Connect with us

במה וקולנוע

Frozen 2 : אפל, עמוק וקסום

Published

on

״שבור את הקרח 2" לא מגיע לגבהים של הסרט הראשון, אולם חובק נושאים רגשיים מורכבים יותר, שירים טובים יותר ויש גם הרבה מהקסם של דיסני

בשנת 2010, אולפני ההנפשה של וולט דיסני הפיקו שני סרטי נסיכות: "הנסיכה והצפרדע" ו-"פלונטר" – שהיו חביבים, אך לא מוצלחים במיוחד. ואז הגיע "לשבור את הקרח". עיבוד חדשני לסיפור האגדה 'מלכת השלג' של הנס כריסטיאן אנדרסן, שזכה לקסם המופלא של דיסני, עם סיפור מכל הלב על אחיות, צמד יצורים חמודים להפליא ושיר הלהיט המצליח מאוד: 'Let It Go' / 'לעזוב'. הכל הגיע לשיאו, כאשר "לשבור את הקרח" קצר שבחים נרחבים ממבקרים והרוויח יותר ממיליארד דולר בקופות הקולנוע. כעת, שש שנים מאוחר יותר, "לשבור את הקרח 2" יוצא לאקרנים, אם כי זה קשור יותר להצלחה "לשבור את הקרח" הראשון, מאשר שבאמת דרוש המשך לסיפור… "לשבור את הקרח 2" לא מגיע לגבהים של הסרט הראשון, אולם חובק נושאים רגשיים מורכבים יותר, שירים טובים יותר ויש גם הרבה מהקסם של דיסני.

אחרי אירועי "לשבור את הקרח" הראשון, אנה (קריסטן בל) ואלזה (אידינה מנזל) גרות באושר בארנדל, עורכות לילות משחק משפחתיים עם החבר של אנה, קריסטוף ג'ונתן גרוף), האייל שלו סוון ואיש השלג הקסום שיצרה אלזה, אולף (ג'וש גד). עם זאת, אלזה מתחילה לשמוע קול הקורא לה מהצפון וכאשר רוחות קסומות מוציאות את תושבי ארנדל מבתיהם – אנה, אלזה וחבריהם מחליטים ללכת בעקבות הקול. הם עוקבים אחריו ליער קסום ומיסטי מוקף בערפל בלתי חדיר, שנפתח בזכות קסמה של אלזה. על מנת להציל את ארנדל, האחיות תצטרכנה לסמוך זו על זו – ולבטוח בעצמן – כאשר הן לומדות את אמת על כוחותיה של אלזה ועל ההיסטוריה של ארנדל.

לזכותם של התסריטאיות, ג'ניפר לי ו-אליסון שרדר, הסרט מוצא דרך משכנעת להמשיך את סיפוריהן של אנה ואלזה, כאשר הראשונה מתמקדת בהגנה על אחותה (על חשבון מערכות היחסים האחרות שלה) ואילו האחרונה עדיין נאבקת למצוא את מקומה בעולם. עם זאת, התסריטאיות העניקו לכל דמות את הקשת המובחנת שלה, והתסריט מתפתל בהרגשה מפותלת וסבוכה של סיפורים מצטלבים. זה לא אומר שקשתות הסיפור אינן חזקות, כי הסרט אכן מתמודד עם כמה נושאים רגשיים מאוד ומורכבים עבור אנה, אלזה ואפילו קריסטוף. אולם הסרט אינו נרתע מלהפגין רגשות גדולים וקשוחים, צולל עמוק לכמה מוטיבים חשוכים באופן מפתיע לסרט ילדים, אף כי גם מציע בסופו של דבר מפת דרכים לילדים להתמודד עם הרגשות שהוא מעלה. בשונה מסרטי המשך אין פה אפילו נבל. במקום זאת, "לשבור את הקרח 2 לוקח את הסיכון ומוותר על המבנה הסיפורי הטיפוסי של סרטי דיסני ופונה לסגנון בוגר יותר. בעוד שלא הכל עובד ומתקתק כמו שצריך, היבטים אחרים של הסרט משכנעים מספיק כדי להעסיק את הצופים.

זה כולל את הקטעים המוזיקליים החדשים שלו, שנכתבו על ידי הצמד השב מן הסרט הקודם, רוברט לופז ו-קריסטן אנדרסון-לופז. אמנם אין פה להיט מטורף ברמה של 'Let It Go' / 'לעזוב', אך בסך הכל המוזיקה חזקה בהרבה ומאוד נוכחת, כמו "Into the Unknow' של מנזל ו-'The Right Right Thing' של בל (השיר המשעשע מאוד 'Lost in the Woods' של גרוף בטוח ישעשע את קהל ההורים המגיע לשמור על הילדים צופים בסרט).

בנוסף למוזיקה, ההנפשה של לשבור את הקרח 2" מדהימה לחלוטין ועוצרת נשימה ברגעי מפתח מסוימים. יוצרי הסרט משתמשים באנימציה כדי להשלים חזותית את התימות בסרט, וכשם שהסיפור מורכב יותר, גם ההנפשה מתוחכמת עוד יותר. רמת הפירוט הפנטת ומרימה את כל ההיבטים האחרים של הסרט.

אז בעוד שהסיפור הגדול יותר של "לשבור את הקרח 2" עשוי להשאיר חור בלב לאלו שציפו לצפות בגרסה מחודשת של הסרט הראשון, הבמאים כריס באק ו-ג'ניפר לי מספקים חגיגה חזותית וקולית לצופים כזו שתשאיר השפעה רגשית. לזכותם ייאמר, יוצרי הסרט משחקים בצורה חכמה (אך במשורה) על הצלחת הסרט הראשון, ומשתמשים במותג ההומור המטופש של אולף בדרכים חכמות יותר. בנוסף, כאשר סוון נפגש עם עדר איילים שלם (כולל איילים צעירים) והסלמנדרה המקסימה והבלתי אפשרית – ברונו. דיסני מספק, מנעד שלם של בעלי חיים חמודים לצופים צעירים וזקנים. יש שילוב משכנע של פשוט ומורכב המדגים את יכולת האנימציה המתפתחת של האולפנים. בעוד שחלק גדול מהסרט מצליח ועובד, עדיין חסר משהו – אם זה איזה קסם בלתי צפוי, סיפור מגובש יותר או סיבה טובה יותר לקיומו, מאשר פשוט לנצל את ההצלחה של "לשבור את הקרח" הראשון.

בסופו של דבר, "לשבור את הקרח 2" הוא חזרה קסומה לעולמם של אנה ואלזה, למבוגרים ולילדים שהתבגרו מאז, והתאהבו במקור. זה מסנוור, מבדר וכיף לכל המשפחה, אם כי מתוחכם מעט יותר. זה אולי קצת אפל עבור צופים צעירים מאוד, אך הסרט כן מתמודד עם הנושאים המורכבים יותר שלו בדרכים שילדים יבינו, ומסייע לילדים להבין את עצמם טוב יותר.

מעריצים רבים של הסרט הראשון ימצאו משהו שיאהבו בסרט ההמשך, ו-"לשבור את הקרח 2" אכן מספק חווית קולנוע מהנה בזכות וויזואליות משגעת ופסקול מרשים המתעורר לחיים על המסך הגדול. זהו סרט המשך ראוי להערכה, גם אם הוא לא ממש נהדר כמו המקור.

שי שגב הוא מבקר הקולנוע של "שבוע ישראלי". לקריאת ביקורות נוספות: www.movieshy.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

"האירי": יצירת מופת קולנועית

Published

on

By

אפוס ארגון הפשע החדש של מרטין סקורסזה הוא מהסרטים הטובים שלו אי פעם * מהשבוע בנפליקס אבל מוטב לראותו בבתי הקולנוע

ישנן 209 דקות בסרט "האירי" – ואף אחת מהן לא מבוזבזת. כל ספק לגבי דרמת הפשע האחרונה של הבמאי מרטין סקורסזה מובנת מאליה – עוד סרט ארוך על ארגון פשע? עוד פעם רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו ו-ג'ו פשי? בסרט שנוצר למסך הגדול, אך כוון לצפייה כמעט אך ורק על גבי מסכים קטנים – כיוון שהוא מומן על ידי נטפליקס, ורק מתגנב בקצרה לתיאטראות, הוא מן הסרטים הטובים ביותר אי פעם על ידי סקורסזה ועל ארגוני פשע בכלל, ומוטב לראותו בבתי הקולנוע.

יש לצפות בסרט "האירי" על המסך הגדול, כיוון שהוא מנצל את כל הדברים שסרט קולנועי יכולים להציע – והוא עובד בצורה טובה ביותר אם תיכנעו לתסריט המקורי, מאשר להקיש על שלט הטלוויזיה 'התקדם 10 שניות' בסצינות איטיות, או שתהפכו את הצפייה למיני-סדרה בהפקה ביתית. יש פאר ועוצמה בסרט "האירי", שמרוויח את אורכו, וזאת בזכות פלאשבק בתוך פלאשבק בתוך פלאשבק וכן הלאה. סקורסזה, והעורכת הוותיקה שלו מזה שנים, תלמה שונמייקר, כמו גם התסריטאי סטיב זאיליאן, יצרו מבנה אלגנטי שבונה מתח וסקרנות.

הרעיון המרכזי ב-"האירי" הוא שהסרט פועל כרצף ארוך, כמו סרט בתוך סרט, עת הוא מתאר את היעלמותו של ג'ימי הופה (פאצ'ינו) על ידי פרנק שירן (דה נירו). הסרט מבוסס על אירועים שנויים במחלוקת, אך מרתקים במיוחד. מה שכובש את תשומת לב הצופים לאורך "האירי", הוא הצטלבותן של סצינות רבות החושפות את החברות החמה בין הופה לנציג המאפיה, שירן, ובתו פגי (המגולמת בבגרותה על ידי אנה פקווין), ואשר מעריצה באופן מסוים את הופה.

אחד הריגושים בסרט "האירי", הוא שאופיה של הדמות הראשית בסרט מסתורית לחלוטין. סקורסזה ודה נירו מביאים את שירן למסך בתקריבים מדהימים, והצופים עוקבים אחר כל קמט בפניו כדי להבין את פשר אופיו. ישנם הדים של גיבורים אחרים שנוצרו על ידי סקורסזה ודה נירו, כמו "השור הזועם", "קזינו" ו-"רחובות זועמים", אך פרנק שירן עשוי להיות המפחיד מכולם, כיוון שלכאורה אין לו אופי פנימי ורצונות משלו. כמו אדריכל השואה, אדולף אייכמן, הוא רק מציית להוראות.

פשי נמצא באזור הנוחות שלו, בתפקיד שראינו אותו משחק בעבר, אבל כיף לראות אותו הפעם מרגיש יותר נוסטלגי ומהורהר, שילוב של הופעותיו מהסרטים "החבר'ה הטובים" ו-"קזינו". פאצ'ינו, שעובד עם סקורסזה בפעפ הראשונה, זורח בכל סצינה. דמותו מביאה לחיים את הופה בדרכים שלא ראינו קודם לכן על המסך. כרגיל, פאצ'ינו צריך להיות ראוותני, אבל זה אף פעם לא מעבר למה שצריך. אפילו דמותו של הופה מקבלת תפנית מהורהרת המאפשרת לפאצ'ינו להצטיין באמת ברגעים אינטרוספקטיביים.

חשוב לציין לשבח גם את הסינמטוגרף, רודריגו פריטו, שכמה מצילומיו נראים ומרגישים כמו תמונות שיצאו מאלבום משפחתי שנשכח מזמן, שכנראה אף אחד לא רצה למצוא – כיוון שהסרט מלא במלנכוליה. בכך, "האירי" לא מפאר את חיי חברי הפשע המאורגן, רק גורם לחייהם להיראות יומיומיים. 

כמובן, אף אחד מתפקידים אלו לא היה אפשרי, בלי במאי שמוכן לתת לצוותו שלו מקום לצמוח, כמו שסקורסזה עושה כאן. כמו הסיפור עצמו, זה מרגיש כמו עבודתו של מי שמסכם גם את הקריירה שלו – במאי מדהים בגיל 77. 

הסרט "האירי" אורג ללא רבב את כל הפרטים המופיעים לאורך 209 דקותיו. סקורסזה הופך אותם למשהו גדול מסכום החלקים. "האירי" הוא כיתת אמן בקולנוע ואחד הסרטים הטובים ביותר של שנת 2019.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

״אחרי כל ההצלחה שלי עדיין יש בי משהו שואתי"

Published

on

בגיל 62, אחרי שהתמקם היטב בוודלנד הילס והקים אימפריה של ציוד צילום שמשמש את טובי הסרטים ההוליוודיים (כמו "אוואטר") יצא אמנון בנד למסע מטלטל בעקבות סיפור משפחתו בהונגריה • בסרטו התיעודי Liberating Amnon וכבן דור שני לשואה הוא הרגיש חובה "לעשות משהו שיאפשר לי להסיר מהצוואר את העול שרבץ עלי, ולהשאיר משהו לדורות הבאים" * חשיפה

״יש כאן השתחררות שלי מחבילות העבר, לאחר שזה ישב עלי המון שנים”, אומר אמנון בנד ,Liberating Amnon על סרטו התיעודי שהושק הקיץ בסינמטק תל אביב ומגולל את סיפורה המטלטל של משפחתו בשואה ואחריה כבבואה לקורותיה של יהדות הונגריה מאז. הסרט מיועד לעלות עד סוף השנה על אקרנים בארה"ב ואולי להימכר מאוחר יותר לנטפליקס. “בעצם, הסרט היה אמור להיקרא ‘לשחרר את אמנון’ אבל לא רצינו להישמע יותר מדי שואתיים, אולי גם יותר מדי גלותיים", אומר גיבורו, החולש ממקום מושבו בלוס אנג’לס על אימפריה טכנולוגית בתחום ציוד צילום לתעשיית הקולנוע, לכתב 'מעריב' יעקב בראון. בסרט הזה, אחרי עשרות שנים, עברתי לצד השני של המצלמה, כשהבנתי שזה הייעוד שלי להביא את הסיפור שלנו בעצמי ובראיונות עם בני משפחתי”.

הוקל לך?

״אכן, הוקל לי, ויחד עם זאת עלו דברים שלא הייתי מודע להם עד היום. אני מתייחס לדור שלי, הדור השני לשואה, כתוצאה של תהליך שבו הבנתי שהיה משהו לקוי במערכת היחסים שלי עם הוריי. אבא שלי כמעט לא דיבר על מה שעבר עליו בשואה; דודי, אפרים, שאליו הייתי קרוב במיוחד – בכלל לא, ואמא שלי? גם היא לא, אבל מצד שני היא הייתה ‘לוח שנה שואתי’, כשקישרה דברים מההווה עם מה שהתרחש באותו יום לפני שנים”.

״מדוע מתחילת הסרט אתה מציג דווקא את דודך אפרים כגיבור שלך?“

״כך הזינו אותי מילדות, כשסיפרו עליו כמה אמיץ הוא היה ולא פחד מכלום. אבל עם השנים התברר שזה לא היה כפי שסופר, ונהיה לנו מעין מיתוס. אומנם הוא ברח מרכבת, אבל לא מרכבת לאושוויץ, ואומנם הוא ברח בשחייה ממחנה המעפילים בפמגוסטה, והנה התברר שהוא שחה עשרה מטרים בלבד, אם כי בזיכרון שלנו הוא נשאר הגיבור של המשפחה. איזה גיבור. הוא ידע להסתדר. לעומתו, אבא שלי, יהודה בנד, לא רק שלא היה גיבור ולא ברח משום מקום, אלא הודה שכאיש מחושב שלא לקח סיכונים בעצם היה פחדן. אני לא הייתי כזה. כשאמא שלי דאגה לי, היא הייתה אומרת שאני מזכיר את אחיה, אפרים”.

בנד נע כל הזמן בין המקרה הפרטי שלו לבין מה שקרה לכלל. “אנחנו דור שפסחו עליו”, הוא סבור. “’נולדתם חופשיים במדינה שלכם, אסור לכם להתלונן’, נאמר לנו. אם היינו מתלוננים על משהו, ישר היו מזכירים לנו כמה היה קשה אז, בשואה. כלומר, קטונו, אנחנו, דור כפית הכסף, כשהם לא רק סבלו בשואה, אלא חיו בעוני לפניה”. ככל ששמע דברים, תמיד היה סקרן לדעת יותר וכך הופתע לשמוע ש”למעשה, היו לנו שני עצי משפחה, וכל צד לא ידע על קיומו של הצד האחר. כל מי שנכנס לנישואי תערובת, הוזז מעץ המשפחה האורגינלי”.

צדק פואטי

במהלך העבודה על הסרט היו לבנד עוד גילויים מפתיעים. “אמא שלי הייתה יפה בצורה אקזוטית”, משחזר. “מגיל צעיר היא ידעה איך להשתמש בזה כדי לשרוד. תוך כדי הכנת הסרט התברר לי שהיא חזרה ממחנה הריכוז כשהיא בהריון מקצין גרמני, כפי שאפרים סיפר לי, הריון שהסתיים בהפלה קשה”.

מן הסתם היא לא סיפרה לך על כך.

״היא גם לא סיפרה לי שבגיל 17 היה לה סיפור אהבה עם בעל המפעל שאצלו היא עבדה, שהיה מבוגר ממנה בהרבה. אני לא שופט אותה על מה שעשתה בשביל לשרוד. זה היה בשבילי שוק לשמוע דברים כאלה, שעיצבו את בני הדור שלה שכעבור שנים לא ידעו לגלות אהבה כלפי ילדיהם. במשפחה שלנו היה ריחוק. היה קור. לא חיבקו. לא נישקו. אני לא זוכר אותנו יוצאים לטיול משפחתי. אצלנו אחותי הייתה הילדה המועדפת, ואני הכבשה השחורה. כמובן, אין לי טענות לאחותי. היא אישה מדהימה, שנשארה עם משפחתה במושב שלנו בגליל”.

דרכי הוריו של בנד הצטלבו לאחר המלחמה, כשאביו חזר ממאטהאוזן ואמו, מרים, מאושוויץ. פגישה בהכשרה ציונית הסתיימה בנישואים שנמשכו 57 שנה. “אמא שלי סיפרה לי לא פעם איך מכל המחזרים שהיו לה בחרה באבא שלי, שכשלעצמו היה איש מרשים”, הוא מעיר. למה היא הייתה צריכה להגיד את זה, מה היה חסר לו? אולי בגלל שבסך הכל היא הייתה אישה קשה ונוקשה. בחקלאות היא עשתה עבודה של שלושה גברים. גידלנו בעיקר עופות, וזה בכלל לא היה קל, כשהיו נמיות ונחשים. אבא שלי עבד במקביל כמלצר במסעדת ‘פינגווין’ בנהריה אצל החבר שלו, הזמר פרדי דורה”.

מושב לימן היה תבנית נוף מולדתו של בנד בן ה־62 הייתה לי שם ילדות מדהימה, כשמסביבי היו ניצולי שואה, שיצאו מהאפר ובנו את עצמם מכלום”, הוא מציין. אתה לא יכול לחיות בסביבה כזאת בלי שזה ישפיע עליך. נוצרה אצלי איזו אובססיה כלפי התקופה, שאולי מתבטאת בספרים רבים שיש לי, לא רק על השואה, אלא גם על מלחמת העולם השנייה, ואני יכול לתת לך תאריכי קרבות בלי לטעות. איזו אובססיה מחרידה. יש לי שלוחה של החברה שלי דווקא במינכן, ואני מלמד גרמנים שבאים אלי את ההיסטוריה שלהם, ממש צדק פואטי. כמה שתרוויח מהם יותר, זה יהיה הניצחון שלנו עליהם’, היה אומר אבא שלי”.

איזה ילד היית בלימן?

״בעייתי. לא הסכמתי עם דרך החיים של הוריי, שנולדתי להם תשע שנים לאחר אחותי הבכורה, ואחרי שורה של הפלות. לא הייתי שלם עם ההשקפות שלהם, מה שלא פעם גרם לכך שהייתי מנודה מבחינתם. אמא דחפה אותי אל העולם הגדול. כשהגעתי לגיל תיכון, היא שלחה אותי ללמוד מכניקה בבית הספר התיכון המקצועי הולץ בתל אביב, לצד מגורים אצל הדוד אפרים. זאת הייתה טעות, שהקדימה את תהליך ההתנתקות שלי מהוריי, שנמשך כשעברתי ללמוד בפנימייה חקלאית בגליל”.

ובצבא?

״במשך שנה שירתי בגולני עד שהועברתי להיות הנהג של יאנוש, אלוף פיקוד הצפון אביגדור בן־גל. אני זוכר אותו כטמפרמנטי עם מצבי רוח, ומדי פעם התפרץ הרקע
שלו מהשואה”.

בנד לא מצא את מקומו בלימן עם שחרורו מהצבא. בתוך פחות משנה הגיע ללוס אנג’לס. “יצאתי לטיול עם ויזה לשלושה חודשים ולא חשבתי שמאז אשאר כל החיים בארצות הברית”, הוא מספר. שם הוא התנסה בשני פרקי נישואים פזיזים ובני חלוף, אחד עם יהודייה מקומית, השני עם גויה. גם התגלגל בין עבודות מזדמנות, כולל בדוכן נקניקיות, עד שמצא את מקומו בתחום הטכנולוגי, הקשור לעולם הקולנוע. ב־84’, כשעדיין לא היה בן 30 פתח חברה למכירת ציוד, שעם הזמן הפכה לאימפריה.

כעבור שלוש שנים פגש את רונית, ישראלית, בת למשפחה יוצאת לוב ממושב חצב, צעירה ממנו בשבע שנים. “רונית הגיעה כמוני לטיול באל־איי”, הוא מספר. אתה מוכרח לפגוש אותה’, אמר לי חבר, ומאז יש בינינו סיפור אהבה שנמשך 30 שנה וכולל את שלושת הבנים שלנו – נתנאל, דניאל ועומר”.

לדברי בנד, ציוד הצילום ברבים מהסרטים בהוליווד בא ממנו, “הייתי בחוד החנית של המהפך לעידן הדיגיטלי. את ‘אווטאר’ צילמו בציוד שלי”, הוא מדגיש. עם ידידיו נמנים מפיק העל הישראלי-אנג'לוסי חיים סבן, וחבר טוב שלו היה צלם-העל היהודי המנוח וילמוש זיגמונד, צלם קלאסיקות כמו “צייד הצבאים” ו”מפגשים מהסוג השלישי”.

כשהוא נשאל אם חשב על שיבה לישראל, משיב בנד: “נגעת בנקודה רגישה. אני אוהב את הארץ, אבל לא מסתדר עם דברים שיש כאן. אתה יודע, החרדים, הפלסטינים ועוד נושאים. אני ישראלי ובו בזמן גם אמריקאי, שמאוד מעורב במפלגה הדמוקרטית בקליפורניה וטוען שיש לנצח את טראמפ, שהוא לא הנשיא שלי”.

״דווקא מול הגל החדש של הפאשיזם בעולם רציתי להראות לכולם בדרך שלי איפה זה יכול להיגמר”, אומר בנד. “אולי אני נראה טיפוס מחוספס ושרוט, אבל אחרי כל ההצלחה שלי יש בי משהו שואתי. אם הבנים שלי לא יגמרו את האוכל, אביא להם סיפור מאז, של אמא שלי”.

פוחד לשמוח

בנד הוא המפיק המשקיע וגם הטאלנט שמקריין בסרט. לדבריו, בבסיס הסרט נמצאת ההוקרה לאותו דוד אפרים, חבר'מן בן 92, השוחה מדי בוקר בקאנטרי, וגם לצילומים בהונגריה יצא במכנסיים קצרים. “הערצתי ואני ממשיך להעריץ את הדוד, אבל עם השנים למדתי להעריך יותר את הדרך הפחות ראוותנית והפחות שוויצרית של אבי השמרן, שבסיכומו של דבר היה זה שהייתה לו יציבות בחיי נישואים ויציבות כלכלית”, אומר בנד.

בסרט נראים השניים שטים בדנובה של בודפשט, זו שהייתה אדומה מדם יהודים בימי השואה. כשבנד שואל את דודו אם הוא חש כמי ששב הביתה, הדוד שולל את זה ומצהיר שאין לו זיכרונות טובים מההונגרים, שנטלו חלק פעיל בהשמדת יהודי הונגריה. בבית העלמין היהודי של קונמדרש נראה בנד כשהוא נשנק מהתרגשות בשאתו קדיש לאלה שלא חזרו מהתופת.

זה הרגע הקשה?

״לא, מבחינתי הרגע הקשה ביותר בסרט לקוח מראיון עם אמא שלי באוסף עדויות השואה של שפילברג. כשרואים אותה משבחת את גיסי, שואלת המראיינת ‘מה עם הבן שלך באמריקה?’, היא משיבה – ‘כן, זה אמנון’ ומלווה את דבריה בתנועת יד האומרת ‘אל תבזבזי לי את הזמן’. זה לא יוצא לי מהראש”.

מה הניע אותך לעשות את הסרט?

״הרגשתי חובה לעשות משהו שיאפשר לי להסיר מהצוואר את העול שרבץ עלי, ולהשאיר משהו לדורות הבאים. הייתי רוצה שהסרט ישודר בנטפליקס. אנחנו כיום החברה הגדולה ביותר שמספקת להם ציוד. הפרס שלי יהיה כשאנשים יראו אותו ויפיקו לקחים”.

והלקח שלך?

״הלקח שלי הוא שאני חי בפחד מתמיד מכך שחלילה יקרה משהו לא טוב. זה מה שהכניסו לנו, היהודים, לראש. זה חלק מהגלותיות שלא מרפה ממני גם בחיים
הטובים שיש לי. אני פוחד לשמוח”.

זאת הייתה עבורך גיחה חד־פעמית לעשייה קולנועית?

״לא, אני כבר מגלגל את ההפקה הבאה. מה שאני יכול לגלות לגביה זה שגם היא תיגע בשואה. אסור להרפות, בפרט לנוכח הנתונים ששני שלישים ממסיימי התיכון האמריקאים בשנה לא שמעו את השם אושוויץ, ויש בארצות הברית יותר ויותר מכחישי שואה”.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

״להיכנס כאדם זר לעולם הערבי זה מסובך מאוד"

Published

on

סדרה חדשה בת 6 פרקים בנטפליקס מציגה עדות לסיפור הירואי וטרגי • המשימה הקטלנית של רב-המרגלים הישראלי, אלי כהן, היא מרכזה של עלילת הסדרה שכתב וביים גידי רף בכיכובו של סשה ברון-כהן • האם אפשר היה למנוע את לכידתו, והאם יש מצב שיש עכשיו מרגל דומה מאחורי קווי האויב? • חובת צפייה

אלי כהן נולד במצרים בשנת 1924 ובגיל 33 עלה לישראל. בשנת 1959 נשא את נדיה לאישה ושנה לאחר מכן הצטרף ליחידה 188, היחידה המבצעית של אגף המודיעין בצה"ל, והוכשר כמרגל. שנתיים מאוחר יותר הוא החל את עבודת הריגול שלו בסוריה, במהלכה נחשף לבכירים בממשל המקומי, עד שבשנת 1965
נתפס והוצא להורג בתלייה.

בשנת 1961 גויס כהן על-ידי המוסד, סוכנות הביון של ישראל, והסתנן לדרגים הגבוהים ביותר בחברה הסורית. כהן עטה את זהותו של אמין כאמל ת'אבת – "איש עסקים כריזמטי ומתוחכם, נצר למשפחה סורית". הוא עבר לארגנטינה כדי להתערות בקהילת הגולים הסורים ולשפר את כישורי המשחק שלו. בהמשך עבר כהן לדמשק וטיפס בסולם ההשפעה עד שהפך לסגן שר ההגנה של סוריה ואיש סודו של הנשיא הסורי לעתיד, אמין אל-חאפז. מלבד הגישה שלו לתדרוכים של הצבא הסורי, כהן אירח מסיבות מפוארות כדרך להשיג סודות מבכירי ממשלה וצבא שתויים.

באמצעות משדר רדיו סודי, שידר כהן לישראל מידע חיוני – ומנע סדרת פעולות תקיפה מצד סוריה – ששימש כגורם חיוני בכיבוש המדהים של ישראל את רמת הגולן 8 תוך יומיים בלבד במלחמת ששת הימים ב- 1967 כתוצאה מהדרישה העצומה למידע סודי, כהן אולץ לדווח בתדירות גבוהה ותוך סיכון גדול. כשקצין מודיעין סורי החל לחשוד, כהן רצה לסיים את המשימה שלו, אולם המוסד דחף אותו לעשות יותר. בינואר 1965, הסורים (שנעזרו במומחים סובייטים) השעו בחשאיות את כל שידורי הרדיו, כדרך לחשוף שידורי ריגול. כשאותרו שידוריו של כהן, שירותי הביטחון הסורים פשטו על ביתו ותפסו אותו "על חם" כשהוא משדר מידע לישראל.

אחת התיאוריות לגבי לכידתו של אלי כהן מספרת על מעורבותו של רפעת אל-גמאל, מרגל מצרי שבמשך שנים רבות הפעיל סוכנות נסיעות בתל-אביב ויצר קשרים עם פוליטיקאים ישראלים מובילים. בשהותו בגרמניה, ראה אל-גמאל תמונה בעיתון של "אמין כאמל ת'אבת" המסייר בביצורים ברמת הגולן עם קצינים סורים. אל גמאל זיהה אותו כאלי כהן ממצרים והזהיר את הרשויות הערביות. לכהן נערך משפט ראווה, הוא עונה ונתלה בפומבי ב- 18 במאי, 1965 (ט"ז באייר). עד היום מסרבת סוריה להשיב את גופתו של כהן.

אלי כהן נחשב גיבור יהודי לאומי, הזוכה לכבוד רב כאדם שעמד מול סכנות רבות והקריב את חייו בגבורה למען ישראל. רחובות רבים ושכונות רבות בארץ קרויות על שמו, ובשנת 1977, בבר המצווה של בנו השתתף ראש הממשלה דאז מנחם בגין.

לימון שסחטו יותר מדי"

למיטב הבנתי", אומר ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר-אילן, "אלי כהן היה לימון שסחטו יותר מדי. דרשו ממנו דרישות מאוד גבוהות וניהלו אותו באופן לא אחראי ולא מקצועי". קידר, מומחה למזרחנות שהתמחה בחקר הממשל הסורי, וסא"ל במיל', שמאחוריו גם שירות ארוך באמ"ן, מסביר כי בתקופה ההיא, לא הייתה חלוקה ברורה בין המוסד ליחידות מודיעין צבאיות שאליהן השתייך כהן". לדבריו, לקראת הסוף, הוא הרגיש שכבר גילו אותו וחש שהגיחה האחרונה לסוריה תהיה גם האחרונה. אסור לשלוח אדם למשימה במצב כזה".

מספר שנים לאחר מותו, אמר ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול כי "מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא בפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים".

על מידת התרומה של המרגל הישראלי והשפעתה על ביטחון המדינה קיימת מחלוקת בלתי פתורה בין אנשי המקצוע. צ', איש קהיליית המודיעין ומפעיל אתר "נציב. נט – מודיעין מהמקורות הגלויים", למרות הערכתו הרבה להישגים שאותם הביא כהן, מנסה לצנן מעט את ההתלהבות מפירותיה של פעילותו המודיעינית. "אלי כהן הביא מודיעין אנושי", הוא מסביר, "אז לא היו את הכלים הטכנולוגיים שיש היום והתפקיד שלו היה קריטי בהבאת מודיעין גם טקטי וגם אסטרטגי. אחד מהיתרונות של כהן היה שהוא הביא מודיעין טקטי שסייע לחסוך הרבה נפגעים בחזית הצפונית במלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור.

ד"ר קידר דווקא מסכים עם קביעתו של אשכול, אך מדגיש כי פרשת אלי כהן הדהדה שנים ארוכות קדימה בהיבטים חשובים נוספים. "מעבר למידע החשוב שהתקבל על ידו ובא לידי ביטוי בעיקר במלחמת ששת הימים", הוא מציין, "חשוב מאוד להבין שסיומה הטרגי של הפרשה גרם להרבה מאוד שינויים מקצועיים ומבצעיים בנושאי הפעלת סוכנים ומרגלים ובעיקר באמצעות העברת הנושא לתחום האחריות של המוסד. חבל שזה קרה רק לאחר מותו".

מהיכרותך את העולם הערבי, כיצד מקבלים בממשל הסורי את החשיפה שיש ביניהם מרגל?

״קשה מאוד. הדבר האחרון שערבי רוצה להרגיש זה פראייר. חשוב להבין – להיכנס כאדם זר לעולם הערבי זה מסובך מאוד. ראשית יש את עניין השפה. שלא כמו אצלנו שממטולה עד אילת מדברים את אותה עברית, בסוריה יודעים לפיה אם אתה מחלב או מדמשק או מטרטוס. יש גם את הנושא הדתי. כיהודי, אלי כהן היה צריך לסגל לעצמו תכונות של מוסלמי גם בדיבור ובהתנהלות, בברכות לפני החגים ובכניסה למסגדים".

״באופן כללי, מאוד מאוד קשה בחברות כאלה להיכנס אם לא גדלת בהן ואתה לא חלק בלתי נפרד מהנוף המקומי", הוא מציין ומדגיש כי "בכל זאת כהן הצליח להיטמע ואף ליצור קשרים עם בכירים בממשל ודווקא בגלל זה הסורים קיבלו את זה עוד יותר קשה. הם פתאום גילו שמישהו שנחשב מקורב אליהם, הונה אותם ומבחינתם בגד בהם. אחרי שאנשי הממשל סמכו על כהן, טיילו איתו, חשפו בפניו סודות ונתנו בו את אמונם, פתאום לגלות שהוא מרגל ועוד יהודי וישראלי, זה שוק לא נורמלי שמתבטא בצורה חריפה אף יותר ממקומות אחרים".

לשיטתו של קידר, מרגע שכהן נתפס גזר דינו נקבע. "לא היה סיכוי שהוא ייצא מזה בחיים. החברה הערבית היא מאוד לא מרחמת. אנחנו רואים את זה במספר הרציחות על רקע חילול כבוד המשפחה. כלא זו המצאה מערבית. בחברה הערבית מי שבוגד בשבט דינו מוות".

אתה לא זוכר את השם שלך?”

אחר “אתר הצלילה בים האדום”, סרט האקשן בנטפליקס העוסק בפעילות של המוסד בסודן בתחילת שנות השמונים בהעלאת יהודי אתיופיה לישראל, הגיעה אלי” (“The Spy”), מיני־סדרה בת שישה פרקים שגם אותה כתב וביים אותו במאי, גדעון (גידי) רף. גם כאן מדובר בפרק בתולדות שירותי הביון הישראליים והמרגלים הישראלים שממשיכים לזכות לכבוד ולהנצחה דווקא בנטפליקס.

רף חוזר לשנות השישים: הסדרה נפתחת ביום הוצאתו להורג של כהן ב־1965 ומשם חוזרת חמש שנים אל גיוסו לשירות, שליחתו לארגנטינה תחת מסווה של איש עסקים סורי, ומ־1962 המעבר שלו לדמשק. להבדיל מהדימוי המקובל של המרגלים כאנשים שחיים בצללים ובולשים במקורות המידע שלהם מרחוק, כהן הפך כאמור לדמות בולטת בחיי החברה והעסקים בדמשק
והתערה בקרב בכירי הממשל.

ההברקה הגדולה של הסדרה (שנהנית מצילום אפלולי מרשים של איתי נאמן) היא ליהוקו של סשה ברון כהן לתפקיד אלי כהן. ראשית כיוון שברון כהן, אחד הקומיקאים הגדולים של ימינו, מתגלה כשחקן דרמטי מעולה. אבל בעיקר כי ברמה העמוקה ביותר הוא מהבודדים שבאמת יודעים איך לגלם מישהו כמו אלי כהן. הרי כל הקריירה של ברון כהן היתה בנויה על התחזות לאנשים אחרים תחת סכנה אמנם לא סכנת מוות אבל כן של לחטוף מכות) והוצאת מידע מהם.

החל מדמויות מ”המופע של עלי ג’י” (בוראט, למשל) והסרטים שבעקבותיהם, ועד לדמויותיו ב”מי זאת אמריקה?” – ברון כהן התלבש, התאפר והתחזה לדמויות שגרמו לאנשים אחרים להגיד בקול רם מה שהם בדרך כלל שומרים בסוד בבטן והיה בעצם מרגל בשירות עולם הבידור. הליהוק הזה גם גורם לנו לתהות לגבי אופיו האמיתי של אלי כהן, שבוודאי היה צריך להיות שחקן מצוין כדי להצליח לגלם דמות שהטעתה רבים וחשדנים במשך ארבע שנים.

הדבר הכי מעניין בסדרה הוא לא ההירואיזם של אלי כהן או המידע החיוני שהוא העביר לישראל, אלא המצב הנפשי של אדם שמתחיל בהדרגה לאבד את ה”אני” שלו בשעה שהוא נטמע לתוך דמות בדויה שלמעשה משתלטת על חייו. הסדרה נפתחת בכך שרגע לפני הוצאתו להורג כותב אלי כהן מכתב למשפחתו, וכשרב הקהילה היהודית בדמשק מבקש ממנו לחתום, ידיו רועדות והוא נתקע. אתה לא זוכר את השם שלך?”, שואל אותו הרב. זה לב הסיפור – על אדם שכדי להגשים את ייעודו היה צריך למעשה לברוח מעצמו ולהפוך למישהו אחר.

עם זאת הסדרה נפרסת על פני שישה פרקים, נעה באיטיות מפרכת בין לוקיישנים תקופתיים מעוצבים, אבל עדיין לא באמת מגלה כיצד הפך אלי כהן כה מהר מפקיד אפור למרגל אלגנטי ומה היתה אישיותו האמיתית.

סשה ברון כהן סיפר לניו יורק טיימס: "בעבר לא רציתי לשחק בתפקידים של יהודים או ישראלים, כיוון שלא רציתי להיות מקוטלג כשחקן יהודי. יש יהודים אחרים בהוליווד, אבל איכשהו, אנשים חשבו עליי כ'שחקן יהודי' גם אחרי ששיחקתי את בוראט, דמות שהיא אנטישמית באופן מוחצן… אבל, לפני כמה שנים קראתי את התסריט של גידי [על אלי כהן] ולא יכולתי להניח אותו. אז ויתרתי על העמדה הזו".

לסיכום: כיום, הגדילה המהירה של שירותי הזרמת מדיה – נטפליקס, אפל, אמזון, דיסני וכו' – יצרה תיאבון שאינו יודע שובע לסיפורים אמיתיים. כתוצאה מכך, יוצרי הסרטים מוצאים סיפורים מרתקים בעלילות המוסד. או כפי שכתב אחד הפרשנים בטוויטר: "נטפליקס מפיקה כל כך הרבה סרטי מתח על המוסד המציגים את ישראל באור חיובי, שהיא עלולה להיחשב כחברת הפקות העוסקת בתעמולה ציונית".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות