שפיטה, התופעה - שבוע ישראלי
Connect with us

תרבות ובידור

שפיטה, התופעה

Published

on

"הביונסה הערבייה" מתגלה כתעלול רייטינג של מפיקי "הכוכב הבא לאירווזיון"

צופי "הכוכב הבא לאירוויזיון" מאוחדים בדעתם: שפיטה לא תנצח בתחרות ולא תייצג את ישראל באירוויזיון. היא שרה יפה, היא מעניינת, היא יודעת "לתת שואו", אבל כולם, כולל אלו שמושכים בחוטים, יודעים שאם שפיטה תייצג את ישראל, שום טוב לא ייצא מזה. במיוחד בשעה שהיא מארחת בעצמה את האירוויזיון, המיצג העצום הזה של חוסר רגישות ופוליטיקלי קורקט לא יכול לזכות.

למי שעדיין לא נחשף לתופעה, מאירועי הפרקים הקודמים: שפיטה, זמרת ערביה מופלאה ואקסטרווגנטית היא בעצם רותם שפי – יהודייה, ישראלית, אשכנזייה, סולנית להקת חיל האוויר לשעבר, ובוגרת בית הספר למוזיקה רימון, שעוטה על עצמה דמות שהיא המציאה. שפי אימצה לעצמה מבטא ערבי, גינונים של דיווה סטייל אום כולתום וחברותיה, והפכה לתופעת רשת עם קאברים מצליחים לשירים מוכרים כמו Karma  של רדיוהד, Lithium של נירוונה, ואחרים. הכל עם מבטא ערבי ופלפול של פארודיה וסלסולים. שפיטה הצליחה להתפרסם באופן יחסי ואפילו הבליחה להפסקת הפרסומות בקמפיין לסלטים עם גרסה משלה לשיר הילדים "אצא לי השוקה". זה היה רק עניין של זמן שאחד הקודקודים של קשת/רשת ושות' יזהה את פרץ היצירתיות המתפרץ הזה וישתמש בו לטובתו.

בדומה לליהוק של מאיה בוסקילה, גם במקרה של שפיטה, הפקת "הכוכב הבא" רצתה לתבל את התחרות ולהוסיף מתמודדים שיעוררו עניין, ואכן שפיטה ממלאת באופן מושלם את המשבצת הזאת. היא מוסיפה רגעים קומיים, מפלרטטת עם השופטים, ואפילו מקבלת זמן מסך שעולה על יתר המתמודדים אבל בניגוד לבוסקילה, שמסתמנת כאחת מהמועמדים הבולטים לזכייה בתחרות, אצל שפי זה לא המקרה. ההשתתפות של שפיטה בתוכנית היא עסקת חבילה שברורה לכל המעורבים: "הכוכב הבא לאירוויזיון" מרוויח מהדמות החיננית שמוסיפה עניין, שמכפר על מתמודדים אחרים ששרים באופן מושלם אבל פחות עוברים מסך, והיא מרוויחה פרסום בפריים טיים ואפשרות להיכנס מהדלת הקדמית לכל בית שני בישראל.

"זו ביונסה הערבייה, ואנחנו נעזור לקהל להבין מי זו שפיטה", קבעה רותם סלע, אחרי שהמנחים נאלצו להשתמש באופציית ההצלה כבר באודישן הראשון שלה. מאז, שלב אחר שלב, היא שורדת רק בזכות ההפקה והשופטים, כשרק בן-אל תבורי משוכנע שהבדיחה על חשבונו, מסרב לשתף פעולה, ולא מסתיר את התמרמרותו מהדיווה ה"ערבייה"…

אפילו שפיטה בעצמה יודעת שבתחרות הזאת היא כבר לא תנצח. הרי כשנטע ברזילי הופיעה באירווזיון 2018, עשרות אלפי אירופאים זועמים תקפו אותה על הניכוס התרבותי" שהיא עשתה לתרבות היפנית, כי אסור ללבוש בגד דמוי קימונו ולהשתמש בשעוני חתול יפניים אם אתה לא מהעדה הנכונה. אז לשלוח דמות פארודית שמתבססת על אומה שאנחנו במצב מלחמה איתה? אנחנו לא רוצים שהאירופאים ישנאו אותנו יותר ממה שהם כבר שונאים, נכון? סביר להניח שגם לא תצליח למגנט אליה את אהבת הקהל המקומי, כשההכרעה תעבור לשידור ישיר ולהצבעות מהבית באפליקציה, אבל מבחינת "הכוכב הבא" מדובר בתרנגולת שמטילה ביצי זהב. שפיטה מספקת אינספור קונפליקטים ודיונים ברשתות החברתיות, פרשנויות מכאן ומשם – וזה בדיוק מה שההפקה מחפשת. האם זאת פרודיה מגחיכה וגזענית או סאטירה חכמה ושנונה? האם שפיטה היא תת-ז'אנר חדש בפופ המזרחי או שהיא רק צוחקת על הז'אנר? לכל אחד יש דעה, שרק שופכת עוד דלק למדורה.

אז שפיטה יודעת שהיא לא תזכה, הפקת התוכנית יודעת שהיא לא תזכה. אבל אל תדאגו לדיווה מרימון, מדובר באישה מוכשרת שיש לה הכל, וכמו שזה נראה היא כאן כדי להישאר.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

פזמון לקרואסון והמבין לוין: ה"הרצגה" של רועי הורוביץ

Published

on

השחקן המוערך מהארץ הרשים במופע שמבוסס על שיריו וכתביו של המחזאי חנוך לוין, במסגרת אירועי התרבות של מת"י

במוצ"ש התקיים ערב תרבותי איכותי מבית היוצר של השחקן המוערך רועי הורוביץ והמוזיקאי משה דנינו, בבית הכנסת "סיני טמפל". זאת במסגרת אירועי התרבות של מרכז התרבות הישראלי (מת"י) בלוס אנג'לס.

הערב התחיל באכילת קרואסון (כשם המופע: פזמון לקרואסון והמבין לוין") והמשיך בהנאה צרופה ממשחקו ושירתו של הורוביץ שהגיע לסיבוב הופעות במיוחד לרגל המופע החדש שלו שמבוסס כולו על שיריו וכתביו של חנוך לוין ז"ל. לוין היה הפורה במחזאי ישראל; הוא כתב מחזות, מערכונים, פזמונים, סיפורים, שירה ושירים, שני ספרי פרוזה, שני קבצי מערכונים ופזמונים, ספר שירים ושני ספרי ילדים. הוא ביים את מרבית מחזותיו בעצמו עד פטירתו בטרם עת, בגיל 56. לוין הקדיש את חייו לכתיבה ולהשארת חותם על החברה הישראלית לדורי דורות.

אבל לוין לא היה רק מחזאי אלא גם משורר, שנוי במחלוקת יש לציין, אשר קנה לו שם בתור "הילד הרע" והפרובוקטיבי של התיאטרון הישראלי לצד רגישות והבנה של החיים כפי שהם ללא כל המסכות, שמטרתן להסתיר את הכאב והקושי העמוק בנשמה. כך למשל, הביע את מורת רוחו על יחסי משפחה וקרא לבטל את האקסיומה הנדושה כל כך על המשפט "ילדים זה שמחה", האמנם?! כך גם לגבי יחסי אחים שמתחבטים אלה באלה החל מהילדות על תשומת הלב של ההורים, וכלה לאחר מותם של ההורים, על חלוקת הירושה וההספדים.

רועי הורוביץ מפליא לבטא על הבמה את הגיגיו של לוין תוך תיבול היחסים בין הדמויות בשירים והקריצה לחו"ל על פני ארץ ישראל השלמה, זו שעליה כתב לוין ב-1967 את שירו הראשון כלא מעניינת את האדם היחיד שנאבק בקיומו: "מה אכפת לי משכם? העיקר שאני שלם", והרים את קמפוס אוניברסיטת ת"א על הרגליים, שנייה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. בפאריז לפחות, טוען לוין, הזונות אוכלות קרואסון ומשלמים להן בפראקים…

לוין נפטר לפני 20 שנה ונדמה כי הוא חי בינינו עד היום; בכל עונה אפשר למצוא לפחות מחזה אחד שלו שרץ על בימות התיאטראות בישראל והשחקנים שמשחקים בהם נבחרים בקפידה להתאמתם לטקסטים המוזרים משהו והמתובלים בתבלין החיים.

אנחנו, הישראלים בלוס אנג'לס, זוכרים לו חסד נעורים על השירים הנפלאים שכתב לחווה אלברשטיין, "לונדון לא מחכה לי" ואחרים. המופע של הורוביץ הצליח להרטיט את ליבנו בשירה, הקראה ומשחק, בשומענו על הביוגרפיה המעניינת של היוצר המחונן שהיה לו כל כך הרבה מה לומר, אך כבר עבר ונגמר.

הכותבת הינה מורה לעברית ויהדות ומתנדבת במרכז מת"י בלוס אנג'לס

המשך לקרוא

במה וקולנוע

Can You Ever Forgive Me?

Published

on

מליסה מקארת'י ו-וויליאם אי. גראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים

האוטוביוגרפיה אודות הסופרת שהפכה לזייפנית מכתבים, לי ישראל, עובדה למסך הגדול ב-"האם אי פעם תסלחי לי?". הסרט הוא אסופת זיכרונות תקופתיים ובמרכזו מליסה מקארת'י ("מרגלת") בתפקיד הדרמטי ביותר שלה עד כה, אשר אף מביא לה מועמדות לאוסקר לפרס השחקנית הטובה ביותר השנה. מקארת'י למודת ניסיון בהאנשת דמויות גדולות מהחיים בקומדיות שלה, וישראל היא בהחלט 'דמות' או אפילו 'טיפוס' בפני עצמה. לצד מקארת'י, בתפקיד משנה אשר גם גרף מועמדות לאוסקר, הוא ריצ'ארד אי. גרנט, המגלם את שותפה וידידה היחיד של ישראל, ג'ק הוק. בכך, מקארת'י וגראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופיים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים.

סיפורה של ישראל נכתב למסך על ידי התסריטאית ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק", "ארץ ההרגלים היציבים") והמחזאי ג'ף וויטי ("אבניו קיו"), ונהנה מהניסיון הרב שלהם כמספרי סיפורים. הולופסנר מתמחה, כמובן, בקומדיות של נימוסים, כאשר דמויות אפורות ומדוכאות מאמצות חוש הומור במצבים לא נעימים, מה שהופך את עולמה של ישראל למדוכדך ומצחיק כאחד. גם לוויטי תפקיד מפתח בתסריט, והוא עוזר להפוך אותו לאותנטי באופן שבו נפרשת חוויית הבדידות של שני אנשים משונים ומזדקנים, כשהם עושים את דרכם בניו יורק של תחילת שנות התשעים. מעוצמה זו, הולופסנר וכן וויטי מועמדים לאוסקר בפרס התסריט המקורי. במאית "האם אי פעם תסלחי לי?", מריאל הלר ("יומנה של נערה מתבגרת"), אינה נרתעת מלחשוף היבטים פחות מוכרים על גיבוריה, ובכך יוצרת ביוגרפיה אמפתית ופתוחה מאוד לגבי הדמויות, ומשכנעת את הצופים, שעל אף מגרעותיהם וכי דמויותיה אינן מצופות סוכר- הוק וישראל עדיין אהובים ומרגשים.

ואכן, מקארת'י וגראנט הופכים לאחד מבני הזוג והם בכלל לא בזוגיות) המשכנעים והטובים ביותר על המסך השנה, בין אם הם שותים אלכוהול ללא הפסקה, עושים בושות בציבור או רק נהנים מארוחה טובה. ישראל והוק הם דמויות עם אגו ענק, והסרט לא מתבייש לקלף את קליפות הבצל מעורם ולחקור את הפגיעות, את חוסר הביטחון ואת תכונותיהם חסרות המצפון באופן כנה ולעיתים אף שובר לב. בעוד בסרט "האם אי פעם תסלחי לי?" מקארת'י וגראנט בקדמת הבמה, גם השחקנים סביבם תומכים ועומדים בפנים עצמם: תפקידה מלא החן של ג'יין קרטין בתפקיד סוכנת הספרים מרג'ורי תורם מאוד להבנת הסטטוס קוו של ישראל, דולי וולס נהדרת בתפקיד בעלת חנות ספרים שמפגינה / מכחישה את רגשותיה כלפי ישראל, ואסור כמובן לפספס את אנה דייבר סמית' בסצינה בלתי נשכחת שבה היא מגלמת את המאהבת לשעבר של ישראל. חשוב לציין, שמקארת'י מצאה אף מקום לתפקיד קצר של בעלה במציאות,בן פלקון, בתפקיד אספן אמנות פקפקן למדי/

הלר מיומנת מאחורי המצלמה ב-"האם אי פעם תסלחי לי?", באופן שבו היא מאפשרת לדמויותיה לתפוס את מלוא המסך. הבימוי לא בהכרח מושך ומסקרן באותה רמה כמו המשחק, אבל היא מנצחת על הצילומים היפים של הסינמטוגרף, ברנון טרוסט ("חי בסרט"), אשר מצליח להבליט פרטים קטנים המסייעים לקהל הצופים להיטמע בעולמה של ישראל – אם זה בדירה עמוסת פריטים עד כדי אגרנות או בחנויות ספרים צפופות. פסקול הסרט קובע עוד יותר את הטון והמצב-רוח של הסיפור, תוך ניגון שירים רומנטיים המסמלים את מצב רוחה של ישראל, כמו בשיר 'חשבתי עלייך אמש' של ג'ן סאות'רן או 'רחוב החלומות' של פגי לי. בכך, ההיבטים הטכניים של הסרט עושים עבודה מדויקת בהבלטת הופעות השחקנים ומבלי להצל עליהם, וכמובן אי אפשר שלא להתייחס למעילי הטוויד הנאים ואופנת שנות התשעים שנוצרו על ידי מעצב התלבושות, ארז'ון בהסין ("חיי פיי").

בסופו של דבר, "האם אי פעם תסלחי לי?" בן 106 הדקות הוא יומן זיכרונות משעשע, ושווה לראותו ולו בשביל המשחק של מקארת'י וגראנט (ובלי קשר אם יגרפו בסופו של דבר את פרס האוסקר). אוהדי הסיפורים של הולופסנר ו/או הלר ימצאו את כל מה שהם מעריכים בסרט זה, לאור הרעיונות והנושאים המשותפים של הסרט עם כל יצירותיהן הקודמות. באופן דומה, מאוד מרענן לראות את מקארת'י בוחנת טריטוריה של אופי אפל וקודר המתפרש כמבדר ומשעשע בדיוק כמו תפקידיה בקומדיות קלילות. מומלץ.

לקריאת מאמרים וביקורות קולנוע נוספות, בקרו באתר של שי שגב:
http://www.movieshy.com/Attachments area

המשך לקרוא

תרבות ובידור

קחו את אבא שלכם… ובואו לראות הצגה!

Published

on

מאות נהרו לגינדי אודיטוריום למופע הבכורה של "קח את אבא שלך ולך לעזאזל״ • ההצגה הישראלית הכי מדוברת בעיר • המשך יבוא

מאז הוקם התיאטרון The Jewish Hebrew stage בשנת 2006, השאלה הנשאלת ותר המופנית למי שמזוהים עם פעילות התיאטרון היא, מתי תהיה עוד הצגה? והנה, לפני כחצי שנה, אולי קצת יותר, נולדה לה הצגה חדשה שבדיוק התאימה למידות של התיאטרון המקומי. ״יום אחד התקשר אלי מאיר לוי, ששיחק בהצגה 'אישה בעל בית' שהועלתה על ידי התיאטרון ב- 2017, וסיפר לי התלהבות רבה על ההצגה הזו״ אומרת אורי טאייר דינור,
מייסדת התיאטרון. ״קיבלתי את המחזה , ומיד ידעתי שאני רוצה לעבוד עליו ולהעלות אותו על הבמה״ אורי החלה להזיז את הגלגלים לקבלת זכויות להצגה, כשאלה הגיעו, החלה אורי בגיוס שחקנים.

את המחזה כתב רמי ורד בעקבות טלטלה שעברו חייו כאשר אביו קיבל שבץ מוחי. ורד כתב את המחזה ביד אומן, והכל במינון הנכון; היא מצחיקה במידה, עצובה במידה ומספרת את סיפור מערכת הבריאות בארץ שמנסה לפתור בעיות על קו המוסר מול מציאות בלתי נתפסת. ״קח את אבא שלך ולך לעזאזל״ היא קומדיה שחורה על נושא רציני במציאות מטרידה ולא פשוטה.

גילוי נאות: יורם נחום , השחקן הראשי בהצגה הוא בעלי, האיש שלי שהוא קבלן בריכות שחייה ואוהב את הבמה. זו ההצגה השישית בה הוא משתתף, וכאשר אורי הציעה לו את התפקיד קראנו יחד את התסריט ויחד החלטנו שאנו מתחייבים לזה. יורם תורם את זמנו וכישרונו ואני אתפקד כאם חד הורית בחצי שנה הקרובה…

גם את הסצינות היותר אינטימיות שדרש התפקיד קיבלתי באהבה בשם האמנות ובזכות המחזה הנפלא. את ההצגה הפיקה וביימה אורי טאייר דינור ברגישות קומית ועם תשומת לב לכל סצינה ולכל תמונה בהצגה. כשמדברים על הורים חולים ובתי חולים אורי יודעת בדיוק על מה מדובר ואיך זה מרגיש, שכן ממש לפני שהחלה לעבוד על ההצגה היתה אורי בארץ וסעדה את אביה לאחר שעבר שבץ והייתה צריכה לעבור איתו את התקופה הקשה הזו, ואת ההתנהלות מול בתי החולים. לצידה של אורי התנדבה רוחמה חג׳בי כעוזרת הפקה שנכחה בכל החזרות וסייעה הכל מה שנדרש המהלך החזרות וכן בערב הבכורה.

השחקנים בקאסט רובם שחקנים מקצועיים שלמדו משחק במוסדות הנחשבים ביותר והתחייבו לתיאטרון המקומי. הם עשו זאת במטרה להביא לקהל כאן תרבות ישראלית מקומית, איכותית וכל זה לא היה קורה אם החיידק לא היה בוער בנפשם. ההתחייבות היתה תובענית מבחינת הזמנים שהיא דורשת ובידיעה שאין שכר כספי עבור ההפקה, כולם מתנדבים ומתחייבים והקאסט כולו הפכנו למשפחה אחת גדולה, כולם עוזרים אחד לשני ותומכים ובקשר יומיומי גם כשזה לא נוגע להצגה, דבר שמרגישים על הבמה באנרגיה הנהדרת שעוטפת את הקהל.

ההצגה מביאה את סיפורו של עמי (יורם נחום) אשר הדיו על מסמכי הגירושין שלו טרם יבשה והוא כבר מגשש דרכו חזרה אל עולם הפנוים-פנויות. במועדון לילה בערב פנויים פנויות הוא מכיר את יעל, גרושה סקסית ונפלאה אותה מגלמת בכישרון רב סיון פיליפס שללא כל עכבות מנסה ללמד את עמי (החנון) על החיים בעולם הפנויים פנויות. הרבה הומור מפיג את המבוכה באינטימיות ביניהם, וטוב שכך. שיחת טלפון מפתיעה משנה את חייו של עמי שגם כך נמצא בתקופה לא יציבה. בשיחה מתבשר עמי שאביו שוכב בבית החולים לאחר שלקה בשבץ מוחי.

מסתבר שלהיות שחקן זה הרבה יותר מלדעת את הטקסט בעל פה ולזוז נכון על הבמה: אור שעשוע, השחקן הנפלא, שמשחק את ד״ר שלם בהצגה, כמעט ועשה דוקטורט על מנת להבין נכון את התפקיד אותו הוא מגלם. הוא קרא וחקר ולמד היטב כל מונח מקצועי בו הוא השתמש כד״ר שלם. חשוב היה לו לחקור לעומק ולהבין את התפקיד וכמובן שזה בא לידי ביטוי בדמות אותה הוא הביא לבמה.

אביו של עמי נטש אותו ביום לאחר בר המצווה, וקשה להגדירו אבא. בלית ברירה עמי מגיע לבית החולים ומגלה שאביו שרוי בתרדמת. עמי נאלץ להתמודד עם משקעי העבר מצד אחד אל מול אביו החולה שזקוק לו כרגע. האישפוז בבית החולים והשיקום גורמים לעמי ליאוש ותסכול. את אביו של עמי, אברם, מגלם ליאור שמזה, לליאור זו פעם ראשונה על הבמה והוא עושה את תפקידו בצורה מדוייקת ונפלאה.

ליאור הוא שף במקצועו, שנענה לאתגר לשחק בהצגה ולמד את כל הניואנסים הקטנים שהופכים אותו מעוד חולה מאושפז בבית חולים לפגוע מוח בעקבות שבץ מוחי. ליאור משחק את התפקיד באופן כל כך אותנטי שלעיתים לאחר שהייתי רואה אותו בחזרות שוכב במיטת בית החולים ניראה היה לי מוזר לראות אותו הולך ומדבר. לצד אברם מאושפזת גברת ריכטר החביבה אותה משחקת נטע שוחט הניפלאה. התפקיד כל כך מקסים וכאילו נתפר במיוחד למידותיה הנעימות של נטע. בכל סצינה בה הזרקורים על נטע היא גונבת את הפוקוס, הנוכחות שלה חזקה גם כאשר מדובר בתפקיד שאינו כולל מלל רב.

את לימור, הבת של גברת שוחט מגלמת יעל מפציר בוצר, שלמדה משחק ותסריטאות ׳בניסן נתיב׳ ומביאה את כל הידע והניסיון לבמה בדמות דרמטית וקומית. יעל נפלאה על הבמה בדיוק כמו בחיים עצמם, היא מביאה את הגמישות שלה והאתלטיות לבמה ומצליחה לקרוע את הקהל בצחוק ומביאה את המחזה בדיוק אל הגדרתו ״קומדיה שחורה״. על הבמה גם קשה לפספס את חגית, האחות הרוסיה, היפה והמוסרית אותה משחקת טניה עדן-לוי. משהו בין הנוקשות הסובייטית לרוך ולמידת הרחמים של תפקיד האחות הרחמנייה שובה לב. היא כל כך משכנעת בחזות שלה וכל שפת הגוף שלה בתפקיד זועקת ״אני אחות״ עד שבסוף ההצגה ניגשה אלי מישהי מהקהל ושאלה אם טניה באמת אחות בחיים האמיתיים…

את העובדת סוציאלית, זיוית, משחקת בתיה פרנס הנהדרת, שהגיעה אל הקאסט מעולם הבמה והקולנוע, שחקנית ברמ״ח איבריה ומביאה לבמה במימיקה ניפלאה וטון הדיבור את הדמות האידיאלית של העובדת הסוציאלית, שכל מה שהיא רואה לנגד עיניה זה את טובת המערכת, וניצבת שם על הגבול בין הדילמות האנושיות והרצון לעזור ליחיד בתוך מערכת הבריאות אל מול דרישות האדמיניסטרציה לעמוד מול תקנים ותקציב מוגבל.

אני מודה שהרבה קטעים בהצגה היו לי קשים וכואבים, כבת להורים מתבגרים וההצגה נוגעת בלב לכל אחד במקום הרגיש לו, ביחסים עם ההורים המתבגרים, בחוסר האונים של החולה הקטן מול המערכת הגדולה, הצפיפות בבתי החולים, המחסור בכח אדם, ברצון להמשיך עם החיים קדימה כאשר יש הורה חולה וזה עוצר לך את החיים. המחזה מצליח להפוך כל סיטואציה קשה לסצינה קומית בכישרון רב של משחק, בימוי וכתיבה שנונה. אני גאה בבעלי שניכנס לנעליים הגדולות של אבי קושניר, אשר מגלם בהצגה בארץ את התפקיד של עמי. הקהל בהצגת הבכורה אהב, לא חסך במחמאות, והפוסטים המחבקים ברשתות החברתיות מראים לנו שיש מקום לתרבות ישראלית בהפקה מקומית. בואו לראות קומדיה שחורה נפלאה על נושא רציני במציאות מטרידה, באחד מהתאריכים המצורפים:

17 , פברואר16 ההצגה תעלה בתאריכים: פברואר 3 , מרץ2 , מרץ24 , פברואר 23פברואר
Theatre West – 3333 Cahuenga Blvd. Los Angeles CA 90068
דולר. נא ליצור קשר טלפוני או 35 מחיר הכרטיס: 310-557-6425 להזמין דרך הלינק:
https://take-your-father-theatre-west. eventbrite.com/?aff=TALISAPIR

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות