Connect with us

ארה"ב-ישראל

4 ביולי: בין פעמון החירות והארץ המובטחת

Published

on

האהדה הגורפת של האמריקאים לישראל עדיין פועמת, חרף הביקורת החריפה והשיטתית המוטחת בישראל על ידי "עילית" התקשורת והאקדמיה בארה"ב

הזיקה הייחודית של ארה"ב לישראל – שלא כמו קשרי וושינגטון עם מדינות אחרות
ברחבי העולם הגדול – נובעת מתפיסת העולם של הציבור האמריקאי, המחלחלת מעלה לנבחרי הציבור בשני בתי הקונגרס והנשיא. הזיקה לישראל שואבת את עוצמתה מיסודות דתיים, ערכיים ותרבותיים שהיכו שורשים ב־ 1620 , כאשר
המתיישבים הראשונים הגיעו לארה"ב בספינה "מייפלאוור", וטופחו על ידי "האבות המייסדים" שגיבשו את חוקת ארה"ב ב־ 1787 .

לדוגמה, המתיישבים הראשונים התייחסו להפלגות מבריטניה ליבשת החדשה כ"יציאת מצרים וחציית ים סוף" לכיוון "הארץ המובטחת". מכאן שמותיהם
התנ"כיים של מאות האתרים ברחבי היבשת, כמו ציון, ירושלים, שלם, בית אל, שילה, רחובות, דותן, גלעד, חברון, כרמל. על "פעמון החירות", המסמל את עקרון
החופש שהנחה את "האבות המייסדים", חרות פסוק י' מפרק כ"ה ב"ויקרא" (פרשת היובל): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". הסמל הרשמי של אוניברסיטת האייבי-ליג ייל כתוב בעברית – "אורים ותומים" (כוח הכהן הגדול ביציאת מצרים), ועל הסמל הרשמי של אוניברסיטת קולומביה – ארבע אותיות השם ו"אוריאל" (בעברית).

יורם אטינגר, מומחה לישראל-ארה"ב, סבור כי למרות הכרסום בשנים האחרונות, כתוצאה משינויים דמוגרפיים ואידואולגיים בארה"ב, השפעת הערכים ארוכי־הטווח על מדיניות ארה"ב כלפי ישראל עדיין עולה על השפעתם של אינטרסים גיאו־אסטרטגיים משתנים. על השפעת היסודות הערכיים – המוגדרים כ"ערכים יהודיים־נוצריים" בארה"ב, שהיא הדמוקרטיה המערבית הדתית ביותר – אפשר ללמוד מ־ 69% אהדה לישראל בסקר "גאלופ" מפברואר 2019 (לעומת 21% אהדה לפלשתינים).

האהדה הזאת עדיין קיימת חרף הביקורת החריפה והשיטתית המוטחת בישראל על ידי "עילית" התקשורת והאקדמיה בארה"ב, חרף העמדה השלילית של מחלקת
המדינה מאז התנגדותו להקמת המדינה ב־ 1948 , ולמרות הלחץ השיטתי שהופעל על ידי כל נשיאי ארה"ב, מטרומן ועד אובאמה.

בניגוד ללחץ הנשיאותי, מציין אטינגר, ישראל נהנית מתמיכה שיטתית של חברי שני בתי הקונגרס, הנציגים האותנטיים ביותר של הציבור האמריקאי הפרו־ישראלי
(ברובו), ולכן קשובים לרחשי לב הבוחר המפגין את שריריו בבחירות המתקיימות מדי שנתיים. בנוסף, ערכי היסוד של החברה האמריקאית מיוצגים גם על ידי פסל
משה רבנו הניצב מול כס יו"ר בית הנבחרים בוושינגטון; ופסל משה רבנו ולוחות הברית, הקבוע בתקרה מעל מושבי תשעת השופטים העליונים של ארה"ב. הערכים
הללו מיוצגים גם באמצעות אנדרטאות של לוחות הברית ועשרת הדיברות על מדשאות בנייני הקונגרס בטקסס, אוקלהומה וארקנסו; וגם על ידי פסלי יהושע, דוד המלך ויהודה המכבי בין תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית באקדמיה הצבאית "ווסט פוינט".

מאז ראשית המאה ה־ 20 , העניקה יהדות ארה"ב, על שלל מנהיגיה וקהילותיה, תמיכה רחבה ברעיון כינונו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. לאחר הקמת
מדינת ישראל, ובעיקר לאחר שהפכה לנכס אסטרטגי בראייתם של ממשלי ארה"ב, לבשה תמיכה זו גם דפוס ממוסד ומובנה הרבה יותר בעקבות צמיחתם המטאורית
של מוסדות, ארגונים ושדולות, שהצליחו להוביל מהלכי חקיקה למען ישראל בקונגרס, ובה בשעה פעלו לסיכולן של יוזמות ממשלתיות שנתפסו כמנוגדות לאינטרסים ביטחוניים חיוניים שלה.

בעוד שבעשורים שקדמו לעצמאותה של ישראל מדובר היה בעיקר ביוזמות אישיות של דמויות כגון השופט העליון לואי ברנדייס, לאחר לידתה של המדינה השתלבה ונשזרה פעילות אינדיבידואלית זו יותר ויותר בתוך מארג מקיף של יזמות ארגונית
ומוסדית למען ישראל, ביטחונה ורווחתה. הארגוניים הפרו־ישראליים בזירה הפנים־אמריקאית ובראשם איפא"ק, פעלו בשיטתיות ובהתמדה לטיפוחם ולשדרוגם של היחסים המיוחדים שבין וושינגטון לירושלים. העובדה ש"הקול היהודי" בבחירות לנשיאות ארה"ב היה, באופן מסורתי, בעל משמעות אסטרטגית רבה בשל שיעור ההצבעה הגבוה יחסית של יהודי ארה"ב בבחירות לנשיאות, העצימה עוד
יותר את משקלה וחשיבותה של קהילה זו בשיח הפנים־אמריקאי, מה גם שקהילות יהודיות רבות עדיין מרוכזות במדינות מפתח עתירות חשיבות.

אבל לצד רצף של הצלחות מרשימות, אסור להתעלם מן הצללים, שלא אחת העיבו על פועלה של יהדות ארה"ב ואף הילכו לעיתים אימים על מנהיגיה. כך, למשל, נרתעו בזמנו מרבית יהודי ארה"ב וקברניטיה מפעילות ציבורית גלויה ומוצהרת למען ישראל בעידן הנשיא אייזנהאואר. החשש מפני האשמתם בנאמנות כפולה, במיוחד בימי ציד המכשפות של הסנאטור ג'וזף מקארתי (שחלק גדול מקורבנותיו היו יהודים), לצד תפיסתו האסטרטגית הראשונית של הממשל, שהיתה עוינת לישראל – היו הגורמים המרכזיים להתנהלות זהירה זו. גם פרשת ג'ונתן פולארד, שנידון במארס 1987 למאסר עולם, הציפה מחדש עבור יהודי ארה"ב מכלול שלם של שאלות מורכבות וקשות, הקשורות לזיקתם ולזהותם.

גם היום, בעידן של שסע חברתי וקיטוב אידיאולוגי עמוקים, לא הכל ורוד במרחב היהודי־אמריקאי. בעיקר בולטת המגמה של התרחקות מישראל בקרב חלק
מיהודי ארה"ב, בעיקר הצעירים שבהם, הנמנים עם האגף הליברלי במחנה הדמוקרטי. ואולם, חרף שחיקה מסתמנת זו בהיקף התמיכה, הקהילה היהודית ממשיכה להיות בבסיסה הגרעין הקשה והמוצק של היחסים המיוחדים, והיא צפויה להעניק לישראל גם בעתיד רשת ביטחון רחבה אל מול כל אתגר ואיום.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

״אחרי כל ההצלחה שלי עדיין יש בי משהו שואתי"

Published

on

בגיל 62, אחרי שהתמקם היטב בוודלנד הילס והקים אימפריה של ציוד צילום שמשמש את טובי הסרטים ההוליוודיים (כמו "אוואטר") יצא אמנון בנד למסע מטלטל בעקבות סיפור משפחתו בהונגריה • בסרטו התיעודי Liberating Amnon וכבן דור שני לשואה הוא הרגיש חובה "לעשות משהו שיאפשר לי להסיר מהצוואר את העול שרבץ עלי, ולהשאיר משהו לדורות הבאים" * חשיפה

״יש כאן השתחררות שלי מחבילות העבר, לאחר שזה ישב עלי המון שנים”, אומר אמנון בנד ,Liberating Amnon על סרטו התיעודי שהושק הקיץ בסינמטק תל אביב ומגולל את סיפורה המטלטל של משפחתו בשואה ואחריה כבבואה לקורותיה של יהדות הונגריה מאז. הסרט מיועד לעלות עד סוף השנה על אקרנים בארה"ב ואולי להימכר מאוחר יותר לנטפליקס. “בעצם, הסרט היה אמור להיקרא ‘לשחרר את אמנון’ אבל לא רצינו להישמע יותר מדי שואתיים, אולי גם יותר מדי גלותיים", אומר גיבורו, החולש ממקום מושבו בלוס אנג’לס על אימפריה טכנולוגית בתחום ציוד צילום לתעשיית הקולנוע, לכתב 'מעריב' יעקב בראון. בסרט הזה, אחרי עשרות שנים, עברתי לצד השני של המצלמה, כשהבנתי שזה הייעוד שלי להביא את הסיפור שלנו בעצמי ובראיונות עם בני משפחתי”.

הוקל לך?

״אכן, הוקל לי, ויחד עם זאת עלו דברים שלא הייתי מודע להם עד היום. אני מתייחס לדור שלי, הדור השני לשואה, כתוצאה של תהליך שבו הבנתי שהיה משהו לקוי במערכת היחסים שלי עם הוריי. אבא שלי כמעט לא דיבר על מה שעבר עליו בשואה; דודי, אפרים, שאליו הייתי קרוב במיוחד – בכלל לא, ואמא שלי? גם היא לא, אבל מצד שני היא הייתה ‘לוח שנה שואתי’, כשקישרה דברים מההווה עם מה שהתרחש באותו יום לפני שנים”.

״מדוע מתחילת הסרט אתה מציג דווקא את דודך אפרים כגיבור שלך?“

״כך הזינו אותי מילדות, כשסיפרו עליו כמה אמיץ הוא היה ולא פחד מכלום. אבל עם השנים התברר שזה לא היה כפי שסופר, ונהיה לנו מעין מיתוס. אומנם הוא ברח מרכבת, אבל לא מרכבת לאושוויץ, ואומנם הוא ברח בשחייה ממחנה המעפילים בפמגוסטה, והנה התברר שהוא שחה עשרה מטרים בלבד, אם כי בזיכרון שלנו הוא נשאר הגיבור של המשפחה. איזה גיבור. הוא ידע להסתדר. לעומתו, אבא שלי, יהודה בנד, לא רק שלא היה גיבור ולא ברח משום מקום, אלא הודה שכאיש מחושב שלא לקח סיכונים בעצם היה פחדן. אני לא הייתי כזה. כשאמא שלי דאגה לי, היא הייתה אומרת שאני מזכיר את אחיה, אפרים”.

בנד נע כל הזמן בין המקרה הפרטי שלו לבין מה שקרה לכלל. “אנחנו דור שפסחו עליו”, הוא סבור. “’נולדתם חופשיים במדינה שלכם, אסור לכם להתלונן’, נאמר לנו. אם היינו מתלוננים על משהו, ישר היו מזכירים לנו כמה היה קשה אז, בשואה. כלומר, קטונו, אנחנו, דור כפית הכסף, כשהם לא רק סבלו בשואה, אלא חיו בעוני לפניה”. ככל ששמע דברים, תמיד היה סקרן לדעת יותר וכך הופתע לשמוע ש”למעשה, היו לנו שני עצי משפחה, וכל צד לא ידע על קיומו של הצד האחר. כל מי שנכנס לנישואי תערובת, הוזז מעץ המשפחה האורגינלי”.

צדק פואטי

במהלך העבודה על הסרט היו לבנד עוד גילויים מפתיעים. “אמא שלי הייתה יפה בצורה אקזוטית”, משחזר. “מגיל צעיר היא ידעה איך להשתמש בזה כדי לשרוד. תוך כדי הכנת הסרט התברר לי שהיא חזרה ממחנה הריכוז כשהיא בהריון מקצין גרמני, כפי שאפרים סיפר לי, הריון שהסתיים בהפלה קשה”.

מן הסתם היא לא סיפרה לך על כך.

״היא גם לא סיפרה לי שבגיל 17 היה לה סיפור אהבה עם בעל המפעל שאצלו היא עבדה, שהיה מבוגר ממנה בהרבה. אני לא שופט אותה על מה שעשתה בשביל לשרוד. זה היה בשבילי שוק לשמוע דברים כאלה, שעיצבו את בני הדור שלה שכעבור שנים לא ידעו לגלות אהבה כלפי ילדיהם. במשפחה שלנו היה ריחוק. היה קור. לא חיבקו. לא נישקו. אני לא זוכר אותנו יוצאים לטיול משפחתי. אצלנו אחותי הייתה הילדה המועדפת, ואני הכבשה השחורה. כמובן, אין לי טענות לאחותי. היא אישה מדהימה, שנשארה עם משפחתה במושב שלנו בגליל”.

דרכי הוריו של בנד הצטלבו לאחר המלחמה, כשאביו חזר ממאטהאוזן ואמו, מרים, מאושוויץ. פגישה בהכשרה ציונית הסתיימה בנישואים שנמשכו 57 שנה. “אמא שלי סיפרה לי לא פעם איך מכל המחזרים שהיו לה בחרה באבא שלי, שכשלעצמו היה איש מרשים”, הוא מעיר. למה היא הייתה צריכה להגיד את זה, מה היה חסר לו? אולי בגלל שבסך הכל היא הייתה אישה קשה ונוקשה. בחקלאות היא עשתה עבודה של שלושה גברים. גידלנו בעיקר עופות, וזה בכלל לא היה קל, כשהיו נמיות ונחשים. אבא שלי עבד במקביל כמלצר במסעדת ‘פינגווין’ בנהריה אצל החבר שלו, הזמר פרדי דורה”.

מושב לימן היה תבנית נוף מולדתו של בנד בן ה־62 הייתה לי שם ילדות מדהימה, כשמסביבי היו ניצולי שואה, שיצאו מהאפר ובנו את עצמם מכלום”, הוא מציין. אתה לא יכול לחיות בסביבה כזאת בלי שזה ישפיע עליך. נוצרה אצלי איזו אובססיה כלפי התקופה, שאולי מתבטאת בספרים רבים שיש לי, לא רק על השואה, אלא גם על מלחמת העולם השנייה, ואני יכול לתת לך תאריכי קרבות בלי לטעות. איזו אובססיה מחרידה. יש לי שלוחה של החברה שלי דווקא במינכן, ואני מלמד גרמנים שבאים אלי את ההיסטוריה שלהם, ממש צדק פואטי. כמה שתרוויח מהם יותר, זה יהיה הניצחון שלנו עליהם’, היה אומר אבא שלי”.

איזה ילד היית בלימן?

״בעייתי. לא הסכמתי עם דרך החיים של הוריי, שנולדתי להם תשע שנים לאחר אחותי הבכורה, ואחרי שורה של הפלות. לא הייתי שלם עם ההשקפות שלהם, מה שלא פעם גרם לכך שהייתי מנודה מבחינתם. אמא דחפה אותי אל העולם הגדול. כשהגעתי לגיל תיכון, היא שלחה אותי ללמוד מכניקה בבית הספר התיכון המקצועי הולץ בתל אביב, לצד מגורים אצל הדוד אפרים. זאת הייתה טעות, שהקדימה את תהליך ההתנתקות שלי מהוריי, שנמשך כשעברתי ללמוד בפנימייה חקלאית בגליל”.

ובצבא?

״במשך שנה שירתי בגולני עד שהועברתי להיות הנהג של יאנוש, אלוף פיקוד הצפון אביגדור בן־גל. אני זוכר אותו כטמפרמנטי עם מצבי רוח, ומדי פעם התפרץ הרקע
שלו מהשואה”.

בנד לא מצא את מקומו בלימן עם שחרורו מהצבא. בתוך פחות משנה הגיע ללוס אנג’לס. “יצאתי לטיול עם ויזה לשלושה חודשים ולא חשבתי שמאז אשאר כל החיים בארצות הברית”, הוא מספר. שם הוא התנסה בשני פרקי נישואים פזיזים ובני חלוף, אחד עם יהודייה מקומית, השני עם גויה. גם התגלגל בין עבודות מזדמנות, כולל בדוכן נקניקיות, עד שמצא את מקומו בתחום הטכנולוגי, הקשור לעולם הקולנוע. ב־84’, כשעדיין לא היה בן 30 פתח חברה למכירת ציוד, שעם הזמן הפכה לאימפריה.

כעבור שלוש שנים פגש את רונית, ישראלית, בת למשפחה יוצאת לוב ממושב חצב, צעירה ממנו בשבע שנים. “רונית הגיעה כמוני לטיול באל־איי”, הוא מספר. אתה מוכרח לפגוש אותה’, אמר לי חבר, ומאז יש בינינו סיפור אהבה שנמשך 30 שנה וכולל את שלושת הבנים שלנו – נתנאל, דניאל ועומר”.

לדברי בנד, ציוד הצילום ברבים מהסרטים בהוליווד בא ממנו, “הייתי בחוד החנית של המהפך לעידן הדיגיטלי. את ‘אווטאר’ צילמו בציוד שלי”, הוא מדגיש. עם ידידיו נמנים מפיק העל הישראלי-אנג'לוסי חיים סבן, וחבר טוב שלו היה צלם-העל היהודי המנוח וילמוש זיגמונד, צלם קלאסיקות כמו “צייד הצבאים” ו”מפגשים מהסוג השלישי”.

כשהוא נשאל אם חשב על שיבה לישראל, משיב בנד: “נגעת בנקודה רגישה. אני אוהב את הארץ, אבל לא מסתדר עם דברים שיש כאן. אתה יודע, החרדים, הפלסטינים ועוד נושאים. אני ישראלי ובו בזמן גם אמריקאי, שמאוד מעורב במפלגה הדמוקרטית בקליפורניה וטוען שיש לנצח את טראמפ, שהוא לא הנשיא שלי”.

״דווקא מול הגל החדש של הפאשיזם בעולם רציתי להראות לכולם בדרך שלי איפה זה יכול להיגמר”, אומר בנד. “אולי אני נראה טיפוס מחוספס ושרוט, אבל אחרי כל ההצלחה שלי יש בי משהו שואתי. אם הבנים שלי לא יגמרו את האוכל, אביא להם סיפור מאז, של אמא שלי”.

פוחד לשמוח

בנד הוא המפיק המשקיע וגם הטאלנט שמקריין בסרט. לדבריו, בבסיס הסרט נמצאת ההוקרה לאותו דוד אפרים, חבר'מן בן 92, השוחה מדי בוקר בקאנטרי, וגם לצילומים בהונגריה יצא במכנסיים קצרים. “הערצתי ואני ממשיך להעריץ את הדוד, אבל עם השנים למדתי להעריך יותר את הדרך הפחות ראוותנית והפחות שוויצרית של אבי השמרן, שבסיכומו של דבר היה זה שהייתה לו יציבות בחיי נישואים ויציבות כלכלית”, אומר בנד.

בסרט נראים השניים שטים בדנובה של בודפשט, זו שהייתה אדומה מדם יהודים בימי השואה. כשבנד שואל את דודו אם הוא חש כמי ששב הביתה, הדוד שולל את זה ומצהיר שאין לו זיכרונות טובים מההונגרים, שנטלו חלק פעיל בהשמדת יהודי הונגריה. בבית העלמין היהודי של קונמדרש נראה בנד כשהוא נשנק מהתרגשות בשאתו קדיש לאלה שלא חזרו מהתופת.

זה הרגע הקשה?

״לא, מבחינתי הרגע הקשה ביותר בסרט לקוח מראיון עם אמא שלי באוסף עדויות השואה של שפילברג. כשרואים אותה משבחת את גיסי, שואלת המראיינת ‘מה עם הבן שלך באמריקה?’, היא משיבה – ‘כן, זה אמנון’ ומלווה את דבריה בתנועת יד האומרת ‘אל תבזבזי לי את הזמן’. זה לא יוצא לי מהראש”.

מה הניע אותך לעשות את הסרט?

״הרגשתי חובה לעשות משהו שיאפשר לי להסיר מהצוואר את העול שרבץ עלי, ולהשאיר משהו לדורות הבאים. הייתי רוצה שהסרט ישודר בנטפליקס. אנחנו כיום החברה הגדולה ביותר שמספקת להם ציוד. הפרס שלי יהיה כשאנשים יראו אותו ויפיקו לקחים”.

והלקח שלך?

״הלקח שלי הוא שאני חי בפחד מתמיד מכך שחלילה יקרה משהו לא טוב. זה מה שהכניסו לנו, היהודים, לראש. זה חלק מהגלותיות שלא מרפה ממני גם בחיים
הטובים שיש לי. אני פוחד לשמוח”.

זאת הייתה עבורך גיחה חד־פעמית לעשייה קולנועית?

״לא, אני כבר מגלגל את ההפקה הבאה. מה שאני יכול לגלות לגביה זה שגם היא תיגע בשואה. אסור להרפות, בפרט לנוכח הנתונים ששני שלישים ממסיימי התיכון האמריקאים בשנה לא שמעו את השם אושוויץ, ויש בארצות הברית יותר ויותר מכחישי שואה”.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

מרות המחאה בישראל: לואי סי.קיי סולד אאוט

Published

on

הידיעה על הגעת הקומיקאי שהודה בהטרדות מיניות הובילה למחאה וזעם ברשתות החברתיות, אך כל 1,900 הכרטיסים למופע אזלו מיד • ההפקה הודיעה על מופע נוסף

מיד עם ההכרזה על הגעתו השנייה של לואי סי קיי לישראל, הרשת געשה ורעשה בפוסטים ומאמרים שקוראים לקהל להחרים את הופעתו בתל אביב. אך המחאה לא צלחה, בלשון המעטה. 20 דקות בלבד לקח לכל 1,900 הכרטיסים למופע של לואי סי קיי להימכר, להותיר אלפים מאוכזבים ואלפים אחרים זועמים על הקלות שבה סלחו לקומיקאי שהואשם והודה בהטרדות מיניות. ההפקה הודיעה על מופע נוסף של הקומיקאי שיתקיים אף הוא ב-23 בנובמבר, בהאנגר 11.

בפעם הקודמת באוגוסט 2016, המופע שלו התקיים בירושלים. סי קיי היה אז בשיא הקריירה, אחרי שהסדרה שלו "לואי" זכתה להצלחה היסטרית ולשבחים מקיר לקיר והפכה אותו לכוכב בינלאומי. אלא שבסוף 2017 חווה סי.קיי טלטלה משמעותית. תחקיר של ה"ניו יורק טיימס" פירסם טענות של חמש נשים שסיפרו כי לואי סי. קיי אונן בפניהן ובשיחות טלפון עמן, ללא הסכמתן. הקומיקאי הודה כי ההאשמות נכונות והביע חרטה על מעשיו. בעקבות הפרשה הפסיק את מופעי הסטנד אפ ונעדר מהבמות גם סרט קולנוע שהוא כתב וביים ואמור היה לצאת לאקרנים – נגנז.

באוגוסט 2018, כתשעה חודשים לאחר שהפרשה התפוצצה, סי קיי הופיע בהפתעה במועדון סטנד אפ בניו יורק והתקבל בחום על ידי הקהל. בחודשים האחרונים הוא חזר לבמות, ונראה כי החומרים שלו לא השתנו כלל: הוא עדיין עושה סטנד אפ נטול עכבות שעוסק לא מעט במין. בחלק מהמופעים הוא אף התייחס בהומור להטרדות המיניות שבהן הואשם. כמו במופע הקודם בארץ, גם הפעם לא תתאפשר כניסה עם טלפונים סלולריים. כמו כן, חל איסור מוחלט על הכנסת מצלמות ומכשירי הקלטה למופע.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

סלין דיון תופיע לראשונה בישראל

Published

on

הזמרת הקנדית, מכוכבות הפופ העשירות בעולם, תעלה על במת פארק הירקון בתל אביב ב–4 באוגוסט 2020, ט"ו באב

סלין דיון, מזמרות הפופ המצליחות בעולם, תגיע להופעה ראשונה בישראל ב–4 באוגוסט, ט"ו באב, 2020 בפארק הירקון שבתל אביב.

לאורך קריירה בת כארבעה עשורים מכרה הזמרת הקנדית למעלה מ–200 מיליון אלבומים והונה מוערך בכ–800 מיליון דולר. הופעתה בישראל, שתהיה כולה בישיבה ותכלול 20,000 מקומות, היא במסגרת סיבוב הופעות עולמי אליו יצאה דיון אחרי שבע שנים בהן הריצה מופע קבוע בלאס וגאס. מחירי הכרטיסים? החל מ-120 דולר…

דיון נולדה בקנדה בשנת 1968 כבת הזקונים למשפחה בת 15 ילדים. את אלבומה הראשון, La Voix du bon Dieu שהיה כולו בצרפתית, הקליטה בגיל 12. באותה שנה החל לייצגה רנה אנג'ליל, קנדי ממוצא סורי ולבנוני שהפך למנהלה, לסוכן האישי שלה – וב–1994 גם לבעלה, חרף 26 השנים שהפרידו ביניהם. בנם הראשון נולד בשנת 2001, וב–23 באוקטובר 2010 ילדה דיון תאומים. אנג'ליל נפטר מסיבוך של מחלת הסרטן ב–14 בינואר 2016 בביתם שבלאס ווגאס.

את החשיפה לקהל שמחוץ לגבולות קנדה קיבלה דיון לראשונה ב–1987, כאשר ייצגה את שווייץ באירוויזיון וניצחה. שנה מאוחר יותר הוציאה את אלבומה הראשון באנגלית וב–1991 השתתפה בפסקול הסרט "היפה והחיה". בינואר 1996 קיבלה משר התרבות הצרפתי אות אבירות מיוחד של מסדר האמנויות. באותה שנה הוציאה את אחד מאלבומיה המצליחים ביותר, Falling Into You, שגרף את פרס גראמי לאלבום השנה.My Heart will Go On, שיר הנושא מתוך פסקול הסרט "טיטאניק" ולהיטה הגדול ביותר אי פעם, הגיע שנה מאוחר יותר. מאז ועד היום המשיכה דיון להקליט אלבומים, האחרון שבהם, Courage, צפוי לצאת בנובמבר הקרוב.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות