Connect with us

Featured

רוצה לזכות באוסקר

Published

on

בעשור אחד בלוס–אנג'לס הספיקה המפיקה והשחקנית לי ברודה לעבוד עם כוכבי ענק כמו אל פאצ'ינו, ג'ון האם, איתן הוק וברוס ויליס ולהפיק סרטים עטורי פרסים * עכשיו היא משחזרת את הדרך הנחושה שלה לצמרת * מסבירה כיצד מתמודדת אישה אחת מנס–ציונה מול הכרישים הגדולים של הוליווד בעידן MeToo * מספרת על פעילותה ההתנדבותית בקידום קולנועניות בהוליווד וחוטאת אפילו בשירה * חשיפה

בשנים האחרונות צומחת ומתפתחת בהוליווד קהילת יוצרים ישראלים מצליחה: שחקנים, כותבים, במאים ומפיקים שעושים חיל בעיר הסרטים. אחת הבולטות שבהן היא המפיקה והשחקנית הישראלית לי ברודה, שכבר הייתה שותפה להפקת שלל סרטי קולנוע בכיכובם של שחקנים מובילים בתעשייה. חלק מהסרטים היו מועמדים לפרסים וזכו להקרנות בפסטיבלים היוקרתיים ביותר בעולם, עובדה שהעניקה לה, כבר בגיל 32, מעמד נכבד בתחום.

את אמצע חודש יולי 2020 בילתה לי ברודה בבילוספי, מיסיסיפי. ככה זה שהחיים כאושיה הוליוודית נחשבת ושותפה בהפקת סרט שהמפיק הראשי שלו הוא מרטין סקוסרזה האגדי. "הצילומים לסרט The Card Counter עמדו בפני סיום והופסקו בעת פריצת הקורונה", היא מספרת מביתה שבסנטה מוניקה. "נסענו עם כל צוות ההפקה להשלים אותו בתוך שבוע אחד, ועכשיו הוא מוכן להפצה". בסרט, אותו כתב וביים פול שריידר (התסריטאי של "נהג טקסי" והשור הזועם") מככבים אוסקר אייזק, טיפאני האדיש, טיי שרידן ו-ווילאם דפו. הוא זכה להתעניינות רבה בפסטיבל קאן הווירטואלי האחרון והשבוע נודע שהוא נקטף להפצה מקומית ע"י אולפני Focus Features והמחלקה הבינלאומית של אולפני יוניברסל תפיץ אותו ברחבי העולם.

רק בשנה האחרונה בילתה ברודה בפרמיירה בפסטיבל סאנדנס ביוטה עם איתן הוק, כוכב הסרט  "ניקולאי טסלה" ("שיוצא עכשיו להקרנות בדרייב אין ובכמה תיאטראות, בויאו-די ואז נטפליקס"); הפיקה וצילמה באוקלהומה סרט בו מככבים ונסה הדג'נס ועזרא מילר ("בתקציב  של כמה מיליונים"); והייתה שותפה בהפקת סרט על המאפיונר מאיר לנסקי בו מככבים הארווי קייטל וסם וורדינגטון (" עבדתי על הפרויקט הזה במשך חמש שנים. בסרט הזה גם שיחקתי וצילמנו אותו במוביל, אלבמה; התפאורה של העיר הייתה מתאימה לניו יורק של שנות ה-40 והחופים דומים לאלו של פלורידה, בה בילה לנסקי זמן רב מה'קריירה' שלו"). עוד בקרדיטים שהיא זוקפת לזכותה: סרט בשם "צ'יק פייט" שצולם בפורטו ריקו על חבורת מתאגרפות אנדרגראונד ("הגירסה הנשית של פייט קלאב"), בכיכובו של אלק בולדווין; וסרט בשם "אקסס סאלי" החושף סיפור אמיתי על אמריקאית שהשתתפה בתשדירי התעמולה של הנאצים והובאה למשפט בארה"ב בעוון בגידה ("את הפרקליט המגן עליה מגלם אל פאצינו").

עכשיו, כמו כולם, היא מנסה להתמודד עם ההשלכות של המגפה על תעשיית הסרטים והחלומות. "ההפקות העתידיות נדחו, סרט עם תקציב גדול שהיה על הפרק התבטל.  כרגע אנחנו מנסים להעלות הפקה ברפובליקה הדומיניקנית אבל המצב היום מאוד בעייתי: האיגודים לא מוכנים לחתום על ווייבר שישחרר את ההפקה מאחריות לקורונה, דורשים בדיקות מדי יום, שהן יקרות מאוד. רוב התעשייה לא יכולה לצלם כי אין ביטוחים וכל הסוכניות הגדולות הולכות לקראת פיטורי ענק", היא מבשרת.

ברודה נולדה וגדלה בנס־ציונה. הקשר הראשון שלה עם עולם הבמה נוצר דווקא באמצעות ריקוד. "הייתי טום בוי, ילדה פעילה מאוד שמטפסת על עצים ומשחקת כדורגל. מצד שני, בגיל ארבע התחלתי לרקוד בלט. למשחק ולשירה הגעתי בגיל 11, כשהצטרפתי ללהקת נוער מקומית שהציגה הרבה מחזות זמר. הופענו בארץ ובפסטיבלים בינלאומיים בחו"ל. תמיד אהבתי והתרגשתי להיות על במה ורציתי מאוד להופיע. הריקוד עזר לי להביע את עצמי במשחק, ובגיל 16 עשיתי מכינה של שנה לנוער בבית הספר למשחק 'ניסן נתיב'. מצד שני, כתלמידת בית ספר אהבתי כימיה ופיזיקה, ויש בי גם צד עסקי חזק. היום אני שמחה לשלב בין כל האהבות שלי".

לקראת הגיוס ברודה הייתה מועמדת להשתלב בגלי צה"ל, אך לבסוף שירתה בתור מאבחנת פסיכומטרית. הלב כל הזמן נמשך רחוק משם: "מאז שהייתי ילדה חלמתי להגיע לארצות־הברית. תמיד אהבתי אנגלית, במשך שעות הקשבתי לזמרות אמריקאיות, הייתי יושבת על הרצפה ומנסה לכתוב שירים באנגלית". אחרי הצבא נסעה לארצות־הברית בתור מדריכת ריקוד מטעם הסוכנות היהודית במחנות קיץ בלוס־אנג'לס. "בשלושת הימים הראשונים פחדתי לדבר אנגלית, אבל קיבלו אותי יפה ובסופו של דבר הכרתי שם הרבה אנשים טובים. זו הייתה חוויה מעניינת, ועבורי זה היה סימן שזה המקום שבו אני צריכה להיות".

בהמשך יצאה ברודה לטיול בארה"ב שבסיומו נחתה בניו־יורק. "לקחתי שם שיעורי ריקוד וחיפשתי בית ספר למשחק, אבל בשלב מסוים הייתי חייבת לחזור לארץ בגלל ענייני ויזה. עשיתי מבחנים לבית ספר לדרמה בלוס־אנג'לס, נסעתי לכמה חודשים לאירלנד, ואחרי שהתקבלתי ללימודים וקיבלתי ויזת סטודנט, חזרתי ללוס־אנג'לס והתחלתי ללמוד". הקשרים הטובים שרקמה בביקור הראשון בקליפורניה סייעו לה מאוד להתאקלם בביתה החדש. "בשנתיים הראשונות גרתי עם משפחה יהודית שפגשתי כשליחת סוכנות. הם פתחו לי את הבית ואת הלב ואנחנו בקשר עד היום". ובכל זאת, ההשתלבות לא הייתה נטולת קשיים. "שלטתי בשפה מגיל צעיר, אבל כשמדובר במחזות של צ'כוב ושייקספיר זה לא דבר פשוט. הייתי צריכה לתרגם את שייקספיר לאנגלית בסיסית ואז לעברית כדי להבין כל מילה שאני אומרת. זה אחרת, לשחק באנגלית. המילים לא באמת נוגעות בי באותה טבעיות ועליי לעשות עבודה כדי להתחבר לדמות. בנוסף, הייתי צריכה גם לכתוב מאמרים בנושאי תיאטרון ופילוסופיה. הכריחו אותנו לקרוא המון, ובזכות זה האנגלית שלי היום כל כך טובה.

"במקביל, הייתי חייבת להתפרנס אז מילצרתי בארומה בוואלי ואח"כ בארומה בסנסט, וגם לימדתי ריקוד ורקדתי בלהקה. לא ישנתי הרבה בשנים האלה, זו הייתה תקופה לא פשוטה עם הרבה התמודדויות והרבה משברים".  אחרי שלוש שנים וחצי, כשבכיתת הלימוד שלה נותרו שבעה תלמידים בלבד, סיימה ברודה את לימודי המשחק. "התחלתי ללכת לאודישנים. בהתחלה ניסיתי להיטמע בסביבה, במטרה לשחק כמו כל אמריקאי אחר. אבל עדיין היה לי מבטא, הייתי זרה ושונה וזה לא היה פשוט. עבדתי בעבודות מזדמנות, נאבקתי כלכלית וקיבלתי הרבה תשובות שליליות, אבל גם בימים פחות טובים הייתה לי הרגשה פנימית שהכול יהיה בסדר.

"אף פעם לא הרגשתי שהתייחסו אליי אחרת כי אני ישראלית, אבל הבנתי מהר שאני צריכה להשתמש ביתרונות שלי, כמו העובדה שאני יודעת לדבר ערבית, שפה ששמעתי ולמדתי בילדות בבית של סבא וסבתא. אני ממוצא מצרי, סורי ופולני, והבנתי שאין סיבה להילחם במקומות שאין לי בהם סיכוי. ואז צבעתי את השיער מבלונד לשחור והתחלתי לקבל תפקידים. כל מה שאתה צריך בהוליווד זו דלת שתיפתח, ניסיתי דרך אחרת והיא עבדה".

במקביל לאודישנים, ברודה החליטה לפעול גם במישור אחר. "בשלב הראשון אחרי הלימודים רציתי מאוד להשיג כרטיס חבר באיגוד השחקנים, מה שנחשב למשימה קשה. אף פעם לא האמנתי בלשבת בבית ולחכות. אני אדם אקטיבי, יוזם וסקרן, והחלטתי להפיק סרט קצר. במהלך הלימודים נוצרה לנו קהילה שבמסגרתה עזרנו לחברים בה בהפקות, אז ביקשתי מחבר לכתוב תסריט והשקעתי בו כלכלית, כדי שיהיה לי מה להראות לסוכנים וכדי שאתקבל לאיגוד. לא ידעתי אז איך באמת מפיקים פרויקט מההתחלה ועד הסוף, אבל העשייה והטעויות לימדו אותי, ועם הזמן התקדמתי. בדיעבד הבנתי שתמיד הייתי מפיקה, אני טובה מאוד בלהפגיש אנשים וליצור שיתופי פעולה, ולמדתי ליצור לעצמי הזדמנויות בלוס־אנג'לס בתור שחקנית".

ב־2013 קיבלה ברודה את ההזדמנות הגדולה הראשונה שלה, לאחר שלוהקה לשחק בפרק של NCIS, אחת מסדרות הדרמה המשטרתיות הפופולריות ביותר בארה"ב. "זה היה יום מאושר. הכל קרה מהר. קיבלתי את האודישן יום קודם, ואחרי שעתיים הודיעו לסוכנת שלי שאהבו אותי וביקשו שאחזור. אז היה לי אודישן שני מול כל המפיקים. אחרי כמה שעות הודיעו לי שהתפקיד שלי, ויומיים אחר כך כבר צולמתי על הסט. ברגעים כאלה מבינים שהחיים שלך פה יכולים להשתנות ברגע. זה יכול לשגע אבל גם לתת תקווה, תלוי איך מסתכלים על הדברים".

בפרק עצמו היא שיחקה דמות של אמא אפגנית: "זה היה התפקיד הראשון שלי בטלוויזיה. צילמנו במדבר, זו הייתה סצנת אקשן והייתי צריכה לצרוח. עד אז עשיתי בעיקר תיאטרון, ובכל צילום נתתי את כל כולי. תוך שעתיים איבדתי את הקול, עוד לפני שעשינו את הקלוז־אפ. זו הייתה חוויה מלמדת, ממש חיובית וטובה בסך הכול".

אמרה לא לדיקפריו

במקביל לקריירת המשחק המתפתחת, החלה ברודה לעסוק ב־2011 גם בליהוק, בתחילה בעיקר של סרטים קצרים, ובמקביל העמיקה את פעילותה בתחום ההפקה. "באחד הימים במהלך 2012, קראתי תסריט לסרט שמאוד אהבתי בנושא השואה. ניסה לקדם אותו מפיק ותיק ומוערך בשם ג'ף רייס. הגעתי אליו ואמרתי שאני רוצה להיות חלק מהפקת הסרט הזה, שאני מוכנה לעשות הכול, גם אם אצטרך להתנדב. הוא לא חזר אליי אבל התעקשתי ובסופו של דבר התחלתי לעבוד איתו. במשך הרבה זמן לא הרווחתי כסף, אבל למדתי את רזי עולם ההפקה ומשם הכל החל להתגלגל".

במקביל היא החלה לעבוד גם באופן עצמאי. "לפני תשע שנים באו אליי ואמרו לי שמחפשים כסף לסרט בשם "Dark Places", בכיכובה של שרליז ת'רון, ושאלו אם אוכל לעזור להם לגייס תקציב. הייתי אז בת 24, הכרתי רק שחקנים תפרנים, אבל החלטתי ללמוד מה צריך לעשות. הלכתי לפסטיבלים, נפגשתי עם מפיקים ובסוף פגשתי בסנטה־מוניקה איש עסקים שהשקיע שני מיליון דולר בסרט. האכזבה שלי במקרה הזה הייתה שחברת ההפקה לא עמדה במילה שלה ולא הסכימה לתת לי קרדיט של מפיקה בסרט, כמו שהובטח לי מראש, ורק שילמו לי על העבודה וכתבו את שמי בתודות.

"בהוליווד יש קטע כזה שהרבה יותר קשה לקבל קרדיט מאשר כסף. קרדיט זה הרזומה שלך וככה אתה בונה פה את עצמך. אם השם שלך לא נמצא על הפוסטר או בסרט עצמו, כאילו לא עשית כלום. להרים פה סרט לוקח בין שלוש לעשר שנים. עובדים פה קשה מאוד על כל פרויקט, וכדי לקבל קרדיט אתה באמת צריך לתרום משהו משמעותי להפקה שלו. המקרה הזה הכאיב לי מאוד אבל גם לימד אותי, ובחיים לא אחזור על זה. לפני שנה ביקשו ממני לגייס עשרה מיליון דולר לסרט של דיקפריו, וסירבתי כי לא התחייבו לתת לי קרדיט".

שיתוף הפעולה בין רייס לברודה הפך כעבור כמה שנים לשותפות עסקית, וב־2015 היא הקימה חברה עצמאית בשם LB ENTERTAINMENT. "גם כשהפכנו לשותפים, עדיין הייתי בצל של רייס כי הוא מוכר מאוד ואני הייתי צעירה. העובדה שאני אישה לא עזרה לי בהכרח, כי בהוליווד יש מעט מאוד נשים בתפקידים פיננסיים ובמשך שנים הייתי הבחורה היחידה בפגישות. גדלתי בבית שכולם בו היו שווים ובהתחלה לא חשבתי שהעובדה שאני אישה זה חיסרון, אבל לאחרונה הבנתי שכן. אני עושה היום עסקים ומשא ומתן עם הרבה מאוד גברים, חלקם ותיקים בתעשייה ועשירים מאוד, ולרובם ממש קשה כשאני אומרת להם מה לעשות".

גם בשטח ברודה נתקלת לפעמים בבעיות על רקע מגדרי. "היה לי מקרה על סט שבו מפיק ותיק בעיר לא אהב דברים שאמרתי. בפועל, לי יש כבר יותר ניסיון ממנו בהפקת סרטים ורציתי שנעבוד יחד לטובת פרויקט מסוים, אבל הוא בחר לגרום לבמאי להבין דברים לא נכונים, ובסופו של דבר הייתי צריכה להניח את הפרויקט הזה בצד. אחרי שנה, כשהבמאי גילה מה באמת קרה, הוא בא והתנצל והמשכנו להתקדם. אם הייתי גבר, בחיים לא היו מדברים אליי ככה. זה פוגע, אבל למדתי להתמודד ולעמוד על שלי, ולהגיד לאנשים באופן ברור לא לדבר אליי יותר בצורה מסוימת. זה משהו שקורה מדי פעם וזה חלק מהתהליך שאני עוברת פה".

עד כמה השתנתה האווירה בהוליווד מאז שנוסדה תנועת MeToo?

"מה שהשתנה הוא שכולם היום מפחדים. במציאות שלי אני פחות מרגישה שינוי, אבל לשמחתי בשטח מחפשים לעבוד עם יותר במאיות ועל יותר סיפורים על נשים. יש משהו שורשי מאוד בדינמיקה בין נשים לגברים, ודרושה עבודה יותר מעמיקה וארוכה עד שיהיה שינוי אמיתי".

היה לך קשה לגשר על הבדלי התרבות בין ישראל לארה"ב?

"כבר בלימודים החברים שלי אמרו לי שאני יותר מדי אגרסיבית וישירה, וחשבתי הרבה מה לעשות עם זה. עברתי תהליך כדי ללמוד איך לעבוד עם האמריקנים. יש כאן עניין של דיפלומטיה, צריך לדעת איך להציג דברים וללמוד להתאים את עצמך. היום כשאני עובדת מול ישראלים, הישירות הזאת לפעמים קצת מרתיעה. יש שביל אמצע וצריך לדעת ללכת בו. לפעמים ישראלים באים בגישה שאתה חייב לעזור להם רק בגלל שאתה ישראלי".

בשנים האחרונות ברודה הייתה שותפה במגוון מרשים של הפקות. "ב־2015 הפקתי את "Experimenter", סרט חשוב ומעניין שהוצג בפסטיבל חיפה ובסאנדנס; ב־2017 את "The Forgiven", שצילמנו בדרום־אפריקה ועסק בתקופת האפרטהייד; וב־2018 את הגרסה האמריקנית ל'גננת' של נדב לפיד, שהיה גם ההפקה הראשונה שבה עבדתי עם במאית אישה, מה שהיה מרגש מאוד עבורי. צילמנו סרטים עם איתן הוק ("Tesla"), ברוס ויליס ("The Long Night"), אנדי גרסיה ("Big Gold Brick") ורבים אחרים.  כל הפקה היא סיפור בפני עצמו ועל כל פרויקט אני נלחמת לא מעט, כשהתפקיד שלי משתנה מסרט לסרט. יש סרטים שאני מעורבת בהם יותר מבחינת התסריט, הליהוק ומציאת אתרי הצילום. יש כאלה שאני מפיקה בפועל או קשורה לגיוס התקציב שלהם, ואני יכולה לעזור מבחינת הפצה וכיוצא בזה".

את מרגישה היום שהמקום שלך בטוח בתעשייה?

"זו תחושה שמשתנה. הדברים זזים היום יותר בקלות, ועדיין, יש ימים שבהם אני מרגישה שהמקום שלי מעורער יותר. למדתי כאן עם הזמן שהדרך היחידה לשרוד פה מיום ליום היא שהעבודה הפנימית שלי תהיה חזקה יותר מהעבודה על הקריירה. קודם כול חשוב שאהיה אדם שמח, בלי קשר להישג זה או אחר. המשחק בעולם הזה גדול מכולנו, אף אחד לא באמת יודע את החוקים וכולם מאלתרים. חשוב מאוד למצוא מנטורים ולהקיף את עצמך באנשים שחולמים כמוך ועם אנרגיה טובה. השהות כאן לימדה אותי סבלנות, משהו שלא היה לי בעבר".

נראה שהוליווד הוא מקום שהצלחה בו יכולה לבלבל מאוד. זה משהו שאת מתמודדת איתו?

"אתה נמצא כאן סביב המון כסף, סטטוס וכוח, והגבולות מיטשטשים. נוצרת אשליית כוח, רק כי אנשים סביבך גורמים לך להרגיש שיש לך אותו ואולי תוכל לתת להם הזדמנות. יש כאלה שמאבדים את זה, נופלים לסמים ואפילו מתאבדים, אבל אם אתה יודע לשמור על פרופורציות, אתה מבין שבעולם האמיתי זה הכול שטויות".

את עדיין מתרגשת להיות חלק מעולם הזוהר?

"אם אני לא חלק מאירוע או צריכה לקדם משהו, אני כבר לא אלך סתם למסיבה. אבל אני מתרגשת מאוד בפסטיבלים, בטח כשהמשפחה שלי באה ויש לי עם מי לחלוק את הדברים. יש לנו דימוי שהעולם הזה כל כך רחוק מאיתנו, אבל כשאתה חלק ממנו אתה מבין שבגדול זה אותו הדבר. ועדיין, אני זוכרת שנכנסתי לשירותים ומול המראה עמדו שרליז ת'רון ולידה פנלופה קרוז תיקנה את האודם שלה, וזו הייתה סיטואציה הזויה אבל כיפית. הצחיק אותי לראות בגלובוס הזהב את הכוכבים הגדולים מתרגשים בעצמם לדבר עם מריל סטריפ או כוכב אחר ולעשות איתם סלפי".

תפקיד גדול בעולם

העשייה הפורייה של ברודה בשנים האחרונות זיכתה אותה בפרס המפיק העצמאי של השנה, אותו קיבלה בפסטיבל ונוס הבינלאומי לסרטי פעולה, שהתקיים ב-2109 בלאס־וגאס. את הפרס השני קיבלה על חלקה בייסוד ארגון נשים בשם WCC – Women Creating Change, שמקשר בין ישראליות לערביות שעוסקות בקולנוע.

"הרגשתי שמחובתי לעזור לעוד נשים, לא בגלל שהן עזרו לי, אלא בגלל שעבדתי בעיקר עם גברים ולא אהבתי את השיחות ששמעתי בחדרים. תמיד עניין אותי הקשר הערבי־ישראלי. היה חשוב לי שפשוט נשב, נדבר ונכיר. הארגון קיים כבר יותר משנתיים, בכל חודש יש לנו פעילות וכבר נוצרו אצלנו חברויות. לצערי היו כמה מקרים פחות נעימים, כמו במאית מתוניס שנאלצה לעזוב בגלל שאני ישראלית, ופאנל שהייתי צריכה לוותר עליו בסעודיה בגלל אותה סיבה". עכשיו, בעידן הקורונה, מקפידה ברודה להנחות מדי חודש פאנל וירטואלי בזום עם מפיקים, שחקנים ובמאים מוערכים בתעשייה.

העובדה שהיא ישראלית מושכת לא מעט אש כלפיה. "בכל מקום שאני מגיעה אליו אני נתקלת בהרבה תגובות ושאלות בנוגע לישראל ולשירות הצבאי שלי. זה גרם לי להבין כמה חשוב שיבינו מה באמת קורה אצלנו, על הדברים היפים. שיבינו שאנחנו גם הומניטריים, כי לאנשים רבים יש מידע מוטעה. בלי לבחור, אני מרגישה לפעמים שהפכתי לשגרירה שלנו".

מעבר לפעילות הענפה בתחום ההפקה היא ממשיכה לפתח על אש קטנה את קריירת המשחק שלה. "שיחקתי בשנה שעברה בסרט שצולם בניו־יורק ובפרויקט שחברים שלי יצרו, ונהניתי מאוד. יש לי עדיין סוכן ומנהל אבל היום ההפקה ממלאת אותי, ומכורח הנסיבות המשחק לקח צעד אחורה. אני אלך להיבחן לתפקיד רק אם ממש ארצה אותו. לאנשים בהוליווד גם קשה לעכל את העובדה שמי שמפיקה סרטים בתקציבים כאלה היא שחקנית בעצמה. בשנים האחרונות גם חזרתי לכתוב, יצרתי סדרה עם עוד שתי כותבות, וכשנפיק אותה אשמח לגלם את אחד התפקידים".

על מה את חולמת?

"חלומות לא חסרים לי. אני רוצה לזכות באוסקר, למרות שעם הזמן הבנתי כמה פוליטיקה מעורבת בזה. אני מתגעגעת לבמה ועובדת על חזרה לתיאטרון, ובמקביל אני עובדת על ספרי שירה; אחד כבר יצא לאור, השני בדרך".

Featured

קטנה גדולה

Published

on

השחקנית הישראלית שירה האס בת ה-25 תתחרה על האמי מול ארבע מהשחקניות המעוטרות ביותר בהוליווד — קייט בלנשט, רג'ינה קינג, קרי וושינגטון ואוקטביה ספנסר * העובדה שהוחתמה בסוכנות CAA, שבה חתומים כוכבים כמו ג'ורג' קלוני וג'ניפר אניסטון, רק מחזקת את מעמדה כאיט גירל החדשה * אז למה כולם שואלים על הגובה שלה? *  גל גדות, מאחוריך

כשמקלידים את שמה של שירה האס בגוגל, תוצאת החיפוש הראשונה היא "שירה האס גובה". השחקנית הישראלית בת ה–25 קיבלה לראשונה, מועמדות לפרס האמי – הישג יוצא דופן לשחקנית ישראלית – עבור תפקידה כגיבורת המיני־סדרה "המורדת" של נטפליקס. דווקא משום שהאס קטנת ממדים, היא מלוהקת לתפקידים על המנעד של הילדה־נערה־אשה, שמאפשרים לה ורסטיליות מרשימה. כך, לדוגמה, כשהיתה בת 16 גילמה בת 12 בסרט "פרינסס" על ילדה שמתמודדת עם אלימות מינית בתוך המשפחה. האס קיבלה על התפקיד את פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ירושלים ב–2014. שנה לאחר מכן עלתה על הרדאר של חובבי הקולנוע העצמאי בארה"ב כשהסרט הוצג בסאנדנס.   האס תתחרה על האמי מול ארבע מהשחקניות המעוטרות ביותר בהוליווד — קייט בלנשט, רג'ינה קינג, קרי וושינגטון ואוקטביה ספנסר. הקריירה שלה לא צמחה יש מאין. הסוכנת שלה בישראל, זהר יעקובסון, מספרת כי האס היא "הארד וורקרית" מהמעלה הראשונה שלא בוחלת בתפקידים מאתגרים, גם כשאלו מחייבים הקרבה אישית. יעקובסון מספרת כי כשקיבלה את התסריט של "המורדת", שחקניות רבות בישראל ויתרו על התפקיד בשל הדרישה לגלח את השיער. "אצל שירה לא היתה התלבטות בכלל", אומרת יעקובסון. "היא לא מפחדת מתפקידים מאתגרים. יש בה המון עומק. זה תמיד היה ככה. יש בה גם צניעות גדולה והיא עבדה קשה מאוד כדי להשיג את התפקיד הזה ב'המורדת'. הוא דרש חודשיים של אימוני שפה ביידיש ובאנגלית ששימרו את המבטא הסאטמרי". 

גם הבמאית טלי שלום־עזר, שביימה את האס ב"פרינסס", מסכימה. "היא אחת בדורה", היא אומרת. "אני זוכרת ששירה עשתה את התפקיד המורכב הזה כשהיא היתה בסך הכל בת 16. תלמידה בתלמה ילין שעד אז עשתה רק תיאטרון. זו היתה פעם ראשונה שעבדה בסרט קולנוע ופתאום היא צריכה לשחק מול קרן מור, שאותה היא העריצה וידעה את כל המערכונים של 'החמישייה הקאמרית' בעל פה. היה פער עצום בין הילדה הביישנית שפגשתי בחזרות לבין הרגעים בהם היינו בעבודה. מהרגע שנשמע ה'אקשן' — כל העוצמות שלה באו לידי ביטוי". שלום־עזר מוסיפה שהאס היתה מקצוענית והגיעה לכל חזרה כשהיא יודעת את הטקסט בעל פה ואחרי שחקרה לעומק את הדמות ואת הדיאלוגים. "היא בן אדם של עבודה קשה, עומק וכישרון", היא אומרת. "אפשר גם לראות שהיא בחרה את הפרויקטים שלה מאוד בקפידה. מצד אחד הם מאוד מגוונים, ומצד שני מסמנים איזו התפתחות והתבגרות". 

גם אלי רוזן, שעבד עם האס כמתאם היידיש ב"המורדת" ומשחק בסדרה את הרב יוסל'ה, אומר כי לפני הכל, האס היא אדם מקורקע. "עבדתי איתה חצי שנה על התפקיד הזה ואני יכול להגיד לך שהיא בת ה–25 שאני הכי אוהב בעולם. מעולם לא שמעתי ממנה תלונה אחת", הוא אומר. 

ניצחה את תחזיות הרופאים

האס נולדה ב–1995 וגדלה בהוד השרון. כילדה חלתה בסרטן הכליות והחלימה בגיל שש. בעבר סיפרה שההקרנות פגעו בעמוד השדרה שלה ופגעו בצמיחתה. בסופו של דבר היא ניצחה את תחזיות הרופאים וצמחה בכ–20 סנטימטרים יותר מכפי שחזו לה. "כילדה זה מאוד בלט, הייתי מאוד בוגרת לגילי, גם מבחינת הדברים שהתעסקתי בהם, גם באופן שדיברתי על החיים", סיפרה בראיון ל"הארץ" לפני שנתיים. היא גם התחילה אז לכתוב שירה, הרגל שמלווה אותה עד היום. "אני בטוחה שזה (הסרטן) השפיע עלי כאדם וגם כשחקנית. מה זה 'פרינסס' למשל? זה לשחק דמות שהיא מאוד צעירה, אבל בוגרת לגילה. וגם דמויות אחרות שעשיתי הן כאלה. אין לי ספק שזה חלק ממי שאני, ואני משתדלת לא לראות את זה רק כדבר רע, כמלה נוראית. זה לא".   גם ב"המורדת" מתכתבת האס עם הגבול בין ילדות ולבגרות, ומגלמת דמות שלמרות שהיא נראית מאוד צעירה — נדרשת להיכנס להריון. הסדרה, שביימה הבמאית והשחקנית הגרמנייה מריה שרדר (שחתומה בין היתר על הגרסה הקולנועית של "חיי אהבה" על פי ספרה של צרויה שלו), זכתה לשבחי המבקרים והצופים. "האס היא פנומן, אקספרסיבית ושובת לב", נכתב עליה בביקורת שפורסמה ב"ניו יורק טיימס". המבקר ג'יימס פוניבוז'יק הוסיף: "כאשר אסתי עושה את דרכה החוצה ונמשכת לנתיב של תקווה שמציעה המוזיקה, אנחנו יכולים לראות בפניה של האס את הסימפוניות שנמצאות בראשה".   ב"ווראייטי"   כונתה עבודת המשחק של האס "סנסציונית" בשל יכולותיה לשלב בין מראה מבועת וסקרן. בהמשך נטען כי היא מהווה מין שילוב בין השחקנית ג'ין סיברג (גיבורת "עד כלות הנשימה" של של ז'אן לוק גודאר) לבין הדמויות המככבות בסרטיהם של האחים דארדן. גם ב"הוליווד ריפורטר" ציינו לטובה את המשחק של האס, תוך שימת דגש על עיניה האקספרסיביות. "העיניים מושכות אותך פנימה, וכמעט שקשה לדמיין מה היה קורה אם הדמות הזו היתה פחות משכנעת, שכן לרבים מהדמויות בסדרה לא ניתנו אפילו שמות, שלא לדבר על תכונות אישיות", נכתב שם.

שער בווריאטי והוליווד ריפורטר 

לעליית "המורדת" בנטפליקס בחודש מארס היו אמורות להתלוות ארבע הקרנות בכורה בינלאומיות. השלטים בטיימס סקוור בניו יורק ובברלין כבר הוצפו בפניה רבות ההבעה של האס, אלא שאז הגיעה מגפת הקורונה והאירועים בוטלו. אך מעז יצא מתוק, והמגפה העלתה את נתוני הצפייה של ענקית הסטרימינג לגבהים חסרי תקדים. "המורדת" הוכתרה מיד כהצלחה מסחררת וזכתה לעשרות אייטמים בכלי תקשורת מובילים בעולם. פניה של האס התנוססו במגזיני אופנה וקולנוע יוקרתיים דוגמת "וראייטי" (שם היא זכתה לכתבה נרחבת נוספת גם השבוע), "הוליווד ריפורטר" ואחרים. העובדה שהוחתמה בחודש שעבר בסוכנות CAA, שבה חתומים כוכבים כמו ג'ורג' קלוני וג'ניפר אניסטון, רק מחזקת את מעמדה כאיט גירל החדשה.   זהר 

לצד הכישרון הבולט של האס, שאותו הפגינה גם ב"שטיסל" (בימים אלו היא מצטלמת לעונה השלישית של הסדרה, שעונותיה הקודמות זמינות בנטפליקס) ובסרטים וסדרות נוספים, ניכר שההצלחה של "המורדת" קשורה גם בתכנים שהוליווד אוהבת לאהוב. במרכז הסיפור ניצבת אשה צעירה שמתריסה מול הפטריארכיה של האורתודוקסיה היהודית, בורחת אל עולם חדש ולא מוכר ומפגינה רוח עצמאית שמתיישבת היטב עם ערכי תנועת "מי טו". לכך יש להוסיף את גילוח השיער (שחקניות שמתכערות לרגל תפקיד תמיד זוכות לשבחים בתעשיית הסרטים האמריקאית) ולמידת שפה מאפס, והרי לכם מתכון מנצח לדמות שלא ניתן יהיה להתעלם ממנה בעונת השטיחים האדומים. כמו במקרה של גל גדות, כוכבת ישראלית אחרת שעשתה חיל באמריקה, ההצלחה של האס מדגימה עד כמה אוהבת הוליווד לאהוב דמויות נשיות חזקות ומורכבות. 

האס הדהדה את המסרים הללו גם בראיונות. בשיחה עם השחקנית ג'סיקה צ'סטיין (השתיים עבדו יחד בסרט "אשתו של שומר גן החיות")   עבור "וראייטי", סיפרה האס כי העובדה שכל צוות הסדרה — כולל הבמאית, היוצרות, המפיקות ואפילו הצלמות — היו נשים, היוותה עבורה הקלה משמעותית. "זה תמיד נחמד שיש צוות נשי, אבל בסיפור הזה ספציפית אני מגלמת דמות של אשה שמנסה למצוא את הקול שלה. ממש הרגשתי מוגנת הודות לנשים שעבדו איתי על הסט. הרגשתי שהן מקשיבות לי". היא הוסיפה כי גם בצילומי סצינות המין היה לה יותר קל להשתתף, כיוון שהיתה מוקפת נשים שאיפשרו לה דיאלוג פתוח.  

לפי כל הסימנים, להאס צפויה קריירה משגשגת ומאתגרת בהוליווד. יעקובסון אומרת כי תסריטים ממשיכים לזרום אליה כל הזמן. עם זאת, בעתיד הנראה לעין היא תמשיך להתגורר בתל אביב ולהשתתף בפרויקטים מקומיים לצד בינלאומיים, כפי שעשתה עד כה. משבר הקורונה עיכב את יציאתו של עוד פרויקט בכיכובה — הסרט "אסיה" בבימויה של רותי פרי בר, שזכה השנה בשלושה פרסים בפסטיבל טרייבקה.   "אני לא רואה את עצמי עוזבת את הארץ אבל זה משהו שאני בהחלט חושבת עליו", בראיון לפני חמש שנים. "הייתי ילדה שעמדה בגיל 11 מול המראה עם מסרק ודמיינה שהיא אוחזת בפסלון אוסקר או מיקרופון מעל במה ענקית". אם לשפוט על פי מסלול ההמראה עליו ניצבת האס ברגע זה, לא יהיה מופרך לצפות כי בשנים הקרובות היא תוכל להגשים את חלום הילדות ההוא. 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות