Connect with us

Israel-LA Magazine

שלום לך מֶסָה הקטנה \ מאת ניצה שקולניק

Published

on

]BookPic

"מי את?" שאל המנחה בסדנה למוּדעוּת. הבטתי ימינה ושמאלה. האם התכוון אלי? ניסיתי להגות את המילה "אני". היא נתקעה בגרוני כעצם חדה. נשמתי עמוק, אולי אצליח לחלץ אותה מתוכי כמצוות המנחה. עמדתי מול הקבוצה, ידי שמוטות לצדי גופי, עיני דומעות. המילה מאנה לעלות על דל שפתי. הצצתי פנימה לבדוק היכן נכלאה. אולי בין הבטן התחתונה לעליונה? או שמא בבית החזה? אחרי דקות ארוכות הבנתי שהמילה "אני" אינה קיימת בשבילי באותו רגע כאילו החל דבר מה להזדחל פנימה, כמו קרן אור לתהום חשוכה שבה אני הלכתי לאיבוד ואיבדתי את הדרך חזרה.

 עקבתי אחר קרן האור והתחלתי לעשות את פסיעותי הראשונות לקראתה. לא ידעתי לאן אגיע, ובכל זאת נמשכתי אליה כפרפר. חשתי שכל עוד אצמד לקרן האור, אוכל אולי למצוא את האבידה הגדולה.

**                                              NizaPic2 **                                              **

 נולדתי בבית החולים אסף הרופא. יהודייה במשפחה חילונית. לרוע המזל, נולדתי נקבה. סבתי שנתנה לי את שמי, מֶסָה, לקחה אותי תחת חסותה. כשמלאו לי שמונה-עשרה שיניתי את שמי לניצה. זה השם שמופיע בדרכון.

.

שכונת בנית בלוד, שלוש כניסות בבלוק. בכניסה הראשונה, מעלינו, גרו שכנים הודים. דודה שרה, קראנו לשכנה שהיתה לבושה במין בד עצום כחול שעטף את כל גופה, מלבד  הבטן שבצבצה בין קפלי הבד שגלשו מטה. אצבעות כהות הציצו מנעלי אצבע מפלסטיק ירוק, ציפוריהן משוחות בלק אדום בוהק. טבעת עשויה מכסף קישטה את  הבוהן. אני, אז בת שלוש, לא הבנתי איך או למה עונדים טבעת על כף רגל.

שרה דיברה מהר מהר ולא ברור, קולה מתנגן. וכפות ידיה נעות בקצב הולך וגובר. פתאום היתה מצמידה את כפות ידיה זו לזו, כורעת ברך, מנענעת את ראשה ונעלמת. כך למדתי מתי היא עומדת ללכת. תמיד רציתי שתישאר עוד, כי אמא היתה שקטה כששרה דיברה, ואני יכולתי לגעת בבד הארוך שלבשה ולמשש אותו. אהבתי את רכות הבד. הייתי מניחה אותו על פני, ופעם אפילו העזתי להיכנס מתחת לבד הענק הזה ואז יכולתי לראות את כפות רגליה השחורות של שרה. רציתי לגעת בטבעת שעל הבוהן, אבל פחדתי. היה נעים להסתתר מתחת לבד. היה ריח חזק של שמן קוקוס.

אמא אמרה תמיד ששרה אישה טובה ושהיתה נכנסת לבית שלנו היתה שולחת אותי מיד לקלף מלפפונים ולהניח אותם בצלחת כדי לכבד אותה. אבל שרה אף פעם לא אכלה אצלנו דבר, וכשהיתה עוזבת היינו אחי ואני מתנפלים כעופות טרף על הכיבוד שהכנתי למענה.

בכל יום שלישי הכינה אמא קוסקוס ומפרום, ירקות חמוצים ותפוחי אדמה. היא היתה מניחה את התבשילים על מגש עץ ומצווה עלי לקחת אותו לשרה. אהבתי את ימי שלישי. המגש היה כבד. הייתי מעלה אותו ממדרגה למדרגה ואת עצמי מעלה בזחילה. כשהייתי מגיעה לקומה השנייה – מאושרת על שהמגש וכל שעליו הגיעו בשלום – נהגתי לדפוק על הדלת בכף רגלי, וכשזו היתה נפתחת היו ריחות חזקים של אוכל מציפים אותי.

הייתי מוסרת את המגש לשרה, ואז היא היתה מושיבה אותי על הרצפה ליד שולחן נמוך, מול צלחת אליפטית ענקית ובה הר של אורז בכל מיני צבעים –  לבן, צהוב, כתום. מסביב ישבו כל ילדיה ואכלו בידיהם. שוב ושוב חיברו אגודל ואצבע, אספו אורז והכניסו לפה. שרה היתה לוקחת את כף ידי ומנסה ללמד אותי לאכול כמוהם. התביישתי. פחדתי שאמא תכעס, אבל אכלתי. טעם הקארי והכורכום ערבו לחיכי. פחדתי לספר לאמא שאכלתי מהאוכל שלהם. זה היה אחד מהסודות שלי.

 יום אחד, לפני חמש שנים, דפדפתי באלבום התמונות של אחותי הגדולה מנישואיו הראשונים של אבי. הסתכלתי בתמונות החתונה שלה. כל המשפחה עמדה שם סביב החתן והכלה. כל אחיותי היו לבושות לבן, ורק אני הייתי בשמלת פסים. משום מה התעקשתי על שמלת פסים בתכלת לבן. סירבתי בתוקף ללבוש שמלה לבנה.

nitza5

אני מוצאת את עצמי מדברת אל הילדה שבתמונה. שלום לך מֶסָה הקטנה. מוזר שאני קוראת לך בשמך המקורי. פתאום הוא לא נשמע מאוס כל כך אלא דומה למָסָה – כמות, משקל, מהות שמכיל גופך הקטן והדרוך. אני נדהמת לראותך בתמונה המשפחתית, לופתת נואשות את יד אחותך הכלה. אמא מחייכת. למה לעזאזל היא מחייכת?  אל מי  היא מחייכת?

את לא מחייכת. אני יכולה לחוש את החרדה האיומה ששוב תישארי לבד, להכיל לבד את המרירות של אבא ואמא, להחליף בכוחות עצמך את התחבושות, לגהץ במו ידייך על אף שאת מתקשה מאוד להגיע אל קרש הגיהוץ. עלייך להתרומם על קצות האצבעות. את גם נדרשת לכבס  בידייך הקטנות, לשפשף כמעט עד זוב דם. אולי אמא תראה את הדם ותאמר משהו מנחם. אני מריחה אותך, נושמת אותך, יודעת בדיוק מה עובר עלייך. חשה את הכאב שאת חונקת בגופך המכווץ כמעט כל הזמן, מכירה את הסימנים ששולחת הבטן בכל פעם שמשהו משתבש. שומעת איתך את פסיעותיו של אבא.

אני מביטה עמוק אל תוך עינייך, מנסה לקרוא את שפת הנפש שלך. אבל את למדת להסוות, לבלבל את המתבונן. העיניים אינן מגלות דבר, כאילו הכול כשורה,  אבל אני כבר יודעת שהכול היה משובש לחלוטין כבר אז.

 

התעוררתי מחלום שבו אדם כלשהו מחבר אל גבי דבר מה באמצעות חבל. אני מצליחה בקושי להתרומם, אבל לא מסוגלת לנוע. משהו משתולל מאחורי כמו חיה. אני מניעה בחוזקה את ידי וראשי, צועקת בלי קול.

החלום מעלה זיכרון ילדות מגיל שש. מנהל בית הספר חיבר קרטון אל גבי ועליו נכתבה מילה אחת – "גנבת". אני לא זוכרת מה הביא אותו לעשות זאת. היה עלי להסתובב כך – עם אות הקין על הגב – בין כל הכיתות ולהציג אותו לעיני כל התלמידים. כך גם בהפסקות במשך כמה ימים. הלעג והצחוק המבזה הפכו את קרבי.

 כאב הבטן העיר אותי לפנות בוקר. יש זמן שעל פי השעון וישנו הזמן הפנימי שהוא הנכון, המדויק, שמתחיל להתאים לי. אני שוכבת, משקיפה מבעד לחלון על העצים העוטים כאילו דוק דקיק. מלטפת את הבטן כדי להרגיע ולנסות להירגע – להמשיך כך לשכב ולו עוד רגעים אם לא שעה, לפני שאמשיך במסע. נשימות עמוקות מסייעות להשגת הרוגע שאין בו עוד צורך אינסופי בשליטה מתישה.

 שנים קברתי את חומר הנפץ בשכבות העמוקות ביותר של נשמתי. גייסתי את כל הכוח להתמודדות עם הקיום היומיומי – נישואים עכורים, לידות וגידול ילדים, וקשיי פרנסה. רק אחרי שהתגרשתי, הציף אותי הכאב ולא ידעתי מאיזו תהום הגיח. ידעתי רק שאינני רוצה לחיות.

במשך שנים אספתי עלבונות והשפלות, סודות אפלים, סבל שנהיה למשמעות החיים.

 דווקא כשסוף סוף לא היה על ידי מישהו שיפגע בי, חיי כאילו התרוקנו  מתוכן וממשמעות.

 דווקא כשמפעל חיי שגשג בחיי שמונת ילדי, דווקא אז החלה צניחתי שלי לתהום, לחשכת ילדותי.

 נתקפתי בהלה נוראה. –

כיצד אשמור על עצמי מפני עצמי?

 לא עלה בדעתי שאני זקוקה לטיפול כמו זה שהענקתי אני לילדי.

 ביקשתי למות, אבל לא יכולתי לעשות זאת בגלל ילדי.

nitza sik

 הזמנתי לגופי את הסרטן. הוא הופיע בשד. אחריו באו עוד תחלואים שכאילו שרטטו בגופי  את מפת ההתעללויות ושחררו את מוגלה שנקברה בגוף שנים על שנים – בשרירים, בעצמות, בשלפוחית השתן, בכל אחת מהרקמות.

 התחלתי להשתתתף בסדנאות למודעות עצמית. באחת מהן – סדנת פסיכודרמה – יצרתי קשר מיוחד עם ורד המנחה ובמסגרת הטיפול האישי שהיה בינינו בהמשך התחוללה אצלי פריצה פנימית. באחת מפגישותינו היא ביקשה שאשתף אותה בזיכרון נעים מבית הורי. אמרתי לה: "אני זוכרת את אבא עוטף את רגלי בשמיכת חאקי." במשך שנים שחזרתי שוב ושוב את התחושה הרכה והמנחמת וראיתי בה ביטוי לאהבתו של אבא כלפי. .

 ימים ספורים לאחר מכן צפיתי בסרט שהראה אונס של נערים במוסד לעבריינים צעירים. באחת הסצינות לובש הסוהר תחתונים לבנים לאחר ביצוע האונס. אני מכירה את התחתונים האלה! רציתי לצעוק. כשהגעתי הביתה נתקפתי בחילה איומה והקאתי שוב ושוב לאורך כל הלילה. חשבתי שאני חולה, שתקף אותי וירוס כלשהו.

 התחתונים הלבנים לא הרפו.

 טלפנתי לוורד ואמרתי שמשהו קורה לי, שאני מוכרחה לראות אותה בהקדם. למחרת נפגשנו ושחזרתי באוזניה את הסרט. תוך כדי תיאור הסצינה הבנתי.

 התחתונים היו של אבא שלי. אלה התחתונים שהייתי מוצאת על מיטתי בבקרים. אז גם הבנתי שאת הרגליים שלי הוא כיסה אחרי שעשה מה שעשה. לא מעשה של אהבת אב, כי אם ניצול של גבר את ילדתו בת השש או שבע.

הזיכרון הטוב מבית הורי נרמס.

 הסכר נפרץ.

 נעטפתי בחשכה גמורה.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=k3_hNPZ5UxY#[/youtube]

1 Comment

1 Comment

  1. שמואל שעיה

    01/04/2013 at 23:09

    ניצה היקרה, כוחות הנפש שלך הם אינסופיים ואת מעניקה אותם ברוחב לב לכל מי שפוגש בך. הספר שלך ממלא אנרגיה את כל מי שקורא בו ומעניק כלים חדשים לחיים תוך הפלגה במרחבים חדשים שלא ידענו שקיימים בנו. את מעוררת מחשבה, תקוה, והמון חשק לפעול ולשפר חיים. אין מי שיקרא את הספר שלך ולא ישנה את חייו לטובה באותו הרגע. את מתנה לאנושות!

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

Israel-LA Magazine

ליקטוטים 7 מאת אודו קשטן

Published

on

מתרגש. מחר יוצא לאור הספר החדש שלי "עשרה שיטות לשיפור העברית"

אני כל כך לא בכושר שאני מתנשף במעלית.

בטח בחדר של בר רפאלי תלוי לוח שנה עם תמונות של מוסכניקים.

sb10064404bp-001c

המוסד עושה מבצעים רק כדי שלרונן ברגמן יהיה במה למלא עיתוני חג.

<במיטה>
היא: איפה הזוגיות של פעם, שהיינו מדברים שעות אל תוך הלילה, אותה חברות נפש עמוקה ואמיתית, של תשוקה והקשבה
אני: גם אני מותק, לילה טוב.

עוד סמס אחד של שנה טובה ואני כפיי ארימה.

כשהוורד מסמן לך טקסט בקו ירוק הוא כאילו אומר לך "תשמע, אין לי סיבה מיוחדת למה עשיתי את זה, אבל אם אפשר לעצבן אותך אז למה לא?".

אין לי בעיה עם סופר פארם למעט חוסר העקביות שלהם. בשמים אין להם בעיה שאני בודק, אבל דיאודורנט סטיק, או הו.
מכירים את הרגע הזה שאתם קולטים כמה הבית מטונף ומבולגן, מקבלים עצבים, מפשילים שרוולים ויוצאים מהבית?

 

אין ילד מתוסכל מילד שאוכל ארטיק ואבא שלו אומר "זה מטפטף לך, תביא אני אעזור לך מהצד" ומשאיר אותו עם מקל.

-הגבינה הזאת רזה?
-כן
-אתה בטוח?
-כן, 5%
-אז כשתהיה בטוח ב-100% אני אקנה

 

-תחשוב על מספר כלשהו ואל תגיד לי אותו
-אוקיי, חשבתי
-זהו, אל תגיד לי אותו. כזה אני, לא צריך לדעת הכל.

 
יום כיפור יוצא השנה על שישי שבת, זו הפעם הראשונה שאלוהים יצטרך לבקש סליחה מאיתנו.
הרגע הזה שאתה קולט שיש במטבח תבנית עם עוגת שטרודל, ואתה עושה קפה, חותך פרוסה ונותן ביס בקיש בצל.

 

 
נשיאים אמריקאים תמיד הופכים בסוף למוצרים: לינקולן מכונית, קנדי מוצרי חשמל, ואובאמה נקניק.

 

– בוס, אל תשאל, היתה תקלה בפס הייצור, וכל חפיסות השוקולד יצאו עם חורים
– עזוב, תשאיר את זה ככה, נקרא לזה "שוקולד אוורירי"
– אתה גאון!!

 

פררו רושה זה הבר רפאלי של השוקולדים.

חלום שלי לראות ערס מסובב מעל הראש איזו פריחה וצועק "זו כפרתי".

גם אם פרויקט הדיור הזה הוא בפפואה־גינאה החדשה, תהיה שם הנחה לעמיתי חבר.

 

הקטע הזה שמישהו שלמד איתך בכיתה ב' מציע לך חברות בפייסבוק אז לפני שאתה מאשר אותו אתה מגשש עליו קצת כדי לראות לאן הוא הגיע בחיים ביחס אליך ומגלה שיש לו עבודה טובה יותר משלך ותפקיד בכיר עם שלוש אותיות כאלה באנגלית, יש לו תואר שני בטכניון, פנטהאוז ענק בתל אביב, שלו, לא שכור, יש לו שני ילדים, הוא המון בחו"ל, הוא נוסע על אאודי ספורט, שיניים מושלמות, הוא כתב כבר שני ספרים, הוא מתנדב בסיוע לניצולי שואה, צמחוני, יש לו על היד שעון ששווה 5 משכורות שלך. יששששש אשתו מכוערת. מאשר.

 

מנהרות הכרמל נחסמו עקב ״תקלה״, ושני כבישי היציאה האחרים מחיפה נחסמו גם הם על ידי ״רכבים תקועים״, במה שנראה כרגע כמו מזימה של יונה יהב למנוע מאנשים צעירים לברוח מאזור חיפה.

תן לאדם דג, והשבעת אותו ליום. תן לו גפילטע פיש, והרסת לו את היום

המשך לקרוא

Israel-LA Magazine

הצביעו רוגעלך מאת יאיר ניצני

Published

on

העיקר שיש כיבוד

אחרי שהמתח סביב סוריה התפוגג והחגים הגיעו לסיומם החד משמעי, הבחירות המוניציפאליות הולכים להיות הדבר הגדול הבא.  הפעילים מתנפלים עלינו מכל עבר חמושים בשלטים ופליירים, הקמפיינים רוויים אמוציות והמועמדים משמיצים אחד את השני כמיטב המסורת.  בעיר נשר שני אחים רצים אחד מול השני, בלוד מועמד אחד הוכרז כ"אויב האיסלאם", בתל אביב רץ הומו מוצהר, וברמת השרון ראש העיר נחשד בשחיתות ואולץ להתפטר אבל…סורפרייז! הוא ירוץ כרגיל. בקיצור אסקימו לימון החגיגה נמשכת.

 

מה שיפה במוניציפאליות היא שבניגוד לבחירות לכנסת כאן אתה באמת יכול להשפיע, ואם המועמד שלך, שעד אתמול ניהל פיצרייה ביישוב,  לא יעמוד בציפיות, לא צריך לחכות ארבע שנים כדי להעניש אותו. תוכל פשוט להגיד לו את זה בפנים ביום שישי כשתפגוש אותו בסופר.
בלחץ הסביבה מצאתי את עצמי לאחרונה נדחק לחוג בית של אחד המועמדים. היו בורקסים, חצילים בטחינה,  עגבניות שרי ואצבעות גזר, קפה ומיץ חופשי וכמובן הפחמימות ששום חוג בית לא שלם בלעדיהן- רוגעלך. פטפטתי עם חברים, העברתי את הזמן בסבבה ולכל מי ששאל אמרתי שאני שוקל ברצינות להצביע עבור המארח. העסקה נראתה לי הוגנת . תמורת שעה לא יקרה מזמני במהלכה נמנמתי ובהיתי לסירוגין במועמד,  קיבלתי ארוחת ערב , כסא די נח והמון תשומת לב. הרבה יותר ממה שאני מקבל בבית.

 

כשחזרתי  שאלה אותי הגברת הראשונה מה חשבתי על האיש וחזונו . אמרתי לה שטרם גיבשתי דעה על המועמד ואולי זה יקרה כשאזכר בשמו, אבל בעודי מגמגם נפל לי האסימון : זה היה ערב נפלא ומזין , למה שלא אלך ואקשיב גם לכל שאר המועמדים?  ומה בעצם מונע ממני וללכת לשמוע מועמדים בערים שכנות? המדינה קטנה, הערים מתקרבות, וברור שיום אחד כולנו נהיה מועצה אחת גדולה ומאושרת.  הסברתי לאשתי שלמען עתיד ילדינו אני חייב ללמוד ברצינות את כל הבעיות ברדיוס של עשרים קילומטרים, ולכן אני מתכוון להפוך את חוגי הבית להרגל של קבע. שחררתי אותה מהעניין כדי שיהיה לה יותר זמן איכות לעצמה והבטחתי שלקראת הבחירות אגיש לה דוח ובו יפורטו מסקנותיי.

 

נרשמתי לאתרי המועמדים ,הזמנתי את עצמי לחוגי בית ויצאתי לבלות.  כל ערב הקפדתי לשאול את המועמד אותה שאלה : ,מה החזון של כבודו לשנים הבאות ?"  ועד שהוא ענה כבר אכלתי חצי מהבופה. כשהוא התחיל לדבר בסיסמאות על  דיור בר השגה, מיגור הפקקים, ריאות ירוקות, חינוך לילדינו ותאגידי מים כבר הייתי בדרך לאוטו.  כדי לא לצאת לגמרי מניאק עשיתי לכולם לייק בפייסבוק איך שנכנסתי הביתה.

 

את המסרים של המועמדים השונים אני לא זוכר כי לא ממש הקשבתי, אבל למדתי שיש כל מיני סוגים.

 

הצבאי. אם הייתה לך קריירה צבאית ציין שהיית סגן אלוף וניהלת מערכות גדולות, גם אם פיקדת על שלושה חיילים בשלישות והיית אחראי על קלסר ומרקר.  גם לעובדה שהיית מח"ט אין שום רלבנטיות. להזיז חטיבת טנקים זה הרבה יותר פשוט מלהזיז את עובדי הקבלן של המועצה. מועמדים  שהשתחררו בדרגת חוגר מדגישים את היותם עורכי דין, אנשי עסקים או רואי חשבון. מסתבר שבערים מסוימות מקצועות אלה עדיין נחשבים יוקרתיים ובעלי תדמית חיובית. מקצועות אחרים כמו פסיכולוג, כבאי או נהג מונית לא מתקבלים טוב ולכן אין טעם לציין אותם. אם כי בעיניי דווקא רב גונדר שניהל קודם בית כלא יכול לעבוד מצוין. הוא יודע מה זה סדר וניקיון.
יש את "האישה". ההצלחה של מרים פיירברג בנתניה ויעל גרמן בהרצליה עודדה נשים להיכנס לפוליטיקה המקומית. לא ברור עדיין אם הן באמת יותר טובות מהגברים אבל מה שכן הן נראות יותר טוב ויכניסו לישיבות המועצה שיק שבוודאי חסר בהם.   ויש את "הקבלן". שמוכר את עצמו כמי שיודע להרים פרוייקטים אבל בעצם הגיע כדי לתקתק לעצמו הפשרות בניה על חשבונכם. אל תתפלאו אם דקה אחרי הבחירות הוא ירים  לכם רב קומות במקום גינה ציבורית.

 

אני מוקסם במיוחד מ"האינטלקטואל". לקראת הבחירות המועמד העממי והפשוט שאתם מכירים מהשכונה, זה שהיה מסתובב כל ערב בכפכפי טשטש ומסתחבק עם כולם , עבר שינוי תדמית ועכשיו הוא מרכיב משקפיים דקות שמשוות לו מראה של פרופסור. הרציניים גם מחזיקים עט כאילו אמרו "תתפלאו אבל אני  גם יודע לכתוב."  או לחילופין "לא באתי לדבר באתי לעבוד , ואם לא לעבוד אז לצייר.."

 

אגב, אפשר לדעת המון על מצב היישוב לפי תמונת המועמד . בערים הגדולות וביישובים המבוססים המועמדים מצטלמים בסטודיו מקצועי ותמונתם משודרגת פלאים באמצעות הפוטושופ, בישובים הקטנים המועמדים נראים מרושלים, לא מעודכנים, מטושטשים ובאופן כללי נראים כאילו צולמו בטלפון נייד על ידי עובר אורח. משהו בסגנון "אחי אכפת לך לתת פה תמונה? יש לי בחירות בעוד חודש ולא הספקתי".

 

גם סיסמאות הבחירות צפויות למדי. ראש עיר מכהן יבחר תמיד בסיסמה שמרמזת להמשכיות : " אוהבים את רמת אשבול ממשיכים עם קלמנוביץ'! , "את ההצלחה הזאת אסור להפסיק" או " משהו טוב קורא בקריית  מלכישוע ".

 

האופוזיציה תמחזר ביטויים המעודדים שינוי כמו "כי הגיע הזמן לשנות" "משהו חדש קורה בנווה שבלול" "עולים על דרך חדשה עם ג'קי" וכיו"ב. לעיתים היא אף תרמוז לצל פלילי שנח על ראש הרשות המכהן, בסיסמאות כמו " כי צריך פוליטיקה נקייה" "הפעם בלי קומבינות" ו"ראש בריא לעיר חולה".

 

מועמד צעיר יכוון לצעירים עם סיסמאות שנעות בטווח שבין  "ראש צעיר לעיר" ועד  " חייבים להעיר את העיר". אם כי  במקרה של פתח תקווה זו יכולה להיות משימה קשה עד בלתי אפשרית.

 

לסיכום אני ממליץ לא לקחת החלטה ולא להתחייב לאיש כל עוד לא ראיתם את כל המועמדים ולא פגשתם אותם בחוג בית. אתם לא חייבים באמת לשמוע אותם אבל לא כדאי לוותר על הקפה והרוגעלך.  כי בנפשנו הדבר.

 

 

 

About the Author

יאיר ניצני הוא בעל טור בישראל היום. חבר בלהקת תיסלם מ1980 וחובב מזון עתיר קלוריות. ניהל את חברת התקליטים הד ארצי, מגיש ברדיו ובטלויזיה, מרצה ועורך טיקסי חתונה אזרחיים. המשרד 035617711 הרצאות קרן אלוף : http://www.kerenalouf.co.il/ ייצוג נברו : http://www.navaro.co.il/ תיסלם: http://www.t-slam.com/

המשך לקרוא

Israel-LA Magazine

לדבר ולא לאמר דבר מאת אריאל בלומנטל

Published

on

לדבר ולא לאמר דבר

 
בראיון לסי-אן-אן ביום שלישי שעבר, נשיא איראן חסן רוחני נתן לכריסטיאן אמאנפור שעור באיך לדבר ולא לאמר דבר: "איזה פשע שהוא אשר הם [הנאצים] ביצעו כנגד היהודים – אנו מגנים" הוא אמר.
יום קודם לכן הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס ביצע "גינוי מבלי לגנות" כשנשאל על שתי תקריות הטרור האחרונות בגדה שהביאו למותם של שני חיילי צה"ל, באומרו כי הוא "מגנה כל אלימות כנגד אזרחים". למישהו יש בעיה עם גינוי כל אלימות נגד אזרחים? ודאי שלא. כמה קל.
עבאס המשיך והשווה את רצח שני החיילים, האחד נורה על ידי צלף בחברון והשני פותה אל מותו בקלקיליה, להרג של שלושה צעירים פלסטיניים בקלאנדיה ב-26 באוגוסט.
אני מסכים עם אבו מאזן שהאובדן, הדמעות והכאב שווים במותו של כל אדם באשר הוא. הכוח היחיד שיש בידינו, בני האנוש, הוא יכולתנו ורצוננו למנוע מקרי מוות אלימים שכאלה. בראיה זו, המקרים המדוברים אינם דומים כלל וכלל: שלושת הנערים הפלסטיניים נהרגו כתוצאה מתקרית אלימה שבה לא פחות מ-1,500 פלסטינים צרו על כוח מסתערבים, ואילו הישראלים מתו בעקבות מכוונת מכוון ליצור ארועים אלימים.
נושא הכוונה אינו נמצא בלקסיקון הפלסטיני, ומכאן הקושי שלהם להבין את משמעות הטרור ואת הפגם המוסרי האיום שבשמוש בו במשך יותר משמונה עשורים.
ובנושא הכוונה, ברצוני להסב את תשומת ליבו של הנשיא רוחאני: מי שמפתח פצצה גרעינית תוך התרברבות בכוונתו למחוק את ישראל מהמפה, זוועה שנשק גרעיני יכול להשיג, לא יכול לקרוא מעל דוכן המליאה הכללית של האו"ם לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. ידרשו לך יותר מ-3 ימי מתקפת-קסם (המהדורה הפרסית) בכדי להעפיל לגבהים המוסריים הנדרשים לשם כך. בתור התחלה, על כוונות השלום (לכאורה) שלך, להיות מפורשות ובוטות לפחות כמו רטוריקת השנאה והאלימות הרגילה היוצאת תדיר מטהרן.
אחת הסיבות מדוע ישראל (כמו ארה"ב ומדינות אחרות) יכולה להחזיק בנשק גרעיני ואיראן לא, שווה לסיבה מדוע לי מותר להשתמש במספריים ואילו לבני בן השלוש אסור. אך אלגוריה זו לא מספקת את מלוא התמונה, מכיוון שהיא איננה מתיחסת לסוגיית הכוונה. ואכן, ראוי שעל הבריון הכיתתי שמתכוון לפגוע בילדים אחרים יוטלו מגבלות שאינן מוטלות על הילדים הטובים בכיתה.
הבריון הכיתתי בשאר אסד שובר עכשיו שיאי חוצפה בהתעלמותו מנושא הכוונה: לאחר שכבר דקר תלמיד בכיתה, הוא דורש עתה שכל הילדים כולם – כולל אלה שעד שהוא הגיע כל מה שהיה בילקוטיהם זה ספרים, מחברות וסנדוויץ לארוחת 10, ימסרו את סכיניהם שלהם, אם הוא נדרש לעשות זאת.
הסיבה היחידה שיש לישראל להחזיק נשק גרעיני היא למנוע מאסד ודומיו, שמזה דורות מבהירים מעבר לכל ספק את כוונתם לחסל את ישראל על תושביה היהודים, מלהשתמש בנשק שכזה כדי להשיג את מטרתם. השילוב הרעיל של כוונות זדון, שנאה בלתי שפויה וסטנדרטים מוסריים של ימי הביניים פוסלים אותך, אסד, ואותך, רוחאני, מרשיון להחזיק רובה אויר, קל וחומר נשק להשמדה המונית.
גינוי "כל פשע שהנאצים בצעו כנגד היהודים", גינוי "כל אלימות נגד אזרחים" וקריאה למזרח תיכון מפורז מנשק גרעיני: כולן אמירות קלות וערמומיות המוסוות כמאנטרות פרוגרסיביות של שלום, אך נאמרות על ידי אנשים שרחוקים מפרוגרסיביות או שלום מרחק מזרח ומערב, מונעות על ידי שנאה, ומכוונות לעוד אלימות.
בואו נראה אתכם רודפים שלום באמת, כמו הנשיא סאדאת. אז אפשר יהיה לדבר.
א.

 

ARIEL A. BLUMENTHAL
Sentient Music for Media
Composer, Music Producer

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות