Connect with us

ארה"ב-ישראל

BDS : המדריך לישראלי בארה"ב

Published

on

מה בעצם רוצה ה- BDS ? • איך הוא מנסה להגשים את המטרות שלו? • איפה הוא נוחל הצלחה, ואיפה כישלונות? • כמה דברים שלא ידעתם על התנועה שכל כך מלחיצה את מוסדות השלטון בירושלים ואת הקהילה היהודית בצפון אמריקה

הנה עובדה ראשונה שרוב האנשים לא יודעים לגבי תנועת ה- BDS – היא לא באמת תנועה. כלומר, לא בדיוק. מה היא כן? ריבוי של ארגונים שונים הפועלים כולם כדי לקדם את רעיון ה- BDS . אם תרצו, אפשר לחשוב על זה, להבדיל, כעל המקבילה של הציונות: גם בישראל הרי אין כיום תנועה ציונית רשמית, אלא מפלגות ציוניות שונות, ארגונים ציוניים שונים ועוד, כשכל אחד מהם מקדם את הרעיון הציוני לפי השקפתו. הכתבה שלפניכם תנסה לקעקע את התפיסות השגויות לגבי ה- BDS , כמו זאת שבה פתחנו, ולהסביר אחת ולתמיד מה הוא למעשה ה- BDS וכיצד הוא פועל.

BDS הם ראשי תיבות של boycott (חרם), divest (הסרה), sanctions (סנקציות). הארגונים התומכים
ברעיון זה פועלים ללא לאות להביא לבידודה המדיני, הפוליטי והכלכלי-חברתי-תרבותי של ישראל ל- BDS
מספר מטרות. המרכזית שבהן, לטענת אנשיו, היא השבתם של הפליטים הפלסטינים אל "בתיהם", כלשון
אנשי הארגון, ודאגה לזכויות האדם של פלסטינים, שלשיטתם ישראל מפרה בצורה שיטתית. כמו כן, הארגון שם דגש מיוחד על החוק הבינלאומי שלטענתו ישראל מפירה בעקביות – והוא שואף שתיענש על כך על ידי הקהילה הבינלאומית.

הארגון זוכה להצלחה רבה באירופה, ובמיוחד הוא חזק באירלנד, לא המדינה האירופית הכי גדולה, רחוק מכך, אבל מרכז חשוב של תאגידים בינלאומיים שנהרו לשם בעקבות הפחתת מס החברות הנהוג במדינה. רק לאחרונה העביר בית המחוקקים באירלנד חוק האוסר מכירה של מוצרים מההתנחלויות הישראליות. הצלחתו של ה- BDS באירלנד איננה מקרית: הכיבוש הבריטי עדיין צרוב היטב בזיכרון הקולקטיבי האירי, ומכאן ההזדהות עם הפלסטינים – שלתפיסת האירים נמצאים בסיטואציה זהה.

ארגון הגג הנחשב ל" BDS המקורי", זה שמושך בחוטים ומחליט על המדיניות הכללית של התנועה, הוא "מועצת ה- BDS הלאומית הפלסטינית". המטה של המועצה ממוקם ברמאללה וחברים בה 28 ארגונים – לרבות נציגים מכל העולם. ארגון ה- (PSC (Palestine Solidarity Campaign UK החבר במועצת BDS ומי שנחשב לארגון ה- BDS המרכזי בבריטניה, מתגאה בימים אלו בכך שלחצים שהפעיל על בנק HSBC (הבריטי גם הוא) נשאו פרי, והמוסד ניתק את קשריו עם חברת אלביט. בכך מימש HSBC את עיקרון
ה divestment , "ההיפרדות" (במקרה הזה מחברות ישראליות), המופיע בשמו של ה- BDS.

בינתיים בצפון אמריקה

בקנדה ובארצות הברית, מנגד, התמונה שונה. ה- BDS נתקל כאן בחקיקה אגרסיבית המונעת את התאגדותו הארגונית, או לחלופין המענישה ארגונים אחרים המקיימים איתו קשרים. עם זאת ארגונים המזדהים עם רעיון ה- BDS הולכים וצומחים גם כאן. לארגונים המזדהים עם רעיונות ה- BDS יש נוכחות גדולה מאוד בקמפוסים רבים בצפון אמריקה ובשוליים השמאליים של המפלגה הדמוקרטית והאימפקט שלהם שם גדול.

בנוסף, ארגונים המזוהים עם ה- BDS מנסים לרקום קשרים עם ארגוני זכויות אדם פופולריים בצפון אמריקה, כמו התנועה הפמיניסטית MeToo (שנוסדה בעקבות פרשת הארווי ווינשטיין) או ארגון blacklivesmatter (שנוסד על רקע שימוש מופרז בכוח של רשויות החוק שגרם להריגת עצורים
שחורים), וזאת על מנת לבצר את תדמיתו כארגון הומניטרי ולגיטימי. כמו כן, ה- BDS מקפיד להתגאות
בכך שמקור ההשראה העיקרי שלו הוא הקמפיין למלחמה באפרטהייד שהתקיים בשנות השבעים והשמונים דרום אפריקה, שם המיעוט הלבן יצר הפרדה מהרוב השחור במדינה בכל תחומי החיים.

אם לחזור ל"מרכז העצבים" של ה- BDS , הממוקם כאמור ברמאללה, אותה "מועצת ה- BDS הלאומית
הפלסטינית" – יש לומר שזהות הארגונים שתורמים לה כספים מפוררת את החזות ההומניטרית של ה- BDS.
כך למשל חברים ב"מועצה" ארגוני הטרור החמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית לשחרור פלסטין.
דוח של המשרד לנושאים אסטרטגיים של ישראל קובע שמחבלים פלסטינים שעסקו בעבר בפעילות טרור,
לרבות רצח וחטיפות, משמשים כיום כדמויות מפתח בארגון ה- BDS .

אולם האלמנטים העוינים את ישראל אינם קיימים רק מאחורי הקלעים, במסווה, אלא גם בשטח עצמו, בגלוי. לא פעם קורה שהארגונים השונים המרכיבים את ה- BDS מתקשים לשלוט בפעילים במהלך הפגנות, ואלה האחרונים מתחילים, בשעת התלהטות יצרים, לצעוק סיסמאות אנטישמיות נגד ישראל וגם נגד יהודים. בקמפוסים בארצות הברית מדווחים סטודנטים יהודים במקרים שונים על פחד ללכת בפומבי עם לבוש הנושא סממנים יהודיים כמו מגני דוד וכיפות; הם הביעו חשש ממשי מפגיעה בהם.

חופרים למפיקים

אחת הטקטיקות המרכזיות שבהן נוקט ה- BDS כדי לממש את את מטרותיו היא היצמדות לרטוריקה משפטית בניסיון "להוכיח" שפעולותיה של ישראל אכן לא חוקיות לפי הדין הבינלאומי. זהו מסר שלאירופאים קל להזדהות עמו, שכן עמידה בחוק הבינלאומי נשמעת באוזן של רבים מהם כדרישת סף מינימלית, ומוצדקת, מכל מדינה המבקשת להתקבל למשפחת העמים. כתוצאה מכך, מוצגים פעמים רבות מעשיה של ישראל ללא ההקשר שבו ננקטו (לדוגמה: הפצצות בעזה, ללא אזכור העובדה שהגיעו בתגובה למטחי רקטות שכוונו ללב אוכלוסייה אזרחית).

ככל שיח ה- BDS מנסה לעודד את השומעים לגבש את דעתם על הסכסוך רק על סמך המצב הנוכחי, בו
ניכרת חולשתם הברורה של הפלסטינים, תוך מזעור חשיבות האירועים שהובילו את הפלסטינים לכך.
השימוש בטרמינולוגיה משפטית הוא גם זה שמסייע מאוד ל- BDS בניסיונותיו הרבים (ודי מוצלחים,
יש לומר), להניא זמרים בינלאומיים מכוונתם להופיע בישראל. איך זה עובד? ארגונים שונים המסונפים
ל- BDS מָלְאִים את המפיקים של הזמרים – או אנשי מקצוע אחרים הסובבים אותם, שהמשפט הבינלאומי
איננו בדיוק נר לרגליהם – בטרמינולוגיה משפטית ובהשוואות בין ישראל של היום לאפרטהייד בדרום
אפריקה של אז. ישראל מוצגת בהזדמנויות הללו כמדינת אפרטהייד גזענית שבה מתקיימת אפליה על רקע דתי בין יהודים למוסלמים, ללא אזכור העובדה שהערבים אזרחי ישראל הם קבוצה בעלת זכויות מלאות בשטחי הריבונות הישראלית. במקום זאת, מתרכז ה- BDS.

בהפרדה השיפוטית והתחבורתית הקיימת בין יהודים לבין פלסטינים שאינם אזרחי ישראל ביהודה ושומרון,
וטוען שהחלת שתי מערכות משפט שונות על פי מפתח דתי דומה למה שהתרחש בדרום אפריקה- שוב, ללא כל התחשבות בעובדה שההיגיון שהוביל לכך איננו דתי ובטח לא גזעי, אלא נגזרת של המציאות הביטחונית בשטח ושל טרור פלסטיני. זמרים אשר נכנעים לבסוף ללחצי התנועה פשוט אינם מעוניינים להכניס את עצמם לקלחת הזאת. אז הם מוותרים.

טענה נוספת שמוצגת בידי ה- BDS בהקשרים שונים, היא ש"ההתנחלויות הישראליות איננן חוקיות לפי הדין הבינלאומי", בעוד שההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית הן מקרה יוצא דופן שלחוק הבינלאומי אין מענה ישיר כלפיו. בתמצית, הדין הבינלאומי אוסר על מדינה א' שכבשה את מדינה ב' להעביר את אוכלוסייתה לשטח הכבוש; אולם ישראל כבשה בששת הימים את השטח מירדן (שגם היא לא היתה הריבון החוקי של השטח, משום שכבשה אותו מהבריטים), וממילא מעולם לא התקיימה בו מדינה פלסטינית. אולם לדקויות האלה אין מקום בשיח שמוביל ה-BDS.

הביקורות שנשמעות כלפי ה- BDS אינן מסתכמות בסילוף העובדות ובחצאי אמיתות. אחת המרכזיות שבהן גורסת שברשימת מטרות התנועה איננה מוזכרת המילה "שלום" בין הישראלים לפלסטינים, אפילו לא כמטרה משנית. טענה נוספת היא שה- BDS דבק בעמידתו הנחרצת לצד זכויות האדם של הפלסטינים רק כאשר הן אינן מכובדות על ידי ישראל. לראיה, לאחר שארגון human rights watch פירסם באוקטובר 2018 דוח יוצא דופן בחומרתו על פני 149 עמודים הדנים בהפרות זכויות אדם שיטתיות שביצעו הרשות הפלסטינית וחמאס בבני עמם הפלסטינים – שתיקתו של ה- BDS רעמה.

ישראל הרשמית טוענת שאם מקלפים מטיעוני ה- BDS את האנגלית המצוחצחת ובוחנים את מטרות
התנועה בעין ביקורתית, מתגלה שאין שוני מהותי בינן לבין מטרות ארגוני טרור דוגמת חמאס או הג'יהאד
האיסלאמי. בסרטון שהופץ ברשת אחת הדמויות המרכזיות בתנועה, עומאר ברגותי, נראה אומר שארגונו
'שולל לחלוטין נוכחות של מדינה יהודית בכל חלקיה של פלסטין".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

"עגבנייה ב 24- דולר, תקראו למשטרה!"

Published

on

הניו יורק פוסט נגד אייל שני: ביקורת של סלון, מסעדתו הניו יורקית החדשה, הפכה לטקסט תדהמה של המבקר מול מחירי המנות • השף הבינלאומי כבר מורגל בסערות מחירים שנשטפות בטעם המנות, אך האם הפעם הוא הגזים?

עלילותיו הקולינריות הבינלאומיות של אייל שני נתקלו השבוע, לראשונה, במכשול רציני. ביקורת של הניו יורק פוסט מתחה ביקורת חריפה על תמחור המנות במסעדה החדשה של שני בניו יורק, הסלון, כשאת מרבית האש סופגת כמובן העגבנייה. סטיב קוזו, מבקר האוכל של הניו יורק פוסט, הביע את תדהמתו מכך שעגבנייה בודדת ("וגם לא כל כך גדולה") עלתה לו במסעדה של "השף-סלבריטאי הישראלי" לא פחות מ-24 דולר. "העגבנייה הייתה מחולקת לשמונה, כל חלק שלושה דולר, מקולפת ועם שמן זית ומלח ים. היא הייתה טעימה, אבל לא הטעימה ביותר שאכלתי בחיי. ההופעה של מנה כזו בתפריט, פגעה בארנק שלי".

תשוקתו המוכרת של שני לעגבניות הביאה אותו להפליג בחיפושים אחרי העגבנייה המושלמת, משימה לא פשוטה כשמדברים על עונת גידול מצומצמת מאוד בשל החורף הניו יורקי הארוך והקשה. שני ניסה להסביר את המחיר ותלה אותו בקושי שבהשגת עגבניות בשלות גם מחוץ לעונה, אך ההסבר לא שכנע את קוזו מוכה ההלם.

מבקר האוכל המשיך לחבוט במסעדה החדשה של שני, אותה כינה "מסיבה מטעם עצמה". הוא פירט עוד שלוש מנות שמתומחרות באופן קיצוני, לדעתו. "נקניקיית התמנון" שעלתה 59 דולר והייתה "חסרת טעם למרות ששחתה ברוטב אצות קומבו"; אטריות דמויות טאליאטלה עם פטריות פורצ'יני צרות "הייתה בסדר עבור 25 דולר, אך היא עלתה 43 דולר"; ודג הבס, שעלה 149 דולר, גרם לו כבר "לקרוא למשטרה".

מכאן הוא עובר למחמאות, שאפילו המחירים המוגזמים לא עמעמו אותן. "'סטייק הדינוזאור', טיבון ענק, בפלפל שחור היה מנת הבשר הטובה ביותר שאכלתי השנה, עבור 79 דולר… אספרגוס וקרם חזרת, מראה קשה על הצלחת אך משתלם עבור תשעה דולר". לסיום הציע קוזו לשני לשנות את שם המסעדה, מ"הסלון" "פראיירים" והוסיף כי "הבדיחה היא עלינו".

זו אינה הפעם הראשונה שבה מבקרים את שני על מחירי המנות במסעדותיו. גם בארץ ספג השף והטאלנט לא פעם ביקורת על התמחור הגבוה של המנות שהציע. מסעדת הסלון נוסדה בתל־אביב. היא פתוחה יומיים בשבוע, תמיד מלאה ולקוחותיה מגיעים כדי לאכול היטב, לרקוד ולשמוח, ומשאירים מאות רבות של שקלים על השולחן בסוף הערב. הסניף הניו־יורקי, בדיוק כמו אחותו הגדולה בישראל, מציע חוויה שהיא מעבר לאוכל. כמו בישראל התפריט פיוטי ושמות המנות אומרות שירה, הלקוחות רואים את הטבחים בפעולה, המוזיקה מתנגנת, והתוצאה אליה מכוונים שם היא סוג של חוויית מזרח תיכון יוקרתית.

הסלון נחשבת לאחת המסעדות היקרות בארץ, וגם הסניף האמריקאי לא נשאר מאחור. מלבד אותה עגבנייה מפורסמת, אפשר למצוא בתפריט גם ברוסקטה אבוקדו ב־ 24 דולר, או שקית עם שעועית ירוקה ב־ 19 דולר. מנה של ירקות בייבי ממולאים בבשר טלה תגיע לשולחנכם תמורת 79 דולרים.

הקולגות של שני בארץ תפסו שני צדדים עם פרסום הביקורת. חלקם טענו ששני מצליח בעזרת מערכת יחסי ציבור משומנת לצייר הילה סביב המנות שלו ולתמחר אותן בצורה מופרזת. "המבקר של הפוסט צודק", אומר אחד מהם, "זאת בסך הכל עגבנייה. איך שאייל שני לא יעטוף את זה הכרובית והעגבנייה שלו פשוט מנופחות
מעבר לכל פרופרוציה". מנגד השף מאיר אדוני, שמתחזק בהצלחה מסעדות בניו־יורק ובברלין, מאמין שיש שם יותר מסתם עגבנייה. "ניו־יורק, כמו הרבה ערים בעולם, היא עיר פלורליסטית ויש בה מקום לכל סוג של מסעדה, בכל טווח מחירים", הוא אומר. "אייל הוא אחד השפים שאנחנו יותר מעריכים ואני בטוח שהוא החליט בצדק לתמחר את המנה כמו שתימחר אותה, וכך לגבי כל מנה. לראיה, המוני הלקוחות שחוזרים ופוקדים את המסעדות שלו שוב ושוב".

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

פורש בשיא

Published

on

המולטי-מיליארדר האנג'לוסי-ישראלי נפרד מתפקיד יו"ר ערבי ההצדעה של FIDF בלוס אנג'לס • זאת לאחר 13 שנים בהן סחף את כוכבי ועשירי הוליווד לתרום לצה"ל ותרם בעצמו 50 מיליון דולר • מקורביו: "בני הזוג סבן ימשיכו לשים בעדיפות ראשונה את פעילותם למען רווחת החיילים"

סוף תקופה: איש העסקים והפילנתרופ האמריקני-ישראלי חיים סבן, הודיע על
פרישתו מתפקיד יו"ר ערבי ההצדעה של ארגון ה- FIDF (ארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה) בסניף לוס אנג'לס, לאחר 13 שנה בתפקיד. בשנים אלה הוביל
סבן את אירוע ההתרמה השנתי לצה"ל וניהל את גיוס הכספים. באירוע ההתרמה בנובמבר הקרוב יישבו סבן ורעייתו שריל בקהל, אבל לא עוד בתפקיד.

גורמים שקשורים ל- FIDF בלוס אנג'לס הביעו חשש, שבלי סבן לא יצלח גיוס הכספים, שכן "מופע השנור" כפי שכינה אותו סבן עצמו, לא יהיה אותו דבר בלעדיו. "סבן הצליח להציב את גיוס הכספים עבור צה"ל בראש גיוסי הכספים של הארגון", טען אחד ממקורביו ב- LA. "בכל שנה הוא העלה את הרף והגיע לתרומה של 60 מיליון דולר בשנה שעברה. זאת לעומת כ 20- מיליון דולר פחות באירוע המקביל בניו יורק, ומיליוני דולרים בודדים באירוע המקביל במיאמי. בכל שנה סבן העלה את הרף ועמד במשימה. החשש הוא שכבר השנה זה יהיה אחרת".

מאז נכנס סבן לתפקיד, תמהיל הערב היה זהה: מעל 1,000 מוזמנים, בהם עשירי לוס אנג'לס וישראל, שחקני הוליווד מוכרים ואוהדי ישראל, שמשלמים אלפי דולרים לשולחן, ובמקביל תורמים אלפי דולרים כל אחד לצה"ל, מגיעים למלון בוורלי הילטון האלגנטי בבוורלי הילס, כשבמקביל מוטסת לאירוע בכל שנה משלחת של חיילי צה"ל. לאחר הופעת החיילים, לרוב כאלו שסיפורם פותח את הלבבות, היה סבן עולה לבמה ומתחיל במה שכאמור כינה: "מופע השנור", ולא ויתר עד שבסיומו של הערב היתה נרשמת תרומה בסך עשרות מיליוני דולרים לטובת הארגון.

בנובמבר 2018 גויסה תרומת שיא של 60 מיליון דולר למען רווחת חיילי צה"ל. באירוע נכחו אנשי עסקים בולטים, נציגים ממשלתיים, פילנתרופים וסלבס מתחומי
הבידור, האופנה, הספורט והטכנולוגיה, בהם פארל ויליאמס, אשטון קוצ'ר, ג'רארד באטלר ואנדי גרסיה. מסע ההתרמה החל לאחר שלבמה עלה אל"מ שי סימן-
טוב, שנפצע אנושות במבצע צוק איתן. סימן טוב הובל לבמה בכיסא גלגלים, ונעמד לכמה דקות לקול תשואות הקהל. בין התורמים הבולטים היו נשיא ומייסד הקרן לידידות הרב יחיאל אקשטיין, שנפטר כמה חודשים לאחר האירוע, ואשתו ג'ואל, שתרמו חמישה מיליון דולר. באותו ערב תרמו סבן ורעייתו 10 מיליון דולר. לדייויד מיראז', יו"ר ונשיא קרן מיראז' העולמית, שתרם שני מיליון דולר, הודיע סבן: "אני יודע שאתה יכול יותר. תעלה את הסכום", ומיראז' הוסיף עוד מיליון דולרים. כשהגיע הסכום ל-59 מיליון דולרים, הודיע סבן לפול מרציאנו, חברו והבעלים של guess , שהוא זה שישלים את מיליון הדולרים הנוספים.

שנה לפני כן, בנובמבר 2017 , גויסו בהובלת סבן 54 מיליון דולר, כששיא התרומה באותו ערב הגיעה ממייסד ויו"ר חברת אורקל (Oracle) הבינלאומית לארי אליסון, שתרם סך של 16.6 מיליון דולר, שיועדו לטובת מבני רווחה לגדודים מעורבים של חיילים וחיילות במערך הלוחם. באירוע לקחו חלק 17 חיילים ממגוון יחידות צה"ל, בהם חיילים בודדים שהחליטו לעלות ארצה ולהתגייס לצה"ל. לפני "מופע השנור" עלה לבמה האלוף הפאראלימפי נועם גרשוני, שנפצע בתאונת מסוק
במלחמת לבנון השנייה, וגרר תשואות ממושכות לאחר ששיתף את הקהל בהרגשתו.

בנובמבר 2016 גויס סכום של כ 38- מיליון דולר. בין התורמים נכחו עמי וליזיקה שגיא, הוריו של טדי שגיא, שתרמו שלושה מיליון דולרים, וממשיכים לתרום עד
היום. סבן אמר אז ל- ynet : "בכל שנה אני עולה לבמה על תקן השנורר, שמבקש שיתרמו לצה"ל. במשך כמה שעות האירוע הזה מעניק למוזמנים תמונת מצב חלקית
של מה שקורה בישראל במובן הביטחוני. הם רואים את החיילים שעולים ושומעים את הסיפורים ומבינים שבישראל לא רק מפציצים והורגים מחבלים. בסוף, באמצעות הקהל הזה אנחנו מגייסים כמה שיותר כסף להעביר לצה"ל. יש בקהל מכורים, שמגיעים לערב השנתי מדי שנה, ויש כאלו שמגיעים בפעם הראשונה ומגלים את צה"ל האמיתי. התפקיד העיקרי של רעייתי ושלי, מאז שלקחנו על עצמנו את ניהול האירוע, זה לעזור לאנשים האלו לגלות מה זו מדינת ישראל ומה זה צה"ל, ולמה חשוב לתמוך בחיילים. התמיכה של ארה"ב בישראל הכרחית, ועבורי זה תפקיד חיים".

שנתיים לפני כן, בנובמבר 2014 , גויסו 33.5 מיליון דולרים בערב ההתרמה, כשאליסון תרם אז תשעה מיליון דולר לטובת הקמת אודיטוריום מאובזר בקריית
ההדרכה של צה"ל בנגב. אירוע זה התקיים לאחר מבצע צוק איתן, וצור גולדין ריגש את הנוכחים כשביקש לעמוד דקת דומייה לזכר אחיו, סרן הדר גולדין, ולזכר חללי צה"ל שנהרגו במבצע. בנובמבר 2012 גויסו מעל 14 מיליון דולר, כשרגע השיא של הערב היה עלייתה לבמה של מרים פרץ, ששכלה את שני בניה: אלירז ואוריאל.

אחד ממקורביו של סבן אישר את הידיעה והוסיף: "חיים ושריל סבן, שעמדו בראש ערב ההצדעה השנתי של FIDF בלוס אנג'לס ב 13- השנים האחרונות, הם התורמים הגדולים ביותר לצה"ל. לאורך השנים תרמו בני הזוג סבן תרומה אישית של למעלה מ 50- מיליון דולר והובילו גיוס של כ 300- מיליון דולר. בני הזוג סבן ימשיכו לשים בעדיפות ראשונה את פעילותם ארוכת השנים למען רווחת החיילים, עתידם, ועתיד החברה בישראל. ההכנות לאירוע בנובמבר הקרוב של סניף ה- FIDF בלוס אנג'לס בעיצומן, והציפייה היא לאירוע מוצלח ומיוחד ובהשתתפות בני הזוג סבן".

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

4 ביולי: בין פעמון החירות והארץ המובטחת

Published

on

האהדה הגורפת של האמריקאים לישראל עדיין פועמת, חרף הביקורת החריפה והשיטתית המוטחת בישראל על ידי "עילית" התקשורת והאקדמיה בארה"ב

הזיקה הייחודית של ארה"ב לישראל – שלא כמו קשרי וושינגטון עם מדינות אחרות
ברחבי העולם הגדול – נובעת מתפיסת העולם של הציבור האמריקאי, המחלחלת מעלה לנבחרי הציבור בשני בתי הקונגרס והנשיא. הזיקה לישראל שואבת את עוצמתה מיסודות דתיים, ערכיים ותרבותיים שהיכו שורשים ב־ 1620 , כאשר
המתיישבים הראשונים הגיעו לארה"ב בספינה "מייפלאוור", וטופחו על ידי "האבות המייסדים" שגיבשו את חוקת ארה"ב ב־ 1787 .

לדוגמה, המתיישבים הראשונים התייחסו להפלגות מבריטניה ליבשת החדשה כ"יציאת מצרים וחציית ים סוף" לכיוון "הארץ המובטחת". מכאן שמותיהם
התנ"כיים של מאות האתרים ברחבי היבשת, כמו ציון, ירושלים, שלם, בית אל, שילה, רחובות, דותן, גלעד, חברון, כרמל. על "פעמון החירות", המסמל את עקרון
החופש שהנחה את "האבות המייסדים", חרות פסוק י' מפרק כ"ה ב"ויקרא" (פרשת היובל): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". הסמל הרשמי של אוניברסיטת האייבי-ליג ייל כתוב בעברית – "אורים ותומים" (כוח הכהן הגדול ביציאת מצרים), ועל הסמל הרשמי של אוניברסיטת קולומביה – ארבע אותיות השם ו"אוריאל" (בעברית).

יורם אטינגר, מומחה לישראל-ארה"ב, סבור כי למרות הכרסום בשנים האחרונות, כתוצאה משינויים דמוגרפיים ואידואולגיים בארה"ב, השפעת הערכים ארוכי־הטווח על מדיניות ארה"ב כלפי ישראל עדיין עולה על השפעתם של אינטרסים גיאו־אסטרטגיים משתנים. על השפעת היסודות הערכיים – המוגדרים כ"ערכים יהודיים־נוצריים" בארה"ב, שהיא הדמוקרטיה המערבית הדתית ביותר – אפשר ללמוד מ־ 69% אהדה לישראל בסקר "גאלופ" מפברואר 2019 (לעומת 21% אהדה לפלשתינים).

האהדה הזאת עדיין קיימת חרף הביקורת החריפה והשיטתית המוטחת בישראל על ידי "עילית" התקשורת והאקדמיה בארה"ב, חרף העמדה השלילית של מחלקת
המדינה מאז התנגדותו להקמת המדינה ב־ 1948 , ולמרות הלחץ השיטתי שהופעל על ידי כל נשיאי ארה"ב, מטרומן ועד אובאמה.

בניגוד ללחץ הנשיאותי, מציין אטינגר, ישראל נהנית מתמיכה שיטתית של חברי שני בתי הקונגרס, הנציגים האותנטיים ביותר של הציבור האמריקאי הפרו־ישראלי
(ברובו), ולכן קשובים לרחשי לב הבוחר המפגין את שריריו בבחירות המתקיימות מדי שנתיים. בנוסף, ערכי היסוד של החברה האמריקאית מיוצגים גם על ידי פסל
משה רבנו הניצב מול כס יו"ר בית הנבחרים בוושינגטון; ופסל משה רבנו ולוחות הברית, הקבוע בתקרה מעל מושבי תשעת השופטים העליונים של ארה"ב. הערכים
הללו מיוצגים גם באמצעות אנדרטאות של לוחות הברית ועשרת הדיברות על מדשאות בנייני הקונגרס בטקסס, אוקלהומה וארקנסו; וגם על ידי פסלי יהושע, דוד המלך ויהודה המכבי בין תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית באקדמיה הצבאית "ווסט פוינט".

מאז ראשית המאה ה־ 20 , העניקה יהדות ארה"ב, על שלל מנהיגיה וקהילותיה, תמיכה רחבה ברעיון כינונו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. לאחר הקמת
מדינת ישראל, ובעיקר לאחר שהפכה לנכס אסטרטגי בראייתם של ממשלי ארה"ב, לבשה תמיכה זו גם דפוס ממוסד ומובנה הרבה יותר בעקבות צמיחתם המטאורית
של מוסדות, ארגונים ושדולות, שהצליחו להוביל מהלכי חקיקה למען ישראל בקונגרס, ובה בשעה פעלו לסיכולן של יוזמות ממשלתיות שנתפסו כמנוגדות לאינטרסים ביטחוניים חיוניים שלה.

בעוד שבעשורים שקדמו לעצמאותה של ישראל מדובר היה בעיקר ביוזמות אישיות של דמויות כגון השופט העליון לואי ברנדייס, לאחר לידתה של המדינה השתלבה ונשזרה פעילות אינדיבידואלית זו יותר ויותר בתוך מארג מקיף של יזמות ארגונית
ומוסדית למען ישראל, ביטחונה ורווחתה. הארגוניים הפרו־ישראליים בזירה הפנים־אמריקאית ובראשם איפא"ק, פעלו בשיטתיות ובהתמדה לטיפוחם ולשדרוגם של היחסים המיוחדים שבין וושינגטון לירושלים. העובדה ש"הקול היהודי" בבחירות לנשיאות ארה"ב היה, באופן מסורתי, בעל משמעות אסטרטגית רבה בשל שיעור ההצבעה הגבוה יחסית של יהודי ארה"ב בבחירות לנשיאות, העצימה עוד
יותר את משקלה וחשיבותה של קהילה זו בשיח הפנים־אמריקאי, מה גם שקהילות יהודיות רבות עדיין מרוכזות במדינות מפתח עתירות חשיבות.

אבל לצד רצף של הצלחות מרשימות, אסור להתעלם מן הצללים, שלא אחת העיבו על פועלה של יהדות ארה"ב ואף הילכו לעיתים אימים על מנהיגיה. כך, למשל, נרתעו בזמנו מרבית יהודי ארה"ב וקברניטיה מפעילות ציבורית גלויה ומוצהרת למען ישראל בעידן הנשיא אייזנהאואר. החשש מפני האשמתם בנאמנות כפולה, במיוחד בימי ציד המכשפות של הסנאטור ג'וזף מקארתי (שחלק גדול מקורבנותיו היו יהודים), לצד תפיסתו האסטרטגית הראשונית של הממשל, שהיתה עוינת לישראל – היו הגורמים המרכזיים להתנהלות זהירה זו. גם פרשת ג'ונתן פולארד, שנידון במארס 1987 למאסר עולם, הציפה מחדש עבור יהודי ארה"ב מכלול שלם של שאלות מורכבות וקשות, הקשורות לזיקתם ולזהותם.

גם היום, בעידן של שסע חברתי וקיטוב אידיאולוגי עמוקים, לא הכל ורוד במרחב היהודי־אמריקאי. בעיקר בולטת המגמה של התרחקות מישראל בקרב חלק
מיהודי ארה"ב, בעיקר הצעירים שבהם, הנמנים עם האגף הליברלי במחנה הדמוקרטי. ואולם, חרף שחיקה מסתמנת זו בהיקף התמיכה, הקהילה היהודית ממשיכה להיות בבסיסה הגרעין הקשה והמוצק של היחסים המיוחדים, והיא צפויה להעניק לישראל גם בעתיד רשת ביטחון רחבה אל מול כל אתגר ואיום.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות