מאת: גל שור

חיים הכט גר במושבה מגדל בצפון הארץ, מנותק מהבועה התל־אביבית הצעירה והמגניבה בעיני עצמה, ואוחז בסגנון הגשה עממי וסחבקי, אפילו קצת מיושן במובן הטוב של המילה, ובעיקר – הוא יודע לגעת בנקודות הכי ישראליות ולתווך אותן לצופים באופן מעניין ומעורר מחשבה. בסך הכול, חיים הכט הוא מאנשי התקשורת הנעימים והסימפטיים הנראים ונשמעים על פני המרקע הישראלי.

השבוע הוקרן בערוץ 12 הפרק האחרון של הסדרה החדשה של הכט, ״בין אריזונה לנס־ציונה״. השם מזכיר סדרה אחרת שעשה בעבר, ״בין כרכור לסינגפור״, אבל הפעם זו קודם כול משימה אישית:

להחזיר את בנו טובי מארה״ב, שבה חי בשמונה השנים האחרונות. אפשר כבר לגלות את הספוילר: הוא נכשל במשימה. טובי ומשפחתו ממשיכים נכון להיום לגור בקליבלנד, אוהיו.

הכט מנסה לשכנע, קודם כול את עצמו ואז את הצופים, שישראלי צריך לחיות בישראל ולא באמריקה. למה? הו, שלל סיבות. כי בארה״ב יש חוקים דרקוניים לגבי גובה הדשא, כי יכולים לירות בך בלי היסוס, כי הבתים אמנם זולים אבל הארנונה תשאב לכם את כל המשכורת, כי החלום האמריקאי של פעם קרס והפך למדמנה בירוקרטית שרק מחפשת את הרובוט שיחליף אתכם במקום העבודה.

מסתבר שבנו של הכט הכיר בקליבלנד אישה לא יהודייה רחמנא ליצלן והתחתן איתה בעירייה. קוראים לה מיטשי, והיא אפרו־אמריקאית. בנו של הכט לא חריג ולא יוצא דופן בשום צורה בקרב כ־750 אלף הישראלים המתגוררים בארה״ב. שיעור ההתבוללות בקהילה הזאת הוא הגבוה ביותר מבכל מגזר יהודי אחר באמריקה, אפילו יותר מבקרב הרפורמים. הרבה יותר. אם אצל הרפורמים מדובר על כ־50 אחוזי התבוללות, בקרב הישראלים, טוען אריאל שנבל ב׳מקור ראשון׳, השיעור נוסק לכ־80 אחוזים. הכט, נשאל, בריאיון בתוכנית רדיו, לגבי המשך יהדותה של משפחתו. תשובתו: ״אתה זורם עם מה שהחיים מזמנים לך. אשמח אם הם יתגיירו, ואם לא – אוהב אותם בדיוק אותו דבר״.

הכט יצא לבדוק בפרק ראשון את מחירי הדיור.

איפה, באריזונה? לא: בקליבלנד, אוהיו. אריזונה מופיעה רק בכותרת ורק לצורך החרוז. האמת, גם נס ציונה משמשת להשוואה רק חלק מן הזמן. למה להתמקד אם אפשר להרחיק לטבריה, למשל, בפרק על השוואת ״החינוך באמריקה והחינוך כאן״. כצפוי, מצא הכט בתים נאים ומטופחים, רחבי ידיים ומאירי עיניים במחירי רצפה, בפרבריה של קליבלנד. אין בתים במחירים כאלה בישראל, אבל בעוד הצופה מרייר על הפרקט המבהיק והמדשאה המטופחת ב-130,000 דולר, לעומת האמבטיה העבשה בנס ציונה בחצי מיליון שקל, הכט מזהיר מפני מיסי הרכוש הגבוהים, שאותם הוא מקביל לארנונה המשולמת בישראל.

קאט לנס ציונה. ראש העירייה והמתווכים המקומיים צוחקים על הכט כשהוא שואל אותם איזו דירה יוכל לקנות. המתווכת מיכל מדליקה את הכט: ״בוא חיים״, היא מתסיסה שעה שהם נכנסים לראות את הדירה ״הכי זולה שאני יכולה למצוא לך כרגע בנס ציונה״. השניים נכנסים ונחשפים לסימפוניה של טיח מתקלף ומרצפות אפורות רעועות, לקו עובש דומיננטי ולקולקציה המלאה של תמרוקי ״הוואי״ על מדף בחדר הרחצה. ״אין אחריות, אין כלום״, מתגאה המתווכת, ״תעשה פה מה שבא לך״.

בפרק השני של ״בין אריזונה לנס ציונה״ הכט מתעכב על משחק פוטבול בין שני בתי ספר בקליבלנד, מלעיג את העיסוק בספורט קבוצתי ובחברות בתזמורת בתיכונים ושואל איך משלבים בין כל זה לבין ״חוג מדעים״. הוא לא מספר לצופיו שפוטבול, בייסבול וכו׳ הן פעילויות וולונטריות של תלמידים, לא הכרח, ושבדרך כלל מתנים בבתי הספר בארה״ב את ההשתתפות בספורט קבוצתי בציונים גבוהים של המשתתף. והוא לא מספר להם שמערכת החינוך בישראל לא מממנת ״חוג מדעים״. הוא נבהל מנוכחותו של שוטר בבית ספר יסודי בקליבלנד, אבל לא נזכר בנוכחותו של מאבטח בשער בית הספר בנס ציונה או בכרכור.

הכט מלהטט במספרים כמו גדולי השרברבים שחשף ב״יצאת צדיק״. הוא רוצה להפחיד הורים לילדים מפני פדופילים שמסתובבים שם בחוץ, וקובע ש״אם נס ציונה היתה באוהיו היו בה 96 עברייני מין מורשעים״ שמסתובבים ברחובות. אבל הנה, ראש העיר נס ציונה אומר למצלמה: ״היה לנו אחד, בסוף עזב״. הכט לא מספר, שכל המורשעים בעבירת מין באוהיו, על פי חוק, מופיעים במרשם של המדינה בשמותיהם, תמונתם וכתובתם, וכי הם כפופים למרשם הזה 15 שנה לפחות, ולפעמים אפילו לכל חייהם. בישראל, בה ״ילדים מסתובבים בחופשיות בחוץ״, אפשר רק לחלום על מרשם נגיש כזה.

הכט כותב להגנתו שקיבל שיחות מישראלים זועמים שלא הבינו איפה ״הציונות״ בסדרה שלו: ״מדוע הטיעונים הלאומיים נפקד מקומם? למה אתה לא
מבהיר שמי שנוטש את מולדתו הוא בוגד?
ממש כך באלו המילים. תקשיבו לי טוב, אמרתי להם, הבן שלי הוא לא נפולת, הוא איננו נמושה ובטח לא בוגד. הוא איש סקרן, חכם ואמיץ שהלך בעקבות החלום שלו ואני כל כך גאה בו. הישגיו באמריקה מאוד מרשימים. אמריקה בהחלט הייתה טובה עבורו אבל כמו שאני מראה בסדרה, זו מלכודת פתאים. אמריקה מפחידה אותי כי היא מסוכנת. פי כמה וכמה מישראל על אף השכונה המשוגעת שבה אנחנו חיים. ומה הכט, אין ציונות? מה זה לא נימוק?!? למגינת לבם של בני שיחיה אני עונה – לא נשמה. לאסוננו זה כבר טיעון חלש, בסיטואציה הזו כשאתה מנסה להחזיר את הילד הביתה, המשפחה באה לפני המדינה״.