Connect with us

לוס אנג'לס

״הקשר עם הדור הצעיר בצפון אמריקה הוא אתגר עבורנו"

Published

on

הסוכנות היהודית היא אולי לא מה שהייתה פעם, אבל עדיין יש לה אלפי שליחים ברחבי העולם, עשרות פרויקטים בארץ ובחו"ל, תוכנית התחדשות – ואחרי תשעים שנה יש לה גם בפעם הראשונה מנכ"לית. • אמירה אהרונוביץ', שבילתה בנעוריה בלוס אנג'לס, מדברת על האתגרים שיכריעו את גורלו של העם היהודי, ומסבירה איך עוברים מתרבות השנור לעולם של השקעות דיגיטליות

אישה כיהנה בראשות ממשלת בישראל כבר בשנות השבעים, שופטות העפילו לכס הנשיאות של בית המשפט העליון מאז העשור הקודם, אך עד לא מכבר, אף אישה לא הגיעה לעמדות הבכירות ביותר בסוכנות היהודית. ב־90 שנות קיומו של הגוף החשוב הזה, האמון על הקשר בין ישראל לתפוצות ועל העלייה והקליטה, עמדו בראשו לא מעט אישים שהטביעו חותמם בתולדות העם והמדינה – מדוד בן־גוריון ומשה שרת ועד נתן שרנסקי – וכולם ללא יוצא מן הכלל היו גברים. גם בתפקיד מנכ"ל הסוכנות, הגורם המקצועי שמוביל את הפעילות חובקת העולם, כיהנו גברים בלבד. לפני כשנה נכבש סוף־סוף גם המעוז הזה. לראשונה מאז הקמתה נבחרה מנכ"לית אישה לסוכנות היהודית", בישרה הודעה מטעם הסוכנות. אמירה אהרונוביץ', כך דווח, היא זו שתמלא מעתה את התפקיד תחת הנהגתו של יו"ר הסוכנות, יצחק (בוז'י) הרצוג. "יחד
יביאו שינוי לארגון", נאמר בהודעה.

אהרונוביץ', שבמשך יותר משני עשורים מילאה מגוון תפקידים בסוכנות היהודית, מודעת היטב לרסיסי תקרת הזכוכית המוטלים סביבה ונראים למרחוק. לא רק בסוכנות, גם בארגונים יהודיים בולטים אחרים בעולם, כולל אלה שמייצגים את הקהילות הפרוגרסיביות ביותר, כמעט שלא תראו נשים בהנהגה. "ישנה רגרסיה מטרידה מאוד", אומרת אהרונוביץ'. "לפי ההערכות, בקדנציה של הממשלה הבאה ייתכן שתהיה רק אישה אחת שתכהן כמנכ"ל משרד – מתוך כעשרים מנכ"לים. גם שיעורן של הנשים בכנסת נמצא בנסיגה. במערכת הבנקאות היו כמה מנכ"ליות, אך כעת הן הוחלפו על ידי גברים. אני רוצה לקוות שלא נבחרתי בגלל היותי אישה, או למרות היותי אישה. מצד שני, גיליתי שעבור הרבה אנשים בתוך הסוכנות, או בגופים אחרים ששייכים לאקו־סיסטם של העולם היהודי, הייתה משמעות רבה לעצם המינוי שלי: הוא סייע להבין שהמנהיגות בסוכנות היהודית אינה מקובעת.

״אני מאמינה שנשים הן מנהלות ברמ"ח איבריהן. הן מביאות איתן – לעיתים בלי להיות מודעות לכך – סט כישורים שמתאים לסוג הניהול הקיים היום בארגונים: מתן מרחב, ריבוי קולות, ניהול משתף ופחות היררכי. לאישה יש יכולות שמתפתחות במרחב הביתי – ליצור קונצנזוס וחיבור למרות השוני, לדאוג לטיפול מותאם באופן פרטני. הרי כאמא את צריכה לסנכרן בין כמה ילדים, שהם שונים זה מזה באופי ובסגנון, ולכל אחד מהם דרוש יחס מעט שונה. נשים חוות ומדגימות מופעי ניהול בחיים האישיים, הן יודעות לתת מענה לכמה זירות במקביל, והן מביאות את היכולות האלה לתוך מרחב העבודה. בעיניי זו החמצה גדולה, שלא רואים יותר נשים בעמדות ניהוליות. כל שאני יכולה לעשות הוא להעביר מסר בארגון שלי – שנשים יהיו בעלות מוטיבציה, ושירשו לעצמן להרים את הראש, להכיר בכישורים שלהן, ולא לחשוב שעושים להן טובה".

מלבד היותה אישה, יש עוד ייחודיות בבחירה באהרונוביץ' לתפקיד המנכ"לית: בניגוד לרבים מקודמיה בתפקיד, היא לא הגיעה מבחוץ, אלא עשתה בסוכנות את כל הדרך המקצועית הארוכה – מהדרג הזוטר ביותר ועד לצמרת. לשאלה כיצד היא רואה את תפקידה של הסוכנות, היא משיבה: "בתפיסת עולמי, הסוכנות היא זרוע של הקולקטיב שנקרא העם היהודי. בכל דקה נתונה יש במקום הזה שולחן עגול שבו מיוצגים יהודים מכל הקשת הדתית והפוליטית, ומכל העולם. הסוכנות, כגוף משותף לעם היהודי ולמדינת ישראל, צריכה לעסוק בכל הסוגיות המהותיות והמשמעותיות, ועם זאת להישאר בתוך הקונצנזוס.

״הפרויקט הראשון של הסוכנות היהודית היה הקמת המדינה. זה היה השולחן שסביבו התכנסו כולם המנהיגות והמשאבים. האנרגיה שהייתה כאן בעשורים הראשונים תורגמה לפיתוח המרחב הפיזי של ישראל, הקמת התשתיות שלה; בין אם בהבאת עולים, בין אם בייסוד חברת התעופה הראשונה, ובין אם בהקמתם של מאות יישובים ומושבים. אחר כך, במהלך השנים, הסוכנות הייתה שותפה לפיתוח ה'רך' יותר של המרחב החברתי בישראל. זה מוסד שמוכוון למשימות האלה".

המדינה כבר בנויה ומתפקדת. יש הטוענים כי אין עוד צורך בסוכנות היהודית, ומוטב לסגור אותה. גופים כמו נפש בנפש" מפקיעים מכם בהדרגה את הבלעדיות על הבאת יהודים לכאן.

״המדינה אכן עומדת על רגליה ומעניקה לכל האזרחים את מרב השירותים, אך בזירות אחרות יש אתגרים חדשים שלא היו שם קודם, או לא היו כפי שהם היום. מדינת ישראל רחוקה בעיניי מלהיות חברת המופת שאליה כיוונו מקימיה. כמדינת העם היהודי, תפקידנו לשמש בית ומקלט לכל יהודי באשר הוא, ואני שמחה על כל יהודי שקושר איתנו את גורלו. אנחנו עדיין צריכים להיות בית פיזי עבורם, אך האתגר הגדול יותר הוא להבטיח שנהיה בית רוחני ליהודי התפוצות שבוחרים להמשיך ולגור שם; שיבינו שאנחנו מקום משמעותי ורלוונטי. כל דבר שקורה כיום במדינת ישראל בהיבט של
צביון החברה, במיוחד בנושאי דת־מדינה ופלורליזם משפיע על כך. גם ללכידות חברתית יש השלכה דרמטית על השאלה האם מדינת ישראל תיתפס מבחינתם כבית.

״בעיניי, האתגרים שלנו כיום גדולים מאי פעם. בעבר יהודי התפוצות היו מחוברים אוטומטית לישראל, והמחויבות אליה הייתה חלק מליבת הזהות שלהם. כיום זה פחות קיים אצלם, בוודאי בדור הצעיר. הם שואלים הרבה מאוד שאלות על ישראל ומרגישים הרבה אי נחת ממעשים מסוימים של הממשלה. אם בעבר חיברו אותם לפרויקטים של תשתיות, כיום יש צורך לחברם לטולרנטיות ולפלורליזם שיש בחברה הישראלית. הקשר עם בני הדור הצעיר הפרוגרסיבי, בעיקר בצפון אמריקה, הוא אתגר עבורנו, והמשך המעורבות שלהם במה שקורה בישראל חשוב מאוד להמשכיות היהודית".

עובדים בלהיות יהודים

אהרונוביץ' (47), אם לשלושה, מתגוררת במזכרת־בתיה, שם היא חברה בקהילה משותפת לדתיים וחילונים שהייתה בין מקימיה. "ילדת פריפריה", כך היא מגדירה את עצמה, כמי שנולדה וגדלה בבאר־שבע. אמה עבדה תחילה במערכת החינוך, אך עברה לעולם התוכנה. אביה עבד בכור בדימונה, ואת שנות השבתון שלו עשה בארה"ב עם משפחתו. המסעות האלה סיפקו לביתו הזדמנות להתוודע מקרוב לחיים יהודיים מגוונים. כשהייתה בכיתה ג' הם נסעו לשנה לאטלנטה שבג'ורג'יה, ואהרונוביץ' מצאה עצמה פתאום בבית ספר יהודי־אורתודוקסי, ונאלצה להסתגל לסדר יום דתי שלא הכירה. "הייתי קמה בבוקר, לובשת חצאית, מתפללת מתוך סידור. זה היה עבורי שוק תרבותי בהמון רמות. הייתי אפילו חלק מהמקהלה של בית הספר, אני זוכרת ששרנו 'אשר ברא ששון ושמחה'", היא מספרת בחיוך. "גם המשמעות של החגים הייתה פתאום שונה. בכלל, הרבה מאוד דברים נוצקו בי באותה תקופה. המפגש עם יהודים שהם לא מישראל אלא ממקום אחר בעולם, היה משמעותי. רציתי להבין מה הם, מי הם".

כמה שנים אחר כך הם שוב יצאו מישראל לארה"ב, הפעם ללוס־אנג'לס. כתלמידת כיתה ח', אהרונוביץ' לא נשלחה לבית ספר יהודי, אלא לתיכון ציבורי. "במקום להישאר בבועתיות של הקהילה היהודית, הייתי יחד עם נוער אמריקני כללי, שכל צורת החיים שלו הייתה זרה לי. זו הייתה תקופה של בדידות, שיצרה אצלי צורך להתמקדות. זה גרם לי לכל מיני תגובות, למשל – לא הייתי מוכנה להצדיע מדי בוקר לדגל ארה"ב. כשהלכתי לפעילות של הצופים הישראלים בלוס־אנג'לס, ושרו שם את 'התקווה', הייתי אומרת להם: 'מה פתאום אתם שרים כאן את ההמנון הישראלי? אם אתם רוצים לשיר, תחזרו לארץ'. זו הייתה שנה מטלטלת, ומצד שני החוויה של הצופים ושל הקהילה הישראלית בעיר הייתה חמה מאוד. זה אפשר לי בעצם לפגוש את עצמי בנורמליות של השלב הזה בחיים.

״מכיוון שזה היה עדיין גיל של ספיחי בר מצווה ובת מצווה, הכרתי שם לראשונה בתי
כנסת פלורליסטיים, בעיקר רפורמיים. זה היה פוקח עיניים מבחינתי. התרשמתי מאוד מהעובדה שיש שם אנשים שעובדים בלהיות יהודים. ראיתי שזה לא דבר מובן מאליו, וצריך להשקיע בשביל להיות חלק. עברתי מעין 'חוויית אהא!' (הארה פתאומית – צ"ק). בישראל הרי מפרסמים בכל מקום מתי נכנסת ויוצאת שבת, לוח השנה העברי נוכח מאוד בהוויה הישראלית, ואילו שם זה אחרת".

לשתי התקופות הללו הצטרפה חוויה אמריקנית שלישית – השתתפות במשלחת מטעם משרד החוץ, כתלמידת כיתה י"א. לדברי אהרונוביץ', המפגשים האלה עיצבו את אישיותה ואת החיבור שלה לנושא יהודי התפוצות. "במסע ההוא בכיתה י"א קיימתי לראשונה מפגש ממקום בוגר עם הקהילה היהודית בארה"ב. שמעתי למשל את העמדות שלה לגבי האירועים בארץ באותה תקופה, האינתיפאדה הראשונה. התרשמתי מזה שגם אני חלק ממה שחשוב לקהילה היהודית בארה"ב. לא אני אמירה, אלא אני כסימבול. יש לי משמעות בתוך הסיפור היהודי שלהם".

רשימת מפעלותיה של הסוכנות היהודית, בעבר ובהווה, הינה ארוכה ומכובדת. מאז הקמתה הביאה הסוכנות לישראל יותר מ־3 מיליוני עולים חדשים, מכ־80 מדינות. כיום היא מעודדת ומטפלת בעלייתם של כ־30 אלף יהודים מדי שנה, ומסייעת לקליטתם החברתית והתעסוקתית באמצעות מגוון תוכניות. נציגיה בעולם פרוסים ביותר מ־65 משרדים ונקודות, כדי לסייע בקיום חיים יהודיים בבטחה ולתת מענה למצבי חירום. בעקבות אירועים אנטישמיים שונים סייעה הסוכנות במיגון ובאמצעי אבטחה לכ־260 מוסדות ב־58 מדינות.

בהיבט החינוכי של חיזוק הזהות היהודית הכשירה הסוכנות מאות אלפי מורים ומדריכים בארץ ובחו"ל, ומדי שנה היא מביאה עשרות אלפי צעירים מהתפוצות לתוכניות מנהיגות, להתנדבות ולהתמחות מקצועית כאן בארץ. תוכניות אחרות שהיא מפעילה מחברות בין 70 ערים ויישובים בישראל לבין 450 קהילות יהודיות בחו"ל. מדי שנה יוצאים מטעמה כ־2,000 שליחים לקהילות, לקמפוסים, למחנות קיץ ולסניפים של תנועות הנוער הציוניות. לצד החינוך היהודי־ציוני מסייעים השליחים במאבק באנטישמיות וב־BDS. אף שגם היום מדובר בגוף גדול ומשפיע, בחלוף השנים חלו תמורות משמעותיות במעמדה של הסוכנות ובמקום שהיא תופסת בהוויה הישראלית־יהודית.

כוח האדם הצטמצם, התקציבים הצטמקו, ואם פעם נחשבה הסוכנות למקום עבודה שמבטיח משכורות גבוהות, לעיתים בלתי מוצדקות – כעת המצב שונה בתכלית, בוודאי כשמדובר בעובדים חדשים. במקביל איבדה הסוכנות את הבלעדיות שהייתה לה בנושאי עלייה, קליטה וקשר עם התפוצות. כיום ישנן עשרות יוזמות של גופים ציבוריים ופרטיים, כמו למשל פרויקט "תגלית", אשר נכנס לשנתו ה־20. יש אף מיזמים שנמנעים במכוון משיתופי פעולה עם הסוכנות היהודית, מתוך רצון לבדל צמם מגוף שנתפס לעיתים כפוליטי או ארכאי.

הרצוג ואהרונוביץ' מבינים היטב כי הארגון שבראשותם צריך לעבור תהליכים משמעותיים כדי להתאים עצמו לעשור השלישי של המאה ה־21. השניים החליטו להוביל שינוי אסטרטגי בתפקודה של הסוכנות, ואף קיימו כינוס מיוחד שהשיק את הדיונים בנושא. גורמים שונים מהעולם היהודי – רובם דווקא מחוץ לארגון – הוזמנו להשתתף בכינוס הזה, שהתקיים בארה"ב. "יש לפנינו אתגרים גדולים ומורכבים, והגישה שלי אומרת שאין אף גורם אחד שיכול להתמודד איתם בעצמו.

במהלך השנים התפתחו מודלים וידע והתערבויות מוצלחות של גופים אחרים באקוסיסטם של העולם היהודי, ולכן יש היגיון רב בחבירה לידע ולמודלים חיצוניים שהוכיחו את עצמם. אנחנו שואפים להגיע למציאות שבה אחת ועוד אחת שווה שלוש, ולא להיות תקועים בהנחה של 'מה שמישהו אחר עושה לא קיים מבחינתי, אני צריך להיות הבעלים של הכול, ומי שרוצה שיצטרף אליי'. זו מחשבה מצמצמת. מבחינתי זה לא מעניין מי עשה מה, אלא איך פועלים ביחד כדי לזהות את מה שעובד ולשפר אותו עוד ועוד. זו אמירה שתתורגם לתרבות עבודה שונה ממה שקורה היום בסוכנות".

מלבד האתגרים היהודיים ה"פנימיים", אומרת אהרונוביץ', יש אתגרים חיצוניים נצחיים, שפושטים ולובשים צורה. "האנטישמיות והאנטי־ציונות מעלות ראש, ובעיניי זה איום. ישנן קבוצות פוליטיות בארה"ב או בברזיל שצריך להתייחס אליהן" – היא אומרת ומכוונת לימין הקיצוני במדינות הללו – "ולסוכנות יש תפקיד מרכזי בנושא הזה. אנחנו בעצם הפלטפורמה היהודית היחידה שרואה את כל העולם בו זמנית, בין אם זה אמריקה הלטינית, אירופה או צפון אמריקה".

מודלים אחרים של שותפות

גם מהבחינה הכלכלית, עוברת הסוכנות היהודית שינויים שאינם מעודדים במיוחד. מחלקות צומצמו או אוחדו, ובחודשים האחרונים הוצאו כמאה עובדים ועובדות לפנסיה מוקדמת בהסכמה. זרימת הכספים מהקהילות היהודיות הולכת ומידלדלת, והסוכנות, שבעבר אף העניקה תמיכה לארגונים אחרים, נאלצת להשקיע את כל משאביה בפעילות שלה עצמה. "פעם כל התרומות היו מגיעות מהמגביות של הקהילות היהודיות באמצעות הפדרציות שלהן, ומבחינת הסוכנות זה היה כסף חופשי', שהארגון יכול לנצל כראות עיניו", מסבירה אהרונוביץ'. "שלושים שנה אחר כך, יש כבר שינויים דרמטיים באופן שבו מגייסים כספים. אנשים משקיעים בעולמות תוכן שמעניינים אותם, ורוצים להיות מעורבים בכל צעד וצעד".

רבות מהקרנות המשפחתיות היהודיות, מסבירה אהרונוביץ', כבר אינן תורמות למגביות של הסוכנות דרך הפדרציות היהודיות או הקהילה המקומית; הן רוצות להחליט בעצמן באיזה תחום יושקע הכסף, ולנהל את סדרי העדיפויות. "אנחנו מנסים לחשוב כיצד אפשר ליצור מודלים אחרים של שותפות ומימון בין קרנות ופדרציות, ואיך להירתם יחד לטובת האתגר".

מה דעתך על היוזמות הרבות שצצות בשנים האחרונות ביחס לחיבור עם התפוצות?

״אכן, משהו קורה בחברה הישראלית בנושא ההכרה בקהילות בחו"ל. יש היום פרגמנטציה בתוך העולם היהודי פנימה, ישנם אופנים שונים של חיים יהודיים. בארה"ב, המוקד היהודי הגדול ביותר מחוץ לישראל, מעל 60 אחוז מהילדים היהודים נולדים למשפחות מעורבות. האם זו מציאות שמביאה לידי הזדמנות, או מציאות של פאניקה וסף תהום? זה ויכוח לא פשוט.

״בקרב חלק מהמגזרים בישראל אין הכרה למשל בהליכי גיור מהסוג שרווח יותר בתפוצות. המשימה החשובה היא ליצור שלום בתוך הבית, ולהבין שאנחנו צריכים לכידות ולא אחידות. הרי מופע החיים היהודיים בישראל לא יהיה כמו בצפון אמריקה, ולהפך. יש לכך סיבות רבות של מיקום, היסטוריה ומרחב של הקהילה. החתירה
צריכה להיות להכרה בערך ובעושר של השונות".

האתגר החשוב של מדינת ישראל בתקופה הזו, אומרת אהרונוביץ', הוא לגרום ליהודי התפוצות להרגיש שהם מתקבלים כאן בברכה. "חלקים רבים בעולם היהודי בעיקר הצעירים, הפרוגרסיבים, וכאלה שאינם משויכים לאף זרם – חשים היום אי נחת מדברים שקורים בישראל. זה מקור סכנה אמיתי. השאלה היא איך בונים אצלם תודעה שאומרת: 'גם אם יש לי ביקורת על ממשלה, או על מדיניות של ממשלה מסוימת – אני מפריד בינה לבין הערך הסימבולי המהותי של מדינת ישראל עבורי'. הדור הזה לא נמצא במוסדות ובמבנים הקהילתיים שאנחנו מכירים מהעבר, והמשימה הקריטית ביותר היא לאפשר מפגש בלתי אמצעי ושיח. בכל מקרה אסור להפסיק את הקשר עמם. ישנם היום אנשים שאומרים שגם אם אתה יהודי, ישראל לא חייבת לשחק תפקיד בחיים שלך. בעיניי זו אמירה דרמטית ומדאיגה, ואסור לקבל אותה".

״הישראלי הממוצע לא שומע ולא חושב על יהודי התפוצות – אלא אם צריך להציל יהודי אי שם, ואז בוודאי שאנחנו נרתמים. בימי שגרה, הישראלים לא מבינים אוטומטית מה מחבר בינם לבין צעיר יהודי בלוס אנג'לס. אנחנו חייבים לעבוד כדי לשנות זאת. כיום ישנה הבנה שמערכת היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות לא צריכה להיות חד־צדדית, ושכל אחד צריך לסייע לצד השני. ישנה חשיבות ללכידות, לשיח בגובה העיניים, להיכרות עמוקה, לאכפתיות הדדית. החיים היהודיים בעולם שונים מאוד מכפי שהיו לפני ארבעים שנה, ואנחנו חייבים להתאים עצמנו למציאות".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

אירועים

"הקדוש ברוך הוא הביא אותה עד אליי"

Published

on

יניב כהן התארס עם ספיר בדאון טאון במסיבת חנוכה *  "כרעתי ברך והצעתי לה להתחתן איתי ועם השבת שלי". היא השיבה בחיוב

סוף סוף:  יניב כהן  – מקדם השבת המוכר ביותר בעיר המלאכים, מצא את בחירת לבו והציע לה אירוסין במסיבת החנוכה הגדולה בדאון טאון.  כהן הוא כמובן האיש מאחורי פרויקט ״השבת אצל יניב״ שמארח כל שבוע מאות משתתפים לקידוש וארוחת שישי חינם אין כסף. יניב היה ידוע כרווק מבוקש, שאיך נאמר, לא מיהר להתפשר כדי למצוא את האחת. באופן לא מפתיע, ארוחות השבת שכל כך מזוהות אותו זימנו אליו את זו שבעתיד תהפוך לאישתו. 

יניב, איך פגשת את כלתך לעתיד? 

״את השבתות התחלנו לפני ארבע שנים וכבר שמעו עלינו בכל העולם. יום אחד  פנתה אליי בחורה דרך הפייסבוק. אמרה שקוראים לה ספיר ושהיא ואחותה חדשות בעיר. סיקרן אותה מי זה המצחיק הזה וגם ציינה שהיא רוצה לבוא כדי להכיר חברים חדשים. היא הגיעה לשבת, נהנתה והתאהבה באירוע שלנו. ככה היא התחילה להגיע לעוד שבת ועוד אחת. ואז יום אחד, היא שאלה אותי אם אני רוצה לצאת איתה לארוחת ערב. אמרתי סבבה והתחלנו לצאת. שמרנו על זה בסוד כי כשאני יוצא עם בחורה ורואים אותי כולם ישר מתחילים להגיד 'מזל טוב, מזל טוב' כי כולם רוצים שאני אתחתן. לא רצינו עין הרע. עם הזמן התחלנו להתאהב ואחרי שנה שהיא התחילה לשמור שבת ולעזור לי בארגון השבתות הבנתי שלפעמים הכל מתחת לאף והגיע הזמן. הקדוש ברוך הוא הביא אותה עד אליי".

איך  התרחשה ההצעה?

״תיכננתי את זה למסיבת חנוכה, נר שביעי. זה גם היה ראש חודש ושלושה ספרי תורה ושלוש ושבע הם מספרי המזל שלי. הכל התחבר. הזמנתי חברים, לקחנו שולחן והכל ואז עליתי להדליק את הנר. הזמנתי את ספיר לבמה, כרעתי ברך והצעתי לה להתחתן איתי ועם השבת שלי. היא הסכימה ואמרה כן".  

איך התחושה? 

״ואוו, ממש התרגשתי ובכיתי. קיבלתי אחרי זה הודעות מכל העולם וחברים ואנשים שמכירים אותי. הבנתי שאם אני יכול להתחתן כל אחד יכול"

מתי החתונה? 

"ב- 26 במרץ, בראש חודש אדר, אז כמובן שמרבים בשמחה. אני מחפש עכשיו אולם ל-2000 איש כדי שכולם יוכלו להגיע".

טיפ לרווקים ולרווקות שבינינו?

״לא להיות סתם בררנים. צאו לדייטים, לפעמים זה ממש מתחת לאף שלכם אז תסתכלו על הטוב של כל בן אדם. רק ככה תמצאו את האחד/ת. וכמובן – תגיעו לשבת אצל יניב; יש לנו כבר 12 זיווגים בארבע שנים".

==

למי שרוצה לתמוך בשבת אצל יניב: yanivsshbbat.comshabbatcenter.com 

המשך לקרוא

הופעות

מבקר המדינה בעיר המלאכים

Published

on

עשרות תשבוחות מפרגנות ברשתות החברתיות, תשואות כפיים ממושכות, שתי הצגות ראשונות ומיזם קהילתי ייחודי בראשות אורי טאייר-דינור ומוטי סויסה * מאחורי הקלעים של הקומדיה "מבקר המדינה", המציגה בעברית בהוליווד עד סוף החודש 

הקהל מצביע ברגליים והביקורות משבחות. תענוג לנפש ושמחה בלב. הצלחנו לגעת במאות לבבות בקהילה שלנו שלא חסכו בשבחים ברשתות החברתיות, בהודעות פרטיות ובשיחות טלפון מפרגנות. הצופים התאהבו, והשחקנים קיבלו את שכרם: בייגל עגול של דולרים אבל דקות ארוכות של מחיאות כפיים וקהל שלא יצא מהאולם גם אחרי פעמיים השתחוויות… The jewish Hebrew stage כובש אותנו שוב!

הצגת הבכורה נמכרה עד הכרטיס האחרון והיו שישבו על כסאות ספייר כי פשוט היינו Sold out; לוס אנג׳לס מוכיחה לנו שוב שיש מקום לתיאטרון עברי מקומי.

מאחורי הקלעים שחקנים נרגשים ויונה לוי ומירה טל המאפרות עובדות במרץ לאפר ולעזור לדמויות לגבש את דמותם באמצעות איפור תיאטרון מקצועי. רוחמה חג׳בי, שמלווה את התיאטרון זו השנה השנייה ומנהלת במה, דואגת שלכל שחקן יהיו את הרקוויזיטים שלו והיא גם אחראית על השקט הנפשי מאחוריי הקלעים. הרבה טקסט, הרבה לזכור, ריכוז. רוחמה דואגת שכולם נושמים והינה מתחילים… הצגה חדשה יצאה לדרך .

בסוף השבוע נהרו חובבי ותומכי תיאטרון להצגת הבכורה של התיאטרון הישראלי לצפות בקומדיה ״מבקר המדינה״. הקהל התמוגג מנחת, השחקנים, אחרי חצי שנה של חזרות הרגישו נוח מאוד על בימת התיאט׳ר ווסט. בתחילת הערב נהנה הקהל ממפגש חברתי ומכיבוד כיד המלך, מנות אישיות ומעוצבות באהבה ממסעדת Charcoal Grill & Bar והשפים לני נור ואדי גורלובסקי; וקינוחים נפלאים המתינו לקהל בסוף ההצגה ונתרמו על ידי שרה ביטן גלר מ-Pascal Patisserie & Cafe.

שתי הצגות פתיחה היו השנה: לראשונה הגיעו כל הספונסרים, פילנטרופים ותומכי התיאטרון עם אורח מיוחד ומפתיע:, מבקר עיריית לוס אנג׳לס רון גלפרין. בסיום  גלפרין עלה לבמה וסיפר שכבן להורים ישראלים לשעבר שנולד וגדל בלוס אנג׳לס הוא מדבר עברית וחשוב היה לו לבוא ולתמוך בתרבות הישראלית כאן בלוס אנג׳לס, גם ברמה האישית וגם כנציג עיריית לוס אנג׳לס. הוא העניק לאורי דינור ולתיאטרון תעודת הוקרה על העשייה המקומית למען התרבות. בהצגה השנייה, הקונסול הכללי ד"ר הילל ניומן בירך על העשרת התרבות בעיר והבטיח את תמיכת הקונסוליה בתרבות הישראלית באל.איי, שכן מה יותר חשוב משימור תרבות ושפה?!

הקאסט הפעם גדול גם מבחינת הכישרון הרב על הבמה, המקצועיות, וגם מונה 13 שחקנים. ההצגה מתחילה בטקס פתיחת מזבלה עירונית: ראש העיר אוסקר פפרנו מבטיח להפוך את הזבל לכסף… כבר אז ברור שמדובר בקומדיה קורעת, אבל זו רק יריית הפתיחה. ״מבקר המדינה״ הינה קומדיה של טעויות ונוכלויות המתרחשת בעיר דרומית ודמיונית בארץ, מוכת שחיתויות. חברי מועצת העיר סוברים  שבטלן מקצועי וחלקלק מלא בצ׳ארם (כמו שרק מוטי סוויסה יכול להביא לבמה, וכולנו התאהבנו בו), שמצא לו מקלט בעירם, הוא שליח מטעם מבקר המדינה. מתוך חשש לגורלם, מכרכרים סביבו העסקנים המקומיים, מנסים בכל דרך אפשרית להתחמק מהביקורת ולקנות טובות הנאה. להצגה אין אג'נדה פוליטית כזו או אחרת, היא מצחיקה וקומית להפליא עם טקסט שנון ומדוייק והקהל לא מפסיק לצחוק.

מתי תהיה עוד הצגה?

את התיאטרון הישראלי – The Jewish Hebrew stage הקימו אורי טאייר דינור ויורם נחום מתוך הצורך של הקהילה בתיאטרון מקומי ומתוך הצורך של מי שבוער בו חיידק הבמה להופיע ולהשביע את החיידק. התיאטרון קיים בעבר חוגי ‏דרמה ואימפרוביזציה ומשם מידי שנה צמחה לה הצגה לקהל הרחב.

The Jewish Hebrew Stage הינו ארגון ללא מטרת רווח ונהנה מתמיכה של הקהילה.

אורי טאייר-דינור היא במאית ומפיקה בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שיחקה בעצמה בהצגות בעבר והיא הרוח החיה, האמא והאבא של התיאטרון. אורי המוכשרת גם מתרגמת סרטים מאנגלית לעברית, ומדריכה סדנאות תקשורת דרך אימפרוביזציה שיצרה.

מאז הוקם התיאטרון בשנת 2006, אז עלתה ההצגה הראשונה ״החולה המדומה״ בכיכובו של הרצל טובי (שחקן בסדרת הטלויזיה ״שנות ה80״) השאלה הנשאלת ביותר המופנית למי שמזוהים עם פעילות התיאטרון היא, מתי תהיה עוד הצגה?

והנה, שוב זה קרה. לפני כחצי שנה, הרגע בו בעלי (כן כן אני אשתו של השחקן יורם נחום) מקבל את הטלפון מאורי ששוב הקהל דורש, הנפש בוערת והבטן מתרגשת וזה הזמן להתחיל לעבוד על הצגה חדשה שתפורה לקהל שלנו ולקהילה שלנו.

מטרתו המוצהרת של התיאטרון הישראלי היא לחזק את הקהילה מבפנים על ידי העלאת מחזות ישראליים בשפה העברית בהשתתפות חברי הקהילה, בין אם הם שחקנים מקצועיים או חובבים חסרי ניסיון. יש משהו יפה בשיתוף פעולה בין שחקנים מקצועיים לאלו המגשימים חלום להופיע על הבמה. העמותה פועלת ללא מימון מלבד נדיבותם של אנשים פרטיים בקהילה שרואים חשיבות בעשייה האמנותית וכמובן שהתיאטרון נסמך על קוני הכרטיסים המאפשרים להמשיך ולהעלות עוד הצגות. כל המשתתפים עובדים בהתנדבות מלאה.

אורי: "אנשים שואלים אותי מאיפה האומץ הזה להרים הצגה שהעלות שלה היא בסביבות 40 אלף דולר כשיש לך בחשבון של הארגון בקושי 3,000? אני לא מבינה על מה הם מדברים. אין פה עניין של אומץ, רק אמונה! אמונה שיש צורך בתיאטרון מקומי בעברית, אמונה שיימצאו שחקנים שישמחו לקחת חלק בפרויקט בלי לצפות לתמורה כספית, אמונה שיש מי שיקנה את הכרטיסים כי ההצגה שלנו טובה, ומצחיקה ורלוונטית ויותר מכל, ההצגה היא שלכם״, היא אומרת, ומוסיפה ״יש מי שתורמים בכסף, בתרומות נדיבות ויש מי שתורמים בעשייה, צילום, גרפיקה, כיבוד, מקום לחזרות וכמובן תמיכת העיתונים המקומיים והשחקנים שמשחקים ללא תמורה, הם שלנו, חברים, משפחה עמיתים לעבודה. כל אחד מהקהילה קשור בדרך זו או אחרת לתיאטרון. ובגלל זה צריך לבוא לפרגן וכל אחד בקהילה מרגיש (או צריך להרגיש) שותף במידה מסויימת. גם מי שרוכש ‏כרטיסים להצגה, מבחינתנו שותף של התיאטרון. בגלל זה אני מרשה לעצמי לומר שהתיאטרון הוא שלנו ושל כולנו".

לאחר בחירת התסריט המתאים, אורי החלה בליהוק של שחקנים להצגה והחלה לגייס שחקנים להזמין שחקנים מקצוענים וחובבנים לקריאה של הטקסט.שחקנים פוטנציאליים מגיעים לאודישנים, מתחילים, מוותרים, מתפטרים, מתחלפים עד שמגיעים לקאסט המושלם. משם חבלי הלידה הארוכים מתהווים להצגה ניפלאה.

13 שחקנים, מהקיבוץ ועד אילת

אורי מספרת כי השנה צירפה לשורות התיאטרון את מוטי סוויסה, בוגר בית הספר למשחק בית צבי, שלא מכבר הגיע מהארץ. יוצר, שחקן בחסד, מורה למשחק ובמאי שכייף לביים איתו הצגה (ושלא נשכח – מקעקע מקצועי). סוויסה (מוטיס) משחק את הנוכל החתיך, הפנטזיונר ושובה הלב (פורפרה). הוא השחקן הראשי בהצגה ואמן מוכשר שעיצב את התפאורה, תפר ושיפצר תלבושות, ובקיצור – נושם וחי את ההצגה בכל רגע נתון. מוטי, יליד אילת, חילק את שנות נעוריו בין כיתת אומנות לכדורגל בהפועל אילת. לאחר השירות הצבאי דיגמן, שיחק, ניהל וביים הפקות בידור. הוא סיים את בית הספר הגבוה לאמנויות הבמה "בית צבי," הופיע בהצגות, סדרות, פירסומות וסרטים, למד משחק מול מצלמה ובימוי, לימד דרמה ומשחק בבתי ספר. ב-2018 השתתף בסרט אמריקאי שצולם בניו יורק "Mob Town" (כעת בבתי הקולנוע) ולפני חמישה חודשים הגיע הגיע אלינו.

על הבמה משחק גם יורם נחום, בתפקיד ראש העיר אוסקר פפרנו. יורם, קיבוצניק לשעבר, קבלן בריכות מצליח, הקים את התיאטרון יחד עם אורי ומשחק בהפקות של התיאטרון מאז הקמתו ב-2006 זו כבר ההצגה השישית בה מככב יורם. הפעם התפקיד ניראה כתפור  למידותיו של יורם שעושה את התפקיד לא פחות ממצויין.

יובל פלמון הוא בעל מוסך בברבנק שהחיידק בוער בו. הוא שיחק ב-2017 בהצגה "אישהבעלבית" בבימויה של גיטה זלצר וניראה כי הוא מרגיש מאוד בנוח על הבמה.

נועם ויטנברג, שזו לו הפעם הראשונה על במה כלשהי, עושה תפקיד קומי נפלא הקהל צוחק בכל רגע שנועם על הבמה.

הרב משעי הוא אילן אזולאי, מרפא באמצעות תדרים, מדריך רוחני ומרצה הוליסטי. אילן בוגר בית הספר למוסיקה "רימון״ ובי״ס למוסיקה ברקלי שבבוסטון. הוא גם כתב את ‏המוסיקה מקורית להצגה, ומביים בימים אלה סרט דקומנטרי, אילן מגלם את רבנו משעי בצורה פנומנלית. הוא מצחיק ומכניס לדמות פן קומי בציטוט אמירות מקראיות ולכל מצב יש לו משפט שמתחיל ב״שנאמר…״.

קובי כהן הוא היועץ המשפטי בהצגה. אורי: ״למזלנו קובי הוא מעצב, קבלן בנייה ונגר ובנה את התפאורה בעזרתם של יתר הגברים. ימים שלמים של עיצוב ניסור ובנייה. ‏אנחנו תיאטרון שעושה הכל״. קובי מתרגש מאוד, ושעות לפני ההצגה הוא מרגיש לא טוב אבל ההצגה חייבת להימשך ומהאנרגיה שמגיעה אליו מהקהל הוא מרגיש הרבה יותר טוב. אישתו שרון מביטה בגאווה בבעלה שבפעם הראשונה בחייו מופיע על הבמה מול קהל.

תפקיד קטן אבל משמעותי ומלא באופי עושה ילון ברלפיין כבעל האכסניה (ציון). ילון, קיבוצניק לשעבר וחשמלאי בהווה, השתתף בחוגי דרמה של התיאטרון וזו ההצגה השנייה בה הוא משתתף.

אדם בר (משה שרשור) ביום יום הוא אדם רציני מאוד. בהצגה בדמות האנדר דוג של הנוכל הממולח הוא משחק דמות קומית מצחיקה ביותר. אדם הוא איש פיננסים מצליח, מנטור וסופר שספרו Unleash Your Financial Powerhouse הפך לרב מכר באמזון. אדם מתמקד בהשתתפות ותרומה לקהילה ובהעצמת אנשים. הוא ״מר ישראל״ לשעבר ו״מר איירון גלדיאטור״ קליפורניה. הופיע על במות ובין השאר אף השתתף במחזות זמר בניו יורק ובוסטון.

את מוטי אלמליח (פוסטה בהצגה) רבים מכירים מאל על מדלפקי החברה ב-LAX והפרצוף הידידותי שמקבל אותנו בנחיתה חזרה בטיסות מהארץ. לא רבים יודעים אבל מוטי הוא שחקן מקצועי (שיחק בהבימה) ואו-טו-טו מסיים תואר בקרימינולוגיה.

מוטי מגלם תפקיד נפלא, ניירוטי, חששן ועל הבמה הוא פשוט שובה לב; משהו בחוסר אונים של פוסטה, התפקיד שהוא מגלם, ניכנס ללב .

את התפקידים הנשיים בהצגה מגלמות מורן רוף ומאי גוטרמן. מורן (לונה), שחקנית מקצועית בוגרת בית צבי, זמרת וקומיקאית מדהימה עושה תפקיד נפלא כאשת ראש העיר שחולמת להיות זמרת אופרה. מורן הצעירה מגלמת את לונה בת ה 54 עם איפור מוגזם ותוספת של חזה וישבן הדמות בנויה עם טקסט שנון ביותר ומצחיק כצפוי מקומדיה. ״אם לא מממשים את המימוש הוא לא מתממש ממוש״ – זה מה שאומרת אמא לונה לבתה בהצגה, מאי גוטרמן (נופית, הבת של ראש העיר) שאינה שחקנית מיקצועית אך נותנת תפקיד מקצועי ביותר. את מאי הכירה אורי כאשר השתתפה בסדנת האימפרוביזציה של התיאטרון. אורי מגדירה את מאי ככישרון מיוחד במינו.

גם את ‏פקחי העירייה בהצגה אף אחד לא פיספס. הקהל בכניסה לאולם מתקבל על ידי שני שחקנים שמשחקים את תפקיד הפקחים והם מחלקים דוחות בכניסה. זו אמירה על הזמן שהם מבלים יחד בעבודה וחולקים אותם חוויות מה שמביא את השניים לדבר יחד בצורה קומית .

הפקחים הם בן ג׳יבלי – ששון דוידוב, שחקן, בן 24 ,(Bengi) בוגר בית הספר למשחק The Lee Strasberg Theatre Film Institute בוגר סדנאות משחק בבית הספר של יורם לוינשטיין ובסמינר הקיבוצים. הפקח השני פיני אלעזרוב – ששון מורדוב, שחקן, זמר בעל קול פעמונים וקומיקאי. פיני אלעזרוב בן 24, בוגר בית הספר למשחק ״ענת ברזילי״ (מצטיין שלוש שנים ברציפות) ובוגר ובית הספר לקומדיה של ריק וויליאמס בלוס אנג'לס אליו קיבל מלגה למשך שנתיים. אלעזרוב שיחק בהצגות בביה"ס למשחק ובסדרת הטלוויזיה ״ג׳ודה״ והופיע עם תוכנית הסטנד-אפ קומדי שלו על במות שונות ברחבי הארץ. זכה פעמיים בפרס השחקן הקומי של השנה בביה"ס של ריק וויליאמס.

משפחה אחת גדולה

צוות ההצגה והמשפחות הפכו למשפחה אחת גדולה שכן כבר חודשים ארוכים שכולם מתפקדים כקבוצה של אנשים שיש להם מטרה משותפת, ליצור תרבות ישראלית מקומית ברמה גבוהה לקהל דוברי העברית שחיים כאן בלוס אנג'לס ובסביבה.

כולנו עובדים על ההצגה ומתנדבים בצורה כזו או אחרת בתיאטרון.

מיקה נחום, הבת של יורם נחום וכותבת שורות אלה,  אף היא מתנדבת באולם הקבלה להצגה ומקבלת את הבאים. הצגה הזו תשאיר אחריה חותם כלשהו, בין אם של זיכרון מחויך או של מחשבה חדשה, זווית הסתכלות מעט שונה.

אורי: ״תיאטרון זו חיה רעבה, היא רוצה את כל הזמן שלך: ללמוד בעל פה את התפקיד, למצוא את הדמות בעומק שלך עצמך, להתחבר אליה, להגיע לחזרות כשכולם יוצאים לבלות או מבלים זמן איכות עם המשפחה, להגיע לחזרות בתום יום עבודה מפרך ולעבוד עוד משמרת כאן עם השחקנים האחרים…

"לא פשוט. אבל זו חוויה שאינה דומה לשום דבר אחר. ה'ביחד' הזה, כור ההיתוך, ההיכרות העמוקה עם אנשים שעד לפני זמן קצר לא ידעת שהם קיימים. כייף גדול וגם התמודדות לא פשוטה לפעמים, ככה זה כשמדובר בבני אדם… וכולנו מתרגשים להציג בפניכם את מה שיצרנו יחד״.

==

ההצגה "מבקר המדינה" תעלה בתיאט'ר ווסט בהוליווד עד ה-26 לינואר. לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים, התקשרו לטלי ספיר  310-5576425 או לורד כהן  310-9076069.

המשך לקרוא

הופעות

כמו באמריקה, בפעם הראשונה

Published

on

בין החברים של נטאשה, מסמרים ונוצות והמוזיקה החדשה – ראיון עם מיכה שטרית לקראת הופעת הבכורה שלו בלוס אנג'לס, במועדון המינט ב-30 בינואר

״החברים של נטאשה״ הייתה אחת הלהקות המצליחות בשנות ה-90. החמישיה המופלאה הובילה את תור הזהב של הרוק המקומי עם שלושה אלבומי מופת: ״החברים של נטאשה״, ״שינויים בהרגלי הצריחה״ ו״רדיו בלה בלה", הצלחות גדולות שהשאירו חותם בעיקר בזכות המילים והמסרים הקשים והמלנכולים שאפיינו אותם.

בהגה הספינה אחזו שניים: ארכדי דוכין ומיכה שטרית, שכתבו, הלחינו וביצעו את כל השירים. למרות חברות אמיצה, הם גם סבלו מחילוקי דעות מקצועיות ויודעי דבר יאמרו גם שהמון אגו הוא שהוביל לפירוק הלהקה המצויינת ב-1996.  זו הייתה למעשה גם צומת דרכים גדולה עבור שטרית שעמד בפני משבר יצירתי מאתגר- המעבר למצוא את הדרך להפוך לסולן. שטרית צלח את האתגר ושיחרר אלבום בכורה מהפנט. ״מסמרים ונוצות״ היה הצלחה אדירה עם להיטים כמו שיר הנושא, "באביב", "טבריה", ו"אינתי עומרי“ שהפכו אותו לאחד אלבומי הרוק החשובים במוזיקה הישראלית. 

דוכין כבר הופיע אצלנו בלוס אנג׳לס מספר פעמים. עבור שטרית זוהי תהיה הפעם הראשונה. בשיחה קצרה מישראל סיפר לי על ההכנות להופעה הקרובה, ניזכר בנוסטלוגיה בתקופה עם ׳החברים של נטאשה׳ וגם על העבודה על אלבומו החדש.

מיכה, סוף סוף אתה מגיע אלינו. למה הקהל הישראלי אמריקאי יכול לצפות? 

״אני מאוד נרגש מהסיבוב הזה בארצות הברית. כן זו הפעם הראשונה. פשוט באמת עכשיו זה זמן טוב, הייתה הזדמנות שהתאימה ואני שמח להגיע. אני אנגן שירים מהאלבומים שלי וגם ׳מסמרים ונוצות׳ וגם שירים שכתבתי לאמנים אחרים: לאריק איינשטיין ועמיר בניון וכמובן את החומר מ׳החברים של נטאשה׳. זאת הולכת להיות הופעה אינטימית: אני עם גיטרה אקוסטית ורון בנקר על חשמלית, שילוב נפלא. אנחנו רצים ביחד הרבה זמן ויש למופע הזה סאונד משל עצמו והרגשה מיוחדת. הביצועים בהופעה הם הרבה יותר קרובים בכתיבה שלהם למקור ומבטאים את המקום שלי כ'סינגר סונג רייטר'.״  

איזו תקופה הייתה הכי פורה ויצירתית עבורך בחברים של נטאשה או כסולן ?

״תקופת הסולו שלי התחילה ב״מסמרים ונוצות״ שנישאה על התנופה הגדולה  מ״החברים של נטאשה״. אחרי זה עשיתי כל מיני דברים. דווקא עכשיו אני מרגיש שאני בתקופה מאוד פוריה. אני עובד על אלבום חדש שמשלב פופ עם סאונד אחר. האלבום הזה הוא יציאה כי הרוח וההשפעה שלו הם דווקא הילדים שלי (בני 5, 11 ו-13). באוטו הם משתלטים על ה'בלוטוס' ככה שאני שומע את כל הפליי ליסט שלהם. פופ, היפ הופ והרבה מוזיקה חדשה. זה גרם לי להיכנס לעולם מאוד כפי אבל גם פתח לי השראה. לא שזה יעשה אותי צעיר, עדיין אשאר בן 57, אבל הסאונד שלי הוא אחר, ההשפעות אחרות והכתיבה זה עדיין אני.  אני מארח באלבום החדש לא מעט אנשים אני קורא לו כרגע 'שירים מהמושב האחורי׳' בקרוב ייצא שיר ראשון מתוכו עם שימעון בוסיקלה. סנונית ראשונה ואני מקווה שיאהבו אותו".

יש הרבה ביקורת על המוזיקה החדשה, רבים טוענים שהיא שטחית וחוזרת על עצמה.

״אז אמרו, זה גם מה שאמרו עלינו כשהיינו צעירים –  ׳כולם מנגנים אותם אקורדים׳. היה אפילו שיר ׳כולם רוצים שירים פשוטים בשני אקורדים׳ של שלמה גרוניך. זה רק אומר שהתבגרת. עם הזמן אני נפתח לדברים חדשים. הקשבתי למוזיקה העכשווית ויש שם דברים מדהימים ומופלאים. פעם היינו תלויים ברדיו אבל היום יש הרבה מקומות לגלות מוזיקה חדשה. לכל אחד יש את המוזיקה שלו, אני פשוט שומע מה שבא לי: היפ הופ , אינדי  וגם לא זנחתי את המוזיקה הוותיקה".

איזו מוזיקה או אמן השפיעו עליך?

״בצעירותי הושפעתי מכותבי מילים כמו מאיר אריאל, בוב דילן ולו ריד שעזרו לי למצוא את הקול  והדיבור האישי. היום אני מאזין למוזיקה מסיבות אחרות, מקשיב לאיך בן אדם שר ואיך ההפקה נשמעת. כל דבר שאני נחשף אליו משפיע בסופו של דבר. זה יכול להיות מיילס דייויס, ג׳ון קולטריין וגם הרד הוט צ׳ילי פפרס. זה לא משנה מאיפה זה בא, גם מהמוזיקה הערבית. אתה תמיד יכול למצוא קצב מעניין או צליל מעניין יש הרבה צבעים והרבה יופי".

איך הפירוק של החברים של נטאשה והפרידה מארכדי דוכין הוציאה הצלחה כל כך גדולה כמו ״מסמרים ונוצות״? 

״את המשבר עברתי לפני שהוצאתי את האלבום. חשבתי מה יהיה ומה אני אעשה. לאט לאט  נרגעתי. הבנתי שאני בסך הכל רגיל ויודע מה לעשות, זה בדיוק מה שעשיתי בחברים של נטאשה- כתבתי והלחנתי לא מעט שירים וגם שרתי חלק מהם שהיו מהותיים וטובים. אז קיבלתי ביטחון ולאולפן נכנסתי עם שני חברים טובים, שותפים ביצירה: יזהר אשדות וברי סחרוף. עם מוזיקאים בסדר גודל כזה אין לך מה להפסיד רק להרוויח. כתבתי כמה שירים טובים וכבר באולפן התחלתי להרגיש שקורה משהו וידעתי שיש אלבום טוב שאני קודם כל עומד מאחוריו ומרגיש שהוא מבטא אותי. לא ידעתי איך הקהל יקבל אותו זאת תמיד תעלומה. אבל היא נפתרה מהר מאוד. השירים ׳שרפו׳ את  הרדיו, הקהל אהב והכל ישב טוב וזה היה מעבר חלק מלהקה לסולו. האלבום הזה הפך להיות אלבום חשוב ולא משבר".

יש סיכוי לקאם באק אמיתי עם החברים?

״אנחנו עושים ביחד את ההופעה של רדיו בלה בלה. מפוצצים את הקהל וזה מדהים, זה נשמע יותר טוב מהאלבום עצמו, זו הפעם הראשונה שאנחנו עושים את זה מההתחלה עד הסוף, זה מרגיש כמו בכורה מאוחרת .״החברים של נטאשה״ זו הייתה תקופה נפלאה אבל להתגעגע ממש לא. אני זוכר לטובה ובסך הכל מברך על הזמן שעבר אבל עכשיו יותר מעניין אותי זה להסתכל קדימה. אני עסוק בהווה: להוציא את השירים החדשים, להמשיך להופיע, להנות מהאישה והילדים וכל יום הוא מתנה".

מסר לקהל הישראלי לקראת ההופעה.

״בואו, שאני לא אשאר לבד… (צוחק). תהיה הופעה חמה, קרובה ומרגשת. יהיה כיף!״ 

מיכה שטרית יופיע ב  30 בינואר במועדון  THE MINT  בפיקו רוברטסון  בשעה 8:00pm  לפרטים וכרטיסים: 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות