Connect with us

במה וקולנוע

״להיכנס כאדם זר לעולם הערבי זה מסובך מאוד"

Published

on

סדרה חדשה בת 6 פרקים בנטפליקס מציגה עדות לסיפור הירואי וטרגי • המשימה הקטלנית של רב-המרגלים הישראלי, אלי כהן, היא מרכזה של עלילת הסדרה שכתב וביים גידי רף בכיכובו של סשה ברון-כהן • האם אפשר היה למנוע את לכידתו, והאם יש מצב שיש עכשיו מרגל דומה מאחורי קווי האויב? • חובת צפייה

אלי כהן נולד במצרים בשנת 1924 ובגיל 33 עלה לישראל. בשנת 1959 נשא את נדיה לאישה ושנה לאחר מכן הצטרף ליחידה 188, היחידה המבצעית של אגף המודיעין בצה"ל, והוכשר כמרגל. שנתיים מאוחר יותר הוא החל את עבודת הריגול שלו בסוריה, במהלכה נחשף לבכירים בממשל המקומי, עד שבשנת 1965
נתפס והוצא להורג בתלייה.

בשנת 1961 גויס כהן על-ידי המוסד, סוכנות הביון של ישראל, והסתנן לדרגים הגבוהים ביותר בחברה הסורית. כהן עטה את זהותו של אמין כאמל ת'אבת – "איש עסקים כריזמטי ומתוחכם, נצר למשפחה סורית". הוא עבר לארגנטינה כדי להתערות בקהילת הגולים הסורים ולשפר את כישורי המשחק שלו. בהמשך עבר כהן לדמשק וטיפס בסולם ההשפעה עד שהפך לסגן שר ההגנה של סוריה ואיש סודו של הנשיא הסורי לעתיד, אמין אל-חאפז. מלבד הגישה שלו לתדרוכים של הצבא הסורי, כהן אירח מסיבות מפוארות כדרך להשיג סודות מבכירי ממשלה וצבא שתויים.

באמצעות משדר רדיו סודי, שידר כהן לישראל מידע חיוני – ומנע סדרת פעולות תקיפה מצד סוריה – ששימש כגורם חיוני בכיבוש המדהים של ישראל את רמת הגולן 8 תוך יומיים בלבד במלחמת ששת הימים ב- 1967 כתוצאה מהדרישה העצומה למידע סודי, כהן אולץ לדווח בתדירות גבוהה ותוך סיכון גדול. כשקצין מודיעין סורי החל לחשוד, כהן רצה לסיים את המשימה שלו, אולם המוסד דחף אותו לעשות יותר. בינואר 1965, הסורים (שנעזרו במומחים סובייטים) השעו בחשאיות את כל שידורי הרדיו, כדרך לחשוף שידורי ריגול. כשאותרו שידוריו של כהן, שירותי הביטחון הסורים פשטו על ביתו ותפסו אותו "על חם" כשהוא משדר מידע לישראל.

אחת התיאוריות לגבי לכידתו של אלי כהן מספרת על מעורבותו של רפעת אל-גמאל, מרגל מצרי שבמשך שנים רבות הפעיל סוכנות נסיעות בתל-אביב ויצר קשרים עם פוליטיקאים ישראלים מובילים. בשהותו בגרמניה, ראה אל-גמאל תמונה בעיתון של "אמין כאמל ת'אבת" המסייר בביצורים ברמת הגולן עם קצינים סורים. אל גמאל זיהה אותו כאלי כהן ממצרים והזהיר את הרשויות הערביות. לכהן נערך משפט ראווה, הוא עונה ונתלה בפומבי ב- 18 במאי, 1965 (ט"ז באייר). עד היום מסרבת סוריה להשיב את גופתו של כהן.

אלי כהן נחשב גיבור יהודי לאומי, הזוכה לכבוד רב כאדם שעמד מול סכנות רבות והקריב את חייו בגבורה למען ישראל. רחובות רבים ושכונות רבות בארץ קרויות על שמו, ובשנת 1977, בבר המצווה של בנו השתתף ראש הממשלה דאז מנחם בגין.

לימון שסחטו יותר מדי"

למיטב הבנתי", אומר ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר-אילן, "אלי כהן היה לימון שסחטו יותר מדי. דרשו ממנו דרישות מאוד גבוהות וניהלו אותו באופן לא אחראי ולא מקצועי". קידר, מומחה למזרחנות שהתמחה בחקר הממשל הסורי, וסא"ל במיל', שמאחוריו גם שירות ארוך באמ"ן, מסביר כי בתקופה ההיא, לא הייתה חלוקה ברורה בין המוסד ליחידות מודיעין צבאיות שאליהן השתייך כהן". לדבריו, לקראת הסוף, הוא הרגיש שכבר גילו אותו וחש שהגיחה האחרונה לסוריה תהיה גם האחרונה. אסור לשלוח אדם למשימה במצב כזה".

מספר שנים לאחר מותו, אמר ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול כי "מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא בפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים".

על מידת התרומה של המרגל הישראלי והשפעתה על ביטחון המדינה קיימת מחלוקת בלתי פתורה בין אנשי המקצוע. צ', איש קהיליית המודיעין ומפעיל אתר "נציב. נט – מודיעין מהמקורות הגלויים", למרות הערכתו הרבה להישגים שאותם הביא כהן, מנסה לצנן מעט את ההתלהבות מפירותיה של פעילותו המודיעינית. "אלי כהן הביא מודיעין אנושי", הוא מסביר, "אז לא היו את הכלים הטכנולוגיים שיש היום והתפקיד שלו היה קריטי בהבאת מודיעין גם טקטי וגם אסטרטגי. אחד מהיתרונות של כהן היה שהוא הביא מודיעין טקטי שסייע לחסוך הרבה נפגעים בחזית הצפונית במלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור.

ד"ר קידר דווקא מסכים עם קביעתו של אשכול, אך מדגיש כי פרשת אלי כהן הדהדה שנים ארוכות קדימה בהיבטים חשובים נוספים. "מעבר למידע החשוב שהתקבל על ידו ובא לידי ביטוי בעיקר במלחמת ששת הימים", הוא מציין, "חשוב מאוד להבין שסיומה הטרגי של הפרשה גרם להרבה מאוד שינויים מקצועיים ומבצעיים בנושאי הפעלת סוכנים ומרגלים ובעיקר באמצעות העברת הנושא לתחום האחריות של המוסד. חבל שזה קרה רק לאחר מותו".

מהיכרותך את העולם הערבי, כיצד מקבלים בממשל הסורי את החשיפה שיש ביניהם מרגל?

״קשה מאוד. הדבר האחרון שערבי רוצה להרגיש זה פראייר. חשוב להבין – להיכנס כאדם זר לעולם הערבי זה מסובך מאוד. ראשית יש את עניין השפה. שלא כמו אצלנו שממטולה עד אילת מדברים את אותה עברית, בסוריה יודעים לפיה אם אתה מחלב או מדמשק או מטרטוס. יש גם את הנושא הדתי. כיהודי, אלי כהן היה צריך לסגל לעצמו תכונות של מוסלמי גם בדיבור ובהתנהלות, בברכות לפני החגים ובכניסה למסגדים".

״באופן כללי, מאוד מאוד קשה בחברות כאלה להיכנס אם לא גדלת בהן ואתה לא חלק בלתי נפרד מהנוף המקומי", הוא מציין ומדגיש כי "בכל זאת כהן הצליח להיטמע ואף ליצור קשרים עם בכירים בממשל ודווקא בגלל זה הסורים קיבלו את זה עוד יותר קשה. הם פתאום גילו שמישהו שנחשב מקורב אליהם, הונה אותם ומבחינתם בגד בהם. אחרי שאנשי הממשל סמכו על כהן, טיילו איתו, חשפו בפניו סודות ונתנו בו את אמונם, פתאום לגלות שהוא מרגל ועוד יהודי וישראלי, זה שוק לא נורמלי שמתבטא בצורה חריפה אף יותר ממקומות אחרים".

לשיטתו של קידר, מרגע שכהן נתפס גזר דינו נקבע. "לא היה סיכוי שהוא ייצא מזה בחיים. החברה הערבית היא מאוד לא מרחמת. אנחנו רואים את זה במספר הרציחות על רקע חילול כבוד המשפחה. כלא זו המצאה מערבית. בחברה הערבית מי שבוגד בשבט דינו מוות".

אתה לא זוכר את השם שלך?”

אחר “אתר הצלילה בים האדום”, סרט האקשן בנטפליקס העוסק בפעילות של המוסד בסודן בתחילת שנות השמונים בהעלאת יהודי אתיופיה לישראל, הגיעה אלי” (“The Spy”), מיני־סדרה בת שישה פרקים שגם אותה כתב וביים אותו במאי, גדעון (גידי) רף. גם כאן מדובר בפרק בתולדות שירותי הביון הישראליים והמרגלים הישראלים שממשיכים לזכות לכבוד ולהנצחה דווקא בנטפליקס.

רף חוזר לשנות השישים: הסדרה נפתחת ביום הוצאתו להורג של כהן ב־1965 ומשם חוזרת חמש שנים אל גיוסו לשירות, שליחתו לארגנטינה תחת מסווה של איש עסקים סורי, ומ־1962 המעבר שלו לדמשק. להבדיל מהדימוי המקובל של המרגלים כאנשים שחיים בצללים ובולשים במקורות המידע שלהם מרחוק, כהן הפך כאמור לדמות בולטת בחיי החברה והעסקים בדמשק
והתערה בקרב בכירי הממשל.

ההברקה הגדולה של הסדרה (שנהנית מצילום אפלולי מרשים של איתי נאמן) היא ליהוקו של סשה ברון כהן לתפקיד אלי כהן. ראשית כיוון שברון כהן, אחד הקומיקאים הגדולים של ימינו, מתגלה כשחקן דרמטי מעולה. אבל בעיקר כי ברמה העמוקה ביותר הוא מהבודדים שבאמת יודעים איך לגלם מישהו כמו אלי כהן. הרי כל הקריירה של ברון כהן היתה בנויה על התחזות לאנשים אחרים תחת סכנה אמנם לא סכנת מוות אבל כן של לחטוף מכות) והוצאת מידע מהם.

החל מדמויות מ”המופע של עלי ג’י” (בוראט, למשל) והסרטים שבעקבותיהם, ועד לדמויותיו ב”מי זאת אמריקה?” – ברון כהן התלבש, התאפר והתחזה לדמויות שגרמו לאנשים אחרים להגיד בקול רם מה שהם בדרך כלל שומרים בסוד בבטן והיה בעצם מרגל בשירות עולם הבידור. הליהוק הזה גם גורם לנו לתהות לגבי אופיו האמיתי של אלי כהן, שבוודאי היה צריך להיות שחקן מצוין כדי להצליח לגלם דמות שהטעתה רבים וחשדנים במשך ארבע שנים.

הדבר הכי מעניין בסדרה הוא לא ההירואיזם של אלי כהן או המידע החיוני שהוא העביר לישראל, אלא המצב הנפשי של אדם שמתחיל בהדרגה לאבד את ה”אני” שלו בשעה שהוא נטמע לתוך דמות בדויה שלמעשה משתלטת על חייו. הסדרה נפתחת בכך שרגע לפני הוצאתו להורג כותב אלי כהן מכתב למשפחתו, וכשרב הקהילה היהודית בדמשק מבקש ממנו לחתום, ידיו רועדות והוא נתקע. אתה לא זוכר את השם שלך?”, שואל אותו הרב. זה לב הסיפור – על אדם שכדי להגשים את ייעודו היה צריך למעשה לברוח מעצמו ולהפוך למישהו אחר.

עם זאת הסדרה נפרסת על פני שישה פרקים, נעה באיטיות מפרכת בין לוקיישנים תקופתיים מעוצבים, אבל עדיין לא באמת מגלה כיצד הפך אלי כהן כה מהר מפקיד אפור למרגל אלגנטי ומה היתה אישיותו האמיתית.

סשה ברון כהן סיפר לניו יורק טיימס: "בעבר לא רציתי לשחק בתפקידים של יהודים או ישראלים, כיוון שלא רציתי להיות מקוטלג כשחקן יהודי. יש יהודים אחרים בהוליווד, אבל איכשהו, אנשים חשבו עליי כ'שחקן יהודי' גם אחרי ששיחקתי את בוראט, דמות שהיא אנטישמית באופן מוחצן… אבל, לפני כמה שנים קראתי את התסריט של גידי [על אלי כהן] ולא יכולתי להניח אותו. אז ויתרתי על העמדה הזו".

לסיכום: כיום, הגדילה המהירה של שירותי הזרמת מדיה – נטפליקס, אפל, אמזון, דיסני וכו' – יצרה תיאבון שאינו יודע שובע לסיפורים אמיתיים. כתוצאה מכך, יוצרי הסרטים מוצאים סיפורים מרתקים בעלילות המוסד. או כפי שכתב אחד הפרשנים בטוויטר: "נטפליקס מפיקה כל כך הרבה סרטי מתח על המוסד המציגים את ישראל באור חיובי, שהיא עלולה להיחשב כחברת הפקות העוסקת בתעמולה ציונית".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

מזדקן יפה

Published

on

בגיל שבו יוצאים לפנסיה, ג'רי סיינפלד מבקש להוכיח כושר ורלוונטיות * הספיישל החדש שלו  בנטפליקס הוא מתנה בשביל אלה שהתגעגעו לתובנות הקטנוניות שלו

בסוף שנות ה–90, הקומיקאי ג'רי סיינפלד הוציא לגמלאות את הסיטקום הנושא את שמו לאחר תשע עונות מצליחות, וגם נפרד מכל הבדיחות שבנו אותו כסטנדאפיסט. הוא עשה זאת ב–1998 בספיישל סטנד־אפ "אני מספר לכם בפעם האחרונה" שנחשב לאחרון שלו, עד השבוע שעבר. כחלק מחוזה העתק שלו עם נטפליקס, סיפק סיינפלד שעה של סטנד־אפ עם חומרים חדשים. הוא קרא לספיישל "23 שעות לשרוף", כהבטחה להעביר לקהל שלו לפחות שעה אחת מהקיום הבלתי נסבל.

כך יוצא ש"23 שעות לשרוף" הוא רק הספיישל השלישי בקריירה שלו (כולל Stand-Up Confidential מ–1987 שהופק ל־HBO). אפילו אם הוא הרביעי זה נשמע מעט בשביל אחד הסטנדאפיסטים הידועים בכל הזמנים. נראה שסיינפלד הוא פשוט לא מהדור הזה שמתקתק ספיישל בכל שנה. הוא בגיל שבו יוצאים לפנסיה, אבל מבקש דווקא להוכיח כושר ורלוונטיות.

לאלה שהתגעגעו לאבחנות של הקומיקאי על העולם שהשתנה, "23 שעות לשרוף" ימלא מעט את הבור. הקטע שלו על טלפונים סלולריים שווה לבדו את ההופעה, ומה שמתחיל בהנהוני הסכמה נהפך לשאגות צחוק. יש גם דברים שלא משתנים, כמו הלגימות המדודות שלו מכוס המים, טענות כלפי רשות הדואר, או תנועת גלגול כדור הבאולינג שחזרה מהספיישל של 1998 (אבל מלווה בדיחה אחרת). בחצי השעה הראשונה הוא את המשנה החדשה שלו: הפער בין Great  ל-Sucks קטן מאוד, אם בכלל הוא קיים. ובכל מקרה, אלה שני הדירוגים היחידים האפשריים בימינו. דברים הם גרועים מאוד או שהם מעולים. אחרי צפייה בשעה החדשה של סיינפלד, דקה לפני שהקורונה נכנסה לחיינו, אין מנוס מלהסיק שיש עוד כמה דברים באמצע, והמופע הזה הוא אחד מהם. 

האמת היא שסיינפלד לא באמת נעלם בשני העשורים האחרונים. הוא המשיך להופיע, כולל פעמיים בישראל, וחלק מן הבדיחות בספיישל החדש יהיו מוכרות לקהל שראה אותו אז. מעריצים ותיקים יזהו אפילו בדיחה מ–2002, מהסרט הדוקומנטרי "קומיקאי" שתיעד את חזרתו לבמות. במשך השנים אפשר גם היה לראות אותו בתפקידי אורח ("תרגיע", "לואי"), או לשמוע אותו מדבב את התפקיד הראשי בקומדיית האנימציה "כוורת בסרט". פרט לספיישלים הוא גם יצר והנחה שש עונות עם 84 משתתפים של הסדרה "קומיקאים במכוניות שותים קפה". לכן, לפרסונה הציבורית שלו אי אפשר היה להספיק להתגעגע. אבל על במה ועם מיקרופון ביד סיינפלד נהפך ליצור מיתי.

ההופעה, שצולמה באולם ביקון במנהטן, נפתחה בקטע על הקהל שמתארגן ליציאה לאירוע. אחרי ארבע דקות כבר צחקתי בקול רם בפעם הראשונה מתוך רבות, והיה קשה להאמין כמה מהר יכולות לחלוף 60 דקות. סוכן העל של הצחוק עמד במשימה, כי במשך כשעה קלה לא היה בחוץ עולם מוכה מגפה, רק וילון כחול ולפניו איש מצחיק. הוא לועג לבינאריות של "גרוע" מול "מעולה", משווה בין אפליקציית "אובר" למעגל הזנות, וקוטל נושאים כלליים כספציפיים — ממזנון בופה וחופשות ועד שירותים כימיים וגולף. כמתבקש, הוא גם חוגג בטרוניות את חיי הזוגיות והנישואים, מקטר בחדווה על הורות ואפילו על תחילת הזיקנה.

סיינפלד מודע לגילו ואף מרשה לעצמו קצת יותר מבעבר. הקומיקאי שמלאו לו 66 בשבוע שעבר עדיין לא ממש מקלל, אבל כן זורק איזה "ביץ'" או אפילו רומז למלה גסה יותר באחד הקטעים. 

אפשר גם לראות את התרת הרסן הווקאלי מזווית אחרת. "מה עוד מעצבן, חוץ מהכל?" שואל הסטנדאפיסט באמצע המופע. הוא עושה זאת לכאורה כדי לעבור לקטע הבא, אך בכך מזקק את המהות של הסטנד־אפ שלו במשפט. זה לא רק הסרקזם הסמיך והשנינות החותכת, זו גם ההתרגזות המתריסה מהכל. אותו "הכל" שמפריע כל כך למלה שהכי מזוהה עם סיינפלד — כלום. הוא לא מעוניין לחתור לאמת, להעמיד דברים על דיוקם, או לשנות סדרי עולם. הכל פשוט קצת מעצבן אותו והוא ישמח להתלונן על זה, להאיר בזרקור גדול מדי את הדברים הטריוויאליים.

סיינפלד מוכיח שוב שהוא סטנדאפיסט טהור. הוא לא נסמך על קללות, פרובוקציות, חיקויים של מפורסמים, או ירידות ממושכות על הקהל. המופע שלו הוא נטו התבוננות ותובנות, ניסוחים מלוטשים של חוויות חיים שאפשר להזדהות איתן ולצחוק עליהן. אין כמו לראות מישהו שמצטיין במלאכתו, וסיינפלד נולד לעשות את מה שהוא עושה: לעמוד על במה ולחלוק את השקפת עולמו המנקבת חורים במציאות, השומטת את הקרקע תחת רגלי הנורמטיביות. הכל עם אפס התנצלויות על מי שהוא, כולל הנרקסיזם. אותו סיינפלד הישן והטוב — רק קצת יותר ישן, אבל לא פחות טוב.

הסטנד-אפ לא ימות בגלל הקורונה, הבטיח השבוע ג'רי סיינפלד  בראיונות לתקשורת האמריקאית. לדבריו, שינויי התקופה וההגבלות לא ימחקו את הצורך האנושי לצחוק יחד, ולא את הצורך של הסטנדאפיסטים לקבל את מחיאות הכפיים על הבמה. בזום זה לא יעבוד,  לטענתו. ועד אז – נסתפק בנטפליקס. "בני אדם אוהבים להתקרב זה לזה מפני שזה עוזר לנו לשפוט ולבקר את אופיים ומעשיהם של בני האדם. אנחנו אוהבים לחוות  דעות, הערות, מחשבות. לפעמים אוזלות לנו הדעות. אנחנו ממציאים  אותן. 'זה מה שזה' זו דעה פופולרית מאוד בימינו. איזה אידיוט בטח אמר לכם את זה היום", הוא אומר, ואז עובר לדבר על הקונספט של שירותים כימיים והטראומות שהמתקן הזה מייצר.

זהו ג'רי סיינפלד, איש שעשה קריירה מההבחנות הקטנות של  החיים. כל מילה אצלו מדודה ויושבת במקום, כל שינוי טון, כל  פאוזה, כל עיוות בפרצוף; הכל מתוכנן ומשויף. אפילו האחיזה של המיקרופון משתנה בהתאם להתפתחות הבדיחה. הוא כבר בן  ,66 משתייך לקבוצת סיכון גם כשהוא לא קופץ  ממסוקים, ונדמה שהשנים עושות לו טוב. הוא נשמע יותר ממורמר, בטח בחלקים שבהם הוא מדבר על נישואים ואבהות, ונראה כל כך רחוק מהקוליות הסיינפלדית של הניינטיז, אבל זה גם חלק מהשינוי. ההזדקנות.

הדבר הכי טוב מבחינתו בלהיות בן  60 פלוס הוא "שכשמישהו  מבקש ממך לעשות משהו, אתה פשוט אומר 'לא'"; והוא מקנא בבני  ה-70 שכבר עברו למצב של התעלמות מבקשות ורק מגיבים בהינף  יד. יאדה, יאדה, יאדה, סיינפלד התבגר יפה. הוא יותר עוקצני, יותר זועם, יותר זורק על העולם, וגם מתעקש לשמר את ההסכם הלא כתוב עם אולמות הקולנוע – הם עושקים אותנו במחיר, אנחנו משאירים מאחורינו את שאריות השתייה והמזון שכרסמנו. בגיל  66 ג'רי סיינפלד מתחיל להיות דומה מדי ללארי דיוויד. מעניין מה ג'ורג' קוסטנזה (או אביו "פרנק", שנפטר השבוע בגיל 92) היה חושב על זה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות