Connect with us

ערב התרמה לאמ"ן לשיקום נפגעות תקיפה מינית

Published

on

מתי:
11/10/2018 @ 19:30 – 20:30
2018-11-10T19:30:00-08:00
2018-11-10T20:30:00-08:00
איפה:
woodland hills
ca
מחיר:
230
להרשמה:
Rakefet and Arye Aharon
818-448-6773

ערב שכל הכנסותיו יוקדשו להקמת כפר אמ"ן – אדמת מרפא נשית לטיפול ושיקום נפגעות תקיפה מינית, ייערך במוצ"ש, 10 בנובמבר, בבית משפחת אהרן בוודלנד הילס. יוזמת אמ"ן מרוה זוהר תספר על התהליך שעברה מפגיעה אישית ונפשית עד החזון להקמת הכפר. בין המשתתפים: השחקנית רונה לי שמעון (פאודה), הזמרת נינט טייב והקומיקאי גורי אלפי. החל מ-7:30 בערב. מחיר ההשתתפות 125 דולר לכרטיס, 230 דולר לזוג.

פרטים והרשמהֿ: www.ohelaenglish.org/gala

בטל': 818-448-6773

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

"אני לא יודע להתחיל עם בנות"

Published

on

מתי:
11/10/2018 @ 19:30 – 20:30
2018-11-10T19:30:00-08:00
2018-11-10T20:30:00-08:00
איפה:
woodland hills
ca
מחיר:
230
להרשמה:
Rakefet and Arye Aharon
818-448-6773

הוא חולה על אמא שלו ("מאוהב בה") • מפריד בין בשר לחלב ("צריך
להגיד תודה לאל על הכל") • וניאלץ להיאבק כמעט כל יום ביחס גזעני •
הזמר והדוגמן סטפן לגר, בן להורים מטוגו שמשרת בצה"ל, מזכיר שילד
שקורא לו 'כושי' לא נולד גזען וממשיך לחלום על קריירה בחו"ל

סטפן לגר – בן 21 . זמר, דוגמן ורקדן. רווק. נולד בבת ים, גר בראשון לציון. מדגמן מגיל 15 . פרץ ב־ 2016 עם השיר "Step Fun" , ובהמשך עם להיט הפרסומת "קומסי קומסה". השתתף בפסטיגל ושיתף פעולה עם נועה קירל, סטטיק ובן־אל, עברי לידר, עדן בן זקן ואיתי לוי. השתתף בקמפייני פרסום, וכיום מחזיק סטודיו לריקוד. הוציא השבוע סינגל חדש, "כפרה".

מתי בפעם האחרונה עשית משהו ספונטני?

"עשיתי עגיל באף, בקניון, לפני שנה. יש לי חתיכת אף־ אף, הרבה בשר, וזה לקח איזה שעה. זה כאב. בדרך כלל אני לא ספונטני. אני יודע מה יש לי בלו"ז קדימה, הופעות, ראיונות וצילומים, ואני לא מחכה למשהו ספונטני. אומרים לי שאני צריך חופש, אבל אני לא מרגיש ככה. אני רוצה לעבוד, לעבוד, לעבוד".

מתי בפעם האחרונה ביקרת בטוגו?

"לפני שלוש שנים, ואני אטוס שוב. אני רוצה לחזור לשם. נולדתי בישראל, אבל נסעתי לטוגו הרבה כילד,
לביקורים. להורים שלי יש הרבה אחים ואחיות שם. טוגו שונה מאוד מישראל, היא מתפתחת לאט, אבל כשאני מסתכל על האנשים שם אני רואה שהם שמחים. אין להם הרבה דברים שיש לנו פה, אבל הם לא יודעים את זה, הם פשוט מאושרים ומחייכים. אני לא מפונק, חונכתי להעריך כל דבר קטן, אבל מטוגו חזרתי כשאני מעריך עוד יותר את כל מה שיש לי. צריך לנסוע למקום כזה כדי לקבל פרופורציות".

מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?

"עכשיו. כל בוקר כשאני קם זה להיות בחלום. אני בתוך משהו שתמיד חלמתי, האמנתי ודמיינתי שיקרה,
ועבדתי קשה בשבילו. זה מרגש, וזה רק עולה ומתגבר. התחלתי בכלל מספורט, כדורסל וג'ודו. שמעתי מוזיקה כילד, ורקדתי, והריקוד הביא לי את הדוגמנות. בהמשך הוצאתי את השיר הראשון שלי. עכשיו אני אוהב את שלושת הדברים האלה באותה מידה – דוגמנות, ריקוד ומוזיקה".

מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?

מלא זמן לא שיחקתי כדורסל או כדורגל. הופעה מול קהל זה כמו 30 ספרינטים, וזה הכושר שלי. אני נראה ככה בלי לעשות ספורט, ככה נולדתי. גם בגיל 14 הייתי כזה, וגם אבא שלי נראה ככה, והוא גם לא עושה כושר".

מתי בפעם האחרונה היית מאוהב?

"עכשיו. אני מאוהב באמא שלי. אני חולה עליה. אמא שלי עובדת בשגרירות טוגו בישראל, ואני חוזר מאוחר
הביתה מהופעות והיא מחכה לי, לא נרדמת עד שאני מגיע, רוצה לשמוע איך היה לי. אנחנו קרובים מאוד.
אחותי הגדולה ואני גרים עם ההורים, וכולנו מאוד מגובשים וקרובים".

מתי בפעם האחרונה התחילו איתך?

"כל הזמן אומרים לי שהתחילו איתי, אבל משום מה אני לא שם לב לזה. גם בגלל שאני צעיר, אני לא יודע
איך להתחיל עם בנות. אין לי משפטים שיש לאחרים. כשמתחילים איתי או מסתכלים, אני לא יודע איך לזהות
את זה. לא יודע מתי מישהי מעוניינת בי. באינסטגרם יש לי מלא הודעות, אני עונה גם".

מתי בפעם האחרונה הלכת לים?

"לפני שבוע, לחוף גורדון. אני אוהב ללכת לים, יש רוח, שקט. עכשיו אין שם מלא אנשים, אבל בחופש הכל
מפוצץ, ובכל זאת אפשר למצוא שעות שיש פחות אנשים ויותר רגוע. אני הולך לים לבד, ולפעמים עם חברים. אם רואים אותי שם ומזהים, אז מתלהבים לקראתי, שמחים לראות אותי. זה לא מציק לי. אני גם עושה גלישת סאפ, זה כיף ואני אוהב את זה מאוד. זה מרגיע אותי".

מתי בפעם האחרונה עשית אודישן?

"לפני שנתיים. פעם הייתי הולך לאודישנים, לכל מיני תצוגות ומלא דברים, וקיבלתי הרבה־הרבה 'לא' לפני
שקיבלתי 'כן'. עכשיו כולם כבר יודעים מי אני ובאים אלי. כשהייתי מקבל 'לא', בהתחלה הייתי מתבאס,
אבל לאט־לאט הבנתי שזה לא קשור אלי ספציפית. צריך ליפול לפני שאתה קם גבוה, וזה מבחן, לא
להישבר מה'לא'. אין הצלחה בלי כישלון".

מתי בפעם האחרונה התרגשת?

"התרגשתי מאוד לפני שנה, בזכות ילד בשם עידו שהיה חולה ושכב בבית חולים. הוא רצה להיפגש
איתי. אמרו לי שהוא אוהב אותי מאוד, והלכתי לשם לפגוש אותו. הוא היה במצב לא טוב, אבל בפגישה
שלנו הוא הזיז את היד והתחיל לנסות לשיר. המשפחה שלו היתה בשוק ואני בכיתי. אחרי כמה חודשים הוא
חגג בר מצווה, ובאתי לשיר לו. הוא התחיל להתאושש וישב כבר בכיסא גלגלים. אני ממשיך לקחת אותו
להופעות שלי, והקשר בינינו אמיתי עד היום. ללכת לבתי חולים ולשמח ילדים, וגם להופיע בבר מצווה,
זה כיף. אני מרגיש שזה חשוב. התגובות אלי מאוד מרגשות אותי".

מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?

"אתמול. אני אמן פעיל בחיל התקשוב. רציתי להתגייס, זה היה חשוב, ועשיתי טירונות בניצנים. היה כיף מאוד. שירות צבאי זאת חוויה שצריך לעבור. בפועל אני עובד בטלפון ובאינסטגרם למשוך מלש"בים להתגייס לחיל. אני כל יום בצבא, אפילו כמה שעות, ואני בן 21 , ככה שנשארו לי עוד כמה חודשים".

מתי בפעם האחרונה שמעת הערה גזענית?

"לפני שנה, בשדה התעופה באילת. הצטלמו איתי ילדות ואימהות, ואז קראו לי בכריזה, כי הייתי צריך
לטפל בעניינים של המזוודה שלי, וכשחזרתי לשם אמרו לי שאיש מבוגר העיר לנשים שהצטלמו איתי
'מי הוא? מה אתן מצטלמות איתו בכלל? יש מלא כמוהו בתחנה המרכזית'. סתם איש ממורמר. אנשים היו
עצבנים עליו, אבל אני לא התרגשתי. זה המרמור שלו".

מתי בפעם האחרונה הרגשת שיש לך כוח לשנות דעות קדומות?

"ילדים שקראו לי 'כושי', זה מה שהם שמעו בבית. ילד לא נולד גזען, ומבחינתי כולם נולדים מאותו מקום
ונולדים אותו דבר. ילדים הם כמו כוסות ריקות, וכל אחד גדל לפי מה שממלאים אותו בבית. כשהתחלתי
להתפרסם, ילדים ראו ושמעו אותי – והתחילו לאהוב אותי. ההורים שלהם כעסו שהם צופים בי, כי הם היו
למעשה גזענים, אבל עם הזמן גם הם התחילו לקבל אותי, בזכותם של הילדים. ההורים רואים שאני בנאדם טוב, ומבינים שצבע העור לא משנה. הם מתאהבים בי. משהו השתנה ביחס אלי. אני מרגיש שפתחתי דלת. אם יהיה עכשיו עוד אמן שנראה כמוני, יהיה לו יותר קל. זה עצוב שזה ככה, אבל מצד שני זה המצב ואין מה לעשות. אני מרגיש שזה משתפר, וגזענות היא לא רק שחור ולבן. צריך להסתכל על בני האדם, לא על מחסומים כמו דת וצבע. כשאתה לא מתייחס לזה, אתה מבין עד כמה המחסום הזה לא משנה".

מתי בפעם האחרונה חשבת על קריירה בחו"ל?

"אני חושב על זה עכשיו. מאז שהתחלתי לעשות מוזיקה זה תמיד בראש שלי. אבל קודם כל נולדתי בארץ, כך שהחלטתי להתחיל את הקריירה פה. כשאני חושב על חו"ל אני חושב על צרפת, כי זו שפת האם שלי, ואני
מרגיש שאנשים מרגישים את זה ומתחברים לשירים שלי מאוד".

מתי בפעם האחרונה התפללת?

"הבוקר. אני מתפלל כל יום, בבוקר, בערב ובצהריים, ותמיד בתוך הראש. אני קם בבוקר ואומר תודה רבה,
וככה כמה פעמים ביום. צריך להגיד תודה לאל על הכל. אני נוצרי שמקיים מצוות של היהדות, צם ושומר כשרות, אבל אני גר פה, אז זה מסתדר. אני חושב שלא הכל קשור לדת. גבינה ובשר, למשל, לא מתאימים לי ביחד. זה עושה כאבי בטן וזה לא בריא".

מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?

"אני לומד כל הזמן. למדתי לאחרונה ששום דבר לא בא בקלות. צריך לעבוד קשה כדי לקבל את כל מה שאתה
רוצה לקבל. אני רואה הרבה אנשים שרוצים משהו מסוים, נגיד פרסום, וזהו. אדם קודם כל צריך להתאמן במשהו, להתאמץ, לעשות משהו הכי טוב שהוא יכול, כי הפרסום הוא לא המטרה. המטרה היא להשפיע על אנשים ולעשות טוב לסביבה. הערכה, הצלחה ופרסום הם הדברים שמסביב, כי קיבלת עליך פוקוס".

מתי בפעם האחרונה חשבת על הפרסום שלך?

"כשהתחלתי בכלל לא חשבתי אפילו על הפרסום. מצחיק אותי שהיום פונים אלי לפעמים ואומרים לי 'אני רוצה להיות מפורסם כמוך'. תמיד התאמנתי בבית ברצינות ועשיתי המון הכנות לבצע את הריקודים טוב. כשהפרסום בא לי – לא השתגעתי. כש'קומסי קומסה' יצא, לא הבנתי בכלל שאני מפורסם. רק אחרי חודש
הגעתי לאילת, ופתאום התנפלו עלי נערות ונערים. שם הבנתי את הטירוף. בכלל, פרסום זה לא משהו קל,
זה מאוד מבגר אותך. אני תמיד בסביבה של אנשים מבוגרים, והם כבר לא שמים לב לגיל שלי".

המשך לקרוא

השבוע בלוס אנג'לס

עדיין חי בסרט

Published

on

מתי:
11/10/2018 @ 19:30 – 20:30
2018-11-10T19:30:00-08:00
2018-11-10T20:30:00-08:00
איפה:
woodland hills
ca
מחיר:
230
להרשמה:
Rakefet and Arye Aharon
818-448-6773

מאיר פניגשטיין, מייסד ומנכ"ל פסטיבל הסרטים הישראלי בארה"ב, אירח אח"מים לבראנץ' חגיגי בבוורלי הילטון לקראת הפסטיבל ה-33 • המראות והקולות

ארוחת הצהרים המסורתית לספונסרים ותומכי פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג׳לס התקיימה במלון בוורלי הילטון – יריית הפתיחה למגה-להיט של מאיר פניגשטיין, שיתקיים במהלך חודש נובמבר השנה. במשך למעלה מ-33 שנים הציג הפסטיבל יותר מאלף סרטי קולנוע, סרטים דוקומנטריים, דרמות טלוויזיה וסרטים קצרים לכמיליון צופים; והביא מאות יוצרים וקולנוענים ישראלים לארה"ב לחלוק את אמנותם. באולם הכנסים של הילטון נראו אורחים מתעשיית הסרטים המקומית, תומכי הפסטיבל וגם שחקנים כמו אלון אבוטבול, מייק בורשטיין, ענבר לביא ומורן אטיאס, יחד עם מפיקים ואנשי תעשיית הסרטים של עיר המלאכים.

הארוע נפתח בסרטון תדמית שסקר את 33 השנים המופלאות של הפסטיבל שהחל בניו יורק ובהמשך עשה
עלייה ללוס אנג׳לס. הקומיקאי אילון גולד הבריק במופע סטנד אפ משעשע במהלכו ליגלג על תעשיית ההוליוודית, וגם על ההבדלים בין ישראלים לאמריקאים. הקונסלית לתרבות ודיפלומטיה ציבורית קארין אליהו פרי, הודתה למאיר על ההשקעה האדירה שלו בפרוייקט שהפך מוסד: ״במהלך שלוש השנים בתפקיד אני עדה לחשיבות הגדולה של פסטיבל הסרטים, שמאחד כשרונות ישראלים מכל רחבי ארה"ב ומישראל ומביא יוצרי קולנוע מכל קצוות הקשת: יהודים, ערבים, מהימין ומהשמאל, נשים – כולם זוכים לבמה אחת שמציגה ומקדמת את היצירות שלהם".

פניגשטיין עצמו נראה ונשמע נרגש: ״אני לא מאמין שהתחלתי את הפסטיבל הזה לפני 33 שנה. בפסטיבל הקרוב נציג יותר מ-30 סרטים חדשים, סדרות טלוויזיה, סרטים דוקומנטרים ותוכניות סטודיו. לפחות 20 יוצרי קולנוע ישראלים יצטרפו אלינו מישראל לספר על הסרטים שלהם". פניגשטיין סקר את תוכנית הפסטיבל והביע תקווה שבעזרת התומכים והתורמים הרבים הפסטיבל ה- 33 יהיה טוב יותר מקודמיו. בחלק האמנותי הופעה מרגשת של עדן פרבר הצעירה, ששרה את Let it go , שיר הנושא של הסרט ׳פרוזן׳ (שחלקו השני עומד לצאת בקרוב), מלווה באמא, מלחינת הסרטים המוערכת שרון פרבר.

במהלך האירוע הוענק פרס מפעל חיים לבמאי האמריקאי המוערך רוג'ר קורמן. במשך 60 השנים האחרונות, קורמן הפיק וביים למעלה מ-400 סרטים במגוון רחב של ז'אנרים. בשנות השבעים הקים קורמן את"עולם חדש", שהפך לחברת ההפצה העצמאית הגדולה ביותר בארצות הברית. בנוסף להפצת ההפקות שלו, "ניו- וורלד פיקצרס" היתה אחת מחברות ההפצה הראשונות בארה"ב שהביאה קולנוע זר לארה"ב; הפצת הסרטים של אקירה קורוסאווה, פרנסואה טריפו, פדריקו פליני, אינגמר ברגמן, וורנר הרצוג. בשנת 2009 , זכה קורמן באוסקר של כבוד מהאקדמיה לקולנוע.

במהלך ארוחת הצהרים נחגגגה ההצלחה של יוצר ישראלי שפרץ השנה ברחבי ארצות הברית – גיא נתיב,
שקיבל פרס הוקרה על זכייתו באוסקר השנה בקטגוריית הסרט הקצר עבור סרטו המצויין ״ Skin ״, שעורר הדים רבים כאשר נגע בעצב הרגיש במאבקים ותקיפות גזעניות בין לבנים ושחורים. נתיב עלה לקבל את הפרס יחד עם אישתו, השחקנית היהודיה האמריקאית ג׳יימי ריי ניומן. הוא סיפר על הידידות המיוחדת עם מאיר בפינגשטיין והודה לו בשם קהל יוצרי הקולנוע הישראלים: ״גדלתי על סרטים משנות ה-70, עם אמירה ומשמעות. העולם שאנו חיים בו הוא משוגע ולנו יש מחוייבות ואת הכלים לעשות סרטים בעלי משמעות שמשאירים מסר ולא רק סרטים פופולריים עם הצלחה קופתית".

לבראנץ' ההוליוודי הגיע גם אורח מיוחד מישראל: אבי ניר, מנכ״ל חברת ׳קשת מדיה׳ ואחד מאנשים התקשורת החזקים בישראל. ניר קיבל פרס: Israel Film 2019 Festival Visionary Award על גישתו המיוחדת לעסקים ולתוכן. מלבד הצלחתו העצומה בזיהוי תכנים פופולריים והפקת אין ספור להיטים טלויזיונים, הוא הפך את אולפני קשת ליצאנים בכירים של תכנים מישראל להוליווד עם הפקות מקור ורימייקים מצליחים.

אולפני קשת נחשבים לאולפנים עצמאיים מובילים וזכו להפוך כאן לשם דבר בעקבות שתי סדרות ב- NBC (לינקולן) ו- ABC (בייקר ואת היופי), כמו גם פרויקטים עם HBO, Apple Netflix ואחרים. לאחר קליפ וידאו שסקר את העשייה הטלוויזיונית של ניר, הוא עלה לשאת מילים ואמר בצניעות: ״אל תתייחסו ברצינות רבה מידי לווידאו הזה, הוא מכוון בעיקר למשקיעים…״ ניר הודה למארגני הפסטיבל על הפרס וכמובן ל׳קשת׳ שהוא עומד בראשה. ״אני נרגש לקבל פרס שני יוצרים קולנועיים מדהימים: האחד, אגדה עם עשיה עניפה והשני ,יוצר צעיר ומצליח שזוכה להכרה ופופולריות רבה גם כאן. עם כל הכבוד לנו, המנהלים, התפקיד שלי ושלכם הוא רק לעזור ליוצרים לקבל חשיפה עבור היצירות שלהם. זה הכל, לא יותר מזה.

ניר סקר את ההיסטורה של הטלוויזה הישראלית מימי ערוץ 1. ״היינו מחברים אנטנה ענקית על הגג כדי לקלוט תוכניות טלויזיה אמריקאיות מירדן ולבנון; כבר אז הבנתי שאני רוצה להתעסק בעולם הטלוויזיה״ נזכר, כשהוא מדבר על הדרך הארוכה שעשתה הטלוויזיה הישראלית מאז, עם סדרות ופרויקטים שחצו את האוקיאנוס לארצות הברית.

כל שנשאר הוא להמתין ולראות את שלל הסרטים וההפתעות שמכינים לנו צוות פסטיבל הסרטים הישראלי השנה.

המשך לקרוא

מצב הרוח

לונדון לא מחכה לי

Published

on

מתי:
11/10/2018 @ 19:30 – 20:30
2018-11-10T19:30:00-08:00
2018-11-10T20:30:00-08:00
איפה:
woodland hills
ca
מחיר:
230
להרשמה:
Rakefet and Arye Aharon
818-448-6773

מראיון מעצבן שעברתי בטלוויזיה למדתי משהו על החשיבות
(והסכנה) שיש במהירות תגובה

לכולנו קרה שהיינו חכמים לאחר מעשה. ברגע האמת, אנחנו אומרים לפעמים את הדבר הלא נכון ומצטערים שאמרנו (״ריקי, מזל טוב על ההיריון״. ריקי: ״אני לא בהיריון״), או שלא אומרים את מה שהיה צריך, ואז מצטערים ואוכלים את עצמנו על זה שלא אמרנו ("יאיר, יכולת להגיד לי מזל טוב על ההיריון")

אני כמובן לא שונה בעניין זה מרוב הבריות, נוטה להיות חכם לאחר מעשה ודביל עם הכנה למוח בזמן
אמת. ומעשה שהיה כך היה: לפני כשבוע הוזמנתי להתארח בתוכנית טלוויזיה מוכרת, כדי לקדם הופעה של הלהקה. אני עוצר כאן כדי לומר שבמשך השנים פיתחתי תזה שטוענת שאדם נורמלי לא צריך לרוץ להופיע בטלוויזיה מייד כשקוראים לו, אלא רק אם יש לו סיבה באמת טובה לזה, כי למרות הפיתוי, אתה אף פעם
לא יודע לאיזו מלכודת תיכנס. יש מצב שמרוב לחץ תזיע כמו סוס, תגמגם כמו משה רבנו בפרזנטציה, או סתם תדבר שטויות ותצא טמבל

להבנתי, יש רק ארבע אפשרויות שבגללן כדאי לאדם ללכת לטלוויזיה:

  1. הוא מקבל על זה כסף או בעל סיכוי לזכות בפרס (גם אם הוא יצטרך בשביל זה להיות חודשיים בבגד ים בפיליפינים עם ליהיא גרינר);
  2. יש בהופעתו אקט של כבוד (״נמצא איתנו ד״ר יענקלביץ׳, שהוא מומחה בעל שם עולמי לחקר כינים בעדה הבושמנית״);
  3. מצאו קלטת לוהטת שבה הוא נראה מְתנה אהבים עם השכן, השכנה או הכבשה של השכנים, והוא צריך להסביר מה קרה או לא קרה שם ("מנסים לפגוע בי");
  4. הוא צריך לקדם איזה פרויקט (זה אני).

אחרי שהחלטת שתופיע בטלוויזיה, אתה צריך לבחור באיזו תוכנית ובאיזה ערוץ תעשה את זה. כאן אפשר
להפעיל שיקולי רייטינג (כמה אנשים יראו אותך ויעבירו מייד ערוץ); יוקרה (כלומר, מעט צופים, אבל אף אחד מהם לא מילא בחג את הכנרת באריזות של מוצרי חלב); התאמה לנושא (קשה לקדם את מופע המחול
הפרובוקטיבי ״עורלות בחשיכה״ בערוץ המורשת); וסימפטיה למגיש (כלומר, הוא נראה נחמד בטלוויזיה,
אבל במציאות הוא כלב בן כלב שאני לא מאחל אפילו לנסראללה להתראיין אצלו).

ובחזרה לסיפורנו. כשקיבלתי את הפנייה להתארח בתוכניתם של צמד המגישים ששמה של הצלע הנשית
בו מתחרז עם תבן ושמו של המגיש הוא כשמה של עיר בירה של מדינה אירופית שחפצה להתנתק מהשוק
האירופי ולא מחכה לחוה אלברשטיין – הסכמתי. אני מסמפט כל אחד מהם בנפרד, ולא היתה שום סיבה
לחשוב שלא יהיה בסדר. הגעתי עם חברי ללהקה דני בסן, ושנינו נכנסנו לחדר האיפור כדי שניראה יותר טוב ממה שהמציאות מאפשרת. כשהתחיל הראיון, צמד המגישים קיבל אותנו בברכה ואז המגיש, שאותו אני מכיר הרבה שנים ומכבד מאוד, התחיל לירות עלינו אמירות ושאלות מרגיזות למדי.

הוא רמז שבעצם אנחנו להקת חובבים, שבוודאי נמאס לנו לנגן אותם שירים שוב ושוב במשך כל כך הרבה שנים ״עד שהם יוצאים מהתחת״, ושאם אנחנו לא חיים את הווי הסקס־סמים־ורוקנרול, מה זה שווה בכלל? המגישה נראתה נבוכה מהמתקפה המשונה, וגם אנחנו ענינו לשאלות באופן נוקב אך מנומס יחסית.

נער הייתי וגם זקנתי, אני לא באמת מתרגש מכל דבר שאומרים עלי, אבל הפעם נראה היה שהאיש, שיש לו
הרבה זכויות בטלוויזיה, נהנה מהפרובוקציה ה״בועטת״ ושאל שאלות ״נועזות״ עד מעצבנות, כדי שהתוכנית תהיה מעניינת והוא ייצא ״מגניב״.

בסיום הראיון ניסיתי להרגיע את עצמי. נזכרתי שגם לי יצא לראיין אנשים בתוכניות טלוויזיה, וייתכן שלעיתים גם אני הייתי חמור חסר התחשבות, שמנסה לצאת ״קוּל״ על חשבון המרואיין, שמפרפר מולי בלחץ.

שכנעתי את עצמי שהעניין מאחוריי, אבל כנראה אינני בן אצולה מאופק ובלתי פגיע כמו שחשבתי. כבר בדרך הביתה קיבלתי כמה שיחות טלפון כעוסות ממקורבים שלא אהבו את הקטע. עניתי להם בצורה בוגרת שהם צודקים, אבל מה שהיה היה ואת הנעשה אין להשיב. כמובן שמייד קפצו לי לראש כל מיני תשובות אלטרנטיביות שהייתי צריך לענות. כולן היו חכמות, חדות, עוקצניות, והפוכות ב־ 180 מעלות מאלה שנתתי בשידור. נכון שלא אמרתי אותן למנחה במהלך השידור, אבל הייתם צריכים לראות אותי יורה אותן באופן מבריק ומדויק לעבר הדשבורד באוטו שלי במהלך נסיעה! גם ראיתי על העיניים של הווישרים שהם התרשמו מכל מילה, עובדה שהם לא העזו לענות לי.

אצל כל בני זוג יש מריבות, שבמהלכן מוטחים עלבונות שמשאירים אותך חסר מענה. אלא שהחיים בצמידות פיזית מאפשרים לך לקום בבוקר שלאחר האירוע, ואחרי 14 שעות של שתיקה רועמת, להגיד לאישה
בלי קשר לכלום: ״לא, כי אמא שלך נורמלית…״

כשבני זוג צעירים ומאוהבים נפרדים אחרי כמה חודשים ואחד מהם מודיע לשני שזה נגמר (״זה לא אתה, זה
אני״, או כל תירוץ אחר שמכסה על העובדה שכבר יש לו מישהו אחר), ייתכן שהצד הננטש והפגוע ימלמל עלבון לא מוצלח, ולחלופין יגיד באצילות שהוא מבין לגמרי, מאחל הצלחה עם הפרטנר, ובטוח שתישארו ידידים. בפועל, כבר באוטובוס בדרך הביתה הוא יפרוץ בבכי מר, יצלצל לאמא שלו ויגיד שהוא רוצה
לגור בחו"ל, ולא יבין איך לא אמר לבת הזוג שלו שהיא ״כלבה בוגדנית, למרות שכלבים הם נאמנים, מה שאומר שבזוגיות הזאת אני הייתי הכלב ואת הקרציה שמצצה לי את הדם והאוברדראפט״.

תזמון זה הכל בחיים. אם יש ילדה בכיתה שאתה אוהב ולא העזת להזמין אותה לסרט, למרות שהיא הראתה
סימנים של מעוניינת, אפשר לתקן את הטעות ולהרים אליה טלפון – אבל לא באיחור של 30 שנה, כשהיא סבתא לנינים ותתקשה לשמוע מה אומרים בסרט בגלל מכשיר השמיעה. תזמון יכול להיות קריטי גם בתחום התעסוקה והעסקים. אמנם לא נכחתי בישיבה שבה הודיע מארק צוקרברג לשותפיו להמצאת פייסבוק שהוא ממשיך עם הרעיון שלהם בלעדיהם, ואין לי מושג מה הם ענו. אני, רק מההלם וכדי לצאת קוּל, הייתי בטח אומר לו שהכל בסדר, לא קרה כלום, ונישאר חברים בפייסבוק. הם, לעומת זאת, שלחו לו עורך דין ולקחו לו 65 מיליון דולר. בדיעבד, כסף קטן.

בבואך להגיב באופן מיידי חשוב לשים לב למכלול המרכיבים של הסיטואציה. אם עמדת ברמזור והנהג
שמאחוריך נכנס בך וריסק לך את המכונית כי היה שקוע בווטסאפ, יש בהחלט מצב שתרצה לצאת ולצעוק לעבר הפוגע שאמו מועסקת בתעשיית המין, ושאתה מאחל לו תאונת דרכים עם קומביין. כדאי רק שתוודא קודם שהבחור אינו איש גדול מאוד שהרגע הגיע מקטטה בבית מלון, וכיסא הכתר פלסטיק שלו עוד לא הספיק להתקרר. אם זה המצב, תגיד שמאוד התרשמת מההופעה שלו בסרטון, הוא כוכב מלידה שכבר מוכן לעשות את קפיצת המדרגה מסרטוני הווטסאפ לסרטים באורך מלא, ולגבי השטות הזאת שקרתה עכשיו בכביש – "שטויות, כנראה נגעתי בטעות במוט ההילוכים ונסעתי אחורה בלי לשים לב"…

.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות