שינשינים בלוס אנג'לס: מביאים את הסיפור הישראלי - שבוע ישראלי
Connect with us

Featured

שינשינים בלוס אנג'לס: מביאים את הסיפור הישראלי

Published

on

הם ניבחרו בקפידה מתוך 1800 מועמדים – דחו בשנה את השירות בצה"ל – והתנדבו לשרת בלוס אנג'לס במסגרת פרויקט ייחודי ראשון של הסוכנות היהודית – נא להכיר את15 הצעירים שילמדו את הקהילה המקומית על ישראל מנקודת מבט אישית

מעת: ענב סיטון

בחודש שעבר, 15 "שינשינים" של הסוכנות היהודית נחתו באל איי. נשמע כמו משפט גדול וקצת מורכב לא? בשביל זה אני פה להסביר ולפשט.

שמי ענב סיטון. נולדתי וגדלתי כל חיי באותו בית, במושב קטן בשם לכיש בדרום הארץ. אני אוהבת מאוד לעשות ספורט ובתיכון הרחבתי כמקצועות מוגברים חינוך גופני וכימיה. בשלוש השנים האחרונות הייתי חלק מתוכנית עמיתי דילר (Diller Teen Fellows) בשותפות בין מועצה אזורית לכיש, שפיר וקריית גת לבין הקהילה היהודית בשיקגו. בשנה האחרונה פעלתי כמדריכה צעירה בתוכנית וזכיתי לבקר בקהילה בשיקגו פעמיים בשנים אלו.

הגדרת התפקיד שלנו כשינשינים בסוכנות היהודית מביאה אותנו לפעול ולהתנדב במוסדות החינוך היהודים השונים ברחבי לוס אנג׳לס ובסן דייגו. באנו להביא את הסיפור הישראלי-יהודי שלנו לתוך הקהילה היהודית, ממש פה בלוס אנג׳לס.

מה זה בעצם שנת שירות? ובפרט מה זה אומר שנת שירות מטעם הסוכנות היהודית?

לאחר שסיימו בית ספר, רוב רובו של הנוער בישראל מתגייס לצה"ל. אבל ישנה אפשרות מיוחדת, לעצור הכל, ולהתנדב במשך שנה שלמה למען מטרה שחשובה לך וזוהי שנת שירות. ישנן אין ספור תוכניות שונות לשנת שירות – פנימיות לנוער בסיכון, כפרים חקלאיים, תנועות נוער ועוד. אחת התוכניות היא מטעם הסוכנות היהודית ומטרתה היא להתנדב בקהילות היהודיות מסביב לעולם ולחזק את הקשר בין הקהילה בישראל לקהילות בעולם.

התהליך להתקבל לשנת שירות הזאת הוא לא פשוט. זה מתחיל בסוף י"א, כשהגשתי את הטופס הראשוני ביחד עם עוד 1800 מועמדים אחרים. התהליך המשיך וכלל – יום הערכה, מבחן ידע וריאיון, הערכה פסיכולוגית, יום הכנה לראיונות ולבסוף ריאיון עם הקהילה, ובמקרה שלי – לוס אנג׳לס. לאחר שמתקבלים רק 170 להיות שליחים בכל רחבי העולם מתוך ה1800-, מתחיל תהליך ההכשרה של הסוכנות היהודית שכלל בתוכו מספר סמינרים בנושאים מגוונים כמו העברת יחידות, עבודת צוות ועוד.

מה בעצם אנחנו מיועדים לעשות פה: כל אחד או אחדים מאיתנו מצוותים למוסד בתוך הקהילה היהודית ומביאים את ישראל אל תוך הקהילה בעזרת העברת פעילויות, עזרה למורים או לאנשי החינוך השונים והבאת התרבות הישראלית מהעיניים שלנו.

 

נחזור שניה למציאות, כאן ועכשיו: הגענו שמחים, מתרגשים וקצת לחוצים להיות בחוד החנית ולהיות החלוצים של שנת שירות של הסוכנות היהודית לראשונה פה לוס אנג׳לס. כשינשינים (ר"ת תיבות של שנת שירותניקים) אנחנו מפוזרים ברחבי לוס אנגלס במוסדות שונים ומגוונים כמו לשון אקדמי, בית ספר סטיבן וויז, בית הספר ליינאר, שומרי תורה, פרסמן אקדמי, מרכז שלום ועוד… עד כה הספקנו לעבור סמינר פתיחה במחנה שלום והתחלנו הכנה במוסדות לקראת השנה הקרבה ולקראת הפעילויות שלנו איתם.

אוסיף ואגיד שסיבות רבות הובילו אותי להגיע למקום שבו אני נמצאת עכשיו וכותבת לכם את הכתבה הזאת. הסיבה העיקרית שהובילה אותי לכאן היא – בניית גשר אנושי חזק, ואני חושבת שאני מדברת גם בשמם של 14 הצעירים שנחתו פה ביחד איתי.

כשאני מגיעה לפתח בית הספר שבו אני מתנדבת, אני לא חושבת רק על איזה סיפור ישראלי אני מביאה איתי – אני גם חושבת על איזה סיפור אקח איתי בחזרה לישראל.

במשפחה המארחת אני לא רק מפרטת על אורח החיים במושב בו גדלתי – אני לומדת על אורח חיים שונה לחלוטין משלי. בשהותי הקצרה כאן אני לא מפסיקה ללמוד כל יום מחדש על הבדלי התרבויות.

פעמים רבות אני פוגשת אורחים המגיעים לביתה של המשפחה המארחת שלי, כדי להבין מי אלו אותם הישראלים בני השמונה-עשרה, שעצרו את חייהם למשך שנה כדי להגיע לכאן, טרם שירותם הצבאי. כשאני פוגשת אותם, אני לא רק מסבירה מה זה שנת שירות, או מהו התהליך כדי להתגייס לצבא אני גם מקשיבה ולומדת על שוק העבודה או על הפוליטיקה המקומית.

המטרה העיקרית בגשר אנושי היא להעביר כמה שיותר סיפורים אנושיים לצדו האחד של הגשר, כמו גם לצדו השני. זאת מטרה שלקחו על עצמם חמישה-עשר חבר׳ה ישראלים שעצרו את חייהם כדי לבלות שנה בקליפורניה במיוחד בשביל מטרה זו.

דבר נוסף שחשוב לציין על ארבעת-עשר האנשים המדהימים שהגיעו ביחד איתי: רובנו לא הכרנו אחד את השני, ובאנו ממקומות שונים לחלוטין – פיזית ותרבותית. החיבור לא היה מידי, אבל כשהוא נוצר – הוא נהפך לחזק ביותר.

מיד כשנחתנו אל הסמינר ב-Shalom Institute, הרגשנו את כוחה של הקבוצה. בכל אחר צהריים, כשאנחנו נפגשים, אנו מרגישים את החשיבות של לחלוק חוויה משותפת, אך גם שונה. לא אשקר: להיות הראשונים המגיעים לשנת שירות במקום חדש זה לא דבר קל; המטרות האישיות שלנו במוסדות משתנות מיום ליום, והגעגוע הביתה אינו תורם לקושי. אך בכל פעם שהקהילה פותחת את זרועותיה, או כשכולנו נפגשים לימי סוכנות {ימי העשרה שלנו במשרדי הסוכנות היהודית בלוס אנגלס} – הסיבות שלשמן הגענו מתבהרות שוב.

אנצל את ההזדמנות כדי להודות לכל הקהילה היהודית בלוס אנג׳לס ולסוכנות היהודית שנתנה לנו את ההזדמנות הייחודית הזאת. אנחנו בטוחים כי מחכה לנו שנה מועילה ופוריה של עבודה משותפת.

Featured

ביץ׳ פארטי

Published

on

פרידה מארוס מתעלל, עבודות שירות בחדר מתים, חוויה מטלטלת עם רעלה בנמל תעופה, וחיים מפנקים כמוסלמית בדובאי • לינדזי לוהן, אבירת השערוריות המתוקשרות, חוזרת בדוקו־ריאליטי חדש על חייה כאשת עסקים מצליחה, והפעם מקווה להשאיר סופית את הימים הרעים מאחוריה

לפני שנתיים וחצי הרגישה לינדזי לוהן, שוב, איך החיים זולגים לה מבין הידיים. השחקנית למודת השערוריות ניהלה אז זוגיות סוערת עם איגור טרבסוב, סוכן נדל"ן רוסי שצעיר ממנה בשבע שנים, נער שעשועים עם אבא מיליונר. בתוך ארבעה חודשים עבר צמד הלאב־בירדס להתגורר יחד, אחרי חודש נוסף התארסו – אבל כעבור ארבעה חודשים נפרדו ברעש גדול, כשכל אחד טוען שהוא זה שפירק את החבילה.

זה התחיל בוויכוח קולני שפרץ במרפסת דירתם המשותפת בלונדון. "הוא חנק אותי. הוא כמעט הרג אותי", נשמעת לוהן צועקת בסרטון ויראלי שצילם שכן מציצן. שכנים נוספים הזעיקו משטרה, אך לא הוגשה תלונה.

ימים ספורים חלפו, והשניים נתפסו מתווכחים במהלך נסיעה בג'יפ על חוף באי היווני מיקונוס. לוהן השליכה מהחלון את הסלולרי של טרבסוב, וכשהג'יפ נעצר, הזוג ירד ממנו בהיסטריה והתפתח עימות פיזי כוחני על החול, שבמהלכו ניסה טרבסוב לחטוף מלוהן את הסלולרי שלה. "איגור היה יותר מדי שתוי, והוא השתגע", סיפרה אחר כך. צלם פפראצי שנכח במקום תיעד את המאבק האלים, כולל פריימים שבהם נחשף גופה העירום מבעד לשמלת החוף.

"הבנתי שאני לא צריכה להישאר במערכת יחסים רק למען האהבה", הסבירה אחרי פרידתם בראיון ל"דיילי מייל". "שום אישה שסופגת אלימות לא צריכה להישאר בקשר עם האדם המכה, אם הוא לא מוכן לבקש סליחה".

בראיון למגזין "וראייטי" הוסיפה לוהן: "הוכיתי וספגתי התעללות פיזית בחוף, מול אנשים, פעמיים. זה קרה גם בביתי הפרטי, ותודה לאל שילד אחד ראה אותי והזעיק את המשטרה. מביש שאנשים היו צריכים לראות את זה, אבל זה משהו שקרה לי והייתי צריכה להבין איך להתמודד איתו בכוחות עצמי".

ואיך היא התמודדה בפועל עם הזיכרון הרע? פשוט קנתה את קטע החוף שבו רבו. "זה היה ה'פאק יו' שלי, מבחינתי. מה כבר יכולתי לעשות? כלום. אז פשוט השתלטתי על החוף. הנקמה הטובה ביותר היא ההצלחה, לא?"

• • •

בגיל 32, אחרי שפרנסה כל צהובון אפשרי על הפלנטה, לוהן נחושה לשנות את התדמית השלילית שלה בעיני העולם. "כבר מעייף אותי לשמוע על העבר שלי. פעם באמת הייתי טיפוס של 'יותר אנשים! יותר רעש! קדימה, תסיחו את דעתי!' אבל עכשיו כל מה שאני מחפשת זה שקט, להקדיש קצת זמן לעצמי. למדתי את זה בדרך הקשה, לצערי, ועכשיו אני רוצה לחלוק את התובנות שלי עם אחרים".

מעתה היא רוצה שתתייחסו אליה לא רק כשחקנית, אלא גם כאשת עסקים. בשנים האחרונות היא בונה ומתחזקת את המותג "לוהן", הכולל שני מועדוני חוף המצויים בבעלותה באיים היווניים מיקונוס ורודוס, ומועדון לילה פופולרי באזור הבילויים של אתונה, בבעלותה החלקית, שנושא את שם משפחתה.

שני אתרי הנופש שלה באיי יוון, שפועלים בעונות הקיץ תחת השם "לוהן ביץ' קלאב", נועדו לספק חופשות סוערות ואקסקלוסיביים לתיירים המעוניינים לחגוג. אמנם האי מיקונוס ידוע במסיבותיו, שמנסות להתחרות באווירת איביזה, אבל לוהן מדגישה שהיא רוצה "חוף בסגנון משפחתי. מקום שאליו אנשים יוכלו להגיע עם הילדים ולהרגיש בטוחים".

כדי להפיץ את הבשורה, וגם כדי להתקמבק לתודעה, החדירה לוהן מצלמות למקום עבודתה במיקונוס. התוצאה היא סדרת דוקו־ריאליטי בכיכובה, "לינדזי לוהן ביץ' קלאב", שמשודרת בימי ראשון (22:45) בערוץ MTV ישראל. מול המצלמות היא עונדת שרשרת כסופה עם המילה "BOSS", מתקתקת דברים סביבה – ולדבריה, משתדלת לשמש מנטורית לעובדיה.

"אני כל הזמן שם", אמרה בראיון ל"אנטרטיינמנט טונייט". "העובדים, הבישולים, האוכל, על כל הפרטים האלה אני צריכה לשלוט, כי אני קצת פרפקציוניסטית. אני רוצה שהעובדים ירגישו טוב ושלאורחים שלי תהיה חוויה טובה. הגיעו אלינו לא מעט אורחים חשובים, די.ג'ייז, כוכבי סרטים ואנשי חברה. אין רגע דל במיקונוס.

"אני בוסית מפוקסת ואכפתית, אבל אני יכולה להיות גם כוחנית. אני אדם רחום, ותמיד אהיה שם בשביל העובדים שלי, שירגישו נוח לפנות אלי בכל נושא. אני רוצה אנשים אחראיים, שייצגו את המותג שלי באופן חיובי. מגע של אהבה יכול לעשות את העבודה לטווח הארוך".

לשאלה אם היא רואה בקרדשיאניות מודל חיקוי או השראה, הגיבה: "אני לא משווה את עצמי לאף אחד אחר. פתחתי את המועדונים שלי לפני כמה שנים, בלי קשר, ועכשיו הוחלט לצלם עליהם ריאליטי. זאת דרך מצוינת, מבחינתי, לשווק לאנשים שזה מקום כיפי. אני לא יודעת מה יהיה הלאה. אני רוצה להמשיך להריץ את המועדונים, ואולי גם להתרחב למדינות נוספות".

נוסף על המועדונים שבבעלותה, לוהן מתכננת לפתוח בתי מלון ומפנטזת על אי משלה ("לוהן לנד") מול חופי דובאי, מדינה שבה היא מתגוררת לסירוגין. "אני מעצבת עכשיו אי מלאכותי. הרעיון כולו שלי, והשאיפה היא להקים שם את 'האי של לוהן'. אחרי יוון, אני משוכנעת שאני יכולה לשחזר את ההצלחה גם בדובאי".

כשנשאלה אם ההיסטוריה המפוקפקת שלה עם אלכוהול היתה שיקול בבחירת העיסוק החדש, הסבירה: "רוב החברים שלי שמחזיקים במועדונים ובברים הם לא אלכוהוליסטים. לא חשבתי שזה אישיו, כי אני מנהלת את ההצגה מאחורי הקלעים וצריכה להעסיק את עצמי. זה כיף, מבחינתי, לראות אחרים נהנים. אין לזה שום קשר לעבר שלי".

בראיון להווארד סטרן אמרה לוהן: "אני אוהבת את העבודה על הריאליטי החדש, כי התגעגעתי מאוד לסט צילומים. זאת חוויה חיובית שטוב לעבור אותה. הפעם אין לי בעיה עם תשומת הלב הציבורית, כי בתור המפיקה בפועל של הריאליטי הזה, יש לי שליטה מלאה על המצלמות.

"לכולנו היה ברור שאין כאן כוונה לעשות תוכנית שעוקבת אחרי לינדזי לוהן בכל שנייה מהיום שלה. אני רוצה להראות איך אני מנהלת עסקים, וזה שונה הפעם, כי אני כותבת את התסריט בסצנות. אין לי שום דבר להסתיר. מה עוד יגידו עלי? שאני הולכת למועדונים? אז עכשיו הם בבעלותי".

סטרן התעניין אם לוהן מאמינה שדימויה הציבורי ישתנה מעתה. "אני לא יודעת", השיבה. "אבל אני חושבת שזה יספק לאנשים הצצה מקרוב לצד שונה של חיי, כזה שלא רבים ראו קודם. אני נרגשת לשתף את התשוקה שלי בתחום ההארחה, והסדרה מספקת לאנשים זווית ראייה על הדרך שבה בניתי את האימפריה שלי. כל חיי הייתי בעין הציבור. אז אני מקווה שאנשים יראו עד כמה הדבר הזה חשוב לי, ואני לא רוצה שאף אחד יעמוד בדרכי".

• • •

לוהן נולדה להיות כוכבת. כבר בגיל 3 הוחתמה בסוכנות דוגמנות והופיעה בפרסומות לטלוויזיה. בטרם חגגה 10 כבר השתתפה ב־60 פרסומות, כולל אחת לצד ביל קוסבי. היא שיחקה באופרת הסבון "עולם אחר", ומשם התגלגלה לתפקיד ראשי כפול בסרט "אבא מתארס", שסידר לה פריצה גדולה בגיל 12, בזכות גילום שתי תאומות שהופרדו בלידתן.

"מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מתרוצצת בבית ושרה שירים של מדונה או צופה בג'ודי גרלנד", סיפרה למגזין "פייפר". "היתה לי אובססיה לשירלי טמפל. אולי זה משהו שעבר אלי בתורשה מאמי ומסבתי".

הוריה נפרדו על רקע הרשעת אביה, מייקל, בעבירות פיננסיות. הוא שוחרר מהכלא ב־1993, אך חזר לשנת מאסר נוספת אחרי שהפר את תנאי שחרורו. אמה, דינה, שנכנסה לאחרונה כדיירת ב"האח הגדול VIP" בארה"ב, גידלה אותה לצד אחיה ושתי אחיותיה הקטנים. "בדיעבד אני מבינה שזה העניק לי הרבה, ואני בת מזל. אני חושבת ששאבתי מכל העניינים האישיים שלי הרבה והבאתי את זה לתוך המשחק", הסבירה בראיון לסטרן.

הצלחתה כילדה־שחקנית לא סייעה לה בתחומי בית הספר. חבורת בנות, שהונהגה על ידי ילדה ג'ינג'ית שלוהן החשיבה לחברה, קינאה בהצלחתה והחתימה תלמידים אחרים על עצומה שדרשה מהמורים לא לאפשר ללוהן להיעדר מכיתותיהם לצורך צילום סרטים.

"כדי להשתחרר מהלימודים זייפתי מחלות בחדר האחות. העמדתי פנים שיש לי התקף אסתמה, כדי שאוכל לצאת. הייתי עושה הכל כדי להבריז מבית הספר", סיפרה לוהן.

היא סיימה לימודים באופן עצמי בגיל 16, כיכבה בסרטים "בגודל טבעי" ו"שישי הפוך", וב־2004, כשהיתה בת 18, הובילה את קומדיית הנעורים "ילדות רעות", שכתבה טינה פיי – סרט פולחן שהפך את לוהן לאחת מכוכבות הנוער הבולטות בדורה.

עד היום היא נשאלת על סרט המשך אפשרי. לוהן מודה ששוחחה בעניין עם פיי, אבל הפרויקט לא מתרומם. "דיברתי עם טינה, ולכולם ברור שזה לא יכול לקרות בלעדיה ובלי הקאסט המקורי כולו. לפעמים אני חושבת שמוקדם מדי לעשות סרט נוסף, אבל אז אני קולטת שכבר עברו 15 שנים".

• • •

אחרי העפלה לפסגה בגיל צעיר, הגיעה הנפילה האכזרית והכואבת. "בפעם הראשונה שהופעתי בצהובון אמרתי לעצמי, 'או מיי גוד, אני מרגישה כמו בריטני ספירס'", סיפרה למגזין "וראייטי" על הידיעות הרכילותיות הראשונות בעניינה. "זה הרגיש לי מגניב מאוד. לא היה לי מושג באותו זמן מה עומד לקרות הלאה".

יש שיגדירו את ההתמוטטות הנפשית של לוהן כאחת ההתרסקויות הגדולות בתולדות הוליווד. גם אם מדובר בהגזמה, ממדי השפל שחוותה, והעובדה שכל רגע ורגע בהידרדרות המתמשכת שלה תועד, צולם ונצפה בכל נקודה על הגלובוס – הפכו אותה לגיבורה טרגית.

היא התגוררה לאורך שנות התבגרותה בבתי מלון בלוס אנג'לס, מצאה את עצמה מעורבת שוב ושוב בתאונות דרכים, שתתה בכמויות, ניסתה כל סם אפשרי ולא הפסיקה להסתבך.

ב־2007 נעצרה בגין נהיגה בהשפעת אלכוהול, החזקת קוקאין ומעורבות בתאונת פגע וברח. מאז נרשמו חמישה מעצרים נוספים שלה, לצד כניסות ויציאות ממכוני גמילה, שימועים בבתי משפט, מעצר בית, 30 יום בכלא, 150 שעות עבודות שירות למען הקהילה (בחדר מתים), 18 חודשי טיפולים פסיכיאטריים וסקנדל אחד של גניבת שרשרת יוקרתית מחנות תכשיטים.

"נאלצתי לבזבז הרבה מאוד כספים על טיפולים פסיכיאטריים, רק כי בית המשפט הכריח אותי. היה קשה לי להמשיך לעבוד, כי איפה בדיוק יכולתי למצוא זמן לזה?" סיפרה בראיון ל"פייפר" על הפגיעה האנושה בקריירה שלה.

לאורך השנים, רשימת השערוריות שנקשרו בשמה הלכה והתארכה. ב־2012, למשל, קיבלה מיליון דולר לצילומי עירום למגזין "פלייבוי".

בשנתיים האחרונות התאסלמה באופן לא רשמי, וצולמה מדי פעם אוחזת בספר הקוראן או עוטה כיסוי ראש. לפני שנתיים נחתה בטורקיה, שם שוחחה עם הנשיא ארדואן על מצב הפליטים ועל מלחמת האזרחים בסוריה. זמן קצר לאחר מכן טענה שהופלתה "על רקע גזעני" בבידוק הביטחוני בשדה התעופה בלונדון, שם דרשו ממנה להסיר רעלה שעטתה.

"זאת היתה הפעם הראשונה שלי אי פעם שעצרו אותי לבידוק ביטחוני על סמך פרופיילינג (סימון אוכלוסיות ספציפיות כבעלות פוטנציאל מוגבר לסיכון ביטחוני; נ"ו)", כתבה ברשתות החברתיות. "הבקרית פתחה לי את הדרכון, ראתה שכתוב שם לינדזי לוהן ומייד התנצלה. ואז היא הוסיפה: 'אבל בבקשה, תורידי את כיסוי הראש שלך'".

לפני כחמש שנים חשפה לוהן בראיון ל"אל.איי טיימס" שהתנסתה בסם ההזיות הקשה מהאמזונס, איוואסקה. "זה שינה לי את החיים", הסבירה. "ראיתי את הלידה שלי וגם את מותי, וזה עזר לי להרפות מחורבות העבר שלי".

בספטמבר האחרון צילמה שידור לייב בפייסבוק, שבו נראתה רודפת ברחובות מוסקבה אחרי משפחת פליטים מסוריה. זה התחיל בהצעה נדיבה מצידה לארח אותם בחדרה במלון, אבל כשסירבו החלה לתקוף את אם המשפחה על אופן טיפולה בילדיה, ואף כינתה אותה "סוחרת בילדים".

"לא אעזוב עד שאקבל אותם, אל תתעסקו איתי!" נראתה מאיימת בסרטון על האם, כשהיא מנסה למשוך מעליה את אחד הילדים. בתגובה חבטה בה האישה – ולוהן סיימה את המפגש בבכי. בהמשך התנצלה: "עשיתי טעות כשצילמתי את הסרטון ההוא, למדתי מזה הרבה".

• • •

בשנה שעברה היא הסתבכה גם עם ארגוני נשים, כשבראיון ל"טיימס" הלונדוני בחרה למתוח ביקורת על מחאת #MeToo: "אני אשנא את עצמי על זה, אבל אני חושבת שכשנשים חזקות יוצאות נגד הדברים האלה, זה גורם להן להיראות חלשות. יש נשים לא מוכרות שעושות את זה כדי לקבל תשומת לב. צריך לפעול ברגע שזה קורה. את הופכת את זה למשהו אמיתי ברגע שאת מגישה תלונה במשטרה".

היא אמנם מיהרה להתנצל גם הפעם, אבל בינתיים כולם נזכרו ששנה קודם לכן גוננה לוהן באינסטגרם על המפיק הארווי ווינשטיין, בשלל ההטרדות המיניות שבהן הואשם. "כולם צריכים לעצור, אני לא חושבת שזה נכון מה שעושים לו", אמרה בסרטון – שעלה ונמחק במהירות.

"אני בעד העצמה נשית, ולא משנה מה כולם יאמרו עלי", כתבה מאוחר יותר ברשת – וגם הפעם הזדרזה למחוק. "מעניין שלרוב הנשים בארה"ב לא היה אכפת שעברתי התעללות מצד הארוס שלי לשעבר, כשאף אחד לא עמד לצידי ותמך בי".

מי שכן עמדה לצידה היתה אופרה ווינפרי, שסייעה ללוהן להתאושש נפשית. "אופרה היא באמת אדם יחיד ומיוחד, הלב שלה כל כך גדול", סיפרה לוהן ל"אנטרטיינמנט טונייט". "העצה הכי גדולה שהיא נתנה לי היתה פשוט לדאוג לעצמי, כי תמיד נטיתי לרַצות את כל האחרים ושכחתי להקדיש זמן לעצמי. עד היום אנחנו מסתמסות".

לעיתים נדמה שלכל צעד של לוהן מתלווה אדם עם מצלמה ועדשה לצילום מרחוק. למשל, וידאו קצרצר שצולם מגג בניין תיעד אותה בזמנו עובדת בחדר מתים בלוס אנג'לס, כחלק מעבודות השירות שנגזרו עליה. "במיקונוס יש בקושי שלושה צלמי פפראצי, שאותם אני כבר מכירה באופן אישי. שם קל לי יותר לשלוט בסיטואציה", אמרה על העדפתה להתרחק מארה"ב ומצלמיה החטטנים.

בחודש שעבר אמרה בראיון ל"וראייטי": "אני אשמח לדעת למה אני חוטפת בקביעות חבטות מהתקשורת. אני יכולה לעשות 99 דברים בצורה טובה ולטעות בדבר אחד, והוא יהיה היחיד שיתרכזו בו. מאחורי הקלעים אני עושה הכל כדי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי, אבל זה לעולם לא מדווח. גם אני בן אדם. אני עושה שגיאות בחיים. אבל נראה כאילו זה כל מה שמדווחים עליו לציבור. אני רק רוצה לדעת מה אנשים רוצים שאעשה כדי שהכל יהיה בסדר. אני לא בטוחה שמשהו כזה בכלל אפשרי".

לפני כשנתיים השתקעה בדובאי שבמפרץ הפרסי, מקום שלדבריה היא אוהבת במיוחד. "אני חיה שם און־אוף. מעדיפה לעשות הפרדה בין הוליווד לבין החיים הפרטיים שלי. האנשים בדובאי מקפידים לא להדגיש את השלילי. בשונה מניו יורק, העיר שאף פעם לא הולכת לישון".

חוקי האמירות הערבית אוסרים לצלם תמונות או סרטוני וידאו ללא רשות המצולמים, גם במרחב הציבורי. מבחינת לוהן, מדובר בגן עדן שמספק לה מרחב ביטחון. משפחתה מגיעה מדי פעם לבקרה שם, והמעריצים המקומיים שנתקלים בה ברחוב מתייחסים אליה בנימוס. "הם תמיד מתנהגים בכבוד, גם כשאני מעדיפה לא להצטלם איתם סלפי", סיפרה לסטרן. "לעומת ארה"ב, שם אנשים הם 'אוּף, הזונה הזאת. אין לה זמן להצטלם איתי תמונה אחת?'"

• • •

כצעירה יצאה לוהן במשך כשנתיים עם ווילמר ולדראמה (פֵז מ"מופע שנות ה־70"), ולפני כעשור התחבטה בנוגע לזהותה המינית וניהלה זוגיות עם התקליטנית סמנתה רונסון. "אני יודעת שאני סטרייטית", הסבירה מאוחר יותר. "אמנם התמזמזתי עוד קודם עם בחורות, והיתה לי זוגיות עם אישה, אבל אני חושבת שהייתי צריכה לחקור את העניין. היום אני כבר יודעת שאני מחפשת משהו שונה".

בתוכניתו של סטרן חשפה לאחרונה כי היא ורונסון שומרות על קשר. "תמיד היה בינינו הרבה יותר. זאת אומרת, מין קטע כזה של חברות טובות".

מאז האירוסים הכושלים היא לא חוותה זוגיות רצינית, ומבחינתה ברור לה שלא תסכים להתמסד עם שחקן. "אני רוצה מישהו שיתמוך בי, ילמד אותי דברים חדשים ויצחיק אותי. בחור שאין לו אינסטגרם ולא נמצא ברשתות החברתיות. מישהו ששונא את אור הזרקורים. איש עסקים משכיל וחכם", הסבירה לערוץ !E. "אני לא מתכוונת לחפש אותו באפליקציית היכרויות, אבל בוודאות ארצה להקים יום אחד משפחה. חתונה? אני לא ממהרת. כשיגיע הרגע – זה יקרה".

לוהן מודל 2019 מעדיפה לבשל ארוחות ערב לחברים ולבלות בחברת בני משפחה. "אני אוהבת כיף וליהנות, אבל לא חייבת לצאת בשביל זה, לשתות ולהשתגע. אני שומרת על עצמי", סיפרה ל"פייפר".

"אני אוהבת לבשל ולארח, ולהקשיב למוזיקה טובה. סבתא שלי נהגה לומר, 'רק אנשים משעממים משתעממים', אבל זה לא לגמרי נכון. אני ללא ספק לא משעממת, ועדיין מוצאת את עצמי משועממת די הרבה".

לאחרונה השתתפה לוהן בתפקיד משנה בקומדיה הבריטית "Sick Note", ופועלת לגייס מימון עבור שני פרויקטים שלה: "Frame" – סרט על צלמת אמריקנית שמתגלגלת ללמד צילום בערב הסעודית; ו"The Honeymoon" – מותחן פסיכולוגי המבוסס על ספר שלוהן רכשה את הזכויות לעיבודו למסך, וגם מתכננת לגלם את אחת הדמויות בו.

הדרמה הקולנועית האחרונה שבה שיחקה, "The Canyons", יצאה לפני שש שנים, ומאז אפילו במאים בסרטים עצמאיים הפסיקו ללהק אותה, מחשש שלא תתייצב לצילומים, כפי שקרה לאורך הקריירה שלה.

בראיון ל"וראייטי" אמרה: "עשיתי טעויות לפני עשר שנים. אני לא רוצה להישמע כמו קדושה מעונה, אבל הכל היה בעבר. עבדתי בינתיים בחדר מתים. זה היה נורא. אבל מהדברים האלו התחשלתי והתחזקתי".

בניסיון לנתק את עצמה מתלות באחרים הקימה לוהן חברת הפקות משלה, "סבן וונדרס". "עכשיו אני כבר לא צריכה לתת תשובות לאנשים, אלא פשוט עושה דברים בעצמי. נחמד לקבל בחזרה את הכוח לידיים שלי. אני רוצה להמשיך לשחק וגם אולי לביים".

כשנשאלה אם היא עדיין מתייצבת לאודישנים, ענתה: "אודישן עשיתי רק כילדה. עצם המחשבה על אודישן מבהילה אותי. אני בטח אקפא במקום. הסוכן שלי הציע פעם שאקרא משהו, ונכנסתי לפאניקה".

כעת היא חולמת לעבוד עם מרטין סקורסזה וסטיבן ספילברג. "אין גבול לשאיפות שלי. אני רוצה לגרום אושר לאנשים ולהישאר מאושרת בעצמי. יש לי עוד הרבה לתת. ב־20 שנותיי בתעשיית הבידור למדתי שאני צריכה רק לחייך ולנשום, ולהסתכל על הצדדים החיוביים בכל דבר שקורה לי".

המשך לקרוא

Featured

המלכה שחצתה את הקווים

Published

on

סלפי ופירגון ברשתות החברתיות עם מיס ישראל שינה את חייה של שרה סעבדני-עידן מקצה אל קצה • מלכת היופי העיראקית ב- 2017קיבלה איומים על חייה ובני משפחתה והוגדרה כבוגדת • עכשיו, אחרי ביקור בישראל, היא פותחת בלוס אנג'לס עמותה שתעסוק בחינוך והסברה לעולם הערבי והמוסלמי • חשיפה

שרה סעבדני עידן, מיס עיראק לשנת 2017, לא צפתה את ההתקפות חסרות התקדים שחטפה לאחר שהעלתה לאינסטגרם תמונת סלפי עם מיס ישראל, אדר גנדלסמן, במהלך פגישתם בתחרות מיס יוניברס לפני כשנתיים בלאס ווגאס.

התמונה יחד עם הכיתוב: "אהבה ושלום ממיס עיראק ומיס ישראל“ הביאה עליה דווקא את ההיפך: קריאות בוגדת', איומים לשלוח אותה לכלא מהארגון שבחר בה לתחרות, ניסיון לשלול את אזרחותה כמו גם איומים על חייה בכל המדיות החברתיות הקיימות והתנכלויות חוזרות ונישנות כלפי משפחתה, מה שהביא אותם לברוח מעיראק ולהסתתר.

עידן מתגוררת בארצות הברית, לכאן הגיעה במטרה ליצור לעצמה חיים טובים יותר ולפתח קרייריה מוזיקלית. היא מביטה לאחור על התקופה הקשה בארץ מולדתה, כועסת על הבורות העמוקה שהייתה נחלתה כאשר חיה בעיראק ועל הבידוד של העם העיראקי משאר העולם.

נפגשתי עם עידן לראיון אישי בו סיפרה לי על החיים בבגדד כילדה בזמן ההתקפה של צבא ארצות הברית על ארצה; על הקהילה היהודית בעיר מולדתה; ועל הדרך המעוותת בה כלי התקשורת הערבים מציגים את המציאות במזרח התיכון. עידן חלקה עימי חוויות מהביקור בישראל ממנו חששה תחילה, וגם על כניסתה לעולם הפילנתרופיה עם הקמת ארגון חדש למטרות הסברה וחינוך בשפה הערבית.

שרה אני רוצה להחזיר אותך לילדותך בעיראק. אילו זכרונות יש לך משם? 

״היו זכרונות טובים וגם המון זכרונות לא לטובים. זו בטוח לא הייתה ילדות נורמאלית. החיים עברו די בשקט עד 1998, ואז התחילה המלחמה. חיל האוויר האמריקאי הפציץ את בגדד במשך 4 ימים רצופים. הייתי בת 8 ונורא פחדתי. בכיתי כל הזמן, זרקתי דברים בבית כי לא יכולתי יותר. אין לאנשים מושג איך זה מרגיש להיות מופצץ בטילים גדולים בבית שלך. אם הטילים הללו היו נופלים אפילו במרחק של 6 מייל מהבנין שאנחנו יושבים בו עכשיו, החלונות שלנו היו מתנפצים לרסיסים.

"הייתי רואה מטוסי קרב טסים באויר, שומעת בומים ופיצוצים אדירים ולא מבינה מה קורה. הבית שלנו כל הזמן רעד. היו טילים שנפלו בבית הספר ממש ליד הבית שלי, הרסיסים הגיעו לתוך הסלון שלנו זה היה מפחיד.

אמא שלי כל הזמן ניסתה להרגיע אותי. התחושה הזו שכל הזמן מנסים להרוג אותנו הייתה מפחידה. לא היו לנו מקלטים והיינו כל הזמן במרוץ לחפש מחסה מהתקיפה הבאה.

"ברחוב תמיד אמרו שהאמריקאים באים להפציץ אותנו כי הם רוצים את הנפט של עיראק. זה היה סיוט לילדים ולמבוגרים כאחד. עד היום יש המון אנשים בעיראק שסובלים מחרדות ופוסט טראומה מהמלחמה הזו, ואין בעיראק את הכלים לטפל בהם".

באחד הראיונות שלך אמרת שהמלחמה האמיתית בעיראק היא בתוכה.

״בעיראק יש כל כך הרבה קבוצות: סונים, שעיים, כורדים, סבעין, נוצרים וכולם חיים עם חוקים חברתיים משלהם ולא אכפת להם מאנשים אחרים. הם נילחמו ביניהם בתקופה של סדאם חוסיין ועוד הרבה לפניה. סדאם הגביר את השנאה בין הקבוצות הללו עם שיטת הממשל שלו. בתקופת שהוא שלט, השיעים חיכו שהוא יסתלק כדי לנקום בסונים. כשסדאם מת, השכנים שלנו, שגרו ממש לידנו במשך עשר שנים ביקרו בבית שלנו ואנחנו בשלהם, הלכו ברחובות מתחת לבית וצעקו – זו המדינה שלנו עכשיו!

"זו המנטליות בעיראק, יש הרבה שנאה בין הקבוצות שעוברת אל הדור הצעיר שמחונך להמשיך אותה. קיימת גם הפרדה – בעיראק אם אתה סוני אתה לא תוכל להתחתן עם אישה שיעית ולהפך. מלמדים אותם לחיות בקבוצות שלהם ולדאוג רק לעצמם. זו הסיבה האמיתית המדינה שלנו התרסקה לרסיסים".

אילו זיכרונות יש לך מהקהילה היהודית בעיראק?

״למרות שהיו כל כך הרבה מהפכות בעיראק היהודים תמיד נשארו שם. ההורים שלי סיפרו לי שליהודים בעיר שלנו היו הרבה עסקים מצליחים וחנויות תכשיטים. לא כולם יודעים אבל היהודים היו הראשונים לפרסם ספרים בעיראק, למעשה האנשים הראשונים שהוציאו לדפוס את ספר הקוראן היו יהודים".

אז כיצד נוצרה השינאה הגדולה ליהודים ולישראל בעיראק?

״התושבים בעיראק עברו שטיפת מוח בכל מה שקשור ליהודים ולישראל. בבית הספר לימדו אותנו לשנוא את ישראל, שמדינת פלסטין שייכת לנו ושצריך לשחרר אותה. סאדם תמיד דיבר על ׳שיחרור פלסטין׳. בחדשות הראו לנו כל הזמן חיילים ישראלים יורים באנשים ברחוב. לא הבנו מה הולך אבל הסבירו לנו שהישראלים הם אזרחים אירופאים שהתיישבו בפלסטין והחליטו לקחת את הארץ הזו לעצמם וזה מה שידענו. ציירו לנו תמונת מצב שהיהודים שונאים אותנו ומחפשים להרוג אותנו. תמיד לימדו אותנו שהמטרה של הישראלים היא לחדור ולכבוש את כל האזור מפלסטין, מירדן ועד נהר הפרת. לשלוט בנו ולהפוך את הכל למדינת ישראל. אז כשזה מה שמלמדים אותך מגיל צעיר, איך אתה יכול שלא לשנוא יהודים או לפחד מהם?"

• • •

איך הייתה ההתחלה שלך בארצות הברית?

״הגעתי ב-2009, אח שלי עזר לי לעבור לכאן. נחתתי באריזונה באמצע המדבר והיה חם נורא. אמרתי לו – מה זה הבאת אותי מהמדבר של עיראק למדבר כאן׳? תוך שבוע עברתי לדאלאס טקסס. מצאתי עבודה כפקידת קבלה ב-GOLD GYM ולא אהבתי את זה. כל היום לשרת אנשים ולהכין שייקים. לא הבנתי מה אני עושה שם. בארצות הברית הכל פתאום נהיה הרבה יותר יקר עבורי והתחלתי להרגיש כאן את הלחץ שאני צריכה להחזיק עבודה רק בשביל להתקיים. לא רציתי להישאר לעבוד כפקידת קבלה בחדר כושר כל החיים. אז החלטתי לעבור ללוס אנג'לס וללמוד מוזיקה. זה היה החלום שלי״.

תיכננת להיות דוגמנית או להשתתף בתחרות יופי?

״מעולם לא הייתי דוגמנית לפני כן, אני בכלל מוזיקאית. הגעתי לתחרות היופי של מיס עיראק ממש בטעות. אחותי אמרה לי יום אחד שהיא שמעה על תחרות מיס עיראק USA ושאני חייבת לבוא ולנסות להתקבל. בהתחלה לא רציתי, אבל היא סיפרה לי על מיס עיראק בבריטניה שזכתה וקיבלה חשיפה גדולה. זו נראתה לי כמו דרך טובה לקבל חשיפה שתעזר לי בהמשך בקרייריה המוזיקלית שלי. אני חושבת שזכיתי בתחרות בעיקר בגלל שהשופטים אהבו את התשובות שלי לשאלות שלהם.

"הם שאלו אותי: ׳אם היה לך מסר אחד להעביר לממשלה בעיראק מה הוא היה׳ רוב המתמודדות ענו דברים כמו: אנחנו רוצות שלום, בואו נפסיק עם המלחמה וכאלו. אני אמרתי שהייתי מזכירה להם שהאומה העיראקית היא שילוב של המון תרבויות ויש שם מוסלמים, נוצרים, יהודיים, והם צריכים לייצג את כולם. צוות השופטים כנראה אהב את התשובה שלי ובהמשך הודיעו לי שאייצג את עיראק בתחרות מיס תבל. עיראק לא שלחה ייצוג במשך 45 שנים עד אותה שנה אז זה היה דבר גדול".

ואז במהלך תחרות ׳מיס תבל׳ צילמת את תמונת הסלפי המדוברת עם אדר גנדלסמן. איך זה קרה?

״זה משהו שקרה ברגע בלי יותר מידי מחשבה לפני. ראיתי את אדר בתחרות ובהתחלה לא ממש דיברנו. אבל אז שמתי לב שהיא חייכה אליי. חייכתי אליה בחזרה. היא אמרה לי ׳רציתי לדבר איתך אבל פחדתי לגשת׳, שאלתי אותה ׳למה׳? והיא ענתה ׳בגלל שאני מישראל׳. הסברתי לה שכל המטרה של מה שאנחנו עושות כאן זה להראות שיכול להיות שלום.

היו לי כל כך הרבה שאלות אליה: על איך זה לגור בישראל או איך זה לשרת בצבא בתור אישה. היא סיפרה לי שהיא לא נהנת מזה אבל היא חייבת כי בישראל כולם משרתים בצבא ומגינים ביחד על המדינה, ושהיא מקווה שהילדים שלה לא יצטרכו ללכת לצבא. בהמשך הערב עשינו את הסלפי ביחד כדי להראות לעולם שלא חייבים לשנוא אחד את השני והגיע הזמן שיהיה שלום".

ומכאן הכל השתנה עבורך…

״כן, התעוררתי בבוקר שלמחרת והטלפון שלי היה מפוצץ בהודעות. ההודעה הראשונה שעניתי לה הייתה של המשפחה שלי. הם סיפרו שקיבלו איומים על החיים שלהם. תוך שלושה ימים הם היו צריכים לעזוב את הבית ולברוח מבגדד. קיבלתי טלפונים מפחידים גם מההנהלה של ׳מיס עיראק׳. הם צעקו עליי ׳שרה, אתה רוצה ללכת לכלא? את בגדת במדינה שלך והם יקחו לך את האזרחות׳. עניתי להם שלא עשיתי שום דבר רע ואני לא בוגדת במדינה שלי. הם דרשו ממני להוריד את התמונה אבל לא הסכמתי. אם הייתי מורידה אותה זה היה משדר שעשיתי משהו רע. בהמשך התחלתי לקבל הודעות מזעזעות בפייסבוק ובאינסטגרם ואיומים על החיים שלי. קראו לי בוגדת. הייתי המומה ומפוחדת. חייתי בחרדה בתקופה הזו וגם כעסתי נורא כי כל יום מישהו אחר היה מאיים עליי.

"עד היום יש המון תאוריות קונספרציה עלי בעולם הערבי. יש אתרי חדשות מוסלמיים שכתבו שאני מרגלת אמריקאית, שאני בכלל לא בת 28 אלא בת 37 אתרים ערביים כתבו שהרגתי חיילים עיראקים ושהממשלה הישראלית והאמריקאית ׳שתלו׳ אותי בתחרות מיס יוניברס.

"אדר דווקא הייתה מאוד נחמדה אליי; היא יצרה איתי קשר מישראל ואמרה לי – תגידי להורים שלך שהם יכולים לבוא לישראל ולגור עם המשפחה שלי״.

שרה עידן עם אדר גנדלסמן מיס ישראל 2017 בתחרות מיס תבל בלאס וגאס.

איך את מסבירה את התגובה הכל כך עוינת כלפיך מהתקשורת בעיראק?

״כבר שחייתי בעיראק, באיזה שהוא שלב התחלתי לא להאמין לכל מה שקורה. הבנתי שהכל שקר אחד גדול. אחרי המלחמה הרגשתי שאני לא רוצה להישאר בעיראק. הממשלה והמדיה מספרים סיפורים שחיילים אמריקאים עוברים מבית לבית והורגים משפחות בבתים שלהם. אני יודעת שזה לא נכון. בחשבון האינסטגרם שלי פלסטינים כותבים לי שאני משתפת פעולה עם הצבא האמריקאי. צבא ארצות הברית תמיד היה כל כך הומנטרי, יש לו חוקים ברורים של עבודה. הם לא עוברים ברחוב ויורים סתם ככה על אזרחים תממים.

גם אצלכם בישראל אני רואה איך ילדים וילדות פלסטיניים מתגרים בחיילים שלכם על גדר הגבול וברחובות, ובטלויזיה מראים כל הזמן רק פלסטינים צועדים ותמונות של חיילים ישראלים יורים בהם. יש כל כך הרבה אנשים בעולם שלא יודעים היסטוריה. חלק גדול לא יודעים על השואה למשל ועל מלחמת העולם השניה. הרבה אנשים לא מבינים מדוע היהודים עברו להתגורר דווקא בישראל ומה הקשר שלה לעם היהודי".

עכשיו יש לך תוכניות לשנות את הבורות הזו בעולם הערבי.

כן. הקמתי ארגון ללא מטרת רווח שנקרא HUMANITY FORWARD שהמטרה שלו הוא לבנות גשר בין מוסלמים לבין יהודים, לפרוץ את הגבולות ביניהם ולקדם את ההכרה ובנייה מחדש של היחסים עם סובלנות, הבנה הדדית ושלום. נשתמש בכל הפלטפורמות במדיה החברתית להעביר את העובדות הנכונות. בין היתר, להקים ערוץ מדיה חינוכי שישכיל את העולם הערבי על הדת שלהם, הפוליטיקה, ההיסטוריה והשורשים שלהם וגם ההיסטוריה של העולם של עיראק ושל הקהילה היהודית. יהיה ערוץ תקשורת מיוחד שיפעל לקדם את הדיאלוג בין ערבים לישראלים בפלטפורמות שונות. אנחנו נסיים את הבורות!"

למרות שאת חיה כאן את עדיין מנסה לסייע למדינה בה נולדת וגדלת?

״בשנתיים האחרונות, בעקבות החשיפה התקשורתית שקיבלתי יצרו איתי קשר המון אנשים מעיראק לבקש סיוע הומניטרי ורפואי. בעיקר עם ילדים חולים שחלק מהם זקוקים לניתוחים שקשה לקבל בעיראק. אז כתבתי בכל הרשתות החברתיות אם יש מישהו שיוכל לעזור לילדים חולים בעיראק. חיברו אותי עם סימון פישר המנכ״ל של ׳הצל לבו של ילד׳. ארגון מקסים שכל כך רצה לעזור. דיברתי עם מנהל בית חולים בעיראק שסיפר לי שהצוות שלו לא הוכשר לבצע ניתוחי לב מסובכים ושיש לו ילדים שמתים וצריך לעשות משהו. ׳הצל לבו של ילד׳ הציעו לבוא ולהדריך את הרופאים שלהם וגם להטיס את הילדים החולים לישראל לקבלת טיפול רפואי בישראל. אבל המנהל בבית החולים העיראקי אמר שהוא לא מעוניין בכך וביקש סיוע פיננסי במקום. זה שוב הזכיר לי איזו שחיתות קיימת בעיראק. אני יודעת שאף אחד שם לא יראה את הסיוע הפיננסי והוא ילך למקומות אחרים או למנהל עצמו שיקח את הכסף. אמרתי לו תתבייש לך, אתה יכול לקבל עזרה מארגון הומנטרי רפואי שידריך וילמד את צוות הרופאים שלך ואתה דוחה את זה?״

 • • •

לפני קצת פחות משנה הגעת לבקר בישראל.

״כן. בהתחלה ממש פחדתי להגיע. אבל ארגון AJC שהביא אותי לישראל הרגיעו והסבירו לי שאם אגיע אהיה האזרחית העיראקית הראשונה שמבקרת בישראל ומנסה ליזום שלום. אז הסכמתי, רציתי להיות האישה הזו.

הביקור היה נפלא. הסתובבתי ברחובות וראיתי כל כך הרבה מוסלמים בלבוש המסורתי שלהם וזה ממש הפתיע אותי. פעם חשבתי שכולם גרים בעזה ובשטח של פלסטין. התחלתי לדבר עם הערבים המקומיים. כשביקרתי בחיפה שמתי לב שכל שלטי הרחובות הם בעברית ובערבית, לא האמנתי! זה מראה שישראל מכירה באוכלוסיה הערבית שלה".

מה למדת מהביקור?

״הבנתי את המצב בישראל הרבה יותר טוב וגם ראיתי כמה דברים אנשים במזרח התיכון לא יודעים על ישראל. כשאתה הולך ברחובות בישראל ומדבר עם האנשים בחיי היום יום שלהם ולא עם פולטיקאים אתה מבין את המצב האמיתי. הייתי בוועידה עם פוליטיקאים ישראלים וגם ראש הממשלה שלכם, נתניהו, היה שם. אבל חששתי להיפגש איתו או אפילו לעשות איתו תמונה כי כבר הייתי ׳על הכוונת׳. לא רוצה להצטייר כדמות פוליטית בגלל שאני דואגת למשפחה שלי. אבל בעתיד כשאדע שהמשפחה שלי בטוחה במאה אחוז, אחזור לבקר בישראל ואשמח להיפגש עם פוליטיקאים.״

שרה עידן לאחר הראיון עם כתב ׳שבוע ישראלי׳ אלעד מסורי.

מה הכי אהבת בישראל?

״אהבתי את האוכל, בירושלים בעיקר. את הבמיה בשוק מחנה יהודה. כולם אמרו לי ללכת לתל אביב ושאני חייבת לנסות את האוכל שם. אבל לא ממש אהבתי את האוכל בתל אביב, הוא נראה לי מומצא ולא אמיתי.

ירושלים כל כך יפה! ההיסטוריה שלה, יש לה את הזהות שלה -איך שהביניינים נראים והרחובות. היו בעיר העתיקה אנרגיות מאוד חיוביות וזה היה ביקור מאוד רוחני. כשהייתי בכותל הרגשתי קרובה לאלוהים, לא הרגשתי ככה בשום מקום אחר. ״

מה החלום שלך?

״אני רוצה להצליח עם הארגון החדש שלי HUMANITY FORWARD ולעשות את החיבור הזה בין מוסלמים ויהודים. יש לי עדיין את המנטליות העיראקית והמון נסיון מהמדינה שלי. אני חייתי בפחד ואני מבינה מאיפה האנשים האלו באים ואיך לגשת אליהם.

"ברמה האישית אני רק רוצה שיהיה לי חיים טובים וכשאמות אדע שהיו לי חיים מספקים. יש לי עדיין את המחשבה הזו שאני יכולה למות בכל רגע אפילו אם עכשיו אני באמריקה, זה לא משהו שעובר כל כך מהר. לכן, אני מרגישה שאני חייבת להעביר את המסר שלי עכשיו. הדרך להבנה בין אנשים היא לדעת שלמרות שהם טועים לפעמים, חושבים אחרת מאיתנו ואנחנו לא תמידים מסכימים איתם, עלינו לתת להם את ההרגשה שהם לא פחות טובים מאיתנו.״

 

המשך לקרוא

Featured

איך לצאת מהדיכי

Published

on

לפי ארגון הבריאות העולמי, קיימת עליה של קרוב ל 20% בשיעור הסובלים מדיכאון בעשור האחרון • ד"ר שירלי איילור-אסיף, פסיכולוגית קלינית בעלת קליניקה בסטודיו סיטי, מתמחה בסיבות לתופעה ומספקת טיפול פסיכותראפי אישי, זוגי ומשפחתי למבוגרים ולבני נוער • "אני מתייחסת לדיכאון כ׳שודד׳; הוא גונב את החיים מהאדם ומהקרובים לו ומונע מהאדם לחיות את החיים שיכל לחיות, להיות האדם שיכל להיות" • ראיון חשוף

דיכאון היא אחת ממחלות הנפש הנפוצות ביותר בקרב האוכלוסיה ברחבי העולם. הדיכאון עשוי לבוא לידי ביטוי בדרכים רבות ושונות בהן: אי שקט ועצבות, תסכול, חוסר מוטיבציה והנאה בחיים, ירידה בחשק המיני, הפרעות שינה ושינויים בתיאבון. נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי ב-2018 מצביעים על עליה של קרוב ל 20% בשיעור הסובלים מדיכאון בעשור האחרון; המשמעות היא כי אחד מכל חמישה אנשים בעולם בזמן נתון, מתמודד עם דיכאון.

כדי להבין יותר לעומק מהי תופעת הדיכאון, עד כמה היא מסוכנת ומהם הפתרונות הטובים ביותר להתמודד עם המחלה, ישבתי עם ד״ר שירלי איילור-אסיף פסיכולוגית קלינית שמתמחה בנושאי התמכרויות, דחיינות/מוטיבציה וזוגיות. לד״ר איילור-אסיף קלינקה פרטית משגשגת בסטודיו סיטי, ובקרוב גם בקלבאסס, בה היא מספקת טיפול פסיכותראפי אישי, זוגי ומשפחתי למבוגרים ולבני נוער. שוחחנו בין היתר על הסימנים והסימפטומים של הדיכאון, מה השלכותיו במקרה שהוא אינו מטופל, מי נוטה יותר לדיכאון, נשים או גברים ובאקורד אופטימי – מדוע ישראלים מדוכאים פחות.

ד״ר שירלי איילור-אסיף (45) עברה להתגורר בארצות הברית לפני כ-17 שנים. היא גדלה בסביון, שירתה כקצינת מבצעים בחיל האוויר, נשואה + 3 ילדים. את לימודי התואר הראשון והשני עשתה באוניברסיטת חיפה ותל אביב. בהמשך עברה לארצות הברית כאן המשיכה ללימודי מסלול ישיר לדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית ב- CSPP) California School For Professional Psychology בלוס אנג׳לס. את עבודת הדוקטורט שלה כתבה על דחיינות ומוטיבציה, את הפוסט-דוקטורט שלה עשתה בבית חולים פסיכיאטרי בטרזאנה, שם התאהבה בתחום ההתמכרויות.

שירלי: ״אפשר לקרוא לדיכאון וחרדה 'הלחם והחמאה' של הטיפול הפסיכולוגי, היות ואלו הן הפרעות נפוצות ביותר שכמעט כל פסיכולוג עוסק בהן באופן זה או אחר.

הסבירות של אדם ללקות בדיכאון כלשהו במהלך חייו היא גבוהה יחסית לסבירות ללקות במחלות נפש אחרות. לדיכאון אני מתייחסת כ ׳שודד׳ מפני שהוא למעשה גונב את החיים מהאדם ומהקרובים לו. הדיכאון מונע מהאדם לחיות את החיים שיכל לחיות ומונע ממנו ולהיות האדם שיכל להיות, אלמלא היה מדוכא. באופן מפתיע, ובניגוד להפרעות נפש אחרות, התרבות שלנו מגלה גישה סלחנית ביותר כלפי הדיכאון. לעיתים נראה מעין 'רומנטיזציה' של הדיכאון הרואה במדוכא אדם מעמיק, המודע לסבל הקיומי.

"דוגמה נוספת היא גברים המתאהבים בנשים הלוקות בדיכאון לא מאובחן, אותו הם מפרשים כמין פאסיביות עדינה או 'נשיות'. הם לא מבינים שהפאסיביות הזו היא למעשה סימפטום של דיכאון קליני".

מהו למעשה דיכאון?

״מחקרים ועבודה קלינית מגלים לנו כי בבסיס הדיכאון ישנו משולש העומד על שלושה קודקודים המכילים עיוות מחשבתי: אני, העולם והעתיד. קודקוד האני- כאן העיוות יבוא לידי ביטוי באמונה כי אני לא טוב, אני פגום, חסר לי משהו שלאחרים יש, אני לא יכול, אני לא אצליח וכדומה. קודקוד העולם – האמונה המעוותת היא כי העולם הוא רע ומתסכל, אנשים הם רעים, לא יעזרו לי, אין הזדמנויות, אין מזל וכו׳. קודקוד העתיד – כאן העיוות מתבטא באמונה כי אני פגום, העולם רע וככה זה ישאר תמיד, העתיד אינו נושא בחובו הבטחה לשינוי, אין סיכוי או יכולת לשנות את המציאות השלילית הקיימת.

"כשאנו מבינים את המשולש הזה נוכל לקעקע את העיוותים המחשבתיים, הקוגניטיביים. מספיק שנתקן קודקוד אחד מתוך השלושה, כדי לשבור את מעגל הדיכאון. לדוגמה, אם אני מאמינה כי העולם הוא רע, והעתיד לא ישנה זאת, אבל אני מאמינה שאני יכולה לשנות ולפתח את עצמי, אז יש כאן תקווה. אם אני מאמינה שאני פגומה ותמיד אשאר כך, אבל בעולם יש אנשים טובים, ויש הזדמנויות, אז שוב מצאתי קרן אור. אם אני מאמינה שאני פגומה והעולם רע, אבל בעתיד זה יכול להשתנות, להשתפר, להיות טוב יותר; אז גם כאן שברתי את משולש הדיכאון ותיקנתי את העיוות המחשבתי ההרסני כל כך".

כיצד את מטפלת בלקוחות שסובלים מדיכאון?

״הדבר הראשון שאני עושה בטיפול הוא להפריד בין האדם לבין הפאתולוגיה, כלומר הדיכאון. אני זה לא הדיכאון, זה משהו חיצוני ונפרד, והזהות שלי אינה כוללת בתוכה את הדיכאון או המחלה. פעמים רבות אנו מפרשים תכונות שונות כאישיותו של אותו אדם, אבל הן בעצם פרזנטציה של דיכאון. אדם יאמר 'אני פסימיסט, הססן, עצל, מזניח את עצמי ואת ענייניי' כאילו זוהי הזהות והאישיות שלו, אבל זוהי בעצם הפרזנטציה הדיכאונית. יש אנשים שחיים עם דיסטימיה, שזהו סוג של דיכאון קל, והם מעבירים חיים שלמים כך, מבלי לדעת כלל שהם למעשה לוקים בדיכאון קל. דוגמא לסיפטומים של דיכאון הם הפרעות בדפוסי שינה ותיאבון, חוסר אנרגיה ועייפות, עצב ובכי, או פרזנטציה כועסת, שנפוצה בעיקר אצל מתבגרים. אנהדוניה- שהיא אובדן היכולת להנות מדברים מהם נהנו בעבר כמו: ספורט, חברויות, תחביבים, סקס ועוד. אנשים שלוקים בדיכאון מפסיקים להנות מהדברים הללו ובאופן טבעי מגלים פחות רצון לקחת חלק בהם.

"סימפטומים נוספים הם חוסר מוטיבציה, הססנות, קשיים בריכוז, קושי בקבלת החלטות, הזנחה עצמית, תחושת חוסר אונים, ופסימיות או חוסר תקווה, וזוהי רק רשימה חלקית! כל אלו הם סיפטומים של דיכאון ולא תכונות אופי.

"במהלך לימודיי בארץ השתתפתי במחקר שעסק ב'הטיית המעל לממוצע'. מסתבר שכולנו תופסים את עצמנו קצת יותר טובים, קצת יותר יפים, קצת יותר מצליחים ממה שאנחנו באמת. זוהי ההטייה, אנחנו תופסים את עצמנו כיותר מהאדם ה'ממוצע'. לאנשים דיכאונים אין את ׳הטיית המעל לממוצע׳ ובאופן פרדוקסלי, דווקא להם יש תפיסה מדוייקת יותר של המציאות; מפני שהמציאות היא הרבה יותר שרירותית, קשה ולא מוסברת. מה שמעניין הוא שעל מנת להיות שפויים אנחנו זקוקים להטייה הזו. כלומר כדי שלא נהיה מדוכאים אנחנו צריכים לחיות עם הטייה של מעל הממוצע. בחשיבה נורמלית ולא דיכאונית אני אקנה כרטיס לוטו כי 'יש לי סיכוי לזכות', אפילו שהסתברותית הסבירות לטוס לירח גבוהה יותר מהאפשרות לזכייה. עבור אדם דיכאוני האפשרות הזו כלל לא קיימת.

אדם ששרוי בדיכאון עוסק ב'רומיניישן,' שזו חשיבה מעגלית, שניתן להשוות אותה להעלאת גירה, כלומר חשיבה שלא מובילה לשום מקום. האדם חושב על 'למה זה קורה לי', 'למה אני לא טוב', במקום לעסוק בחשיבה שמניעה אותו לפעולה. הוא כל הזמן בראש של עצמו. החשיבה הנורמלית היא היא לא מעגלית אלא לינארית יותר במהותה, מה שאומר שהאדם מעבד מחשבה וממשיך אותה עד שהוא מגיע לסוג של פיתרון או הבנה, ובמקרה הטוב גם תוביל להחלטה ופעולה.

"אנשים מדוכאים נמצאים בסוג של בידוד מחשבתי, מתבוססים באותם החומרים ללא כל רזולוציה,בלי פתרונות. בטיפול אני עובדת על להוציא אותם משם כדי שיהיו עסוקים בעשייה. מבחינה פזיולוגית, הדיכאון למעשה מכווץ את המוח. דיכאון לא מטופל הנמשך תקופה ארוכה מצמצם את התיפקוד שלנו ובהכרח גם אותנו. אם נעשה MRI לאדם המתמודד עם דיכאון הרבה שנים נוכל לראות מרכזים שהתכווצו. אלו הם אזורים האחראים על פעילות שאתו אדם חדל מלעשות. המוח סכוני; מה שלא נשתמש בו יצטמצם, יקטן".

הפתרון השגור לכך הוא קודם כל תרופתי.

״כפסיכולוגית אני לא רושמת תרופות. זהו תפקיד הפסיכיאטר. יתרה מזו, אני לא מאמינה בתרופות כקו טיפול ראשון, הפסיכותרפיה בהחלט טובה ואפקטיבית מאוד לטיפול בדיכאון. יחד עם זאת, אם אחרי פרק זמן טיפולי מסויים הפציינט לא מגיב לטיפול ומתקשה להתקדם, בשלב זה נתחיל לשקול שימוש בתרופות נוגדות דיכאון (אנטידיפרסנטים). חשוב להבין שטיפול יעיל בדיכאון, תרופתי או אחר, בהחלט ישנה את החיים לטובה, ובמקרים מסויימים אפילו יאפשר איכות חיים שמעולם לא היתה לנו.״

אני מבין שהדיכאון משתנה במדינות ותרבויות שונות ולנו הישראלים יש דווקא יתרונות מסויימים.

״בישראל יש סיטואציה הישרדותית שהיא מאוד נוכחת. בניגוד לכאן, בישראל חיים במדינה מוקפת באויבים וסכנות מיידיות; יש איום קיומי מאוד מודגש. בנוסף החברה הישראלית היא מאוד קולקטיביסטית עם אוריינטציה משפחתית גבוהה. במידה מסויימת התרבות הישראלית מזכירה את התרבות היספנית או האסייאתית כאן בארה"ב. העובדות הללו מאוד מקדמות דברים חיוביים בחיים שלנו: אריכות ימים, שביעות רצון ואושר. אם ננסח זאת באופן גס ופשטני – בגלל שאוייבים רוצים להרוג אותנו אנחנו ניתן קונטרה ונגיד 'אנחנו רוצים לחיות!', אנחנו מעריכים את החיים שיש לנו יותר מאשר במדינות שבהן אין איום קיומי מוחשי. וחיים ללא איום לעיתים יובילו לקהות חושים מסויימת ובמקרה קיצוני לניוון תרבותי, דקדנטיות.

"חשוב להבין שבסופו של דבר אנחנו יצורים חברתיים, אנחנו זקוקים לחיבור עם אנשים אחרים, גם אם זה חיבור שיטחי, הוא עדיין מייצר קירבה. כאן בארצות הברית קשה לעיתים לייצר את הקירבה והחיבור הללו, אנחנו יכולים לגור שנים ליד מישהו מבלי להכיר אותו או לדבר איתו אף פעם. מצב כזה קורה פחות בישראל. השורה התחתונה היא שאנו ניזונים ומופרים ממגע רתי ואנחנו זקוקים לו".

אילו השלכות יש לדיכאון כשהוא לא מטופל?

״דיכאון זה משהו שצריך לטפל בו לא היום אלא אתמול! ההוויה הדיכאונית היא קשה מאוד, נטל אינסופי. אני מרגיש שאני נמצא בתוך בור. אני מביט למעלה, ורואה את האור ואת האנשים הולכים, מתפקדים, אבל אני לא מצליח לעלות למעלה ולצאת מהבור. אדם דיכאוני קם בבוקר ושואל את עצמו 'איך אני הולך לעבור את היום הזה…' פעולות טריוויאליות הן כל כך קשות עבורו שהוא לא מצליח להבין איך היום הזה יסתיים.

כתוצאה מכך, הדיכאון גורם לו בהדרגה לעשות פחות ופחות, עד שאותו אדם מגיע למקום שהוא מצטמצם, ועושה רק את המינימום האפשרי לשרוד את היום יום. אדם דיכאוני לא מתקדם בעבודה, לא בלימודים וגם לא במערכות יחסים. הוא עושה את המעט ביותר שאפשר. פעמים רבות מצב זה מוביל למשברים בהם מאבדים מערכות יחסים, חברויות או מקומות עבודה. לעיתים אפיזודה דיכאונית תתרפא באופן עצמוני, ספונטני. אבל בהדרגה האפיזודות הבאות תופענה מטריגר חלש יותר, תהיינה הרבה יותר קשות ומתנגדות לטיפול ובהתאמה תהיינה יותר ויותר ארוכות. אתה יכול לתאר לעצמך את הנזק המצטבר. בשנים שאנשים אחרים בונים את חייהם ומתקדמים, האדם הדיכאוני צועד אחורה, הוא לא מתקדם. במקרים מסויימים אם נתעלם ממנו ונזניח, הדיכאון יכול להפוך למג׳ורי ולפעמים אפילו לסופני (אובדנות). אנשים רבים לא מבינים שדיכאון הוא למעשה מחלה פרוגרסיבית. היא כל הזמן מתקדמת והשינויים במוח הם אחת העדויות היותר משמעותיות לכך".

נשים יותר דכאוניות מגברים?

״חד משמעית כן. לנשים יש גם יותר שינויים שמובילים לדכאון: כמו דיכאון אחרי לידה, שינוי של הגוף והחיים בכלל בהריון, הורמוני ייצור החלב במידה מסויימת מקדמים דיכאון, מורידים מוטיבציה- באופן זמני המאזן ההורמונלי בגוף האשה יוביל אותה לרצות לשבת בבית, לטפל בתינוק ולא לצאת החוצה ולכבוש את העולם".

אז לסיום מהו הטיפול הנכון בדיכאון?

״אנחנו חיים בחברה שמאוד ממהרת ורוצה את ׳הקוויק פיקס׳. הרבה מטופלים אומרים: ׳יאללה ניקח תרופות, נוגדי דיכאון ונתרפא׳. חשוב לזכור, במידה והחלטת להתחיל בטיפול תרופתי, לנוגדי הדיכאון הללו לוקח פרק זמן של מספר שבועות עד שמרגישים את השפעתם. אנשים לא מעטים מפסיקים את הטיפול כי אין להם אורך נשימה, הם רואים שזה לא עובד מייד, ומוותרים. בנוסף חשוב לזכור שתרופה נוגדת דיכאון לא תרפא דיכאון, היא רק תעלים סיפטומים. בהתאמה – אם יש לי חום ואני אקח אקמול או טיילנול, החום ירד. אבל על מנת להבריא עלי לטפל במה שגרם לחום; לטפל בזיהום, בחיידק או בדלקת. אסור רק להשתיק סימפטומים, וחום הוא סימפטום של הגוף שאומר לך שמשהו לא תקין. יש לציין שעבור אנשים רבים טיפול פסיכותרפי, Talk Therapy, מוביל לתוצאות מצויינות בטיפול בדיכאון.

"עבור חלק מהאנשים זה לא מספיק, וזה כבר תלוי בגורמים נוספים; חומרת הדיכאון, משך הזמן ללא טיפול, נסיבות חיים, גנטיקה וכו'. במידה והחלטנו על טיפול תרופתי, מודל הטיפול הנכון הוא שילוב של תרופה עם פסיכותרפיה. התרופה מורידה את הסמפטומים ונותנת לפסיכולוג חלון עבודה. כעת יש למעשה עם מי לעבוד והפסיכותרפיה מהירה יותר, אפקטיבית ומשמעותית. מכאן ממשיכים לעבודה עצמה. טיפול במשולש הדיכאון, בחינה של אמונות וערכים מול המציאות, שינוי ותיקון של עיוותים מחשבתיים, הכלה, בניית דימוי עצמי חזק ובריא יותר, ולימוד דרכי התמודדות אפקטיביות עם אתגרי החיים. למעשה אנחנו מרחיבים את ארגז הכלים של אותו אדם, כאשר השאיפה היא להגיע למצב בו יש לו משאבים נפשיים, יש לו יכולות ויש לו אמונה בעצמו״.

ליצירת קשר:
ד״ר שירלי איילור אסיף Licensed Clinical Psychologist PSY27157 310-904-5880
Drseylorasif@gmail.com

המשך לקרוא

אירועים קרובים

פבר
22
ו
17:57 השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב!!
פבר 22 @ 17:57 – 18:57
השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב" מזמינה אותכם לארוחת שבת באווירה ישראלית עם מלא יהודים מכל רחבי העולם. שירים, הכרויות, הפתעות ועוד. מוזמנים לבדוק בדף הפייסבוק השבת אצל יניב, או ליצור קשר בטל': 877-969-1932. שבת שלום!
פבר
25
ב
19:30 שיעור יוגה עם לימור קול-ברזני
שיעור יוגה עם לימור קול-ברזני
פבר 25 @ 19:30 – 22:00
ימי שלישי 10:00-11:00- שיעור יוגה עם לימור קול-ברזני 7:30-10:00 בערב סדנה לעיצוב תכשיטי טקסטיל (פעם בחודש)
מרץ
3
א
9:30 mommy and me fitness
mommy and me fitness
מרץ 3 @ 9:30 – 10:30
פעילות קשת לילדים בגילאי 2-5 סיפורים ושירים בעברית. אורח מיוחד: השחקן והזמר מייק ברושטיין חוג אומנות ממיחזור לילדים. גילאי 6 ומעלה 8:15-9:15 בערב – חוג לריקודים סלוניים
מרץ
18
ב
19:30 שיעור יוגה עם לימור קול-ברזני
שיעור יוגה עם לימור קול-ברזני
מרץ 18 @ 19:30 – 22:00
ימי שלישי 10:00-11:00- שיעור יוגה עם לימור קול-ברזני 7:30-10:00 בערב סדנה לעיצוב תכשיטי טקסטיל (פעם בחודש)

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות