Connect with us

במה וקולנוע

Frozen 2 : אפל, עמוק וקסום

Published

on

״שבור את הקרח 2" לא מגיע לגבהים של הסרט הראשון, אולם חובק נושאים רגשיים מורכבים יותר, שירים טובים יותר ויש גם הרבה מהקסם של דיסני

בשנת 2010, אולפני ההנפשה של וולט דיסני הפיקו שני סרטי נסיכות: "הנסיכה והצפרדע" ו-"פלונטר" – שהיו חביבים, אך לא מוצלחים במיוחד. ואז הגיע "לשבור את הקרח". עיבוד חדשני לסיפור האגדה 'מלכת השלג' של הנס כריסטיאן אנדרסן, שזכה לקסם המופלא של דיסני, עם סיפור מכל הלב על אחיות, צמד יצורים חמודים להפליא ושיר הלהיט המצליח מאוד: 'Let It Go' / 'לעזוב'. הכל הגיע לשיאו, כאשר "לשבור את הקרח" קצר שבחים נרחבים ממבקרים והרוויח יותר ממיליארד דולר בקופות הקולנוע. כעת, שש שנים מאוחר יותר, "לשבור את הקרח 2" יוצא לאקרנים, אם כי זה קשור יותר להצלחה "לשבור את הקרח" הראשון, מאשר שבאמת דרוש המשך לסיפור… "לשבור את הקרח 2" לא מגיע לגבהים של הסרט הראשון, אולם חובק נושאים רגשיים מורכבים יותר, שירים טובים יותר ויש גם הרבה מהקסם של דיסני.

אחרי אירועי "לשבור את הקרח" הראשון, אנה (קריסטן בל) ואלזה (אידינה מנזל) גרות באושר בארנדל, עורכות לילות משחק משפחתיים עם החבר של אנה, קריסטוף ג'ונתן גרוף), האייל שלו סוון ואיש השלג הקסום שיצרה אלזה, אולף (ג'וש גד). עם זאת, אלזה מתחילה לשמוע קול הקורא לה מהצפון וכאשר רוחות קסומות מוציאות את תושבי ארנדל מבתיהם – אנה, אלזה וחבריהם מחליטים ללכת בעקבות הקול. הם עוקבים אחריו ליער קסום ומיסטי מוקף בערפל בלתי חדיר, שנפתח בזכות קסמה של אלזה. על מנת להציל את ארנדל, האחיות תצטרכנה לסמוך זו על זו – ולבטוח בעצמן – כאשר הן לומדות את אמת על כוחותיה של אלזה ועל ההיסטוריה של ארנדל.

לזכותם של התסריטאיות, ג'ניפר לי ו-אליסון שרדר, הסרט מוצא דרך משכנעת להמשיך את סיפוריהן של אנה ואלזה, כאשר הראשונה מתמקדת בהגנה על אחותה (על חשבון מערכות היחסים האחרות שלה) ואילו האחרונה עדיין נאבקת למצוא את מקומה בעולם. עם זאת, התסריטאיות העניקו לכל דמות את הקשת המובחנת שלה, והתסריט מתפתל בהרגשה מפותלת וסבוכה של סיפורים מצטלבים. זה לא אומר שקשתות הסיפור אינן חזקות, כי הסרט אכן מתמודד עם כמה נושאים רגשיים מאוד ומורכבים עבור אנה, אלזה ואפילו קריסטוף. אולם הסרט אינו נרתע מלהפגין רגשות גדולים וקשוחים, צולל עמוק לכמה מוטיבים חשוכים באופן מפתיע לסרט ילדים, אף כי גם מציע בסופו של דבר מפת דרכים לילדים להתמודד עם הרגשות שהוא מעלה. בשונה מסרטי המשך אין פה אפילו נבל. במקום זאת, "לשבור את הקרח 2 לוקח את הסיכון ומוותר על המבנה הסיפורי הטיפוסי של סרטי דיסני ופונה לסגנון בוגר יותר. בעוד שלא הכל עובד ומתקתק כמו שצריך, היבטים אחרים של הסרט משכנעים מספיק כדי להעסיק את הצופים.

זה כולל את הקטעים המוזיקליים החדשים שלו, שנכתבו על ידי הצמד השב מן הסרט הקודם, רוברט לופז ו-קריסטן אנדרסון-לופז. אמנם אין פה להיט מטורף ברמה של 'Let It Go' / 'לעזוב', אך בסך הכל המוזיקה חזקה בהרבה ומאוד נוכחת, כמו "Into the Unknow' של מנזל ו-'The Right Right Thing' של בל (השיר המשעשע מאוד 'Lost in the Woods' של גרוף בטוח ישעשע את קהל ההורים המגיע לשמור על הילדים צופים בסרט).

בנוסף למוזיקה, ההנפשה של לשבור את הקרח 2" מדהימה לחלוטין ועוצרת נשימה ברגעי מפתח מסוימים. יוצרי הסרט משתמשים באנימציה כדי להשלים חזותית את התימות בסרט, וכשם שהסיפור מורכב יותר, גם ההנפשה מתוחכמת עוד יותר. רמת הפירוט הפנטת ומרימה את כל ההיבטים האחרים של הסרט.

אז בעוד שהסיפור הגדול יותר של "לשבור את הקרח 2" עשוי להשאיר חור בלב לאלו שציפו לצפות בגרסה מחודשת של הסרט הראשון, הבמאים כריס באק ו-ג'ניפר לי מספקים חגיגה חזותית וקולית לצופים כזו שתשאיר השפעה רגשית. לזכותם ייאמר, יוצרי הסרט משחקים בצורה חכמה (אך במשורה) על הצלחת הסרט הראשון, ומשתמשים במותג ההומור המטופש של אולף בדרכים חכמות יותר. בנוסף, כאשר סוון נפגש עם עדר איילים שלם (כולל איילים צעירים) והסלמנדרה המקסימה והבלתי אפשרית – ברונו. דיסני מספק, מנעד שלם של בעלי חיים חמודים לצופים צעירים וזקנים. יש שילוב משכנע של פשוט ומורכב המדגים את יכולת האנימציה המתפתחת של האולפנים. בעוד שחלק גדול מהסרט מצליח ועובד, עדיין חסר משהו – אם זה איזה קסם בלתי צפוי, סיפור מגובש יותר או סיבה טובה יותר לקיומו, מאשר פשוט לנצל את ההצלחה של "לשבור את הקרח" הראשון.

בסופו של דבר, "לשבור את הקרח 2" הוא חזרה קסומה לעולמם של אנה ואלזה, למבוגרים ולילדים שהתבגרו מאז, והתאהבו במקור. זה מסנוור, מבדר וכיף לכל המשפחה, אם כי מתוחכם מעט יותר. זה אולי קצת אפל עבור צופים צעירים מאוד, אך הסרט כן מתמודד עם הנושאים המורכבים יותר שלו בדרכים שילדים יבינו, ומסייע לילדים להבין את עצמם טוב יותר.

מעריצים רבים של הסרט הראשון ימצאו משהו שיאהבו בסרט ההמשך, ו-"לשבור את הקרח 2" אכן מספק חווית קולנוע מהנה בזכות וויזואליות משגעת ופסקול מרשים המתעורר לחיים על המסך הגדול. זהו סרט המשך ראוי להערכה, גם אם הוא לא ממש נהדר כמו המקור.

שי שגב הוא מבקר הקולנוע של "שבוע ישראלי". לקריאת ביקורות נוספות: www.movieshy.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

בין גבריות לגבורה

Published

on

"ריצ'רד ג'ול", הנשען על סיפור אמיתי של מאבטח זוטר ההופך לגיבור לרגע, הוא עוד דוגמה משובחת לאופן שבו קלינט איסטווד מטפל באמריקנה על כל מורכבותה

"ריצ'רד ג'ול" הוא סרטו ה-40 של איסטווד והסרט החמישי ברציפות שלו המתבסס על אירוע שקרה במציאות ומציב במרכזו דמות אמיתית. קדמו לו "צלף אמריקאי", "סאלי: נס על ההדסון", "15:17 לפריז" ו"הפרד", היחיד מבין החמישה שאיסטווד גם כיכב בו. גם קודם לכן נגעו כמה מסרטיו של הבמאי בדמויות שהיו קיימות במציאות, בהן ג'יי אדגר הובר, נלסון מנדלה ונגן הג'ז צ'רלי "בירד" פרקר, ובאירועים ממשיים: סרטו "ההחלפה" התבסס על אירוע שקרה בלוס אנג'לס בשנות ה-20 של המאה הקודמת, וצמד סרטיו "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיבו ג'ימה" עסקו באחד הקרבות הנודעים ביותר במלחמת העולם השנייה משני עברי המתרס האמריקאי-יפני.

מבחינות מסוימות נדמה כי "סאלי" משלים את "צלף אמריקאי", סרטו הקודם של איסטווד והמצליח ביותר מבין סרטיו מבחינה מסחרית, וגם מנוגד לו בעת ובעונה אחת. שני הסרטים מציגים את סיפורה של דמות אמיתית – "צלף אמריקאי" הציג את סיפורו של כריס קייל, שנשלח ארבע פעמים לעיראק ונחשב לצלף המיומן ביותר בתולדות הצבא האמריקאי – ושניהם מתייחסים לא רק למעשים שזיכו את גיבוריהם בתהילה, אלא גם למחיר שאלו שילמו על מקצוענותם ותהילתם, ולאופן שבו מעשיהם עיצבו את הדימוי העצמי שלהם.

בדומה ל"צלף אמריקאי" ול"סאלי: נס על ההדסון", וגם לרבים מסרטיו של איסטווד שלא התבססו על סיפור אמיתי, סרטו החדש עוסק במהותו של הגיבור האמריקאי ודן במחיר שגיבור זה משלם בעבור התואר שניתן לו והמעמד המתלווה אליו. 

כשלעצמו, ריצ'רד ג'ול הוא גיבור קולנועי שונה מכל הגיבורים של סרטי איסטווד עד כה. הוא גבר כבד גוף בן 30 פלוס, חסר כל כריזמה אישית, שחבריו לעבודה אוהדים אותו בשל פטפטנותו, חביבותו וחוסר תחכומו, העלולים אף לעורר את ההרגשה שהוא לוקה בפיגור קל. הוא גר עם אמו, בובי (קתי בייטס), והוא משוש לבה. היא אינה מודעת למגבלותיו וחוזה שעוד יקרו לו דברים גדולים. ג'ול עובד כמאבטח והוא מסור לעבודתו בכל נימי נפשו, גם אם הסתבך כבר במקומות עבודה קודמים.

ב-1996 – השנה שבה מתנהלת העלילה – משמש ג'ול כמאבטח בזמן המשחקים האולימפיים באטלנטה, והופך לגיבור אמריקאי לאחר שהוא מגלה בפארק האולימפי סנטנייל ב-27 ביולי פצצה שהוטמנה בו. ההתראה שלו בדבר הפצצה, דקות מספר לפני שהתפוצצה, לא מונעת אמנם את פציעתם של רבים, אבל הודות לה רק אשה אחת נהרגת וצלם טלוויזיה שמיהר לסקר את האירוע לוקה בתוך כך בהתקף לב ומת. אמריקה מאמצת ללבה את ג'ול הנפעם, לא מעט בשל היותו האבטיפוס המושלם של האנטי־גיבור דווקא, שהגיח ממקום בלתי צפוי וחזותו אינה מפגינה ולו שמץ הרואיות. תמונתו מופיעה בשערי כל העיתונים והוא מרואיין בכל תוכניות הטלוויזיה הנחשבות, עד שצוות של סוכני אף־בי־איי, שמפקדם (ג'ון הם) לא מתפעל מהתהילה המורעפת עליו, קובע כי כמו במקרים קודמים, האיש שהזהיר את המשטרה מפני פצצה ואיתר אותה הוא גם זה שהטמין אותה על מנת לזכות בפרסום.

ג'ול, שהופך לחשוד העיקרי בפיגוע משום שהוא מתאים לפרופיל של טרוריסט, נעשה בין יום מיקירה של אמריקה לשנוא נפשה. הוא ואמו נתונים במצור תקשורתי, אך הוא עצמו, שמאמין ללא עוררין בשיטה האמריקאית, נדמה כמושפע פחות מהקורה סביבו מאשר אמו, הדבקה בחפותו ולאחר שהתענגה על רגעי הזוהר הקצרים שלו מאמינה כי כל חלומותיה לגביו התנפצו. כדי להגן על עצמו בחקירה הנערכת נגדו – לאף־בי־איי אין בעצם ראיות מוצקות – ג'ול שוכר את שירותיו של עורך דין לא מצליח במיוחד (סם רוקוול). זה מצדו מסכים להגן עליו ממניעיו הציניים ובגלל הפרסום שהפרשה תביא לו, גם אם יפסיד.

סיפור זה, של הפיגוע בזמן האולימפיאדה באטלנטה והגיבור לרגע שהפך לחשוד, היה יכול לשמש בסיס למותחן ראוותני עתיר אירועים שבמרכזו גיבור הנלחם ללא חת על חפותו, חפות שהצופים מודעים לה. אך איסטווד בחר ללכת בכיוון הפוך, ויצר סרט שהפשטות והאיפוק הם מאפייניו העיקריים. את הסרט – או את אופן הצגת הסיפור בו – מאפיינת גם האמביוולנטיות הרעיונית והרגשית הנלווית לעיסוק המתמיד של איסטווד בקשר שבין גבריות לגבורה 

"ריצ'רד ג'ול" נדמה לסרט המתרחש לצד האירועים שמתוארים בו. הפיגוע בפארק האולימפי אמנם מוצג בו, אך איסטווד אינו מתרפק על תיאור האימה והזוועה שבאו בעקבותיו אלא בוחר להתמקד בעיקר: שרטוט דיוקנו של ג'ול והפן של החברה האמריקאית שדיוקן זה מייצג. לצד הפיגוע, כמעט כל שאר השיאים הדרמטיים של העלילה, כולל חשיפת תוצאות החקירה על מעורבותו של ג'ול בפיגוע, מסופרים לנו לאחר מעשה. נציגות החוק אינה זוכה בסרט ליחס אוהד וגם לא העיתונות. זו מיוצגת על ידי קתי סקראגס (אוליביה ויילד), עיתונאית בכירה ב"אטלנטה ג'ורנל-קונסטיטיושן", שחפותו או אשמתו של ג'ול אינן מעניינות אותה והיא משתמשת ביכולות הפיתוי שלה כדי להשיג סקופ (הסרט הותקף קשות בארצות הברית בשל אופן תיאורו את סקראגס, שמתה ב-2001, בת 43, ממנת יתר של תרופות מרשם. חבריה טענו שלא התאוששה מעולם מכך שהובילה את המהלך התקשורתי שהציג את ג'ול כטרוריסט).

כוחו החמקמק של הסרט נובע גם מהעובדה שאיסטווד הציב במרכזו שחקן כמעט אלמוני (הוא הופיע בתפקידים קטנים בכמה סרטים), פול וולטר האוזר, שכפי שג'ול נדמה לאנטי־גיבור, כך הוא נדמה לאנטי־כוכב. האוזר מצוין וקתי בייטס מצוינת אף היא כאמו של ג'ול. 

הקולנוע של קלינט איסטווד, שבסוף חודש מאי הקרוב ימלאו לו 90, הוא בעיני אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ",  אחת ההרפתקאות הקולנועיות המרתקות, המורכבות והמאתגרות ביותר שהתפתחו בלב לבה של תעשיית הקולנוע האמריקאית מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. סרטו החדש הוא חוליה נוספת בשרשרת סרטיו – אלו שביים וגם אלה שבהם היה רק הכוכב – שעיצבו בעקביות מרשימה דיון קולנועי, שנדמה כי ארה"ב כולה, על כל מורכבותה החברתית והתרבותית וניגודיה האידיאולוגיים, גלומה בו. 

המשך לקרוא

במה וקולנוע

"1917": מועמד ודאי לאוסקר

Published

on

"1917" נהנה ממשחק מצוין וטכניקות קולנועיות יוצאות מן הכלל * תיאור הסיפור בזמן אמת הוא גם כוחו הגדול ביותר של הסרט וגם בעייתו הגדולה ביותר

היה קל לביים את "1917" כסרט צפוי. האפוס של סם מנדס ("אמריקן ביוטי") המתרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה (ומבוסס באופן רופף על סיפור שסבו של מנדס סיפר לו על מלחמת העולם הראשונה) צולם ונערך, כך שיראה כאילו צולם במצלמה אחת וללא עריכה, בדומה לזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, "בירדמן", וסרטים נוספים שצולמו בוואן-שוט לפני כן. 

לזכותם ייאמר, כי מנדס וצלם הקולנוע המיתולוגי שלו, רוג'ר דיקינס, ממעטים לעיתים קרובות להרחיק את תשומת הלב הצופים מכל מה שקורה על המסך בעבודות המצלמה שלהם – אם כי זה לא אומר שגם הגישה שלהם אפקטיבית במאה אחוזים. "1917" נהנה ממשחק מצוין וטכניקות קולנועיות יוצאות מן הכלל, ובכל זאת, תיאור הסיפור בזמן אמת הוא גם כוחו הגדול ביותר של הסרט וגם בעייתו הגדולה ביותר.

הסרט מתחולל ב-6 באפריל, 1917, בצפון צרפת. כשמלחמת העולם השנייה משתוללת סביבם, על החיילים הבריטים הצעירים – בלייק (דין-צ'ארלס צ'פמן) ושופילד (ג'ורג' מקיי) מוטלת  משימה דחופה שתדרוש מהם לעבור לשטח אויב, שהתפנה לאחרונה על ידי הצבא הגרמני. המפקד הבכיר שלהם, הגנרל ארינמור (קולין פירת'), סבור כי נסיגה זו היא אסטרטגית למעשה והגרמנים מטילים מלכודת לגדוד בריטי המונה 1,600 איש, כשאחיו של בלייק ביניהם. כאשר קווי הטלפון של הצבא הבריטי מושבתים, על בלייק ושופילד לצאת למסע בוגדני ברגל ולהגיע לגדוד עד למחרת בבוקר, כדי להזהיר אותם על המארב המיועד של הגרמנים בטרם ייגמר הזמן.

במרביתו, "1917" מצליח למשוך את קהל הצופים למרחב הראייה של גיבוריה ולהשתמש במבנה הוואן-שוט שלו כדי לתפוס את החוויה הפסיכולוגית של להיות באזור לחימה בו המוות יכול לבוא כהרף עין. בעוד הסרט מתודלק מהפסקול הדרמטי והמפחיד של תומאס ניומן, הסרט מטביע כל שנייה מהאודיסיאה של בלייק ושופילד בתחושה של דחיפות, באופן שסגנון בימוי קולנועי מסורתי לא היה מסוגל לעשות. יש כמה מקרים ברורים מאליהם, שכמה שוטים חוברו יחדיו בעריכה דיגיטלית, אך מלבד זאת – מנדס, דיקינס והעורך לי סמית' עושים עבודה נפלאה ביצירת האשליה שהכל הצטלם ברצף אחד. וכפי שניתן היה לצפות, התפאורה של "1917" מוארת בצורה מרשימה, בין אם מדובר בתעלות ריקות המפוזרות בגוויות ובחוטי תיל, ובין אם מדובר בבניינים מופוצצים שנותרו כחורבות בשל המלחמה.

עם זאת, כאשר הסרט נכנס לחציו השני, הפגמים בעיצוב מתחילים להתבלט בצורה ברורה יותר. ככל שהסרט "1917" מבטא באופן חזותי את האכזריות וההרס חסר ההגיון של מלחמת העולם הראשונה, הדרך בה המצלמה  מתעכבת על הקטל שנותר מקרבות גדולים ותחושת ההתפכחות בקרב הכוחות הבריטיים, מציעה שהוא גם רוצה לומר משהו עמוק יותר על ההשפעות הפסיכולוגיות הקשורות בלחימה, או כיצד מלחמת העולם הראשונה הייתה זמן של שינוי גדול מבחינה טכנולוגית ומערכת המעמדות של אירופה. 

עם זאת, מכיוון שעל "1917" לשמור על תחושה מתמדת של תנופה קדימה, הסצינות השקטות יותר בתסריט לא מעניקות מספיק מקום לנשום ולשקוע בהרהורים כמו שצריך. "1917" צריך להסתמך על כמה עלילות גדולות על מנת לשמור על הקצב הבלתי נלאה. בחלק מקטעי הפעולה, זה אף גורם לסרט להרגיש כמו משחק וידיאו בו בלייק ושופילד הם אווטרים לשחקנים שחייבים להשלים רצף של משימות כדי להגיע לשלב הבא.

באופן טבעי, המשחק הנהדר מציל את "1917" מלהיות ניצחון של סגנון על פני מהות. צ'פמן ומקיי עושים עבודה מצוינת בהצגת שני חיילים רגילים שמוטלים לתוך נסיבות יוצאות דופן (ומפחידות ביותר), אך מנווטים בהן באומץ, חמלה ונחישות, גם ברגעים הקשים ביותר. הבחירה של מנדס להקטן את דמויות המשנה שמגולמות על ידי כישרונות ענק, כמו פירת', מארק סטרונג, בנדיקט קאמברבאץ', ריצ'רד מאדן ואפילו אנדרו סקוט, משתלמת באופן דומה ומאפשרת להם לעשות רושם – גם עם זמן מסך מוגבל מאוד. יחסי הגומלין בין בלייק, שופילד והאנשים שהם פוגשים במסלול הנואש שלהם מספר סיפור על חשיבותם של מעשים קטנים ומעשי חסד לנוכח זמנים נוראים.

למנדס יש רקע הן בעולם הקולנוע והן בתיאטרון בימתי, כך שאפשר להבין מדוע אסתטיקת הוואן-שוט של "1917" – טכניקה המשלבת אלמנטים משתי הסוגות – משכה אותו. הסרט שיצא הוא ניסוי מצליח, אך גם כזה שמדגים את גבולות סגנון הקולנוע הזה ומדוע עריכות בולטות חשובות לסרט, שברור שהוא רוצה להיות יותר ממותחן מלוטש וצבעוני על זוועות המלחמה. 

מומלץ ביותר לצפות בסרט "1917" על המסך הגדול ולו בשביל הוויזואליות בלבד (המועמדות הבאה לאוסקר של דיקינס מובטחת), ומתחת לכל זאת – יש לב פועם מתחת למצלמה הנעה, שמונעת ממנו להיות חוויה חלולה.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

"חטופים" בראש רשימת הסדרות הבינלאומיות ב"ניו יורק טיימס"

Published

on

פאודה" דורגה במקום השמיני. "שטיסל" ו"הנערים" קיבלו ציון לשבח

הסדרה "חטופים" מדורגת בראש רשימת 30 הסדרות הבינלאומיות הטובות של העשור שפורסמה השבוע ב"ניו יורק טיימס".

ברשימה מאת מבקר הטלוויזיה מייק הייל נכתב שהסדרה "חטופים", הנקראת באנגלית Prisoners of War, היא "מותחן פוליטי אינטילגנטי שהוא מעל לכל מלנכולי וחוקר לעומק דמויות של חיילים ומשפחותיהם שנפגעו בעקבות המלחמה". את הסדרה, שעלתה ב-2016 בערוץ 2 בזכיינית קשת וכללה שתי עונות, יצר גידי רף. בארצות הברית הופקה לה גרסה אמריקאית, "הומלנד", שהצליחה מאוד וזכתה בפרסי אמי וגלובוס הזהב. עונה שמינית ואחרונה של "הומלנד" תעלה בפברואר.

"חטופים", הזמינה בארה"ב באתר הסטרימינג הולו, היא לא הסדרה הישראלית היחידה ברשימת 30 הסדרות הבינלאומיות הטובות של העשור של "ניו יורק טיימס". במקום השמיני מדורגת "פאודה" "המציגה את הרגשות של הסכסוך היהודי-פלסטיני". לצד 30 הסדרות יש גם רשימה של ציונים לשבח. "שטיסל" ו"הנערים" נכללות בה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות