Connect with us

לוס אנג'לס

קדחת ריקודי העם בלוס אנג׳לס: ״כאן זה גן עדן וחווה רוקדת עם התפוח״

Published

on

Prev1 of 5
Use your ← → (arrow) keys to browse

ריקוד הוא חלקיק אטומי תזזיתי הנע במעגלים במולקולת התרבות האנושית מאז שההומוספיאנס החל מזיז את אגן הירכיים שלו שלא למטרת ריצה אחר הציד או טקסי ‘וודו׳. הריקוד היה מאז ומתמיד הבעה של חיוניות, וצורך ראשוני בעיצוב התרבותי האנושי; התפיסה העצמית שלנו כבני אדם, המבטאים בכך רגש, שייכות לאומית וקשר לדת מסויימת. מאז ומתמיד התנועה המשותפת בקבוצה אחת מראה על הקשר והזהות או הנתק והניכור, יחד עם טקס חברתי או הנאה פרטית וההווי של אותה החבורה.

בישראל, המסר החברתי של הריקוד והמחול אופיני לקבוצה מסוימת ומשדרת את השייכות והזהות שלה. התרבות שלנו התפתחה בארץ יחד עם הסגנון והמאפינים של המחול מאז ימי החלוצים דרך האופנה ״הצברית״ ועד המחול המשוכלל היום.

בראשית היו החלוצים שנטשו את מולדתם ותרבותם ובאו לישראל להקים חברה חדשה עם הווי חדש, שפה חדשה וגם להמיר את ריקודי התורה בבית הכנסת לריקוד חדש שמבטא את הקשר לאדמה רגליים יחפות), הגיבוש החברתי (כתף נוגעת לכתף), מעגלים-מעגלים, עבודת האדמה (הנפת אלומות וביתוק הקרקע הבתולה).

והנה נוצר ריקוד ישראלי חדש ומלהיב, ״ההורה״ קלת הרגליים ומשלהבת היצרים, הקצב המהיר, הרגליים המתעופפות, שותפות אמיצה, ידיים שלובות, זמר מהיר, ערגה וחדווה וריקוד אקסטזי עד כלות הנפש.

אין ספק כי המאורע המכונן ונשמר ביותר בזכרון הקולקטיבי הישראלי הוא ההתפרצות ה״ספונטנית״ של מעגלי הורה עצומים ברחבי המדינה עם השמע ברדיו דבר ההכרזה באו״ם על הקמת המדינה. אלפים נהרו לרחובות וביטאו שמחתם במחולות שמחה המונית וצביטת עלמות החן העבריות. במהלך שנות החמישים והשישים התמסדו להם מסגרות עממיות שהנציחו את ריקודי העם הישראלים כגון פסטיבלי דליה, כרמיאל ודומיהם ושולבו ריקודי זוגות, צעדים תימניים, ואתנים אחרים.

האידאלים החלוציים של אותה תקופה השתקפו בשירי המחול כגון ״מים מים״, ״קומה אחא״ ,״זמר לך מכורתי״, ״ישושום מדבר וציה״. גם להקות מחול רשמיים וחצי רישמיים נוסדו בחסות המוסדות וייצגו את הנס הציוני והצבר בהיר הבלורית והטוהר. להקת ״כרמון״ ,״ענבל״ ,״הדסים״, ״בת שבע״ ו״הפועל תל-אביב״ נשלחו לגולה להביא תרומות לנטיעת עצים ביערות חבל עדולם ולכיש. אתוסים צבריים חלוציים שולבו באלמנטים תנ״כיים לבסס את זיקתינו לאדמת הקודש לה הקדשנו את חיינו ב״אדמה אדמתי״, ״ויבן עוזיהו״, ״שיבולת בשדה״ ועד ״בוא איתי אל הגליל״.

אהבנו את ארצנו, התפלשנו בנופיה, כבשנו את משעוליה ותינינו אהבה לבנותיה בחגוי הסלע. אני, חברי וחברותי נשבענו לה אמונים, התארסנו לה בדמינו, ותמהנו מה הפירוש ל״רוח רב את חרבוניך הרתיח״, אבל היא היתה ״רחומה עד מותי״, וגם אז ה״לב את נדרו לא הרתיע״.

באותה תקופה הצטרפנו לתנועות הנוער החלוציות בהמונינו, כבר עלתה חתימת שיער על שפתותינו והבנות הנצו ניצנים. יצאנו לשוט את הארץ לאורכה ורוחבה ועלינו ל״ראש ההר שם הדרך מתפתלת״, ראינו ב

עיניים כלות את ״שיירת הרוכבים״, והעפלנו על גב הסוס ״בדרך לתבור״.

לאט לאט נשחקה האקסלוסיביות של ריקודי העם, הפסקנו לשלב ידיים והתחלנו לדחוף ידיים, ריקודי המעגל התחלפו בריקודי זוגות. העסק החל להתחמם, אלמנטים ״סלונים״ חדרו לתרבות העברית חלוצית שלנו, יצאנו לתרבות זרה, התפקרנו. פרמנו את השרוכים האדומים של החולצה הכחולה וחפנו בשקיקה את החזון שניגלה לעינינו העצומות לרווחה. מסורת המחולות והריקודים ההמוניים ניגפו בפני ריקודי חברה ״סלוניים״, לא עוד ״אל גינת אגוז״, שנשכח, ״בושם לימון ניצת התפוח״ התפוגג, ו״בפרדס ליד השוקת״ הקימו גן אירועים.

בעשר השנים האחרונות ריקודי העם הפכו למחולות עם המוניים, הנרקדים באולמות ספורט ואודיטוריומים גדולים ונראה שיש להם עדנה, חלקה לדור הפלמ״ח ותש״ח שעדיין לא נסה ליחתו וחלקה לצעירינו גמישי המותן שמצאו פלטפורמת ביצועים לפתות את המין היפה.

בשיחת טלפון נרגשת וצלילי מחול ברקע שאלתי את אחד מהאורים והתומים של המרקידים בישראל, ירון מישר – מה קורה פה? ״המדריכים ומחברי הריקודים רואים בריקודי עם מוצר בידורי – שעשוע להמונים ומקום עבודה בלבד״, הוא עונה. ״ריקודי עם כתרבות, פולקלור, קשר לשורשים ולהיסטוריה, לאדמה, ולמועדי ושירי ישראל – הולכים ונעלמים. ריקודי עם כתרבות של ביחד, שיוויון ואחדות, ופשטות ולמעשה כל מה שהכותרת ״ריקודי עם״ מכילה בתוכה – כבר לא קיימים. אפילו בבתי ספר תחת ״ריקודי עם״ נלמדים ריקודי שורות לצלילי מוזיקה לועזית״.

ישראל יעקובי, מורי ורבי, שיצא לגמלאות לפני מספר שנים, והיה מרקיד אותנו מאז שנות השבעים בשדרות ווסטווד 2244, חולק על דעתו של מישר וטוען בצעד תימני כפול ש״כבר בתחילת הדרך כל ריקודי העם היו למעשה יבוא אישי מעורב בצעדי ריקוד בדואים. אלו מסורות אירופאיות, עיראקיות, תימניות וספרדיות. המילים בשירים הללו היו מעוברתות ולא מקוריות כי היוצרים הביעו את הרקע התרבותי ממנו באו. לכן לדעתי אין הבדל בין אז לעתה, השוני הוא בסוג המוזיקה שכל דור בוחר להתחבר אליו״.

Prev1 of 5
Use your ← → (arrow) keys to browse

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

לוס אנג'לס

יום ספורט וט"ו בשבט בשבט חן

Published

on

מותו הטראגי של קובי בראיינט – מושא הערצה של רבים מחניכי ומדריכי השבט – צויין בסופר-חן, יום הספורט המסורתי לכבוד הסופרבול

איזה כיף לכתוב ולשתף במה שקורה אצלנו בשבט חן: בשבועות האחרונים הפעולות בשבט היו פעולות שיא, מיוחדות ומותאמות לאירועים והחגים שהקיפו אותנו.
נתחיל לפני שבועיים שהיה לא אחר מהסופר בול- אירוע שהפך כבר ממזמן ליום חג ביבשת.

את היום חגגנו גם אנחנו בסופר-חן – יום הספורט המסורתי של השבט שכלל פיקניק משפחתות בשעות הבוקר כך שכל משפחות וחניכי השבט יספיקו להשתתף בחגיגה ולצפות במשחק.

במהלך היום כל שכבת גיל הגיעה לבושה בצבע אחר, יחד עם אווירה והמון מורל התחרו השכבות אחת בשנייה מלווים ברוח ספורטיבית ואנרגיות טובות.
משפחות השבט הגיעו לפיקניק משפחות ונהנו מהשמש, מהמוזיקה הישראלית ומהבוקר המשפחתי במרכז הקהילתי שפר של ה-IAC.

הבוקר נפתח במסדר שבטי מלא במורלים של כלל השכבות, המשיך לתחרויות בתחנות שונות כמו משיכה בחבל, כדורגל ומירוץ שקים. 
לאחר תחלופת התחנות עשינו הרקדה שבטית שבסיומה התקיים טקס הכרזת זוכים שהיה לאורו וברוחו של קובי בראיינט ז"ל שהיה מודל ודמות להערצה עבור חלק גדול מחניכי השבט.

בטקס הורגש הרצון של כלל חניכי השבט לנצח ביום הספורט וכמו כן הורגשה ההתאמצות של כולם במהלך כלל התחרויות לאורך היום. הטקס הסתיים בשירת ההמנון הלאומי- התקווה שכמו בכל יום פעילות סוגרת את הפעילות השבטית ומזכירה לכולנו את המכנה המשותף והחזק של כלל חניכי השבט.
היום התנהל בהובלתם של השכבה הבוגרת של השבט (כיתות י'-יב') ששפטו בתחנות, ליוו את החניכים ושימשו דוגמא לרוח ספורטיבית.
תודה להורים, לחניכים, לשכבה הבוגרת של השבט, למרכזים הצעירים ולמזג האוויר שאיפשרו לנו להעביר את היום בצורה חווייתית וכיפית!

ביום ראשון שעבר חגגנו בשבט פעולת ט"ו בשבט מהנה באווירת החג.
כשהתאריכים מדוברים ונזכרים בעיקר במספרים, קל לשכוח ולהחמיץ את חג ט"ו בשבט, החג לאילנות. בפעולה עשינו יחד את מנהגי החג כל קבוצת גיל לפי הפעילות המתאימה והמעניינת עבורם.

החניכים הקטנים של השבט (ב'-ה') הגיעו לפעולה יצירתית בה הכינו במהלכה ראש דשא, נהנו מפירות יבשים וקישטו יחד אדנית קטנה אותה מילאו באדמה וזרעי פרחים שעוד יצמחו ויגדלו להיות יפיפיים.

החניכים היותר גדולים בשבט (ו'-ט') נהנו גם הם מפירות יבשים ושתלו בעצמם במהלך הפעולה שתילים ופרחים ברחבי IAC שמוסיפים צבע שמח למקום.
לחיי עוד פעילויות שיא שמציינות את המועדים והאירועים שמתרחשים.
כיף לראות את ההירתמות של חניכי והורי השבט, את שיתוף הפעולה והרצון שיהיה כיף בפעולות השונות.

מחכים לראות אתכם בפעילות הבאה! 

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

אתה מכיר את זה שאנשים אומרים לך 'תיזהר מהישראלים באל-איי?'

Published

on

אילת-תל אביב-ניו יורק-לוס אנג'לס * אלו תחנות חייו של מוטי סויסה, הכוכב הבלתי מעורער של ההצגה 'מבקר המדינה' והתיאטרון העברי בעיר * עכשיו הוא מחפש המשך להצלחה בקריירת משחק ובינתיים מתמחה בקעקועים 

בשבוע שעבר הסתיימה בהצלחה סדרת ההצגות ״מבקר המדינה״ של התיאטרון הישראלי העברי של לוס אנג׳לס. ההצגה בבימויה של אורי דינור בהחלט חיממה את לילות החורף הקרים של הקהילה המקומית והוכיחה שוב שיש תיאטרון איכותי באל איי. ההצגה חשפה בפני הקהל כישרונות חדשים. הבולט מביניהם  היה ללא ספק מוטי סויסה ששיחק את התפקיד הראשי בהצגה, סייע במלאכת הבימוי, היה מאדריכלי התפאורה והתאורה ושימש כמנטור בעל נסיון עבור חלק מהקאסט. 

מוטי (30), שנולד וגדל באילת, הביא עימו את צבעוניות העיר הדרומית יחד עם ביישנות שהעצימו את תדמיתו כאמן. כשהוא לא על הבמה, הוא עובד בסטודיוז׳ ברחבי העיר כאמן קעקועים, וגם דואג לטפח את אהבתו לכדורגל במשחקי VIP של נבחרת האמנים הישראלית בארץ שכוללת כוכבים כמו: אקי אבני, אושרי כהן, אנחל בונני  ודני רופ. 

לפני כחצי שנה נחת בעיר המלאכים במטרה להגשים חלום ולמצוא עצמו בתעשיית המשחק ההוליוודית, ונראה שלא יכל לקבל נחיתה רכה יותר מהשתלבות בתאטרון הישראלי.

את ההיכרות הראשונה עם ארצות הברית ערך מוטי בניו יורק, לשם הגיע בשנה שעברה לאחר שהוזמן להשתתף בצילומים לסרט  MOBTOWN של הבמאידני אבוקזיר.בסרט שיחק כשומר ראש של  מנהיג המאפיה האיטלקית בניו יורק של שנות ה-50. מוטי: ״זאת הייתה חוויה  גדולה בשבילי. ההפקה הייתה מדהימה והופתעתי גם מהפרגון של הכוכבים והצוות. כל מי שלוהק התייחסו אליו כשחקן עם המון כבוד.  העבודה על הסט פתחה אצלי משהו, רציתי להמשיך את החוויה הזו. וכמובן שפגשתי שם המון אנשים מהתעשייה חלק מהם ישראלים ששאלו אותי ׳היית באל-איי׳? כשאמרתי שלא הם שכנעו אותי שאני חייב ללכת, וזו אחת הסיבות שהגעתי לכאן".

מוטי נולד וגדל במשפחה מסורתית מאוד, האח הצעיר מבין שישה. ״תמיד הרגשתי עוף מוזר. יש לי אח אחד שהלך בדרכי המשפחה והוא רב במנצ׳סטר, כל המשפחה שלי שומרי שבת, ואני פה באל-איי מתעסק במשחק ומנסה להיות אמן.״ 

אביו של מוטי, עמרם, נפטר לפני 12 שנה לאחר דום לב פתאומי. מה שהוביל לתקופה לא פשוטנ עבורו ועבור משפחתו. ״הוא היה העולם שלי״ נזכר מוטי, למרות שאביו תחילה לא הראה תמיכה בהחלטתו להיות שחקן, תמיד הראה לו שהוא גאה בו : ״אבא שלי לא האמין בעולם הזה, הוא רצה שאהיה בעל מקצוע נורמאלי כמו כולם.למדתי משחק למרות ההתנגדות שלו. אבל כשהוא הגיע לראות אותי על הבמה אמר לי ׳אתה תעשה רק את זה, תשקיע אתה הכי טוב שיש".  

איך גילית את האהבה למשחק?

״אני חושב כשהייתי ילד קטן. יש לי כל מיני סרטונים שצילמו במשפחה שאני רואה עצמי כילד בן 4, שר בבר מצווה ורוקד באירועים משפחתיים. תמידי רציתי את המיקרופון, הייתי אמן קטן, גם ציירתי מגיל צעיר.

"אבל באתי משכונה א׳ באילת. זה מקום שלא עוברים בו בלילות אם אתה לא משם. מפוצצים שם מכוניות, גונבים אופנועים והמון שטויות. זו שכונה של מופרעים. אבל אני ראיתי את עצמי יוצא מהשכונה הזו. תמיד הרגשתי שיש לי משהו להפסיד. המשפחה שלחה אותנו לבית ספר דתי. אחים שלי המשיכו לישיבות אבל אותי ניפו משם מהר. לא מצאתי את עצמי בבית ספר דתי. בכלל קשה לי להיות במסגרות כאלו שאומרים לי מה צריך ואיך צריך. הייתי מרדן".

ובכל זאת שירתת בצבא ועוד בקרבי. 

״כן, שירתתי בשריון. גם כאן היו בעיות. בהתחלה הצבא נתן לי שיבוצים מעולים ויוקרתיים:  669 ושייטת. אבל לפני הצבא קיבלתי הצעה לשחק בסרט של דן וולמן שהוא צילם באילת. ההפקה שלחה לצבא מכתב וביקשה לדחות לי את הגיוס או שישחררו אותי לצילומים. אבל הם כמובן הקשו על כל העניין. לא הגעתי לראיונות הצבאיים והיה סיפור שלם עם זה. ובסוף כשהתגייסתי זה היה באווירה לא נעימה והם פשוט שלחו אותי לשריון".

בתום שירותו הצבאי עבד מוטי בצוותי הבידור המפורסמים בבתי המלון באילת. חסך כסף ועשה את המעבר לתל אביב כדי ללמוד משחק. מוטי: ״באתי כמו קיבוצניק. לצאת מאילת לתל אביב זה לא לדעת כלום. הייתי הולך לאיבוד בשכונה שלי. בתוך עזריאלי לא מצאתי את עצמי.  עשיתי מבחנים ואודישונים לכל בתי הספר והתקבלתי לכולם, אבל בחרתי ב׳בית צבי׳ כי שם הרגשתי הכי טוב".  

ואני מבין שאחרי סיום לימודי המשחק הבנת שהחיים לא קלים בתחום הזה. 

״כן, בבית צבי הייתה לי תקופה מדהימה עם הרבה הצגות. אז כולם ידעו מי אני. אבל אחרי שיצאתי מ׳בית צבי׳ הבנתי שזו הייתה בעצם בועה. התרכזתי בלתת את המשחק הכי טוב שלי. כשהחכמים באמת התרכזו בלעשות לעצמם קשרים בחוץ, והם אלו ש׳הסתדרו׳. 

"אחרי בית ספר למשחק מצאתי את עצמי בחובות כי לקחתי הלוואות כדי לסיים את בית הספר. אז ירדתי לשנה בחזרה לאילת לעבוד ואז חזרתי שוב לתל אביב.  עשיתי קצת תיאטרון פרינג׳, כל מיני תפקידי אורח בטלוויזיה והלכתי לאודישנים. ואז כדי להתפרנס התחלתי ללמד משחק בבית ספר יסודי. עבדתי שם במשרה מלאה כמורה לדרמה. באמת עשיתי תיקון עם עצמי שם, לעבוד עם ילדים-  על דרמה ופסיכו-דרמה ולקחת אותם ממקום שהם בקושי מצליחים להגיד את השם שלהם עד למצב שהם רוקדים ומדברים על הבמה. ההורים שלהם היו מחבקים אותי מאושר. זו עבודה שמאוד אהבתי והשפיעה עליי. אם אני חוזר לארץ אז אני בטוח חוזר לעבוד שם".

 מה גרם לך לעבור לאל-איי?

״זו באמת הייתה עבודה נהדרת. היה לי חוזה טוב עם משכורת מאוד יפה. אתה מסיים את העבודה בשתיים בצהרים ויש לך זמן לעצמך וגם קיבלתי מלא אהבה. אבל באיזה שהוא שלב אתה מבין שאתה שחקן ואתה רוצה לממש את עצמך. הרגשתי שאני שוכח את עצמי ואת המקום שאני אוהב להיות בו שזה הבמה. 

באתי לאל-איי באנרגיות הכי טובות, תומכות וחיוביות לעשות פה דברים יפים ואני מקבל את זה בחזרה. אתה מכיר את זה שכל מיני אנשים אומרים לך 'תיזהר מהישראלים באל-איי?' אני חייב לומר שעד עכשיו אני מגלה פה קהילה מפרגנת וקהילה אוהבת. הספקתי להכיר פה אנשים טובים וההצגה של ׳מבקר המדינה׳ עזרה לי להכיר אנשים נפלאים פה".

איך קיבלת את התפקיד הראשי בהצגה?

״כשתכננתי להגיע ללוס אנג'לס עשיתי בדיקות ודרך הפייסבוק גיליתי שיש אצלכם תיאטרון ישראלי. שלחתי לאורי הודעה שאשמח להיפגש. נפגשנו בישראל כשאורי הייתה שם והיה מקסים. באתי בהתחלה בלי הרבה צפיות, רק רציתי להשתלב ולראות איך זה מרגיש. שמתי לב שאורי שאלה אותי שאלות וניסתה באמת להכיר אותי. לאט לאט היא קלטה את הניסיון שלי ושאלה שאלות על תאורה, נתנה לי לעשות אותה. ואז היא הבינה שאני יודע לצייר אז ביקשה ׳אולי תצייר את התמונות להצגה?׳. 

"היא התחילה להתייעץ איתי – ׳מוטי מה אתה חושב על התפאורה׳? וככה כל פעם מצאתי שהיא מערבת אותי ומכניסה אותי יותר ויותר לתוך הדבר הזה. אני יודע שהיא גם הייתה ממש עסוקה, היה לה את פסטיבל הסרטים הישראלי על הראש אז באמת יכולתי לעזור לה. התחלנו לביים ביחד שזה לא דבר קל כי לכל אחד יש את החזון שלו ואיך שהוא רואה אותו. אורי עושה את זה במשך שנים זה הבייבי שלה. 

"בהתחלה הייתי אמור לעשות רק את התפקיד של הפקח לא את התפקיד הראשי. אבל יום אחד היא אמרה לי – אתה עושה את התפקיד הראשי ואני כמובן הסכמתי. מה יותר טוב מזה. אורי נכנסה לי ללב! כל יום אני מגלה עוד משהו חדש עליה והיא ממש מעוררת השראה.״ 

סיימתם את כל ההצגות באל-איי. איך אתה מסכם את התקופה הזו ?

״כל הנחיתה באל-איי והצגה הזו זה משהו שישאר איתי לנצח. מכל ההצגות שעשיתי אני חושב ש׳מבקר המדינה׳ היא זו שהכי נהנתי ממנה. באמת עצוב לי שנגמר. קיבלנו ביקורות טובות והמון מחמאות. אתה יודע, בכל חזרות של כל הצגה יש מריבות וקצת חוסר הסכמה וגם אגו. אני משתדל לדעת איך לנווט בדבר הזה בגלל שאני דמות ראשית וחלק גדול מהיצירה הזו, ועדיין, מנסה להסביר לחבר׳ה שהדבר הזה יגמר וכולנו נבכה. המטרה מקודשת אבל הדרך לא פחות ואנחנו צריכים להנות מכל רגע״.

וכחלק מארגז הכלים האומנותי שלך אתה גם מקעקע מקצועי. 

״כשסיימתי את בית צבי חשבתי מה אני אוכל לשלב כעבודה, עוד לפני שהתחלתי ללמד שמתאים לחיים של שחקן. אז הלכתי ללמוד בווינגט אימון חדר כושר כדי לפרגן לעצמי ובמחשבה שזה גם יעזור לי לגיזרה וזה היה אחלה כיף. ואז באיזה נסיעה עם חבר לאירופה החלטתי לעשות קעקוע. נכנסתי לסטודיו וראיתי את כל המקעקעים עובדים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם בעבודה. שאלתי את עצמי – וואיי איפה לומדים את זה?  אז התחלתי ללמוד בארץ להיות מקעקע ועבדתי בכל מיני סטודיוז. זו אומנות אחרת שמרתקת אותי. 

אחרי זה שהמשכתי לטייל באירופה וכל פעם הייתי לוקח את הציוד איתי ומקעקע בכל מיני מקומות. גם כשהגעתי לכאן פשוט נכנסתי לסטודיוז ושאלתי אותם אם הם צריכים מקעקע. הם ביקשו שאראה פרוטפוליו, לא היה לי מושג מה זה.  הראתי להם עבודות שלי באייפון, הם אהבו וככה התחלתי לעבוד. הוצאתי גם תעודת מקעקע בין לאומי פה״. 

מה החלום הלאה? 

״להמשיך ולעבוד כאן בעולם המשחק, ובאמת שאני חיי את היום יום. אני אוהב ללמוד מאנשים עם נסיון ולהיות מוקף באנשים טובים. אחרי ההצגה ניגשו אליי אנשים כמו אלון אבוטבול ומייק בורשטיין ואמרו לי – אתה שחקן ענק, כוכב  וכו'… מיהרתי לקטוע אותם כדי לא להיות נבוך והסברתי להם שהם המורים שלי. הם שאלו אותי ׳תגיד, איך לא שמענו עליך?׳ אז אולי זה החלום שלי, שיותר אנשים ישמעו עליי".

המשך לקרוא

כלכלה ועסקים

טירוף מערכות: בית בבל אייר מוצע למכירה בחצי מיליארד דולר

Published

on

המחיר המבוקש עבור המגה-אחוזה שבנייתה מסתיימת בימים אלה הוא יותר מפי שניים ממה ששולם עבור הבית היקר ביותר באמריקה עד כה ■ לבית עדיין לא נמצא קונה, והעיצוב הספציפי שלו עלול להקשות על המשימה

שבע שנים אחרי שהתחיל לעבוד על "האחד" – אחוזה שמתפרשת על פני יותר מתשעה דונמים בשכונת בל-אייר שבלוס אנג'לס – נייל ניאמי, מפיק סרטים שהפך ליזם נדל"ן, אמר כי הוא מוכן סוף-סוף להוציא את הנכס לשוק. המחיר המבוקש: 500 מיליון דולר.

מאז ההכרזה על המחיר, האחוזה שכוללת ארבע בריכות שחיה, מועדון לילה ומגרש באולינג, גרפה כיסוי תקשורתי נרחב, והפכה לסמל של הצמיחה הכלכלית חסרת המעצורים של עשירי אמריקה.

בזמן שעיכובים בעבודות ובעיות ברישוי ובמימון חשפו את הבעיות שבבנייה ספוקלטיבית (בניית בתים ללא קונה מובטח), והעלו תהיות בדבר סיום הבנייה של "האחד", ניאמי אומר שהנכס כמעט מוכן. הוא לא מתכוון להוריד את המחיר, שיהפוך את האחוזה לבית היקר ביותר באמריקה. ניאמי טוען כי עסקות עם תג מחיר בן תשע ספרות שנערכו לאחרונה בלוס אנג'לס ובמקומות אחרים הן ההוכחה לכך שאסטרטגיית התמחור שלו לא נועדה רק לייצר כותרת. "כשיש לך משהו נדיר כמו המונה ליזה, אתה יכול לדרוש מה שאתה רוצה עבורו", הוא אמר. "המחיר המבוקש כבר לא בלתי סביר היום".

ניאמי הודה שהלחץ במסע שיצא אליו עם האחוזה "הוסיף" כמה שנים לגילו. בנייה של מגה-אחוזות ללא קונה עלולה להיות מסוכנת. חריגה בעלויות ועיכובים הם דבר שבשגרה, עלויות התפעול גבוהות, והשינויים בתיאבון השוק ליוקרה קשים לחיזוי.

לפי השמאי ג'ונתן מילר, על אף שפרויקט בולט כמו "האחד" מושך תשומת לב רבה, העיצוב הספציפי ומבחר המתקנים במקום עלולים לצמצם את מאגר הקונים הפוטנציאליים.

הבית במהלך הבנייה שלו ב-2015

ניאמי טען שזו אינה בעיה. לוס אנג'לס מנסה לצמצם את הבנייה של אחוזות ענק בשטחה – מה שאומר שנכס כמו "האחד" אולי לא יוכל להיבנות שוב, הוא אומר. הוא עדיין לא נתן לאף אחד לראות את הבית מבפנים, אבל לטענתו הפרטים המיוחדים שבבית עזרו לייצר עניין בקרב קונים פוטנציאליים. "יש לי רשימה של קונים אמתיים מאוד שיבואו בקרוב לראות את הנכס", הוא מבטיח.

האסטרטגיה של תמחור נכסים מעבר לערך השוק שלהם, מה שמכונה לעיתים "תמחור שאפתני", היא דרך של יזמים למשוך תשומת לב עבור נכסים אולטרה-יוקרתיים. מכירה בחצי מיליארד דולר תעקוף ביותר מפי שניים את הרכישה היקרה ביותר של בית למגורים בארה"ב עד כה – פנטהאוז ב-238 מיליון דולר במנהטן שנקנה על ידי קן גריפין, מייסד סיטידל.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות