To fight the good fight - טיילור עמרני נלחמת למען ישראל ( והיא רק בת 23) - שבוע ישראלי
Connect with us

Featured

To fight the good fight – טיילור עמרני נלחמת למען ישראל ( והיא רק בת 23)

Published

on

טיילור עמרני נולדה וגדלה בוואלי של לוס אנג׳לס אבל תמיד הרגישה זרה ומוזרה • היא עלתה לישראל, שירתה בצה״ל כמדריכת חי״ר, סיימה בהצטיינות תואר במרכז הבינתחומי בהרצליה – ופגשה את אהבת חייה, אחיה קליין, שאיבד את מאור עיניו ב׳צוק איתן׳ • עכשיו היא מנהלת מבצע הסברה עצמאי על ישראל ברשתות החברתיות ומתעקשת להיות מעורבת בשינוי פני החברה • ראיון מיוחד

מאת: אלעד מסורי

 

בכל שנה יותר ויותר ישראלים מהגרים לעיר המלאכים כדי לנסות להגשים חלומות בתחומים שונים. יש כאלה שבואו נודה על האמת, מבקשים למצוא מפלט מהמציאות הלא פשוטה בארץ הקודש, כזו המאתגרת את אזרחיה ברמה היום יומית מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית.

אבל יש כאלו שדווקא מעדיפים לעשות את הדרך ההפוכה. לא, אני לא מדבר על טיול קצרצר וחינמי במסגרת ׳תגלית׳ וגם לא חופשת קיץ ארוכה של ביקור קרובים בישראל. אלא על יהודים-אמריקאים, בנים ובנות להורים ישראלים, שמחליטים לעזוב את חיי הנוחות של לוס אנג׳לס ולעשות עליה לישראל, להתנדב לשירות צבאי מלא ולמקד את חייהם במטרה להפוך את הארץ הקטנטנה שלנו לטובה יותר.

נא להכיר את טיילור עמרני; כן, גם אותי שיעשע צמד המילים המרכיבים את שמה – המיזוג התימ־ני-אמריקאי שנראה לרגע בלתי אפשרי. אך הבחורה הצעירה (רק בת 23) והמבטיחה מוכיחה שאין דבר כזה בלתי אפשרי, או כמו שאומרת המנטרה שמתנוססת בעמוד הפייסבוק המצליח שלה: .The only disability in life is a bad attitude

שום דבר לא באמת הכין אותי לפצצת האנרגיה המתפרצת שנקראת טיילור עמרני, בעלת הלוק התימ־ני-ישראלי שכולנו מכירים וחיוך ענקי שלא נגמר. היא מדברת עברית שוטפת עם מבטא אמריקאי שהולך ונעלם.

במהלך השירות הצבאי בצה״ל

לפני שש שנים החליטה טיילור לעזוב את לוס אנג׳לס לאחר שפשוט לא מצאה את עצמה כאן. ״בכל מקום קראו לי טיילור הישראלית״, היא נזכרת. היא עברה לישראל, התגייסה לצה״ל בתפקיד מאתגר כמדריכת חי״ר והשתתפה בפעולות מבצעיות ב׳עמוד ענן׳ ו׳צוק איתן׳. וכך, את טיילור הישנה שבקושי סיימה תיכון בארצות הברית החליפה טיילור הישראלית שסיימה תואר ראשון בממשל בהצטיינות במרכז הבינתחומי IDC בהרצליה, הפכה להיות מורה פרטית למשפטים, ועכשיו מנהלת קריירה מצליחה כמובילת דעה במדיה החברתית ויועצת תקשורת עבור חברות הייטק עם אג׳נדה ברורה- להסביר את ישראל טוב יותר ברחבי העולם.

בשיחה אישית היא סיפרה לי על השינוי הגדול בחייה כאשר הכירה את אחיה קליין – החבר הנוכחי והאהבה הגדולה של חייה. אחיה נפצע במהלך שירותו הצבאי ב׳צוק איתן׳ כשנשלח לנטרל מנהרת תופת של החמאס. בפציעה הקשה הוא איבד את מאור עיניו. השניים הכירו כאשר טיילור התנדבה לסייע לו בלימודים ועל הדרך נכבשה בקסמיו. המסר שלה: לפעמים העובדה שאנחנו רואים רק מפריעה לנו לשים לב לדברים החשובים ביותר באדם שמולנו.

בקושי ידעתי לכתוב את השם שלי

טיילור, מתי הייתה ההיכרות הראשונה שלך עם ישראל?

״נולדתי וגדלתי בשרמן אוקס לאבא ישראלי, רזי, ממוצא תימני, ואמא שרה – אמריקאית שהתגיירה. אבא תמיד דיבר איתי ועם אח שלי עברית בבית. כבר כילדה היה לי קשה להתחבר לבנות האמריקאיות ולא מצאתי חברות. רוב התיכון הייתי לבד או מבלה זמן עם אבא שלי. מגיל שנתיים, כל חופש גדול הייתי טסה לישראל ולפעמים בכלל לא רציתי לחזור. אני חושבת שישראל תמיד הייתה חלק ממני. הזהות שלי היא ישראלית-אמריקאית. ארצות הברית היא מדינה מדהימה שנתנה לאבא שלי הזדמנויות גדולות שבלעדיהן אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות את החיים שאני חיה כאן היום. אני מאוד ציונית; בארצות הברית קראו לי ׳טיילור הישראלית׳.

את מקבלת הרבה תגובות על השם המיוחד שלך?

״כן, פעם עצר אותי כאן שוטר בכביש. הוא ראה את השם ברישיון נהיגה והתחיל לצחוק. הוא לא הבין מה הקשר: טיילור השם הכי אמריקאי ועמרני – הכי תימני. האמת – זה ‘אייס ברייקיר׳ מצויין.״

מה גרם לך לעזוב את לוס אנג׳לס הנוחה ולעבור לישראל? 

״נראה לי שזה בא ממקום שלא מצאתי את עצמי בחברה האמריקאית. לא היו לי חברות שם ואלו שהיו זה היה לא אמיתי. בישראל מצאתי חברות אמיתיות, זה סוג אחר של קשר. גם עם הקהילה הישראלית באל-איי לא הצלחתי להתחבר. הייתי תלמידה גרועה בתיכון וזה מצחיק כי כאן בישראל הייתי מצטיינת באוניברסיטה, והיום אני מלמדת שיעורים פרטיים במשפטים. משלמים לי הרבה כסף לעזור וללמד סטודנטים.

״הרגשתי שאני צריכה לצאת ממקום הנוחות והסביבה הטבעית שלי לפני שאני מחליטה מה אעשה בחיים. ידעתי שהצבא זו הדרך הכי טובה מפני שתקופה של שנתייים שם מבגרת אותך בעשר שנים. אני זוכרת שבאחד הביקורים בישראל חברה שלי קיבלה צו ראשון. הסתכלתי על הפנים שלה וראיתי כמה היא מתרגשת, היא ממש הייתה מאושרת. קצת הופתעתי לראות את השמחה שלה מכיוון שחשבתי שרוב הישראלים לא מתים על הצבא. היא הסבירה לי כמה זה חשוב וסיפרה לי יותר על צה״ל, ואז ברגע הזה החלטתי שאני גם רוצה להתגייס. עד היום אני אומרת לה שבזכותה התגייסתי לצה״ל״.

איך התנהל תהליך הגיוס שלך לצה״ל?

״הצטרפתי לגרעין ׳צבר׳, היינו 25 צעירים מלוס אנג׳לס וגרנו בקיבוץ ניר יצחק בדרום. עברנו תהליך שנקרא פרק קליטה שנמשך שלושה חודשים, שבו לקחו אותנו לכל מיני מקומות בארץ. החלום שלי היה להיות מדריכת חי״ר, זה הדבר היחידי שרציתי לעשות בצבא. כולם אמרו לי שלא אוכל לקבל את התפקיד הזה בגלל העברית הלא מספיק טובה שלי.

״באמצע הפרק קליטה באו אליי ואמרו לי ׳טיילור אם אתה רוצה להיות מדריכת חי״ר את צריכה להתגייס מחר׳. אז עזבתי את כל החברים והתגייסתי לבד. לא היה לי זמן לקנות דברים או לארגן תיק אפילו. התחלתי ללמד את עצמי לקרוא ולכתוב וזה היה מאוד מאתגר. כשהגעתי לצבא בקושי ידעתי לכתוב את השם שלי. אז פשוט הייתי יושבת כל ערב לבד ולומדת לכתוב בעברית.

״בקורס מדריכות חי״ר העיפו מלא בנות על העברית שלהן והצוות היה בטוח שגם אני לא אשאר. הם נדהמו ושאלו אותי איך עברתי את המיונים בבק״ום. הם אמרו לי ׳את יודעת עם עברית כזו את כנראה לא תישארי בקורס׳. אמרתי להם אני אשאר אל תדאגו.״

״בשבוע הראשון שלי בבסיס קיבלתי שבת ונשארתי איזה 21 יום בבסיס. אבל לא היה איכפת לי, נהנתי מזה. החבר׳ה היו קוראים לי ״שמחת יום א״ במקום שביזות יום א, כי תמיד נהנתי, חייכתי ורציתי שיהיה כיף לכולם. סיימתי כסמלת בתפקיד פיקודי ממש לפני צוק איתן. זה היה תפקיד מאוד משמעותי ומאוד מאתגר. אני זוכרת שהדרכנו חיילים ממש על הגבול, בשיא החום בלי מקלחת מלא ימים וככה למעשה סיימתי את השירות שלי״.

רגע מסויים בשירות שלא תשכחי.

״כשהדרכתי על מערכת קטלנית של נשקים מאוד כבדים. פגשתי שם בחור שהיה בבסיס ביום הולדת שלו. הוא אמר לי ‘איזה כיף להיות כאן ביום הולדת ולא בעוד מסיבה בווגאס׳. לצערי שנה אחרי בדיוק מיום ההולדת שלו קברו אותו כי הוא נהרג במהלך ׳צוק איתן׳. בפעם האחרונה שראית אותו זה היה ביום הולדת שלו״.

אחיה רואה המון דברים מבלי לראות

מה עשית אחרי השירות הצבאי?

״שבוע אחרי השחרור התחלתי ללמוד. לא היה טיול ולא כלום כי אבא שלי הוא תימני והוא קרייזי. הוא מאוד קשוח. בשנה השלישית ללימודים נכנסתי לתוכנית מצטיינים שקוראים לה ‘תוכנית ארגוב לדיפלומטיה ומנהיגות׳ ומשם החלטתי שאני אעשה תקשורת והסברה בארץ והחלטתי להישאר״.

וגם מצאת אהבה במהלך הלימודים.

״כן, קוראים לו אחיה קליין. נפגשנו במרכז הבינתחומי כשלמדתי ממשל והייתי ב׳תוכנית ארגוב׳ (על שם שלמה ארגוב ז״ל, שגריר ישראל בלונדון שנרצח ערב מלחמת לבנון הראשונה, א.מ.). הגעתי לעזור לו בלימודים ואז גיליתי בן אדם מדהים. אחיה היה קצין ביחידת יהלום, הוא נכנס למנהרה שהתפוצצה בעזה ממש לפני צוק איתן, הוא נפצע קשה ואיבד את הראיה, אבל חזר לצבא אחרי הפציעה שלו. היום הוא ספורטאי מצטיין בנבחרת חתירה הפרא – אולמפית של ישראל. הוא מצטיין בלימודים, סיים תואר ראשון ועכשיו מתחיל תואר שני בביטחון וטרור, אז הוא ניצח בסוף את החיים״.

מה גרם לך להתאהב באחיה?

״כל פעם כשהייתי יושבת עם אחיה הרגשתי שאני יוצאת ממנו עם המון אנרגיות לעשות מלא דברים, הוא תמיד נתן לי מלא מוטיבציה לעשיה. אני מעריצה אותו ואת מה שהוא עבר אבל עדיין הוא בן אדם אופטימי. יש לנו חיבור ממש טוב, שנינו אנשים אופטימים. אנחנו אנשים שמתרכזים בפתרון ולא בבעיות. תוך כדי שעזרתי לו בלימודים לאט לאט אמרתי לו: ׳תשמע אני לא יודעת אם אני צריכה להישאר לעבוד איתך כי אני קצת מאוהבת בך׳. והוא השיב: ׳מדהים, אני גם מאוהב בך…״

טיילור והחבר אחיה

אז בעצם הוא התאהב בך מבלי לראות אותך אפילו.

״נכון, אבל אני תמיד אומרת שאני לא מרגישה שהוא מפספס משהו כי הוא רואה אותי יותר מכולם. הוא גם נותן לי אפשרות להסתכל על העולם ועל החיים בצורה הרבה יותר שונה. היום אני מבינה כמה זה לא כל כך חשוב לראות דברים בצורה פיזית. אחיה רואה המון דברים מבלי לראות. אני חושבת שאנחנו מפספסים הרבה דברים בחיים בגלל שאנחנו רואים. הוא תמיד אומר לי: ״זו הבעיה שלך שאת רואה״. וזה נכון, אנחנו בדרך כלל שופטים דברים על פי מראה ולא נכנסים לעומק.

״אחיה צריך ממש להתרכז, להקשיב ולשמוע. היכולת שלו להבין תלויה במילים שלי מפני שהוא לא יכול לראות אותי או את שפת הגוף שלי ובגלל זה הוא עושה מה שהרבה גברים לא עושים – הוא באמת מקשיב לי״.

טיילור מנהלת עמוד פייסבוק מצליח בשם: To fight the good fight שתפקידו לתת במה לצעירים מוכשרים להגן על האמת שלהם, להילחם באקסטרים מכל צד של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. היא עושה זאת בעיקר בהעלאת סרטוני וידאו מעניינים ולפעמים משעשים בהם היא מדברת על הנושאים שקשורים במצבים שונים במדינת ישראל, יוצאת נגד גזענות נגד ערבים ויהודים כאחד. טיילור זוכה לעשרות אלפי צפיות ומאות תגובות ותאמינו או לא – היא עושה את זה עם חיוך על הפנים. כן זה אפשרי. טיילור: ״למרות שקיבלתי מלא פניות מאירגונים יהודיים, אני משתדלת לא להיות קשורה לשום ארגון אלא לפעול כעצמאית, רק ככה אוכל לשלוט על המילים והמסרים שלי ולהגיד מה שאני רוצה״.

איך את רואה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

״אני חושבת שמרוב שהתרגלנו להגיב בחזרה לאנשים ששונאים אותנו הפכנו להיות הקיצוניים בעצמנו. אנחנו אומרים שאנחנו ליברלים ומוסריים אבל באותו משפט אני שומעת אנשים אומרים ׳שישרפו הערבים ושאי אפשר לסמוך עליהם׳. ישראלים בטבע שלהם הם אנשים עם לב מאוד גדול, אנשים עם יכולת מחשבה מאוד גמישה. אבל מרוב שעברנו לחיות במוד של הגנה הפכנו להיות קיצוניים מידי.

״אני בעלת דעות ימניות אבל זה לא אומר שאי אפשר לבקר את עצמך במקרים שאתה לא בסדר, ואנחנו לא תמיד בסדר. גם אנחנו עושים טעויות, ולנסות להציג מצב שאנחנו תמיד בסדר זה פשוט מראה על חוסר ביטחון באמת שלנו. ככה יותר קשה לנו לשכנע אנשים שאנחנו צודקים.

״למרות שאני ימנית וציונית, עדיין יש לי דעות שהן לא כל כך פופלאריות. אני יושבת בשולחן עם נשים פלסטינאיות ומדברת איתן על שלום. חשוב שהעולם יראה איזון מסויים בנושא של ישראל, ואני לא חושבת שהכל שווה כי מצד אחד יש ארגון טרור ומצד שני את צה״ל, אבל להיות קיצוניים לצד שלנו זה גם לא אפקטיבי״.

במרכז הבינתחומי בהרצליה. הפנים האמיתיות של ישראל

כל קהילה נמצאת בבועה שלה

מה דעתך על התקשורת בישראל?

יש שני סוגים של תקשורת: הטלוויזיה שהיא המיינסטרים, ויש את התקשורת שיותר משפיעה על המחשבות של אנשים שהיא ברשתות החברתיות. ישראל במצב לא טוב בתקשורת הזו. הגורמים המוסמכים שהתפקיד שלהם זה להסביר ולהגן על המוניטין של ישראל, עושים כל פעם את אותו הדבר. משפטים כמו: ״חמאס זה ארגון טרור ולישראל יש את הזכות להגן על עצמה״ כבר יצאו לי מהאוזניים, אני מתעצבנת לקרוא אותם. זה אותו מסר שחוזר על עצמו. אנשים שכבר תומכים בישראל מאמינים בזה, זה לא מסר שעובר אצל אנשים שלא תומכים בישראל״.

אז מה המטרה מאחורי המסרים שלך?

״אני תמיד אומרת שהמצב הכי טוב זה להפוך מישהו ששונא את ישראל למישהו שהוא לפחות לא נגדה. לגרום לו להבין כמה הנושא מורכב ולהביא אותו למצב שאין לו דיעה. אנחנו לא יכולים להפוך את שונאי ישראל לציונים, אבל כן לפחות להביא אותם למצב שיש להם דילמה פנימית שהם לא בטוחים באיזה צד הם רוצים לתמוך״.

איזו עיתונאות בישראל את כן אוהבת?

״אני מאוד אוהבת את ערוץ ׳כאן 11׳ החדש. הם  עושים עבודה טובה של חדשות, מתעסקים בפערים בחברה הישראלית, שמים שם אנשים חרדים ונותנים להם להיראות כבני אדם עם פנים. הם מראים את המגוון בחברה הישראלית ועוזרים לצמצם את הפערים שזה הדבר הכי חשוב היום בישראל. האיום הכי גדול להצלחה של המדינה שלנו הוא הפערים בחברה – שכל קהילה נמצאת בבועה שלה, לא כולם מתגייסים לצבא וכבר לא עוברים את אותה הדרך. זה מה שישבור אותנו, הרבה לפני איראן והטילים שלה״.

במהלך הרצאה במרכז הבינתחומי בהרצליה

מה את הכי אוהבת בישראל?

״שמתייחסים אליי כמו אל משפחה. כן, הישראלים לא מנומסים, לא מחזיקים את הדלת ואומרים תודה ובבקשה כל שניה כמו בארצות הברית. אבל כשאני באמת צריכה אותם הם תמיד שם בשבילי. אם אני צריכה לגייס כסף למטרות טובות, הישראלים תמיד רוצים לעזור. אני פשוט מרגישה פה בבית הרבה יותר ממה שאני ארגיש בלוס אנג׳לס, בלי ספק. החום הישראלי וההרגשה שכולם שותפים בכל, לטוב ולרע״.

את כבר 6 שנים בארץ. מה החלום שלך?

״להרגיש שעשיתי שינוי חשוב וטוב. כל יום אני שואלת את עצמי – מה זו הצלחה? ומבינה שזה להבין מה עשיתי היום שהיה בו חלק והשפעה לטובה. אני לא רוצה לעבוד רק בשביל הטייטל אלא לעשות משהו בשביל העתיד של ישראל והציונות. אני לא בטוחה עדיין באיזו דרך, אולי אפילו בפוליטיקה, אבל העיקר להשפיע לטובה על מדינת ישראל״.

Featured

גל גדות ברשימת השחקניות הרווחיות ביותר

Published

on

השחקנית הבינלאומית נכנסה למקום ה-10 ברשימת הכוכבות של הוליווד • במקום הראשון: סקהרלט ג'והנסון עם 40.5 מיליון דולר • אז כמה גל מרוויחה?

מאת: ערן סויסה // Israel Hayom

גל גדות נכנסה לרשימת עשרת השחקניות הרווחיות של "הוליווד": השחקנית הישראליתהבינלאומית דורגה במקום העשירי עם הכנסות של עשרה מיליון דולרים. הסכום הזה, למקרה שתהיתם, הוא לפני ניכויי מס, עמלת סוכן ועורכי דין.

בראש הרשימה מככבת סקהרלט ג'והנסון עם 40.5 מיליון דולרים; במקום השני אנג'לינה ג'ולי שזוכה גם לכותרות חיוביות עם 28 מיליון דולרים; במקום השלישי הנמסיס הנצחית של ג'ולי, ג'ניפר אניסטון, עם 19.5 מיליון דולרים; במקום הרביעי ג'ניפר לורנס עם 18 מיליון דולרים; במקום החמישי ריס ווית'רספון עם 16.5 מיליון דולרים; במקום השישי, עם הפרש של חצי מיליון דולרים בלבד, מתמקמת השחקנית הצעירה ביותר ברשימה מילה קוניס עם 16 מיליון דולרים; במקום השביעי ג'וליה רוברטס עם 13 מיליון דולרים; במקום השמיני קייט בלאנשט עם 12.5 מיליון דולרים; ובמקום התשיעי מליסה מקארת'י עם 12 מיליון דולרים.

מי שפחות שמחה לקרוא את הרשימה היא אומה ת'ורמן, שבשנה שעברה כיכבה בראש. השנה היא היתה עסוקה בעיקר בלבזבז את מה שהרוויחה ולא דורגה השנה כלל.

 

המשך לקרוא

Featured

אייס אייס בייבי: איך התינוקת הפלסטינית שנהרגה בעזה נמצאה חיה ושלמה בלוס אנג׳לס?

Published

on

מדוע הציג אתר עיתון "הארץ" בישראל תמונה של פעוטה אמריקאית מלוס אנג'לס בתור תינוקת עזתית שנהרגה בהפצצת צה"ל? תשמעו סיפור:

מתוך מדור ביקורת התקשורת "מי נגד מי" של אביב הורוביץ באתר מאקו: ביום חמישי האחרון נערכה ברצועת עזה הלווייתן של ביאן חמאש בת השנה וחצי, ושל אמה, אינאס בת ה-23, שנהרגו לילה קודם בתקיפת חיל האוויר ברצועת עזה. באותו יום פורסמו בכמה אתרים פלסטינים וברשתות החברתיות תמונותיה לכאורה של ביאן הפעוטה. כעבור שלושה ימים, בראשון, פירסם גדעון לוי בעמוד הדעות של "הארץ" מאמר נוקב על כך שהריגתן של השתיים התקבלה באדישות בציבור ובקושי זכתה לאזכור בתקשורת הישראלית. בגוף המאמר שובץ ציוץ בערבית שגם בו הופיעו אותן ארבע תמונות. בהמשך אותו יום העלה "הארץ" לדף הפייסבוק שלו את הפוסט הבא (עם שלוש מהתמונות הללו):ֿ

הפוסט של "הארץ". בתמונה האמצעית: לא תינוקת עזתית

אבל האם כל התמונות שבפוסט הן אכן של הפעוטה שנהרגה? והאם בכולן בכלל מופיעה אותה הילדה? התשובה לשתי השאלות שלילית.

שימו לב לתמונה האמצעית, הבולטת ביותר, של פעוטה חמודה ושובת לב. עכשיו נחצה את האוקיינוס, הרחק מרצועת עזה, וננחת בחוף המערבי של ארצות הברית. שם, בלוס אנג'לס, חיים בכייף אוסטין מק'ברום, כדורסלן מכללות לשעבר, וזוגתו קת'רין פייז, מאמנת כושר ומגישת טלוויזיה. יחד מתחזקים השניים ערוץ יוטיוב לוהט, The ACE Family, שצבר כבר יותר מ-10 מיליון עוקבים, פלוס חשבון אינסטגרם חם עם יותר ממיליון ו-400 אלף עוקבים. במאי 2016 נולדה לזוג הנוצץ תינוקת ששמה אל ליבלי. ביום הולדתה האחרון עלה בעמוד של "משפחת אייס" הפוסט הבא עם תמונתה של בתם:

הפוסט של משפחת אייס בלוס אנג׳לס

בעקבות הפיכתה של אל ליבלי הקטנה בכל כורחה לפעוטה העזתית ביאן חמאש שנהרגה, קיבלו הזוג מק'ברום את פייז מבול של פניות באינסטגרם שיידעו אותם במתרחש. חיפוש בגוגל ו/או חיטוט קל ברשתות החברתיות עשויים היו למנוע את הטעות.

שלושה ימים לפני הפוסט של "הארץ" העלה חשבון הטוויטר The Mossad (המכריז שאינו שייך לארגון המוסד, ובכל זאת צבר עד כה 84,071 עוקבים, ומקיים מעקב אחרי חשבון הטוויטר של אדם אחד בלבד – חסן רוחאני) את הציוץ הבא:

הציוץ של "המוסד". עלה על הפברוק

מ"הארץ" נמסר בתגובה: "לצערנו הסתמכנו על התמונות של ביאן שמילאו את הרשתות החברתיות ללא בדיקה מעמיקה בנוגע למקורן. כמובן שהמאמר של גדעון לוי מדייק בעובדות, והטעות נעוצה רק בתמונה אחת מתוך השלוש בפוסט שפרסמנו בפייסבוק. אנו מצטערים על הטעות, ונבדוק את עצמנו על מנת שלא תחזור על עצמה בעתיד".

המשך לקרוא

Featured

"אני ילדה שלא רוצה להתבגר; בחיים אני לא אצא לפנסיה״

Published

on

חדוה עמרני-דנוף מוציאה אלבום חדש – הקלטה של הופעה חיה במוזיאון תל אביב סיבה טובה לשיחה פתוחה בביתה בבוורלי הילס על הילדות, הסלבס של המאה שעברה, ההצלחה הענקית ביפן והאהבה העצומה לארץ שלא חדלה לרגע • אחרי ״אני חולם על נעמי ו״סאלם עליכום״ – חדוה כבר חולמת ועובדת על הלהיט הבא

מאת: מיכה קינן

הבית הגדול, ששופץ לא מכבר, הוא בן טיפוחיה של חדווה עמרני ועומד במעלה הגבעה התלולה ביותר של בוורלי הילס ומשקיף לנופה המדהים של לוס אנג׳לס. דלת המתכת הרקועה בידי חרש ברזל אומן, נפתחת אחרי מספר צילצולי מצילה אלקטרונית חרישית בידי רייעה, העוזרת האינדונזית המסורה. ״אתה רוצה קפה בוצי?״ היא שואלת/פוקדת בעברית במבטא מוזר וממהרת לקנקן נחושת תימני לשפות מים לקפה עלית שחור עם הל מ״סמי מכולת״. כעבור כמה דקות יורדת חדוה עמרני בגלימה יפיפיה רקומה רקמה תימנית ממרומי האולימפיה של ביתה עמוס האומנות מסיוריה ברחבי הגלובוס.

אנחנו עוברים לאגף שקט בטרקלין רבוד בספות משי ועטוף מרבצי כריות בוץ וארגמן.

״40 שנה עפו לי כאן כמו רוח״ מתלוננת חדווה בערגה אמיתית, ״הכתובת האמיתית שלי היא תל-אביב״.

״מותק, אני ישראלית אסלית, אל תסתכל בקנקן של כל הוואזות והאגרטלים הסינים האלה, בפנים בפנים אני היא חדוה עמרני הקטנה והחמודה מכרם התימנים״ היא פותחת מונולוג שימשך חמש שעות והרבה קפה בוץ ומיני תרגימא מלאכת ידיה הענוגות. ״אני מנהלת חיים של משרד נסיעות ואמרגנות פעילים , כל הזמן על הקו לוס אנג׳לס-תל אביב. לפעמים אני קמה בלילה ולא יודעת עם אני בארץ או פה״.

יש לה שתי מזוודות ממותגים יקרים, שעומדות בחדר ארונות, שיכול לאכלס משפחה של עולים חדשים. בשבוע הבא היא מקפלת את מיטב מחלצותיה התפורים מאריגים משובחים ומרשרשים ועולה לטיסה ישירה במחלקה ראשונה בנוחיות רבה, לישראל, להמשיך בעבודה על הפקת התקליט שלה הבא.

לאחרונה יצא אלבום מצוין בשם ״חדווה עמרני במוזיאון תל אביב״ שהוא אוסף שירים של גדודי המלחינים והפזמונאים בארץ וכולל מספר שירים שחדווה כתבה ואחד מהם עם בנה המוזיקאי דורון דנוף.

״זה הכול זמני,״היא אומרת, ״בסוף אני חוזרת לתמיד. קניתי כבר חלקת קבר בנחל יצחק, וזה יהיה ביתי הסופי והאחרון. אני מזמן משמשת שגרירה ישראלית של כבוד בכל העולם. טסה לכול מקום שיבקשו אותי, מתל-אביב לטוקיו, מלוס אנג׳לס ליוהנסבורג. הקונסוליה בלוס אנג׳לס יודעת את מספר הטלפון שלי בעל פה. גם הילדים שלי ישראלים, והם חייבים דרכון ישראלי כל פעם שאנחנו חוזרים הביתה לתל אביב״.

״הבן דורון למד ב-NYU תואר שני במוזיקה, והיום הוא עושה חיל בניו יורק. הבת אוראל היא עורכת דין מצטיינת בלוס אנג׳לס״, היא מתגאה.

עלילות משפחת עמרני

חדוה: ״נולדתי למשפחת עמרני הגדולה, בכרם התימנים. הרחובות לא היו סלולים, שיחקנו בחולות, לא היה חשמל, ישבנו עם ״לוקסים״ בערב ולמדנו עברית ותנ״ך בחושך, אכלנו לחם עם מרגרינה וסוכר ובבוקר אבא הכין סנדוויץ לבי״ס עם מריחה שקופה של גבינת תנובה. ביום שבת קיבלנו ג׳חנון וביצה קשה עם סלט תימני עם הרבה גרגיר מלח ומיץ לימון.

״אבא שלי נולד בארץ בשנת 1909. הוריו באו מתימן בשנת 1882 מאזור שנקרא ״עמרן״, סבתא מצד אבא היתה לוי אבל סבא הוא עמרני. אבא נבחר ליקיר תל אביב אחרי שהיה במועצת העיריה מטעם חרות. הוא היה, מה זה גבר יפה, נדבן ופעיל ציבור גדול. הסבתא לא ידעה קרוא וכתוב,אבל היתה לה אינטליגנציה גבוהה,היא הקימה את עזרת נשים יוצאות תימן (״ענית״) והן טיפלו בעולים, יחד עם הגברים באגודת התימנים, שאבא היה יו״ר שלה.

״העולים למדו בתלמוד תורה עברית וביום סללו כבישים ובנו את העיר החדשה תל-אביב שנולדה בחולות ופרחה ונתנה חיים. כשאני חוזרת לתקופה של מחוזות ילדותי, כמו שאומרים, אני נזכרת שבבית שלנו גרו חמש משפחות ולמטה היתה מאפיה, ואני זוכרת במיוחד שקרצפנו את המאפיה לפני פסח ואפינו מצות שמורות.

זה עבד כמו בית דפוס, היתה מכונה קטנה שעשתה חורים במצות ואנחנו עטפנו את התוצרת בנייר מיוחד. עבדנו כל הלילה ובבוקר הגיעו הקונים. עד הצהרים לא נשארה מצה אחת. בערב החג כבר ניקינו את המאפיה וסידרנו שטיחים וכריות על הרצפה וערכנו את השולחן שהיה דרגש עץ נמוך. אחרי בית הכנסת עשינו ליל הסדר לכל משפחת עמרני, אולי 50 איש באו, כולם שתו יין כולל הילדים.

״בסוכות מכרנו את ארבעת המינים בחצר של בית הכנסת הגדול באלנבי. הילדים מהמשפחה קלעו צמות מעלים של עץ תמר ריחני ועטפו את ארבעת המינים, אתה לא מבין איזו חוויה, איזה אתרוגים יפים היו, עטופים במוך כזה. אהבתי להריח את ההדסים ולדמיין נסיך התימני יפה מזמין אותי לסוכתו המלכותית״.

״באותם ימים, היה למשפחה רחוב שלם באמצע שוק הכרמל. קראו לו ״שוק העמרנים״ מכרנו שם חמוצים שעשינו בבית ופיצוחים שקלינו במאפיה וסבא עשה יין במרתף שלנו, הילדים דרכו על הענבים ביקב המשפחתי. הסבא נתן לכל בן חנות, לאבא נתנו חנות פירות וירקות אבל הוא הזניח אותה כי היה פעיל ציבור ואמא נשאה בעול הפרנסה.

״לסבתא כהן מצד אמא היתה חנות מכולת זעירה בשכונת שבזי ברחוב אחד העם.

הקליינטים הקבועים שלה היו גולדה מאיר, אחד העם, טשרניחובסקי ,שלוש, וכל מיני מנהיגים מפורסמים שהיו מכורים למעדנים שלה.

״סבתא כהן דיברה מספר שפות, גם יידיש. סבתא עמרני ידעה חמש שפות וגם לדינו. הסבתות ניהלו את הבתים בזמן שהגברים התפנקו בבית הכנסת או בעיריית תל-אביב. הן עבדו קשה מאוד, ניהלו את המפעלים הביתיים, אפילו בית מלאכה מתפרת שמלות ״משכית״ שרקמו בו עשר תימניות זקנות.

״הוריי היו מקסימים והיתה לי ילדות צנועה ומאושרת. כולם עבדו קשה. אמא התרוצצה וניהלה את העסקים, אבא עזר לכל העולים ולנזקקים, עד שקיבל עבודה בעירייה ונבחר למועצת העיר.״

הקבלה ללהקת פיקוד מרכז

״בבית הספר התחלתי להשתתף בפעילות מוזיקלית. שרתי בהופעות, למדתי כינור וחליל. אחי מוני היה שר מגיל צעיר במועדון הלילה ״צברה״ ברחוב הירקון. יש לו קול אדיר, לא נולד זמר כזה. והנה יום אחד הוא בא אלי ואומר שנרשם כצמד לתחרות כשרונות צעירים בחסות מעריב, מה יכול לקרות כבר?

״לבשנו את בגדי השבת והלכנו להיכל התרבות, עם חצי מהמשפחה לחיזוק. כשקראו לנו לבמה אני מהפחד לא יצא לי קול איזה דקה שלמה. המנחה היה יצחק שמעוני ואמר לי בשקט לא להתרגש ומיד חזר לי הקול. קיבלנו מקום שלישי מתוך ארבעים מתחרים. למחרת התמונה שלנו היתה במעריב ואבא הלך בגאווה ענקית בכל המשרדים בעירייה להראות לאשכנזים מה זה משפחת עמרני מכרם התימנים״.

״בסוף התיכון בא אלי המורה למוזיקה, ששמע שעמנואל זמיר היה נותן לי לשיר שירים של שושנה דמארי ואסתר עופרים בערבי שירה בבית לסין ואמר לי שסידר לי אודישן בלהקת פיקוד מרכז. אני בכלל תכננתי ללכת ללמוד הוראה ולהיות מורה לעברית בצבא. אמרתי לו מה פתאום? הייתי ביישנית, אתה לא מתאר לך כמה ביישנית הייתי, מה זה ביישנית? נורא נורא בישנית. באתי מרקע של ביישנות וצניעות. כל התימנים היו ביישנים, ללא בטחון עצמי. לא היה לנו במה להתגאות, באנו על שטיח של קסמים אבל נחשבנו לשוורצעז. מקסימום היינו עוזרות בית כי היינו מסורות ונקיות. לכול אשכנזיה שכיבדה את עצמה היתה עוזרת תימניה, אז עוד לא היו פיליפיניות״.

״טוב, אז קיבלתי אומץ ותמיכה מעמנואל זמיר וקיבלתי יותר ויותר בטחון, והלכתי לבחינה של הלהקה והתקבלתי להיות הסולנית. באותו שבוע ההורים ביקרו את כל החברים בכרם ונתנו להם ממתקים כולל המשפחה של בועז שרעבי שאבא שלי ושלו היו כמו אחים וההורים של יזהר כהן שגרו מולנו.

״בלהקת פיקוד מרכז היו איתי אושיק לוי, שלמה וישינסקי, דני רווה, מיכל טל ודני ליטאי היה המנהל המוזיקלי. מיד קיבלתי לשיר סולו עם אושיק לוי את השיר ״שם הרי גולן״ שהפך ללהיט היסטרי בארץ.

״כעבור חודש הצטרף ללהקה עולה חדש מצרפת בשם דויד רוזנטל שגר בקיבוץ עד הצבא. בקיבוץ היה מופיע ושר עם גיטרה בחמש שפות, היה לו קול יפה, מוכשר חבל על הזמן. כשכולם הלכו לשתות בדיזנגוף אחרי ההופעות, אותי הביאו הביתה, אבא שלי שמר עלי מכל משמר והודיע בצבא שהם אחראים על הצניעות שלי עם כל המשתמע מכך. המשאית של הלהקה עם הברזנט המטולא, היתה אוספת אותי בצהרים והחזירה אותי בחמש בבוקר. היינו יושבים על כל הציוד ונוסעים לבסיסים להופיע.

״באותם הימים, לא היה ללהקות ציוד הגברה ולימדו אותנו לצעוק מעל כל במה עד שלהקת הנח״ל קיבלה תרומה מאמריקה וקנו להם מיקרופונים אז קנו גם לנו.

במשך הנסיעות עשינו קילומטראז׳ לא יאומן. ישנו בדרך על הספסל ויום אחד דויד טל (עיברת את השם מרוזנטל) פינה לי מקום על הספסל לידו לנמנם, כי הייתי מה זה עייפה. למחרת שמתי לב שהוא נותן לי תשומת לב מיוחדת גם על הבמה, וככה מצאנו שפה משותפת. הוא היה כזה שרמנטי אירופאי כזה, ואני הביישנית הרגשתי פתאום מיוחדת ולאט לאט נשבתי בקסמיו ונמשכתי אליו. הפכנו לזוג.״

״לפני דויד היו לי המון מחזרים, אבל אבא לא נתן לי לצאת עם אף אחד. הייתי תמימה, זכה וברה. כשהבאתי את דויד הביתה. ההורים נדלקו ומיד נתנו את הברכה, אבל זה היה כבר אחרי שהיינו רישמיים ורומנטים״.

״באותה תקופה היה מקובל בלהקות שהטובים יותר עושים חלטורות בחוץ ומופיעים תמורת כסף. אושיק, דויד טל ואני הקמנו שלישיה והתחלנו להופיע, בתחילה באופן מוצנע ולאחר מכן הצטרפו עוד חברים מהלהקה וקיבלנו בטחון מוגזם. אפילו קיבלה הלהקה הזמנה מחברת התקליט להוציא סינגל של ״שיר השכונה״, משום שה״תרנגולים״ לא חשבו להקליט את זה. התוצאה היתה מהממת, התקליט יצא לשוק ואברהם פשנל, שהיה האמרגן של התרנגולים, רצה לרצוח אותנו״…

ההצלחה של חדוה ודויד

״אחרי השיחרור הקמנו את ״רביעית הטיילת״ שכללה את גבי ברלין, אריה גרנות, דויד ואני והספקנו לבצע את הלהיט ״רוצה איתך הלילה בטיילת״ של דויד קריבושה ורפי בן משה. אבל השותפות הזו לא החזיקה מעמד ודויד ואני התחלנו לאסוף חומר לתקליט ראשון שנקרא ״חדוה ודוד – צמד זמרי עם״.

״בשנת 1966 חיבר אותנו האמרגן שלנו שמואל צמח עם חברת ההפקות ״בימות״ שהמנהלים שלה היו חיים חפר ויענקל׳ה אגמון והתקליט שיצא בחברת ישראפון הכיל את הלהיט ״סתיו״, שחיברו לנו שלום חנוך ושמרית אור, כשהיו תלמידים ב״בית צבי״. זה היה השיר המוקלט הראשון של שלום חנוך. בצד הראשון של האלבום היו לנו גם שירים מקוריים כמו ״השועל״, ״חלומי״ ו״אם לא תבוא״, שקיבלו המון השמעות ברדיו. בצד השני של האלבום היו שירי עמים כמו ״על החלון חנה יושבת״ ושיר החתונה הגרוזיני ״גוגלי גוגלי״, שהצליח מאוד בהופעות שלנו. (האלבום יצא בהוצאה מחודשת בשנת 2000 )״.

״ההצלחה הגדולה והראשונה שלנו על הבמה הייתה בפסטיבל הזמר תשכ״ו (1966), שבו זכינו במקום השלישי עם השיר ״השניים״. בפסטיבל 1967 שרנו את ״דבש ניגר״, שיר שכבר נכנס לקלאסיקה ובעקבותיו הוזמנו על ידי ״קול ישראל״ להקליט שירים עבריים ישנים בעיבודים חדשים. בין השאר הקלטנו אז את השירים ״שם שועלים יש״ ו״למולדתי״.

״ככה הפכתי לסלבריטאית, אלא מה, ביישנית גמורה. יום אחד אני יוצאת מהמשרד של שמוליק צמח ובדיוק יורד מהקומה השניה, מהמשרד של פשנל, אורי זוהר. אני מנסה להצמד לקיר ולהבלע בתוכו אבל אורי תופס אותי ואומר לי עם הפה הגדול שלו דחילק חדוה, לא חבל, תרדי מהשירים המתוקים שלך, חאלס בן אדם, תלכי הביתה, תתחתני עם דויד ותהיי עקרת בית, עם שני תימנים צרפתים כאלה. תשכחי את כל החרא הזה, מה יש לך לחפש בתוך הגועל הזה, זה לא בשבילך. אין פלא שאורי זוהר עזב את הקריירה וחזר בתשובה!

״אחרי ההופעות בלילה, יצאו כל האמנים לאכול ב״גמליאל ״ בכרם, וכולם היו חברים מהברנז׳ה, אותי גם הכירו אנשים מהשכונה והיו מבקשים חתימה. ברחוב היו רצים אחרי ונאלצתי להתעלם ממבטים, אבל זה לא כמו היום עם ההתנפלות של הפפארצי. כשאני בארץ ושואלים אותי ברחוב ״זו את?״ אז אני אומרת, כן, בלי בושה.

״אז, גם היו מעט סטארים בארץ, השוק היה קטן ולא היו הרבה זמרים וגם לא היתה טלוויזיה, כך שחוץ משני הערוצים ברדיו, קול ישראל וגלי צה״ל, היו רק תמונות מהעיתונים והופעות מעל במות תיאטרון, החשיפה היתה קטנה הרבה יותר מהיום״.

״באותו זמן היתה לדויד ולי הופעות ב״עומר כיאם״ ביפו. היתה לנו הצלחה עצומה והמועדון היה מלא מפה לפה כל ערב. יונתן כרמון יצא לחו״ל עם להקת הריקודים שלו לייצג את ישראל עם הגראנד מיוזיקל של ישראל. בין האומנים שהופיעו וליוו את הרקדנים היו ״החלונות הגבוהים״ עם ג׳וזי כץ, אריק אינשטיין ושמוליק קראוס. איך שהם מופיעים בפריז, מגלה ג׳וזי לתדהמתה שהיא בהריון משמוליק קראוס. הרופאים החזירו אותה ארצה מיד לשמירת הריון והלהקה הלכה בעקבותיה. באותו ערב מגיע אלינו ל״עומר כיאם״ גברי לוי, שהיה המנהל העסקי של להקת כרמון. הוא ניגש אלינו בהפסקה ומבקש לדבר איתנו. יש לי הצעה שלא תוכלו לסרב לה,״ הוא אומר בהתרגשות, ״אנחנו צריכים להקת זמר שתחליף את ה״חלונות״ בסיבוב הופעות בעולם ותייצג את המדינה״.

״מרגע זה החיים שלנו מקבלים תפנית של 180 מעלות. עוד באותו לילה אירגנו לנו ממשרד החוץ דרכונים וכרטיסים ולמחרת בצהרים היינו בפריז להמשיך את ההופעה שנקטעה באיבה. היינו טריים ירוקים ורעננים. רק השתחררנו לפני שנתיים מהצבא, עדיין לא שכחנו את ריח הברזנט של המשאית וכבר הסתובבנו והופענו במקומות הכי מדהימים בעולם. בכל מקום התקבלנו כמו גיבורים. זו היתה התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. אחר חודשיים בניו יורק בברודווי חזרה להקת כרמון ארצה ואז אמרנו, יאללה, הגענו עד אמריקה, נישאר פה קצת״.

״ואז באו לנו המון הופעות בכל המועדונים והבמות הכי מכובדות בניו יורק וברחבי אמריקה. הופענו והופענו בלי סוף. לאחר מספר חודשים שמתי לב שדויד שהיה בן הזוג שלי מתחיל לזייף. לא על הבמה, אלא באופן יותר אינטימי. התחלנו לריב ולהתקוטט כמו ילדים והיה ברור שהעסק הרומנטי בינינו גמור אבל המשכנו להופיע. אני זוכרת הופעה מסוימת שדויד ואני לא דיברנו מאחורי הקלעים, לא ידענו גם עם איזה שירים נופיע וזה הפך לפיאסקו אמיתי, אבל איך שהוא ההופעה נגמרה בהצלחה״.

״יום אחד יושב בשורה ראשונה בחור אמריקאי חתיך עם החברה שלו ולא מפסיק למחוא לי כפיים. מיד אחרי ההופעה אנחנו נפגשים באפטר פרטי, מסתבר שהוא רופא סטאז׳ר וזה משאיר עלי רושם מצויין. האמרגן שלנו, רני, בחור די גבוה ורזה, שם לב לקטע ומחליט לארגן לי איתו שידוך, ובלי שאני אדע הוא פוגש את העלם האמריקאי בטיול סקי באוסטריה ומספר לו שאני חמה עליו רצח. בינתיים הוא נותן לו את הטלפון שלי וחוזרים לניו יורק.

״מיד שהם נוחתים רני מצלצל אלי ואומר לי ״את זוכרת את החתיך מהמסיבה, פגשתי אותו והוא מה זה דלוק עליך, ממש אש. איך שיצלצל את תצאי איתו לארוחת ערב״. ואני אומרת לו, ‘רני אתה לא נורמלי, מה אני הולכת לעשות עם רופא אמריקאי חנון? אני בשואו ביזנס והוא מטפל בפרוסטטות אמריקאיות, אין לנו שום דבר משותף. אבל אם אתה מצטרף אני באה׳, טוב הדוקטור מצלצל, שמו דרך אגב דדלי , שם שלקח לי די זמן להרגע ממנו, ומבקש להפגש״.

״הוא מופיע אצלי בדירה ושלושתינו יורדים לחניה, שם מחכה יגואר ספורט קטנה. רני נדחק פנימה בקושי רב, ויושב צפוף בכסא ואין לי יותר מקום, אז אני מצטמקת על הברכיים שלו ואנחנו יוצאים לדייט הראשון שלי עם בעלי לעתיד דדלי דנוף ומכאן התחיל הרומן״.

״דויד ואני מוזמנים לסידרת הופעות בארץ, לאחר שנתיים שלא ביקרנו את המולדת. פונים אלינו מחברת התקליטים אר.סי.איי ומציעים לנו שנשלח שיר שייצג את ישראל ואם יתקבל נופיע איתו בפסטיבל בינלאומי ביפן. פנינו לדויד קריבושה שאמר שיש לו שיר פרסומת לקפה ״עלית״, שיש לו ‘הוק טוב׳ ואפשר להפוך אותו למשהו מאוד קליט.

״תוך יומיים התחלנו לעבוד על ״אני חולם על נעמי״ ושלחנו אותו לתחרות ביפן. קיבלנו הזמנה להופיע איתו בפסטיבל ״יאמהה״ הבינלאומי ביפן. מתוך 47 ארצות זכינו במקום ראשון זו הייתה סנסציה ענקית. כתבו עלינו בכל העיתונים, התמונות שלנו הופיעו בכל לוחות מודעות ביפן. למדנו את התרגום היפני ביומיים, היפאנית שלנו היתה כל-כך טובה, שרוב האנשים ששמעו את השיר ולא ראו את הפסטיבל, לא ידעו שאנחנו לא יפאנים. מכרנו מיליון ומשהו עותקים וזה פתח לנו דלת לקרירה ארוכה ביפן. בהמשך הקלטנו עוד שמונה אלבומים נוספים ביפנית ונחשבנו שם בשנות ה-70 לכוכבי על, שרנו הרבה שירים ישראלים ביפנית״.

חדווה עושה סולו

״כשחזרנו מיפן חיכה לי דדלי בניו יורק,כבר בשדה התעופה קנדי הוא אמר שנשבר לו מהעיר הקרה הזאת ושנעבור לקליפורניה. האמת היא שגם אני הייתי מוכנה לשינוי למרות שהיה לי מאוד נוח שם מבחינת הקריירה. אמרתי לדדלי שאהיה מוכנה למעבר כזה רק אם אני מקבלת טבעת והוא הבין את הרמז. נסענו לסן פרנסיסקו לגשש וחשבנו לקנות בית בסוסליטו, אבל מזג אוויר עם האובך הניצחי לא התאים לאופי שלנו. בנוסף לכך לא היתה תעשיית בידור והקלטות או טלוויזיה בסן פרנסיסקו. או-קיי, אמרתי לארוסי, אני מוכנה לעבור ללוס אנג׳לס״.

״משנת 1977 התחלתי לבנות לעצמי קריירה עצמאית באמריקה ובארץ. ואז התחלתי להלחין ולכתוב לעצמי. ב-76׳ שרתי בפסטיבל המזרחי את ״מי אני״ שכתבתי אבל ה׳ילדה׳ עפרה חזה זכתה במקום ראשון. אחר-כך הגיע תור ״בלב אחד״ (״סאלם עליכום״, לחן של דובי זלצר ומילים של חיים חפר), בפסטיבל הזמר של 78׳, זו היתה ההחמצה הגדולה ביותר שלי.

״היה תיקו בין ‘אבניבי׳ של יזהר כהן, שהוא חבר טוב שלי, לשיר שלי, והשופטים החליטו ש׳אבניבי׳ זכה. אני חושבת שזה היה מתוכנן למפרע, אחרת אין לזה הסבר.

בדיוק באותה תקופה, אחרי הסכם השלום עם מצרים, ‘סאלם עליכום׳ היה שיר אקטואלי לתקופה ולמצב. עד היום הוא להיט ענקי.

את ‘סאלם עליכום׳ משמיעים הרבה יותר וזוכרים יותר. היה לו מסר, והטיימינג היה כל-כך נכון, אולם העובדה שחייתי בארה״ב לא מצאה חן בעיני השופטים ולכן לא זכיתי במקום ראשון. היתה תקופה שיורדים נחשבו ״נפולת של נמושות״. נכון ש׳אבניבי׳ זכה באירוויזיון, אבל גם ‘סאלם עליכום׳ היה זוכה והופך להיות להיט ענקי באירופה״.

״אני זוכרת איך כשיצאתי למחרת בבוקר מהמלון ולקחתי מונית, הנהג אמר לי: ‘סידרו אותך׳. אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ואומרים: ‘אח, איזו אכזבה. כל-כך היית צריכה לקבל את הפרס׳״.

״הכישלון הזה לא גרם לי לוותר. שנה אחרי הגעתי עם ״שנינו יחדיו״, שכתבו שמעון קופלנסקי ומשה טימור. הפעם קיבלתי רק מקום שלישי: גם השיר הזה, תאמין לי, היה יכול לקבל מקום ראשון. אמרו לי שזה בגלל שלבשתי לבוש מאוד נועז. זה היה בתיאטרון ירושלים, היו בקהל הרבה דתיים, ובארץ היו אז יותר קונסרבטיבים. הלבוש היה סקסי ונועז – זה היה מין מדונה כזה בזמנו, וזה הקדים את זמנו״.

״שנה אחר-כך שוב הזמינו אותי. שרתי שיר של יאיר קלינגר, ‘בוא אלי׳, וקיבלתי אכזבה ענקית. כל הקיבוצים שהיו בהם נקודות הצבעה נתנו לי אפס. זאת היתה הפעם האחרונה שנתנו לאמנים שבאו מחוץ-לארץ להשתתף בפסטיבל זמר. התנגדו לי, אמרו שאני יורדת, למרות שאני בחיים לא החשבתי את עצמי כיורדת״.

״הרגשתי מאוד פגועה. מאוד מאוד כאב לי. מה לעשות שמצאתי את הבן-אדם הכי מתאים לי בחיים? שוברים נישואים בגלל המדינה? לא חושבת. בעלי ניסה לגור בארץ, ולא התאים לו. הוא כל-כך אמריקאי, כזה פדנט, מאוד קונסרבטיבי״.

לא תיכננתי להישאר באמריקה

״אני לא יכולה להפסיק לשיר. מזמינים אותי גם היום להופעות בכל מיני מוסדות ישראלים ויהודים בארצות-הברית.הסגנון ורמת ההופעה שלי לא בהחלט מתאימים להופיע במסעדות בחתונות ובר-מצוות. אני אומנית-יוצרת. אני כותבת את החומרים שלי. אני רוצה לעשות דברים חדשים, רוצה שישמעו שלא נשארתי מה שהייתי פעם, שאני יותר ממה שהייתי שהתקדמתי עם הזמן״.

״כמה זמרות בגיל שלי או פחות נראות כמוני? לא הרבה. אני עובדת על עצמי. אני מתעמלת יום-יום, אני שומרת על דיאטה נכונה, אני מטפחת את עצמי. אני ילדה שלא רוצה להתבגר. אני גם מתלבשת כמו צעירה, מפחיד אותי להראות זקנה. יש לי אנרגיה, מה לעשות. אני יוצרת. בחיים אני לא אצא לפנסיה.

״יצרתי משהו בארצות-הברית, זה שוק בלתי חדיר, עד שאמרתי: ‘זה לא אני. אני צריכה אמא, אני צריכה בית׳. אני לא רוצה להופיע בפני היהודים האמריקאים, כי אני לא רוצה לשיר רק את ‘הבה נגילה׳ ו׳צאנה צאנה׳. אני רוצה לשיר משהו שמדבר אלי ועושה לי טוב על הנשמה. אשמח להופיע בבתי-ספר ולשיר שירים ישראליים ישנים ולהחדיר את המורשת הישראלית והיהודית לדור הצעיר״.

״בארץ אני חיה כמו ישראלית. גם בחו״ל אני חיה כמו ישראלית. אני לא אמריקאית, ולעולם אלא אהיה אמריקאית. יש לי פספורט, אבל זה לא אמיתי עלי. אתה לא משנה תדמית בגלל פספורט. אתה לא משנה את האישיות שלך, את האמונה שלך, את הרגשות שלך, את האהבה שלך.

״לא תיכננתי להישאר באמריקה, אבל הכרתי את דדלי ונוצר קשר מאוד מיוחד. בניתי משפחה לתפארת, השנים עושות את שלהם, חברים נעלמים או נפטרים.

״שותפי לצמד, דויד טל נפטר לפני חמש עשרה שנים. הוא היה חלק חשוב מחיי, תמיד. ירד לי משהו מהחיים כשהוא הלך, כי האמנתי שאולי עדיין נוכל להתחדש כצמד. במופע הקרוב שלי, עליו אני עובדת בימים אלה אני משלבת הרבה להיטים שלי ושל חדוה ודויד. מי ייתן ויוולד יום ואמצא את ‘דויד׳ החדש ונחדש את הצמד שוב״…

 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

Facebook Pagelike Widget

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות