Connect with us

במה וקולנוע

"1917": מועמד ודאי לאוסקר

Published

on

"1917" נהנה ממשחק מצוין וטכניקות קולנועיות יוצאות מן הכלל * תיאור הסיפור בזמן אמת הוא גם כוחו הגדול ביותר של הסרט וגם בעייתו הגדולה ביותר

היה קל לביים את "1917" כסרט צפוי. האפוס של סם מנדס ("אמריקן ביוטי") המתרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה (ומבוסס באופן רופף על סיפור שסבו של מנדס סיפר לו על מלחמת העולם הראשונה) צולם ונערך, כך שיראה כאילו צולם במצלמה אחת וללא עריכה, בדומה לזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, "בירדמן", וסרטים נוספים שצולמו בוואן-שוט לפני כן. 

לזכותם ייאמר, כי מנדס וצלם הקולנוע המיתולוגי שלו, רוג'ר דיקינס, ממעטים לעיתים קרובות להרחיק את תשומת הלב הצופים מכל מה שקורה על המסך בעבודות המצלמה שלהם – אם כי זה לא אומר שגם הגישה שלהם אפקטיבית במאה אחוזים. "1917" נהנה ממשחק מצוין וטכניקות קולנועיות יוצאות מן הכלל, ובכל זאת, תיאור הסיפור בזמן אמת הוא גם כוחו הגדול ביותר של הסרט וגם בעייתו הגדולה ביותר.

הסרט מתחולל ב-6 באפריל, 1917, בצפון צרפת. כשמלחמת העולם השנייה משתוללת סביבם, על החיילים הבריטים הצעירים – בלייק (דין-צ'ארלס צ'פמן) ושופילד (ג'ורג' מקיי) מוטלת  משימה דחופה שתדרוש מהם לעבור לשטח אויב, שהתפנה לאחרונה על ידי הצבא הגרמני. המפקד הבכיר שלהם, הגנרל ארינמור (קולין פירת'), סבור כי נסיגה זו היא אסטרטגית למעשה והגרמנים מטילים מלכודת לגדוד בריטי המונה 1,600 איש, כשאחיו של בלייק ביניהם. כאשר קווי הטלפון של הצבא הבריטי מושבתים, על בלייק ושופילד לצאת למסע בוגדני ברגל ולהגיע לגדוד עד למחרת בבוקר, כדי להזהיר אותם על המארב המיועד של הגרמנים בטרם ייגמר הזמן.

במרביתו, "1917" מצליח למשוך את קהל הצופים למרחב הראייה של גיבוריה ולהשתמש במבנה הוואן-שוט שלו כדי לתפוס את החוויה הפסיכולוגית של להיות באזור לחימה בו המוות יכול לבוא כהרף עין. בעוד הסרט מתודלק מהפסקול הדרמטי והמפחיד של תומאס ניומן, הסרט מטביע כל שנייה מהאודיסיאה של בלייק ושופילד בתחושה של דחיפות, באופן שסגנון בימוי קולנועי מסורתי לא היה מסוגל לעשות. יש כמה מקרים ברורים מאליהם, שכמה שוטים חוברו יחדיו בעריכה דיגיטלית, אך מלבד זאת – מנדס, דיקינס והעורך לי סמית' עושים עבודה נפלאה ביצירת האשליה שהכל הצטלם ברצף אחד. וכפי שניתן היה לצפות, התפאורה של "1917" מוארת בצורה מרשימה, בין אם מדובר בתעלות ריקות המפוזרות בגוויות ובחוטי תיל, ובין אם מדובר בבניינים מופוצצים שנותרו כחורבות בשל המלחמה.

עם זאת, כאשר הסרט נכנס לחציו השני, הפגמים בעיצוב מתחילים להתבלט בצורה ברורה יותר. ככל שהסרט "1917" מבטא באופן חזותי את האכזריות וההרס חסר ההגיון של מלחמת העולם הראשונה, הדרך בה המצלמה  מתעכבת על הקטל שנותר מקרבות גדולים ותחושת ההתפכחות בקרב הכוחות הבריטיים, מציעה שהוא גם רוצה לומר משהו עמוק יותר על ההשפעות הפסיכולוגיות הקשורות בלחימה, או כיצד מלחמת העולם הראשונה הייתה זמן של שינוי גדול מבחינה טכנולוגית ומערכת המעמדות של אירופה. 

עם זאת, מכיוון שעל "1917" לשמור על תחושה מתמדת של תנופה קדימה, הסצינות השקטות יותר בתסריט לא מעניקות מספיק מקום לנשום ולשקוע בהרהורים כמו שצריך. "1917" צריך להסתמך על כמה עלילות גדולות על מנת לשמור על הקצב הבלתי נלאה. בחלק מקטעי הפעולה, זה אף גורם לסרט להרגיש כמו משחק וידיאו בו בלייק ושופילד הם אווטרים לשחקנים שחייבים להשלים רצף של משימות כדי להגיע לשלב הבא.

באופן טבעי, המשחק הנהדר מציל את "1917" מלהיות ניצחון של סגנון על פני מהות. צ'פמן ומקיי עושים עבודה מצוינת בהצגת שני חיילים רגילים שמוטלים לתוך נסיבות יוצאות דופן (ומפחידות ביותר), אך מנווטים בהן באומץ, חמלה ונחישות, גם ברגעים הקשים ביותר. הבחירה של מנדס להקטן את דמויות המשנה שמגולמות על ידי כישרונות ענק, כמו פירת', מארק סטרונג, בנדיקט קאמברבאץ', ריצ'רד מאדן ואפילו אנדרו סקוט, משתלמת באופן דומה ומאפשרת להם לעשות רושם – גם עם זמן מסך מוגבל מאוד. יחסי הגומלין בין בלייק, שופילד והאנשים שהם פוגשים במסלול הנואש שלהם מספר סיפור על חשיבותם של מעשים קטנים ומעשי חסד לנוכח זמנים נוראים.

למנדס יש רקע הן בעולם הקולנוע והן בתיאטרון בימתי, כך שאפשר להבין מדוע אסתטיקת הוואן-שוט של "1917" – טכניקה המשלבת אלמנטים משתי הסוגות – משכה אותו. הסרט שיצא הוא ניסוי מצליח, אך גם כזה שמדגים את גבולות סגנון הקולנוע הזה ומדוע עריכות בולטות חשובות לסרט, שברור שהוא רוצה להיות יותר ממותחן מלוטש וצבעוני על זוועות המלחמה. 

מומלץ ביותר לצפות בסרט "1917" על המסך הגדול ולו בשביל הוויזואליות בלבד (המועמדות הבאה לאוסקר של דיקינס מובטחת), ומתחת לכל זאת – יש לב פועם מתחת למצלמה הנעה, שמונעת ממנו להיות חוויה חלולה.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

כשוויל פארל פוגש את נטע ברזילי

Published

on

הקומדיה "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga "כבשה השבוע את המקום הראשון בנטפליקס ארה"ב • על הקשר הישראלי והצחוקים בין לבין

בצל ביטולו ההיסטורי של האירוויזיון, שלא התקיים השנה לראשונה מאז שנוסד ב-,1956 עלה השבוע בנטפליקס הסרט "תחרות הזמר של  האירוויזיון: סיפורה של  – "Fire Saga  קומדיה מוזיקלית הזויה, פרועה ועטורת כוכבים שמהווה תחליף לא רע בכלל לדבר האמיתי. הסרט מתחקה אחר מסעם המופרך והמטופש של לארס (וויל  פרל) וסיגריט (רייצ'ל מקאדמס), חברי  הלהקה האיסלנדית האיומה  ,Fire Saga  משלב המוקדמות ועד לאירוע הגמר הגדול של תחרות הזמר המפורסמת בעולם הנערכת באדינבורו, סקוטלנד. גם נטע ברזילי שלנו מגיחה להופעת אורח קצרה ומכובדת, וזאת כחלק ממחרוזת להיטים שבה משתתפים זוכים ומתמודדים בולטים מהעבר.

במהלך החזרות לארוויזיון שנערכו בתל אביב אשתקד, נפוצו שמועות כי וויל פארל ורייצ'ל מקאדמס נמצאים מאחורי הקלעים במתחם אקספו. הסיבה הובהרה מיד: השניים מצלמים סרט חדש, בהפקת נטפליקס, שעניינו, איך לא, תחרות שירי הטראש האירופית. כמה סצנות מרכזיות צולמו במהלך החזרה הגנרלית ומקאדמס אפילו הצטלמה עם אסי עזר, ממנחי האירוע. עוד התברר, שפארל עצמו הוא מעריץ נלהב של האירוויזיון, מאז נחשף לתחרות לראשונה בשנת 1999 (כן, זו שנערכה בירושלים אחרי זכייתה של דנה אינטרנשיונל) בזכות רעייתו השבדית. 

אם יצא לכם לראות סרט או שניים עם וויל פרל בחייכם, נראה שאתם יודעים למה לצפות. עם זאת, בשעה שפרל כבר הספיק לככב בעשרות קומדיות מטופשות, כוכבי המשנה המוכשרים שלו דווקא מוכרים בעיקר כשחקנים דרמטיים: מקאדמס זכתה למועמדות  לאוסקר על תפקידה ב"ספוטלייט" וכיכבה בשלל דרמות כבדות. דן סטיבנס, שמגלם  את יריבם הרוסי שלFire Saga, מוכר  מסדרות כמו "דאונטון אבי" ו"לגיון" ומלהיטים קולנועיים כמו "היפה והחיה". ואילו פירס ברוסנן, שמגלם את אביו הקשוח של לארס, לא עשה קומדיה של  ממש מאז "גברת דאוטפייר".

כחלק מההכנות לסרט נסעו חברי הצוות גם לישראל כדי לחזות בגמר שהתקיים בתל אביב בשנה שעברה. החוויה הותירה עליהם רושם  עמוק. "היה מדהים בישראל. מערבולת רגשית אמיתית", אומרת מקאדמס.  "אלה היו יומיים מטורפים. כל כך שמחתי שיצא לי להיות שם ולהרגיש את התשוקה של המתמודדים ולחוות את התמיכה של הקהל. לא יכולנו לשכפל את האנרגיות של התחרות בסרט, אבל מאוד עזר לי שיכולתי להיזכר באנרגיות המדהימות של  הקהל הזה בזמן הצילומים". 

"היה לי את העונג לפגוש את נטע בזמן העבודה על הסרט", מוסיף סטיבנס בגאווה, "ויצא לנו לבלות יחד קצת. היא בחורה פרועה. אנחנו שומרים על קשר. בדיוק השבוע ראיתי את הקליפ החדש שלה. היא ממש אלמנט כיפי בסרט. היה מעניין לדבר איתה על כמה החוויה הזאת של האירוויזיון מטורפת ויוצאת דופן. זה אחד הערבים המוזרים בחייהם של כל המשתתפים, ואני מקווה שהצלחנו ללכוד את זה איכשהו".

חלקו הראשון של הסרט מעלה לא מעט חיוכים. הוא מבוסס על פרודיות מוצלחות על שירי וקליפי יורו-טראש, פולקלור איסלנדי, וגם דמות של רשע שנדמית כאילו נחלצה מסרטיו של מל ברוקס. זהו נגיד הבנק המקומי שמוכן לעשות הכול על מנת למנוע את זכייתה של ארצו בתחרות – מפחד שקיום האירוויזיון באיסלנד יוביל להתמוטטותה של כלכלת האי. הנגיד ככל הנראה לא שמע על התקדים הישראלי מ-1979 שהעביר את האירוח להולנד, לאחר זכייתה של גלי עטרי ולהקת חלב דבש עם השיר "הללויה" בישראל, בגלל מצוקתה הכלכלית של רשות השידור.   

עולה השאלה, מה לתחרות השירים ולציבור האמריקאי שרק עשירית האחוז ממנו צופה בה בכלל? התשובה נעוצה, מן הסתם, בשאיפותיה של נטפליקס לפרוץ אל השוק האירופי ובמקביל ליהנות מהפופולריות של פארל באמריקה. העובדה שתחרות האירוויזיון השנה בהולנד בוטלה  פגמה ברלוונטיות של הסרט (שאמור היה לצאת במקביל לתחרות והפצתו נדחתה), אבל יהיה מעניין להתעדכן כמה אמריקאים יצפו בה בשנה הבאה בזכותו. הבמאי הוא דיוויד דובקין, שכבר פגש את פארל ומקאדמס על הסט של "לדפוק חתונה" ב-2005, ופארל עצמו עמל על התסריט יחד עם אנדרו סטיל, אחד הכותבים הוותיקים של "סטרדיי נייט לייב". היסטוריונים של התחרות ישמחו לצפות בקליפים ישנים של להקת אבבא, ובגיחות של מי שכיכבו בה בשנים האחרונות כמו הדראג-קווין האוסטרית קונצ'יטה וורסט – אבל הסיפור נותר צפוי וממעט במעמדים קומיים של ממש. 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות