Connect with us

חדשות ואקטואליה

״החיים הטבעיים של היהודי הם רק בישראל"

Published

on

יאיר לפיד, מועמד בפונטציה לראשות הממשלה, מקפיד לקרוא לישראלים שעברו לגור בארה"ב "יורדים" הוא מתנגד לתרומת כספים מישראל לארגונים יהודיים בחו"ל וחושב שנתניהו הפסיק מזמן להיות ראש ממשלת העם היהודי ראיון ערב בחירות

אם תשאלו את ח"כ יאיר לפיד, לישראלים יש הרבה מה ללמוד מיהדות ארה"ב, אך גם ליהודי ארה"ב יש מה ללמוד ממדינת ישראל. יש להם מה ללמוד מאיתנו על זהות נינוחה בפני עצמה", הוא מסביר לי, "הזהות שלי למשל במצב נוח. אני אדם במקומו. אני חי את החיים הטבעיים של היהודים, וזה כאן בישראל".

שם, בתפוצות, זה לא טבעי?

״אני אומר להם (ליהודי התפוצות) שלא. הם מתווכחים איתי, אבל אני אומר להם שכשאני נוסע לכנסת בכביש 443 זה הנתיב ששאול המלך צעד בו. אני אדם במקומו".

איך זה בא לידי ביטוי?

״זהות היא דבר פנימי. אבל הזהות שלי כיהודי היא נינוחה, טבעית ועוצמתית בעצם החיים שלי בארץ ישראל. יש פה דואליות. מצד אחד כשאני פוגש אותם אני תמיד זוכר שיכולתי להיות הם והם יכלו להיות אני, אבל מתוך זה אני אומר להם – אם אתם רוצים לחיות חיים של זהות
שלמה, אתם צריכים לחיות בישראל".

כילד שנולד וגדל בישראל, הייתה לך בכלל מודעות לכך שישנן קהילות יהודיות מעבר לים – או שמא הכול הסתכם בזיכרון השואה?

״לסבי מצד אמי היו 12 אחים. שבעה מהם מתו בשואה, ארבעה מהם הגיעו לכאן. דודי ברי קליין היה רב קונסרבטיבי בפלורידה. אבא שלי הכיר היטב את הגולה והתפוצות. בניגוד לרוב הישראלים הצעירים, הוא הסתובב יחסית מוקדם בקרב יהדות אמריקה". לפיד מספר כי אביו, העיתונאי והפוליטיקאי טומי לפיד ז"ל, ראיין בצעירותו את הסנאטור ממדינת מינסוטה יוברט האמפרי, שאף כיהן לאחר מכן כסגן נשיא ארה"ב. הוא יזם תוכנית לקחת צעירים מכל העולם כדי שיכירו את ארה"ב. אבי ואמי גרו בשנת נישואיהם הראשונה בארה"ב והיו חלק מהתוכנית הזו.

אבא עבד בעיתון מקומי בווירג'יניה, הסתובב בין קהילות, התיידד מאוד עם בכירים יהודים. מאז שאני ילד אני זוכר את הקשר עם הגולה. מעין דיאלוג שכזה, שהוא מורכב. בתור ניצול שואה, אבא שלי כעס עליהם שהם לא באו לארץ. בעיניו, כל יהודי היה צריך להבין מהשואה שהוא היה צריך להגיע לישראל. זה המקום היחיד שיש לנו באמת בעולם הזה, שהיהודים יכולים באמת להיות בו בטוחים.

״זו עמדתו של טומי לפיד, אך גם של יאיר לפיד. תראה, עם השנים התחושה השתנתה. הרי בשנות ה־50 בוודאי, אך גם עד שנות ה־80, ישראל הייתה המקלט הבטוח ליהודים. נוכל להתווכח היום עם יהודים אמריקאים שאומרים לך: סליחה, ניו יורק יותר בטוחה ליהודים מאשר עוטף עזה או חברון. אבל אני אומר להם שבראייה היסטורית, ההגדרה העצמית שלהם לא שלמה אלא בישראל. נכון שאדם יכול לבחור לחיות עם הגדרה עצמית לא שלמה, אך אני מעדיף לחיות עם הגדרה עצמית שלמה. יותר קשה לי עם ישראלים שיורדים מהארץ. אני אגב עדיין אומר 'יורדים מהארץ', בניגוד לאחרים".

אתה גם מזדהה עם הכינוי שטבע בזמנו רבין, "נפולת של נמושות"?

״זה ביטוי מעליב ואני לא בעד להעליב. אני עדיין לא אוהב את הרעיון הזה של ירידה. אני לא אוהב את ההתלהבות הגדולה מישראלים שמצליחים בחו"ל. זה מרגיז אותי".

אבל אנחנו בעולם גלובלי. מה הבעיה להאמין שישראל היא המקום הטבעי ליהודים, אך באותו הזמן הם גם יכולים לחיות בחו"ל כמה שנים ולממש עצמם שם. לעיתים זה גם לטובת המדינה.

״אני לא בטוח שאנחנו בעולם גלובלי, אלא בעולם עם כלי תחבורה מצוינים ואמצעי תקשורת מצוינים. אתה יכול כיום לטייל בעולם מהכורסה שלך, אבל אם תסתכל על השנים האחרונות, אנחנו בעיצומה של תנועת נגד לרעיון של אזרח העולם הרחב. אמרה את זה יפה ראשת הממשלה הבריטית לשעבר תרזה מיי אם אתה אזרח העולם הרחב, אתה בעצם אזרח של שום מקום. אני רוצה להיות אזרח ישראלי, ואני לא יכול להיות אזרח ישראלי שלם בלי היהדות. כל יהודי שאני פוגש באמריקה חי חיים אלטרנטיביים לאלו שלי. חיים שהיו יכולים להיות שלי".

מה צריך אם כך להיות היחס של יהדות ארה"ב אלינו כמדינת ישראל?

״קודם כול יש לנו מחויבות אליהם, שלא תלויה בשום דבר. יש לנו כמדינה מחויבות לכל יהודי בעולם שסכנה מרחפת מעל ראשו. בין אם זה סיוע של ישראל באתיופיה או של שני צעירים ישראלים שרואים בריונים אנטישמים מתעללים ביהודי באוקראינה. בעיניי אותם צעירים ישראלים צריכים להרים מקל מהרצפה וללכת להרביץ להם. הם הרי המשפחה המורחבת שלנו.

״אני אגב בעד חוק הלאום, אבל לא זה שעבר, אלא זה שחיבר ח"כ בני בגין. אין ספק שיש לחוק הזה השפעה על היהדות האמריקאית, שלקחה את זה קשה. אנחנו צריכים לקיים איתם דיאלוג מתמיד, וזה המעגל השני של המחויבות שיש לנו אליהם. המעגל השני אומר: למרות שהם חלק מאיתנו, אתה לא יכול לשבת בלוס אנג'לס ולנהל את מדיניות הביטחון של ישראל מול סוריה. במקביל, אתה לא יכול לשבת בירושלים ולהגיד שלא מעניין אותך יהודי בלוס אנג'לס, כי אז אתה לא מעניין את עצמך. הם עתידנו ועברנו. אנחנו צריכים לקיים איתם דיאלוג".

נדבך נוסף לדברי לפיד הוא התרומה שלהם לביטחון הלאומי". הוא מסביר: זה מהותי. אני ראיתי זאת כחבר קבינט וגם כיום כחבר כנסת; ידענו תמיד להפעיל את יהדות ארה"ב כמנוף מול הקונגרס, הסנאט והבית הלבן. זה דבר אמיתי בתפיסת הביטחון הישראלית. אנחנו רואים כבר כיום פגיעה בביטחון הלאומי בגלל הדרך שבה מתייחסים אל יהודי ארה"ב. ראש הממשלה המנוח אריק שרון היה מדבר על כך שהוא לא ראש ממשלת ישראל אלא ראש ממשלת העם היהודי".

גם נתניהו מדבר כך.

״אבל נתניהו הפסיק להיות ראש הממשלה של העם היהודי. כי אם רוב העם היהודי אומר 'אנחנו מצטערים, אנחנו לא חושבים שאתה ראש הממשלה שלנו' או 'אנחנו לא חושבים שאכפת לך מאיתנו, הרי אנחנו רואים פעם אחר פעם איך אתה זורק אותנו בשולי הדרך כי אתה צריך לתחזק את הקואליציה שלך' – אלה דברים שראש ממשלת העם היהודי לא היה צריך לעשות. אם שר בממשלה עומד על בימת הכנסת ואומר שרוב מוחלט של יהודי ארה"ב הם אנטישמים, וראש הממשלה לא זורק אותו ואומר 'אצלי דבר כזה לא יקרה' – זה מצער אותי, כי לפני שאני יריב פוליטי אני אזרח ישראל, ונתניהו כיום הוא לא ראש ממשלת העם היהודי".

לפני שלפיד נבחר לראשונה בבחירות 2013, הוא היה המתמודד הצבעוני והמעניין בסביבה; איש תקשורת מרכזי ומתוקשר שהחליט לחצות את הקווים ולנסות לשנות את המציאות הישראלית שאחרי מחאת האוהלים. ״טסתי לאטלנטה לכנס של 1,500 רבנים קונסרבטיבים, וכשנחתּ י חיכו לי 300 סמסים ונאלצתי לנהל את המשבר הקואליציוני משם", מספר לפיד. רק מעטים שמו לב שהוא היה אז כאמור בכנס של בכירים מהתנועה הקונסרבטיבית, דבר שלא כל פוליטיקאי ישראלי היה עושה, בטח כזה שמתיימר לגייס קולות גם מימין. "כל יהודי בעולם הוא המשפחה שלי", הוא מסביר את העובדה שהשתתף בכנס שכזה.

"מדהימה אותי הבורות הגמורה לגבי מה זה רפורמי או קונסרבטיבי מצד אנשים שמדברים בביטחון עצמי אינסופי על עמדתם בנושא. זה נכון לגבי חברי כנסת מיהדות התורה ומש"ס וגם בקרב גורמים בציונות הדתית. רובם בכלל לא מבינים על מה הם מדברים. הרי בסקאלה שבה אנחנו מציבים כל ישראלי לפי רמת הדתיות שלו, הקונסרבטיבים יותר שמרנים אולי מרוב הציונות הדתית בישראל. הם הרי שומרים מצוות ושבת, חובשים כיפה ועוד. מאידך, אנשים מדברים עליהם בידענות גדולה כמי שהם שונאים, מבלי לחקור את הנושא וללמוד אותו לעומק. בל נשכח שהם מחזיקים את רוב רובה של יהדות ארה"ב. לקונסרבטיבים יש כמיליון עד מיליון וחצי ולרפורמים יש שניים עד שניים וחצי מיליון חברים. זה המון אנשים בשביל שמדינת ישראל תוותר עליהם, או שהיא תעסוק באופן רשמי
בלהעליב אותם כל הזמן".

מה יש לנו כמדינה יהודית ללמוד מיהדות ארה"ב כקהילה היהודית הגדולה מחוץ לישראל?

לפיד לוקח רגע לחשוב. "יש משהו שהם מכירים ואנחנו לא, וזה החיים בתור מיעוט במדינה. בארה"ב חיים לא מעט אנשים שעוד זוכרים שהיו 'קאנטרי קלאבים' או מועדונים שבהם לא קיבלו יהודים. היום זה אמנם פחות חמור אבל אני יכול למשל להיכנס לחדר שבו יושבים מאה איש, ואם יש יהודי בחדר אני יודע מי הוא מיד. בעיניים שלו אני אראה את זה. כשאני מדבר איתו, הוא מדגיש את היותו יהודי בחברה עוינת. חלק מכך שיהודים צעדו ביחד עם מרטין לותר קינג, זה מתוך התפיסה של מיעוט שצריך לשמור על עצמו ועל הזהות שלו בנסיבות לא פשוטות. דבר שני שיש לנו ללמוד מהם קשור לעובדה שהזכרתי, שיהדות ארה"ב היא כנראה הקבוצה המשכילה עלי אדמות. היות שאתה ואני חיים במדינה שנמצאת ברמת המתמטיקה והבנת הנקרא מתחת איראן ובחריין, הייתי שמח שיהיה מעט מזה גם פה".

לסיום, מה יהודי בעיניך?

״החיים בישראל", הוא אומר מבלי למצמץ. "בסוף הביטוי העליון של היהדות הוא חיים בישראל. דבר נוסף הוא האקטואליה של העבר. אנחנו, היהודים בישראל, אנשים שהעבר הוא אקטואלי עבורם. הייתי בתיקון חצות בצוותא ודיברנו שם על משה רבנו. לא מדובר רק בדמות מהעבר, אלא בדמות מההווה; דמות שההחלטה שלו לבוא הנה גרמה לכך שאני ואתה יושבים בבית קפה מתחת לקופת חולים כללית. האקטואליה של העבר היא גם בהווה שלנו כאן בישראל".


לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

אנרכיה ברחובות לוס אנג'לס, יומן אישי

Published

on

בסוף השבוע האחרון הרגשנו בלוס אנג'לס מה פירוש ״הפגנות שלוות": העיר החלה לבעור, והפורעים השתוללו ללא מפריע * הם למדו את הלקח מהמהומות לפני 28 שנים: כבר אז הם יצאו בהצהרה שבפעם הבאה ההרס והחורבן לא יהיה בשכונות שלהם כי אם באזורים יותר אמידים * אמרו ועשו 

זה התחיל באלפים שהגיעו להפגנה שקטה בפרק פאן-פאסיפיק הסמוך לגרוב, בו נמצא מוזיאון השואה, עם ששת העמודים לפניו והרחבה המיוחדת לזכר למעלה ממיליון הילדים מתוך ששת המיליונים מאתנו שנרצחו בשואה. מסתבר שבשבת בצהרים, ההפגנה החלה בצורה מכובדת, כשאנשים באו להביע את כאבם על ״אחיהם״ השחור שנרצח ע״י שוטר במיניסוטה.השוטר, לאחר שאזק את ג׳ורג׳ פלויד כשידיו מאחורי גבו והוא שוכב על הכביש לצד מכונית המשטרה, התיישב עליו כשהברך שלו לוחצת על צווארו. לאחר שש דקות, האזוק הפסיק להתנגד ולהגיד שהוא נחנק מחוסר אוויר. במשך כמעט שלוש הדקות הבאות, הוא פשוט נדם לחלוטין. החנק נגרם מתשלובת של הלחץ, חומרים שאולי היו בגופו (סמים או אלכוהול, דו״ח הניתוח שלאחר המוות לא פירט, שכן התוצאות אולי לא היו ידועות עדיין) ומצבו הרפואי הירוד.

בין אלו שיצאו להפגין גם ראש העיר הסמוכה, ווסט הוליווד. ראש העיר לינדסי הורוות' היא קתולית תומכת נלהבת בישראל, שיצא לי בעבר לעבוד צמוד איתה נגד שונאי ישראל והמערב. מהדיווח שלה, אין ספק שההפגנה החלה בתמימות רבה ובכוונה טובה. זו זכות אמריקאית בסיסית. אלא שמנקודה זו בצהריים, הכל התדרדר במהירות. נזכור, המטרה הרשמית המוצהרת היתה ״חיי שחורים שווים״.

הפארק נמצא בין שני רחובות ראשיים מקבילים הזורמים ממזרח (דאון טאון) למערב (האוקינוס). הרחוב מדרום הוא הרחוב השלישי, והרחוב מצפון הוא בוורלי בולוורד, והוא תחום ממערב ע״י שדרות פיירפקס, פעם לב השכונה היהודית. ממערב לפארק יש בחצי הדרומי ״שוק האיכרים״ של לוס אנג׳לס ואזור קניות בשם ״הגרוב״ ובחצי הצפוני אולפני סי.בי.אס. בכל האזור לא נשאר דבר אחר בו הם לא פגעו. 

אתחיל מדרום לצפון: חנות Whole Foods שם אלפי אנשים קונים ואוכלים מדי יום – בשידור חי הפורעים בעטו בדלתות הכניסה עד שהצליחו לפרוץ אותן, ואז הם רצו פנימה במהירות כה רבה כמו המון מורעב שמתנפל על טרף.  אך בה במהירות הם גם יצאו. ממול חנות הכלבו נורדסטרום – חנות ברמה גבוהה אליה פרצו הפורעים ובזזו כל הבא ליד. לידה קיוסק שהם העלו באש. כך גם בית כנסת ענק (בשדרות בוורלי הרבה מאד בתי כנסת, והיום היה יום שבת). בבית כנסת אחר הם ריססו כתובות נאצה. טוב שכל בתי הכנסת והקהילות היהודית קשורים בקו שקט לשעת חירום, וטוב שעדיין חל איסור פעילות בשל הוירוס. אלוהים לצדנו.  

הלהיט: בתי כנסת וחנויות נעליים

הפורעים צעירים משולהבים שלא יודעים דבר ושחושבים שהכל מגיע ומותר להם. חנויות נוספות נבזזו, לאחר שחלונותיהן נופצו. מכוניות משטרה הועלו באש, לאחר מכן רוססו והפורעים התיישבו או נעמדו או רקדו עליהן. הדבר הזכיר לאבי את ההתפרעויות בטהרן עת המהפכה של חומייני בסוף שנת 1978.  

צפונית משם בשדרות פיירפקס, בלב השכונה היהודית של פעם, כבר לא נשארו כמעט סממנים יהודים. יש את בית הכנסת באבא סאלי בפינה אחת, את חנות חב״ד בפינה ממול ואת הדלי היהודי קנטרס בפינה השלישית ולאורך קיר הבנין כולו ציור קיר של ההיסטוריה היהודית של העיר לוס אנג׳לס מאז הקמתה בשנת 1850. למעט צומת זה, את כל השאר החליפו חנויות של חולצות ונעליים בהון תועפות שחברה צעירים מוכנים לוותר על שנת היופי שלהם ולחכות משך שעות בתור, טרם הפתיחה, בכדי להשיל סכומים שודאי נאלצו לבקש מהוריהם ֿֿ. הפעם  הכל מותר והכל חופשי והכל  מגיע להם. מה עושים? שוברים, נכנסים ולוקחים, והכל בשידור חי.  

אם מישהו חשב לשניה שלדור זה באמת אכפת היה מאדם שנפטר בשל התנהלות לא ראויה במדינה הרחוקה מכאן, הרי שהתנהגותם הוכיחה שלא כך הדבר. לאו חברה צעירים, וכל שהם רצו הוא להתפרק, להתפרע, לעשות ככל העולה על רוחם – לרסס, להצית, לבעוט, להשחית, להרוס, לגנוב, ללכת מכות ואף לגרום חבלות בגוף. המזל היה שמישהו ירה אך לא פגע באף אחד מהמפגינים או מהשוטרים.  

בלוק שלם בשדרות פיירפקס שייך לבעלים של ״סמי מכולת".  סמי כבר אינו בחיים כמה עשרות שנים, אך אשתו והבן שהחנות בניהולו שם מדי יום. כמה טוב שהיה יום שבת, והם ועובדיהם לא היו שם. את החנות שדדו (משום מה את הבמבה השאירו – היא עולה ברשת טריידר ג׳ו'ס 99 סנט לחבילה גדולה – יותר זול מאשר בארץ). ליהודים שלום.

המתפרעים צעירים, לבנים ובעיקר שחורים, ובכל מקום הם שוברים את הדלתות וחלונות הראווה, פורצים כמו נחיל פנימה, גונבים ורצים החוצה. המון משתולל, כמו ארבה, ואז ממשיך הלאה, לשדה הבא. הם מצלמים הכל, הפכו ל״כתבים״ מהשטח, יותר בכדי להתגאות במעשה ידיהם ולנסות אח״כ לתבוע (תמיד מענין כשהפושע מכריז שהוא הקורבן).

מבצע מותגים ברודאו דרייב

מה שקרה אולי התחיל בפאן פאסיפיק פרק, אך הוא התפצל לראשים שונים. כמה אלפי אנשים צעדו לכיוון בוורלי הילס. בשעה 3:03 התקשרתי למספר הלא-חרום של המשטרה, ונעניתי מיד ״אנחנו מודעים לכך". אלפי צועדים מרחק כמה רחובות ממרכז העיר. המשטרה היתה ערוכה חלקית וניסתה לתעל את הצועדים כך שלא יזלגו לרחובות מסביב במרכז העסקים של בוורלי הילס. אך מה קרה ברחוב רודיאו, רחוב החנויות הידוע ביותר בעולם? פינת שדרות ווילשייר, הפורעים ניסו להיכנס למלון ״בוורלי ווילשייר״. כולנו מכירים את המלון, שכן ג׳וליה רוברטס יצאה משם פעם לקניות, פעם בתור אשת המקצוע העתיק בעולם ופעם בתור ״אישה יפה". הפורעים נכנסו אך נאלצו לסגת כלעומת שבאו. אך הם חזרו לשלושת הבלוקים הבאים של רודיאו, ושם הם החלו לנסות לחדור לחנויות. שמות המותגים הידועים ביותר בעולם מתנוססים בגאווה ברחוב רודיאו, כששכר הדירה לבדו יכול להיות מעל מאה אלף דולר לחודש לחנות. משום מה הפורעים לא הצליחו לחדור לחנות ג׳וצי, והיו צריכים להסתפק בחנות סמוכה. המשטרה עמדה עשרות מטרים מהם ולא עשתה דבר. תוך שניות מועטות הביזה הושלמה, והכל בשידור חי לכולם. לא חשבתי לעצמי שאי פעם נגיע לכך בבוורלי הילס.

בינתיים הכריז ראש העיר לוס אנג׳לס על עוצר החל מהשעה שמונה בערב. ערים אחרות כמו ווסט הוליווד וסנטה מוניקה החרו החזיקו אחרי העיר לוס אנג׳לס. אך המתפרעים בשלהם. שורפים, זורקים בקבוקי מים ומה שנראה כמו בקבוקי מולוטוב, זיקוקים או נפצים, וכו׳. העוצר נכנס, ראשי הערים מתראיינים בשידורים חיים, ואנחנו בתדהמה: הנתק מוחלט. ראש העיר בוורלי הילס מדבר על מה שהעיר עושה, ואנו רואים את השוטרים עומדים כמו גלמים ולא עושים דבר (בדיוק כפי שנהגו קודם לכן עת הפשיטה על רודיאו דרייב).  מאות פורעים מולם, מחכים לצעד הבא.

השוטרים של בוורלי הילס מפחדים

בשנת 1992 בעת פרעות רודני קינג, מפקד המשטרה של בוורלי הילס וראש העיר יצאו בהצהרה: אל תעזו להכנס לעירנו, כי תצטערו על כך מאד. כשאכן מישהו ניסה להכנס בצורה חוצפנית, מתריסנית ומסכנת עד מאד, המשטרה רדפה אחריו מהלך מיילים רבים עד שהוא הוכנע. לא כך היום. העוצר נכנס לתוקף, וכל המפגינים עדיין שם, מצלמים, זורקים, נהנים ומסכנים את בעלי הבתים הסמוכים. נזכור שמרכז העסקים גובל בחלק הטוב של בוורלי הילס, אזור בו כל בית עולה כעשרה מיליוני דולרים. בדיוק בפינה בית של ישראלי עשיר, פילנטרופ ידוע שלושה בתים ממנו בית של רופא שיניים יהודי דתי. וממול כנסיה מפוארת.  

בניגוד גמור ל-1992, עכשיו ברור שמותר ואפשר וניתן לעשות הכל, והמשטרה לא מהווה איום של ממש. מסתבר שהיום אפילו השוטרים של בוורלי הילס מפחדים, או אולי זה ראש העיר וחברי המועצה שחושבים שיד רכה אכן תעזור. בינתיים אנחנו ב״עוצר״ לכאורה. מכוניות ממשיכות לנסוע. אך מדי פעם אנחנו שומעים סירנות של מכוניות משטרה או כיבוי אש, כמו גם את ההליקופטרים ממעל.

עוד יגיעו ימים ונבכה מחובקים זה בזה. עוד נבטיח שאסור שדבר כזה ישנה, ושצריך לבנות גשרים ושעוד יגיעו ימים טובים. הנה, רק לפני שנתיים ״חגגנו״ 25 שנים של אחדות (לא קיימת), ושחורים הגיעו כאורחי כבוד לעיר בוורלי הילס ולכנסיה קוריאנית במרכז הקהילה הקוריאנית. שרנו, התחבקנו, האזנו לנאומים, אך לא השכלנו להפנים את הלקח החשוב ביותר: הפורעים באו להתפרע. הם כועסים. לכן  מותר להם לעשות כל שבא למוחם, כולל בדיוק את הדברים עליהם הם מוחים. הדרך היחידה להתמודד עם מצב כזה, של חוסר חוק והתפרעות שמסכנת חיים ורכוש היא אחת: ביד חזקה.

ראש העיר לוס אנג׳לס ביקש את עזרת המושל, וזה שלח חמש מאות אנשי המשמר הלאומי. כל שצריך הוא רצון להחזיר את השלום על כנו. אנחנו באמצע מלחמה נגד וירוס, מגפה שלא התנסנו בדומה לה מאז 1918. התפרעות הצעירים חייבת להפסק, וזה יקרה ברגע שהם ירגישו את העלות שבמעשיהם. כרגע הם מתנהגים כאדם מסומם, ובכדי שהם לא יזיקו לעצמם ולאחרים, חייבים להכניע אותם עד שיתפקחו. אנחנו כרגע בתסריט אימים – וחייבים להמתמקד במלחמה האמיתית – זו מול הוירוס, ולא ההשתוללות חסרת הרסן של הפורעים הצעירים.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות