Connect with us

מצב הרוח

רחוב הנשמות הטהורות

Published

on

אם הרצל היה באמת מחובר לרחוב הפקוק שנקרא על שמו בתל אביב, הוא היה מעדכן את המשפט המפורסם ל"אם תרצו למצוא חניה – זו אגדה"

מאת: יאיר ניצני

השבוע בישרה לי בפייסבוק תושבת היישוב מכמנים, שנמצא ליד כרמיאל, שהמועצה המקומית החליטה לקרוא לאחד הרחובות ביישוב בשם "להקת תיסלם". הגברת בלה הצדיקה לא הסתפקה במידע, וגם שלחה לי תמונה של שלט הרחוב.

התגובה הטבעית שלי היתה לבדוק שאין בחדר מצלמה נסתרת או ריח של סיגר, שיסגיר את יגאל שילון. אבל בחינה מדוקדקת של הדברים הבהירה שמדובר בעניין אמיתי לגמרי.

אני מודה שהתמונה מילאה אותי בגאווה, ומייד שיתפתי במידע את חבריי ללהקה, שהודיעו כל אחד בדרכו שזו העת לפרוש. אחרי שכבר היינו להקת השנה, זכינו בשיר השנה ואף הוענק לנו תו חביבי הנוער לשנת 1981 – רחוב על שמנו הוא בהחלט פסגת השאיפות, אם לא מביאים בחשבון את פרס ישראל ופרס נובל לפיזיקה.

חיפשתי מייד את הרחוב בווייז ובגוגל מפות, כדי לדעת היכן הוא ממוקם וכמה זמן ייקח לי להגיע לשם, אבל גיליתי שניאלץ להסתפק בנוכחות באפליקציות כמו אפל מיוזיק וספוטיפיי, כי באפליקציות המפות עדיין לא עודכנו על שינוי שמו של הרחוב.

רחוב הוא סמל לכך שהשארת איזשהו חותם בעולם. לא במקרה רחובות קרויים על שם מנהיגים, ממציאים והוגי דעות – ובזכות ראש עיריית אור יהודה לשעבר, שהגה את רחוב "באלי" – גם על שם מאהבות של ראשי ערים (אבל זה מקרה חריג שאינו מעיד על הכלל או מפחית מחשיבות האירוע. אלא אם כן אגלה שאחד מחברי הלהקה היה המאהב של מישהי מהוועד של מכמנים).

בתמונת השלט הבחנתי שהרחוב שלנו גובל ברחוב "זמר עברי". נכון שבאופן רשמי גם אנחנו נכללים בהגדרה של זמר עברי, אבל אני מודה שבסתר ליבי קיוויתי שהרחוב השכן יהיה מזוהה יותר עם רוק ישראלי ופחות עם שירה בציבור. למשל – רחוב פורטיס, רחוב ברי סחרוף, רחוב אהוד בנאי (ייתכן שבעתיד יקימו עיר חדשה, "קריית בנאי", שבה כל הרחובות ייקראו על שם בני המשפחה המפורסמים) או רחוב מוניקה סקס, אם כי עשוי להיות קצת מביך להגיד למישהו ששואל אותך איך מגיעים לאנשהו "תיכנס במוניקה סקס".

כמובן, לא תמיד קיימת התאמה בין הלוקיישן לבין הדמות שעל שמה הוא נקרא. דוד בן־גוריון לא ממש מזוהה עם טיסות לחו"ל וקניות בדיוטי פרי; לביאליק, שעל שמו נקרא בית הספר החשוב לילדי עובדים זרים, לא היתה זיקה מיוחדת לפיליפינים או לאריתריאים; ואם הרצל היה באמת מחובר לרחוב הפקוק שנקרא על שמו בתל אביב, הוא היה מעדכן את המשפט המפורסם ל"אם תרצו למצוא חניה – זו אגדה".

כמו כל כפוי טובה שלא יודע להגיד תודה ולהסתפק במה שיש לו, אני כבר חושב על הצעד הבא ועל כיבושים נוספים מחוץ למכמנים. הרי יש עוד ערים מכובדות בישראל, וגם שם אפשר וראוי לקרוא רחובות על שם הלהקה. הבעיה היא שכדי שיקראו על שמך רחוב בלב העיר, זה צריך לבוא על חשבון מישהו אחר. לכן עדיף למצוא רחובות שהשם שלהם לא נהנה מלובי חזק מדי. המועמדים הראשונים הם רחובות שלא קרויים על שם אדם ספציפי – נגיד, רחוב הירקון, קיבוץ גלויות, רחוב המסגר (לא נראה לי שאיגוד המסגרים ייצא למלחמה) או דרך השלום (לא נראה לי שמישהו יתנגד, וץ מהמעריצים של פאר טסי).

אם בתחום הרחובות המצב קצת צפוף, אני מוכן להתפשר גם על תחומי הנצחה אחרים – שדה תעופה, אצטדיון, בית חולים, בית ספר או סתם דוכן פיס או שירותים כימיים. אפשר לנסות להתאים את השם לאופי המוסד – למשל, "גינת חצבים פורחים", אם כי כדאי להיזהר מצירופים כמו "בית הדיור המוגן רדיו חזק" או "בית החולים מעשנים ביחד".

אני חושב שמזרקה עם פסל מברונזה במרכז עיר יכולה להתאים ללהקה. המים יוכלו להשפריץ מברז על המצח שלי, בתנאי שלא אצטרך לעמוד עירום בכיכר לצורך יצירת השבלונה לפסל. כדאי גם לשקול אי תנועה שייקרא "אי שיר המנגל" וישמש משפחות אמיתיות שיעשו על האש.

עם זאת, אסור לנוח על זרי הדפנה. כדאי לזכור שגם העובדה שקראו על שמך רחוב איננה תעודת ביטוח, ובכל רגע יכולים לנשל אותך מהשלט ולהעביר אותו לרודף כבוד אחר. אני בטוח שהתחרות קשה, וגם להקות אחרות ירצו רחובות על שמן. כדי לחזק את מעמדנו בתחום ההנצחה, אני מציע למי שכבר זיכה אותנו ברחוב ולכל אלה שעדיין לא שורת הטבות, בתמורה לכך שיסכימו לפאר את שמנו בווייז. נשמח להופיע אצלכם בחינם ביום העצמאות, ובנוסף, נשמח להדריך בעיר שלכם סיורים בסגנון "תנו לי תנו לי לאכול – מסע קולינרי בסמטאות הילדות של תיסלם", גם אם מעולם לא היינו ביישוב שלכם.

אני מאמין שלמי שנושא בעול הכבד של קריאת רחוב על שמו מגיעות גם כמה פריבילגיות. למשל, ארנונה מופחתת וחניה חינם. הרי אף אחד לא מצפה שאני אבזבז חצי יום על חיפוש חניה ברחוב שנקרא על שמי. הייתי שוקל גם להפוך את רחוב תיסלם לרחוב אגרה, שההכנסות ממנה יתחלקו בין הרשות המקומית לחברי הלהקה.

חשוב לזכור שלרחוב על שמך עלולים להיות גם היבטים פחות סימפטיים. למשל, אתה לא רוצה שהרחוב שלך יהיה מוקד לעומסי תנועה, ושאזרחים ידווחו בכעס לגלגלצ ש"התנועה בלהקת תיסלם לא זורמת", ש"עמוס ברייכל" או ש"אני תקוע בשושנה דמארי".

עדיף שזה יהיה רחוב דו־סטרי ולא רחוב ללא מוצא, שיהפוך בלילה למתחם פשע בנוסח חוף תל ברוך. חשוב שהרחוב ישמור על ערכו הנדל"ני, שהמועצה לא תקבע ארנונה גבוהה מדי, שלא יחנו בו בחצי רכב על המדרכה, ושהתושבים יקפידו שלא ידלוף מהרכבים שמן ויעשה כתמים על הכביש. את זה תשמרו לרחוב בנזין.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות