Connect with us

ארה"ב-ישראל

״אחרי כל ההצלחה שלי עדיין יש בי משהו שואתי"

Published

on

בגיל 62, אחרי שהתמקם היטב בוודלנד הילס והקים אימפריה של ציוד צילום שמשמש את טובי הסרטים ההוליוודיים (כמו "אוואטר") יצא אמנון בנד למסע מטלטל בעקבות סיפור משפחתו בהונגריה • בסרטו התיעודי Liberating Amnon וכבן דור שני לשואה הוא הרגיש חובה "לעשות משהו שיאפשר לי להסיר מהצוואר את העול שרבץ עלי, ולהשאיר משהו לדורות הבאים" * חשיפה

״יש כאן השתחררות שלי מחבילות העבר, לאחר שזה ישב עלי המון שנים”, אומר אמנון בנד ,Liberating Amnon על סרטו התיעודי שהושק הקיץ בסינמטק תל אביב ומגולל את סיפורה המטלטל של משפחתו בשואה ואחריה כבבואה לקורותיה של יהדות הונגריה מאז. הסרט מיועד לעלות עד סוף השנה על אקרנים בארה"ב ואולי להימכר מאוחר יותר לנטפליקס. “בעצם, הסרט היה אמור להיקרא ‘לשחרר את אמנון’ אבל לא רצינו להישמע יותר מדי שואתיים, אולי גם יותר מדי גלותיים", אומר גיבורו, החולש ממקום מושבו בלוס אנג’לס על אימפריה טכנולוגית בתחום ציוד צילום לתעשיית הקולנוע, לכתב 'מעריב' יעקב בראון. בסרט הזה, אחרי עשרות שנים, עברתי לצד השני של המצלמה, כשהבנתי שזה הייעוד שלי להביא את הסיפור שלנו בעצמי ובראיונות עם בני משפחתי”.

הוקל לך?

״אכן, הוקל לי, ויחד עם זאת עלו דברים שלא הייתי מודע להם עד היום. אני מתייחס לדור שלי, הדור השני לשואה, כתוצאה של תהליך שבו הבנתי שהיה משהו לקוי במערכת היחסים שלי עם הוריי. אבא שלי כמעט לא דיבר על מה שעבר עליו בשואה; דודי, אפרים, שאליו הייתי קרוב במיוחד – בכלל לא, ואמא שלי? גם היא לא, אבל מצד שני היא הייתה ‘לוח שנה שואתי’, כשקישרה דברים מההווה עם מה שהתרחש באותו יום לפני שנים”.

״מדוע מתחילת הסרט אתה מציג דווקא את דודך אפרים כגיבור שלך?“

״כך הזינו אותי מילדות, כשסיפרו עליו כמה אמיץ הוא היה ולא פחד מכלום. אבל עם השנים התברר שזה לא היה כפי שסופר, ונהיה לנו מעין מיתוס. אומנם הוא ברח מרכבת, אבל לא מרכבת לאושוויץ, ואומנם הוא ברח בשחייה ממחנה המעפילים בפמגוסטה, והנה התברר שהוא שחה עשרה מטרים בלבד, אם כי בזיכרון שלנו הוא נשאר הגיבור של המשפחה. איזה גיבור. הוא ידע להסתדר. לעומתו, אבא שלי, יהודה בנד, לא רק שלא היה גיבור ולא ברח משום מקום, אלא הודה שכאיש מחושב שלא לקח סיכונים בעצם היה פחדן. אני לא הייתי כזה. כשאמא שלי דאגה לי, היא הייתה אומרת שאני מזכיר את אחיה, אפרים”.

בנד נע כל הזמן בין המקרה הפרטי שלו לבין מה שקרה לכלל. “אנחנו דור שפסחו עליו”, הוא סבור. “’נולדתם חופשיים במדינה שלכם, אסור לכם להתלונן’, נאמר לנו. אם היינו מתלוננים על משהו, ישר היו מזכירים לנו כמה היה קשה אז, בשואה. כלומר, קטונו, אנחנו, דור כפית הכסף, כשהם לא רק סבלו בשואה, אלא חיו בעוני לפניה”. ככל ששמע דברים, תמיד היה סקרן לדעת יותר וכך הופתע לשמוע ש”למעשה, היו לנו שני עצי משפחה, וכל צד לא ידע על קיומו של הצד האחר. כל מי שנכנס לנישואי תערובת, הוזז מעץ המשפחה האורגינלי”.

צדק פואטי

במהלך העבודה על הסרט היו לבנד עוד גילויים מפתיעים. “אמא שלי הייתה יפה בצורה אקזוטית”, משחזר. “מגיל צעיר היא ידעה איך להשתמש בזה כדי לשרוד. תוך כדי הכנת הסרט התברר לי שהיא חזרה ממחנה הריכוז כשהיא בהריון מקצין גרמני, כפי שאפרים סיפר לי, הריון שהסתיים בהפלה קשה”.

מן הסתם היא לא סיפרה לך על כך.

״היא גם לא סיפרה לי שבגיל 17 היה לה סיפור אהבה עם בעל המפעל שאצלו היא עבדה, שהיה מבוגר ממנה בהרבה. אני לא שופט אותה על מה שעשתה בשביל לשרוד. זה היה בשבילי שוק לשמוע דברים כאלה, שעיצבו את בני הדור שלה שכעבור שנים לא ידעו לגלות אהבה כלפי ילדיהם. במשפחה שלנו היה ריחוק. היה קור. לא חיבקו. לא נישקו. אני לא זוכר אותנו יוצאים לטיול משפחתי. אצלנו אחותי הייתה הילדה המועדפת, ואני הכבשה השחורה. כמובן, אין לי טענות לאחותי. היא אישה מדהימה, שנשארה עם משפחתה במושב שלנו בגליל”.

דרכי הוריו של בנד הצטלבו לאחר המלחמה, כשאביו חזר ממאטהאוזן ואמו, מרים, מאושוויץ. פגישה בהכשרה ציונית הסתיימה בנישואים שנמשכו 57 שנה. “אמא שלי סיפרה לי לא פעם איך מכל המחזרים שהיו לה בחרה באבא שלי, שכשלעצמו היה איש מרשים”, הוא מעיר. למה היא הייתה צריכה להגיד את זה, מה היה חסר לו? אולי בגלל שבסך הכל היא הייתה אישה קשה ונוקשה. בחקלאות היא עשתה עבודה של שלושה גברים. גידלנו בעיקר עופות, וזה בכלל לא היה קל, כשהיו נמיות ונחשים. אבא שלי עבד במקביל כמלצר במסעדת ‘פינגווין’ בנהריה אצל החבר שלו, הזמר פרדי דורה”.

מושב לימן היה תבנית נוף מולדתו של בנד בן ה־62 הייתה לי שם ילדות מדהימה, כשמסביבי היו ניצולי שואה, שיצאו מהאפר ובנו את עצמם מכלום”, הוא מציין. אתה לא יכול לחיות בסביבה כזאת בלי שזה ישפיע עליך. נוצרה אצלי איזו אובססיה כלפי התקופה, שאולי מתבטאת בספרים רבים שיש לי, לא רק על השואה, אלא גם על מלחמת העולם השנייה, ואני יכול לתת לך תאריכי קרבות בלי לטעות. איזו אובססיה מחרידה. יש לי שלוחה של החברה שלי דווקא במינכן, ואני מלמד גרמנים שבאים אלי את ההיסטוריה שלהם, ממש צדק פואטי. כמה שתרוויח מהם יותר, זה יהיה הניצחון שלנו עליהם’, היה אומר אבא שלי”.

איזה ילד היית בלימן?

״בעייתי. לא הסכמתי עם דרך החיים של הוריי, שנולדתי להם תשע שנים לאחר אחותי הבכורה, ואחרי שורה של הפלות. לא הייתי שלם עם ההשקפות שלהם, מה שלא פעם גרם לכך שהייתי מנודה מבחינתם. אמא דחפה אותי אל העולם הגדול. כשהגעתי לגיל תיכון, היא שלחה אותי ללמוד מכניקה בבית הספר התיכון המקצועי הולץ בתל אביב, לצד מגורים אצל הדוד אפרים. זאת הייתה טעות, שהקדימה את תהליך ההתנתקות שלי מהוריי, שנמשך כשעברתי ללמוד בפנימייה חקלאית בגליל”.

ובצבא?

״במשך שנה שירתי בגולני עד שהועברתי להיות הנהג של יאנוש, אלוף פיקוד הצפון אביגדור בן־גל. אני זוכר אותו כטמפרמנטי עם מצבי רוח, ומדי פעם התפרץ הרקע
שלו מהשואה”.

בנד לא מצא את מקומו בלימן עם שחרורו מהצבא. בתוך פחות משנה הגיע ללוס אנג’לס. “יצאתי לטיול עם ויזה לשלושה חודשים ולא חשבתי שמאז אשאר כל החיים בארצות הברית”, הוא מספר. שם הוא התנסה בשני פרקי נישואים פזיזים ובני חלוף, אחד עם יהודייה מקומית, השני עם גויה. גם התגלגל בין עבודות מזדמנות, כולל בדוכן נקניקיות, עד שמצא את מקומו בתחום הטכנולוגי, הקשור לעולם הקולנוע. ב־84’, כשעדיין לא היה בן 30 פתח חברה למכירת ציוד, שעם הזמן הפכה לאימפריה.

כעבור שלוש שנים פגש את רונית, ישראלית, בת למשפחה יוצאת לוב ממושב חצב, צעירה ממנו בשבע שנים. “רונית הגיעה כמוני לטיול באל־איי”, הוא מספר. אתה מוכרח לפגוש אותה’, אמר לי חבר, ומאז יש בינינו סיפור אהבה שנמשך 30 שנה וכולל את שלושת הבנים שלנו – נתנאל, דניאל ועומר”.

לדברי בנד, ציוד הצילום ברבים מהסרטים בהוליווד בא ממנו, “הייתי בחוד החנית של המהפך לעידן הדיגיטלי. את ‘אווטאר’ צילמו בציוד שלי”, הוא מדגיש. עם ידידיו נמנים מפיק העל הישראלי-אנג'לוסי חיים סבן, וחבר טוב שלו היה צלם-העל היהודי המנוח וילמוש זיגמונד, צלם קלאסיקות כמו “צייד הצבאים” ו”מפגשים מהסוג השלישי”.

כשהוא נשאל אם חשב על שיבה לישראל, משיב בנד: “נגעת בנקודה רגישה. אני אוהב את הארץ, אבל לא מסתדר עם דברים שיש כאן. אתה יודע, החרדים, הפלסטינים ועוד נושאים. אני ישראלי ובו בזמן גם אמריקאי, שמאוד מעורב במפלגה הדמוקרטית בקליפורניה וטוען שיש לנצח את טראמפ, שהוא לא הנשיא שלי”.

״דווקא מול הגל החדש של הפאשיזם בעולם רציתי להראות לכולם בדרך שלי איפה זה יכול להיגמר”, אומר בנד. “אולי אני נראה טיפוס מחוספס ושרוט, אבל אחרי כל ההצלחה שלי יש בי משהו שואתי. אם הבנים שלי לא יגמרו את האוכל, אביא להם סיפור מאז, של אמא שלי”.

פוחד לשמוח

בנד הוא המפיק המשקיע וגם הטאלנט שמקריין בסרט. לדבריו, בבסיס הסרט נמצאת ההוקרה לאותו דוד אפרים, חבר'מן בן 92, השוחה מדי בוקר בקאנטרי, וגם לצילומים בהונגריה יצא במכנסיים קצרים. “הערצתי ואני ממשיך להעריץ את הדוד, אבל עם השנים למדתי להעריך יותר את הדרך הפחות ראוותנית והפחות שוויצרית של אבי השמרן, שבסיכומו של דבר היה זה שהייתה לו יציבות בחיי נישואים ויציבות כלכלית”, אומר בנד.

בסרט נראים השניים שטים בדנובה של בודפשט, זו שהייתה אדומה מדם יהודים בימי השואה. כשבנד שואל את דודו אם הוא חש כמי ששב הביתה, הדוד שולל את זה ומצהיר שאין לו זיכרונות טובים מההונגרים, שנטלו חלק פעיל בהשמדת יהודי הונגריה. בבית העלמין היהודי של קונמדרש נראה בנד כשהוא נשנק מהתרגשות בשאתו קדיש לאלה שלא חזרו מהתופת.

זה הרגע הקשה?

״לא, מבחינתי הרגע הקשה ביותר בסרט לקוח מראיון עם אמא שלי באוסף עדויות השואה של שפילברג. כשרואים אותה משבחת את גיסי, שואלת המראיינת ‘מה עם הבן שלך באמריקה?’, היא משיבה – ‘כן, זה אמנון’ ומלווה את דבריה בתנועת יד האומרת ‘אל תבזבזי לי את הזמן’. זה לא יוצא לי מהראש”.

מה הניע אותך לעשות את הסרט?

״הרגשתי חובה לעשות משהו שיאפשר לי להסיר מהצוואר את העול שרבץ עלי, ולהשאיר משהו לדורות הבאים. הייתי רוצה שהסרט ישודר בנטפליקס. אנחנו כיום החברה הגדולה ביותר שמספקת להם ציוד. הפרס שלי יהיה כשאנשים יראו אותו ויפיקו לקחים”.

והלקח שלך?

״הלקח שלי הוא שאני חי בפחד מתמיד מכך שחלילה יקרה משהו לא טוב. זה מה שהכניסו לנו, היהודים, לראש. זה חלק מהגלותיות שלא מרפה ממני גם בחיים
הטובים שיש לי. אני פוחד לשמוח”.

זאת הייתה עבורך גיחה חד־פעמית לעשייה קולנועית?

״לא, אני כבר מגלגל את ההפקה הבאה. מה שאני יכול לגלות לגביה זה שגם היא תיגע בשואה. אסור להרפות, בפרט לנוכח הנתונים ששני שלישים ממסיימי התיכון האמריקאים בשנה לא שמעו את השם אושוויץ, ויש בארצות הברית יותר ויותר מכחישי שואה”.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

מספר התקריות האנטישמיות בארה"ב ב-2019 – הגבוה ביותר זה 40 שנה

Published

on

לפי דו"ח של הליגה נגד השמצה, יותר ממחצית מההתקפות אירעו בעיר ניו יורק, מתוכן 25 בברוקלין * הקורונה מזינה תיאוריות זדוניות נגד יהודים: "אנטישמיות היא נגיף, אבל אין לה חיסון או מרפא"

מספר התקריות האנטישמיות נגד יהודים בארה"ב בשנת 2019 היה הגדול ביותר ב-40 השנים האחרונות. כך עולה בדו"ח חדש שהתפרסם השבוע על ידי הליגה נגד השמצה. כמה מהתקריות זכו לפרסום בכלי התקשורת כמו ההתקפה הקטלנית על בית כנסת בקליפורניה, חנות מכולת בניו ג'רזי, וביתו של רב בניו יורק.

הארגון מנה 2,107 תקריות אנטישמיות בשנת 2019, מתוכן 61 תקיפות פיזיות, 1,127 מקרי הטרדה ו-919 מעשי ונדליזם. זה המספר הגבוה ביותר לשנה אחת מאז החל הארגון, שבסיסו בניו יורק, לעקוב אחרי תקריות אנטישמיות, בשנת 1979. מדובר גם בעלייה של 12% בהשוואה למספר התקריות האנטישמיות שנמנו ב-2018,.

מנכ"ל הארגון ג'ונתן גרינבלט, מייחס את העלייה בשנה שעברה להשתרשות של דימויים אנטישמיים, ל"פוליטיקה הטעונה של היום" ולרשתות החברתיות. השנה, אמר גרינבלט, מגפת הנגיף קורונה גם מזינה תאוריות קונספירציה אנטישמיות. "אנטישמיות היא נגיף, היא כמו מחלה והיא אינה מרפה" , אמר, "אנטישמיות מכונה לפעמים השנאה העתיקה מכולן. היא לעולם לא מסתלקת. אין לה חיסון או מרפא".

מניין התקריות האנטישמיות כולל 95 נפגעים. יותר ממחצית ההתקפות אירעו בעיר ניו יורק, מתוכן 25 בברוקלין. שמונה מהמקרים בברוקלין אירעו על פני שמונה ימים בחודש דצמבר האחרון, רובם בשכונות שבהן מתגוררים יהודים חרדים. "חפצים הושלכו לעברם, הוטחו בהם גידופים אנטישמיים, ולפחות שלושה מהם ספגו מכות או אגרופים בראש או בפנים", נכתב בדו"ח. הליגה נגד השמצה מגדירה התקפה אנטישמית ככל "ניסיון לגרום נזק פיזי לאדם אחד או יותר, יהודי או הנתפש כיהודי, המלווה בראיות למניע אנטישמי". שלוש מתוך ההתקפות האלה הסתיימו במוות:

ג'ון ארנסט, סטודנט לסיעוד לשעבר בן 20, עומד למשפט בגין רצח אשה ופציעת שלושה במתקפת ירי על בית כנסת של חב"ד באפריל 2019, סמוך לסן דייגו. היורה אמר למוקדן המשטרה שירה לעבר בית הכנסת ביום האחרון של פסח, כי היהודים מנסים "לחסל את כל הלבנים". בהתקפות בניו ג'רזי נהרגו שוטר בבית עלמין ושלושה בני אדם נוספים במרכול כשר. הרשויות אמרו שהמניע של התוקפים, דייוויד אנדרסון ופרנסין גרהאם, היה שנאה כלפי יהודים וכוחות הביטחון.

גרפטון תומאס בן 37, הועמד לדין בגין דקירתם של חמישה בני אדם בעזרת מצ'טה, במסיבת חנוכה בביתו של רב במונסיי, קהילה חרדית מצפון לעיר ניו יורק. אחד מחמשת הנדקרים מת מפצעיו שלושה חודשים אחרי ההתקפה שאירעה ב-28 בדצמבר. תובעים פדרליים אמרו שתומאס כתב יומנים המכילים הערות אנטישמיות וצלב קרס.

דו"ח הליגה נגד השמצה מייחס 270 תקריות אנטישמיות לקבוצות או ליחידים קיצוניים. הליגה  מנתה בשנה שעברה 171 תקריות אנטישמיות שהתייחסו לישראל או לציונות. חמש מהן כללו מחאות של חברי ארגון למען עליונות הגזע הלבן, החזית הפטריוטית, נגד "ההשפעה הציונית" על הממשל בארה"ב. "אף שהמחאה נגד מדיניות ישראל אינה מעשה אנטישמי, צריך לראותה בתוך הקשר של האג'נדה האנטישמית של המבצעים", נאמר בדו"ח.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות