Connect with us

ארה"ב-ישראל

שליחות קטלנית

Published

on

ד"ר אילנה קוורטין, מנהלת אזור מערב ארה"ב של הסוכנות היהודית, הגיעה לשליחות בלוס אנגלס עם בעל וארבעה ילדים * על קשיי הקליטה כאן, הגעגועים לקהילה המיוחדת שהשאירו בבית, המפגש הבלתי אמצעי עם ההומלסים ברחובות העיר והכנת החלה לשבת שעושה את כל ההבדל * מיומנה של "עולה חדשה"

כשעלה הרעיון לצאת לשליחות לארצות הברית לכמה שנים, היינו זוג נשוי צעיר ללא ילדים. זו היתה שנת 2007 וחשבנו שיהיה נחמד לצאת להרפתקאה בארץ אחרת, לחוות קצת תרבות שונה, לצאת לטיולים מטורפים, ולעבוד בעבודה חלומית שמחברת את העם היהודי בכל מקום בו הוא נמצא.

כמעט עשור שלם לאחר מכן, קריירה מתפתחת, ארבעה ילדים קטנים, וקצת שערות לבנות – והנה ניכרה בידינו ההזדמנות להגשים את החלום ולצאת לשליחות ארוכה של הסוכנות היהודית בהרכב משפחתי מלא. 

כך ארע שהגענו ללוס אנג'לס, עיר המלאכים, באוגוסט האחרון להשתקע לזמן קצר בו המשימה העיקרית היא לחבר ולגשר בין כל חלקי העם. אנחנו חוגגים ארבעה חודשים מאז הגעתנו. מאז שיצאנו מביתנו האהוב באליאב לעבר הרפתקאה החדשה בקצה השני של העולם עם 18 מזוודות, ארבעה ילדים בבכי והתרגשות, ומחשבות על העתיד לבוא. 

כשהחלטנו לצאת לשליחות הכרנו את הצדדים היפים של ההרפתקאה הזו; להכיר חברים חדשים, לראות עולם, לצאת מאזור הנוחות, וכמובן לייצר משמעות ועומק לתודעה הכבר יהודית ישראלית שלנו. לא העליתי על דעתי שהמעבר הזה יהיה הגירה של ממש. כולל כל קשיי ההגירה המוכרים. בשבועות הראשונים גרנו ב-AIRBNB וחיפשנו בית. הסתובבנו ברחובות משכונה לשכונה וראינו למעלה מ-50 בתים שלא התאימו כלל לצרכינו. במקביל חיפשנו רכב, פתחנו חשבונות בנק, כמעט כל יום לסופר מרקט לקנות אוכל, וניסינו להעסיק את הילדים. 

בכל צעד נתקלנו בקושי; כרטיסי האשראי לא עבדו; סים שהכנסנו לנייד לא עבד והיינו מנותקים ימים שלמים; האינטרנט שהתקנו בדירה לא עבד וכל פעולה פשוטה שניסינו לעשות היתה קשה מנשוא. 

את לא יודעת מה זה להתחיל חיים מהתחלה עד שאת לא מתחילה (לקנות רהיטים מאפס, מצרכים לבית מאפס (כולל נייר טואלט ויתר הדברים הבסיסיים ביותר) לארגן מדפים ולסדר את כל מה שיש במזוודות, למצוא איפה הסופר הכי קרוב, איפה ההפעלות לילדים, מי יודע עברית ויכול לעזור, ולמי צריך לפנות במה. 

תוך כדי, הילדים השתגעו בחופש הארוך והבית היה מלא בצרחות וריבים על כל דבר קטן (כולל במקומות ציבוריים ובבתים של אנשים נחמדים שאירחו אותנו) ובכל נסיעה, ורעב מתמיד שצריך לטפל בו.

כל המורים עובדים בהתנדבות. בחוג הג'ודו בסוואטל

הופתענו שכך היה שכן ביקרנו בארה"ב למעלה מ17- פעמים. BG בן זוגי הוא אמריקאי שעלה לארץ, המשפחה שלו כאן (אמנם בחוף המזרחי ולא בחוף המערבי, אך בכל זאת), ילדינו יודעים אנגלית, ואני מסודרת מבחינת עבודה – מנהלת אזור מערב מטעם הסוכנות היהודית לישראל.

וכל הזמן הזה אני חושבת על ההורים שלי שבשנת 1987, לפני 32 שנה, עלו מבריה"מ לשעבר לישראל עם ארבעה ילדים קטנים והיו צריכים להתמודד עם כל אלה והרבה יותר, בלי טלפון חכם, טלוויזיה או מותרות. הם נאבקו לחפש עבודה, בית וקהילה, ללמוד שפה חדשה ותרבות לא מוכרת. ובתוך כל אלה גם להכיל את ארבעת ילדיהם על כל הסטרס והאתגרים שכל אחד מאיתנו חווה עם המעבר המטלטל הזה. אני לא יודעת איך הם עשו את זה אבל סוגדת מעריצה ומעריכה אותם על שהם לא יצאו מדעתם ושמרו על קור רוח וצלחו את המעבר המשוגע הזה…. 

להיות חלק מקהילה

כבר עשר שנים שאנחנו חלק מקהילה של דתיים וחילונים בישראל בשם "אליאב". קהילה מופלאה של אנשים ציונים אידיאולוגיים שעברו לאזור הנגב והקימו משפחות מדהימות שבחרו לחיות יחד ולחבר בין דתיים לחילונים. קהילת אליאב זו קהילה של סולדריות ותמיכה. כשמישהי יולדת תינוק, כל הקהילה מתגייסת והמשפחה שלה מקבלת ארוחות במשך שלושה חודשים. כשמישהו נפצע חלילה, משפחות הקהילה מתגייסות לטפל בילדים אחרי צהריים, לקלח ולהאכיל. כשצריך להקים בית ספר או גן ילדים לילדי הקהילה, כולם מתגייסים לפנות לרשויות, להילחם ולגייס כספים. וכשיש אירוע משמח כל חברי הקהילה מתרכזים יחד ולוקחים חלק בבישולים ובתכנית האומנותית. 

מאז שהגענו לשליחות בלוס אנג'לס חיפשנו להשתייך לקהילה. אמנם אנו שייכים לקהילת בית הספר של הילדים, וכן לקהילת בית הכנסת שאליו אנו הולכים מדי פעם, וכמובן לקהילת הישראליים בעיר שעימם אנו נפגשים בצופים או במסגרות אחרות, אבל חיפשנו להשתייך ולהיות חלק בצורה אינטנסיבית כמו שהכרנו בישראל.

בשבוע האחרון זכינו להיות חלק מקהילה – אבל קצת אחרת.   עברי הבן שלנו הוא בן שש והוא הולך פה לחוג ג׳ודו בצד השני של העיר, בדוג'ו בשם sawatelle. הוא הולך באדיקות שלוש פעמים בשבוע ונהנה מכל רגע!  כל המורים עובדיםשםבהתנדבות והמקום קיים משנות השישים. ברבות השנים נוצרה קהילה מקסימה של תלמידיהג׳ודו, משפחותיהם, ומתנדבים ושכנים נוספים. כל שנה לקראת חג המולד הם מקיימיםארוחה משותפת אליה מוזמנים כולם. האולם פושט את מזרוניו, מובאים שולחנות וכסאות, קישוטי חג, וכל אחד מביא אוכל כמיטב המסורת האתנית שלו. אתמול השתתפנו גם אנחנובחגיגה וראינו איך יהודים, סינים, יפנים, צרפתים, רוסים, קוריאנים, ואחרים יושבים כתף אלכתף וסועדים ארוחה משותפת יחד. אחרי האוכל חולקו מדליות ופרסים על בסיס ערכיםמובילים (אחריות, משמעת, נוכחות בשיעור, התקדמות אתלטית, חברות ועוד). לבסוףחולקו מתנות לכבוד החג. בסוף הארוחה אף אחד לא ברח ותיק תק קופלו הכיסאותהשולחנות והאוכל פונה, בשקט, ברוגע, בסדר מופתי ובאחווה קהילתית. היה מרענן ממלא להכנס לקהילה הצנועה והמגוונת הזו שישר נכנסה לנו ללב. 

אולי בגלל שהמכולה הגיעה סופסוף מישראל. חלה לשבת

שבת וחג בעיר הסואנת

מאז שהגענו לכאן לשליחות זכינו לחוות פה את חגי ישראל – ראש השנה, יום כיפור וסוכות. רציתי מאוד להעביר לחברים ולמשפחה בארץ את התחושה הזו של מה זה להיות יהודייה כאן, כי זו חוויה שונה לחלוטין מישראל. כאן בלוס אנג'לס אנחנו מרגישים חזק מאוד את הצורך הזה להיות בעשייה כל הזמן ולעסוק בחיבור לזהות היהודית. זהו צורך שכמעט ולא מוכר לישראלי המצוי.

אז מה היא החוויה של להיות יהודי/ה בעיר גדולה בארה"ב?

* להשתייך לקהילה של משפחות שפרושות על פני העיר ומצויים לעיתים במרחק נסיעה של 40-60 דקות אחד מהשני.

* לקנות כרטיסים מראש (וממש לא בזול!) לתפילת ראש השנה ויום כיפור (ממש כמו שקונים כרטיסים להצגה או לסרט).

*לנסוע לבית כנסת בשבת בבוקר ואפילו ביום כיפור באוטו על פני כבישים סואנים, פקקים, ולחפש חנייה.

* להתפלל בבית כנסת שנמצא בצומת הכי מרכזית בעיר

* לאסוף קפה מסטארבקס בדרך לתפילה

* להזדרז להסיע את הילד שלך לחוג כדורגל/בלט/פסנתר/מקהלה ישר אחרי התפילה של שבת כי זה היום העיקרי של החוגים.

*בעודך צועדת בבגדים חגיגיים בדרך לתפילה, לעבור על פני הומלסים ששוכבים על המדרכה ולא מבינים מה כל כך משמח היום.

שבת של שלום

״אם יש לי עצה אחת לתת לך פה לתקופה של החיים שלכם בחו״ל״ אמרה לי ישראלית אחת (שלדבריה ״הגיעה לשנה ונשארה שמונה עשרה שנה״ כמו הרבה מאוד ישראלים פה), ״זה שתאפו חלה כל שישי ותוודאו שכל הבית יתמלא ריח בשביל הילדים, כשהם חוזרים הביתה מבית הספר״.

כששאלתי למה, היא סיפרה שהילדים שלה היו חוזרים כל שישי הביתה, מריחים חלות, ומרגישים שזה יום שישי. פעם אחת, כשלא הספיקה להכין אלא קנתה, אמר לה הבן הצעיר למחרת ״אמא, מתי יום שישי?״ והיא ענתה לו ״היה אתמול. מה, לא שמת לב?״ הוא ענה לה שלא היה ריח של חלות. מאותו היום היא מקפידה מאוד. כי פה, החיים כרגיל ואין תחושה של שישי. כי פה, הזמן לא מאט ביום הזה ואווירת שבת אינה קיימת. כי פה, הילדים לא יודעים איזה יום היום. 

ואני רציתי. רציתי כל כך לאפות פה חלות כבר מיום שישי הראשון, כמו שהיינו עושים בבית באליאב, עם סוכריות כאלה מעל. אבל המטבח קטנצ׳יק, והתנור הוא תנור גז ששורף למטה והלמעלה לא יוצא אפוי. והקמח אחר פה. והמלח אחר פה. ואפילו האוויר שבו הבצק תופח הוא אחר, אז איך אפשר? ואפילו קניתי שמרים והתכוונתי. באמת שהתכוונתי אבל לא יצא. כבר שלושה חודשים פה ולא אפינו חלות. 

והנה, השבוע לראשונה – אולי בגלל שהמכולה שלנו הגיעה סופסוף מישראל ובתוכה הקיטצ'נאייד האהוב, ואולי בגלל שקצת מתקרר והכנו מרק ונראה שהוא צריך חלה לידו, ואולי בגלל שאני פתאום מאוד מאוד מתגעגעת הביתה. 

אז ביום שישי השבוע לראשונה זה שלושה חודשים אפיתי חלות. ברקע שמתי ״גלגלצ״ בקולי קולות, ממש כמו בבית, ועוד רגע הילדים ייכנסו הביתה ויריחו חלות של שבת (אפילו סגרתי את כל החלונות כדי לכלוא את הריח המתוק בפנים). והיום נתגעגע יחד הביתה. 

לפרטים ויצירת קשר: IlanaKw@jafi.org

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

Featured

רק ב-2023: "הממשל האמריקאי מחויב מאוד לתהליך הפטור מויזות לישראלים"

שרת הפנים איילת שקד: אני מלאת תקווה ומוטיבציה להביא לסיום התהליך שנדון בין המדינות כעשור. זה יקח לכל הפחות שנה וצפוי להסתיים בתחילת 2023"

Published

on

הפטור לישראלים מוויזה לארה"ב מתקרב? שרת הפנים איילת שקד נפגשה ביום חמישי בוושינגטון עם השר לביטחון המולדת, אלחנדרו מיורקס, לישיבה שעסקה בנושא הפטור באשרות כניסה (ויזות) לאזרחי ישראל וכניסת ישראל לתוכנית ה-VWP.

בפגישה השתתפו שגריר ישראל בארה״ב, מייק הרצוג, נציגים ממשרדי החוץ, המשפטים, ביטחון פנים והצוות האמריקאי שעוסק בנושא, והיא התמקדה בעיקר במציאת פתרונות לשני המכשולים המרכזיים: הורדת אחוזי הסירוב מתחת ל-3% עד אוקטובר 2022 לישראלים שמגישים בקשה לוויזה, ומתן גישה לאמריקאים למרשם הפלילי הישראלי שיאפשר להם להגיש כ-1,000 שאילתות בשנה (כמו כלל המדינות החברות בתוכנית ה-VWP).

בסיום הפגישה הוחלט על הקמת צוותי עבודה בין משרדיים שיטפלו בנושאים השונים. ‏הצוות האמריקאי יגיע לישראל בינואר 2022 לבחון את הנושא מקרוב, להיפגש עם גורמי המקצוע ולהמשיך בעבודה משותפת להמשך התהליך. 

השרה שקד מסרה לאחר הפגישה: "הממשל האמריקאי מחויב מאוד לתהליך הפטור מויזות לישראלים וכן ממשלת ישראל. כמו שהשר מיורקס אמר לי במהלך הפגישה – יש כאן חלון הזדמנויות פנים מערכתי ואנחנו מוכרחים לנצל אותו כדי להתקדם. מדובר בהזדמנות חד פעמית שלא תחזור ולכן שתי המדינות צריכות לעבוד מהר. אני מלאת תקווה ומוטיבציה להביא לסיום התהליך שנדון בין המדינות כעשור. התהליך ייקח לכל הפחות שנה וצפוי להסתיים בתחילת 2023".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות