Connect with us

תרבות ובידור

תובנות הקורונה של שחקנית ישראלית

Published

on

לאה גלפנשטיין כיכבה במגוון הצגות בישראל וזכתב הפרס השחקנית המבטיחה של תיאטרון הבימה * עכשיו היא בלוס אנג'לס, לבד, נוסעת לאודישנים מדירתה בווסט הוליווד וחולמת על יצירת סידרה מתוך החיים

לאה גלפנשטיין זכתה בפרס השחקנית המבטיחה בתיאטרון הבימה לפני חמש שנים. היא למדה בתלמה ילין, סיימה לימודי   משחק בסמינר הקיבוצים והצטרפה בסיום לימודיה לקבוצת 'צעירי הבימה'. במהרה השתלבה גם בהצגות האנסמבל הבוגר של התיאטרון ובמשך 8 שנים הופיעה בעשרות הפקות שונות בינהן: "יחסים מסוכנים"(אילן רונן),"תמונתו של דוריאן גריי"(יחזקאל לזרוב), "ארץ חדשה"(שי פיטובסקי) "אדם לא מת סתם"(שיר גולדברג) ועוד. תוך כדי המשיכה להופיע בהצגות פרינג' :"בתולים"(מאור זגורי), "התקלה" שי פיטובסקי וכן בהצגות ילדים שונות בהן זכתה ב'פרס הבמה לילדים' כ'שחקנית הראשית הטובה ביותר' על   משחקה ב"האסופית"(יעל טילמן). בנוסף היא זכתה בפרס   בקטגוריית 'השחקנית המבטיחה' על תפקידיה בהצגות "אדם לא מת סתם" ו"השבועה.

"אחרי עבודה קשה של הרבה שנים", נזכרת לאה, "אני עדיין מרגישה שאני רק בתחילת הדרך. המנוע שלי גדול ורעב ליצירה ולהתרחבות למדיומים נוספים. זו זכות גדולה לעבוד ולהתפרנס ממה שאני הכי אוהבת לעשות והפרסים שהגיעו בדרך היו חיזוק   עידוד שלהמערכת' עבורי: 'תמשיכי, אנחנו איתך!""

גלפנשטיין היא בת יחידה לסימון, יליד צ'ילה ומזל, ילידת   מצריים. את ילדותה בילתה בבת ים (ראו במסגרת),  גלפנשטיין החלה לגבש פרסונה בימתית ייחודית, המאמצת בכל מחזה דמות שונה לחלוטין. "עבורי זו מחמאה", היא מודה, "כבר גילמתי כלבה, ילדה, זקן בן שמונים, נערה מתבגרת אבל אף פעם לא מישהי קרובה אליי בגיל ובאופי. יצא ככה, ואם זה מקשה להדביק עלי טייפ-קאסט אני מאושרת".

 לאחר קבלת הפרסים היא שיחקה בעוד הצגות רבות מספור כגון: “פרויקט טרור" -שהיה מיזם בינלאומי שקיבץ תיאטראות מכל העולם לפסטיבל שעסק בנושא הטרור, והתקיים לפני חמש שנים בשטוטגרט.

לאה: "עד גיל 14 לא היה לי חדר, ישנתי בסלון על ספפה של עמינח. כל יום בשעה 7 בערב אמא הייתה מורידה לריצפה את הכריות הגדולות של הספפה, מוציאה מארון הבגדים החום הגדול שעמד בסלון סדין של נעלולי פלא, פורסת אותו על הספפה וככה כמו במטה של קסם הופכת אותה למיטה שלי.

"החדר שלי היה השירותים, זה היה המקום האהוב עליי בעולם, הייתי נכנסת אליו ככובשת עם ערימות של ספרים ובובות ומכריזה בתרועה ובקול רם ש:'אני בשירותים!'

מה שאמר שאף אחד לא יחפש או יפריע או ידפוק על הדלת כי זה הזמן שלי. הייתי יושבת שם שעות: מדמיינת ,קוראת, משחקת ב'קשר משפחתי' כשאני כל הדמויות במשפחה וגם המטפלת, כותבת ,חולמת ובעיקר מדמיינת ומדמיינת ומדמיינת…אמא תמיד הייתה דופקת על הדלת :'נו לאה כמה זמן את שם, זה לא בריא תצאי החוצה', היא אפילו לקחה אותי לרופאת המשפחה בדאגה: 'מה יש לילדה?' וד"ר בורנשטיין חייכה ואמרה: 'תני לה'.

"לא היינו עניים, אבל ההורים שלי לא הצליחו ליצור בית עם גבולות ברורים או אפילו רק עם קירות שיסמלו הפרדה. אני זוכרת את עצמי בת 5 יושבת על שולחן השיש בסלון עם בגד גוף כחול, מסתכלת על הגינה שמעבר לתריסים שומעת את ההורים רבים וחוזרת בראש על המילים: 'אני אהיה אחרת, לי יהיו חיים אחרים, אני אהיה אחרת, לי יהיו חיים אחרים'.

"בגיל 14 קרה הנס רציתי ללמוד ב'תלמה ילין' ועברנו לר"ג, פתאום היה לי חדר- חדר משלי. היה לי חדר אבל לא באמת ידעתי מה עושים בתוכו. פתאום יש לי את כל המרחב הזה אבל מה בעצם מקיימים בו.

"לפני שלוש שנים כשאבא שלי נפטר פתאום העולם נפתח והתרחב והעזתי לצאת לתוכו, לעזוב את כל מה שעבדתי כל כך קשה ובמסירות שיהיה שלי ויגדיר אותי, שחררתי אחיזה והסכמתי לפגוש את עצמי מחדש בלי להחזיק כלום או לפחות להשתחרר לאט לאט מהאמונה שאני מחזיקה ושולטת במשהו או במישהו אפילו לא בעצמי".

ניו יורק- לוס אנג'לס 

בעיר התפוח הגדול היה לי חדר מדהים. הכי לא ניו יורקי: חדר ענק וחדש במנהטן עם שירותים ואמבטיה משלי, אבל כל הזמן הייתי ברחוב. הלכתי. במשך שנתיים רק הלכתי בלי הפסקה. הייתי סטייל פורסט גאמפ. לא ידעתי לאן מה ואיך, פשוט הלכתי בשלג בגשם בשמש. הייתי ב-NY והסלון בבת- ים עם הארון החום והספפה של עמינח היו נוכחים יותר מתמיד, הלכו איתי ברחובות, לא נתנו לי להיות לבד.

"פתאום הכול עלה: כל הילדות שאף פעם לא סיפרתי עליה, הבית שהיה לי כל כך קשה לשתף בו, לגדול בו והכי קשה לעזוב אותו.

 לפני 4 חודשים בדיוק עברתי לאל-איי,  רציתי שמש שתאיר אותי כי אני הכי אוהבת להיות באור. לפני שלושה ימים לכבוד יום הולדתי עברתי לדירה משלי בווסט הוליווד.

אחרי כל כך הרבה שנים יש לי חדר ובית משלי ואני יושבת בבית כי לא הולכים ברחוב (בימים טרופים אלה) ונהנית להיות בבית..

 ביום ההולדת שלי קיבלתי הודעה מהדייר שגר   בדירה בבת ים. הוא כתב שהם רוצים להישאר עוד שנה בדירה אבל מבקשים לבנות קיר בסלון, כדי שיהיה חדר קטן לילדה…

כמה את אמיצה!

"אחותי איזה אומץ יש לך! אני מעריצה אותך!!(אני אומרת לעצמי) את מבינה שיש לך ביצים של שור? את העזת לעשות את מה שרב האנשים רק חולמים עליו, וחלק גדול מהם אפילו לא יעזו אפילו לחלום . באמצע החיים קמת ועזבת את כל מה שעבדת ובנית במשך שנים בזיעה בלתי נגמרת, ופשוט יצאת להרפתקה הכי לא ידועה שיש, וכל זה כשאת כבר מחזיקה במה שכל שחקן בעולם יחתום עליו שזו הצלחה והגשמה במקצוע הזה: יומן מלא בהצגות, משכורת קבועה, הכרה וההערכה מקצועית.  

"את פשוט קמת וקפצת לתוך מציאות שהיא ההפך הגמור מזו שחיית בה: נסעת לבד ליבשת אחרת במדינה זרה הכי רחוקה מהבית, עם שפה חדשה, כשאת הופכת להיות עוד אחת מתוך מאות אלפי שחקנים מכל העולם שמגיעים לשם ורק חולמים שמישהו סוף סוף יצפה עד הסוף באודישן.

"אחרי שסיימו את המשמרת הלא נגמרת שלהם, וכששואלים אותם במה הם עוסקים הם לא באמת יודעים לענות אם הם שחקנים, או שולחי אודישנים, או חולמי חלומות מקצועיים. וואו…פשוט וואו…אני לא הייתי יכולה לעשות צעד כזה, לחיות בכזאת חוסר וודאות, בתלות מוחלטת במישהו אחר שבמקרה יכתוב דמות שאיכשהו תתאימי לה בול, ואין לך שום שליטה על זה, וזה   לגמרי לא תלוי בכישרון או ביכולות שלך אלא בקשרים ובהרבה הרבה הרבה מזל… וואו אני מקשיבה לעצמי אומרת את כל זה ועוד יותר מבינה כמה את אמיצה!"

"ורגע, תגידי שאני אבין… יש לך בכלל תוכנית?   אחרי כמה זמן יודעים אם הצלחת או לא? כמה זמן את נותנת לעצמך? ממה תתפרנסי בינתיים? זה פחד אלוהים! ועוד בימינו שהתחרות כזאת רצחנית? ומה עם ביטוח בריאות – זה הכי חשוב וכל כך יקר…? ומאיפה יהיה לך כסף, יש לך חסכונות? ומה תעשי עם ויזה? אומרים שזאת התקופה הכי קשה לזרים באמריקה, זה נכון? ואת גם נוסעת לגמרי לגמרי לבד בלי להכיר נפש חיה, והבדידות שם לא נגמרת, רואים את זה בכל הסרטים – המרחקים שם עצומים אנחנו בכלל לא יכולים להתחיל לתפוס את זה, ואת כבר לא ילדה -את צריכה לקחת את זה בחשבון כי השעון מתקתק, מה יהיה עם זוגיות? את תהיי מוכנה להתחתן עם 'לא יהודי'? זה בסדר כי הילדים כן יהיו יהודים… אבל איך תסתדרי בלי משפחה קרובה שתעזור…? ואת לבד שם! אמא'לה!!

"וואוו… בהחלט וואוו… להצליח להקשיב לכל נאומי ה'חיזוק' האלו שמגיעים מתוך אהבה אמיתית מכל כך הרבה אנשים, ולהמשיך להאמין שאני לא מטורפת מלאת פנטזיות שחיה בסרט שמוקרן בתוך הראש שלי ולמעשה עדיין לא התבגרתי ואני ממשיכה להאמין בחלום שרב האנשים מחלימים ממנו בחסות 'האחראיות' שמגיעה עם ההתבגרות. כל זה באמת מצריך אומץ, אמונה, ומערכת חיסונית שיכולה להתמודד עם אי וודאות מתמשכת בכל כך הרבה חזיתות.

רוצה להיות שחקנית בינלאומית

לאה: "תמיד מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון בינלאומית. זה אנושי: רציתי להכיר ולהתנסות בלהיות כל האנשים בעולם, בכל המצבים האפשריים ולחוות את כל מה שלהיות אנושי טומן בחובו. היה לי האומץ להיות כזאת רק על הבמה.

"החיים ביומיומיים הרגישו לי יותר מדי מפחידים כדי שאעז ואחיה אותם במלאות, בעצמה וללא התנצלויות כמו שהצלחתי לחוות אותם דרך המשחק. אני הכי אמיצה בדמיון, בחללים שחורים ומוארים, כשמאות ואלפי אנשים צופים בי אומרת מילים של אנשים אחרים וחווה מצבים דמיוניים.

"ואז הגיע הרגע שהחלטתי שאני מוכנה לצאת לחיים ובגדול: אבא שלי נפטר וכל כך כאב לי הלב, שהפחד השתתק ונדם והגיע הזמן שלי להגיד ליקום בקול   ברור ורם מה אני באמת רוצה, ולצאת לפגוש את כל מה שמבקש ממני להתגלות ולהיות בתנאי 'המערב הפרוע' של העולם הגדול.

"כשיוצאים להגשים חלומות רק דבר אחד בטוח: יוצאים למסע כשהחלום הוא רק הפתיון-נקודת ההתחלה, ועכשיו האומץ האמיתי הוא להשתתף בצורה מלאה ברכבת ההרים של הנשמה, שלוקחת אותי לאן שהיא רוצה, ומגלה לי מי אני באמת בתוך החיים והרצונות שביקשתי באומץ להגשים – והנה אני עכשיו יוצרת סדרה מתוך החיים."

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

שירה רעננה

Published

on

Unorthodox בכיכובה המצמית-לב של שירה האס היא הסידרה הכי טרנדית כרע בנטפליקס, לישראלים וגם לשאינם כאלה * המלצת צפייה

והימים ימי קורונה, והמרוויחה הגדולה (בין הבודדות) היא רשת הסטרימינג נטפליקס, שכבר נאלצה לצמצם את איכות הצפייה באירופה ובמזה"ת עקב הביקוש העצום לשירותיה. השפע הטלווזיוני של השנים האחרונות הוביל לפתיחות רבה מאי פעם לסדרות בשפות זרות או לעולמות זרים במידה רבה לקהל הרחב. Unorthodox, דרמה חדשה של נטפליקס, מסירה את המחיצה ומזמינה להציץ למתרחש בעולם החרדי, דרך סיפורה של צעירה שנמלטת מקהילה חרדית בוויליאמסבורג שבברוקלין ומנסה לפתוח בחיים חדשים בברלין.

עוד לפני הכתיבה המדויקת והבימוי הנבון שהופכים אותה לסדרה מצוינת, "המורדת" מפיחה בסיפור מתח, עומק ורגש בזכות המשחק האינטימי של הכוכבת הראשית, שירה האס. השחקנית הישראלית זוכת פרס אופיר, שכיכבה ב"שטיסל", "הרמון" ובסרטים "פרינסס" ו"מראות שבורות", כובשת את המסך מהרגע הראשון. הגיבורה שהיא מגלמת היא דמות מרתקת, אנושית ונוגעת ללב ואי אפשר להסיר ממנה את העיניים לכל אורכה של הסדרה.

העלילה, שמדלגת בין אנגלית, יידיש וגרמנית, מבוססת על סיפורה האמיתי של הסופרת דבורה פלדמן (שספרה באותו השם יצא לאור ב־2013 היה לרב מכר ופורסם בעברית בהוצאת כנרת זמורה־ביתן). האס מגלמת את אסתר שפירא הנחשבת בעיני הסובבים אותה ליתומה, מאחר שאמה עזבה את הקהילה החרדית. היא מתגוררת עם דודתה וסבתה ונתונה בתחושת מחנק תמידית. מעטים הרגעים שבהם לא שופטים אותה או אומרים לה שהיא מוכרחה להתחתן ולהביא ילדים, שיאזנו את היהודים שאבדו בשואה. בעזרתה של מורה חילונית לפסנתר, אסתי נמלטת לברלין ומאפשרת לעצמה לנשום. בעבר נאלצה להסתיר את אהבתה למוזיקה, והיא נמשכת לקונסרבטוריון ורוקמת קשרים עם קבוצת סטודנטים למוזיקה.

אלא שבזמן שהיא מגששת כדי למצוא את מקומה בכל החופש הזה, הקהילה בוויליאמסבורג יוצאת להתחקות אחריה ולהחזיר אותה לעולמם. הרבנים שולחים לברלין את בעלה יאנקי (עמית רהב) ולצדו חרדי מאיים בשם מוישה (ג'ף וילבוש), שחזר לדת לאחר תקופת הוללות. הוא יודע היטב שהדרך להחזיר נשים נמלטות לקהילה היא לשבור אותן פסיכולוגית ולגרום להן להאמין שלעולם לא יצליחו להסתדר בעולם שבחוץ.

הסיפור עשיר ורב רבדים בזכות כמה קווי עלילה שכל אחד מהם מוסיף לסדרה רגש ומתח מכיוון אחר. עלילה אחת עוקבת אחרי אסתי מנסה ליצור לעצמה חיים חדשים בברלין וגם למצוא בעצמה אומץ להתמודד עם יחסיה עם אמה, אף שהיא מאמינה שנטשה אותה בילדותה. במקביל, עברה מסופר ברצף של פלאשבקים שמתארים את השידוך, חיי הנישואים וקשייה לקיים יחסי מין שמלווים בביוש בלתי פוסק. לכל אלה נוסף המצוד שמנהלים אחריה שני הגברים, שמוסיפים מתח לעלילה ותחושה שזמנה של אסתי בברלין הולך ואוזל. גם מי שחושב שהוא מכיר מספיק את העולם החרדי ימצא עניין רב בסדרה.

העלילה מחולקת לארבעה פרקים בלבד (כל אחד מהם בן כ־50 דקות), שיש בהם איכויות של תיאטרון ודומים יותר לארבע מערכות הממוקדות בסיפור ובדמויות. הבמאית מריה שרדר ("דויטשלנד 83") עיצבה את העלילה ביד מיומנת ומאופקת, ונזהרה לא למתוח או להתעכב שלא לצורך על סצינות שלא תורמות מספיק לסיפור. הסדרה לא חפה מפגמים, וחולשותיה המעטות טמונות בדמויות שאסתי פוגשת בברלין. טבעי שהסיפור ממוקד באסתי, אבל הסובבים אותה לא מתרוממים ליותר מאוסף של קלישאות על צעירים בברלין, ביניהן ישראלית תל אביבית יהירה ואשכנזית כמובן.

הסדרה נעה קדימה דווקא בזכות רגעים קצרים ורבי משמעות על החיים בעולם החרדי, בהם גילוי עצוב של נייר שאסתי החביאה מתחת למיטה ועליו מצוירים קלידי פסנתר או טבילה מעוררת אי נוחות במקווה. אף שהסדרה לא עושה הנחות לחיים המחניקים בקהילה החרדית ומלאה ביקורת על חייהן של נשים בפרט, יש בה בכל זאת חמלה והבנה נטולת שיפוטיות לנפשה של הגיבורה. גם כשהיא חופשייה אסתי לא מוכנה לתאר את העולם שעזבה ככלא, אלא מסבירה "אלוהים ביקש ממני יותר מדי. עכשיו אני צריכה למצוא את הדרך שלי". בזכות הסיפור המפעים והמשחק מלא הרגש של האס, זו סדרה לופתת ומרתקת. ארבעת פרקיה נצפים בבת אחת, במרתון סוחף ומשכנע שנכנס ללב.

UnOrthodox, כאמור, מבוססת בחופשיות על רב מכר אוטוביוגרפי באותו השם, שכתבה דבורה פלדמן. ניכרת בה היכרות עמוקה עם אורח החיים בקהילה ההרמטית הזו, עד רמת הדקויות והמנהגים. מדוברות בה אנגלית, גרמנית, כמה משפטים בערבית ובעיקר המון יידיש. האס סיפרה לתוכנית של גיא פינס: "קיבלתי את התסריט ש-40 אחוז ממנו ביידיש ו-60 אחוז באנגלית ואמרתי 'אין מצב שאני צולחת את זה, אפשר לקפל את העסק'. איך אני אלמד ככה ביידיש מונולוגים על מונולוגים ובמבטא ספציפי? אמרתי למורה 'תשמע, זה ממש נחמד שאתם מאמינים בי ככה אבל לא נראה לי'. הייתי מקליטה אותו, יוצאת לרוץ ובמקום לשמוע ביונסה הייתי שומעת את השורות שלי ביידיש". 

זה סיפור שזקוק לטובים ורעים, ובניגוד ל"שטיסל", למשל, שהצליחה להביא את מורכבות החברה החרדית על שלל גווניה, כאן ברור מי הטובים, מי הרעים ומי הדהויים האפרפרים (רמז: החברים החילונים של שפירו בברלין). יחד עם זאת, בסופו של יום, הודות למשחק מצוין ומינונים נכונים של דרמה ומתח, "המורדת" מצליחה ליצור חוויה רגשית ופואטית שגם מושכת אל הפרק הבא. 

הסדרה צולמה על קו ברלין-ניו יורק ושירה הרגישה בבית עם לא מעט ישראלים לצדה בקאסט. יוסף סוויד, דינה דורון וגם עמית רהב, כוכב הסדרות הילדים, שמגלם בסדרה את בעלה. במהלך הצילומים, האס נאלצה להקריב את השיער הארוך שלה לטובת אחת הסצנות בסדרה. מדובר ברגע שהציף אצלה את מחלת הסרטן, איתה נאלצה להתמודד כילדה בגן. "זה קרה בין גיל 3 עד 6. אני זוכרת מאוד רגעים. הייתי קטנה מאוד. יש לי יותר תמונות מאשר רצף קוהרנטי של הכל. אבל כן, זוכרים דברים, גם בגיל קטן", היא מספרת.

הסדרה שוחררה ל-190 מדינות ותוך רגע החלה לככב ברשימת עשרת הנצפים ביותר בעשרות מדינות ובישראל כמובן – במקום הראשון. "הייתה שמחה, היו כמה אאוטפיטים. היה אמור להיות פסטיבל בצרפת מאוד גדול של הסדרה, פרמיירה בפסטיבל ברלין, פסטיבל בטרייבקה ועוד אחד בניו-יורק", מספרת האס על המסע שהסדרה הייתה אמורה לעבור לפני פרוץ המגפה. "היה רגע מסוים של באסה, אבל אז הבנתי באמת במה מדובר ומה קורה בעולם".

בינתיים, השחקנית חוגגת את ההצלחה של הסדרה מרחוק ואת הביקורת החיוביות (90 אחוז באתר rottentomatoes. מבקר הטלוויזיה של הניו-יורק טיימס כינה את האס "תופעה" והחמיא להבעות הפנים וליכולת שלה לשבות את הקהל. "הכל עדיין ממשיך לקרות. יש המון ראיונות טלפונים ואני מטלפון לטלפון מסביב לעולם שזה ממש מרגש. בתקווה שחלק מהדברים ידחו ולא יתבטלו לגמרי", מספרת האס. "אני מקווה שאנשים שנשארו בבית יראו את זה, אולי זה יביא עוד צופים לסדרה. זה הצד החיובי שאפשר להסתכל עליו. אחלה סדרה לבידוד תכל'ס".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות