Connect with us

מצב הרוח

תפסתי ראש עיר על הבר

Published

on

איך כבשתי לגמרי בטעות חוג בית מקומי והפכתי לשם החם בבחירות המוניציפליות

מאת: יאיר ניצני

השבוע נסעתי במכונית ליעד מרוחק, לצורכי עבודה. בדרך חזרה המזגן דלק, הרדיו השמיע שירים יפים ומצב הרוח שלי היה מרומם. הבטתי מהחלון על נופי ארצנו הקסומים, שכללו בעיקר שלטי חוצות של מועמדים בבחיר לרשויות המקומיות: אנשים מכל שכבות האוכלוסייה, שאת פרצופם מעולם לא ראיתי אבל הבטיחו לשפר את חיי תושבי האזור בסיסמאות כמו ״האופק של אופקים״, הצעיר של כפר סבא" או ״האון של קריית אונו״. חלקם התהדרו בתוארם האקדמי ובמקצועם וכתבו על השלט עו״ד/רו״ח מוישה לראשות המועצה״. אחרים נקטו את טקטיקת הסלוגן הנחרץ יותר, כמו ״שלמה, ההוא עם הקרחת – לשנים של קריה מטופחת״.

כשהבטן קרקרה, החלטתי לחפש מקום לאכול בדרך. עצרתי בצד כדי למצוא בסלולרי מקום עם אוכל בסביבה, ואת תשומת ליבי משך שלט שהזמין את תושבי המקום לחוג בית של מועמד בבחירות המקומיות, שמתקיים ממש עכשיו אצל משפחת אלירז.

במקום להכניס לווייז את הכתובת של החומוסייה שמצאתי, הקלדתי בטעות את הכתובת של אסיפת הבחירות. אחרי חמש דקות מצאתי את עצמי בפתח ביתם של האלירזים, שמעליו שלט גדול של שמוליק, ראש המועצה שמבקש להיבחר לקדנציה נוספת.

חשבתי להסתובב וללכת אבל קלטתי שבתוך הבית מגישים למצביעים הפוטנציאליים כיבוד קל, ששכנע אותי שמדובר במועמד רציני ששווה לשמוע (או לפחות לטעום). נכון שאני מתגורר 80 קילומטר משם, אבל זה הזמן להתעלות מעל שיקולים פוליטיים צרים ולהתאחד סביב פשטידת כרישה. ואכן, המטעמים מעשי ידיהם של המארחים היו נהדרים. בירכתי אותם בהנהון מנומס, וכדי לא לאכול בעמידה, התיישבתי על אחד הכיסאות. בדיוק אז הגיע שמוליק, ראש המועצה, מלווה בפמליה של שלושה חנפנים ובכריזמה של מורה למתמטיקה בהקבצה ב׳.

שמוליק מנה את הישגיו הרבים ביישוב והסביר למה מגיעה לו קדנציה נוספת, בזמן שאני חשבתי שמגיע לי סיבוב נוסף על הפשטידה. אבל התזמון לא התאים, והרגשתי שכדי להצדיק עוד צלחת אני חייב להישאר עוד קצת וגם לתרום משהו לדיון. בדיוק אז פנה שמוליק לקהל ושאל אם יש שאלות, והרגשתי את היד שלי מתרוממת.

אחרי שקיבלתי את רשות הדיבור, התחלתי בלהחמיא לשמוליק על העבודה הנהדרת שהוא עושה בתחומי האשפה והגנים הציבוריים. אחר כך ציינתי שלצערי, יש ירידה דרמטית באיכות החינוך, הארנונה התייקרה בלי פרופורציה ומופע יום העצמאות היה חרפה – בעיקר הקטע שבו הכריחו את עידן רייכל ללוות את האחיינית של ראש המועצה. חוץ מזה, הגיע הזמן שב־2018 המועצה תספק לכל התושבים Wi-Fi חינם.

הרגשתי שהקהל איתי לגמרי, מישהו אפילו זרק בראבו" בצד השני של החדר. שמוליק היה בשוק מוחלט. ניכר שהרעיון של ה־Wi-Fi תפס אותו לא מוכן, והדוברת שלו ניסתה להיחלץ לעזרתו. היא אמרה שדבריי אינם מדויקים בלשון המעטה, ושה־Wi-Fi חינם זה בכלל רעיון שלהם, שהם כבר עובדים עליו לקראת הקדנציה הבאה ורק מנסים להבין איך הססמה לא תדלוף לתושבי היישוב הסמוך.

הרגשתי על הגל ואמרתי שהגיע הזמן שהעירייה תפסיק למכור אותנו לקבלנים ותפסיק לבנות בניינים צמוד לים, ושבכלל, אם לא היו מזניחים את החוף העירוני, היתה פה ריביירה כמו בקאן. הדוברת ניסתה לענות שהיישוב שלנו בכלל לא ליד הים ושאני לא יודע על מה אני מדבר, אבל בלי להניד עפעף עניתי שהיא סוטה מהנושא, ושהכי נוח זה להסתתר מאחורי הנימוק שאין לנו ים. "אם אין ים תדאגו שיהיה ים. למה לבת ים ולקריית ים מגיע ים ולנו לא? מה, אנחנו שווים פחות?"

האנשים מחאו לי כפיים וצעקו, "אני מצביע לו". מה שדחף אותי להמשיך בהצעות נוספות: לא מספיק יום לימודים, אני מציע יום לימודים ממש־ארוך, שבו הילדים יחזרו הביתה רק ב־19:00 אחרי ארוחת הערב ויאפשרו להורים יותר זמן פנוי. כדי שלהורים יהיה מה לעשות בזמן הזה, העירייה תקים מתחם באולינג, ספא ופיק־אפ בר עירוניים. ציינתי שכדי למשוך תושבים ליישוב, צריך למתג אותו מחדש. כמו שחולון מותגה כ"עיר הילדים" ונתניה כ"עיר הספורט", אנחנו נהיה עיר השנ"צ של ישראל".

הרגשתי שהחדר לגמרי איתי. לא הרפיתי משמוליק ומהצוות ונזפתי בהם שהם אפילו לא הגישו מועמדות לאירוח האירוויזיון ביישוב שלנו, ועל כך שאין שום כוכב ריאליטי שיצא מהיישוב. איך רוצים שלילדים יישוב תהיה מוטיבציה ללמוד, אם לא מספקים להם מודלים להצלחה כמו מישהו שזכה ב"האח הגדול"?

המשכתי לפרט את החזון שלי: ״תפסיקו להתעסק בביוב ובארנונה. זה מה שעושים בכל הערים. ביוב זה משהו ששייך לעבר, ואנחנו צריכים לחשוב קדימה. למה שלא נהיה העיר החכמה והדיגיטלית הראשונה, שבה כל התושבים מחוברים לקבוצת ווטסאפ אחת?"

כדי להצעיר את היישוב ולשפר את פניו, הצעתי בוטוקס חינם לכל תושב מעל גיל 40. בחדר פרצו מחיאות כפיים ספונטניות, ואנשים החלו לשיר "הו הא מי זה בא, ראש המועצה הבא". עשיתי תנועה של מי שמבקש להרגיע את המעריצים (או משחק אותה צנוע), והוספתי שכדי להגביר את רמת הילודה ביישוב אני מציע להוסיף ויאגרה למי השתייה בעיר. התשואות הגיעו לשיא חדש, ובחור עם שיער מאפיר הגניב לי כרטיס ביקור מוזהב שעליו נכתב "יוסף – יזם נדל"ן", ואמר לי להתקשר אליו עוד הערב.

שמוליק צעק שאני מושחת, ושבקרוב הם יחשפו את כל האמת עלי – מה שרק עצבן את הקהל עוד יותר וגרם להם לשיר לעברו "הוא גנב, הוא גנב, הוא גנב". אנשים קרעו את הכרזות של שמוליק והתקרבו אלי ללחוץ לי יד. בראש כבר דמיינתי את עצמי יושב בלשכת ראש העיר, ומעלי הכרזה עם הסלוגן שהביא לי את הניצחון: "ניצני של שינוי". שמוליק והפמליה עזבו את הבית בבושת פנים. זוג אחד לקח אותי הצידה ואמר שיש להם בעיה רצינית עם הילד, שלא מקבלים אותו לחטיבת הביניים, והם ישמחו אם אוכל לסייע. גבר מבוגר שלף שרטוטים של בניין והסביר איך השכן גנב לו מטר מהחצר. גבר אחר הגיע בריצה, קרע את השרטוטים וצעק ששנינו רמאים.

מלמלתי לעצמי "איני יכול עוד" ואמרתי לנוכחים שאטפל בכל מחר, במפגש שאני עורך בביתי, תוך ציון הכתובת והיישוב. "רגע", שאל אחד התושבים, "אתה לא גר כאן?"

״נראה לכם? אפילו ים אין פה", אמרתי ונמלטתי מהבית, תוך שאני רודף אחרי מכונית השרד המתרחקת של שמוליק וצועק: "תישאר, תישאר, תישאר".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות