Connect with us

אירועים

׳הסנדק׳ של ההיפ הופ הישראלי

Published

on

קובי שמעוני, או בשמו הידוע סאבלימינל, מגיע ללוס אנג'לס כדי להנחות מסיבת חנוכה בדאון טאון – בראיון מיוחד הוא מספר על הדרך הקשה להצלחה, הסינגל החדש מעורר המחלוקת, שיתופי הפעולה עם זמרים מוכרים וההערכה הגדולה שלו לג'יי-זי

מאת: אלעד מסורי

ההיפ הופ הישראלי הפך בשנים האחרונות לסגנון המוזיקה האהוב והפופולארי בישראל. מה שהתחיל כאומנות שוליים באמצע שנות ה-90 פרץ בגדול עם להקות כמו שב״ק ס' וסאבלימינל, המשיך עם ׳הדג נחש׳ והפך במהרה לתעשיה סופר מצליחה של אמני ראפ והיפ הופ ששולטים במצעדי ההשמעות ברדיו, מבצעים שיתופי פעולה מיוחדים עם זמרים וזמרות מהז׳אנר הים תיכוני, הרוק והפופ הישראלי.

קובי שמעוני, או בשם הבמה שלו ׳סאבלימינל׳ הוא האיש שלמעשה התחיל הכל. אם תרצו ׳הסדנק׳ של מוזיקת ההיפ הופ הישראלי. שמעוני אסף עימו כישרונות רבים איש איש בתחומו וקרא להם ׳משפחת TACT׳ ביחד החלו להחדיר את עולם הקצב והלירק של ניו יורק לתל אביב.

עם תום שירותו הצבאי הוציא את האלבום עליו עבד שנים לפני, ׳אור מציון׳, ששומר על מעמדו כאלבום ההיפ הופ הנמכר ביותר בישראל והתווה את הדרך לבאים אחריו.

היום שמעוני הוא תעשיה: מנהל את לייבל התקליטים המצליח ׳טאקט רקורדס׳, מפיק מוזיקאלי מבוקש ושופט בתוכניות מיוזיק ריאלטי. לפני שבועיים גם שיחרר סינגל חדש לרדיו בסגנון האפרו-ביט שזוכה להצלחה גדולה.

בסוף השבוע הקרוב הוא מגיע להופיע ולהנחות את מסיבת חנוכה הענקית של לקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס של המפיק ליאור גוב וצוות LG Entrerprises.

קובי, אל-איי לא זרה לך.

״ממש לא, הופעתי כאן במון בעבר. גם בחגיגות שנות ה-60 למדינת ישראל, זה היה בפארק עם שלומי שבת. הייתי עושה גם הופעות באבלון ובכל מיני מסיבות בעיר.

בשנים האחרונות לא היה לי זמן להגיע אבל עכשיו אני שמח לבוא לבקר".

מהיכן נולד הסינגל החדש ״עושה מה שבא לי״?

״ הסינגל ׳עושה מה שבא לי׳ הוא חלק מאלבום שכולו מתאפיין בסגנון האפרו ביט – זאנר מוזיקלי שתפס אותי לפני שנתיים. ממש נשאבתי לתוך הדבר הזה ואני שומע המון אמנים שמגעים מניגריה, מקניה ומקומות כאלו. אני כל כך בתוך זה שלאחרונה זה בא ממש על חשבון ההיפ הופ שאני כל כך אוהב.

״הכל התחיל בטיול לתאילנד, התגלגלתי למסיבה של חבר׳ה צרפתים שהביאו את הסצנה הזו לפני שאר העולם. אפרו-ביט היא למעשה מוזיקה אפריקאית שפוגשת את הסאונד של היום.

״הייתי בשוק שיש מוזיקה שאני כל כך אוהב. התחלתי ממש מיד לכתוב מוזיקה כזו. ״עושה מה שבא לי ״הוא הסינגל השלישי שהוצאתי בסגנון הזה. הראשון היה ״תן למוזיקה לדבר״ שעשה כבר 30מליון צפיות ביו טיוב.

׳עושה מה שבא לי׳ זה שיר שמאוד מאפיין את החיים שלי. תמיד הייתי מנסה לכבוש פסגות: את הפלייליסט הזה או את ההופעה ההיא, ועכשיו אחרי הרבה שנים אני במקום אחר לגמרי בחיים – אני כבר אבא לילדים, יש לי למעלה מ-55 שירים שהיו מקום ראשון בישראל גם שלי וגם שהפקתי לאמנים אחרים. אני עם מופע גדול שנקרא ׳הקונצרט׳ שרץ כבר שנתיים ומאוד מצליח בכל הארץ.

אני מרגיש שאני כבר לא צריך להוכיח ולהילחם. זה מקום שמאוד רציתי להגיע אליו. היום אני כותב המון בשביל אחרים אבל גם לעצמי וזה המקום של השיר להיות חופשי לעשות מה שבא לך ולתת למוזיקה לדבר".

הייתה ביקורת כלפי הקליפ של השיר שבו אתה נראה צבוע כגבר שחור. אמרו שהוא גזעני ומזכיר את ה׳בלק פייסינג׳ מארצות הברית שהציג ניחוס ולעג לתרבות השחורה בידי האדם הלבן.

״שמעתי את הביקורת הזו ואני כל כך לא מסכים איתה. אני חושב שזה טימטום לחשוב שאני מנכס תרבות של מישהו אחר. אנחנו חיים במדינת ישראל. כולנו נולדנו בשילוב של מיליון תרבויות. הבן אדם האחרון שאפשר להדביק לו תדמית של גזען זה אני. כל השירים שלי תמיד מדברים על ביחד ועל שיוויון. בקליפ עשיתי שלוש דמויות: אחת לבנה, אחת של מלך ואחת של מלך שחור. הבלייק פייס שקיבל את הביקורת בארצות הברית קרה כאשר לבנים היו צובעים את הפנים שלהם בשחור ועושים תנועות של דבילים כדי להשפיל את השחורים. אני צבעתי את עצמי בשחור אבל התלבשתי כמלך עם כתר לא הייתה פה שום השפלה אלה עשיית כבוד. השחורים לא יוצאים נלעגים בקליפ אלא מלכים. בקליפ מופעים גם רקדנים שחורים שרוקדים איתי ביחד ולכן זה ממש לא אותו הדבר. אני חושב שאנשים מחפשים ביקורת מתחת דמה שיהיה על מה לדבר עליו.״

איך גילית את ההיפ הופ בפעם הראשונה?

״אתה יודע זה קצת נדוש להגיד אבל ההיפ הופ גילה אותי. הייתי ילד מאוד מוזיקלי ושמעתי הרבה את VOICE OF PEACE, תחנת הרדיו הפיראטית של אייבי נתן שפעלה אז ובסוף הטביעו אותה. היו מנגנים שם את הדברים הכי חדשים וחמים שיצאו מארצות הברית ואירופה. אלו היו שנים של פריחה בעולם הטכנו סי אנד סי פקטורי מיוזיק, סנאפ, דוקטור אלבן והיו אחרי זה אמריקאים NEW KIDS ON THE BLOCK וגם טו אנלימידטיד ואיסט 17. תמיד הייתי עושה את כל הפרייזינג והראפ באנגלית וכולם היו מתפלאים מאיפה אתה יודע אנגלית כל כך טוב ואיך אתה שר את זה. הבנתי שיש משהו שאני מאוד טוב בו. בבית ספר היה לי קשה כי הייתי דילסקט, והעניין של המוזיקה היה לי כל כך קל עבורי. הייתי יכול לשמוע שיר ביפנית שלוש פעמים ולדעת אותו בעל פה. בשלב יותר מאוחר גילית את ׳פאביליק אנמי׳, אם סי המר ואל אל קול ג׳י. התחלתי להבין שזה חלק מתרבות ההיפ הופ והייתי מושפע מכל הג׳אנר הלוחמני והגאנסטר ראפ שמגיע מלוס אנג׳לס.״

״הרגע הזה שגיליתי שהיפ הופ זה משהו שאני רוצה לעשות כל החיים היה כששמעתי את האלבום הראשון של ׳נתורייס ביג׳- Ready to die. אלבום שיצא ב- 1992והכניס אותי לתוך העולם שלו.

״מצאנו את יואב אליאסי (הצל) ואת צ׳ולו ויחד עם כל מיני חבר׳ה הקמנו את סצנת ההיפ הופ בישראל. חיפשנו לפתוח לעצמנו מועדון שנוכל לנגן שם את המוזיקה שלנו. לקבוצה שלנו TACT Tel aviv City Team וזה עבד שהבחור הכי גדול בחברה לנו היה שומר בשער ואחר כך הוא גם נהייתה לו חברת שמירה. הראשון שהיה לו רשיון היה מסיע אותנו ואחר כך נולדה לו חברת הסעות של אמנים. הבחור שבא מחו״ל עם תקליטים נדירים היה הדי גיי שלנו. כבר ב 1997 החומרים הראשונים יצאו החוצה והגיעו לתודעה כשהוצאנו את האלבום ׳ישראלים צבניים אחד אחד׳".

התחלת הקריירה המשמעותית של סאבלימינל הייתה צריכה להמתין, כאשר בגיל 18 התגייס לשירות קרבי בצבא. אך מיד עם שיחרורו בתחילת שנות ה-2000 הוא הפך את משפחת טאקט לחברת תקליטים עצמאית וביחד עם ״הצל״ שיחרר את אלבום הבכורה האדיר שלהם ״האור מציון״, שהיה למעשה המפץ הגדול של עולם ההיפ הופ הישראלי. זכה להצלחה אדירה והוכיח שניתן לעשות את זה בעברית.

למרות ההצלחה המסחרית התגובות של התקשורת הייתה לא פשוטה.

״כן, הרגשתי שיש לי אויב גדול. בתקשורת ניסו לצייר אותי כפנאט ימיני וקיצוני. כתבו עלינו דברים כמו ״נוער הגבעות אצלנו בתל אביב״. היה קשה לעכל אותנו, לא נראנו כמו המוזיקה הסטנדרטית בישראל. באנו כמו חבורה של אריות עם שרשראות ומגן דוד וכובעים ולא ידעו איך לאכול אותנו".

זה היה רק המראה שלכם או שהיו לכם גם מסרים פוליטיים, יהודיים, ימניים וציונים? באותה התקופה פעלה גם להקת שב״ק ס שאותם התקשורת קיבלה בהתלהבות רבה.

״אנחנו ושב׳"ק ס זה שני הפכים. בשירים שלהם ברוב המקרים הם התעסקו בשטויות. עם שירים כמו ׳מקופף הבננות ׳וכאלה' זה היה כיף וקליל וזה היה מותר. אנחנו באנו עם אג׳נדה פוליטית וחברתית ודיברנו בכוונה בשפה נמוכה של הרחוב כדי שאנשים יקשיבו למילים. זה היה שונה ממוזיקה ישראלית של אז שנכתבה בשפה מאוד גבוהה. האופנה והבגדים שלנו, התכשיטים, הקעקועים הכובעים והסאונד של המוזיקה היה זר זה עשה ממש מהפכה״.

צחוק הגורל, בהתחלה לא קיבלו אתכם והיום אומרים שאתה יותר מידי ממוסחר, פופלארי לא ראפר אמיתי. 

״על כל הטובים והמוכשרים אומרים כבר שהם לא ראפרים. גם בארצות הברית יש ראפרים מצליחים שאומרים עליהם שהם כבר לא רפארים, כמו ג׳יי זי או דרייק. אלו ראפרים שתמיד מחפשים לאתגר את עצמם ולעלות יותר גבוה, הם לא נצמדים למה שהם עשו בעבר. אני לא מוצא הגיון להמשיך לעשות אותם דברים שעשיתי בעבר. זה ישן ומשעמם אותי. אני מנסה להמציא את עצמי מחדש ולעשות דברים שיאתגר אותי".

מה זה מוזיקה ישראלית בשבילך?

״היום מוזיקה ישראלית בעיני באה בצבעים של היפ הופ פוגש משהו. כל הלהיטים הגדולים במועדונים הם שירים עם שילוב של השניים. למשל ׳מסיבה בחיפה׳ של האולטרס… ׳האור׳ של אליעד. מוזיקה שנשמעת פרש פוגשת היפ הופ ורגטון וחייב תמיד להיות ראפר טוב שמשתלב. זה מה שהחבר׳ה הצעירים בישראל אוהבים".

איזה אמן את אוהב במיוחד?

נהנתי לעבוד עם כולם: קובי פרץ, ליאור פרחי, מירי בן ארי בארצות הברית, דיויד ברוזה ושלומי שבת. אם אני צריך לבחור מישהו ספציפי: עם גד אלבז היה לי נורא כיף לעבוד, הוא גר היום במיאמי ועשיתי איתו שיר שנקרא ׳הכל מלמעלה׳. גד הוא אחד הכישרונות המיוחדים שיש לנו. יש זמר אדיר שנקרא ליאור אלמליח- הוא פייטן שעשיתי איתו כמה שירים וכל פעם שהוא פותח את הפה ימרוסק ממנו ממש".

אמן אמריקאי שהוא השראה עבורך?

״למרות שלמוזיקה שהוא עושה היום אני פחות מתחבר, האמן שאני הכי מעריך זה ג׳יי-זי. הסתכלתי על איך שהוא הגיע מלמטה, מהגטו, והיום הוא הנשיא של הלייבל הכי גדול של ההיפ הופ בארצות הברית, נשוי ל׳קווין בי׳ ביאנסה) ועושה סיבובי הופעות בהיכלים הגדולים ביותר בעולם. יצא לי לפגוש אותו בפעם הראשונה בניורק והרגשתי את הפרפרים בבטן. ככה נפל לי האסימון שאם יש מישהו שאני ממש מעריץ זה אותו".

מה מחכה לנו בהופעה בחנוכה מסר לקהל שיבוא לראות אותך 

״קודם כל זו הולכת להיות מסיבה שאני אגיע להנחות אותה ולתת כמה שירים בכיף שכולם אוהבים. זה לא המופע המלא שלי, אבל הכנתי כמה דברים במיוחד בשבילכם. הולך להיות שמח, חנוכה, מלא חבר׳ה נפגשים ביחד ויש דיג׳יים טובים ואני גם אעלה איתי זמרים מקומיים. נעשה גם להיטים חדשים וגם את הישנים מהעבר. הולך להיות כיף ויאללה שכולם יבואו לשמוח איתנו!

המסיבה של ליאור גוב ו- LG Entrerprises תתקיים במועדון הגלוב בדאון טאון במוצאי שבת ה- 8בדצמבר. לכרטיסים:818-262-1100

 

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

אירועים

ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה

Published

on

יום ירושלים ה-52 חל ביום ראשון, כ״ח באייר, ה'תשע״ט,2 ביוני2019 • החגיגות כללו ארועים רבים ברחבי העיר ושכונותיה • על הדבש ועל העוקץ בבירת הנצח של ישראל

יש את ירושלים של מעלה, ובה בית מקדש מכון ומזומן (בית המקדש השלישי), מחכה לשעה הנאותה לרדת למקומו על הר המוריה. שם גם יושבים הקדושים והמעונים מהלך למעלה מאלפיים שנים, כמו גם גדולי האומה וחללי צה״ל הקבורים שם למטה. שם יושבים בצוותא נגר אחד מוזר וסנדלר אחד מוזר כמו גם איש לגמרי לא צעיר שבנה הרבה בתים בכל פינות העיר. הם אינם מחכים לאליהו הנביא, כי אם יושבים יחד אתו, בת צחוק על פניהם, מחכים ליום שבו הכל יקרה.

בירושלים של מעלה מכירים בסגולות העיר, ויודעים שאין תחרות בינה לבין צפת, או עם כל מקום אחר בעולם. אפילו ההכרזות המשונות של אונסקו לא יכולות להטריד את מנוחתם, שכן מבדילים הם בין מציאות והיסטוריה לבין חדשות מזויפות והיסטריה.

ירושלים – יש רק אחת. שם התרחשה הבריאה, והביא אברהם את בנו יצחק לעקידה, וחלם יעקב את חלומו, ועלה וירד בסולם בחברת מלאכים, ונלחם עם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וקרו עוד דברים רבים נהדרים ונפלאים, ולפני 52 שנים בדיוק, ביומה השלישי של המלחמה – אותו נס ששת הימים – הכריז מוטה גור, שפיקד על כוח הצנחנים, ״הר הבית בידינו" – שחררנו, לא כבשנו, וחבל שכה רבים בעם מסרבים להבין זאת.

מאז 1967 אנחנו חוגגים את איחוד ירושלים בירתנו, והעולם, כך נראה, מנסה להסתגל לרעיון. חבלי לידה, למעלה מיובל שנים, ואפילו הכרזת דונלד ג׳יי טרמפ, הנשיא האמריקאי הטוב ביותר לישראל שאי פעם היה, שירושלים היא אכן בירת ישראל, עדין נתקלת במחאה קולנית ובסירוב נחרץ, ״כך לא יהיה". ניחא, העולם בסרובו, אך ירושלים של מעלה צופה בנחת רוח במראה שניגלה משתרע לרגליה, אותה ירושלים של מטה, וכמו הורה גאה, נאנחת בקולניות שפרושה ״מה עוד נוכל לבקש ולא קיבלנו כבר!״ עיר בירה, עיר מאוחדת, עיר חיה ונושמת ומתחדשת, עיר בה הקדושה מורגשת על ידי הכל.

בירושלים של מטה יש בנייה אדירה, ופסלים בכל פינה בהם גם אנדרטאות לכל הנופלים בארועי הטרור – ופסי הרכבת הקלה כמו גם הרכבת שמגיעה מתל אביב וכבר לא מתארכת מרחק שעתיים או שלוש עד לגן החיות התנ״כי (הזכירה הנסיעה את הנסיעה בימות הבריטים, מקהיר לדמשק, עת ניתן היה לרדת מהרכבת לקטוף פרחים, ועוד להספיק לתפוס אותה – כה איטית היתה התקדמותה), והכל כה צפוף, כה רוחש אדם.

בחדשות התבשרנו שהאישה שמינה ראש העיר לתפקיד איסוף כספים כל כך מצליחה בתפקידה, שכבר זרמו למעלה ממאה מיליון דולר לקופת הקרן של העיר הקדושה בעולם, שכן אנשים וגופים שואפים להיות חלק מהעיר, להשאיר חותמם, לעזור לה להבנות.

יושב לו שם כל עם ישראל, בירושלים של מעלה, ונהנה מירושלים הקיימת, התגשמות כל המשאלות והמאווים, התפילות, התחינות, הבקשות וההבטחות מהלך אלפיים שנים, ורק טוב הוא רואה בירושלים של מטה. וממעל מסתכל על היושבים לפניו הקב״ה, הוא ולא אחר, אב המשגיח על ילדיו האהובים, וכה מאושר שככה הם ושזו עירו.

ירושלים של מטה

בירושלים של מטה יש עשירים ועניים, אך העניים שמחים בחלקם, וכך יוצא שבירושלים של מטה יש רק אנשים מאושרים. כמו בכל עיר מובילה בעולם, ההבדלים בין בעלי האמצעים לבין חסרי-כל מוקצנים יותר ויותר, כאילו אין קו תפר משותף לכולם – עיר אותה הם חולקים. יש את היהודים המגיעים מאמריקה ומחזיקים דירות שעומדות ריקות כל השנים, קונים חלקות קבר בסכומי עתק וקונים יודאיקה בגלריות שנראות כמו מוזיאונים. חלק משמותיהם מתנוססים בגאווה רבה בראש רשימת התורמים המקבלת את פני הבאים למוזיאונים, בתי חולים ואוניברסיטאות וכמו איצטלא מוכרת מאחורי שמותיהם של הפוליטיקאים המובילים בישראל.

מנגד משכנות מגורים של מעוטי יכולת, והתנועה הבלתי פוסקת, הרעש ועשן האוטובוסים המשתלטים על האזור כולו, והנה בני טובים במכוניותיהם בחלונות סגורים ממהרים לעבור, בכדי להגיע לבתיהם, לשקט ולשלווה, שם ניתן להתעלם משאר העיר ודייריה הפחות רצויים לטעמם.

בירושלים יש מסעדות (שלפי הקו התחתון בחשבון בסיום ארוחה, ניתן לחשוב שביקרנו באחת ממסעדות היוקרה הטובות ביותר בעולם), כמו גם בתי מלון בתפוסה מלאה כל הזמן, במחירים שאינם מביישים את ניו יורק, הונג קונג או בוורלי הילס. מנגד, ישנן דירות מאוכלסות לעייפה במשפחות חרדיות מרובות ילדים ומעוטות יכולת, מרפסות-שהפכו-לחלק-מהדירה (כמו בספרי הארי פוטר ממש) העמוסות כל כך שפלא שהן מחזיקות מעמד ורשתות שיווק שם אותן משפחות קונות ״בזיל הזול״ או ״בחצי מחיר״ או אפילו ״כמעט בחינם", והכל כשר למהדרין. יש גם את הערבים, ואנחנו שומעים כל הזמן שהעיר מחולקת, ושאזורי הערבים ״מוזנחים״ משום-מה ולא מקבלים תמיכה שווה לזו של ירושלים ״האחרת״ – זו של היהודים. נוסיף את החיילים, והנה שלושת המרכיבים של העיר: חרדים, ערבים וחיילים.

בין לבין, העיר מלאה בתיירים החורשים אותה לאורכה ולרוחבה, באוטובוסים, ברכבת הקלה, במוניות וכמובן גם ברגל. גם עבורם, השירותים בתחנה המרכזית מזכירים עולם שלישי ולעומתם האח״מים המגיעים בשיירות מתל-אביב שלחוף הים התיכון, לביקור ביד ושם, פגישה עם הנשיא ועם ראש הממשלה, צילום פה, צילום שם, וחזרה למטה, לאותה עיר-ללא-הפסקה.

להלן נתוני מכון ירושלים למחקר מדיניות בשנתון הסטטיסטיקה ל-2019 שהוצגו לראש העיר הנלהב החדש משה ליאון, שציין ״אני רוצה שכולם יפנימו את העובדה שירושלים מובילה בישראל בכל מובן של המילה."

  • במשך עשור, ההגירה השלילית מעיר הבירה ירדה מ-8,000 אנשים שעזבו את העיר בממוצע מדי שנה ל-6,000 (הגירה שלילית אופינית לערים גדולות בארץ
    ובחו״ל)
  • המספר הגדול ביותר של פרויקטים של בנייה חדשה מאז 2015
  • חמישית מאוכלוסית העיר (22%) היא של יהודים חילוניים, המספר הגבוה ביותר מזה עשור
  • אוכלוסית העיר מתקרבת למיליון (901,300)
  • מספר הסטודנטים בעיר (282,000) עובר את אוכלוסית חיפה
  • בפעם הראשונה מחצית (49%) מכל הגברים החרדים בגיל עבודה משתתפת בכוח העבודה בעיר
  • • מספר החברות הפעילות בהייטק עלה בשליש (33.8% הגידול הגבוה ביותר בישראל (בתל אביב, לשם השוואה, הגידול הוא של 27.1%)
  • מספר התיירים שנשארים ללון בעיר מהלך 2018 הגיע כמעט לחמישה מיליונים (4,937,600 לינות תיירים).

והנה שאלות נוספות, מעבר לנתונים ולמגמות בסימן פיתוח, התרחבות, עליה והתבססות. כמה זקנים ערירים גרים בגפם בירושלים הבירה? כמה ניצולי שואה? כמה משפחות מתחת לקו העוני? כמה דירות עומדות ריקות, ואיזה אחוז הן מכלל הדירות? כמה דירות או בתים בשווי למעלה ממיליון דולר? מה מספר הנפשות הממוצע הגר בדירה של 100 מטר רבוע? כמה שוטרים מגינים על העיר, צביונה, תושביה ומבקריה? שרותי הכבאות כמו גם מד״א – איך מספרם משתווה לערים הגדולות בישראל? כל משרדי הממשלה היו אמורים לעבור לירושלים – האם אכן זה קרה, או האם ישנם עוד משרדים, לדוגמא בת״א? היכן גרים כל עובדי הממשלה – האם הם עולים מדי יום לירושלים? כמה אנשים נכנסים לעיר מדי יום (או כמה מכוניות מגיעות לעיר מדי יום)?

גם ירושלים של מטה עיר מרתקת היא, בכך אין כל ספק.

לתגובות: bussel@m.com

המשך לקרוא

אירועים

שלג, אש והמון כחול לבן

Published

on

ליאור גוב והצוות סיפקו מוזיקה עכשווית ומלא הפתעות במסיבה המרכזית בעיר לכבוד יום העצמאות ה- 71 של ישראל

מעל 1000 בליינים הגיעו במוצ"ש לחגוג את עצמאותה ה-71 של מדינת ישראל. למרות החשש הגדול והפחדים שיש בעיר מהתגודדות באירועים גדולים, המשתתפים לא ויתרו על ההזדמנות לחגוג. המפיק ליאור גוב מספר על עשרות טלפונים מוקדמים בנוגע לשמירה וביטחון. גוב דאג לזה בהקפדה מלאה; "כל המשתתפים נבדקו בקידה בכניסה, הוספנו 6 שומרים ואפילו שוטר סמוי עם נשק רק כדי לאבטח את המקום".

המועדון היה מקושט בדיגלי ישראל ובצבעי הכחול והלבן. הקהל ברובו הגיע לבוש כחול לבן, כבקשת ההפקה.

מאות בלונים קישטו את הרחבה ודגל ישראל ענק התנוסס מעל הקהל בגאווה. הייתה הרגשה כאילו אנחנו בארץ – בכניסה ריח הפלאפל היה משגע חושים, חומוס דוד מכרו פלאפל חם וטעים להפליא. עשרות הצטלמו עם המיצגים הנפלאים של 'אסתי פלאוור דאנסר' על השטיח האדום בחסות "ספיריור טייל".

כבר ב11- בלילה רחבה הריקודים היתה מלאה השולחנות מלאים והבקבוקים נשלחים לכל עבר. הדיג'ייז עלו זה אחר זו: פתחה דיג'יי נטלי אחריה דיג'יי קזוש מגלגל"צ, ואחריהם ישראל, יוחאי ואסי וידל.

בעיצומה של המסיבה, החל לרדת שלג על הקהל, שהיה המום מההפתעה של גוב ובליווי מופעי אש מרהיבים.

גוב: "בפעם האחרונה שעם ישראל ראה אש ושלג ביחד זה היה ב10- המכות במצרים – ועכשיו במסיבה שלנו"…

UPGRADE רקדניות על הבמה וקונפטי מרהיב קיבלו את פתיחתה הרישמית של המסיבה וגוב צרח במקרופון את שמו של הדיג'יי האורח מהארץ שנתן סט מדהים שהעיף את הקהל. את המסיבה נעל דיג'יי אסי סאמטבול, בלונים וכדורים עפו על הקהל וקונפטי זהב נעל את המסיבה. כולם יצאו עם חיוך ועם שלל מתנות שחולקו במשך הערב.

תודה לכולם על התמיכה – ניפגש בקרוב!

המשך לקרוא

אירועים

עצמאות מסביב לגלובוס

Published

on

מהפרחת בלונים בקמבודיה, דרך העפת עפיפונים בהודו ועד לטיפוס על מוטות משומנים באינדונזיה – לכבוד יום העצמאות ה-71, צפו כיצד חוגגים במדינות שונות בעולם את ימי הכרזת העצמאות

אינדונזיה, ה-17 באוגוסט

מלבד מסיבות, מוסיקה וזיקוקי דינור, האינדונזים נוהגים לחגוג את יום הכרזת העצמאות של מדינתם בשתי דרכים ייחודיות למדי: שחרור צבי ים לחופשי בחופי המדינה, ומשחק ה"פנג'אט פיננג", במסגרתו נתלים על קצותיהם של עמודים משומנים טלוויזיות, אופניים ופרסים אחרים, והתושבים מתחרים ביניהם מי יצלחו לטפס לראש העמוד ולזכות בשלל.

קמבודיה, ה-9 בנובמבר

סטודנטים ובני נוער קמבודים, שמדינתם זכתה לעצמאות בשנת 1953 נוהגים לציין את היום על ידי הפרחת בלונים צבעוניים במתחם אנדרטת העצמאות שבעיר הבירה פנום פן.

הודו, 15 באוגוסט

ההודים, שקיבלו את עצמאותם ב-1947, מציינים את יום העצמאות בדרך סמלית למדי – העפת עפיפונים בצבעי דגל המדינה: כתום, ירוק ולבן.

מקסיקו, ה-16 בספטמבר

יום העצמאות של מקסיקו, המכונה "הבכי של דולורס" (Grito de Dolores), מציין את תחילת מלחמת העצמאות של המדינה מול הספרדים, שהוכרזה מהעיירה המקסיקנית דולורס ב- 1810ונמשכה כ-11 שנים. כחצי מיליון מתושבי המדינה פוקדים את כיכר זוקאלו שבמקסיקו סיטי, שם הם חוגגים לצלילי מוסיקה ולאור זיקוקי דינור.

צרפת, ה-14 ביולי

יום הבסטילה, יום העצמאות הצרפתי, חל ביום נפילת הבסטיליה – סמל המהפכה הצרפתית. האירוע המרכזי ביום חגם של הצרפתים הוא התהלוכה הצבאית בשדרות השאנז' אליזה, במסגרתה מתקיים מפגן כוח מרהיב וגדול ממדים של זרועות הצבא הצרפתי.

ארה"ב, ה-4 ביולי

ביום העצמאות האמריקאי, הקרוי לרוב "הרביעי ביולי" (4th Of July), מציינת האומה האמריקאית את מועד הכרזת העצמאות שהתרחש בשנת 1776, כאשר שלוש-עשרה המושבות הראשונות הכריזו על היפרדותן מהממלכה הבריטית. עבור האמריקאים, הרביעי ביולי מהווה הזדמנות למפגן פטריוטיות יוצא דופן, במסגרתו הם מתלבשים בצבעי הדגל, חוגגים עם ברביקיו מסורתי וצופים במופעי זיקוקי דינור.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות