Connect with us

חדשות ואקטואליה

תופסים טראמפ

Published

on

הדמוקרטים רואים בנשיאות טראמפ תאונה חד־פעמית ונחושים להפיל אותו • אבל עד כה הם לא מצליחים להציב מולו מועמד ממש משכנע • שנה לבחירות לנשיאות ארה"ב – תמונת מצב

בסניף רשת הספרים הנודעת "בארנס אנד נובל", הניצב במבנה קולנוע ישן בשדרות ונטורה בסטודיו סיטי, מכרו השבוע לוח שנה מיוחד שבו מככב דונלד טראמפ. לא, אין שם תמונות מלבבות של הנשיא ה־45 של ארה"ב ושל בני משפחתו המפארות כל חודש מחודשי 2020, אלא משפטים הזויים או גרוטסקיים שניפק במהלך שלוש שנות נשיאותו, בצירוף תמונות לא מחמיאות. כותרת לוח השנה הזה היא "הספירה לאחור לקראת היציאה מהתפקיד", והיא מיועדת לשונאי טראמפ המייחלים כבר ארבע שנים ל־3 בנובמבר 2020, היום שבו הם מקווים להביס אותו בבחירות ולסיים את מה שהם רואים כתאונה היסטורית איומה שהושיבה את המיליארדר הניו־יורקי (שהודיע כי הוא עובר לפלורידה) בבית הלבן. בשדה התעופה JFK, לעומת זאת, נחטפים כלחמניות טריות מארזי שוקולד טראמפ במגוון גדלים וצורות, החל מ־3.99 דולר לפני מס.

אמריקה, אם כן, כבר נמצאת עמוק בתוך מערכת הבחירות לנשיאות, שבעוד שנה פחות שבוע תקבע מי ישב בבית הלבן, והאם דונלד טראמפ ימשיך לכהונה שנייה, או שמא המועמד או המועמד/ת הדמוקרטיים יצליחו להדיחו בתום הכהונה הראשונה. המערכת הפוליטית האמריקאית מקוטבת ומפולגת ושני הצדדים שקולים ומחופרים היטב בעמדותיהם, מה שמקשה מאוד לראות את האופק ולנסות להעריך כרגע מי יזכה. ולמרות זאת, ננסה לנפק הערכה זהירה באמצעות פירוק והרכבה מחדש של הגורמים השונים בבחירות נובמבר 2020, וניתוח הסקרים והתמורות החברתיות והכלכליות
שרוחשות כיום בחברה האמריקנית.

ראשית, הסטטיסטיקה: עשרה נשיאים אמריקאים לא הצליחו להיבחר לכהונה שנייה, לעומת קצת יותר מכפול שכן. בנקודה הזו יש לטראמפ יתרון מובנה: רוב גדול של נשיאי העבר נבחרו לכהונה נוספת. מעבר לרצון בהמשכיות ורציפות שלטונית, הגובר אצל לא מעט מהבוחרים המתלבטים, לנשיא מכהן יש יתרון עצום. לא מדובר רק בכיסוי תקשורתי ללא הפסקה, המתחייב מתפקידו, אלא גם בכך שעד הבחירה הסופית במועמד המפלגה המתחרה – פחות מחצי שנה לפני הבחירות הוא – ניצב ללא מתחרים בראש מפלגת השלטון וזוכה לשקט תעשייתי מבחינה פנים־מפלגתית. המועמד הטוען לכתר, לעומת זאת, נאלץ להשקיע את זמנו ומרצו ואף לספוג רפש ובוץ מתוך ביתו שלו עד שהוא מגיע לנקודת המוצא כמתמודד יחיד מול הנשיא, ואז, בזמן לא רב, הוא נדרש להשלים את החסר כמועמד לנשיאות.

טראמפ שִיכלל את היתרון הזה עד הקצה, שכן כל מערכת הבחירות תעסוק בו, לטוב ולרע. מהבחינה הזו כמעט לא משנה מי יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית; בחירות 2020 הם קודם כול משאל עם על דונלד טראמפ. אגב, במפלגה הרפובליקנית יש כמה שהכריזו על התמודדות מול טראמפ על המועמדות לנשיאות. עד כמה הם רלוונטיים? בכמה מדינות בארה"ב כבר בוטלו הפריימריז הרפובליקניים מראש, ועימות בין שני המועמדים המרכזיים – מלבד טראמפ כמובן – שנערך בניו־יורק לפני כמה שבועות, אפילו לא שודר בטלוויזיה אלא נערך באולם קטן בפני פחות ממאה איש.

הקרב היחיד בעיר ניטש אפוא בצד הדמוקרטי, והוא נסוב סביב השאלה מי יזכה להתייצב מול טראמפ בבחירות הבאות, המוגדרות על ידי רבים כגורליות והחשובות ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב. כרגע, מי שנראה כמועמד המוביל הוא ג'ו ביידן, סגן הנשיא לשעבר בממשל אובמה. למרות חריקות לא פשוטות בקמפיין והופעה מאוד לא מוצלחת בעימות הטלוויזיוני הראשון שנערך בקרב מועמדי המפלגה, ביידן שומר על פער יציב בראש הטבלה ועומד כיום לפי ממוצע האתר "Real Clear Politics" על כמעט 30 אחוזים. כשמדובר ברשימת מועמדים המונה נכון לעכשיו (אחרי פרישתו השבוע של בטו או'רורק מטקסס) 15 איש ואישה, יתרון שכזה נראה כמעט בלתי שביר.

במקום השני בסקרים הדמוקרטיים ניצבת הסנטורית אליזבת וורן ממסצ'וסטס, עם קצת מעל 20 אחוזים; במקום השלישי הסנטור היהודי הסוציאליסט ברני סנדרס עם כ־18 אחוזים, ובמקום הרביעי ראש עיריית סאות'־בנד באינדיאנה, פיט בוטיג'ג', עם כשבעה אחוזי תמיכה. מאחור משתרכים מועמדים שנראים כרגע חסרי סיכוי כמו קמלה האריס מקליפורניה – מי שלרגע אחד, אחרי הופעה טובה בעימות הראשון, כונתה "אובמה האישה" – ושמאז קמלה (סליחה על משחק המילים) .

וניצבת במקום החמישי עם פחות מארבעה אחוזים; אנדרו יאנג ואיימי קלובשר עם 2.7 אחוזים; וקורי בוקר הסנטור מניו־ג'רזי שלרגע אחד או שניים בשנה שעברה כונה "אובמה הבא" – עם שני אחוזים בודדים. על כל שאר המועמדים, שבעה במספר, לא שווה להרחיב את הדיבור.

רביעייה לבנה

לכאורה, הסיפור נראה גמור: ג'ו ביידן נגד דונלד טראמפ. אבל התמונה רחוקה מאוד מסיום. הבה נחזור לבחירות 2008, שהפכו את ברק אובמה לנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב. בנקודה זו של מערכת הבחירות ההיא, כלומר נובמבר 2007, הובילה הילרי קלינטון על אובמה בסקרים ביותר מעשרים אחוזים. כמה מחקרי עומק אף העניקו לקלינטון יותר משלושים אחוזי יתרון על הסנטור הצעיר מאילינוי. למעשה, הסקר הראשון שהעניק יתרון לאובמה התפרסם רק בתחילת פברואר 2008. לאחר מכן כבר החל הסחף לתת את אותותיו, עד שבאמצע מאי פורסם סקר של רויטרס שהעניק לאובמה שיא של 26 אחוזי יתרון על קלינטון. אובמה זכה בסופו של דבר במועמדות המפלגה הדמוקרטית בקלות יחסית, וזאת אף שבנקודת הזמן המקבילה לזמננו ביחס לבחירות הנוכחיות מצבו היה בכי רע.

הסיבה העיקרית לשינויים הללו קשורה לתהליכי הפריימריז המפלגתיים. לא במקרה דווקא בפברואר החלו המספרים להשתנות; אייווה, המדינה הראשונה שבה נערכים באופן מסורתי פריימריז, עשתה זאת בינואר, ובהן ניצח אובמה את קלינטון ואת המתמודד הנוסף, ג'ון אדוארדס מצפון קרוליינה. שלוש מדינות נוספות ערכו באותו חודש פריימריז משלהן, ובכולן ניצח אובמה. המומנטום בשטח החל להטות את הכף לטובתו גם בקרב שאר הבוחרים הדמוקרטים ברחבי ארה"ב, והסקרים החלו לנטות יותר ויותר לכיוון ההפוך.

ג'ו ביידן מחזיק אמנם במקום הראשון בפער ניכר, אבל לא בטוח שלעולם חוסן. הקיטוב האידיאולוגי במפלגה הדמוקרטית בין אנשי המרכז המתונים לשמאל העמוק כלכלית ופוליטית – מציב את ביידן בעמדה לא נוחה כמי שבעיני רבים, בעיקר בקרב צעירי הדמוקרטים, שייך למחנה האתמול. בתקופה שבה הכוכבת הגדולה של המפלגה היא אלכסנדריה אוקסיו־קורטז – חברת קונגרס צעירה מקווינס שנתפסה כמה וכמה פעמים באמירות המעידות על בורות מביכה, ושאוחזת במשנה אידיאולוגית שמאלית קיצונית – ג'ו ביידן שיחגוג החודש 77 שנים נתפס כדינוזאור אפור ומקשיש. מתחת לפני השטח מעמדו הולך ונחלש, ורוב המומחים והפרשנים מעריכים כי הוא לא יצליח לשמור על מעמדו כמועמד המוביל לאורך זמן.

קריסה של ביידן בסקרים משמעותה חלוקה מחדש של הקלפים, ואז הכול יכול לקרות. הדבר הסביר ביותר שיקרה, למעט הופעה של כוכב חדש שאינו נמצא כרגע ברשימה, הוא זינוק של מי שממוקם כרגע במקום הרביעי, פיט בוטיג'ג'. זאת כיוון שבניגוד לשניים הבאים ברשימה אחרי ביידן אליזבת וורן וברני סנדרס – בוטיג'ג' מנסה לכוון למרכז הפוליטי של המפלגה ולהתרחק מהקיצוניות שמאפיינת את האחרים. בוחרי ביידן, שמזוהים עם המרכז, עשויים בהחלט לראות בראש העיר הצעיר מהמדינה הרפובליקנית אינדיאנה כתחנה הבאה של הקול שלהם.

בין וורן לסנדרס, ששניהם מזוהים עם הצד השמאלי של המפלגה, ניטש קרב שמתיש את שניהם ולא מועיל לאף אחד מהם. ביחד הם שווים כרגע כמעט ארבעים אחוזים, אבל ברור שמישהו יצטרך לפרוש בשלב מסוים כדי שהקו האידיאולוגי המשותף לשניהם ינצח במלחמה על דרכה של המפלגה כולה. אחרי התקף הלב שעבר סנדרס בחודש
שעבר, וגם בגלל העובדה שהוא מבוגר יותר מוורן למעשה, המועמד המבוגר ביותר אי־פעם שעשוי להיכנס לבית הלבן – ומפגר אחריה בסקרים, נראה שיהיה זה הסנטור היהודי שייאלץ לפנות בשלב כלשהו את הדרך. אם זה לא יקרה, הדרך לבחירת מועמד מהמרכז הפוליטי הדמוקרטי נראית סבירה הרבה יותר.

כך או כך, רביעיית המתמודדים המובילה של הדמוקרטים מציבה בפני המפלגה בעיה נוספת, הקשורה לפוליטיקת הזהויות: כל הארבעה לבנים (ניסיונה של וורן להוכיח כי יש לה עבר אינדיאני התרסק באופן מביך ביותר), ואילו מועמדים שחורים או היספנים נדחקו לתחתית הרשימה. זו בשורה לא טובה למפלגה שמזוהה כיום עם גיוון אתני, אבל בסופו של דבר לא הצליחה להציב ברביעייה הראשונה שלה מישהו שאינו לבן. גם זהותו היהודית של סנדרס לא ממש עוזרת; באקלים הפוליטי הנוכחי של השמאל האמריקני הפרוגרסיבי, יהודים מזוהים יותר כחלק מהפריבילגיה הלבנה השלטת מאשר כמיעוט אתני שצריך לטפח ולהגן עליו.

בסופו של דבר תכריז המפלגה הדמוקרטית על המועמד או המועמדת שלה בוועידה שתתקיים בוויסקונסין באמצע חודש יולי. ומה אז? בארה"ב הבחירות אינן מוכרעות על פי רוב המצביעים, אלא על פי אלקטורים. במילים פשוטות, המועמד הדמוקרטי יזכה בבחירות בקליפורניה ובניו־יורק בכל מקרה, וממש לא משנה באיזה רוב הדבר יקרה. הוא הדין במדינות "אדומות" שבהן ינצח טראמפ בכל מקרה. אי לכך, גם הבחירות שהתקיימו לאחרונה בשלוש מדינות – קנטאקי, וירג'יניה ומיסיסיפי – ושבשתיים מהן השיגו הדמוקרטים הישגים מקומיים נאים, לא באמת מבשרות יותר מדי על העתיד להתרחש בבחירות לנשיאות. הדבר היחיד שקובע הוא מה יקרה עם הבוחרים המתנדנדים במספר מצומצם של מדינות מתנדנדות.

בראש ובראשונה פלורידה ואוהיו הגדולות, אבל גם פנסילבניה, ויסקונסין, מישיגן וצפון־קרוליינה. במידה מסוימת נמצאות על הכוונת גם מינסוטה (שעשויה לעבור לידי הרפובליקנים) ואריזונה (שעשויה להפוך לכחולה לראשונה מזה רבע מאה). גם במדינות אלה רוב הבוחרים יודעים מראש לאיזו מפלגה יצביעו, כך שבסך הכול מדובר על כחצי מיליון בוחרים שיחליטו מי ייכנס לבית הלבן בינואר 2021, או מי יישאר בו לכהונה שנייה.

זו הכלכלה, טמבל

נהוג לומר שהבוחר האמריקTי המתלבט מצביע קודם כול לפי הכיס. כלומר, הוא מביט לאחור ושואל אם מצבו הכלכלי השתפר או הורע בארבע השנים האחרונות, ובהתאם לכך מחליט אם להותיר את הנשיא המכהן על כנו או לשלוח אותו הביתה. במובן זה, מצבו של טראמפ ממש לא רע; כמעט כל האינדיקטורים הכלכליים נמצאים בעלייה מאז כניסתו לתפקיד, כולל אחוזי אבטלה נמוכים בעיקר בקרב האוכלוסיה השחורה וההיספאנית ושוק מניות תוסס. גם הסכם הסחר החלקי שהושג לאחרונה בין ארה"ב לסין ומנע התפרצותה של מלחמה כלכלית בין שתי המעצמות, מוסיף לשקט התעשייתי שנשיא מכהן זקוק לו כדי להיבחר שוב.

במישור הפוליטי, באופן אבסורדי דווקא אופיו הסוער והחשש העצום מפני נשיאותו של טראמפ עשויים להועיל לו בקרב על הכהונה השנייה: מצד אחד, הציפיות מכוכב
הריאליטי היו נמוכות כל־כך מראש, שכל הצלחה שלו וכאמור יש כאלה – מקבלת משנה תוקף ועוצמה. מצד שני, החשש היה כל־כך כבד, שעצם העובדה שארה"ב לא נכנסה בתקופתו למלחמה כלשהי, ודאי עם מדינות בסדר גודל של איראן או קוריאה הצפונית, היא כשלעצמה הישג גדול של הנשיא המושמץ והמוקע מראש. טראמפ יבוא אל הבוחרים שהעניקו לו את הרוב הזעום במדינות המתנדנדות ויאמר להם: תראו כמה חששו ופחדו ממני, תראו כמה כלום בעצם לא קרה מלבד שיפור במצבכם הכלכלי, והצביעו לי שוב.

מהעבר השני, אי־אפשר להתעלם מכך שתקופת נשיאותו של טראמפ רצופה בשערוריות אינספור, ציוצים מביכים למכביר ורעש אינסופי שוושינגטון מייצרת למורת רוחם של אמריקאים רבים. הליך ההדחה שהחל להתגלגל בשבועות האחרונים, הוא אחד הביטויים של השנאה הרושפת כלפי טראמפ, אם כי הסיכויים למימוש התהליך שואפים לאפס כל עוד הסנאט מצוי בשליטה רפובליקנית (מצב שיימשך לפחות עד הבחירות לנשיאות).

טראמפ הוא נשיא שונה מכל מי שהכרנו לפניו, ובוודאי שונה ב־180 מעלות מקודמו, ברק אובמה. בתשובה לשאלת מיליון הדולר, באיזו דרך תבחר אמריקה ללכת בעוד שנה – המשך דרך טראמפ או חזרה לעידן אובמה בצורה כזו או אחרת – אפשר לסכם בזהירות ולומר כך: סיכוייו של דונלד טראמפ להמשיך ולהנהיג את המעצמה החשובה בעולם גם אחרי הבחירות הבאות נראים כרגע גבוהים יותר לא בהרבה, אבל עדיין גבוהים יותר מסיכוייו של מועמד או מועמדת דמוקרטיים כלשהם לנצח אותו.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

אמצעי מניעה

Published

on

אם הכותרת היא שהביאה אתכם הלום, המתינו. עוד נגיע לקטע על קונדומים ועל מניעה יעילה. למי שחושש, או שמצפה ביתר שאת, הרשו לי להקדים ולאמר שהטור מותר קריאה, אל דאגה, אין הוא דן בקיום יחסי מין כי אם בעצם קיומנו.

הבה נתקדם:  נתחיל בבעיה העיקרית המציקה לעולם כולו – עצם קיום מדינת היהודים, היא מדינת ישראל. לכל מי שנתקל באנטישמיות המודרנית, המושג ״ישראל היא מדינת אפרטהייד״ מוכר מאוד. כך גם ״הכיבוש,״ ״ההתנחלויות״ ו״החומה״. בית המשפט העליון בארץ היה מעורב כמעט בכל שעל ושעל של אותה ״חומה״ במדינת הכיבוש הציוני, כשהוא משנה את המתאר, פוסל פה ומרשה שם.

מי זוכר מי יודע מה היא אותה חומה?

הדבר הראשון המצטייר בעיני השומע הוא חומת בטון בגובה של 20 מטרים, ועליה ציורי קיר של לוחמי החרות והחופש מצד האויב, שכל נפשם חפצה בשלום. וכי מה רוצים הם? להגיע לנופש לים, עליו הם חולמים ואשר את הגישה אליו ישות הכובש מונעת מהם להגיע.

ממש תיאור דוד וגולית, הראשון בעל הבלורית ויפה התואר, שכל רצונו שלום ושלווה, לשכשך רגליו במי הים התיכון, אשר על חופיו בתיהם עומדים עד היום.  אותם בתים שהם מחזיקים את המפתחות אליהם, ורק היהודים התישבו בהם וטוענים בעזות מצח, ״זה שלנו מימים ימימה".

לשני צבא אדיר וחזק, העוקב אחריהם ומממר את חייהם, מונע מהם גישה למטעי הזיתים שלהם – אותם עצים בני מאות שנים, מקים מחסומים, מעכב אותם בכוונה תחילה וגורם לנשים הרות ללדת ממש כמו כלבות לצדי הדרך. פלא שכל בר דעת שנעצור ברחוב בלונדון, לדוגמא, מיד יסביר ש״הפלסטינים טובים, ישראל רעה, גרועה ביותר". משוואה פשוטה, קליטה, ועיקרה: ישראל = אפרטהייד.  אין צורך לדעת מה פירוש או מה היתה שיטת האפרטהייד, מתי והיכן. עובדות והיסטוריה אינם רלוונטיים, האנשים אינם בקיאים בהן וגם אינם רוצים לדעת. מספיק ש״אפרטהייד״ נשמע גרוע, ממש כמו ״שטן״ או ״שחור משחור״ או ״פשע״ או ״מגפה בובונית״ או אף גרוע מכך.  משוואה שכולנו זוכרים.

אך ה״חומה״ הוקמה כתוצאה ממעבר חופשי של ערבים שביצעו ארועי טרור מחרידים מישובים ערבים לערים ישראליות-יהודיות. זה היה נכנס לבר או מסעדה, אולם מופעים או קלוב ריקודים ומפוצץ עצמו (או עצמה) בעודו קורא ל-72 הבתולות להתכונן לבואו: ״אללה הוא אכבר, אני בדרך, הכונו!״ אספקת הבתולות לא הדלדלה, ומה לגבי הבחורות שפוצצו עצמן לדעת?  למה הן ציפו? לֹחיי עד של תהילה עלי האדמה (בתי ספר ושלטי חוצות, בולים וככרות על שמן) ועבדות עד לגברים המוסלמים שיודעים (שכן מלמדים אותם) איך להכות את נשותיהן בלי שהדבר יראה כלפי חוץ (שכן חייבים לחנך את האישה את מקומה הנכון כשפחה)?

רבי-טרוריסטים כמו ברגותי היו דואגים שנהג יקח את בתם לשעור כינור או ריקוד ובאותו זמן לשלוח חברה צעירים (בגיל גיוס לערך בקרב הישות הציונית) למוקדי הפעילות בארץ, זה לבנק, האחרת לאוטובוס, ושם ״בום!״ ראשוני (כל נוסעי האוטובוס או לקוחות ועובדי הבנק הרוגים או פצועים) ואחריו ״בום!״ שני (מטענים שהופעלו עם הגעת כוחות הבטחון). לתפארת פלסטין!  ולא סתם חומרי נפץ, כי חגורות המוות כללו ברגים, חומרי הדברה, דם נגוע איידס ועוד ועוד, כדי להגביר את ההרס, המוות, הפגיעה בחפים מפשע.

כמובן שישראל אשמה בכל. שאלו יהודים טובים והם יסבירו זאת (בלוגיקה מעוותת).  אותם יהודים תורמים ביד רחבה לארגונים שמיד פונים לבג״ץ ומבקשים או דורשים שזה יתערב לאלתר, כי מי שמע שתוקם חומה על אדמת הערבים שתמנע מהם אור יום וגישה חופשית?  עלבון כפול ומכופל כמו גם מירור החיים הקשים גם ככה תחת שלטון הכיבוש.  

כך יהודים באמריקה וישראלים טובים בארץ. יוצאים להגנת האויב.  באותה עת הייתי עולה בחרדה רבה לאוטובוסים, ומודה ומעודד את הנהגים (איני יודע איך הם עמדו בחרדה התמידית, שמא לא יחזרו באותו היום למשפחותיהם). הייתי מהלך ברחובות ירושלים ועוצר בכל מקום בו ארע ארוע טרור, ומתייחד עם זכר הנרצחים אותם לא הכרתי. הייתי נושא תפילה לקב״ה, ומצטרף להלוויות הנרצחים בהר המנוחות כמו גם בבתי קברות אחרים. הייתי נעצר בשוק הכרמל, במקום בו התרחש הארוע לפני פחות משעה, ורואה עד כמה כולם כבר מתורגלים בלהחזיר את החיים לשגרה. הייתי עומד נדהם, נחרד ללבי, וכשדמעות בעיני נושא פעם נוספת תפילה לאל עליון, כמעט נוזף, ומתחנן בו זמנית:  ״די, עד מתי?!?״

אך יותר מכל, ניסיתי לשנות או להשפיע על דעתם של אלו שלא ידעו ולא הבינו. כך לדוגמא, במשלחת אנשי ביטחון פנים מקליפורניה לישראל, סטינו ״בטעות״ בדרכנו ועברנו את הקו הירוק (נאסר על משלחות רשמיות מארה״ב לעשות זאת), במטרה אחת – להראות את החומה, כך שיווכחו במו עיניהם שאין החומה מה שהצטייר במוחם טרם הגיעו.

ה״חומה״ היא אמצעי הפרדה יעיל ביותר. בשילוב עם פעילות אנוש (של כוחות הבטחון של מדינת ישראל, הידועים והעלומים), החומה הצליחה למנוע והעבודה בשטח למגר למעלה מ-90% מארועי הטרור, אך כל זה אינו מספיק, כי בארוע אחד ויחיד, של טרוריסט שהצליח להגיע ליעדו, נרצחה עוד בת 17, ונפצעו קשות עוד 30 אנשים, ונחרב עולמם של משפחות רבות למשך כל חייהן.

ה״חומה״ היא בעצם, אם להשתמש במושג מודרני, אמצעי מניעה, קונדום יעיל ביותר. אוי, אני מניח שעכשיו אתה מתפתל באי נוחות, איזו מן השוואה היא זו?  השוואה פשוטה, ולכן היא תמצא חן בעיניך, צריך רק להתרגל. חלק מאותה חומה הוא רק הכביש, חלק אחר הוא הטופוגרפיה (הר או גיא המשמש בתור הפרדה). וחלק הוא באמת חומה גבוהה, ביחוד במקום בו הערבים פשוט היו צולפים במכוניות הנוסעות.  וחלק אחר הוא גדר עם אזור הפרדה משני הצדדים ופטרולים. מדוע? בגלל שאנחנו חרדים לחיינו ולחיי ילדינו, בעוד האויב צוהל ומקדם בברכה מוות. הם כת מוות, ואצלנו קדושת החיים היא מעל לכל דבר אחר.

בג״צ טרח ושקד על כל מטר ומטר, עבר בפינצטה ובזכוכית מגדלת על החלטות צה״ל והשב״כ, ואויבי העם היהודי מבית דרבנו אותו לפעול יותר ויותר להרוס את אותה חומה. כך כאן בארץ, בעוד בחו״ל יצאו אותם יפי נפש והשוו אותנו לנאצים. לדבריהם, חומות אנחנו בונים, את עזה הקפנו בגדרות תייל ושומרים. השומרים (חיילי צה״ל) מפטרלים עם כלבי ציד מורעבים, ואיש לא יכול לצאת מעזה הנצורה. גטאות ומחנות מוות יצרנו, כך לפי אותם יהודים, ישראלים ואפילו כמה נוצרים אדוקים.

כמובן שהמציאות בשטח שונה לחלוטין. העזתים (כולל טרוריסטים ידועים ובני משפחותיהם) יוצאים או מפונים לבתי החולים בארץ לטיפול. יש מעבר מלא של סחורות ומוצרים לתוך עזה. כמעט הכל מותר, ודבר זה מתורגם לכריית מנהרות, יצירת טילים ושאר אמצעי לחימה והקמת עיר-מתחת-לעיר, למעלה בית חולים וגני ילדים ומסגדים ועוד, ולמטה מצבורי תחמושת ומתקני אימונים ופיקוד, בקרה ושליטה. גם הערבים ביהודה ושומרון לא חיים כמתואר בחו״ל. כמעט כל המחסומים בדרכים (בואו נחשוב למה אלו הוקמו – למרר את חיי התושבים?) הוסרו. ועדיין מדי פעם בפעם, תקלה. אישה מוסלמית עם מכונית מלאה בלוני גז דהרה לתוך החיילים ליד המחסום, והרשות הודיעה תוך דקות ״הברקסים לא עבדו״ או ״החיילים הסתכלו עליה בצורה מפחידה, והיא מפחד אמיתי פנתה לאללה, כשהיא קוראת ׳אל רחום וחנון, נא עזור לי, נא הציל את שפחתך הנאמנה והמסורה, אללה הוא אכבר.׳ כך היא התפללה-צעקה, ו׳בום!׳״ רק במקרה התפוצצה לה המכונית. מקרה אחר מקרה, ולכן טוב שיש הפרדה, מחסומים ואפילו ״חומה". ולכל יפי הנפש המוטרדים עד כדי אין מנוח, ללא החומה, תוך כדי נסיעה, מישהו ירה ויפגע בנהג, והנהג זה אתה, כשאשתך לידך וילדיך במושב האחורי.  אוי, ״בום,״ היתה משפחה, עכשיו אין.  אכן, סיבה טובה לצאת נגד ישראל ולהעליל עליה.

לא נעים לדבר על אמצעי מניעה כשהמשפחה יושבת סביב השולחן. אך חייבים אנו לעשות זאת, שכן האינתיפדה השניה הוכיחה שעצם קיומנו מותנה בכך. 1,100 נרצחו, 8,000 נפצעו ומשפחות רבות מתמודדות עם מציאות חדשה זה 20 שנים והעול מוטל עליהן עד עולם. מסתבר שעד כמה שאולי לא נעים לדבר על ״החומה״ וגדר ההפרדה, יש להבין עד כמה היא יעילה ונחוצה, אז כמו עכשיו.

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

סוגרים חשבון

Published

on

מטוסים ומטעני חבלה, טלפונים ממולכדים ותרסיסי רעל: לאורך שנות קיומה שיכללה ישראל עוד ועוד את היכולת שלה לחסל את אויביה * העיתונאי אלון בן־דוד, יוצר הסדרה התיעודית "רשימת חיסול", מספר על ההחלטות המכריעות והרגעים המותחים מאחורי הסיכולים הממוקדים הנועזים ביותר, על ההצלחות והכישלונות, ועל האנשים שגמרו את הקריירות של רבי המחבלים: "אין דרך מוסרית יותר להילחם בטרור"

חיוך קטן ומרוצה מפציע לרגע על פניו הרציניות בדרך כלל של אלון בן־דוד, כשאני מספר שצפייה בשלושה מפרקי הסדרה החדשה שלו גרמה לי בימים האחרונים להביט אחורה בחשד ולעצור לרגע את הנשימה בגלל כל דלת תמימה שנטרקה. זה בדיוק האפקט שכיוון אליו הכתב הצבאי הוותיק, כשיצר יחד עם הבמאי יניב אמודאי את "רשימת חיסול". חמישה פרקים יש בסדרה, וכל אחד מהם מתאר חיסול אחד שביצעה ישראל במהלך השנים.

"הרעיון הזה מסתובב במוחי לפחות עשור", מספר בן־דוד. "בכל פעם הביצוע נתקע מסיבות אחרות, כשהדחוף מזיז את המעניין. לפני שלוש שנים, לקראת שנת ה־70 לישראל, הפקתי עם יניב אמודאי סדרה על ארבעה סיפורי גבורה. אז ידעתי שאיתו אעשה גם את הסדרה הזאת, וכך יצאנו לדרך. באמצע נתקענו למשך שנה, כי לערוץ 10 פשוט לא היה כסף. מיד אחרי המיזוג עם 'רשת' המשכנו, כך שהעבודה עצמה ארכה שנתיים".

מבין חמשת המחוסלים שבהם עוסקת הסדרה – יחיא עיאש, חאלד משעל, אבו־ג'יהאד, סמיר קונטאר ועלי חסן סלאמה – מי לדעתך מספק את הסיפור המעניין ביותר?
"הפרק על סלאמה מדהים בעיניי. הוא השם הכי פחות מוכר ברשימה, כי החיסול שלו התרחש די מזמן, ב־1979, אבל זה היה מבצע שהתבסס על מרגלים של ממש שחיו במדינות אויב. סלאמה היה ראש ארגון הטרור 'ספטמבר השחור', שבין השאר היה האחראי לטבח במינכן. התנהל אחריו מרדף עקר במשך שבע שנים, כולל חיסול שגוי בנורווגיה. בפרק עליו אני מראיין לראשונה את האיש הראשון שפעל בדמשק בתפקיד ריגול של ממש עבור ישראל, אחרי אלי כהן. יחד איתו הייתה גם מרגלת ישראלית, שבסופו של דבר לחצה על הכפתור שפוצץ את המכונית הממולכדת כדי לחסל את סלאמה.

"אלה היו מרגלים לכל דבר, שמשחקים סקווש עם הבן של הנשיא. הסיפור שלהם יותר מותח מסרט: שני חבר'ה אמיצי לב עולים ארצה בגיל צעיר מתוך ציונות, מאותרים מהר מאוד על ידי המוסד, ויוצאים לגור, ממש להעביר את חייהם, בבירה ערבית – הוא בדמשק והיא בביירות. המרגל הישראלי, בלי כוונה, הפך לחבר של האיש שהוא אמור להרוג. ממש חבר. הם היו מבלים יחד, הוא יצא עם אחות של אשתו של סלאמה. סיפור מטורף שלא נחשף ככה עד היום. שאלתי אותו אם יצא לו לעבור בכיכר שבה תלו את אלי כהן, והוא ענה שאכן, פעמים רבות. שאלתי אם הסתכל על עמוד התלייה, והוא ענה: 'העמוד הסתכל עליי. טעות אחת ואני שם'".

מתי התחילה ישראל לסכל באופן ממוקד?

"תמיד עסקנו בהתנקשויות, אבל הדבר הפך לפרקטיקה בשנות השבעים. בשנות החמישים הייתה אפיזודה של מעטפות נפץ שנשלחו למדענים גרמנים שפיתחו טילים עבור מצרים. אפשר לראות בזה גישוש בכיוון, אבל החיסולים הפכו למשהו סדור אחרי טבח הספורטאים הישראלים במינכן ב־1972. גולדה הורתה אז לראש המוסד, צבי זמיר: תהרוג אותם, תוציא אותם מהמשחק. זמיר התחיל בחיסול שיטתי, כשהרציונל אומר: אם ראשי ארגוני הטרור ישקיעו אנרגיה בלשמור על עצמם, יהיה להם פחות זמן לפגע. העולם הסתכל על הדפוס הזה בעין עקומה גם שנים רבות אחר כך. רק בעקבות פיגועי 11 בספטמבר כולם הבינו שאין דרך מוסרית יותר להילחם בטרור. החיסול הוא דפוס קריטי למלחמה בגורם טרור שמסתתר בין אזרחים, כי החלופה היא להשתמש במכשיר קהה, שפוגע בוודאות גם בחפים מפשע".

כמה חיסולים ביצעה ישראל מאז מינכן?

"מאות".

נכפור לרגע בעיקר. יש תועלת בחיסולים הללו? הרי הטרור לא נפסק, אולי אפילו התגבר. "כן. אין לך ברירה, זו הדרך הטובה ביותר להילחם בטרור. יש הרבה אנשים שהמוסד היה מת לדבר איתם, וברור שיש כאלה שעדיף לעצור ולקבל מהם מידע, אבל חיסולים מופעלים במקומות שבהם האפשרות הזו לא קיימת.

"שני חיסולים שיוחסו לישראל שינו את תמונת ההיסטוריה. האחד הוא פתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האסלאמי שחוסל במלטה ב־1995. בעקבות האירוע הזה, הארגון שלו נכנס להקפאה עמוקה של כמה שנים. השני הוא עימאד מורנייה, קצין המבצעים של חזבאללה, שחוסל בסוריה בפברואר 2008. עד היום שלושה אנשים ממלאים את מקומו, ולא באמת מצליחים. האמירה ש'אין אנשים שאין להם תחליף' לא באמת נכונה במקרה הזה. יש אנשים שקשה מאוד למצוא להם יורש".

אם נשים את מורנייה ושקאקי בצד, נראה שרוב המחוסלים הוחלפו במהירות ובהצלחה, ולא במישהו מתון מהם."יש גם החלטות שגויות. חיסול עבאס מוסאווי, מזכ"ל חזבאללה, היה שגוי לחלוטין. הרבה ישראלים שואלים היום למה לא הורגים את נסראללה, והתשובה פשוטה – הוא נכס ישראלי. מונומנט מהלך. כך נראה מישהו שחטף מאיתנו כאפה ב־2006 ומתחבא בבונקר. אני לא רוצה מישהו שלא יודע איך נראית ומרגישה הכאפה שלי.

"אז יש חיסולים ששינו מאוד את המצב, יש חיסולים שגויים, ויש קטגוריה שלישית: חיסולים שבהם מרכיב הנקמה גדול יותר ממרכיב הסיכון. חאלד משעל הוא אחד מהם, חד־משמעית. הייתה ריצה פזיזה בלי חשיבה, ליקוי מאורות בכל הדרגות".

המבצע לחיסולו של משעל אושר בעקבות צמד פיגועים גדולים בירושלים. הדרג המדיני חיפש תגובה מיידית, והחליט לפגוע ביו"ר הלשכה המדינית של חמאס, ששהה אז בירדן. גם על חיסול בכיר הפת"ח אבו־ג'יהאד בשנת 88', בן־דוד מציב סימן שאלה. "הוא היה בקשר טוב עם האמריקנים, וגורמי מודיעין אומרים שהתחילה אצלו חשיבה מחודשת בנושא הטרור. אני זוכר ככתב את התסכול העמוק של צה"ל מהאינתיפאדה הראשונה, וברור שחלק מהחיסול של אבו־ג'יהאד – על כמויות הכוח העצומות שהוקדשו לו, כפי שרואים בפרק הזה – היה הוצאת עצבים. תראה, כל חיסול עבר את כל דרישות הסף. לא מחסלים סתם אנשים. אבל גם אם אף אחד לא יודה בכך – בחלק מהחיסולים יש מרכיב נקמה לא קטן, כזה שעושה לך טוב בבטן".

יש בדרג הצבאי מי שירימו דגל אדום במקרה שהנקמה מאפילה על הצורך המבצעי?
"אני רוצה את הריסונים האלה למעלה, בקומה המדינית. העבודה של הלוחמים, השב"כ והמוסד היא ליזום, להיות סוסים דוהרים, בזמן שמעליהם יהיה דרג מדיני שיבדוק וישקול. במקרה של משעל היו אנשים שהרימו דגל. הם לא הסכימו להתראיין אצלי, אבל בהחלט אמרו בזמן אמת שאנחנו הולכים לכישלון".

סוף שנת 1995. אחרי חודשים של ציפייה דרוכה, לעיתים מתסכלת, הגיע למטה השב"כ בתל־אביב האות הנכסף: יחיא עיאש מקבל ברגע זה שיחה מאביו, בטלפון הסלולרי הממולכד שהצליחה ישראל להכניס לרצועת עזה. בתוך זמן קצר אומת קולו של "המהנדס", האיש שאחראי להבאת פיגועי ההתאבדות לתוך ישראל. מפקדי המבצע החליטו: לוחצים על הכפתור.

בתוך הטלפון, בפומית הדיבור, הוטמנו נַפָּץ זעיר ו־11 גרם של חומר נפץ, שנועדו להתפוצץ סמוך לראשו של המחבל ולשגרו בסערה השמימה. אך גם אחרי הלחיצה על כפתור ההפעלה, נשמע קולו של עיאש כשהוא ממשיך לדבר. המשימה נכשלה, ומאמץ מודיעיני אדיר ממדים ירד לטמיון. אחרי כמה שעות של דכדוך החליטו גורמי הביטחון שלא לומר נואש. הטלפון הוצא מהרצועה, ובדיקתו העלתה כי חוט סורר אחד החליט להתנתק מהנפץ. החוטים הולחמו מחדש, הטלפון נשלח שוב לרצועת עזה, ובעורמה כפולה ומכופלת הוחדר שוב לבית שבו הסתתר עיאש. כולם חיכו לשיחה הבאה.

והיא הגיעה. ביום שישי, 5 בינואר 1996, שוחח עיאש עם אביו שוב באותו הטלפון. הקול אומת. הכפתור נלחץ. הפעם, צליל נקישה חלש היה הקול האחרון ששמע עיאש לפני שגולגולתו רוסקה. החשבון תם ונשלם.

הסיפור על חיסולו של עיאש, שחלקים ממנו נשמעים כלקוחים ממדף הפנטזיה, נפרש באופן מרתק בפרק הראשון בסדרה של בן־דוד. בכל אחד מהפרקים טמונות הפתעות ועדויות שמותירות את הצופה פעור פה. למשל, מתברר כי לקראת ניסיון החיסול של חאלד משעל בעמאן, ב־25 בספטמבר 1997, התאמנו סוכני מוסד על עשרות עוברי אורח תמימים ברחוב דיזנגוף בתל־אביב. משעל חוסל באמצעות תרסיס: סוכן אחד פתח סמוך אליו פחית של משקה תוסס שנוערה היטב, ובמקביל הותז אל פניו רעל קטלני. אם עברתם ליד דיזנגוף סנטר בקיץ 1997 ומישהו פתאום פתח לידכם פחית קולה שהשפריצה נוזל עכור על בגדיכם, ייתכן שהייתם בלא ידיעתכם חלק מההכנות למבצע. ניסיון ההתנקשות נכשל כאמור בשל החיפזון שבו יצאו למבצע, בשל המיקום הרגיש ובגלל איסוף מודיעיני נמהר ולקוי.

הפירוט הזה הוא אחד הדברים המרשימים בסדרה: המרואיינים הם אנשים שגדלו כל חייהם על שתיקה, ובכל זאת בן־דוד הצליח לגרום להם לפרק לגורמים כל מבצע ומבצע אל מול המצלמה. "זה היה כמו להוציא מים מסלע, רק קשה יותר", הוא מספר. "הופעלו על האנשים הללו לחצים מצד עמיתים שהטיחו בהם שהם 'שוברים קוד', והרבה אכן ביטלו ברגע האחרון ראיונות שכבר נקבעו. דווקא בשב"כ ובמוסד מצאתי יותר פתיחות ושיתוף פעולה. הם באו בגישה מקבלת, אבל ביקשו שנעשה את זה באופן מבוקר. אני כמובן שמחתי על כך. המרואיינים פנו ליחידות שלהם, חלק ביקשו שקב"ט מטעמן ישב בריאיון ויכתוב הערות שיעברו לאחר מכן לצנזורה, וחלק סמכו מראש על עבודת הצנזור. בצבא היה קשה מאוד, פחות שיתפו פעולה, וחבל. גם כאן, בסוף אור השמש מחטא. אין בעיה, תשמרו שלא ייגרם נזק ושלא יצאו החוצה סודות, אבל אל תפחדו מהשמש. ואכן היו המון דברים שצנזרו, אבל נלחמתי על כל מילה".

כשקצין שייטת תיאר בדיוק באיזה מרחק מחופי טוניס הנחיתו את היחידה שלו לקראת חיסול אבו־ג'יהאד, אני מודה שזעתי באי־נוחות. אלה פרטים מבצעיים ממש.
"אכן, יש הרבה פרטים, אבל אני נהנה מכך ששיקול הדעת בנושא הזה אינו שלי. יש מישהו אחר שזהו תפקידו, ותפקידי להתווכח איתו. אני מאמין שבדקו כל דבר, בכל מערכת שמעורבת. אבל כן, אנשים משתחררים היום יותר מבעבר. ככתב צבאי ב־1986, בריאיון עם מפקדת בה"ד 12 של חיל הנשים הייתי צריך לקרוא לה 'אל"מ ש" ולא 'שושנה', כדי שהאויב לא ידע. דברים השתנו, ואנשים מבינים שצריך לשמור על הסודות האמיתיים, לא על שטויות".

ובכל זאת, יכול להיות שיש היום יותר מדי פטפטת בצבא?


"היה שיא בלתי סביר של חשיפה במלחמת לבנון השנייה, ומאז יש ריאקציה לכיוון השני. היכולת שלי אז לתאר בשידור חי תמונת קרב, שעה אחרי שעה, היא לא הגיונית. אי אפשר לנהל ככה מלחמה. שרת התרבות דהיום הייתה אז דוברת צה"ל, ופעלה כמובן בגיבוי הרמטכ"ל דן חלוץ. הצבא אז היה פתוח מדי. צריך לציין שהיו עוד כמה סיבות פרוזאיות. למשל, החפ"קים היו אז בישראל ולא בלבנון. יכולת פשוט להיכנס, לראות מה קורה ולדווח. המפקדים הסתובבו עם מכשירים סלולריים אזרחיים, נגישים לגמרי. אין דברים כאלה היום. החשיפה הייתה מוגזמת, והציבור לא אהב את ההתערטלות הזו".

היה משהו שהפתיע אותך במהלך הפקת הסדרה?

"כמעט בכל יום צילום. אתה שומע פתאום את הסיפור המלא. זה מסע מרתק לנבכיהם של אנשים שאת רובם אני מכיר טוב, אבל הפעם זו לא כתבת חדשות מהירה אלא צלילה לעומק, למקום שאני לא מגיע אליו ביומיום".

היו פערי גרסאות?

"הרבה. זה תמיד רשומון, כי היסטוריה היא קרב גרסאות. לפעמים כל אחד מספר סיפור אחר, כאילו הם היו באירועים שונים. יש מקומות שבהם השארתי שתי גרסאות – בניסיון החיסול של משעל יש לפחות שני חילוקי דעות כאלה – ובמקרים אחרים הכרעתי לפי רוב העדויות. למשל, יש סוגיה מעניינת שלצערי לא נכנסה לפרק של יחיא עיאש: שורשי פיגועי ההתאבדות. שמעתי שתי תזות. יצחק אילן, סגן ראש השב"כ לשעבר, טוען שהם החלו כתגובה לאוסלו. לעומתו, ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון טוען שעד טבח גולדשטיין לא היו פיגועים כאלה. היסטורית, שניהם נשמעים סבירים".

ואם היית צריך להכריע מי צודק?

"עיאש היה נלחם בישראל גם בלי אוסלו. הייתה לו מוטיבציה להרוג יהודים גם בלי זה. הרי חמאס ביצע פיגועים 'קלאסיים', כמו חטיפת חיילים, מאז שהוקם. לדעתי עיאש היה מגיע לפיגועי ההתאבדות בשלב מסוים, כי זו הייתה המומחיות שלו. אבל כן, טבח גולדשטיין ליבה את אש השנאה שלו, שפך שמן על המדורה. הפיגועים שעיאש הביא לאזור שינו את ההיסטוריה הישראלית, כולל קריסת אוסלו ולדעתי גם רצח רבין. הוא היה מגיע לשלב הזה בפעילות שלו בכל מקרה, אבל לדעתי טבח גולדשטיין היה המאיץ".

בין המרואיינים בסדרה אפשר למצוא את אהוד ברק, בוגי יעלון, יואב גלנט ועוד. אני משער שביקשתם לראיין גם את נתניהו וסורבתם.

"נכון, ביקשנו אותו לשני פרקים – חאלד משעל וסמיר קונטאר. אבל הוא לא רצה. לא יודע למה".

זה אפשר למרואיינים בפרק על חאלד משעל להטיל על נתניהו את רוב האשמה, בלי שנשמע את הגרסה שלו.

"אני חושב שדרגי המקצוע היו צריכים לבלום את ניסיון החיסול הזה בשלב מוקדם, ולא להציג אותו לנתניהו כטיול. להגיד: 'אדוני ראש הממשלה, רמות הסיכון בלתי סבירות ואנחנו לא מבצעים'".

אבל במוסד יש די־אן־איי שלפיו לא אומרים לא.

"זה עוד אתוס שנוי במחלוקת. יש שם מי שאומרים שהאתוס הוא דווקא שכל אחד יכול להרים דגל בכל שלב ולהגיד 'את זה לא עושים'. לצערי זה קצת נשחק – הרמת הדגל הזו, הטלת הספק. וחבל. אם נחזור לנתניהו, דווקא במקרה של משעל ברור שהוא נושא באחריות מתוקף התפקיד, אבל היו הרבה תחנות לפניו שהיו צריכות לעצור את זה. אם גורם מקצועי מקרין ביטחון עצמי כל כך גבוה, הוא לא בסדר. הוא מוביל את ראש הממשלה לטעות. אני לא מצפה מראש ממשלה להבין איך עובדת יחידת 'כידון' של המוסד. היו שהבינו: יצחק רבין, אריק שרון, אהוד ברק כמובן. את נתניהו זה פחות מעניין, פחות מדליק. אתה חייב לבוא אליו אחרי שעברת בדיקות והסתייגויות ושכנעת את עצמך. באותו שלב הוא היה ראש ממשלה עם ותק של שנה בלבד, שחוטף פיגועים ורוצה להגיב. מביאים לו הצעות, והוא אמנם משנה פתאום את יעד החיסול לעומת ההצעה המקורית, אבל אף פעם אי אפשר לאנוס ארגון למבצע שהוא לא רוצה. האחריות היא קודם כול מקצועית".

בן־דוד נמצא מגיל צעיר בעסקי התקשורת בכלל ובסיקור הביטחוני בפרט. ככתב בגלי צה"ל סיקר את פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ולאחר שחרורו היה כתב לענייני משטרה ברשות השידור. ב־1993 מונה לכתב הצבאי של רוממה, ולאחר עשור עבר לחדשות 10. היום הוא בן 52, וככל שזה תלוי בו, יש לפניו עוד שנים רבות בתחום.

ליווית הרבה ראשי ממשלה ככתב צבאי, מתקופת יצחק שמיר ועד היום. יש הבדל בין קודקוד שבא ממערכת הביטחון לפוליטיקאי "אזרחי"?

"ההבדל בין ראשי ממשלה נובע בעיקר מאופי. אין קשר לימין־שמאל, והרקע הצבאי־ביטחוני אמנם משנה, אבל לא תמיד. עד נתניהו יש רצף של ראשי ממשלה שבאו מתוך היכרות עמוקה עם מערכת הביטחון, כל אחד בדרכו. דווקא אולמרט, ששירת בעיתון 'במחנה' – יש לו אמנם חלק בתפקוד הלקוי בלבנון השנייה, אבל אחריה הוא יצא לשורת מבצעים מטורפים ומלאי תעוזה, שמעטים ראשי הממשלה שהיו מאשרים אותם".

אולי זה דווקא כי הוא לא הכיר ולא ידע מספיק כדי לחשוש מתקלה?

"הוא קודם כול שבר את הראש במלחמת לבנון השנייה, ואז המשיך למרות הכול ועשה דברים מדהימים. הוא היה אמיץ מאוד, לפעמים פזיז – זה מה שקרה לו ב־2006. יכול להיות שזה קשור לחוסר ידע".

כשמסתכלים על רשימת המרואיינים שלך, רואים הרבה אנשי צבא מעוטרים שהפכו לפוליטיקאים לא מוצלחים במיוחד. ברק היה ראש הממשלה בעל הכהונה הקצרה ביותר בתולדות ישראל, איציק מרדכי הסתבך, בוגי יעלון חסר כריזמה.

"פוליטיקה דורשת כישורים שאתה לא רוכש בשירות הצבאי. אין לנו מנגנון שמכשיר אנשים ברמה הציבורית כמו הצבא. אין דברים כאלה. כשאתה אחראי על אנשים ברמה של חיים ומוות, גם כמ"פ בן 22, זה מעניק לך בגרות. אבל בפוליטיקה זה כבר לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא תדמית והופעה תקשורתית".

אתה נשמע מאוכזב.

"פעם העריכו כאן עשייה. היום זה לא מעניין את החברה הישראלית, היא רוצה שואו – מישהו נוצץ, ברקים, ניסוחים בני 140 תווים, קליפים. החברה השתנתה, לא הצבא. בעבר הייתה לקצינים הילה והיום אין, אבל זה נכון לא רק בדרגים הגבוהים אלא גם ברמה של מ"פ בגבעתי. פעם איש צעיר כזה היה חוזר לשכונה והיו עושים לו כבוד. היום, מי מסתכל עליו? החברה הישראלית לא מכבדת את אלה שמשרתים אותה, וזה רע מאוד. כי בסוף אני רוצה שם את האנשים הכי טובים, לא את מי שאין לו ברירה.

"אנחנו חובטים במערכות הביטחון שלנו כל כך הרבה שנים, ואנחנו הורסים אותן. העיתונות הכלכלית מנהלת מסע תעמולה ממושך נגד המשכורות בצבא. קצינים לא מרוויחים מי יודע מה, אבל תמיד לוקחים כדוגמה את האלוף שהוא גם צנחן וגם צלל פעם, אז יש לו תוספות".

הזעם הציבורי הוא בעיקר על הפנסיות המופרכות בגילאים צעירים מאוד. אני בן 44 ויש לפניי עוד כמעט רבע מאה של עבודה. בן גילי ששירת בקבע, כבר נמצא שנתיים בפנסיה. זה הגיוני?

"הפנסיה התקציבית נגמרה לפני 15 שנה. עברו לפנסיה צוברת, וזה תוקן. אבל אם אתה רוצה לשלם לקצינים כמו למאבטח בקניון, בבקשה. תראה איך ייראה הצבא, כמו אבטחה בקניון. לא יישארו אנשים טובים".

אין בצבא שומנים?

"תמיד יש שומנים בארגון גדול, אבל עובדה שהצבא מתקשה להשאיר אצלו אנשים טובים. אנחנו נשלם את המחיר על כך בעוד כמה שנים".

אף אחד לא מתלונן על משכורות של קצינים קרביים או טייסים, אלא על נגדים למשל.

"ראית תלוש של נגד? הממוצע הוא 5,000־6,000 שקל לחודש. אין נגדים היום, כולם עזבו. נגד אחד עושה תפקיד של שלושה, כי אחרים לא מוכנים לשרת במשכורות הללו. אם מישהו חושב שהחברה הישראלית תעלה כולה ברמת החיים ורק הצבא יישאר בשנות התשעים, שיהיה לו לבריאות. מישהו חושב שאפשר לצפות מהצבא להיות מוכשר, מבריק ומנצח, וכל זה בגרוש? אין חיה כזו.

"אני רואה חיילים צעירים בחטיבת המחקר שבלעדיהם אין פעולות, הם מנתחים וחוקרים הכול. סגנים, סרנים, לא אנשים טכנולוגיים ולא קרביים, אבל חשובים מאוד לצה"ל. הם מביאים הביתה 5,500 שקל. למה שהם יישארו בצבא? מכון ון־ליר פרסם לא מזמן דו"ח שקובע כי השכר בצה"ל נמצא בתחתית לעומת שאר השירות הציבורי. אפילו הסוהרים מרוויחים יותר. לך תעשה עם זה צבא טוב".

אם אכן כך, הצבא צריך לעשות חשבון נפש, כי הוא מפסיד בקרב על הנרטיב.
"הצבא עומד חסר אונים מול עיתונות שחובטת בו. צריך להבין שהצבא הוא מנוע כלכלי של מדינת ישראל. בלי הצבא לא היינו משגשגים, כי היה פה מצב ביטחוני נוראי. המצב הכלכלי הוא הודות לשנים שקטות. שנית, הארגון הזה לוקח חלק ניכר מהנוער הישראלי, ופולט אותו לשוק העבודה אחרי שנתיים־שלוש כשהוא הרבה יותר מוכשר. זה מנוע צמיחה, ואני לא מדבר רק על מי שמשרת בסייבר. גם שריונרים וחי"רניקים יוצאים מהשירות כשהם אזרחים טובים ותורמים הרבה יותר".

אתה מרגיש שיש במהדורה שלכם בערוץ 13 נטייה שמאלה?

"יש מי שמושך לכיוון כזה, ויש מי שמושך לכיוון אחר. אבל אגיד משהו כללי בנושא הזה. אני מאמין שעיתונאי שמנסה לדחוף את דעתו האישית לתוך הגרון של הצופה, חוטא לתפקידו. תפקידי הוא לפרוש בפני הצופה את תמונת המציאות כפי שאני רואה אותה, ולתת לו להסיק מסקנות לבד. לא להגיד לו מה אני חושב על המציאות ומה אני חושב שצריכות להיות המסקנות. אם אתה מתייחס לצופה שלך כאינטליגנט, הוא גם יודע להעריך את זה. השאיפה היא ליצור פסיפס של כמה שיותר דעות, תמונה רבודה מלאת עומקים, שהצופה יבנה ממנה את דעותיו.

"אני לא אוהב עיתונות שהאג'נדה ניכרת בה. המבחן הוא עובדות. אתה יכול לבנות כל טיעון, אבל שיהיה על בסיס עובדתי – לא יצרי, לא רגשי ולא מהבטן. העיתונות נסחפת לכיוון האג'נדה, וצריך להיזהר. אני מסתכל על העיתונות האמריקנית. גדלתי על כך שהניו־יורק טיימס, הוושינגטון פוסט והוול־סטריט ג'ורנל הם אבני יסוד של עולם העיתונות, וכמותם אני רוצה להיות. אבל בשלוש השנים האחרונות אני לא יכול לקרוא אותם. אין דיווח, אין עובדות, כולם אומרים מה דעתם על טראמפ. הבנתי מה דעתכם, סבבה, אתם רוצים לספר לי מה היה? כצרכן תקשורת, תנו לי את העובדות. התקשורת האמריקנית איבדה חצי אומה".

ימים ספורים אחרי הבחירות שטראמפ ניצח בהן, עורכת בכירה בניו־יורק טיימס פרסמה מאמר ביקורתי ביותר על עמיתיה, "רוצים לדעת מה אמריקה חושבת? נסו לשאול אותה".
"כל כך מדויק. אני זוכר איך היו מסתכלים עליי כמו חייזר כשדיברתי באולפן בזכותו של טראמפ. כולם תהו מאיפה נחתתי. זה מגוחך. דווחו, תתווכחו עניינית, אל תכפו את הדעות שלכם. זה יהרוג את המקצוע".

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

אמזון הסירה "קישוטי אושוויץ" לחג המולד

Published

on

בעקבות המחאה: אתר המכירות חסם את האפשרות לקנות גם פותחן בקבוקים ומשטח לעכבר המחשב הנושאים את תמונות המחנה

חברת אמזון הודיעה השבוע כי הסירה מהאתר שלה את הקישוטים לחג המולד שנשאו תמונות של מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו ושנחשף כי הוצעו למכירה באתר. בהודעתה מסרה החברה כי המוכרים המשתמשים בשירות שלה חייבים לעמוד בתקנות שקבעה, וכי מי שלא עומד בהם – יסולק.

מוזיאון אושוויץ בירקנאו הוא שחשף את העובדה שהפריטים מוצעים למכירה באתר, ובהודעתו קרא לאמזון להסיר אותם. הפריטים שהוצעו למכירה כללו גם פותחן בקבוקים ומשטח לעכבר המחשב שנשאו את תמונות המחנה. "מכירה של קישוטים לחג המולד עם תמונות של אושוויץ לא נראית הולמת", נכתב בהודעת המוזיאון. "אושוויץ על פותחן בקבוקים זה דבר מטריד ופוגעני". רבים אחרים הביעו בטוויטר זעם על ההצעה למכור את הפריטים. אתר ההנצחה באושוויץ כם קרא לאתר מכירות אחר, Wish Shopping, להפסיק למכור את המוצרים האלה.

1.1 מיליון בני אדם נרצחו באושוויץ במהלך מלחמת העולם השנייה, רובם יהודים.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות