Connect with us

ארה"ב-ישראל

״אחרי כל ההצלחה שלי עדיין יש בי משהו שואתי"

Published

on

בגיל 62, אחרי שהתמקם היטב בוודלנד הילס והקים אימפריה של ציוד צילום שמשמש את טובי הסרטים ההוליוודיים (כמו "אוואטר") יצא אמנון בנד למסע מטלטל בעקבות סיפור משפחתו בהונגריה • בסרטו התיעודי Liberating Amnon וכבן דור שני לשואה הוא הרגיש חובה "לעשות משהו שיאפשר לי להסיר מהצוואר את העול שרבץ עלי, ולהשאיר משהו לדורות הבאים" * חשיפה

״יש כאן השתחררות שלי מחבילות העבר, לאחר שזה ישב עלי המון שנים”, אומר אמנון בנד ,Liberating Amnon על סרטו התיעודי שהושק הקיץ בסינמטק תל אביב ומגולל את סיפורה המטלטל של משפחתו בשואה ואחריה כבבואה לקורותיה של יהדות הונגריה מאז. הסרט מיועד לעלות עד סוף השנה על אקרנים בארה"ב ואולי להימכר מאוחר יותר לנטפליקס. “בעצם, הסרט היה אמור להיקרא ‘לשחרר את אמנון’ אבל לא רצינו להישמע יותר מדי שואתיים, אולי גם יותר מדי גלותיים", אומר גיבורו, החולש ממקום מושבו בלוס אנג’לס על אימפריה טכנולוגית בתחום ציוד צילום לתעשיית הקולנוע, לכתב 'מעריב' יעקב בראון. בסרט הזה, אחרי עשרות שנים, עברתי לצד השני של המצלמה, כשהבנתי שזה הייעוד שלי להביא את הסיפור שלנו בעצמי ובראיונות עם בני משפחתי”.

הוקל לך?

״אכן, הוקל לי, ויחד עם זאת עלו דברים שלא הייתי מודע להם עד היום. אני מתייחס לדור שלי, הדור השני לשואה, כתוצאה של תהליך שבו הבנתי שהיה משהו לקוי במערכת היחסים שלי עם הוריי. אבא שלי כמעט לא דיבר על מה שעבר עליו בשואה; דודי, אפרים, שאליו הייתי קרוב במיוחד – בכלל לא, ואמא שלי? גם היא לא, אבל מצד שני היא הייתה ‘לוח שנה שואתי’, כשקישרה דברים מההווה עם מה שהתרחש באותו יום לפני שנים”.

״מדוע מתחילת הסרט אתה מציג דווקא את דודך אפרים כגיבור שלך?“

״כך הזינו אותי מילדות, כשסיפרו עליו כמה אמיץ הוא היה ולא פחד מכלום. אבל עם השנים התברר שזה לא היה כפי שסופר, ונהיה לנו מעין מיתוס. אומנם הוא ברח מרכבת, אבל לא מרכבת לאושוויץ, ואומנם הוא ברח בשחייה ממחנה המעפילים בפמגוסטה, והנה התברר שהוא שחה עשרה מטרים בלבד, אם כי בזיכרון שלנו הוא נשאר הגיבור של המשפחה. איזה גיבור. הוא ידע להסתדר. לעומתו, אבא שלי, יהודה בנד, לא רק שלא היה גיבור ולא ברח משום מקום, אלא הודה שכאיש מחושב שלא לקח סיכונים בעצם היה פחדן. אני לא הייתי כזה. כשאמא שלי דאגה לי, היא הייתה אומרת שאני מזכיר את אחיה, אפרים”.

בנד נע כל הזמן בין המקרה הפרטי שלו לבין מה שקרה לכלל. “אנחנו דור שפסחו עליו”, הוא סבור. “’נולדתם חופשיים במדינה שלכם, אסור לכם להתלונן’, נאמר לנו. אם היינו מתלוננים על משהו, ישר היו מזכירים לנו כמה היה קשה אז, בשואה. כלומר, קטונו, אנחנו, דור כפית הכסף, כשהם לא רק סבלו בשואה, אלא חיו בעוני לפניה”. ככל ששמע דברים, תמיד היה סקרן לדעת יותר וכך הופתע לשמוע ש”למעשה, היו לנו שני עצי משפחה, וכל צד לא ידע על קיומו של הצד האחר. כל מי שנכנס לנישואי תערובת, הוזז מעץ המשפחה האורגינלי”.

צדק פואטי

במהלך העבודה על הסרט היו לבנד עוד גילויים מפתיעים. “אמא שלי הייתה יפה בצורה אקזוטית”, משחזר. “מגיל צעיר היא ידעה איך להשתמש בזה כדי לשרוד. תוך כדי הכנת הסרט התברר לי שהיא חזרה ממחנה הריכוז כשהיא בהריון מקצין גרמני, כפי שאפרים סיפר לי, הריון שהסתיים בהפלה קשה”.

מן הסתם היא לא סיפרה לך על כך.

״היא גם לא סיפרה לי שבגיל 17 היה לה סיפור אהבה עם בעל המפעל שאצלו היא עבדה, שהיה מבוגר ממנה בהרבה. אני לא שופט אותה על מה שעשתה בשביל לשרוד. זה היה בשבילי שוק לשמוע דברים כאלה, שעיצבו את בני הדור שלה שכעבור שנים לא ידעו לגלות אהבה כלפי ילדיהם. במשפחה שלנו היה ריחוק. היה קור. לא חיבקו. לא נישקו. אני לא זוכר אותנו יוצאים לטיול משפחתי. אצלנו אחותי הייתה הילדה המועדפת, ואני הכבשה השחורה. כמובן, אין לי טענות לאחותי. היא אישה מדהימה, שנשארה עם משפחתה במושב שלנו בגליל”.

דרכי הוריו של בנד הצטלבו לאחר המלחמה, כשאביו חזר ממאטהאוזן ואמו, מרים, מאושוויץ. פגישה בהכשרה ציונית הסתיימה בנישואים שנמשכו 57 שנה. “אמא שלי סיפרה לי לא פעם איך מכל המחזרים שהיו לה בחרה באבא שלי, שכשלעצמו היה איש מרשים”, הוא מעיר. למה היא הייתה צריכה להגיד את זה, מה היה חסר לו? אולי בגלל שבסך הכל היא הייתה אישה קשה ונוקשה. בחקלאות היא עשתה עבודה של שלושה גברים. גידלנו בעיקר עופות, וזה בכלל לא היה קל, כשהיו נמיות ונחשים. אבא שלי עבד במקביל כמלצר במסעדת ‘פינגווין’ בנהריה אצל החבר שלו, הזמר פרדי דורה”.

מושב לימן היה תבנית נוף מולדתו של בנד בן ה־62 הייתה לי שם ילדות מדהימה, כשמסביבי היו ניצולי שואה, שיצאו מהאפר ובנו את עצמם מכלום”, הוא מציין. אתה לא יכול לחיות בסביבה כזאת בלי שזה ישפיע עליך. נוצרה אצלי איזו אובססיה כלפי התקופה, שאולי מתבטאת בספרים רבים שיש לי, לא רק על השואה, אלא גם על מלחמת העולם השנייה, ואני יכול לתת לך תאריכי קרבות בלי לטעות. איזו אובססיה מחרידה. יש לי שלוחה של החברה שלי דווקא במינכן, ואני מלמד גרמנים שבאים אלי את ההיסטוריה שלהם, ממש צדק פואטי. כמה שתרוויח מהם יותר, זה יהיה הניצחון שלנו עליהם’, היה אומר אבא שלי”.

איזה ילד היית בלימן?

״בעייתי. לא הסכמתי עם דרך החיים של הוריי, שנולדתי להם תשע שנים לאחר אחותי הבכורה, ואחרי שורה של הפלות. לא הייתי שלם עם ההשקפות שלהם, מה שלא פעם גרם לכך שהייתי מנודה מבחינתם. אמא דחפה אותי אל העולם הגדול. כשהגעתי לגיל תיכון, היא שלחה אותי ללמוד מכניקה בבית הספר התיכון המקצועי הולץ בתל אביב, לצד מגורים אצל הדוד אפרים. זאת הייתה טעות, שהקדימה את תהליך ההתנתקות שלי מהוריי, שנמשך כשעברתי ללמוד בפנימייה חקלאית בגליל”.

ובצבא?

״במשך שנה שירתי בגולני עד שהועברתי להיות הנהג של יאנוש, אלוף פיקוד הצפון אביגדור בן־גל. אני זוכר אותו כטמפרמנטי עם מצבי רוח, ומדי פעם התפרץ הרקע
שלו מהשואה”.

בנד לא מצא את מקומו בלימן עם שחרורו מהצבא. בתוך פחות משנה הגיע ללוס אנג’לס. “יצאתי לטיול עם ויזה לשלושה חודשים ולא חשבתי שמאז אשאר כל החיים בארצות הברית”, הוא מספר. שם הוא התנסה בשני פרקי נישואים פזיזים ובני חלוף, אחד עם יהודייה מקומית, השני עם גויה. גם התגלגל בין עבודות מזדמנות, כולל בדוכן נקניקיות, עד שמצא את מקומו בתחום הטכנולוגי, הקשור לעולם הקולנוע. ב־84’, כשעדיין לא היה בן 30 פתח חברה למכירת ציוד, שעם הזמן הפכה לאימפריה.

כעבור שלוש שנים פגש את רונית, ישראלית, בת למשפחה יוצאת לוב ממושב חצב, צעירה ממנו בשבע שנים. “רונית הגיעה כמוני לטיול באל־איי”, הוא מספר. אתה מוכרח לפגוש אותה’, אמר לי חבר, ומאז יש בינינו סיפור אהבה שנמשך 30 שנה וכולל את שלושת הבנים שלנו – נתנאל, דניאל ועומר”.

לדברי בנד, ציוד הצילום ברבים מהסרטים בהוליווד בא ממנו, “הייתי בחוד החנית של המהפך לעידן הדיגיטלי. את ‘אווטאר’ צילמו בציוד שלי”, הוא מדגיש. עם ידידיו נמנים מפיק העל הישראלי-אנג'לוסי חיים סבן, וחבר טוב שלו היה צלם-העל היהודי המנוח וילמוש זיגמונד, צלם קלאסיקות כמו “צייד הצבאים” ו”מפגשים מהסוג השלישי”.

כשהוא נשאל אם חשב על שיבה לישראל, משיב בנד: “נגעת בנקודה רגישה. אני אוהב את הארץ, אבל לא מסתדר עם דברים שיש כאן. אתה יודע, החרדים, הפלסטינים ועוד נושאים. אני ישראלי ובו בזמן גם אמריקאי, שמאוד מעורב במפלגה הדמוקרטית בקליפורניה וטוען שיש לנצח את טראמפ, שהוא לא הנשיא שלי”.

״דווקא מול הגל החדש של הפאשיזם בעולם רציתי להראות לכולם בדרך שלי איפה זה יכול להיגמר”, אומר בנד. “אולי אני נראה טיפוס מחוספס ושרוט, אבל אחרי כל ההצלחה שלי יש בי משהו שואתי. אם הבנים שלי לא יגמרו את האוכל, אביא להם סיפור מאז, של אמא שלי”.

פוחד לשמוח

בנד הוא המפיק המשקיע וגם הטאלנט שמקריין בסרט. לדבריו, בבסיס הסרט נמצאת ההוקרה לאותו דוד אפרים, חבר'מן בן 92, השוחה מדי בוקר בקאנטרי, וגם לצילומים בהונגריה יצא במכנסיים קצרים. “הערצתי ואני ממשיך להעריץ את הדוד, אבל עם השנים למדתי להעריך יותר את הדרך הפחות ראוותנית והפחות שוויצרית של אבי השמרן, שבסיכומו של דבר היה זה שהייתה לו יציבות בחיי נישואים ויציבות כלכלית”, אומר בנד.

בסרט נראים השניים שטים בדנובה של בודפשט, זו שהייתה אדומה מדם יהודים בימי השואה. כשבנד שואל את דודו אם הוא חש כמי ששב הביתה, הדוד שולל את זה ומצהיר שאין לו זיכרונות טובים מההונגרים, שנטלו חלק פעיל בהשמדת יהודי הונגריה. בבית העלמין היהודי של קונמדרש נראה בנד כשהוא נשנק מהתרגשות בשאתו קדיש לאלה שלא חזרו מהתופת.

זה הרגע הקשה?

״לא, מבחינתי הרגע הקשה ביותר בסרט לקוח מראיון עם אמא שלי באוסף עדויות השואה של שפילברג. כשרואים אותה משבחת את גיסי, שואלת המראיינת ‘מה עם הבן שלך באמריקה?’, היא משיבה – ‘כן, זה אמנון’ ומלווה את דבריה בתנועת יד האומרת ‘אל תבזבזי לי את הזמן’. זה לא יוצא לי מהראש”.

מה הניע אותך לעשות את הסרט?

״הרגשתי חובה לעשות משהו שיאפשר לי להסיר מהצוואר את העול שרבץ עלי, ולהשאיר משהו לדורות הבאים. הייתי רוצה שהסרט ישודר בנטפליקס. אנחנו כיום החברה הגדולה ביותר שמספקת להם ציוד. הפרס שלי יהיה כשאנשים יראו אותו ויפיקו לקחים”.

והלקח שלך?

״הלקח שלי הוא שאני חי בפחד מתמיד מכך שחלילה יקרה משהו לא טוב. זה מה שהכניסו לנו, היהודים, לראש. זה חלק מהגלותיות שלא מרפה ממני גם בחיים
הטובים שיש לי. אני פוחד לשמוח”.

זאת הייתה עבורך גיחה חד־פעמית לעשייה קולנועית?

״לא, אני כבר מגלגל את ההפקה הבאה. מה שאני יכול לגלות לגביה זה שגם היא תיגע בשואה. אסור להרפות, בפרט לנוכח הנתונים ששני שלישים ממסיימי התיכון האמריקאים בשנה לא שמעו את השם אושוויץ, ויש בארצות הברית יותר ויותר מכחישי שואה”.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

היסטוריה קהילתית: הנשיא טראמפ ינאם לראשונה בכנס ארגון IAC

Published

on

תקדים: זה יהיה נאומו הראשון של נשיא ארה"ב בפני ארגון יהודי-ישראלי א־פוליטי • מנכ"ל IAC, שהם ניקולט: "מדובר בבשורה לא רק לארגון שלנו, אלא לכל הקהילה הפרו-ישראלית באמריקה שמאמינה בקשר החזק בין המדינות”

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ינאם בכנס השנתי של ארגון IAC בתחילת דצמבר. טראמפ ינאם ב־7 בדצמבר, בכנס השנתי שייערך במלון-ריזורט דיפלומט הוליווד בפלורידה. זה יהיה הנאום הראשון של נשיא בפני ארגון יהודי א־פוליטי.

ה- IAC, שנוסד לפני כעשור בלוס אנג'לס, מובל על ידי הקהילה הישראלית־אמריקאית ברחבי הישבת ופועל לחיבור, לחיזוק הקשר ולתמיכה במדינת ישראל ביותר
מ־ 73 קהילות ו־100 קמפוסים ברחבי ארה"ב.

הכנס השנתי יחל ב־5 בדצמבר ויתקיים עד ל־8 בדצמבר. הוא צפוי לארח יותר מ־3,500 אנשים מרחבי ארה"ב וישראל, ביניהם נבחרי ציבור, אנשי אקדמיה ותקשורת בכירים, וכן מנהיגים מובילים בקהילה היהודית והישראלית־אמריקאית. נושא הכנס הוא ״ישראל ביחד״ מתוך כוונה לשלוח מסר של תמיכה ללא סייג בקשר בין ישראל לבין העם היהודי.

מנכ"ל ארגון ה- IAC, שוהם ניקולט: ״לארגון צעיר כמו שלנו, זהו כבוד אדיר לארח את נשיא ארצות הברית דונאלנד טראמפ, שמגיע בפעם הראשונה לדבר בפני ארגון יהודי א-פוליטי. מדובר בבשורה לא רק ל-IAC אלא לכל הקהילה הפרו-ישראלית באמריקה שמאמינה בקשר החזק בין המדינות".

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

בהשראת מדי צה"ל: הלוק המחאתי של נועה קירל

Published

on

מדובונים למדי צה"ל: נועה קירל, כוכבת הפופ המצליחה ביותר בישראל, השבוע בטקס פרסי המוזיקהEMA של ערוץ MTV כאורחת כבוד בטקס. מדובר בפעם השנייה שקירל צועדת על השטיח האדום של הטקס. בשנת 2017, קירל השאירה רושם בלתי נשכח עם שמלת הדובונים השנויה במחלוקת שלבשה. אבל גם הפעם היא לא ויתר קונטרוברסליות, עם תלבושת בהשראת מדי צה"ל.

על השטיח האדום, קירל לבשה שמלה כסופה מבריקה של המעצב אלון ליבנה, שאולי משכה עיניים מרוב ברק ונצנוצים, אבל זו לא התלבושת שנזכור לדורות. לעומת זאת, למסיבת האפטר פארטי קירל הגיעה עם לוק מעורר עניין, לכל הפחות, ששואב השראה ממדים צבאיים, ומזכיר מאוד מדי צה"ל. ע"פ המעצבת בוגרת שנקר ליה פתאל, הבגד שואב השראה ממדים צבאיים "כביטוי לאיום על החברה משימוש בנשק בלתי חוקי". "הבגד מייצג את האשליה החברתית שאנו חיים בה שהכל נראה ורוד ויפה על מנת להסתיר לפעמים את הבעיות החברתיות מתחת לפני השטח", מסבירה המעצבת. בחרתי ליצור את הפרינט של ההסוואה מפרחים בצבעוניות נועזת ובולטת כביטוי לחיים חסרי הדאגות שאנו מציגים".

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

יכום עשור: מספר הטסים מישראל לחו"ל זינק פי 2

Published

on

מעל 4 מיליון תיירים יגיעו השנה לישראל. בתוך עשור, מספר התיירים הוכפל, ומספר הישראלים שטסו לחו"ל זינק ב–125%

סיכום עשור בפעילות האווירית: מספר התיירים שהגיעו לארץ הוכפל ומספר הישראלים שיצאו בטיסות זינק ב-125% ב-2010 עברו בנתב"ג בטיסות בינלאומיות כ-11.5 מיליון נוסעים. 2019 צפויה להסתיים עם מעבר של כ-24 מיליון נוסעים – גידול שלא מוכר באף מקום בעולם. ב-2020 אף יעבור השדה לקטגוריה של נמלי תעופה שבהם התנועה היא מעל 25 מיליון נוסעים. מספר התיירים שהגיעו דרך האוויר הוכפל.

ב-2010 הנתון היה כ- 1.9מיליון, והשנה, כ-4 מיליון. גם יציאות הישראלים לחו"ל זינקו בשל פתיחת השמיים שהביאה עוד ועוד חברות תעופה, בהן חברות לואו-קוסט שהוסיפו יעדים והביאו לירידת מחירים. ב-2010 נרשמו כ-3.9 מיליון יציאות של ישראלים לחו"ל בדרך האוויר. שנת 2019 צפויה לרשום גידול של כ-125%, למעלה מ-8 מיליון יציאות. זאת כאשר חלק מהיוצאים לחול עשו זאת פעמיים או יותר במהלך השנה. גם מפת חברות התעופה השתנתה. ב-2010 העשירייה הראשונה נראתה כך: אל על, ארקיע, לופטהנזה, סן דור, יונייטד (קונטיננטל דאז), דלתא, טורקיש, ישראייר, אליטליה וסוויס. כיום המצב שונה: בינואר-ספטמבר, אל על נותרה במקום הראשון ואחריה וויזאייר, טורקיש, איזיג'ט, ארקיע, אירופלוט, ישראייר, אוקראיין, יונייטד וריינאייר.

ואילו נתיבי אוויר הכי פעילים מנתב"ג? חלק מהמדינות שבעשירייה הראשונה החליפו מיקומים. ב-2010 הסדר היה ארה"ב, גרמניה, איטליה, צרפת, אנגליה, רוסיה, ספרד, טורקיה, יוון ושווייץ. בסוף דצמבר הוא צפוי להיראות כך: טורקיה, ארה"ב, יוון, צרפת, איטליה, גרמניה, רוסיה, אנגליה, ספרד ואוקראינה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות