אני באמת רוצה לאהוב את שכם. אני מחפשת את הסיכון של מעצר ו/ או עריפת ראשי, או משהו דרמטי ששווה את זה. רציתי לגלות שהסטריאוטיפים של הפלסטינים כשונאי ישראל הם כוזבים…

השלטים של צה"ל המובילים לשכם מזהירים אותנו שהישראלים אסורים מלהיכנס, כי הם מסתכנים בחייהם. בניגוד להפרדה כפויה זו, קיבלתי את ההצעה של החבר  האנטי ציוני החדש שלי לבקר בשכם ולתת איזו האנשה הומנית לאויבים המדומים שלי

שכם הפכה לטיול שבת שלי. שכם היא, אחרי הכל, העיר העתיקה של שכם המקראית , שבו יוסף נקבר ושבו יעקב התיישב רק כדי לנקום בבניו את האונס האכזרי של בתו דינה. זוהי גם העיר הכי קורה קרובה לבית שלי באריאל.

המחסום לשכם הוסר לפני זמן מה. מישהו באמת יכול לעבור בו החבר שלי , פרנק, הסיע אותנו עם מכונית עם לוחיות ישראליות צהובות. לא יכולתי שלא להבחין עד כמה מלוכלכים היו הרחובות. נראה שמחלקת הניקיון בעיריה לא קיימת. שלא כמו הדרכים שמובילות לאריאל , שבו עצי שקד פורחים, עצים גדלים לאורך הכביש המפריד, עד שמתקרבים לשכםשם העצים נראים כמו מתים. חבר שלי האשים את הכיבוש , ואמר, 'איסוף אשפה הוא מאוד יקר וזה דורש משאבים שהרשות הפלסטינית לא יכולה לספק' . מה לזרוק את האשפה לתוך פחי זבל ולא ברחוב?

זה העציב אותי שפלסטינים מסתובבים בין זוהמה, שהם לא מתגאים  בעיר היסטורית שבשליטתם. אני לא רואה הסיבה שהיהודים וערבים לא יכולים לעבוד יחד כדי להפוך את שכם יפה אם שני העמים מעריכים אותה כל כך הרבה . הדחיפה להפרדה, כי זה-הפתרון " שתי המדינות לשתי עמים" תהפוך לכמעט בלתי אפשרית. ואז אני שואלת את עצמי : האם ייפוי שכם הוא בכלל ערך לאנשים שחיים שם? האם הם יהיו מוכנים לקבל עזרה ישראלית או ידחו אותה פשוט כי זו עזרה יהודית? כי פרנק חושב שהפלסטינים יקבלו אותנו בברכה.

כשהמשכנו לנסוע דרך טלאים רופפים של מבנים , ללא פחד . לאנשים לא היה מושג מי או מה אני. אנחנו רק דואגים להלחם בתנועה המקומית המטורפת. זה היה נחמד להרגיש כמו מיעוט בעילום שם, כמעט כמו תייר בארץ אחרת. החבר שלי שילם עבור חניה במגרש עפר סמוך לקסבה הצפופה. זה הזכיר לי את השוק בעיר העתיקה בירושלים. חנויות מוצרי בצקים עם תבלינים ; חנויות בשר המפרסמות את הסחורה שלהם עם מיצג  טבעי של כבש שחוט וראשי פרה, חנויות בגדים שיכולים היו להיות אופנתיות בשנות ה -90…

אבל שכם ידועה  בעיקר בזכות הכנאפה האלוהית שלה – זול, מלאה בדבש, כל כך מתוק. יכולתי להתמודד  רק עם ביס אחד. על הקירות של המאפייה היו מטויחים עם פוסטרים של הרוצח יאסר ערפאת, ולכן החרמנו את המקום . במקום אחר בכפר סמוך היה זה כנאפה אבל אין סימנים לערפאת. אבל, באמצע הלעיסה, הבחנתי בסימן שונה על הקיר. זה היה שאהיד פלסטיני שנהרג בפעולות צה"ל. הקורבן החזיק רובה.

פרנק הסביר שזה לא פרסומת דתית, קרי של החמאס  שזה נפוץ לפלסטינים לכבד את מי שהם רואים לוחמי התנגדות , בדיוק כמו שהישראלים עושים לכבוד הלוחמים שלהם. אני לא זוכר שאי פעם ראיתי את הדיוקנים של חללי צה"ל על קירות מאפית קפולסקי, שהם מחזיקים את הרובים שלהם. צער, ולא תוקפנות , הוא ההרגש המתאים כאשר מישהו מת.

ואז, שהמשכנו ללכת , הבנו שהרובים היו נושאו של היו . זה היה מייד אחרי הרמדאן , והורים העסיקו את ילדיהם על ידי מתן רובי צעצוע .אבל הם לא נראים כמו צעצועים. הם נראו מאוד אמיתיים. פרנק טען שהאמריקנאם נותנים רובי צעצוע לילדים שלהם כל הזמן. אולי, אבל לא כאירוע חגיגי בעקבות, נאמר, חג המולד. אחרי יום כיפור, הורים היהודים ביותר שאני מכירה מאכילים את ילדיהם או קוראים יחד  ספרים.. פרנק הוסיף וטען כי התחמשות  מגויסי צה"ל בני שמונה עשרה עם רובים אמיתיים היא לא הרבה יותר טובה.

הרגשתי שאנשים נועצים בי מבטים. אני הייתי שונה , למרות הפרצוף האתני שלי וחולצת היג'בס מטריקו. פרנק שמע לחישות מאחורי הגב.

אין כמו קניות ולהירגע קצת ֿ. פרנק קנה בחנות תבלינים מאובקת. הבעלים מיהרו להצביע על פוסטר של מפת ארץ ישראל שהתוותה את הקו הירוק. לא כל המפות, הוא הבטיח לי, מראות את " פלסטין " מחליפה את ישראל. אין כרזות ערפאת בסביבה. ואני, בהכרת תודה, קניתי שמן זית שכם מפורסם בטעם סבון עדין.

גולת הכותרת של היום שלנו בשכם היתה עם קפה נרגילה ערבי טעים בבית קפה נקי נקי. כאילו אנחנו עיר גדולה בירדן. אני רגועה, חשבתי כמה מגניב זה שאני הייתי בשכם , מרגישה חצי נורמלית. אני מודה שכשיצאנו החוצה משכם, הוקל לי. היתה לי אפילו הקלה כשראיתי את הרובים, אלה הרובים של צה"ל במחסום – המטרה שלהם היא להגן על חיינו הישראלים. רובים הם לא משחק ילדים.

 המזכרות שלי משכם, הסבון משמן הזית, סימלה עבורי מה שיכול להפוך לעיר מקסימה, נקיה, וקדושה שבה יהודים וערבים לא צריכים לפחד זה מזה, שבה אלימות ונקמה היא נחלת העבר, באמת . אם רק יהיה סבון פינוק המתנה של הרמדאן –  שההורים יתנו לילדיהם.