Connect with us

ספורט

81 נקודות, 15 שנה אחרי

Published

on

המשחק המופלא של קובי בראיינט בסטייפל סנטר בדיוק לפני 15 שנה, זמין לצפייה במלואו ביוטיוב – שעתיים ו-34 דקות מזמנכם, מלאות ניואנסים שממרחק הזמן עשויים להרגיש היסטוריים * לפני עשור וחצי קל היה להקטין את 81 הנקודות שקלע בראיינט נגד טורונטו; במבט מאוחר יותר, אפשר להתפעל מערב של שחקן גדול שנכנס לממד אחר * מסע בזמן לערב חד-פעמי

15 שנה אחר כך, מעניין לבחון שוב עד כמה גדול באמת היה הביג דיל ההוא. אם במקרה של 100 הנקודות של ווילט צ'מברליין ב-1962 התיעוד המרכזי כולל בעיקר תמונה שלו עם המספר "100" משורבט על נייר ואינספור שמועות וקונספירציות, הרי שמשחק 81 הנקודות של קובי בראיינט זמין לצפייה במלואו ביוטיוב – כולל פרסומות וראשים מדברים במחצית. בסך הכל שעתיים ו-34 דקות מזמנכם, מלאות ניואנסים שממרחק הזמן עשויים להרגיש טיפה אחרת. כל אחד מוזמן להתרשם האם מדובר בתצוגה שזכאית לתואר "היסטורית" או במיצג ריק מתוכן שרק שווק כיצירה חד-פעמית, בחסות ספר השיאים.

רבע 1: אקספוזיציה

קצת מצחיק להיזכר בחמישייה ההיא של הלייקרס, ש-60% ממנה לא היו משתחלים היום לאף חמישיית יורוליג. כריס מיהם, סמוש פארקר וקוואמי בראון, כשלצדם למאר אודם וקובי – שנכנס למשחק הזה כמוביל בטבלת מלך הסלים (34.8 נקודות) בקבוצה שבקושי הצליחה לגרד מאזן חיובי (19:21). כן, זהו: הלייקרס ההיא של אותם הימים היתה בית בודד על החוף – קובי בראיינט אחד שמסביבו רק חול וחול. 

זה בלט מאוד מהפתיחה. טורונטו עלתה ליתרון דו-ספרתי כבר אחרי שש דקות וחצי, כשהציגה בפני הלייקרס חידה בדמות הגנה אזורית. קובי ענה עם ליי-אפ הפוך וקליעת ניתור קשה, אבל אחר כך גם החטיא פעמיים באותה התקפה. באופן כללי זה נראה אז כמו ערב טיפוסי בעבודה מבחינתו: ככל שהשומר שלו עשה עבודה טובה יותר ונצמד אליו יותר, כך התגברה אצלו תחושת החובה לזרוק וללעוג לדרגת הקושי. ההתקפה של הלייקרס היתה די נוראית, אך נראתה כמופת של כדורסל לעומת ההגנה; מייק ג'יימס וצ'ארלי וילנואבה, שחקנים שכבודם במקומו מונח איפשהו, עשו מהמארחים צחוק ברבע הראשון, כשהובילו את הראפטורס לרבע של 36 נקודות ב-68% מהשדה. את המחצית, אגב, יסיימו האורחים עם 62%.

רבע 2: קונפליקט

קובי, שסיים את הרבע הראשון עם 14 נקודות מה-29 של הלייקרס, פתח את הרבע השני על הספסל. משם ראה את ג'קסון מעניק דקות לאגדות לייקרס בדרגות מעט יותר פחותות משלו; למשל סשה וויאצ'יץ' ודבין ג'ורג', שאפילו לא פגעו בטבעת בזריקות הראשונות שלהם, או לוק וולטון – אבק דרכים בתלתליו ורפיסות התקפית בידיו. הקלוז-אפים על ג'קסון הסגירו שהיה רוצה להיות באותם רגעים במקום אחר.

זה היה השלב שבשידור עברו לראיון עם כריס רוק, שישב בשורות הראשונות. לשאלה אם קובי הוא השחקן הטוב בליגה ענה הקומיקאי: "הוא לבטח השחקן הכי טוב בקבוצה הכי גרועה". קובי, ששמע או לא, חזר לפארקט בדיוק באמצע הרבע כשהלייקרס במינוס 13 ומיד צלף שלשה מהפינה. דקה לסיום המחצית הוא החטיא זריקת עונשין לראשונה אחרי 62 קליעות רצופות – שיא מועדון. הפיצוי המיידי היה השגת הריבאונד מאותה החטאה וסל נוסף.   

שדר הלייקרס ביל מקדונלד אמנם הגדיר את 26 הנקודות שקלע קובי במחצית הראשונה כ"נקודות שקטות", אבל דווקא האחרונות שבהן היו סימן לבאות. בהתקפה שהתחילה ונגמרה בידיים שלו, 18 שניות לסיום המחצית, קובי נראה כמי שמבהיר מה הוא עומד לעשות במשך רוב ההתקפות במחצית השנייה. המהלך התחיל עם סימון תרגיל וכיוון התנועה של חבריו לקבוצה – אקטים מיותרים לגמרי בדיעבד – והסתיים עם חדירה נחושה וליי-אפ. שלשה של מייק ג'יימס אמנם העניקה לטורונטו יתרון 49:63 במחצית, אבל מתחת לפני השטח, הלך הרוח לשני הרבעים הנותרים כבר נקבע. 

רבע 3: נקודת מפנה

את הרבע השלישי הוא פתח עם שתי החטאות מרחוק ב-29 השניות הראשונות. הלייקרס כבר הגיעו למינוס 18, ואולי גם זה מה שגרם לכך שסכום הנקודות של קובי באותו שלב – שתפח באופן עקבי (38 מ-61 הנקודות הראשונות של הלייקרס) – נתן יותר תחושה של התגנבות יחידים מאשר נוכחות בולטת. אפילו הפרשן בזמן אמת, סטו לנץ, התקשה לזהות את הנולד – "נראה לי שפיל ג'קסון מודאג מאוד מחוסר הגיוון ההתקפי", הוא קבע – אבל אחרי שתי שלשות רצופות, משהו השתנה. קודם כל בהבעה של קובי, שהסגירה את הסיטואציה באופן ברור. מבט קפוא נהפך לנחוש, ומבט נחוש נהפך לכועס. והכועס? הוא כבר נהפך לממבה. 

סל כמעט בלתי אפשרי של בראיינט מהפינה שינה את התמה של המשחק. באותו רגע הסטטוס השתנה ל"אוקיי, משהו קורה כאן" כשהגיעה השלשה השלישית וקובי חצה את רף ה-40, זה עדיין נחשב לכאורה בגבולות הנורמה; ב-40 המשחקים הראשונים של העונה, הוא עשה את זה 12 פעמים. למעשה, ב-12 המשחקים שקדמו למשחק מול טורונטו, הממוצע שלו עמד על 40.6 נקודות למשחק. אלא שאז הגיע סל כמעט בלתי אפשרי מהפינה (יחד עם עבירה של מו פיטרסון), ששינה את התמה של המשחק. באותו רגע, מעוד הופעה רפויה של הלייקרס במשחק מנומנם מול יריבה בינונית ששלטה בה, הסטטוס השתנה ל"אוקיי, משהו קורה כאן".

 70 שניות לסיום הרבע, הוא עלה ל-51 נקודות והעלה את הלייקרס ליתרון. זה היה השלב בו טורונטו הפסיקה לשחק כדורסל, והסכימה מרצונה להשתתף בשעשועון "פחות או יותר". המנחה והמשתתף היחיד היו אותו בן אדם, לו היתה אג'נדה ברורה. הרבה תיאוריות נכתבו במשך השנים על העניין הזה – עד כמה שחקני טורונטו באמת התאמצו מהרגע שזה הפך ממשחק כדורסל תחרותי לתחרות פרטית של קובי מול ספר השיאים. גם מאמן טורונטו, סם מיצ'ל, ספג ביקורת נוקבת על ההחלטה לא להביא על בראיינט במחצית השנייה שמירה כפולה – או משולשת, מרובעת ומחומשת. "קובי עשה הרבה דברים מדהימים במשחק הזה", יגיד מיצ'ל ממרחק השנים כפרשן בטלוויזיה, "הוא קלע זריקות מדהימות בסיבוב, בחדירה, עם שהייה באוויר. אבל האם ראיתם אותי עומד עם ידיים בכיסים? אני לא יכול לחזור בשידור על הדברים שאמרתי אז או שעברו לי בראש. פשוט הרגשתי רע בשביל השחקנים שלי".

רבע 4: קליימקס

בשלב הזה כבר אף אחד לא הרגיש כלום כלפי טורונטו. הראפטורס הפסיקו לשחק, נקלעו לפיגור דו-ספרתי והשתחוו בפני הרגע. כולם – אוהדים, שחקנים ובסוף גם שופטים – הסתכלו רק על קובי, בזמן שקובי לא הסתכל על שום דבר זולת הטבעת. זו לא הגזמה: כשוויאצ'יץ' ניסה להחליק עמו היי-פייב אחרי סל, הוא אפילו לא נקף אצבע לעברו. "לא הגבתי לאף אחד, לא דיברתי עם אף אחד", יגיד אחר כך ל-ESPN, "פשוט הרגשתי בממד אחר, כאילו שום דבר אחר לא חודר אלי".

משהו בכל זאת כמעט חדר: בפתיחת הרבע הוא ספג מפיטרסון מכה לא מכוונת בעין וקיבל טכנית כשגער בשופטים על שתיקתם. "אוקיי, הבנתי", הוא נראה מסנן לעברם – ומי שהמשיכו לשלם על הכעס שהצטבר בו היו הראפטורס. בזה אחר זה זכו פיטרסון, קלדרון, ג'יילן רוז וג'ואי גרהאם לכבוד מפוקפק מאוד, בואכה הצד הלא נכון של ההיסטוריה. 

6:01 דקות לסיום, הוא שבר מקו העונשין את שיא הקריירה שלו (62) – זה שנקבע חודש לפני כן מול דאלאס בשלושה רבעים בלבד, אחרי שג'קסון השאיר אותו על הספסל ברבע הרביעי. דקה ורבע ושתי שלשות אחר כך כבר הגיע ל-70, ובהתקפה שלאחר מכן השאיר מאחור גם את שיא המועדון של אלג'ין ביילור, שעמד על 71. שווה חיוך? תלוי את מי שואלים. כל האולם על הרגליים, אנשים שלא מכירים אחד את האחר מתחבקים ביציעים, וחתן השמחה חוזר להגנה זועף כאילו מישהו עקף אותו בתור בבית מרקחת. 

המשחק היה גמור לגמרי, אבל הגארבג'-טיים מעולם לא הרגיש כל כך חי: 1:47 דקות לסיום, מקו העונשין, השאיר קובי מאחור גם את תצוגת הקליעה השנייה בטיבה אי פעם (78 נקודות, גם היא של צ'מברליין). 43 שניות לסיום, שוב מהקו, הוא הגיע ל-81. כשירד לספסל לקבל מחיאות כפיים וחיבוק מג'קסון, ארבע שניות לסוף, הוא עדיין לא חייך. זה קרה רק בראיון אחרי המשחק, בו דיבר קודם על הקרסול שהטריד אותו, היתרון המוקדם של טורונטו והניצחון החשוב (104:122), לפני שהתייחס למספר שיהפוך מזוהה עמו. "אפילו לא יכולתי לחלום על דבר כזה כילד, זה לא משהו שהיה נדמה כאפשרי", אמר, "זו פשוט ברכה מלמעלה לשחק את המשחק הזה". 

המשחק הספציפי הזה שוחק חודשיים לפני שג'ק דורסי צייץ את הציוץ הראשון בטוויטר ושמונה חודשים לפני שהרשת החברתית פייסבוק נפתחה לציבור הרחב. היה מעניין לבחון את יחס ההיסטריה/היסטוריה אם דבר כזה היה קורה ב-2021. גם היום הדבר הראשון שאנשים מסתכלים עליו היה ונשאר עמודת הנקודות. מסר 15 אסיסטים? מרשים. חטף 8 כדורים או חסם 7 פעמים? פשוט וואו. אבל בשורה התחתונה, כמה הוא קלע? בכמה חמאה הוא מרח את הלחם הסטטיסטי? וקובי, כמו פקמן טורף נקודות שלא יודע שובע (לימים, אגב, יחשוף את התפריט לפני אותו משחק: המבורגר וצ'יפס), נשבע אמונים לעמודה הזו במשך קריירה שלמה. עד לרגע האחרון ממש, שהיה מוגזם בתחום בדיוק כפי שניתן היה לצפות ממנו – 60 נקודות ב-50 זריקות במשחק הפרישה. 

בעבר סיפר קובי שצפה לראשונה בשידור של משחק ה-81 רק שבע שנים אחרי שכיכב בו. הסיבה: הוא כעס על עצמו שהחטיא "כמה זריקות קלות", שאם רק היה קולע אותן, היה מגיע ל-100. צפייה חוזרת במשחק על ידי כל מי שאינו קובי בראיינט תתקשה לאשר את התזה הזו; רוב ההחטאות שלו הגיעו בזריקות קשות מאוד. לעומת זאת, אם כדורסל ב-NBA היו משחקים 52 דקות, למשל, אז באמת אי אפשר לפסול את תיאוריית "הייתי עובר את ה-100". בטח בהתחשב באובססיה הכללית שהשתלטה על כולם בדקות האחרונות.

צפייה במשחק המלא, ובמיוחד במחצית השנייה, מדגישה את המהות של קובי בראיינט השחקן – לטוב, לרע ולהיסטורי, ואפילו ללא קשר לטרגי. כמו בימים משוגעים של סטף קרי או בשיגעון ה-13 נקודות ב-35 שניות של טרייסי מגריידי, יש משהו מהפנט בשחקן גדול שנכנס ל"ממד אחר", בו מונה האוכלוסייה אדם אחד בלבד. יש משהו קסום בשחקן שיודע בוודאות שלא משנה מי או מה יעמוד מולו, הזריקה הבא שלו תיכנס, והוא יוביל את קבוצתו לניצחון.  אז נכון, נקודות זה לא הכל בכדורסל, אבל הן עדיין לב העניין. ואפילו כשמסננים את האלמנטים הפחות מלהיבים של התפוצצות ה-81 – כשבראשם העובדה שהמשחק הפך בסוף לסגידה קולקטיבית לטור הנקודות של קובי – בכל זאת יש משהו מיוחד בלצפות בזה קורה. אפילו שזה קורה ביוטיוב, 15 שנה אחרי.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

ספורט

המג'יק החדש: שחקן-שחמט

Published

on

לוקה דונציץ' נבחר לחמישיה הראשונה של משחק האולסטאר הקרוב * יש לו את החיוך הזה, את הקליעה, את הראש להבין מה המהלך הנכון, את הבגרות, את הנתונים הפיזיים בגיל ממש צעיר, את היכולת לשחק פיק אנד רול ברמה מאוד גבוהה. אבל, יש אבל

את לוקה דונציץ' כבר כולם מכירים. בעידן אחר שבו המג'יק המקורי זכה באליפות בעונת הרוקי עם תצוגה בלתי נשכחת בגמר כדי לענוד את הטבעת, מעניין אם גם לוקה היה קוטף גם הוא את הטבעת בגמר של 80.  

מג'יק המקורי היה תופעת טבע במונחים של שנות ה-80. היום, במונחים של לברון, יאניס ודוראנט הוא יהיה בטופ של הליגה, אבל לא מעל הליגה. כן, האופי שלו מבדיל אותו מהמתחרים שלו, הכישרון שלו לתת שואו, לנהל את המגרש בריצה, במעבר וגם בסט למצוא ברוב הפעמים את השחקן עם הקליעה עם האחוזים הגבוהים ביותר באותה התקפה זה משהו שקשה למצוא עד היום. זה לקחת את סטוקטון ולשים אותו בגוף של לברון. זה מה שזה. כולם משווים את לברון לג'ורדן, מי יותר גדול, אבל לדעתי מג'יק הוא ההשוואה ההוגנת יותר ללברון. לברון הוא הכל מהכל על זה אין ויכוח. 

תשמעו משהו  – לברון בשוק כמו הלייקרס או שיקאגו כל הקריירה, והוא הגדול מכולם. הבן אדם הביא טבעת לקליבלנד, כנראה היחידה לעוד מאה שנה, אם בכלל, ובדיוק כמו אחרים הוא רצה לזכות בעוד. 

כנראה הוא ידע משהו שאנחנו לא יודעים. משהו בהנהלה שנטפליקס יגלו לנו עוד 20 שנה. אולי המעבר שלו הוא לאו דווקא לחברי קבוצה חדשים, אלא לאווירה מנצחת, לארגון שאפתן.

ואז מגיע לוקה. 

יש לו את החיוך הזה, את הקליעה, את הראש להבין מה המהלך הנכון, את הבגרות, את הנתונים הפיזיים בגיל נורא צעיר, את היכולת לשחק פיק אנד רול ברמה מאוד גבוהה. אבל יש אבל.

עוד לא ראינו את המג'יק החדש בפלייאוף עד הסוף. כדי להשוות אותו באמת לגדולים ביותר יש לו עוד לפחות 10 שנים להתחרות בפלייאוף. אבל מה שיפה אצל לוקה, בדיוק כמו במג'יק המקורי – אתה לא באמת יודע למה הוא מסוגל.

מלא תשוקה לנצח 

ויש את בעל הבית מארק קיובן ואת המאמן ריק קרלייל. הוא מוקף בארגון מנוסה ומלא בתשוקה לנצח. ג'רי קראוס המנוח אמר את המשפט האלמותי – ארגונים הם אלה שזוכים באליפויות. אפשר להתווכח על זה, בייחוד כשג'ורדן אצלך בקבוצה, אבל לארגון יש חלק עצום בזכייה באליפויות, עם זה לא מתווכחים. 

כארגון כרגע דאלאס מתנהלים מצויין, כבר בשנה הראשונה סמכו על הרוקי האירופאי (מה שלא כל כך מקובל אם אתה לא לברון ג'יימס) ונתנו לו להוביל את ההתקפה ולקבל החלטות שמחליטות על גורל המשחק. מה עשה המג'יק? קסמים. לוקה הוכיח שהוא יודע לשחק כדורסל, ואפילו עקץ את כולם כשאמר שקל לו יותר לשחק התקפה באן בי איי. לאו דווקא בגלל ההגנה הפחות צמודה מאירופה, אלא יותר בגלל הריווח של המשחק, והביטחון הזה ימשיך לנצח. 

על לברון גם סמכו, אבל היה אחד בשם ריקי, שהתעצבן כשהילד מקבל יותר זריקות ממנו. בקליבלנד העיפו את דייוייס בדצמבר אותה שנה בדיוק מה שעשו בדאלאס עם דניס סמית'. רק שדאלאס קיבלו את פורזינגיס. אז כנראה שקיובן יודע לעשות עסקים ולנצל מצבים.

בדיוק כמו השילוב של מג'יק וקארים יהיה מעניין לראות האם פורזינגיס, כמו לוקה, יממש את הפוטנציאל שלו בצורה עקבית ערב ערב, ואז השמיים הם הגבול. לשניהם יש עוד שנים מאוד יפות ביחד. נותנים ללוקה מעטפת של כבוד – אבל זה גם בגלל שהוא ילד מדהים וצנוע שיודע לכבד בחזרה. 

רק שישאר בריא

מארק קיובן וקרלייל מבינים שיש להם שחקן שבונים רק במשחק מחשב. קליעה מטורפת, יוצר מצבים לעצמו ולאחרים, גבוה מאוד ביחס ליכולות השליטה בכדור, רחב כתפיים, וכל זה עם שכל. מעבר למכירת הכרטיסים, מארק קיובן הוא ווינר, מלא בתשוקה לנצח, אבל הוא גם מאוד חד וחכם. מעניין מי יגיע בחורף (הזוי אה?) לדאלאס.

נורא מעניין מה לוקה יעשה בקריירה שלו, אפשר לצאת בהצהרות חסרות בסיס ולהגיד שהוא יהיה הכי טוב ודברים מן הסוג הזה. אי אפשר לדעת, אבל מה שבטוח, רק שישאר בריא, ואנחנו נהנה מעוד אגדה שהמשחק הזה יוצר לנו מול העיניים. באירופה הוא הוכיח שהוא הווינר האולטימטיבי, באן בי איי היו לו רגעים של ווינר שאף אחד לא ישכח, עכשיו הזמן להוכיח את זה בפלייאוף. במידה והוא עובר את הסיבוב הראשון, מאוד קלוש לנצח בסדרה את אחת מהאחיות מאל-איי, אבל עם הילד הזה אי אפשר לדעת. אפשר רק לצפות.

רק שלא ירד לו החיוך מהפנים.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות