רחוב הנשמות הטהורות - שבוע ישראלי
Connect with us

מצב הרוח

רחוב הנשמות הטהורות

Published

on

אם הרצל היה באמת מחובר לרחוב הפקוק שנקרא על שמו בתל אביב, הוא היה מעדכן את המשפט המפורסם ל"אם תרצו למצוא חניה – זו אגדה"

מאת: יאיר ניצני

השבוע בישרה לי בפייסבוק תושבת היישוב מכמנים, שנמצא ליד כרמיאל, שהמועצה המקומית החליטה לקרוא לאחד הרחובות ביישוב בשם "להקת תיסלם". הגברת בלה הצדיקה לא הסתפקה במידע, וגם שלחה לי תמונה של שלט הרחוב.

התגובה הטבעית שלי היתה לבדוק שאין בחדר מצלמה נסתרת או ריח של סיגר, שיסגיר את יגאל שילון. אבל בחינה מדוקדקת של הדברים הבהירה שמדובר בעניין אמיתי לגמרי.

אני מודה שהתמונה מילאה אותי בגאווה, ומייד שיתפתי במידע את חבריי ללהקה, שהודיעו כל אחד בדרכו שזו העת לפרוש. אחרי שכבר היינו להקת השנה, זכינו בשיר השנה ואף הוענק לנו תו חביבי הנוער לשנת 1981 – רחוב על שמנו הוא בהחלט פסגת השאיפות, אם לא מביאים בחשבון את פרס ישראל ופרס נובל לפיזיקה.

חיפשתי מייד את הרחוב בווייז ובגוגל מפות, כדי לדעת היכן הוא ממוקם וכמה זמן ייקח לי להגיע לשם, אבל גיליתי שניאלץ להסתפק בנוכחות באפליקציות כמו אפל מיוזיק וספוטיפיי, כי באפליקציות המפות עדיין לא עודכנו על שינוי שמו של הרחוב.

רחוב הוא סמל לכך שהשארת איזשהו חותם בעולם. לא במקרה רחובות קרויים על שם מנהיגים, ממציאים והוגי דעות – ובזכות ראש עיריית אור יהודה לשעבר, שהגה את רחוב "באלי" – גם על שם מאהבות של ראשי ערים (אבל זה מקרה חריג שאינו מעיד על הכלל או מפחית מחשיבות האירוע. אלא אם כן אגלה שאחד מחברי הלהקה היה המאהב של מישהי מהוועד של מכמנים).

בתמונת השלט הבחנתי שהרחוב שלנו גובל ברחוב "זמר עברי". נכון שבאופן רשמי גם אנחנו נכללים בהגדרה של זמר עברי, אבל אני מודה שבסתר ליבי קיוויתי שהרחוב השכן יהיה מזוהה יותר עם רוק ישראלי ופחות עם שירה בציבור. למשל – רחוב פורטיס, רחוב ברי סחרוף, רחוב אהוד בנאי (ייתכן שבעתיד יקימו עיר חדשה, "קריית בנאי", שבה כל הרחובות ייקראו על שם בני המשפחה המפורסמים) או רחוב מוניקה סקס, אם כי עשוי להיות קצת מביך להגיד למישהו ששואל אותך איך מגיעים לאנשהו "תיכנס במוניקה סקס".

כמובן, לא תמיד קיימת התאמה בין הלוקיישן לבין הדמות שעל שמה הוא נקרא. דוד בן־גוריון לא ממש מזוהה עם טיסות לחו"ל וקניות בדיוטי פרי; לביאליק, שעל שמו נקרא בית הספר החשוב לילדי עובדים זרים, לא היתה זיקה מיוחדת לפיליפינים או לאריתריאים; ואם הרצל היה באמת מחובר לרחוב הפקוק שנקרא על שמו בתל אביב, הוא היה מעדכן את המשפט המפורסם ל"אם תרצו למצוא חניה – זו אגדה".

כמו כל כפוי טובה שלא יודע להגיד תודה ולהסתפק במה שיש לו, אני כבר חושב על הצעד הבא ועל כיבושים נוספים מחוץ למכמנים. הרי יש עוד ערים מכובדות בישראל, וגם שם אפשר וראוי לקרוא רחובות על שם הלהקה. הבעיה היא שכדי שיקראו על שמך רחוב בלב העיר, זה צריך לבוא על חשבון מישהו אחר. לכן עדיף למצוא רחובות שהשם שלהם לא נהנה מלובי חזק מדי. המועמדים הראשונים הם רחובות שלא קרויים על שם אדם ספציפי – נגיד, רחוב הירקון, קיבוץ גלויות, רחוב המסגר (לא נראה לי שאיגוד המסגרים ייצא למלחמה) או דרך השלום (לא נראה לי שמישהו יתנגד, וץ מהמעריצים של פאר טסי).

אם בתחום הרחובות המצב קצת צפוף, אני מוכן להתפשר גם על תחומי הנצחה אחרים – שדה תעופה, אצטדיון, בית חולים, בית ספר או סתם דוכן פיס או שירותים כימיים. אפשר לנסות להתאים את השם לאופי המוסד – למשל, "גינת חצבים פורחים", אם כי כדאי להיזהר מצירופים כמו "בית הדיור המוגן רדיו חזק" או "בית החולים מעשנים ביחד".

אני חושב שמזרקה עם פסל מברונזה במרכז עיר יכולה להתאים ללהקה. המים יוכלו להשפריץ מברז על המצח שלי, בתנאי שלא אצטרך לעמוד עירום בכיכר לצורך יצירת השבלונה לפסל. כדאי גם לשקול אי תנועה שייקרא "אי שיר המנגל" וישמש משפחות אמיתיות שיעשו על האש.

עם זאת, אסור לנוח על זרי הדפנה. כדאי לזכור שגם העובדה שקראו על שמך רחוב איננה תעודת ביטוח, ובכל רגע יכולים לנשל אותך מהשלט ולהעביר אותו לרודף כבוד אחר. אני בטוח שהתחרות קשה, וגם להקות אחרות ירצו רחובות על שמן. כדי לחזק את מעמדנו בתחום ההנצחה, אני מציע למי שכבר זיכה אותנו ברחוב ולכל אלה שעדיין לא שורת הטבות, בתמורה לכך שיסכימו לפאר את שמנו בווייז. נשמח להופיע אצלכם בחינם ביום העצמאות, ובנוסף, נשמח להדריך בעיר שלכם סיורים בסגנון "תנו לי תנו לי לאכול – מסע קולינרי בסמטאות הילדות של תיסלם", גם אם מעולם לא היינו ביישוב שלכם.

אני מאמין שלמי שנושא בעול הכבד של קריאת רחוב על שמו מגיעות גם כמה פריבילגיות. למשל, ארנונה מופחתת וחניה חינם. הרי אף אחד לא מצפה שאני אבזבז חצי יום על חיפוש חניה ברחוב שנקרא על שמי. הייתי שוקל גם להפוך את רחוב תיסלם לרחוב אגרה, שההכנסות ממנה יתחלקו בין הרשות המקומית לחברי הלהקה.

חשוב לזכור שלרחוב על שמך עלולים להיות גם היבטים פחות סימפטיים. למשל, אתה לא רוצה שהרחוב שלך יהיה מוקד לעומסי תנועה, ושאזרחים ידווחו בכעס לגלגלצ ש"התנועה בלהקת תיסלם לא זורמת", ש"עמוס ברייכל" או ש"אני תקוע בשושנה דמארי".

עדיף שזה יהיה רחוב דו־סטרי ולא רחוב ללא מוצא, שיהפוך בלילה למתחם פשע בנוסח חוף תל ברוך. חשוב שהרחוב ישמור על ערכו הנדל"ני, שהמועצה לא תקבע ארנונה גבוהה מדי, שלא יחנו בו בחצי רכב על המדרכה, ושהתושבים יקפידו שלא ידלוף מהרכבים שמן ויעשה כתמים על הכביש. את זה תשמרו לרחוב בנזין.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

העם הנבחר

Published

on

נדמה שכבר ראינו הכל: מפלגות של גמלאים, מעשני קנביס, זכויות הגבר, מה לא • אבל העם עדיין זקוק למשהו מרענן, שייקח אותו למעלה למקומות חדשים

בחודשים הקרובים נופצץ בקמפיינים של כל מי שרואה את עצמו ראוי להנהיג אותנו, או שסתם אין לו משהו טוב יותר לעשות עם עצמו בארבע השנים הקרובות. מפלגות חדשות יצוצו, מפלגות ישנות יתפצלו, פוליטיקאים ישבחו את עצמם בגוף שלישי, השמצות יעופו לכל עבר, ויום אחד אחרי, המושמצים יישבו לצד המשמיצים באותה "ממשלה מצוינת לעם ישראל".

כל ישראלי שני שוקל בימים אלה לרוץ לכנסת ואז לזחול לממשלה. אז מה אם הקשר היחיד של רבים מהם לעשייה ציבורית הוא שמדי ערב הם מורידים את הכלב שיעשה את צרכיו בגינה הציבורית. אצלי, לעומת זאת, הרעיון לעבור לפוליטיקה לא חצה את מוחי אפילו בלילות עם חלומות ממש רעים. אני לא בנוי להיות חבר כנסת או שר בממשלה, ואני חושב שגם הם לא בנויים בשבילי. אין לי כישורי נישוק של תינוקות, וכשמגישים לי אחד, אני מייד בודק למי אפשר להעביר אותו הלאה. לבקר בשווקים אני דווקא אוהב, כולל כשרוכלים צועקים לעברי ״אתה על הכיפאק, דביר!״ אבל מעדיף לנצל את הזמן שם כדי להריח פטרוזיליה ולמשש עגבניות, ולא כדי שמצביעים פוטנציאליים ימששו אותי.

לכן, הסיכוי שאני ארוץ לכנסת דומה לסיכוי שארוץ את מרתון טבריה בלי לגמור קבור ליד רבי מאיר בעל הנס. מצד שני, אני יכול לתת עצות למי שכן בעניין, חינם אין כסף.

כמי שעבר לא מעט מערכות בחירות ומרגיש שהוא מכיר את מינה צמח כמו את אמא שלו, נדמה שכבר ראינו הכל. מפלגות של גמלאים, מעשני קנביס, זכויות הגבר, מה לא. אבל העם עדיין זקוק למשהו מרענן, שייקח אותו למעלה ויביא אותו למקומות חדשים.

לכן אני מציע להקים את מפלגת "כולנו בדיוטי", שתחרוט על דגלה את קידום התחום הישראלי ביותר טיסות לחו"ל. הסיסמה ברורה מאליה, "ישראל ממריאה", ועל פתק ההצבעה יופיעו האותיות "טס". המפלגה תבטיח שכל אחד מאזרחי המדינה יבלה שבוע אחד בחודש בחו"ל. נכון שהטיסה תעלה לקופת המדינה לא מעט, אבל במקום מלון, הממשלה תוכל לסדר לאזרחים להיזרק על הספה בסלון של אוונגליסטים אוהבי ישראל. למהלך כזה יש יתרונות נוספים:

1. הפחתת כמות הפקקים. אם רבע מאזרחי המדינה יבלו בחו"ל, רבע מהמכוניות לא יעלו על הכבישים – מה שיביא לצמצום הפקקים, לחיסכון בדלק ולפתרון מצוקת החניה.

2. פחות צפיפות בבתי החולים. לא רק שהעומס בבתי החולים יפחת, ישראלים גם יחלו פחות. הרי ידוע שכשאתה בחו"ל, הסיכוי שתהיה חולה נמוך בהרבה, כי לא תרצה להפסיד את הבילויים ואת השופינג.

3. פחות צפיפות בכיתות. במקביל, ילדי ישראל שינפשו בחו"ל יוכלו ללמוד מבחר מקצועות – כמו גיאוגרפיה, דרך מפת מסלול הטיסה במטוס, ומתמטיקה, דרך ההתמקחויות של הוריהם על המחירים בשווקים ברחבי העולם.

4. המרצת כלכלת ישראל. בעקבות הביקורים התכופים בדיוטי פרי, ישראלים יקנו יותר. אחרי ביקור במחלקת הפרפומריה, שם יתיזו עליהם מבחר דאודורנטים, גם הריח שלהם יהיה טוב יותר.

5. הפחתת הלחץ על העובדים הסוציאליים. בארץ הרי יהיו פחות אנשים, ואלה שיהיו כאן, יהיו במצב רוח טוב יותר בעקבות החופשה שממנה חזרו ולקראת החופשה הבאה בעוד שלושה שבועות. בנוסף, במקום להוציא את העצבים על בני הזוג, הם יעשו את זה על הדייל שיסרב למכור להם טובלרון.

6. עליית מפלס הכנרת. פחות אנשים בארץ משמעותו ירידה בצריכת המים.

7. פתרון מצוקת הדיור. משפחות יוכלו לחלוק דירות בסבב. מי שנמצא בחו"ל יפנה את הדירה לאלה שבדיוק חזרו לארץ, וחוזר חלילה.

8. עזרה במדיניות החוץ. הממשלה תוכל להשתמש באזרחים שנוסעים לחופשה על חשבונה כדי ליישם את מדיניותה. למשל, אם ארדואן שוב פתח עלינו ג'ורה אנטישמית, נוכל לשלוח לארצו אלפי ישראלים, שידועים כתיירים בעייתיים (שלא לומר אסירים משוחררים שלא היו בחופשה כבר עשור), והם כבר יענישו את הטורקים באמצעות כלי נשק בלתי קונבנציונליים כמו הדלקת מנגל בחדר במלון, השלכת מזרנים לבריכה וצילום סרטונים ויראליים ליד הבופה.

9. מלחמה ב־BDS. יותר ישראלים מעבר לים הם יותר חיילים במלחמת ההסברה – הרי ידוע שאנחנו הכי פטריוטים כשאנחנו בחו"ל. אני אישית מוכן לרכז את הנושא של רוג׳ר ווטרס ולהתייצב במחאה בכל ההופעות של החולירע ברחבי העולם.

כאלטרנטיבה, אני ממליץ על מפלגה נוספת, שתציע לעם תקווה, חיוך ועתיד מתוק. משהו שינטרל את אווירת ה"חמוצים", שעליה דיבר בזמנו ראש הממשלה. מדובר במפלגת "קינוח לישראל", שתיאבק על קידום המנות האחרונות במדינה – מגזר שבמשך שנים היה מקופח לעומת האליטות של המנות העיקריות והשותפות ההיסטוריות שלו, התוספות.

המפלגה תבטיח שהמנות האחרונות במסעדות יהיו בחינם ועל חשבון המדינה, על פי חזון "פבלובה לכל ילד". ההוצאה התקציבית תהיה זניחה לעומת הטעם המתוק בפה שאיתו יעזבו האזרחים את המסעדה, התחושה שהם דפקו את המערכת, והשיפור הצפוי במורל הלאומי, לפחות לכמה דקות, עד שתגיע נפילת סוכר.

כל המפלגות מחפשות "ביטחוניסטים", קצינים בכירים לשעבר שיספקו לבוחרים תחושה של עוצמה וביטחון. בוגי וגנץ, כמו בכירי צה"ל רבים אחרים, כבר תפוסים. לכן, אם אתם מחפשים אישיות ביטחונית למפלגה, אני ממליץ על יהורם גאון (בתנאי שיגיע במדים מהסרט מבצע יהונתן") או על גברי בנאי (בתלבושת של סמל ראשון ג'ינג'י מ"גבעת חלפון אינה עונה"). אפשר לתת צ'אנס גם לעולים חדשים ולייבא מחו״ל טיפוס קרבי כמו ואן דאם, שיכול להביא מצביעים מקרב העולים מצרפת; רמבו – שיוכל לעזור לנו ביחסים עם ארה"ב; ארנולד שוורצנגר – שכבר היה בפוליטיקה ויש לו ניסיון; או סטיבן סיגל – שיש לו שם ישראלי לגמרי.

בהצלחה לכל המועמדים, וגם לנו.

המשך לקרוא

מצב הרוח

השירותים החשאיים

Published

on

או: למה ההתמכרות החדשה שלי היא סדרת טלוויזיה בנטפליקס על קשישים עם בעיות בערמונית

השבוע, מפאת הקור העז, ניגשנו לאחת מרשתות החשמל לרכוש תנור חימום. בתום הקנייה סח לנו המוכר הנחמד: ״תנו לי להעמיס לכם את הקופסה לבגאז׳, אתם כבר מבוגרים״. שמחתי שהוא חסך ממני את חוויית הסחיבה, אבל ההקלה לגב נמהלה בצביטה באזור הבטן בואכה האגו, כתוצאה מהעלבון. אני מבוגר? על מה הוא מדבר? הוריי מבוגרים. השכנים שלי מבוגרים. בבית גיל הזהב מתגוררים מבוגרים. אבל אני? ינוקא נצחי, עליז, שובב חיוני וחבר בלהקת רוק צעירה ובועטת.

כשהגענו הביתה הרמתי את הארגז עם התנור ודאגתי שרעייתי תצפה בי, כדי שלא יעלה על דעתה שמישהו כאן חלילה מבוגר. עוד נחזור לזה בהמשך.

בערב התיישבתי מול הטלוויזיה וליד התנור החדש שהרכבתי, מתחתי שרירים, הרגשתי כטווס צעירו התרכזתי בהתמכרות החדשה שלי – סדרה על קשישים עם בעיות בערמונית. מדובר בסדרה משעשעת בכיכובם של אלן ארקין ומייקל דאגלס, שגיבוריה נאלצים להתמודד עם בעיות של הזדקנות, אובדן זיכרון וכאבי פרוסטטה. דאגלס בן ה־74 (שלעומת אביו קירק בן ה־101 הוא ממש נועה קירל) סובל בסדרה מזרם השתנה חלש ומהצורך לבקר בשירותים בתדירות גבוהה במיוחד. אני מודה שאני מזדהה איתו מאז שאני עצמי קם לשירותים פעמיים בכל לילה.

אני יודע שאולי הקוראים הצעירים יותר נוטשים עכשיו, במחשבה שהעניין לא נוגע אליהם. אבל לא כך הם פני הדברים. ראשית, גם הם יגיעו יום אחד לגיל שבו האינסטלציה הפנימית תתעייף ותישחק. ושנית תסתכלו מסביב ותגידו לי אם השתנה היא לא נושא ישראלי חשוב מאין כמותו, הטומן בחובו מנהגים, דיונים חברתיים וביטויים תנ"כיים.

בעבר הנשיא אסד האב, אללה ירחמו, נודע ביכולות ההתאפקות שלו, שבעזרתן הצליח להשיג ויתורים משמעותיים ממנהיגים, רק כי הם כבר לא עמדו בלחץ השלפוחית והיו מוכנים לעסקת "שטחים תמורת אסלה". מאז זרמו הרבה מים בניאגרות, והיום אנחנוחיים בתקופת האי־התאפקות.

לישראלים, שמעולם לא היו טיפוסים מאופקים במיוחד, זו תקופה מאתגרת במיוחד. התגברות הפקקים ברחבי הארץ גורמת לכך שאנשים תקועים שעות בכביש, ואם את השעמום עוד אפשר להפיג בהאזנה לרדיו, כשהשלפוחית לוחצת, לא יעזור אם תציע לה לשמוע רזי ברקאי.

השילוב של חוסר ברירה וחוסר נימוס שולח את הישראלים לתת דרור לשלפוחית שלהם בצידי דרכים ובפינות רחוב וליצור וריאציה מזרח־תיכונית על "ארץ אלף האגמים". תייר שביקר בביתנו אמר לי פעם שהדבר הבולט ביותר בישראל הוא העובדה שבניגוד למדינותאחרות, הגבר המקומי לא מתרשם ממוסד השירותים, והוא מוכן לתרום להעלאת כמות המשקעים הארצית בכל רגע ובכל מקום.

ליבי עם הנשים, שאינן יכולות ליהנות מהספונטניות הגברית הישראלית וצריכות למצוא בכל פעם מקום סגור עם יכולות ישיבה, שיש בו גם קרש.

הרשויות לא ממש תורמות לעניין. שירותים ציבוריים איכותיים הם מצרך נדיר במקומותינו; בעבר היו כמה יוזמות לשירותים בתשלום במרכזי הערים, אבל הם לא ממש הצליחו. אולי כי הישראלי מוכן לשלם 12 שקלים על מים מינרליים, אבל לא יוציא שקל על הוצאתם מהגוף. האופציות החינמיות לרוב לא ממש אטרקטיביות, ונעות בין התגנבות לא מכובדת לבתי קפה לבין שירותים בתחנות דלק, שמזכירים את הכור הגרעיני בבושהר.

מי שמסתובב בחוץ במשך כמה שעות זקוק לתכנון מוקדם, לפחות עד שימציאו את אפליקציית"גט טוילט" לאיתור תא השירותים הקרוב אליך. אם אני בתל אביב, בשעת הצורך אני נכנס ללובי של מלון יוקרה ועוטה על פניי מבט של ״יש לי פגישה עם איש עסקים בינלאומי״ ומנסה להסתיר את המבט האמיתי של "אם בתוך דקה לא אמצא שירותים יהיה כאן אסון בינלאומי").

לבתי המלון, שבימים אלה סובלים מקשיים בעקבות ההתמודדות עם המתחרה הערמומי אייר בי אנד בי, אני מציע להפוך את ציבור האורחים המזדמנים למרכז רווח. למה שישכירו רק חדרים כשאפשר להשכיר גם תאי שירותים – מה גם שמדובר בקהל שבוי ולחוץ, שיסכים לשלם כמעט כל מחיר תמורת תא עם נוף לבול פגיעה.

בלילות, בברים ובמועדונים, אתה נחשף לשירותים המוזרים של חיי הלילה, שנראה שמשמשים לכל, חוץ מלפעולה המקורית. העיצוב המושקע, התאורה האפלולית והמוזיקה הרועשת נותנים לך את התחושה שהאסלה ממש תיעלב אם כל מה שתעשה כאן זה להטיל את מימיך.

אחת ההוכחות לכך שלא מדובר רק בסתם תהליך גופני היא הנוכחות הגדולה של הפעולה הזאת בשפת היומיום שלנו. כולנו מכירים את הביטוי "אני מכיר אותך עוד מהתקופה שעשית במכנסיים", המעיד על היכרות רבת שנים; את "כמעט עשיתי פיפי במכנסיים", המדמה תחושת פחד; או את ״הוא משתין מהמקפצה״, שמשמעותו כמעט הפוכה- חוצפה של מי שמרשה לעצמו להפר את הכללים המקובלים בלי להתבייש, "ואם למישהו יש בעיה עם זה, אני משתין עליו".

לאחרונה אני שומע יותר ויותר את המילה הבודדת פיפי", שמקצרת לשישית את המשפט "ראיתי את הסרטון בווטסאפ ונקרעתי מצחוק". ועל אדם שהפך גאוותן, יהיר ומתנשא נאמר ש"השתן עלה לו לראש", שבניגוד ל"עלה לו הדם לראש", קצת יותר קשה הסביר אותו מבחינה רפואית.

אם לחזור לסיפור שבו פתחנו, אחרי אופוריה קצרה השתן שלי ירד מהראש בחזרה למקומו הטבעי, והגב התחיל לכאוב. כדי שאחזור להרגיש צעיר, הגברת הראשונה מרחה לי משחה מיוחדת להקלה בכאבים, שעליה נכתב שהיא "מיועדת למבוגרים בלבד". ובאמת, באותו לילה הרגשתי כמו חדש, והגב בכלל לא כאב לי. גם לא כשקמתי שלוש פעמים לשירותים.

** אני רוצה להודות לקורא קובי מצגר שהסב את תשומת ליבי לאפליקציה toilet finder שתעזור לנו למצוא שרותים על בסיס מיקומינו. עדיין לא בדקתי אותה אבל זה בהחלט נראה לי פתרון פגזי.

המשך לקרוא

מצב הרוח

אוהב אותך בין השורות

Published

on

בדיחות קרש בחדר ההלבשה ופרידה עצובה מיגאל בשן

מאת: יאיר ניצני

יגאל בשן היה הזמר הראשון שהערצתי כילד. הייתי בן 11, שרתי בקולי קולות את הלהיט שלו "אין לי יותר מה לומר", הסתובבתי בבית בפוני חלק כמו שלו ואספתי מ"להיטון" את הפוסטר שלו בחלקים בגודל אמיתי. הפוסטר והשיער החלק שלי לא שרדו יותר מדי זמן, אבל יגאל המשיך לקריירה מפוארת.

כנער הלכתי לראות אותו לבד בקולנוע שביט בחיפה ב"ערב כוכבים" מהסוג שבו כמה זמרים חולקים במה. הוא היה בן 19 וכבר היו לו כמה וכמה להיטים גדולים. הוא היה גבוה, עם שיער שופע וחלק, קול קטיפה גדול, כריזמה ענקית וכל מה שצריך כדי להיות כוכב. הצצה למצעד השנתי של 1969 מגלה שהיו לו שם שלושה שירים והוא נבחר לזמר השנה – כשהוא חייל בסדיר. "מתוק מתוק" של להקת פיקוד צפון בכיכובו היה להיט פופ אדיר עם כלי נשיפה וקצב סוחף, שכמותו עדיין לא שמענו קודם בארץ.

לימים, כשהיכרנו מקרוב, שאלתי אותו על הדיקציה המוגזמת של הימים ההם, והוא הסביר לי שזה לא היה מבחירה ושהגיית מילים בדרך הזו היתה תנאי הכרחי של גופי השידור להשמעה ברדיו.

יגאל היה פורץ דרך ודמות מרכזית בהתפתחות הפופ הישראלי. על פני קריירה של 50 שנה הוא פרץ גבולות ברוק, בפופ, במוזיקה בסגנון תימני ואפילו בג'אז. האלבום "צבעים" הוא בעיניי אחד האלבומים האמיצים והחשובים שנעשו כאן. יגאל חיבר את לואי להב, שרק סיים לעבוד עם ברוס ספרינגסטין, ואת הקלידנית המוכשרת אלונה טוראל להפקה מוזיקלית שב־1976 היתה נועזת וחדשנית. זה אלבום רוק שנשמע מצוין עד היום. הוא לקח את "דרור יקרא", "אשאל אלוהיי" ו"כשיבוא חמור לבן", עם הניחוחות התימניים, והלביש עליהם עיבוד פאנק נשמה עצבני וחדשני עם חטיבת כלי קצב וכלי נשיפה. עשור אחר כך, יזהר אשדות ואני הפקנו גרסת דאנס לשיר תימני אחר, "אם ננעלו" עם עפרה חזה.

בשן היה חלוץ גם בניסיונות היציאה של אמנים ישראלים לחו"ל והיה אחד הראשונים שהוחתמו על חוזה בינלאומי, כולל הקלטות באנגליה ושיר שכתב לו אלטון ג׳ון. אהבתי את שיתופי הפעולה שלו עם דורי בן זאב בשנות ה־70, שהיו מלאי הומור. "מכת שמש" עם "שימו שמן, שימו מים" ואת הפרודיה המצוינת שלו ל"ודוד יפה עיניים" בגרסת דיסקו, שהפכה את מלך ישראל ל"רקדן בינלאומי" וחבר של ג'ון טרבולטה. יגאל היה בעצמו חלק מפרודיה בשם "חן" על משקל "סטן" של אמינם בביצוע אסי וגורי בראשית דרכם המקצועית. גורי סיפר לי שיגאל קיבל את הפרודיה באהבה, והם אפילו יצאו לסיבוב הופעות קטן יחד. השיר הזה שם את יגאל בעמדת קאלט, ולמי שלא מכיר, אני ממליץ לשים לב ל"ירון שעובד בוויטמן ומעריץ את עוזי חיטמן".

אהבתי את הביצוע הרוקי שלו ל"קפה אצל ברטה" ואני זוכר אותו אומר על השיר "סיון", שכתב לו שמוליק צ'יזיק והיה המנון סוחף בהופעות, שזה ה"מאיה" של עדות המזרח. לדעתי, עד היום יש ברחבי הארץ מאות סיוניות שבטוחות שהשיר נכתב עליהן ומאות אחרות שהבעלים שלהן נאלצו לשיר להן אותו בטקס החתונה.

השיר "בואי נעשה לנו חג" הוא אחד האהובים עלי. לחן מרגש של יגאל למילים נהדרות של יעקב רוטבליט עם

הבית הנפלא ומלא ההומור:

בתוך הטלוויזיה היו המון טקסים וביניהם גיליתי שיש לך עור מקסים.

אי שם הניפו דגל, אי שם תותח ירה ובדיוק כשבאנו תקעו בחצוצרה

כשסיימנו את המיקסים לאלבום הראשון של תיסלם, יגאל הגיע לאולפן במפתיע והקשיב לאלבום מתחילתו ועד סופו וניבא את ההצלחה.

זה היה עבורנו אחד הרגעים הראשונים של הכרה ממישהו בכיר בתעשיית המוזיקה, ולי אישית גם הגשמת חלום ילדות. אחר כך הופענו יחד בפסטיבל הילדים ובסיבוב הופעות משותף עם להקת בנזין והפכנו לחברים. כשעברתי לעבוד בהד ארצי, הוא היה מגיע אלי לחדר כאחד האמנים הבכירים של החברה לביקורים ולהשמעת שירים חדשים, וזו תמיד היתה חגיגה.

הידיעה שיגאל בשן הגדול רוצה לשמוע את דעתי על שיריו מילאה אותי גאווה. הוא היה צ'ארמר, ג'נטלמן ואהוב על כל העובדים בחברה, ואני גיליתי שאליל ילדותי הוא אדם מצחיק, נדיב ורגיש. כשהגיע היתה מחכה לו כוס קפה שחור מדויקת, כמו שהוא אהב, וכולנו ידענו שמפנים את שארית היום, כי הפגישות איתו נמשכו שעות ארוכות ואצל יגאל שום דבר לא היה "בקיצור" ואף אחד לא רצה להפסיד את הסיפורים. הוא היה מספר סיפורים נפלא, כולל בדיחות וחיקויים. הוא סיפר על עולם המוזיקה, על הקריירה שלו בחו"ל, והתמחה בסיפורי רופאים, אישפוזים וההיפוכונדרייה שלו.

באחד הביקורים סיפר שבעקבות כל מיני כאבים במקומות שונים בגוף (תמיד כאב לו משהו) המליצו לו לעשות אמבטיה עם זרעי שעורה או פשתן או משהו בסגנון. כשסיים את האמבטיה רוקן את המים, אבל הזרעים התנפחו בצנרת וסתמו את הביוב בכל הבניין…

לפני כמה שנים התארגנו כמה חברים להפקת מופע גדול של יגאל עם תזמורת גדולה ועיבודים תזמורתיים לכל הלהיטים הענקיים. יגאל הסכים ואני הוכרזתי כיועץ מיוחד לענייני כלום, ומאחורי הקלעים ניסיתי לשכנע אותו להופיע בחליפה ועניבה סטייל וגאס. זה היה ערב קסום, הקהל יצא מגדרו, והוא כמובן התחמק מהחליפה וצחק על העצות הדביליות בפני כל הקהל… בשנים שבהן הגיש את תוכנית הרדיו שלו התקשר להחמיא לי, סיפר שהוא צוחק מהטורים ומדי פעם גם היה מקריא אותם בשידור. אני מודה שברגעים האלה הייתי המאושר באדם. את הפגישה האחרונה שלנו אני זוכר היטב. התפלחתי לחדר ההלבשה שלו בהיכל התרבות בערב לכבוד עוזי חיטמן. הוא התרגש, היה מוקף במשפחה וקיבל אהבה אינסופית מהקהל שעמד על רגליו להריע לו.

בהלוויה של יגאל, לחשה לי אלינור בתו שהעובדה שהתעקשתי לספר בדיחות קרש באופן כפייתי בחדר ההלבשה עזרה קצת להפיג את המתח ומצב הרוח הקשה שלו לפני שעלה לבמה. בשנתיים האחרונות נהגתי לשלוח לו הודעות התעניינות שבועיות בסמס, ומדי פעם הוא גם ענה.

תנחומיי למשפחה

לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת:

www.yairnitzani.com

 

המשך לקרוא

אירועים קרובים

ינו
18
ו
17:57 השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב!!
ינו 18 @ 17:57 – 18:57
השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב" מזמינה אותכם לארוחת שבת באווירה ישראלית עם מלא יהודים מכל רחבי העולם. שירים, הכרויות, הפתעות ועוד. מוזמנים לבדוק בדף הפייסבוק השבת אצל יניב, או ליצור קשר בטל': 877-969-1932. שבת שלום!
ינו
19
ש
20:00 נסרין קדרי איתי לוי על במה אחת @ Wilshire Ebell Theater
נסרין קדרי איתי לוי על במה אחת @ Wilshire Ebell Theater
ינו 19 @ 20:00 – 21:00
נסרין קדרי איתי לוי על במה אחת @ Wilshire Ebell Theater
פואד עובדיה מציג: מופע ענק – שני כוכבים על במה אחת! נסרין קדרי ואיתי לוי יופיעו לראשונה באמריקה, במוצ"ש, 8:00 בערב, ב-19 בינואר 2019, באולמי ווילשר איבל תיאטר בלוס אנג'לס. למידע נוסף ורכישת כרטיסים: 818-919-1170,[...]
ינו
20
א
9:30 mommy and me fitness
mommy and me fitness
ינו 20 @ 9:30 – 10:30
פעילות קשת לילדים בגילאי 2-5 סיפורים ושירים בעברית. אורח מיוחד: השחקן והזמר מייק ברושטיין חוג אומנות ממיחזור לילדים. גילאי 6 ומעלה 8:15-9:15 בערב – חוג לריקודים סלוניים
ינו
24
ה
20:00 Shiri Maimon!! @ Wilshire Ebell Theater
Shiri Maimon!! @ Wilshire Ebell Theater
ינו 24 @ 20:00 – 21:00
Shiri Maimon!! @ Wilshire Ebell Theater
SAVE THE DATE Shiri Maimon January 19 – New York January 20 – Boston January 22 – Miami January 24 – Los Angeles January 25 – Palo Alto January 27 – San Diego Superstar Shiri[...]

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות