Connect with us

תרבות ובידור

ABC ו-TBS מפיקות גירסה אמריקאית לסדרות ישראליות

Published

on

"בלתי הפיך" עם עדי אשכנזי ו"נראה אותך" של יגאל שילון יזכו לצפייה מחוף לחוף

"בלתי הפיך". היוצרת סיגל אבין תביים גם את הגירסה האמריקאית

"בלתי הפיך". היוצרת סיגל אבין תביים גם את הגירסה האמריקאית

עוד הישג לתעשיית הטלוויזיה הישראלית: רשת ABC, מרשתות הטלוויזיה הגדולות בארצות הברית, רכשה פרויקט של חברת סוני ושל מפיק הטלוויזיה פיטר טולאן ("הצילו") – גירסה אמריקאית ל"בלתי הפיך", הסדרה הקומית הישראלית שיצרו סיגל אבין ורענן שקד. הרשת התחייבה להפקת פיילוט של הסדרה. מי שתכתוב ותביים את הפיילוט היא אבין עצמה, שאף תזכה לקרדיט כמפיקה שותפה לצד טולאן, מייקל ויימר והזכיינית רשת – ששידרה את הסדרה המקורית בישראל.

לא ברור עדיין מי הם השחקנים שייכנסו לנעליהם של עדי אשכנזי ומולי שולמן, שכיכבו בסדרה המקורית כרונה ואודי (אנדי ושרה בגרסה החדשה), זוג הורים צעירים שמסתבכים בצרות סביב גידול בתם הראשונה. ABC ורשת קשורות גם  להפקת גרסה חדשה של "החיים זה לא הכל", הסיטקום של דניאל לפין שהפיילוט עבור גרסתו האמריקאית טרם צולם.

במקביל נודע שרשת הטלוויזיה האמריקאית TBS תפיק עונה שנייה לשעשועון המתיחות של זכיינית ערוץ 2 ויגאל שילון, "נראה אותך". ההחלטה התקבלה בעקבות הצלחת הגרסה האמריקאית של העונה הראשונה ששודרה ברשת ונקראה "Deal with It". העונה השנייה תכלול 10 פרקים ותשודר במהלך 2014.

שי גולדשטיין ואבי נוסבאום ב"נראה אותך"

שי גולדשטיין ואבי נוסבאום ב"נראה אותך"

"נראה אותך" הוא שעשועון במצלמה נסתרת שבו נדרש אדם, המחובר לאוזנייה נסתרת, לעמוד במשימות שונות המוטלות עליו במהלך פגישתו עם אדם אחר שאינו מודע למצב, וזאת מבלי להיחשף. בארץ הגישו את התכנית שי גולדשטיין ואבי נוסבאום. העונה הראשונה שודרה בארה"ב מחודש יולי האחרון ורשמה נתוני רייטינג טובים, עם קהל ממוצע של כ- 2.3 מיליון לפרק.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

"זה כמו חלום שמעולם לא העזתי לחלום, שפתאום מתגשם"

Published

on

לפני שעברה לארה"ב, ענת רונן לא עסקה באמנות בצורה מקצועית • היום היא אמנית בעלת שם של ציורי רחוב ביוסטון, טקסס, וברחבי העולם • זה מה שקורה כשצרכי הפרנסה והויזה משנים את החיים ללא הכר

ענת רונן אף פעם לא חשבה שאי פעם תעסוק באמנות בצורה מקצועית. היא תמיד שמעה שמאוד קשה להתקיים מאמנות, ושאין אפילו מה לנסות. אז היא לא ניסתה, ולא למדה, להוציא לימודי ערב (מהם נשרה לאחר שנה וקצת) בהם הייתה אמורה ללמוד עיצוב גרפי, היא לא חשבה ולא תיכננה על קריירה בתחום.

רוב חייה הבוגרים עברו עליה בעבודות משרד כאלה ואחרות, אף הן ללא לימודים רשמיים. פה ושם תמיד עירבה עיצוב ואיור בעבודות המשרד, בפעילות משפחתית וטובות לחברים… אבל אף פעם לא כמקצוע.

בשנת 2006 ענת ובעלה, אורי, החליטו לנסות את מזלם מעבר לים – לא כהרפתקה אלא יותר כנסיון לשנות את מהלך חייהם, שדשדש במקום. עבודות המשרד של ענת והחקלאות של אורי מיצו את עצמם אבל לא נראה משהו אחר באופק לשני אנשים שאפילו אין להם תואר ראשון. הם נחתו באמריקה, ביוסטון טקסס, על בסיס ויזה כשרה אבל תלוייה בשני גורמים נוספים להם, וגמרו אומר לשנות את המצב. האופציה היחידה שנראתה ריאלית היתה ויזה ליכולות מיוחדות, שניתנת בעיקר לשחקנים, ספורטאים ואמנים בולטים בתחומם.

ענת אספה את כל מה שהיא יצרה במשך 20 שנה, וביקשה לעצמה ויזה. זה היה סוג של מפלט אחרון, כי לא נראה שום פתרון אחר חוץ מלחזור חזרה הביתה. להפתעתה, היא אכן קיבלה את הויזה. היא החלה לפרסם את מגוון השירותים שלמדה בעצמה לעשות – עיצוב גרפי, עיצוב אתרים, איור וציורי קיר. הנסיון שעמד לזכותה היה אתר שבנתה לעצמה, עיצובים שעשתה מידי פעם למשרדים בהם עבדה ולמשפחה, וציורי קיר לבנה ולחברים. בסוג של חוצפה ישראלית טיפוסית, היא פירסמה את שירותיה והתחילה לקבל זרזיף של עבודות, כאלה ואחרות.

הויזה שקיבלה היתה מוגבלת ואיפשרה רק לה לעבוד, ורק בשירותי אומנות. יצר ההשרדות, הרצון להשתקע בארה"ב והשעון המתקתק דחפו את ענת ואת אורי, שעוזר בכל מה שרק אפשר, להיענות לכל פרויקט שהתבקשו לעשות. המטרה היתה לשרוד, לשלם את החשבונות, וגם לנסות להגיע למעמד שיוכל לזכות אותם בגרין קארד, כלומר להתבלט בתחום.

עבודה אחת הביאה אחרת, פרוייקט אחד הסתיים והבא התחיל, ומהון להון היה ברור שהכיוון הוא ציורי קיר. בעוד עיצוב גרפי ועיצוב אתרים אפשר לעשות מכל מקום בעולם, ציור קיר הוא משהו מאוד מקומי ואם אתה טוב מספיק, מהיר מספיק ומקצועי, יש הרבה עבודה בתחום. למרות שלא היה לה שום ידע או נסיון, ענת לא היססה להענות לכל אתגר. היא עבדה עם חברת צביעה שביקשה ממנה לצייר על קירות של כבישים ראשיים, גשרים וכדומה. היא ובעלה נרתמו לכל משימה וביצעו את כל מה שנדרש מהם. במקביל, היו עוד פרוייקטים מסחריים ופרטיים, ותיק העבודות החל תופח. מציור לציור ענת צברה נסיון וקצת בטחון בכישוריה וביכולתה לספק את הסחורה.

עם סקרנות של ילד והתלהבות של מי שכרגע נתנו לו צעצוע חדש, ענת מנסה כל דבר שנקלע בדרכה. כך החלה להשתתף בפסטיבלים לציורי רחוב וציורי רצפה, פרוייקטים בינלאומיים ומקומיים. ב-2013 קיבלה הצעה לצייר בתערוכה במוזיאון, שהתיימר להביא ציורי רחוב אל תוך מבנה המוזיאון. בשונה ממה שעשתה עד אז, שהיה בעיקר לספק ללקוחות מה שרצו מבחינת ציורים, פה התבקשה לצייר ציור עם מסר, לנקז רעיון לתוך תמונה. הקומבינציה הזו, של ערכים מקופלים לתוך תמונה אחת, ציור בודד, אבל גדול ומאוד פומבי, פתח לענת את התיאבון ואת האהבה הגדולה לציורי רחוב.

נכון להיום, ענת משלבת ציורי רחוב (שלרוב אינם בתשלום) עם ציורים מסחריים ופרוייקטים משולמים. לפעמים שניהם אפילו משתלבים. אמנות רחוב, לדעתה, היא הדבר הגדול הבא, גלריה ענקית בלי גבולות, בלי חוקים, בלי היררכיה של עולם האמנות. לה זה מתאים במיוחד, משום שלא באה בכלל מהתחום ולכן לא התחככה עם כל הגורמים ה"משפיעים" או ה"נחשבים". בעולם שמתנהל במידה רבה ברשתות החברתיות, אפשר להצליח גם אם לא מכירים את השמנא והסלטא. גם אם לא מסיימים בית ספר נחשב לאמנות, גם אם לא עוברים את המסלול ה"סטנדרטי" של "להיות אמן".

10 שנים לאחר המעבר לארה"ב, אורי וענת קיבלו את הגרין קארד הנכסף. כעת, לאחר שהמטרה הושגה, ענת פתאום גילתה שבתהליך הזה היא בעצם שינתה את עצמה, גילתה את עצמה כפי שאף פעם לא דימיינה שתהיה. "אין לי חרטות על כך שרוב חיי כבוגרת לא עסקתי באמנות. זה רק הביא אותי לאן שאני היום. כאילו הכל הצטבר מתחת לפני השטח ועכשיו הכל פורץ החוצה, כמו הר געש. אני מתלהבת מכל פרוייקט וכל אתגר ונכונה לכל מה שתביא לי הדרך הזו, שבחרנו ללכת בה. זה כמו חלום שמעולם לא העזתי לחלום, שפתאום מתגשם".

ענת משתתפת מאז 2011 בפסטיבלים בינלאומיים לציורי רצפה וציורי קיר ברחבי העולם, והשלימה מאות ציורי קיר ברחבי יוסטון, ארה"ב וברחבי העולם.

www.anatronen.com

המשך לקרוא

תרבות ובידור

סוד ההצלחה של הכלה מאיסטנבול"

דמויות עגולות, טמפרמנט מעורר הזדהות וגעגוע לטורקיה • ערב ההופעה בישראל, ניסינו להבין מה הופך את "הכלה מאיסטנבול" לתופעה תרבותית חוצת גילים שסחפה גם את הקהילה הישראלית (הנשית בעיקר) בלוס אנג'לס

לרגל פרק 150 של "הכלה מאיסטנבול", ניסה מבקר הטלוויזיה של "ישראל היום", ניר וולף, לפענח את סוד הקסם של הטלנובלה המצליחה: "כשנותנים לה צ'אנס, היא ממכרת", כתב. "ועדיין, יש גם דברים מאוד מטרידים בהערצה הישראלית העיוורת אל הדמויות שמככבות בה". לצד סכמה פשוטה שהציג, המאפיינת כל אופרת סבון באשר היא, הצביע וולף גם על תוכן שגולש מעבר לגבולות הפורמט הידוע לשמצה, ואף למסרים חבויים בין השורות. "מדובר בסדרה טובה מאוד בז'אנר שלה. כמו טלנובלה קלאסית היא עוסקת בצרות של עשירים, אבל כשמדובר בטורקים, נדמה שהם מאוד מזכירים את הישראלים – בטמפרמנט, בתרבות, בהומור או בערכי המשפחה", מסביר וולף את הצלחתה של הסדרה בישראל.

"בנוסף, הסדרה פשוט עובדת. היא מצחיקה, היא שנונה, היא לא צפויה ומספקת לא מעט טוויסטים מפתיעים, שכצופה גורמים לך להיסחף יותר ויותר אל הסיפור רק כדי לראות מה יקרה בהמשך".

עם זאת, וולף מסייג: "זה לא שהסדרה הזאת כבשה את העולם. חוץ מישראל, ברוב העולם לא שמעו עליה וגם בטורקיה היא מצליחה בעיקר בתוך הז'אנר שלה. בתור סדרה טורקית, הגיוני מאוד שהערכים ואפיון הדמויות יתבססו על המסורת הטורקית־ערבית ועל מוטיבים שנשארו מימי האימפריה העות'מאנית. הגברים חמומי מוח ומשופמים, הכבוד חשוב, מקומה של האישה הוא בבית ובתכנון מזימות.

"כמובן שזאת נקודת הפתיחה של הסדרה, ולאורך הפרקים המסרים השמרניים מתחילים להתנגש עם המציאות המודרנית, מה שמפתח המון קונפליקטים ומאוד עוזר לבנות דמויות עמוקות עם אופי שמתפתח עם הזמן".

סדר במציאות מבלבלת

עוד סימן להצלחת הסדרה נחת בשיראל לפני חודש: שחקן הסדרה ברקאי הרדל, שביקר בישראל. חברת האופנה "קסטרו" השכילה לנצל את הצלחתה המופלגת של הטלנובלה בארץ, והזמינה את השחקן לצילומי קמפיין. גדודי מעריצות נרגשות הבטיחו שגם מי שלא שמע על "הכלה" מעולם, היום יודע על מה מדובר.

התופעה קיבלה משנה תוקף נוסף, כאשר כל 11 אלף הכרטיסים למופע של כוכב הסדרה אוזג'אן דניז בהיכל מנורה מבטחים (7-6 באפריל), אזלו בתוך שבע שעות, מה שהצדיק כמובן פתיחת קופות למופע נוסף. הביקור של הטורקים בהיכל הקונצנזוס הישראלי, ועוד לשתי הופעות, מעיד על הדומיננטיות של הסדרה.

"תופעת 'הכלה מאיסטנבול' היא לחלוטין חריגה בנוף תרבות הצריכה הישראלית", מסבירים מפיקי המופע, שרית פרנקו ובני מנשה. "יפה לגלות שיש פתיחות גדולה לשפה זרה שאיננה אנגלית, ולשחקנים שאינם עונים בהכרח על הפרופיל המוכר והידוע של כוכבי טלוויזיה.

עם השנים אנחנו רואים שהקהל הישראלי הוא קהל מגוון ורחב שיודע לקבל ולחבק מנעד רחב של ז'אנרים, כמו במקרה הזה".

ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה לתקשורת בבית הספר לתקשורת במכללה למינהל ובבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, רואה בפופולריות האדירה של הסדרה הטורקית הפתעה גדולה. "במשך שנים רבות לימדתי קורס שנקרא אופרות סבון וטלנובלות', ולפני כמה שנים חדלתי ללמד את הקורס הזה, בשל מה שניתן לכנות 'חוסר עניין לציבור'", היא מספרת. "יחסית לעבר, הז'אנר בישראל מאוד התנמנם. בארה"ב, אגב, הוא התרסק לגמרי. יש מדינות שבהן הז'אנר עדיין מהווה חלק מהתפריט הטלוויזיוני, כמו המדינות הלטינו־אמריקניות, אך בסך הכל זהו ז'אנר שניתן לומר שימי הזוהר שלו מאחוריו. על הרקע הזה, ההצלחה של 'הכלה מאיסטנבול' מפתיעה
מאוד".

למה ניתן לייחס את האופן שבו התקבלה הסדרה בישראל?

"זהו שילוב של כמה דברים. מדובר בסדרה מושקעת מבחינת ההפקה – יש גם צילומי חוץ ולא רק צילומי אולפן, יש הרבה לוקיישנים שונים, התפאורה מוקפדת. כל אלו גורמים לכך שאין לצופה תחושה של משהו 'זול', אלא של הפקה איכותית.

"שנית, אנו חיים בעולם מבולבל ומבלבל, ולמרות שאנו אוהבים גם תכנים טלוויזיוניים מורכבים יותר, יש לנו צורך גם בסדרות כאלה, שבהן ברור לנו יותר מיהם הטובים ומיהם הרעים, בעד ונגד מי אנחנו. החלוקה הברורה לטוב ורע מזמן לא קיימת במציאות, ובטלוויזיה היא נעשתה מטושטשת. עם זאת, אציין שב'הכלה מאיסטנבול' מוצגים היבטים אנושיים ומורכבים גם של דמויות המצטיירות כרעות וכמניפולטיביות, כמו אסמה, אמו של פארוק. ובכל זאת, ברור לנו באיזה צד אנחנו במערכות היחסים שהיא מנהלת עם הדמויות האחרות, ואין לנו ספק למי אנחנו מריעים".

שוברת סטריאוטיפים

גם ברנשטיין מצביעה על הקרבה התרבותית בין החברה שבה עוסקת הסדרה לבין קהל הצופים. "בדומה למה שקרה עם הטלנובלות הלטינו־אמריקניות, יש כאן איזו קרבה תרבותית, שאפילו מתעצמת כאשר מדובר בטלנובלה טורקית. אמנם השפה זרה עבור רובנו, ואני משערת שדוברי הטורקית מהווים מיעוט מבין צופי הסדרה, אבל אנו שייכים לאותו עולם תרבותי, פחות או יותר. המשפחה המטריארכלית, שבה האמא היא הדמות הדומיננטית, זה משהו שיהיה מוכר לרבים. פערי מעמדות הם עניין אוניברסלי, שצופים רבים יכולים לזהות איתו. אגב, אני חושבת שישראלים רבים מתגעגעים לטורקיה, שמסמלת בשבילנו חופש ונופים יפים".

אף על פי שהיא מציגה שורה של הסברים אפשריים לפופולריות של הסדרה, ברנשטיין מדגישה כי לא ניתן לשים על כך את האצבע במדויק. "אם כולנו היינו יודעים איך יוצרים סדרה שזוכה לכזו הצלחה ונוגעת בכל כך הרבה אנשים, אז בכל רגע היתה נוצרת עוד סדרה כזו. אף אחד מאיתנו לא יודע את ההסבר המדויק לאלכימיה שיצרה את זה".

ההערצה כלפי הסדרה והגיבורים היא תופעה חוצת גילים. אף על פי שצעירים נוטים יותר להעריץ שחקנים וידוענים, הסדרה זוכה להערצה גם אצל הקהל הבוגר יותר.

"אחד הדברים המעניינים בסדרה הוא שהיא לא מיועדת רק לצופות ערוץ 'ויוה'. רבות מהנשים הצופות בסדרה, שממש התמכרו אליה, אינן עונות על הסטריאוטיפ המוכר והידוע של צופת הטלנובלות. ההערצה היא עניין אנושי, שכנראה לכולנו יש צורך בו, גם בגיל מבוגר יותר, לאחר שהאישיות שלנו כבר עוצבה.

"אחד הדברים שאומרים על טלנובלות ועל אופרות סבון הוא שהן מראות לנו גברים כפי שנשים היו רוצות שיהיו, וב'הכלה מאיסטנבול' בהחלט ניתן לראות ביטוי לזה – פארוק הוא גבר רגיש מצד אחד, חזק ועשיר מצד שני, וכמובן גם חתיך. יש כאן גבר אידיאלי".

נשים רבות, לדבריה של ברנשטיין, מנסות להידמות לסרייה, הדמות הנשית הראשית, ורוכשות בגדי מעצבים טורקים שאותם לובשת השחקנית בסדרה. "יש לנו צורך אנושי בדמויות שנוכל להזדהות איתן", היא אומרת, "וגם במשהו שנוכל להיות חלק ממנו. עבור חלק מהאנשים זו קבוצת כדורגל, למשל, ועבור אחרים זו סדרת טלוויזיה שמשהו בה מאוד תופס אותם".

המשך לקרוא

תרבות ובידור

למה הם מתים צעירים?

Published

on

זאן קלוד ואן דאם נרתם להפקה הוליוודית-ישראלית בסרט חדש, We Die Young, העוסק במאבק של תושבי שכונות המצוקה בוושינגטון הבירה בכנופיות ה-MS- 13הרצחניות • ראיון עם יוצרי הסרט ליאור גלר ושגיב דיאמנט ועורך המוזיקה שלו ארז קוסקס

הסרט We Die Young שיצא לארנים בתחילת חודש מרץ עורר התרגשות רבה בקרב מעריציו של ז׳אן קלוד ואן דאם. כוכב סרטי הפעולה המיתולוגי מבצע קאם באק מעניין בסרט חדש, עליו חתומים יוצרי קולנוע ישראלים.

ליאור גלר, במאי הסרט, הוא קולנוען ישראלי מוכשר שכבר בטבילת האש הראשונה שלו זכה להישגים מרשימים. ׳דרכים׳ – סרט הסטודנטים שכתב וביים ב-2007 במהלך לימודיו באוניברסיטת תל אביב זכה להצלחה גדולה, היה מועמד לפרס האוסקר ונכנס לספר השיאים של גינס כסרט הסטודנטים הקצר שזכה בהכי הרבה פרסים בעולם. הסרט הוקרן ב–60 פסטיבלים ב–36 מדינות, וזכה ב- 24 פרסים! ׳דרכים׳ היא דרמת פשע קצרה המספרת את סיפורו של ילד ערבי מלוד שחולם להימלט מהשכונה האלימה ומלאת הסמים, ובניגוד לכל הסיכויים זוכה לסיוע מחייל ישראלי משוחרר.

עם ההצלחה בא התאבון וליאור החליט לעבור לקליפורניה ולשדרג את הקריירה למגרש של הגדולים בהוליווד. כאן, החל לעבוד בתעשית הקולנוע באופן עצמאי וזכה להכרה כאשר כתב ומכר את התסריט של ״בודד בדמשק״, שמגולל את סיפורו של המרגל הישראלי אלי כהן. סרטיו הציגו בשלל פסטיבלים בעולם וזיכו אותו במועמדות לפרס האמי היוקרתי.

וושינגטון במקום לוד

הוא למעשה עיבוד מחדש של ׳דרכים׳ הקצר שכתב בישראל. את העיר לוד מחליפה וושינגטון הבירה ואת כנופית הסמים הערבית מחליפה לא אחרת מכנופית הפשע הבין לאומית MS-13.

העלילה מספרת על לוקאס, נער ממוצא לטיני השקוע עמוך בתוך חיי עסקי הסמים בשכונה מסוכנת ואלימה בדי.סי. כאשר הוא מבין שאחיו הקטן עומד ללכת בעקבותיו, לוקאס מחליט לעשות הכל למנוע זאת גם אם הדבר כרוך בלשבור את הכלים, לבגוד במפקד הכנופיה ולברוח עם אחיו מהשכונה בה גדלו.

לעזרת לוקאס נחלץ ואן דאם שמגלם את דניאל – חייל אמריקאי משוחרר שנפצע קשה במהלך שירותו באפגניסטן, איבד את יכולתו לדבר וסובל מתסמונת PTSD חמורה. דניאל הופך מקורבן לגיבור כאשר הוא מסייע ללוקאס להילחם בכנופיה שמסרבת לשחררו לחפש עתיד טוב יותר.

׳אנחנו מתים צעירים׳ מתהדרת כאמור בצוות ישראלי. מפיק הסרט שגיב דיאמנט הוא האיש שאחראי על ליהוקו והבאתו של ז׳אן פול ואן דאם. הבאת כוכב בסדר גודל כזה העניקה לחבורה מישראל קרש קפיצה מצויין והסרט נרכש להפצה בארצות הברית על ידי LionsGate, שאחראית על שלל שוברי קופות ידועים כמו: ״משחקי הרעב״, ״לה לה לנד״, ״דימדומים״ ועוד.

את המוזיקה לסרט כתב ארז קוסקס שעבד עם ליאור בפרוייקטים נוספים בישראל וגם עורך הסרט טל קלר הוא ישראלי כחול לבן.

פגשתי את השלושה בהקרנת עיתונאים מיוחדת של הסרט באולפני LIONS GATE בסנטה מוניקה אליה הגיעו אנשים מוכרים מתעשית הקולנוע. ביניהם גאווה ישראלית נוספת בדמותו של רם ברגמן, המפיק של הלהיט הקולנועי של הגירסה האחרונה ל״מלחמת הכוכבים״. ברגמן, סיפרו לי השלושה, שימש עבורם כמנטור לכל אורך עשיית הסרט וגם כיום.

הרעיון לעשות גירסה אמריקאית ארוכה ומשודרגת ל׳דרכים׳ נולד באחד מביקוריו של ליאור בוושינגטון הבירה שם פגש שוטר שלקח אותו לסיור בשכונות בעיר. ההבנה שאחת מהשכונות הפשע הכי מסוכנות בארצות הברית נמצאת בסך הכל 20 דקות מהבית הלבן סיקרנה אותו מאוד. בהמשך נפגש עם חיילים אמריקאים משוחררים שחזרו מאפגניסטן ומעיראק. הם סיפרו לו על החוויות שלהם ועל הזנחתם על ידי הממסד.

שגיב: ״הכרתי את ליאור ב-2012 דרך אישתי. היינו חברים שנה וחצי בערך עד שהבנתי שהוא בכלל מעוניין לעשות סרט. נתקלנו בסיפור מאוד מעניין של חיילים שנשלחים לאפגניסטן ועיראק ואין להם גב פה. הם חוזרים הבייתה ונכנסים לסמים ולכל מיני בעיות, צריכים להתמודד עם השדים שלהם מהמלחמה. הסיפור מתכתב עם הילדים שחיים בשכונות פשע ואין להם סיכוי לצאת משם. הם יכולים או ללכת לצבא או להצטרף לכנופיות. הסרט מדבר על התקופה שאובמה היה בנשיאות, תקופה מאוד אלימה של פשע בדי.סי ואף אחד לא ממש דיבר על זה".

להביא כוכב בסדר גודל של ז׳אן קלוד ואן דם, גם אם שיא הקרירה שלו מאחוריו, זה עדיין לא דבר מובן מאליו.

ליאור: ״שגיב קרא את התסריט ומאוד אהב אותו. ניסינו להשיג משקיעים במשך תקופה ארוכה, אבל הרבה מהם פחדו והעדיפו לשים כסף בנדל״ן ולא בסרט".

שגיב: ״ב-2017 נוצרה ההזדמנות לנסות להביא את ואן דאם. הוא קרא את התסריט ואת הדמות שלו והתאהב בה. זה היה אתגר עבורו לעשות תפקיד אופי ולא רק לתת מכות".

ליאור: ״נפגשנו אצלו בבית וממש הופתעתי שהוא אהב את התסריט כי זה לא תפקיד טיפוסי עבורו. הוא לא מדבר בסרט שזה אתגר לכל שחקן, וגם בגלל שזה לא משהו שהוא עשה בעבר. הפגישה איתו הייתה הכי מדהימה שהייתה לי עם שחקן אי פעם. ואן דאם הבין את התסריט ואת הדמות שלו במאת האחוזים. הוא עשה עבודת מחקר משלו ונפגש עם חיילים משוחררים וחיילים פגועים".

לא בטוח שוואן דאם הוא הכוכב הגדול של הסרט אחרי הכל.

ליאור: ״נכון, יש בסרט כמה כוכבים. הילד בשכונה הוא הכוכב וגם ואן דאם וגם סוחר הסמים מקבל תפקיד מאוד מרכזי. תמיד ראיתי את הסרט הזה כמו סוג של מערבון מודרני שיש בו את הזר שמגיע לעיירה שזה התפקיד של וואן דאם. אבל הסיפור של המערבון מסופר דרך הילד שהוא הדמות הראשית. בגלל זה הסרט נפתח בוויס אובר של הילד שמספר על השכונה והסרט גם מסתיים איתו כשהוא נוסע ברכבת על רקע הנוף של וושינגטון די.סי".

המוזיקה של השכונה

את הסרט צילמתם בכלל בבולגריה.

ליאור: ״המשאבים שם היו יותר זמינים. התקציב היה קטן יחסית ולכן יותר זול היה לצלם שם. מה שהצלחנו לעשות בבולגריה היה עולה לנו פי ארבע בארצות הברית. ההפקה היא עצמאית וגייסנו מימון פרטי ממשקיעים שהאמינו בכוח של הסרט למכור את עצמו יחד עם ואן דאם ככוכב. יש לי עוד שותף בסרט בישראל, יאיר אילן, שגייס חלק מהכסף ממשקיעים ישראלים".

על המוזיקה בסרט אחראי ארז קוסקס שמתעסק במוזיקה כל חייו. ברזומה שלו כתיבת מוזיקה לתוכניות טלויזיה רבות בישראל כמו תוכנית האירוח של גלית גוטמן, תוכנית הבישול ׳קרב סכינים׳ וגם סרטי סטודנטים עצמאיים. ארז: ״תמיד רציתי לעשות מוזיקה לסרט גדול. הייתי משאיר את הפרטים שלי לכל הבמאים והמפיקים הכי גדולים בארץ. ממש הייתי הולך אליהם הביתה ושם להם ליד הדלת. אבל שום דבר לא הצליח. לפני שש שנים עשיתי את המעבר ללוס אנג׳לס והכל השתנה".

את ליאור הכיר עוד מישראל. השניים היו שותפים לפרוייקט מוזיקלי של להקתם ׳פרווה חמה׳.שם גם שיתף איתו פעולה בסרט ׳דרכים׳ ומאז השניים עובדים צמוד יחדיו.

ארז, מה ביקשת להעביר דרך המוזיקה ב׳אנחנו מתים צעירים׳?

״היו לנו הרבה שיחות על האווירה של המוזיקה. ניסנו להעביר את ההרגשה של השכונה. לא להתפוצץ עם מוזיקה גדולה מידי, אלא להשאיר זיקה למקור. מוזיקה שהגיעה ושייכת ל'הוד'. זה קו שניסינו לשמור עליו כל הזמן. יש את המקומות הקלאסיים שהקלטנו עם תזמורת של 24 נגנים בבולגריה ששירתו את כל הסצננות המרגשות והגדולות. אבל מלבד זה הכל נשאר מאוד אותנטי. את השיר המרכזי בסרט עשינו בעזרת ליאור וגונזלו ראמוס שכתב את המילים".

כיצד הקהילה ההיספאנית מקבלת את הסרט?

ליאור: ״כבר שמעתי דרך השחקנים שלנו שהם ממש אהבו את הסרט. יש כאן אלמנט שהם מרגישים שמספרים את הסיפור שלהם. לא מזמן ניגש אלי מישהו סלבאדורי, כי רוב הכנופיה של MS-13 הם מאל סלבאדור ובסרט יש אלמנטים של התרבות שלהם. הוא אמר לי שהוא אף פעם לא ראה את התרבות של הקהילה שלהם על המסך".

ליאור, אילו פרוייקטים מתוכננים לעתיד?

״בקרוב אנחנו מתחילים לצלם סדרת דרמה היסטורית על סיפור מרד החשמונאים. אני גם עובד על שני סרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים. הראשון על חייל אמריקאי שיושב בכלא בעקבות קרב יריות ופלאש באק שחווה לאחר שירותו באפגניסטן; וסרט נוסף על רופא הומניטארי בשם פול קרלסון אשר נחטף על ידי מורדים אפריקאים בקונגו ב-1964, ההשתלטות הראשונה בהיסטוריה על קונסוליה אמריקאית ומבצע חילוץ נועז להצילה".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות