Connect with us

קהילה

צ'ולנט מקסיקני בטוסון, אריזונה

Published

on

החלטנו להזמין חברים לארוחת צהרים של שבת. ומה מגישים בשבת חורפית וקרה? ניחשתם נכון: צ'ולנט. מאכל בסיסי, טעים, חם, ומאחר שהוא מתבשל לאורך זמן, הוא בדרך כלל מצליח. חוץ מהפעמים הנדירות שהוא ממש נכשל…

בשנות התשעים המאוחרות נסענו לשליחות לאריזונה במסגרת העבודה שלי.  אריזונה היא מקום מיוחד מאד. היא מאוד אמריקאית על כל המשתמע מכך, ומצד שני יש חלקים שלמים במדינה שבהם אוזן אדם לא תשמע את השפה האנגלית. ספרדית בלבד. אוכל מקסיקני, מסעדות מקסיקניות, חנויות מקסיקניות. ההשפעה של מקסיקו על אריזונה היא משמעותית ובולטת מאד.

אבל הזוגה ואני ישראלים. מה יש לדבר? בכל מקום שאנחנו נמצאים, אנחנו מחפשים ישראלים אחרים, חומוס, פלאפל, עברית, ועוד מאפיינים של הבית. אריזונה לא הייתה שונה. דרך המרכז הקהילתי היהודי הכרנו את נציג הסוכנות היהודית, ודרכו הכרנו את כל הישראלים שחיו באותה תקופה בעיר טוסון, אריזונה. וכמו שאנחנו מחפשים ומוצאים את הישראלים בכל מקום, אנחנו גם מחפשים ומוצאים אוכל ישראלי, מקומות שמגישים אוכל שנחשב ישראלי, למרות שהוא מוגש במסעדות לבנוניות או תורכיות. למי איכפת. ומה שלא היינו מוצאים, היינו משיגים מתכון, ומכינים לבד בבית. כך למשל למדתי להכין סחוג. כן, סחוג, המאכל התימני שמוסיפים לפלאפל למשל, אבל גם לחומוס, טחינה, ואפילו לסלט רגיל. עד היום, עשרים וחמש שנה אחרי, כשיש קושי לקנות סחוג, אני מכין לבד בבית.  יוצא מעולה. גם ממליגה אני מכין בכל מקום בעולם שאפשר לקנות קמח תירס. ועד היום, בכל מקום שהיינו כולל בייג'ינג, מצאנו קמח תירס.

אבל בטוסון, המאכלים העיקריים הם מקסיקנים ומאחר שרוב החנויות מוכרות מרכיבים שמתאימים לאוכל מקסיקני, יש לבצע התאמות. זה היה באמצע החורף.  ינואר אם אינני טועה. החלטנו להזמין כמה חברים לארוחת צהרים של שבת. ומה מגישים בשבת חורפית וקרה? ניחשתם נכון: צ'ולנט. מאכל בסיסי, טעים, חם, ומאחר שהוא מתבשל לאורך זמן, הוא בדרך כלל מצליח. חוץ מהפעמים הנדירות שהוא ממש נכשל. זו הייתה אחת הפעמים האלו. אפשר לומר שזה היה לא סתם כישלון, זה היה כישלון חרוץ. את הסיבה לכישלון אפשר לסכם במשפט קצרצר: אי ציות להוראות.  פשוט.

הזוגה ואני דיברנו מעט על הצ'ולנט הממשמש ובא ועלה בדעתנו רעיון מעולה (לכאורה).  אנחנו הרי גרים באריזונה, מרחק שעה נסיעה בדיוק ממקסיקו, בה אנחנו מבקרים לעיתים קרובות.  למה שלא נכין צ'ולנט בסגנון מקסיקני?  רעיון מדהים.  וכמו שאנחנו רגילים, אחרי שהסכמנו הלכנו לבצע.  שאלנו בין ידידינו המקומיים, שהעלו רעיונות שונים ומשונים לתחליפים.

וכך קרה שבמקום נתחי בקר או כבש, קנינו לשון בקר. במקום תפוחי אדמה קנינו פלאנטיין, מין בננה קשה דרום אמריקנית, שאי אפשר לאכול לא מבושלת, וטעימה לפחות כמו תפוח אדמה. במקום השעועית הלבנה המשעממת של האשכנזים, קנינו שעועית שחורה, שעועית מנומרת, שעועית מנומרת גדולה, ושעועית אדומה. במקום גריסים קנינו גרעיני חיטה ירוקה (פריקה בלשון העם היושב בציון). ובשביל להדר, אפילו הכנסנו מספר טמאלים ממולאים כדי ליצור אשליה של קישקע. וממש ברגע האחרון אמרנו לעצמנו, וכי למה שנסתפק בביצי תרנגולות רגילות מן השורה? הלכנו לחנות המתמחה במאכלי עדות, ומצאנו ביצים של אווזים. גדולות, לבנות, יפות.  "אנחנו כבר נלמד אותם מה זה חמינדוס", אמרנו לעצמנו בגאווה מגוחכת בדיעבד. 

לא התלבטנו בהכנות.  כל הקטניות הלכו להשריה ביום חמישי אחרי הצהריים.  המים הוחלפו שלוש פעמים כמצווה בספר הבישול.  ביום שישי אחרי הצהריים הוכנסה הלשון לסיר, ומסביבה, מעליה, ומתחתיה, הנחנו לחילופין שעועית מכל המינים, חיטה, ביצי אווז, וטמאלים ממולאים.  זו, למרבה הצער, הייתה הפעם האחרונה שהרעיון הזה עדיין נראה ממש מדהים.  מכאן והלאה הכל התדרדר, עד שהתפקע.

לאחר הבישול, הרתיחה הארוכה, וההכנות, נכנס הצ'ולנט המקסיקני לתנור לשהייה ארוכה. ואז החלה הציפיה בת שמונה עשרה שעות. אירוע פתיחת הסיר מתחיל בדרך כלל אחרי שהגיע אחרון האורחים, המנה הראשונה הוגשה, והכלים נאספו. אז נגשת הזוגה לתנור, פותחת אותו באבחה שמשחררת גל של ריחות מעוררי תיאבון לאוויר העולם, והאורחים הרעבים מעירים בשמחה על ריחו הטוב של הצ'ולנט ומנחשים את טיבו ממקום מושבם, תוך כדי שהם מנגבים בעדינות טיפות ריר קטנות שברחו מהפה.  חלק כבר מחמיאים לבעלת הבית ולבן זוגה על המאמץ, וההצלחה המסחררת, ומבקשים את המתכון. מיד לאחר מכן טובלת המארחת את המצקת בסיר, ומגישה לכל אורח מספר מצקות מלאות כל טוב. הזוגה אשה מאד הוגנת והיא תמיד משתדלת שמה שעלה בכף אחת יהיה הוגן בהשוואה למה שיעלה בכף הבאה.  שלא יהיו אורחים מועדפים או מקופחים.

הפעם, דבר מאלו לא קרה. מה שכן קרה היה כדלהלן. לפנות בוקר, לא זכור לי היטב באיזו שעה בדיוק, צפרה סירנה של משטרה ממש לא רחוק מהבית. לא ייחסנו לכך חשיבות כי התגוררנו לא רחוק מהכביש הראשי, וסירנות משטרה לא היו חזון נפרץ.  מספר דקות מאוחר יותר נשמעו דיבורים רמים מחדר המדרגות. בשלב הזה כבר ידענו שני דברים: האחד היה שיש בעיה כלשהיא והיא ממש קרובה אלינו. השני היה שהבית מסריח, אבל לא מסריח ברמה של גרביים אחרי מסע כומתה של פלוגת צנחנים.  מסריח ברמה של גופת חיה רקובה או גרוע מזה. זו הייתה צחנה עם נוכחות, עם אישיות, עם ישות. השוטרים שעלו במדרגות דפקו על כל דלת, ושאלו שאלות שטרם ידענו את טיבן, אבל יכולנו כבר לשער שיש להן קשר כלשהו לצחנה הבאושה העולה מן התנור.

הדפיקות הגיעו גם אלינו. בעיניים טרוטות ניגשנו אל הדלת ופתחנו אותה. בדיעבד, המבט בעיני השוטרים, והחבורה הקטנה של השכנים שהלכו בעקבותיהם מתוך סקרנות, היה שווה את כל המאמץ.  עיניהם הצטמצמו, הם הצמידו את כפות ידיהם אל אפם, כחושבים שהמחווה הריקה הזו תציל אותם מהסירחון המהביל שכבר שרר בכל פינה בדירה, בחדר המדרגות, ובעצם בכל קומפלקס הדירות בו גרנו.  הם שאלו אם ידוע לנו מהו מקור הריח המבאיש הזה, שכבר הבינו שבוקע מכל פינה בדירה שלנו.  ללא אומר ודברים הובלנו אותם אל התנור, כיבינו אותו, הוצאנו את הסיר, ופתחנו אותו.  כל הנוכחים נסוגו מספר צעדים אחורה.  גם אנחנו.  לפחות אחד מהם נמלט לחדר המדרגות כדי לא לבייש את עצמו בנוכחות השוטרים. הסברנו שהחלטנו לבשל מאכל "מקורי", ושלרוע המזל חלק מהמרכיבים לא התאימו לתבשיל.  השוטרים קיבלו את ההסבר ללא שאלות, אבל ביקשו, יותר נכון דרשו, שהסיר, על תכולתו, לא יהיה בתוך בית הדירות בתוך חמש דקות.  הסכמנו מייד.

התלבשתי חם, העמסתי את סיר הכלימה על הרכב, ונסעתי בחלונות פתוחים אל המזבלה הקרובה ביותר, שם השארתי את התבשיל הנורא, עם הסיר, והמכסה.  זה היה סופו של הניסיון הכושל להכין "צ'ולנט מקסיקני". זה גם היה הניסיון האחרון "להתאים" מאכלים למקום שהותנו.  מאותו יום ואילך, אם הצלחנו למצוא את המרכיבים המקוריים, מה טוב. אם לא, בחרנו בתבשיל אחר.

האורחים הגיעו בזמן, רעבים כזאבים, והתאכזבו מאד מהיעדר ריחו המיוחד של חמין כמעט מוכן להגשה. אל דאגה, הם לא נשארו רעבים כמובן. וגם קיבלו סיפור לקינוח.  סיפור שהצחיק אותם כל כך, עד שנכנס ממש לספרי ההיסטוריה של קהילת הישראלים הקטנה בטוסון, מדינת אריזונה, ארצות הברית של אמריקה.

עמירם הירדני מתגורר עם משפחתו בצפון מערב ארה״ב. ספרו הראשון "השטיח המעופף של סבתא – מסעות משפחה אחת" עומד לצאת לאור בקרוב. לסיפורים נוספים בפייסבוק: Amiram Hayardeny

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

קהילה

"על כל דבר שהכנתי אמרתי שזו מנה דה לוקס, ואז זה נדבק – סיוון דה לוקס"

Published

on

סיוון אלאלוף נסעה מנורת' הוליווד  לביקור מולדת בבית של אמא בבאר שבע – וקיבלה כתבה סופר מפרגנת * ראיון על האהדה והמעריצות מכל העולם, התצוגות במטבח לייב, ההצעות להשתתף בריאליטי והסיכויים שתחזור פעם הביתה 

סיוון דה לוקס (46) הפכה לאחת הנשים שהכי קל להתאהב בה ולעקוב אחריה שעה אחר שעה, יום אחר יום, כשהיא פותחת לייבים מהמטבח הנאה שלה בלוס אנג'לס, סוחפת אחריה בשניות מאלפי צפיות מכל העולם, בייחוד נשים, שנהנים לצפות בה הכי טבעית, ללא פילטרים, בלי תוכנית כתובה מראש, רק כמו היא, בלבוש יומיומי לא מתאמץ, מבשלת במטבח, רוקדת לצלילי מוזיקה ישראלית, לא מתביישת מכלום, נהנית שכולם נהנים, צוחקת את צחוקה המתגלג ומדביקה אלפי נשים למסך הבית, בסיפורים, בחוויות, בהתנהלות היומיומית עם הבעל ניסים, הבנים בן ואדם וכל האורחים. 

כשסיוון, שנולדה בירוחם, מגיעה לארץ היא מוקפת מכל עבר באנשים סלאש מעריצים שרק רוצים להתקרב אליה, להצטלם, לדבר ולהיות שמחים כמו שהיא, כזו שרק רוצה לעשות טוב לאחרים ומחכה לקבל תוכנית מעשים טובים. תפסנו אותה בביקור אצל ההורים בבאר שבע.

סיוון דה לוקס (הכינוי שקיבלה בגלל התבשילים שהיא מכינה) מסמלת את כל מה שאנחנו היינו רוצים להיות: עם שמחת חיים, רוח נעורים, קסם אישי, לצחוק על הכל, להכין אוכל טעים, להראות משפחה נורמטיבית שכיף לחיות בה, עם בעל אוהב, שני בנים, שכל אמא רוצה לחתן עם הבת שלה, מאכלים שהבא לך לטרוף מהמסך, והפכה ללא עוררין, בזכות הקורונה טיים, לגורו לענייני הלב, שנשם רבות שמיישמות על עצמן ומרגישות שאיתה כבר לא עצוב להן.

תפסנו אותה רגע לפני שהיא טסה לאיסטנבול אחרי חודש וחצי של תיור בכל הארץ, נפגשה עם מעריצים, נקראת לדגל לכל מי שכותבת לה שהיא רוצה לפגוש אותה, נעטפת בנשים שרוצות בקרבתה. "אנשים מדהימים בכל הארץ", היא אומרת בחיוכה הלא נגמר, "בשדה תעופה אנשים מלונדון ולא יודעת מאיפה מכירים אותי, רוצים להצטלם, אנשים מדהימים, כמה מחמאות, אהבה", היא אומרת ועיניה מתמלאות ברגש אמיתי.

את יכולה להסביר למה הצלחת לסחוף אחריך אנשים ובעיקר נשים מכל העולם?

"שמה אותך בספיקר, כי פה אמא שלי וחברה יענו לך" (צוחקת).

חברה: "הלוואי והייתה יודעת מה יש בה, היא לא יודעת להעריך את עצמה וכמה היא עושה טוב לסביבה. עם כל הפידבקים שהיא מקבלת, עדיין נשארת עם הצניעות שלה ועוזרת לכולם. היא נתקלת בהרבה טוב ולא מודעת לכמות העצומה של האהבה סביבה. יש בה צניעות ופשטות, אהבת חינם אצלה מספר אחד, אמיתית, אם היא שמחה היא שמחה, לא מוכרת כלום, קמה בבוקר כמו שהיא, כנות, שמחת חיים".

את ממש בעלת התואר אהובת העם, מה זה שינה בך?

"לא חושבת שהשתנתי. זו אני. האמת שהסביבה מראה כמה היא צמאה לטוב הזה. זה יכול להיות מהבית, יש לנו את "הליבה" במשפחה, ברור שזה בה מהבית".

איזו ילדה היית בירוחם?

"הנה אמא שלי תגיד לך (נותנת את הטלפון)". אימא אסתר: "מהפך של החיים, הייתה ילדה מופנמת, שקטה, לא של ויכוחים, פתאום התהפכו היוצרות, זה מדהים. היא מבורכת תודה לאל, המעריצים שלה מדווחים לה ואומרים לה תודה שהיא מוציאה אותם משגרת היום יום של חרדות, של מרתון החיים, מכניסה בהם שמחת חיים, והם עוקבים אחרה כל הזמן, הולכים לישון איתה ומתעוררים איתה".

סיוון: "אין על אימא שלי".

היא נולדה בירוחם למשפחה גדולה וחמה, כזו שמסתובבת כל הזמן עם הבנות דודות, מגובשות, כל שבת אוכלות חמין אצל הסבתות, לבושות בכותנות של הסבתות. בנות של בית". היא מתארת את עברה. תשאלו אותה על מה היא חלמה כשהייתה ילדה מחייכת והיא תגיד שלא היו חלומות למגירה, אבל היום היא כן חולמת להיות דודו טופז, בזמן ההצלחה שלו כמובן "מהמובן של להיות כזו שמפתיעה אנשים בבתים, בייחוד מבוגרים", היא משתפת, "אני פשוט אוהבת את זה. עד היום שאני באה לארץ אני קונה זרי פרחים ועושה סיבוב צופות קבועות. הילדים שלהן שולחים לי הודעות שאפתיע את אימא שלהם ואני באה. זה מרגש כל כך, לראות אותן מופתעות עם דמעות בעיניים כשהן רואות אותי".

את ניסים אלאלוף, להלן בעלה היקר, שכולם מכירים מהלייבים והדיאטות שהוא ניסה על עצמו, היא הכירה כשהייתה בת 15, כשהיה תושב העיר באר שבע – אהבה ראשונה שהובילה למעבר משותף בלוס אנג'לס, שם הם בעלי חברת שירות נסיעות נחשבת  בשם "galaxy sedan@ limo"בלוס אנג'לס, ומסיעים אנשים מכל העולם, מפורסמים ישראלים (מדודו אהרון ועד נועה קירל) וכמובן חברים מבאר שבע ("אלון דה לוקו חבר טוב") שלא מוותרים על הדה לוקס. הם מתגוררים בוואלי של לוס אנג'לס כבר 26 שנים, זוג אוהב עד היום, שמדגמן בלייב זוגיות אוהבת, מכבדת ומגניבה שכל אחד היה רוצה להצמיד לעצמו. ניסים, אגב, השתתף בתוכנית "לה לה לנד" ביחד עם אלון דה לוקו, כנהג לימוזינה. הם גם מגדלים שני בחורים עם הלוק הנכון: בן (22) ואדם ( 20).

אז מה, הפכת לכוכבת. איך זה קרה?

"פשוט ככה, בלי להתכוון. זה התחיל כשהעליתי בתקופת הסגרים בקורונה לייב כי לא היה לי מה לעשות. שנה לא עבדנו בלוס אנג'לס וזה הפך ללייב מבוקש".

איזו אימא את, חוץ מזה שאת מפנקת?

"אימא דואגת. הם ממש כמו חברם שלי. אוהבים שאני יוצאת איתם לבלות, אימא בואי איתנו מבקשים. מתים על זה שהחברים שלהם והחברים של החברים עוקבים אחריי, מתים עליי. אני אימא זורמת, לא מהאימהות הקרציות".

מה לא יודעים עליך?

"הכל יודעים, אני לא מסתירה כלום. הצופים הקבועים שעולים איתי בלייב באופן הדוק, בערך 1500 קבועים שהולכים איתי כל הזמן, ישנים איתי, קמים איתי, רואים את הסטורי שלי, באינסטגרם, כל הזמן שם. הולכת ברחוב ואני שקופה."

יש פרנסה מכל הפרסום שלך? תמלוגים, הצעות פרסום?

"זהו שלא, כל הזמן אומרים לי איך את לא עושה כלום עם זה? לא עושה. אני פשוט לא".

הציעו לך להשתתף בתוכניות ריאליטי? הרי את בול לקאסט

"ברור, ממשחקי השף ועד האח הגדול, אבל זה לא אני. אני לא בשביל כל הלחץ והשטויות האלה. מעדיפה לקבל תוכנית כזו שבה אפתיע את המבוגרים בבית. לא בשבילי תוכנית שמתעסקת בתבשילים. בלייבים שלי זה לא רק הבישול במבטח שהרבה נשים למדו ממני לבשל, זה כל נושא המשפחה, מה שקורה מסביב, הצחוקים, האהבה. שואלים אותי איך לא לקחו אותך עד היום לסדרה, אבל אני עושה מה שטוב לי. אני גם מוציאה אנשים לטיולים וכולם אחרי. נשים רושמות לי שאיזה כיף שאני מראה להן את חו"ל ואת הארץ, עושה להן כיף".

יש לך פחד שיום אחד לא יעקבו אחריך?

"לא חשבתי על זה באמת.  אני עושה היום פחות לייבים כמו בקורונה שהיה מלא זמן פנוי. חזרנו לעבודה והקצב ירד, אבל אני מעלה כל הזמן ואנשים מחכים לי כמו שהם מחכים לראות סדרה בטלוויזיה. שבתות נכנסת למטבח ולא אכפת לי להדליק לייב, הכל ספונטני, אם אתכנן לייב לא ייצא כלום. אני אפילו לא מוציאה את הירקות כדי לראות מה יש לי במקרר. מה שבאותו רגע, זה האותנטיות של הדבר".

מי המציא את השם סיוון דה לוקס?

"כל דבר שהייתי מכינה הייתי אומרת שזו מנה דה לוקס, ואז זה נדבק – סיוון דה לוקס".

אם כל אחת תיקח משהו חיובי ממך ותיישם על עצמך, זו הזכות.

"מלא, תודה לאל ישתבח שמו, אמרו לי שלקחו ממני הרבה דברים. רואים אותי – חיים אחרת. לא שאין לי בעיות של עצמי, אבל תלוי איך את מתמודדת איתם. שאלו יישארו הבעיות".

יש סיכוי שתחזרו לחיות בארץ, בבאר שבע?

"אני אף פעם לא אומרת לא, כי אני מאוד אוהבת את הארץ. מאוד ציונית".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות