הלוואות הסטודנטים בארה"ב, שהרקיעו שחקים, רובצים כחוב בעיקר על כתפיהם של המילניאלס, בני הדור העני ביותר בארה"ב • האפשרות של מחיקת החובות, שתישמע יותר ויותר במהלך מערכת הבחירות הנוכחית, היא בעלת השלכות כלכליות וחברתיות מרחיקות לכת

ההלוואות לסטודנטים יהיו נושא מרכזי במערכת הבחירות בארה"ב, לא רק בפריימריז של הדמוקרטים אלא גם בבחירות הכלליות. מדובר במתאבן לנושא גדול יותר שיהפוך להיות מדובר יותר יותר בשנים הבאות – שמיטת חובות, ולא בכדי.

הלוואות הסטודנטים", כפי שמכונה הר החוב של כמעט 1.6 טריליון דולר, הן לא רק החוב הגדול ביותר של צרכנים בארה"ב, להוציא משכנתאות – יותר מהחובות בכרטיסי אשראי, יותר מטריליון דולר, או חובות לרכב, יותר מ-1.1 טריליון דולר – אלא שהן גם רובצות ברובן על כתפי הדור הגדול ביותר והעני ביותר באמריקה,
המילניאלס. אם הם ייצאו להצביע בבחירות של 2020 הם יהיו ללא ספק קבוצת הבוחרים הגדולה ביותר, שתקדים את הבייבי בומרס ואת המבוגרים.

היריות הראשונות בנושא נשמעו בחודש שעבר. במסגרת הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית הציגו שני המועמדים הבולטים של האגף הליברלי של המפלגה, ברני סנדרס ואליזבט וורן, הצעות חוק אשר ימחקו לגמרי את החוב הזה או ימחקו חלקים גדולים ממנו על בסיס יכולתו של כל חייב. גם הנשיא לא נותר מאחור. בהצעת התקציב לשנת 2020 (השנה הפיסקלית מתחילה באוקטובר 2019) נכללות הקלות של ממש בעול החוב, העשויות לאורך זמן להתבטא גם במחיקה רבתי של חלקים ממנו. על פי ההצעה האמורה, יוגבל ההחזר על החוב ל-12.5% מהכנסתו הפנויה של כל חייב, המחושבת לפי כ-150% מהכנסת קו העוני, ויתרת החוב הלא משולם תימחק לחלוטין לאחר 15 שנה. בהצעת החוק נכלל גם סעיף המונע את החוב המחוק מלהיחשב כהכנסה לצורכי מס.

המרוץ למחיקה הגדולה החל אפוא, והאקדח במערכה הראשונה חזקה עליו שיירה וימחק טריליונים, או לפחות יבטיח לעשות כן, עד שתסתיים המערכה האחרונה בנובמבר 2020.

הר אימתני שמוחץ דור שלם

1.6 טריליון דולר הם לא רק סתם הר של חוב, אלא זהו הר המוחץ תחתיו דור שלם ועמו את עתידה של אמריקה ואת מעמד הביניים וצאצאיו. אך מילים לחוד ומעשים לחוד. לפתרון הבעיה ולמחילה מסיבית על החוב משמעויות כלכליות וחברתיות מרחיקות לכת, והן עשויות לסכן את כל מבנה ההשכלה הגבוהה באמריקה.

הקומבינציה של השחיקה בשווי ההכנסות מעבודה לעומת הגידול בעלות הנכסים ומחיריהם, יחד עם ההתייקרות הממשית במחירו של כל דבר שהוא תוצרת מקומית – תוצאה של ייצור הכסף והחוב המסיבי – הפכו את בני דור המילניום לדור העני ביותר בתולדות אמריקה מאז מלחמת העולם השנייה.

זהו דור עני בהרבה מאשר היו דורות קודמים בשלב הזה של חייהם. בהתאמה לאינפלציה הרשמית, שכרו השנתי של בן דור המילניום הממוצע נמוך בכ-20% ממה שהיה שכרו של בן דור הבייבי בומרס הממוצע באותו גיל, כך על פי מחקר של סמרט אסטס, חברה טכנולוגית-פיננסית העוסקת בייעוץ ואספקת כלים פיננסיים אונליין.

זאת בשעה שמחירי השכירות, הבתים ושכר הלימוד כולם התייקרו באופן משמעותי יותר מאשר עליית המדד הרשמי, לעתים אף ביותר מכפליים. אין פלא אפוא כי העושר של הקבוצה הזו הצטמק משמעותית יחסית לעושרם של קודמיהם כשהיו בגיל הזה.

על פי מחקר של דלויט שפורסם ב"וושינגטון פוסט" במאי 2019, מדובר על התכווצות של 34% בעשרים השנים האחרונות לבדן. על פי מחקר של מכון ברוקינגס שפורסם לא מכבר, קבוצת האוכלוסייה שבין גיל 20 ל-35 הייתה ב-2016 עשירה בכ-25% פחות מאשר אותה
קבוצת גיל עשר שנים קודם לכן.

אך העול הגדול מכול היושב על כתפי המילניאלס הוא הלוואות הסטודנטים. בשנת 2018 סיים סטודנט לתואר ראשון עם חוב ממוצע של כ-34 אלף דולר. עד כדי כך מעיק החוב, שבסקר שערכו "ביזנס אינסיידר" ו"מורנינג קונסאלט" יותר ממחצית הנשאלים סברו כי ההשכלה בקולג' לא הייתה שווה את החוב שצברו". אין פלא שבסקר שערכו במריל לינץ' וולת' מנג'מנט, 60% מהנשאלים הגדירו הצלחה פיננסית בחיים כ"שחרור מחוב". על פי אותו סקר, 37% מהמילניאלס קיבלו עזרה כספית מהוריהם על בסיס חודשי, ו-59% קיבלו עזרה כזו כמה פעמים בשנה. רבים השתמשו בכספים כאלו לצרכים בסיסיים ביותר, כמו שכירות, מכולת ודלק.

בסך הכול לכמחצית מבני דור המילניום יש חובות להלוואות סטודנטים, ואלו לא נמחקים אפילו בהליך של פשיטת רגל. 44 מיליון חייבים של הלוואות סטודנטים יש באמריקה, כ-1.3 מיליון מהם חייבים בין 100 ל-150 אלף דולר. רובם ככולם של החייבים הם בני דור המילניום, אך הם לא לבד. כ-2.8 מיליון אנשים באמריקה מעל גיל 60 חייבים גם הם הלוואות כאלו, מזכרת מימים טובים יותר או מזכרת נצח מאחד מצאצאיהם. מספר זה גדל פי ארבעה מאז 2005, עת עמד על 700 אלף.

ההלוואות לסטודנטים יהיו נושא מרכזי במערכת הבחירות בארה"ב, לא רק בפריימריז של הדמוקרטים אלא גם בבחירות הכלליות. מדובר במתאבן לנושא גדול יותר שיהפוך להיות מדובר יותר ויותר בשנים הבאות – שמיטת חובות, ולא בכדי.

כל אחד מאלו חייב בממוצע כ-23,500 דולר, וכ-40% מהם היו בשלבים שונים של פיגור בתשלום החוב. אין פלא אפוא כי בשנת 2015 כ-173 אלף ממקבלי קצבת ביטוח לאומי נאלצו להתמודד עם עיקול של חלק מקצבתם בגין החוב ל"הלוואות סטודנטים", מתוכם 67,300 החיים מתחת לקו העוני.

סך החוב גדל במיוחד בעשור האחרון. על פי נתוני הפדרל ריזרב, בשנת 2018 כמעט שבעה מיליון אמריקאים מעל גיל 50 היו חייבים 260 מיליארד דולר ל"הלוואות סטודנטים" (כ-17% מסך החוב), גידול של פי שבעה מ- 36מיליארד דולר ב-2004.

שכר הלימוד מרקיע שחקים

לגידול העצום בחוב המתואר ולממדיו המפלצתיים כמעט, אחראי הגידול הדרמטי בשכר הלימוד בשלושת העשורים האחרונים. זה גדל לאחר התאמה לאינפלציה בין פי שניים לפי שלושה מאז מחצית שנות השמונים של המאה שעברה, כך על פי מחקר עדכני (ראו תרשים). שכר הלימוד בלבד, ללא מגורים, אוכל וספרי לימוד, עמד בממוצע על כ-10,000 דולר לשנה במוסדות הציבוריים ועל כ-35 אלף דולר במוסדות הפרטיים. במוסדות ציבוריים רבים בצירוף כל ההוצאות הסכום עמד על יותר מ-30 אלף דולר לשנה.

כך למשל האתר הרשמי של האוניברסיטאות של קליפורניה, הכוללות מוסדות כמו UCLA, ברקלי, סן דייגו ואחרות, מעריך כי "עלויות התואר הראשון לתושבי קליפורניה לשנת 2018/19 יהיו כדלקמן: שכר לימוד לשנה) – 13,900 דולר, ספרים – 1,200 דולר, ביטוח רפואי – 2,400 דולר, מגורים ואוכל – 12,400 דולר, ובסך הכול בין 32 ל-35 אלף דולר לשנה".

לתלמידים שאינם תושבי קליפורניה הסכום הזה מטפס לכ-62 אלף דולר לשנה. באוניברסיטאות הפרטיות, סטנפורד למשל, הסכום יגיע, בצירוף כל ההוצאות, עד כמעט 70 אלף דולר לשנה לתלמידי תואר ראשון. הואיל ובתקופה הנדונה שכר משק הבית החציוני באמריקה כמעט לא השתנה מתואם למדד, ברור מול איזו שוקת שבורה מוצאים את עצמם סטודנטים ממעמד הביניים.

גם פשיטת רגל אינה מוחקת חובות סטודנטים (1998 הטבת ריבית לחיילים משוחררים (2003), הרחבת תוכנית ההלוואות גם לתארים מתקדמים (2005 הוספת מצב ההלוואה לסוכנויות דירוג האשראי (2008 תוכנית פדרלית למחילת חובות (2010), ועוד.

נוכח אשד המזומנים שהופנו לשירותי חינוך אוניברסיטאיים, יותר מ-1.4 טריליון דולר בתוך 20 שנה, הגיב מחיר המוצר – שכר הלימוד, בהתאם. פתאום היו במערכת מאות מיליארדי דולרים חדשים ש"רדפו" אחר כמות כמעט קבועה של מוצר. אחרי הכול, לא בונים מערכת השכלה גבוהה רחבת היקף בתוך 20 שנה. שכר הלימוד החל להרקיע שחקים ועמו דרישה לעוד הלוואות, שמצדן דחפו את המחיר שוב למעלה וחוזר חלילה בסחרחורת מוות שסחפה איתה את בני דור המילניום ואת משפחותיהם.

ב-2010 עקפו הלוואות הסטודנטים את החובות בכרטיסי אשראי, ושנתיים מאוחר יותר קו סמלי של טריליון דולר של הלוואות סטודנטים נחצה. ב-2018 גם קו 1.5 טריליון הדולר חוב הפך להיסטוריה.

הסטודנטים הפכו למרכז רווח

החוב הזה, שכמעט כולו הוא לממשלה הפדרלית, נושא ריבית של 6%-8% לשנה, וזאת שעה שהממשלה הפדרלית משלמת עבור הלוואותיה שלה פחות מרבע מהשיעור הזה, כ-2%. אם כן, הסטודנטים לא רק נקברו בערימת חוב אשר אפילו פשיטת רגל אינה יכולה לחלצם ממנה, אלא הם הפכו גם ל"מרכז רווח" לממשלה הפדרלית, תחת שלטון רפובליקאי ודמוקרטי כאחד.

עם הגידול ב"משאבים" הזמינים לסטודנטים, המדינות, שבעבר היו מממנות מרכזיות של עלויות האוניברסיטאות, החלו לצמצם את השתתפותן. כך למשל בקליפורניה, אם בשנת 1970 נהנתה מערכת ההשכלה הגבוהה השייכת למדינה מ-14% מתקציב המדינה, היום ירד השיעור הזה כמעט בשני שלישים, ל-5.2%

הזמינות של האשראי גם הרחיבה את השימוש בו למקצועות שבהם יכולת ההשתכרות וההחזר בעייתית ביותר, והאוניברסיטאות שמחו לפתוח עוד ועוד אפשרויות בתחומים כאלו.

הגידול העצום בזמינות של כסף-חוב לאוניברסיטאות יצר גאות בפתיחתן של אוניברסיטאות כעסקים לכל דבר, קרי למטרות רווח. בהתאם לנתוני משרד החינוך האמריקאי, בין 1990 ל-2010 גדל
מספר הקולג'ים למטרות רווח ב-600% וכשני מיליון סטודנטים, כ-14% מהסך הכול, למדו בהם.

שעה שהרווחים גדלו, פגשו חברות המנהלות קולג'ים כאלו את וול סטריט והן החלו להנפיק את מניותיהן לציבור. כחברות בוול סטריט הן החלו לחקות את ההתנהגויות הוול סטריטיות, כמו רכישות חוזרות של מניות (BuyBack), מיזוגים ורכישות, והכול כדי להבטיח גידול מתמיד בהכנסות ואת מחיר המניה.

עד 2005 היו יותר משמונה חברות ציבוריות שעסקיהן היו אוניברסיטאות פרטיות, מאות קמפוסים ומיליוני סטודנטים.

כדי להבטיח את המשך הצמיחה, טקטיקות שונות ומשונות ננקטו כדי למשוך סטודנטים, כולל מצגי שווא ומעשי מרמה בכל הנוגע לערך ההשכלה במוסדות אלו מחד, וביטול כל רף ממשי לקבלה מאידך. בהתאם היו גם רמת הלימודים, כמות ואיכות הסגל האקדמי, והצלחת הבוגרים במציאת תעסוקה בהמשך.

כמעט 75% מהכנסות בתי הספר האלו באו ממפעל הלוואות הסטודנטים הפדרלי. תקציבי הפרסום שלהם היו אינטנסיביים, פי עשרה משל מוסדות ההשכלה שלא למטרת רווח.

החגיגה הזו הגיעה לסיומה ב-2014, כשחקירות פדרליות נגד רוב בתי הספר האלו חשפו פרקטיקות בלתי כשרות בגיוס סטודנטים ובניהול בתי הספר. החברה הגדולה בתחום קרסה, ומניותיה נמחקו ב-2014 כאשר משרד החינוך האמריקאי אסר על השתתפותה בתוכניות ההלוואות לסטודנטים בגין מעשים שונים של מרמה והטעיה של הסטודנטים ושל הממשלה גם יחד.

עם הניתוק ממעיין הלוואות הסטודנטים החגיגה ברוב האוניברסיטאות למטרות רווח הגיעה לסיומה, אך זו שבבתי הספר הפרטיים והציבוריים המגדירים את עצמם מלכ"רים, למרות שהם יותר קרנות גידור שבבעלותן מיליארדי דולרים שקמפוס סטודנטים לצידם, עדיין בעיצומה.

לעשר האוניברסיטאות ללא מטרות רווח העשירות בארה"ב יש קרן השקעות שבה יותר מעשרה מיליארד דולר כל אחת, ולמאה אוניברסיטאות יש לפחות מיליארד דולר בקרן כזו. האוניברסיטאות העשירות ביותר גם נהנות ממיליארדי דולרים של סובסידיות ממשלתיות, לרבות פטורים ממס בהיקפים של עשרות מיליארדים לתורמיהם.

בלוס אנג'לס יש פארקים מיוחדים לכלבים, מאפיות וחנויות ״דליקטסים״ עבורם, בתי מלון ושמרטפים, ימי אימוץ ומקלטים, בתי חולים וספא, אוכל בהיצע שלא היה כמותו כל שנות ההיסטוריה האנושית ותעשייה שמגלגלת מילארדים • הו בידי-בם-בם

אילו הייתי כלב, היו מגיעים אלי הביתה לתספורת ותסרוקת. הטיפול היה כולל גם רחצה בסבון ריחני שמעלה קצף, מסג׳ וטיפול יופי, המיועד הן לגברים והן לנשים, כל אחד ואחת ותשומת הלב הראויה. זה לא היה קורה ממש בבית, כי אם במכונית גדולה שחונה ברחוב, המגיעה במיוחד עבורי!

עם סיום הטיפול, רעננים ונרגשים, ונראים מכובדים-אך-שובבים באותה עת ליציאה, חייבים אנחנו לצאת לקניות. עצירה ראשונה היא במאפיה, בפינה של שדרות פיירפקס וסנטה מוניקה. רק המחשבה על המבחר שם משובבת את הלב וגורמת לחשק רב, אוי הריר נוזל מהפה, חייבים לנגבו. אחד לפה, גם מזה, וגם שם, במדף למעלה. אחרי שנטעם מהכל, נחליט מה לוקחים הביתה.

מהמאפייה, ממשיכים לשדרות בוורלי, שם חנות פינתית, ענקית (למרות שהמאפייה לא קטנה גם היא, עם כל תנורי האפיה ומסעי המגשים), ובחוץ מודגש שכאן זו יותר מחנות כך סתם!

מרגישים את זה ישר בכניסה, היכן שמרבד דשא מלאכותי) מקבל את פנינו. עומדים וצריך להחליט, פונים ימינה או שמאלה, ממשיכים ישר לצד אחד או לצד השני. כאן ״מלון יום,״ למי שבעליו עסוק ומאד מודאג שלא ישעמם (אסור להשאירנו לבד, הדבר אינו טוב לבריאות הנפש). שם חנות כלבו יותר מסורתית, אך המבחר, והאיכות, ממש בלומינגדיילז או מייסיס. יש עוד מחלקות, אזורים ופינות, אך למה לקלקל, אשאיר לכם לבוא לבקר ולהתנסות בעצמכם! (רמזים מופיעים באותיות קידוש לבנה על כל החלונות בחוץ).

אם אחד מהבעלים משתעמם, החנות הראשית של פרד סיגל היתה בקרבת מקום (שלושה בלוקים צפונה בדיוק),ובחנות גם מקום לשבת לשתות, לנפוש ולאכול. הולך להם כל כך טוב שם, שהם פתחו חנות חדשה עם מסעדה גדולה בהרבה על שדרות סנסט ולה סיינגה. אך איך בכלל ניתן להשוות את פרד סיגל והחנות זו בנו אנו
מבקרים עכשיו?

חשוב להקפיד על תזונה נכונה, כי הדבר משפיע על הבריאות באופן מאד ניכר. אם משלבים תזונה נכונה עם פעילות גופנית (זו לא חסר, שכן אנחנו תמיד מובילים את בעלינו בהתלהבות רבה), הרינו מובטחים אריכות ימים, וכשצצות להן בעיות, יש מקומות לעזרה ראשונה, כמו גם לטיפולים רפואיים מהמתקדמים ביותר. כסף לא מהווה בעיה, שכן מי יחסוך על בן או בת הלוויה או חיית המחמד שלו? את הכל הם יעשו, כל סכום שיתבקש, אף באלפי או עשרות אלפי דולרים, הם ישלמו. צילומי MRI, ניתוחים שלא היו מביישים אף דוקטור בבתי החולים המתקדמים ביותר, ומחלות שעד לאחרונה שויכו אך ורק להולכי על שנים ואשר אתן צרכים אנו, הולכי על ארבע, להתמודד.

בפינת שדרות מלרוז ורוברטסון, כה קרוב למרכז חיי הלילה של העיר ללא הפסקה ווסט הוליווד, יש את בית החולים הווטרינרי שקיים כבר עשרות שנים. כמה בלוקים משם הן מערבה והן מזרחה, בשדרות סנטה מוניקה, יש בתי חולים נוספים, ויש אפילו אחד נוסף, אך איני בטוח אם הוא עבורנו או להולכי על שתיים. נזכור שבעיר ווסט הוליווד יש כנראה יותר כלבים מאשר ילדים. אין פלא שהם אוהבים אותנו כל כך – התחליף שלהם לזאטוטים משל עצמם.

האופנה החדשה היא פארקים מיוחדים רק בשבילנו. בב uורלי הילס, לדוגמא, מציבים פארק ריינג׳ר מדי יום ביומו, משעות הבוקר עד שעות אחר הצהרים, בכדי להשגיח עלינו, לוודא שהכל תקין ונעים, שלא מתערבבים בין שני החלקים – ממש כמו הפרדה בין טרקלין מחלקת עסקים לבין טרקלין מחלקה ראשונה. טינה, בתו של פרנק סינטרה, תרמה כסף, ונראה לי שעץ אחד או שניים נקרא על שם אביה. אך אוי, זה בדיוק היכן שאנחנו עושים פיפי.

הפארק גרם לכזו מהומה, עת שקלו להקימו לרווחתנו, והיות שהוא באזור המוקף בבתי כנסת, אחד מהרבנים הוביל את המאבק. אך מעז יצא מתוק, המקום שוקק מהלך כל שעות היום, לא נגרמת כל אי נוחות לשכנים, והיום אותו רב טוען ברבים שרק תודות לו הפארק קיים. לא היו דברים מעולם, הוא פשוט הפך את מה שקרה, את ההתנגדות שלו הוא מציג עכשיו כסיבה שהכל הסתדר כל כך יפה.

ראו, לא משעמם, וכשהבעלים מחליטים לנסוע להם לחופשה, לנו יש בתי מלון משלנו. יש אחד במשולש בין שדרות רוברטסון, מלרוז וסנטה מוניקה, אך הוא אף פעם לא הרשים אותי (מבחוץ, לא ביקרתי בפנים). יש אחר על שדרות סנסט, אך התנועה הבלתי פוסקת ודאי לא יכולה להיות נעימה לאוזן (שלא לדבר על זיהום האויר). אני צריך לזכור לדרבן את הבעלים שלי, אותה אשת חמד, לחפש מקום ראוי! שמעתי שבהילטון בשדה התעופה בציריך אנחנו מוזמנים, חוצפת המקום, לחייב חיוב ולעוד לדרוש שנהיה מוגבלים בעשרה קילוגרמים בלבד. מי שמע דבר כזה?!? כנראה שזה טיפוסי לשוויצרים.

חנויות כלבו יש למכביר, וגם ברשתות הגדולות – דוגמאת קוסטקו – מחלקות שלמות לאוכל מוצבות עבורנו. האם הסתכלתם לאחרונה בפרסומות בטלוויזיה? ניתן לחשוב שאנחנו צרכנים בקנה מידה מקביל לזה שהולכי-על-שתיים צורכים גלולות כחולות וסגולות ובשאר צבעים להן תופעות לואי שגורמות לי בחילה ודחיה ופחד רק לשמוע אותן). כל כך הרבה זמן מוקדש לתחרות של המותגים השונים, אבל אוכל הוא אוכל, ולי באמת לא איכפת. ממילא הם לא שואלים, תעשיית מילארדים היא זו.

כבר זמן ארוך כל כך מחכה אני לאח או אחות צעירים, או לחילופין לאח או אחות בוגרים. כאן יש מקלטים לחסרי המזל שגורלם לא שפר עליהם, שם יש ימי אימוץ פעם בחודש, והמבחר כה רב, כמו
על חסידות הם מגיעים. זוכר אני כאילו היה זה אתמול, עת הבעלים שלי הביאה לי אחות קטנה, בת יום, חמד של יצור שהיא קנתה עבורי ושילמה טבין ותקילין בבוורלי סנטר (אותה חנות כבר לא קיימת). כל הלילה היא בכתה, ומסתבר שאחיה של הבעלים שלי, ״דודי״ כפי שהם קוראים לו, היה אלרגי אליה. היא בכתה, בכי תמרורים, והוא לא הפסיק להשתעל ולהתעטש. כך זה נמשך עד הבוקר, עת היא הוחזרה אחר כבוד לחנות.

קראתי שהחנויות משיגות אותם ממכלאות הרבעה, ושם לא מקפידים במיוחד, כך שהרבה מהנולדים עם מחלות פנים שונות. אין כל השגחה, והמצב מחריד במיוחד. כאן לשעשועי האדונים ורווח החנויות והסוחרים, ויש כאלו שעיקר עיסוקם בהשבחת הגזע של הלוחמים העזים והאכזריים ביותר מאתנו, למשחקי ראווה ומזל, עד המוות. פשוט איום ונורא – עוד ישדרו משחקים אלו בעתיד בטלויזיה, כמו בערוצי ההתאגרפות של הולכי על שתיים. טוב שיש את כל אותם ארגונים לזכויות, התייחסות וטיפול נאות בנו, כי אחרת באמת זה היה קורה! [נדמה לי שראיתי שם של ארגון אחד ״תנו לחיות לחיות״ אך אני יודע קיימים רבים אחרים.]

כמה נפלאים חיינו, עד כמה אוהבים אותנו.

ראו עד היכן הגענו – אנחנו ההולכים על שתיים – שיש פארקים לכלבים, מאפיות וחנויות ״דליקטסים״ עבורם, בתי מלון ושמרטפים, ימי אימוץ ומקלטים, בתי חולים ובתי מרפא, אוכל שלא היה כמותו כל שנות ההיסטוריה האנושית ותעשיה שמגלגלת מילארדים.

מנגד כל חסרי הבית והרעבים בקרבנו. מהם למדנו כבר להתעלם, כאילו לא שוכבים הם על המדרכות ובפתחי בתים ובנייני עסקים. אך לגבי הכלבים – ״קוצ׳י, פוצ׳י, כמה אתה נחמד!״

סולן להקת מארון 5 ואישתו הדוגמנית בהאטי פרינסלו מציעים למכירה את ביתם ב-47.5 מיליון דולר – יותר מ- 13מיליון דולר מעל המחיר שבו קנו אותו לפני שנה בלבד

הזמר וסולן להקת מארון 5 אדם לוין ואישתו דוגמנית העל בהאטי פרינסלו פרסמו למכירה את ביתם המפואר שבבוורלי הילס תמורת סכום מבוקש ודמיוני של 47.5 מיליון דולר. מדובר בצעד מפתיע למדי מצדם של בני הזוג, משום שהם רק רכשו את הנכס לפני כשנה מבעליו הקודם (אחד מיוצרי הסדרה וויל וגרייס'), תמורת 33.9 מיליון דולר.

בית המידות המפואר משתרע על שטח של כ-960 מ"ר וכולל חמישה חדרי שינה ו-12 חדרי שירותים, הפזורים בין 3 קומותיו של המבנה המרכזי, לא כולל ביתן האורחים. על פי הדיווחים, לאחר שרכשו אותו השקיעו בני הזוג לוין ופרינסלו כ-7 מיליון דולרים בשיפוץ הבית המשודרג ממילא. ייתכן שההשקעה הזאת היא חלק מהסיבה לעלייה המשוקפת במחירו המבוקש של הנכס.

בין העבודות שנכללו בשיפוץ: צביעה חיצונית של הבית ללבן (קודם לכן חלקו החיצוני של הבית היה מחופה בלבנים אדומות שעליהן השתרגו גפנים), עדכון והרחבת המטבח המרכזי של הבית והחלפת כל מכשירי החשמל במטבח הקייטרינג הנוסף למכשירים חדישים מפלדת אל-חלד.

דלת הכניסה של האחוזה נפתחת אל מבואת כניסה רחבת ידיים בעלת תקרה גבוהה וחיפוי פאנלים מעץ צבוע, שמובילה אל סלון מרווח ובו אח ומסך טלוויזיה ותקרות שקועות ומעוטרות. סמוך לסלון נמצא חדר האוכל הרשמי שמכיל שולחן אוכל גדול המתאים ל-12 סועדים ובו דלתות זכוכית הנפתחות אל אזור הבר המצוייד.

באחורי הבית ממוקם חדר עבודה ששניים מקירותיו עשויים זכוכית בפרופיל בלגי מרצפה עד תקרה, ומהם נשקף נוף של החצר האחורית. עוד בקומה התחתונה: חדר הקרנה פרטי שגם לו אזור בר צמוד. בנוסף הנכס כולל גם חדר כושר פרטי, בריכת שחייה ומגרשי טניס.

בקומה העליונה ממוקם חדר השינה המרכזי שמואר היטב הודות לדלתות זכוכית הנפתחות למרפסת פרטית ושטופת שמש. חדר הרחצה הצמוד מבהיק בלובן יוקרתי וכולל ארון אמבטיה עם משטח שיש וכיורים כפולים. בנוסף, הסוויטה של בני הזוג האופנתיים כוללת לא אחד, כי אם מספר חדרי ארונות וחדרי הלבשה עם ארונות ומדפים שיוצרו בהזמנה מיוחדת.