להפיק סרט הנקרא הנוקמים", על ידי הרכבת צוות של גיבורי-על מאסופת סרטים על גיבורי-על. בעשור מאז רוברט דאוני ג'וניור עשה את הופעת הבכורה שלו כאיירון מן, היקום הקולנועי של מארוול גדל לכלול גיבורים מכל רחבי היקום: מהעוצמתיים ביותר שגרים על כדור הארץ ועד ל-"שומרי הגלקסיה". עתה, יוצא הסרט "הנוקמים: סוף המשחק", הסרט ה-22 ביקום הקולנועי של מארוול, מתוך מטרה ליצור הישג הוליוודי שטרם נוסה בעבר, וליצור סיום סיפור ושזירת עלילה לכל הסרטים שהופקו מאז "איירון מן" הראשון. ואכן, הסרט נעשה באופן מרהיב, עוטף את כל הסיפורים והעלילות עד כה ביקום הקולנועי של מארוול לתוך הרפתקה אפית על גיבורי-על, עם סיום המכבד ומוקיר את הצופים הוותיקים.

עבור הסרט "הנוקמים: סוף המשחק", אולפי מארוול אספו את מיטב השחקנים מכל סרטי הסדרה, לצד הבמאים-אחים אנתוני רוסו ו-ג'ו רוסו, שהצטרפו ליקום של מארוול בסרט "קפטן אמריקה: חייל החורף", יחד עם התסריטאים כריסטופר מרקוס ו-סטיבן מקפיילי, אשר כתבו בסך הכל שישה סרטים של מארוול מאז קפטן אמריקה" (2011). עם כל כך הרבה ניסיון מתחת לחגורותיהם, האחים רוסו מצטיינים באיזון בין חיזיון על גיבורי-על ובין דרמה אנושית, ומאפשרים למרבית מהדמויות והכוכבים לנצוץ. ישנם כמה רגעים שבהם הסיפור קצת מדשדש, וסובל מבעיות בשמירה על קצב עקבי לאורך כל הסרט. כיוון ש-"הנוקמים: סוף המשחק" מסתמן כאקורד הסיום עד כה, היוצרים דאגו לשלב הרבה מאוד קטעי פעולה מרשימים.

בשלב זה של הסדרה, יש יותר מדי גיבורים לסרט אחד – אפילו לסרט בן 181 דקות – וקשה להתמקד בכל אחד מהם. סרט זה מתמקד בשישה מהנוקמים המקוריים, שהם המרכז האמיתי ביקום הקולנועי של מארוול (לפחות, עד סרט זה). הסרט מאזן להפליא בין קשתות האופי של הדמויות כל כך טוב, כאילו כל אחד מגיבורי-העל מקבל סרט משל עצמו בתוך הסרט הכולל. לזכות השחקנים – רובם נותנים את הופעות המשחק הטובות ביותר שלהם עד כה, בייחוד ששת המקוריים: רוברט דאוני ג'וניור כ-איירון מן, כריס אוונס כ-קפטן אמריקה, כריס המסוורת' כ-ת'ור ראוי לשבח), מארק רופאלו כ-ענק הירוק, סקרלט ג'והנסון כ-אלמנה השחורה ו-ג'רמי ראנר כ-הוקאיי.

בסופו של דבר, "הנוקמים: סוף המשחק" הוא סרט גדול במלוא מובן המילה – נפח, כמות, אורך, עוצמה, עושר ויזואלי ועוד ועוד. זהו סרט חובה עבור אוהדי מארוול, גם לאלה שראו חלק מן הסרטים. בנוסף, כיוון שהסרט הוא חיזיון קולנועי מרהיב, לפחות על מסך ה-IMAX, גם מעריצי סרטי פעולה ייהנו מהעוצמה, מהצבעים ומהעושר הוויזואלי.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

Can You Ever Forgive Me?

Published

on

מליסה מקארת'י ו-וויליאם אי. גראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים

האוטוביוגרפיה אודות הסופרת שהפכה לזייפנית מכתבים, לי ישראל, עובדה למסך הגדול ב-"האם אי פעם תסלחי לי?". הסרט הוא אסופת זיכרונות תקופתיים ובמרכזו מליסה מקארת'י ("מרגלת") בתפקיד הדרמטי ביותר שלה עד כה, אשר אף מביא לה מועמדות לאוסקר לפרס השחקנית הטובה ביותר השנה. מקארת'י למודת ניסיון בהאנשת דמויות גדולות מהחיים בקומדיות שלה, וישראל היא בהחלט 'דמות' או אפילו 'טיפוס' בפני עצמה. לצד מקארת'י, בתפקיד משנה אשר גם גרף מועמדות לאוסקר, הוא ריצ'ארד אי. גרנט, המגלם את שותפה וידידה היחיד של ישראל, ג'ק הוק. בכך, מקארת'י וגראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופיים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים.

סיפורה של ישראל נכתב למסך על ידי התסריטאית ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק", "ארץ ההרגלים היציבים") והמחזאי ג'ף וויטי ("אבניו קיו"), ונהנה מהניסיון הרב שלהם כמספרי סיפורים. הולופסנר מתמחה, כמובן, בקומדיות של נימוסים, כאשר דמויות אפורות ומדוכאות מאמצות חוש הומור במצבים לא נעימים, מה שהופך את עולמה של ישראל למדוכדך ומצחיק כאחד. גם לוויטי תפקיד מפתח בתסריט, והוא עוזר להפוך אותו לאותנטי באופן שבו נפרשת חוויית הבדידות של שני אנשים משונים ומזדקנים, כשהם עושים את דרכם בניו יורק של תחילת שנות התשעים. מעוצמה זו, הולופסנר וכן וויטי מועמדים לאוסקר בפרס התסריט המקורי. במאית "האם אי פעם תסלחי לי?", מריאל הלר ("יומנה של נערה מתבגרת"), אינה נרתעת מלחשוף היבטים פחות מוכרים על גיבוריה, ובכך יוצרת ביוגרפיה אמפתית ופתוחה מאוד לגבי הדמויות, ומשכנעת את הצופים, שעל אף מגרעותיהם וכי דמויותיה אינן מצופות סוכר- הוק וישראל עדיין אהובים ומרגשים.

ואכן, מקארת'י וגראנט הופכים לאחד מבני הזוג והם בכלל לא בזוגיות) המשכנעים והטובים ביותר על המסך השנה, בין אם הם שותים אלכוהול ללא הפסקה, עושים בושות בציבור או רק נהנים מארוחה טובה. ישראל והוק הם דמויות עם אגו ענק, והסרט לא מתבייש לקלף את קליפות הבצל מעורם ולחקור את הפגיעות, את חוסר הביטחון ואת תכונותיהם חסרות המצפון באופן כנה ולעיתים אף שובר לב. בעוד בסרט "האם אי פעם תסלחי לי?" מקארת'י וגראנט בקדמת הבמה, גם השחקנים סביבם תומכים ועומדים בפנים עצמם: תפקידה מלא החן של ג'יין קרטין בתפקיד סוכנת הספרים מרג'ורי תורם מאוד להבנת הסטטוס קוו של ישראל, דולי וולס נהדרת בתפקיד בעלת חנות ספרים שמפגינה / מכחישה את רגשותיה כלפי ישראל, ואסור כמובן לפספס את אנה דייבר סמית' בסצינה בלתי נשכחת שבה היא מגלמת את המאהבת לשעבר של ישראל. חשוב לציין, שמקארת'י מצאה אף מקום לתפקיד קצר של בעלה במציאות,בן פלקון, בתפקיד אספן אמנות פקפקן למדי/

הלר מיומנת מאחורי המצלמה ב-"האם אי פעם תסלחי לי?", באופן שבו היא מאפשרת לדמויותיה לתפוס את מלוא המסך. הבימוי לא בהכרח מושך ומסקרן באותה רמה כמו המשחק, אבל היא מנצחת על הצילומים היפים של הסינמטוגרף, ברנון טרוסט ("חי בסרט"), אשר מצליח להבליט פרטים קטנים המסייעים לקהל הצופים להיטמע בעולמה של ישראל – אם זה בדירה עמוסת פריטים עד כדי אגרנות או בחנויות ספרים צפופות. פסקול הסרט קובע עוד יותר את הטון והמצב-רוח של הסיפור, תוך ניגון שירים רומנטיים המסמלים את מצב רוחה של ישראל, כמו בשיר 'חשבתי עלייך אמש' של ג'ן סאות'רן או 'רחוב החלומות' של פגי לי. בכך, ההיבטים הטכניים של הסרט עושים עבודה מדויקת בהבלטת הופעות השחקנים ומבלי להצל עליהם, וכמובן אי אפשר שלא להתייחס למעילי הטוויד הנאים ואופנת שנות התשעים שנוצרו על ידי מעצב התלבושות, ארז'ון בהסין ("חיי פיי").

בסופו של דבר, "האם אי פעם תסלחי לי?" בן 106 הדקות הוא יומן זיכרונות משעשע, ושווה לראותו ולו בשביל המשחק של מקארת'י וגראנט (ובלי קשר אם יגרפו בסופו של דבר את פרס האוסקר). אוהדי הסיפורים של הולופסנר ו/או הלר ימצאו את כל מה שהם מעריכים בסרט זה, לאור הרעיונות והנושאים המשותפים של הסרט עם כל יצירותיהן הקודמות. באופן דומה, מאוד מרענן לראות את מקארת'י בוחנת טריטוריה של אופי אפל וקודר המתפרש כמבדר ומשעשע בדיוק כמו תפקידיה בקומדיות קלילות. מומלץ.

לקריאת מאמרים וביקורות קולנוע נוספות, בקרו באתר של שי שגב:
http://www.movieshy.com/Attachments area

המשך לקרוא

במה וקולנוע

ילון, מירי וגיטה: דבר השחקנים והבמאית

Published

on

מאת: הלנה שוש מיימון

ילון ברלפיין: גדלתי בקבוץ ניצנים. הוריי היו בשליחות של הנוער הציוני. אז עשינו גיחות לפרו, ולארגנטינה. גם את ירח הדבש הראשון שלי עשיתי בדרום אמריקה. אני חי באל-אי 30 שנה. באתי לבקר את אחי שאז גר כאן, התאהבתי בלוס אנג'לס, התחלתי לעבוד בחשמל והיום אני קבלן חשמל.

מה לך ולתיאטרון?

״לפני עשר שנים הצטרפתי לחוג אימפרוביזציה שמדריכה אורי דינור. חיפשתי חוייה, רציתי לצאת מאזור הנוחות. מאוד אהבתי את זה. אורי עשתה קורס מאוד יפה אבל הוא התקיים לסרוגין. השנה החוג התחדש ושוב השתתפתי בו. ואז יום אחד, הלנה באה לבקר וקטפה אותי משם. מאז אני נממצא בשוונג של חזרות , וגיטה הוציאה ממני את המשחק בבימוי רב התנופה שלה. זה חוויה. זה נהדר. זה לא על הלחם לבדו. אנשים רצים אחרי פרנסה, פרנסה, פרנסה. פה זה לא פרנסה. זה בשביל הכיף. זה מרגש וכיף לי. הייתי רוצה להתעורר בבוקר ולעבוד כשחקן. זה כיף".

 

מירי מנדל דיסקין: מאז שהייתי ילדה צעירה בחיפה, החברים הכי טובים שלי היו הספרים. הייתי בת יחידה, ילדה די מסוגרת, שכל הזמן קראה. בלעתי את 'עולם הקולנוע' וג. עיטור, שדיווח מהוליווד, היה אייקון תרבות בשבילי. חשבתי שהוא הבן אדם הכי בר-מזל בעולם. בגיל 20 נסעתי לבקר את אבי שעבר לגור באל-אי. הרגשתי שאני רוצה לנשום את העולם הגדול והחלטתי שאני רוצה להיות דיילת. באל על. התקבלתי בלי קשרים ופרוטקציה, הלכתי על דעת עצמי. זה היה די בלתי אפשרי באותם ימים להתקבל לעבודה כדיילת. זה נחשב לעבודה מאוד מיוחסת, שרק מי שקרוב לצלחת זכה בה..

״אחרי פרק 'אל על' ניהלתי גלריה בניו-יורק, פגשתי את מי שהיה בעלי ואבי בנותי, הוא היה רופא, ועברתי בעקבותיו לאל.-איי. בהמשך התגרשתי, התחתנתי עם ד״ר אהוד דיסקין והקמתי מכון יופי מצליח ברחוב פיירפקס שסגרתי לאחרונה.

״היום אני עוסקת בנדל״ן וגם מקריינת את הספרים של אהוד בעלי, שהספר האחרון שלו ״זאב בודד בירושלים״ הוא רב מכר בארץ ובאמאזון.

״תמיד היתה לי חולשה לאמנות על כל ההיבטים שלה, עד שהלכתי להופעה של ננסי ברנדייס בבוורלי הילס, ואז הלנה שאלה אותי אם בא לי לשחק את ציפורה, הצלע השלישית. בהצגה ושלחה לי את המחזה לקריאה. קראתי ונדלקתי".

מה גילית על עולם המשחק?

״שזאת עבודה מאוד תובענית. יש לי היום כבוד למקצוע שלא היה לי פעם. אני נהנית מהיצירה, רואה איך הדברים קורמים עור וגידים. בהתחלה קראתי את המחזה בשטחיות, בצורה לקונית, ועכשיו אני רואה את שלבי היצירה. זה מעניין לראות איך ממלים כתובות על דף, זה נהפך לפיסת חיים. ככל שהחזרות מתקדמות אני מתאהבת במחזה יותר ויותר.

זו הצגה נהדרת. כל אחד יכול למצוא שם משפט שמדבר אליו".

גיטה זלצר: הגיבורה האמיתית של הפרוייקט הזה היא בימאית ההצגה, גיטה זלצר. אשה נמרצת ותוססת, שהוציאה משחק משובח משחקנים לא מקצועיים.

גיטה, מה זה תיאטרון קהילתי בעינייך?

דרך ההצגות אנחנו יוצרים קשר עם הקהילה הישראלית. תיאטרון לכשעצמו מאוד חשוב לקהילה, לחברה. אנחנו הולכים אחורה לאדם הקדמון. תיאטרון התפתח מטקסים שבטיים. בשנות ה-60 ריצ'רד שכנר, איש תיאטרון ענק ויהודי, נסע לגיניאה החדשה וחקר את האלמנטים התיאטרונים בשבטים. והוא ראה שכל הטקסים האלה, שיושבים סביב המדורה ומספרים ספורים, יוצרים ספורים משותפים לכל הקהילה והווי משותף. וסיפורים משותפים עוזרים לגבש את הקהילה. זה גם אסוציאציות משותפות. החוייות המשותפות יוצרות תחושת שייכות וככה נוצרת תרבות.

״למדתי תיאטרון, עשיתי מאסטר בתיאטרון קהילתי. עבודת המאסטר שלי היתה CASE STUDY ברמת עמידר וזו היתה הוכחה נחרצת שהתיאטרון עוזר לבנות מנהיגות בקהילה, זה משחרר אנשים ונותן להם להתבטא. בהצגות הקודמות שהעלינו כאן לאנשים היה נורא כיף שזה שלנו. נכון שישראלים נוסעים לארץ ורואים הצגות. לא האמנתי איך אני מוכיחה לעצמי את התיאוריה. אנשים אמרו: 'אמנם ראיתי את זה בארץ אבל אני באה עוד פעם לראות את ההצגה. לא באים לתיאטרון רק לראות את העלילה, אלא גם איך זה עשוי ומי נוטל בה חלק".

עם היד על הלב: כשאת עובדת כאן על מחזה ישראלי לא בא לך לעשות את זה בארץ?

״נורא בא לי. האמת? עשר שנים הסתובבתי כאן ובכיתי. כל כך ריחמתי על עצמי. שאלתי את עצמי: 'מה אני עושה פה?' הגענו לכאן לפני 27 שנים מאילוצים כלכליים. אני לא עזבתי עבודה בארץ. עזבתי קריירה. לימדתי באוניברסיטה, ובתיכון 'אלון' ברמת השרון ובסמינר הקבוצים. זה היה נורא. כל כמה חודשים נסעתי לארץ והייתי מקטרת לכל החברים. עד שאמרתי לעצמי: 'די נמאסת! אפשר לחשוב לאן נסעת? לאיזה ג'ונגל או מדבר'… לאט לאט שיכנעתי את עצמי. ואז יום אחד, על ההליכון, אמרתי לעצמי: 'אלה החיים השניים שלך. תפסיקי לבכות'. השלמתי עם זה שאני לא שם וכשהתחלתי לביים כאן הצגות זה עזר, בפרט כשביימתי את 'סיפור משפחתי' של עדנה מאזי"ה. מבחינתי זה סגר מעגל".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות