Connect with us

גוף ונפש

רגע לפני שאתם מתנפלים על המקרר

Published

on

בולמוסי אכילה גורמים לכם הרגשה רעה, פיזית ונפשית, ובעיקר תחושה של בושה • כמה שיטות וטיפים כיצד לשלוט בעצמכם

בולמוסי אכילה או אכילה לא מבוקרת הם אחד הנושאים הכי פחות מדוברים בתחום הירידה במשקל. אנחנו עסוקים בעליה וירידה במשקל וחיפוש אחר הדיאטה הבאה שתוביל אותנו לתוצאה הרצויה בדרך המהירה ביותר, אבל לא מעט פעמים זו האחות הפחות ״סקסית״ המונעת מאיתנו התקדמות, אכילה לא מבוקרת בכמויות, בלי שום גורם של הנאה אמיתית מהאוכל אלא אקט של אכילה של אלפי קלוריות זמן קצר.

לחץ יכול לגרום לבולמוסי אכילה, להרגשה רעה פיזית ונפשית ובעיקר תחושה של בושה, רגע לפני שאתם מתנפלים על המקרר, הנה כמה שיטות כיצד לשלוט בעצמכם (ובעיקר להבין שזה יכול לקרות לכולם, אבל בהחלט אפשר להתמודד עם זה):

1. אל תוציאו שום מזון באופן מוחלט מהתפריט

ושמרו על תפריט מאוזן במשך היום. לאורך זמן הוצאה מוחלטת של מזונות מסוימים יכולים לגרום לתחושה של קיפוח, ושקיקה למזונות האלה בצורה מוגברת, אנחנו בהחלט יודעים שאנשים במצבי לחץ או ברגעי משבר נוטים לפנות לסוכר ופחמימות פשוטות, יחד עם זאת המנעות מוחלטת גורמת לרוב האנשים לרצות את זה יותר, השתדלו לאמץ צורת אכילה שנוחה לכם ליישום לאורך זמן מבלי להרגיש שאתם מקופחים או מרגישים מנועים ממזונות שאהובים עליכם במיוחד, כמובן הכל במידה וצריך להכנס לתוך השקלול היומי על מנת להמשיך לקדם את תהליך הירידה במשקל.

2. אל תגיעו למצבי רעב קיצוניים ואל תחפשו קיצורי דרך

לא מעט פעמים כאשר אנחנו מדלגים על ארוחות ומגיעים למצבי רעב קיצוניים, אנחנו נוטים לצרוך ולנשנש מכל הבא ליד, במקום לשבת לאכול ארוחה מסודרת ומשביעה, מצב אשר יכול לפתוח צוהר להתחלה של אכילה לא מבוקרת של מזונות לא משביעים העושים לא מעט פעמים טריגר להמשך אכילה לא מבוקרת. כמובן מצב זה מביא לצריכה קלורית גבוהה משמעותית הרבה יותר. כאשר אוכלים לעיתים תכופות יותר או ארוחות משביעות ושומרים על מצב שובע קבוע, יהיה לנו קל יותר להתמודד מול הדחפים ולעמוד יותר טוב באכילה תחת מצבי לחץ ורגש.

3. למדו לזהות את רגעי המשבר ולמדו לנהל אותם

כשאתם מזהים סיטואציה מלחיצה התרחקו מהמקרר או המטבח. צאו לטיול בשכונה, תכנסו למקלחת טובה וארוכה או קחו את הכלב להליכה בפארק הקרוב. סביר להניח שעד שתחזרו הביתה, תשכחו מהגורם המלחיץ או לפחות להתמודד איתו מבלי להשתמש באוכל כגורם מרגיע.

4. זכרו – אתם מנהלים את האוכל ולא הוא מנהל אתכם:

הוציאו מהבית דברים אשר אתם יודעים שקשה לכם לסרב להם, אם עוגות זאת נקודת החולשה לא הייתי אופה עוגת שוקולד ומניחה אותה על במרכז המטבח, אמנם לא מעט פעמים יש לנו דרישה לא מציאותית מעצמנו לעמוד בפני כל הפיתויים כל הזמן, אך במציאות זה לא תופס, ואנחנו צריכים להכין את עצמנו להצלחה ולא לכשלון ובכך זה אומר שתנהלו נכון יותר את בחירות המזון אשר נכנסות אליכם הביתה, בטח כל עוד אתם בתקופה שבה אתם מרגישים שקשה לכם לסרב לאותה העוגה.

5. גם אם הגעתם למצב של אכילה לא מבוקרת הדבר הכי חשוב זה למחרת לחזור לשגרה.

לא מעט פעמים כאשר אנחנו מגיעים למצבים של בולמוסים ואכילה לא מבוקרת בצורה כמעט אוטומטית קורים לנו שני מצבים:
– להמשיך לאכול ללא הרף בימים הבאים – אחד הדברים החשובים ביותר זה לחזור חזרה לשגרה, לקום בבוקר ולא משנה כמה התחושה הפיזית או הנפשית מעיקה , לאכול כמו שצריך במשך היום ,לשתות הרבה מים ולא לגרור את זה לימים נוספים.

– במצב השני יהיה לנו את הצורך לפצות – לדלג על ארוחות למחרת, לעסוק בפעילות גופנית אינטנסיבית ולא מעט פעמים לעבור שעות רבות ללא אוכל, מצב העלול להביא אותנו שוב למצב של רעב קיצוני ושוב אותו מדרוןן תלול היכול להביא אותנו בדיוק לאותו המצב שבו היינו יום לפני. גם אם אתם מרגישים מלאים פיזית נסו לא להגיע למצב של רעב קיצוני יום למחרת על מנת לשבור את מעגל הקסמים הזה ולחזור לאיזון הכי מהר שניתן.

6. אכלו בישיבה וליד שולחן

נכון שבזמן לחץ קשה לשבת לאכול ליד שולחן, הילדים צועקים ברקע, יש המון משימות לסיים והראש עובד שעות נוספות .חלק במנגנון הרעב והשובע תלוי במערכת הראיה , בתהליך הישיבה מול השולחן וכאשר מתרכזים בארוחה בלבד יותר סביר להניח שנצרוך את מה שהגוף שלנו זקוק לו ולא נעבור כל רגע ליד דפלק המטבח או נפצח ונסגור את דלתות המקרר ללא הפסקה , יש חשיבות גדולה להגיע למצב של שובע פיזי על מנת לעזור להתחיל להתמודד עם הקושי של אכילה לא מבוקרת הן בפן הפיזי והן בפן הרגשי.

7. תאכלו אוכל שאתם אוהבים!

אין סיבה לחיות על מזונות לא טעימים, מזונות דיאטה למינם אשר יגרמו לכם להרגיש אומללים , מקפוחים ומסכנים, אל תקטלגו את כל האוכל ״כמותר או אסור", ״רע או טוב״ אוכל הוא אוכל ובשורה התחתונה התזונה הכללית היא זו שמשפיעה על המשקל שלנו ועל הבריאות הכללית שלנו, לא מעט פעמים יש לנו נטייה לחבר מזונות לטוב או רע ובכך כאשר אנחנו מרגישים רע עם עצמנו אנחנו ״ מענישים״ את עצמנו עם המזון ״הרע״, כל עוד יודעים לשלב אותו בתזונה מדי פעם בצורה מאוזנת כלום לא יקרה כלום, ותוכלו להנות גם ממזונות אהובים מבלי להרגיש רגשות אשם.

והכי חשוב מהכל – תבינו שכל תהליך של שינוי לוקח זמן, התמדה וסבלנות, אל תרגישו מובכים לכולם יש את רגעי המשבר הללו, פשוט רובנו נוטים לחלוק יותר הצלחות ולא קשיים, חלק נורמלי מהתהליך הוא לחוות קשיים, החשיבות היא לא לתת לקשיים הללו לעצור אתכם בדרך להגיע למטרה של אורח חיים מאוזן , צמצום בולמסי האכילה והכי חשוב קבלה ואהבה עצמית.

קארין אדוני-בן דוד היא תזונאית, מאמנת ומחברת ספרי בישול ומתכונים בריאים בעברית ובאנגלית. 818-292-3533 ליצירת קשר: www.karinadoni.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

פענוח ציורי ילדים וגרפולוגיה

Published

on

הציור היה ונשאר חוויה קיומית אנושית. הציורים הקדומים ביותר שצוירו על ידי בני אנוש, הם הציורים שהאדם הקדמון צייר על קירות המערות. מהות הציורים הייתה סמלית כאשר בני האדם השתמשו בסימנים וסמלים כדי ליצור קשר, לסמן
דרכים, טריטוריה, אזורי ציד ועוד.

אנו מתחילים לצייר בגיל שנה וחצי לערך כשאנו מציירים לרוחב הדף אנחנו יודעים שאנו מרכז העניינים, אנחנו השחקן הראשי. כשאנו מציירים לאורך הדף אנו אומרים שהדרך שלנו ארוכה, לכן אנו מצמצמים את המקום כדי שהמטרה תהיה נגישה.

כילדים נהגנו לצייר, לשרבט או סתם לשפוך צבע על הדף וכך גם רצוי לעשות בכל מסגרת חינוכית בלתי פורמלית, בעזרת צבעי פנדה, אקריליק או גואש, הילד מוזמן לצייר ולבטא את עצמו ללא בי־קורתיות ושיפוטיות ו״לשפוך״ על הדף ככל העולה על רוחו. למה? כי הדף הוא המראה של ״האני״ בכל רגע נתון שבו אנו מתחילים לצייר והוא משקף כיצד אנו מרגישים או חווים את אותו רגע/אותו יום/אותה תקופה.

הציור מסייע לילד להביע את עצמו ולספר ״מה שלומו ?״ ברגע זה או בכלל. ילדים מעבירים מסרים באמצעות הציור שאותו הם מציירים; זו בעצם השפה שלהם שבה הם בוחרים לתקשר עם הסביבה. מציורים אלה ניתן ללמוד רבות על עולמו הרגשי של הילד, על דימוי הגוף שלו, על המקום שבו הוא תופס את עצמו בחברה ועוד. כך, במהלך חייו לומד הילד להביע את עצמו בציור תוך כדי שהוא מתפתח ומאפשר לעולם החיצוני להיכנס לפנימיותו במקביל להתחזקות מקומו החברתי ורכישת הקודים החברתיים המקובלים. לכן בציורי ילדים אנו נראה (בד״כ) התפתחות ע״פ גילו של הילד והתבגרותו.

שלבי התפתחות הציור

1. שלב השירבוט- גילאים 1.5-3.5

זהו השלב הראשוני והבסיסי שבו הילד מחזיק את הצבע ו״מקשקש״ להנאתו בלי שליטה ובהרבה צחוק וריגוש מהקווים והנקודות המופיעים על הדף הלבן. בהמשך מתחילות צורות (בעיקר עיגולים) וכתמים שהילד נותן להם שם אסוציאטיבי שהוא בוחר בעצמו.

2. השלב הטרום סכמתי – גילאים 3.5-5

תקופת מעבר לציור הסכמתי בו הילד נע בין שירבוט/קשקוש לציור מוגדר ומכוון יותר, כאשר כאן ניתן לראות את הדמות הראשונית שאותה הילד מצייר: עיגול גדול (ראש) וקווים שיוצאים ממנה ומשמעותם רגליים.

3. השלב הסכמתי – גילאים 5-8.5

״סכמה״ כלומר, תבנית. בשלב זה הילד מתחיל לצייר דמויות וחפצים בעזרת ייצוגים הנדסיים, כאשר הצורות הן מה שאנו מכירים ולימדנו את הילד: הבית בנוי מריבוע ומשולש, דמות מצטיירת כראש, גוף, ידיים ורגליים ועוד. סכמה זו משתכללת עם הגיל של הילד, אולם הילד מצייר את מה שהוא למד על העולם ולאו דווקא את מה שהוא רואה ולכן יש לעיתים עיוותים בציור כמו גדלים שונים, בית שקוף שאפשר לראות מה יש בתוכו. כמו כן, בשלב זה אין פרופורציות אלא רק ציור ע״פ גודל החשיבות, למשל: ציור של דמות של אב גדולה יותר מהבית, זה מעיד על ילד שגדל עם אב דומיננטי ומאוד מעריץ אותו.

4. השלב הטרום ריאליסטי – גילאים 8.5-11.5

בשלב זה יש יותר ניסיונות של הילד לצייר את מה שהוא קולט בחושיו, כלומר את המציאות סביבו ולכן נמצא יותר תנועה, פרופיל, עומק ונוכל לראות תיאור מדויק יותר של מציאות חייו. למשל: המכונית של אבא בחנייה, חוג הבלט עם החברות, מסיבת יום ההולדת ועוד. זה המקום שבו נראה השוני הגדול בין הילדים: ילדים עם דימוי עצמי גבוה יציירו את החוגים שבהם הם משתתפים ויציגו עצמם כמנהיגים, ילדים עם דימוי עצמי נמוך יציירו יותר את המשפחה ואת המשחק האינטימי עם החבר שאתו הם מעדיפים לבלות אחר הצהריים. בתקופה זו יש ריבוי סגנונות וחיפוש אחר דרך חדשה.

5. השלב הריאליסטי – גילאים 11.5-19

זה השלב שבו הילדים בד״כ מפסיקים לצייר או/ו להתעניין בציור, אלא אם כן הם נדרשים לצייר במסגרת כזו או אחרת. למה? כי גיל זה המוגדר ״גיל ההתבגרות״ הוא גיל רגיש וביקורתי והפער בין מה שהמתבגר יודע על העולם (וזה המון) לבין יכולת הביטוי (בכתב או בציור) יוצרים תסכול, יש להם דרך הבעה קלה יותר שהיא הדיבור וזה מה שגורם להם לעזוב את האומנות בכללה. כמובן שיש את אלה הממשיכים להשתמש בציור כדרך להבעת רגשות, אידיאות, מחשבות, חלומות וחיפוש עצמי וכן נפגוש את השונה/היצירתי/הייחודי/המשוכלל הבוחר לצייר את עולמו.

ההתפתחות בשלבי הציור הינה טבעית ועל כן חשוב מאוד להורה או למחנך/למדריך, לא להתערב ביצירה של הילד ולא להנחותו מה או איך לצייר. הימנעות ממתן הכוונה מאפשרת לילד לבטא באופן חופשי וספונטני את רגשותיו בצורה לא מילולית וכן לבטא, באמצעות הציור, את אופן ראייתו את העולם והסביבה שבה הוא חי. כמו כן, הציור הוא כלי ביטוי אישי שכל ילד זקוק לו ולכן אסור להציע לתקן את הציור שלו. רצונו של הילד הוא דחף טבעי ואם לא נתערב לו בציור הוא יצייר מה שמכתיב לו הדחף הפנימי שלו, וישקף את חוויותיו ורגשותיו בזמן נתון.

מה על ההורים לעשות כאשר הם רואים את הציור של ילדיהם בכל גיל?

1. בגיל השרבוט יש להתבונן בציור של הילד ולהקשיב לדבריו ולשמות שהוא בוחר לתת לשרבוטים שלו. זו תקופה שלא תחזור על עצמה וחשוב מאוד לתת לילד להבשיל לאט בלי לבקר את מעשיו. זכרו: המטרה שלכם היא לא לגדל ילד צייר או סופר או רקדן, אלא אנו רוצים לגדל ילד בריא בנפשו ובשל שבוחר לעצמו את דרכו בחיים ללא חשש. היצירתיות היא תכונה טבעית ועליכם לתת לה להתקיים בנפשו של הילד בכייף ובאהבה. אם אתם מאוד רוצים לדעת מה עובר על הילד, פנו לאנשי מקצוע בתחום.

2. אין צורך להגזים ועל כל קשקוש/שרבוט של הילד לתת שלל מחמאות מוגזמות כמו: ״אתה מלך״, ״אתה גאון״ או להדריך אותו כיצד לצייר. במצב אידיאלי הילדים לא ‘יודעים׳ שציור זה סמל שמייצג אובייקט .האופציה הזאת מתבררת להם במהלך ההתפתחות וכשהיא מתגלה לילד הוא חווה אותה כמו ‘קסם׳. זוהי למעשה ה״מציאות המדומה״ הכי ראשונית שיש, לכן כדאי לו לחוות את זה בעצמו במהלך התפתחותו.

3. רצוי לעודד את הילד לצייר בצורה כיפית, למשל ע״י הנחת דפים לבנים בשולחן ציור קטן שמותאם לילד עם חפיסת צבעי פנדה שלמה המונחת בהישג יד. הילד ייגש לבדו לשולחן ויצייר להנאתו. בהחלט אפשר לצייר לידו בשולחן.

4. חשוב מאוד לאפשר לילד לצייר לבד ולא ״להדריך״ אותו או ״לצייר בשבילו״. באמצעות הציור הילד חוקר את העולם, מגלה צבעים וצורות וחש שליטה במציאות, דבר המאפשר לו סיפוק עצמי. כמו כן, מדובר בהתפתחות של המוח והכנה לשפה וכתיבה (תאום יד-עין, מוטוריקה עדינה).

המשך לקרוא

גוף ונפש

״דלתות מסתובבות״ בחינוך ולמידה

Published

on

על אימוץ כללים שלא מתאימים למשפחה, והבנה של כללי משחק חדשים כדי שלא נאבד שליטה

החיים הם בחירה אחת גדולה שכן גם למי שמאמין שהגורל כתוב, הוא יודע בתוך תוכו שהרשות נתונה והדרך שלו היא זו שתקבע בסופו של דבר את המקום שאליו הוא יגיע. ומה קורה אחרי שבחרנו? הרבה אנשים תקועים זמן רב עדיין במקום של ״אילו הייתי בוחר אחרת…״ וזה בהחלט משפיע עליהם, ולא לטובה. למה? כי בחירה משמעותה ויתור על דבר אחד על מנת להשיג דבר אחר טוב יותר/פחות טוב, זה לא משנה כרגע מה התוצאה שלו, אלא עצם העניין שאנחנו לא יכולים לתפוס הכל בידיים הקטנות שלנו ולכך בדיוק נועדה הבחירה.

אין ספק שאנחנו מכוונים למקום הטוב ביותר בכל דבר שאנחנו עושים, ובעיקר בחינוך ילדינו, אבל מה לעשות שלא תמיד זה יוצא לנו הכי טוב או בדיוק כמו שרצינו כי נתקלנו בקשיים שלא ידענו בהכרח כיצד לפתור, אימצנו כללים שלא התאימו למשפחתנו, לא הבנו את כללי המשחק החדשים ואיפשהו בדרך איבדנו שליטה, אבל כבר היה מאוחר מדי.

ההצגה חייבת להימשך

אנסה להדגים את דבריי ולהמחישם באמצעות דוגמה מבית הספר: כמורה, יש לי המון תלמידים בכיתה ובכל שיעור אני צריכה לבחור את הדרך שבה אני מעבירה את החומר לתלמידיי ואת המילים שבהם אני בוחרת להשתמש. זה ברור נכון? יופי. אבל יש מיליון דרכים להעביר את החומר הנלמד, אז איך אני יודעת איזו דרך מתאימה כעת?

אז אתם בטח חושבים שאני לא מכירה את התלמידים שלי?? ממש לא. אני מכירה את כולם, העניין הוא שדרך לימוד אחת אינה מתאימה לכולם ולכל נושא בחומר הנלמד. אבל, ההצגה חייבת להמשיך ואני בכיתה יחד איתם מדברת על החומר הלימודי ומנסה לרתום את הכיתה להאזין לדבריי. לשמחתי, הרוב הגדול אכן מקשיב ומשתתף ולוקח חלק פעיל בשיעור, אבל ישנם כמה תלמידים שהם לא איתי אלא במקום אחר. ומה הסיבה לכך? יכול להיות שהחומר משעמם אותם, יכול להיות שהם לא מבינים אותי, יכול להיות שהם חושבים עכשיו על החברים/ההורים/המבחן הקרוב או שיכול להיות
שהם פשוט לא מסוגלים להבין אותי.

וכאן אני נכנסת לתמונה, בוחרת בתלמיד אחד מבין כמה שאני יכולה כעת לעזור לו באמצע השיעור. זה הזמן שלי לתת מטלה לכיתה ולגשת בעדינות לתלמיד שאני יודעת בוודאות שהוא לא לומד. אני מנסה לברר מה עובר עליו ומדוע הוא אינו משתתף. הוא משיב לי שאינו מבין את החומר למרות שהסברתי בצורה טובה (״זה לא את, המורה, זה אני שלא מבין כלום אף פעם״) ואני מנסה להסביר לו שנית ואף להדריך אותו במציאת התשובה. אני שמה לב לכך שזה עדיין קשה לו מאוד. גם את השאלה הבאה הוא מנחש ולא מצליח כי משהו שם, אצלו, בחשיבה לא עובד בדרך הרגילה.

אני ממשיכה את השיעור ומתקדמת בחומר הנלמד. כשהצלצול מגיע כולם יוצאים במהירות האור מהכיתה ומתפרקים בספסלים שבחצר הגדולה. אני עדיין חושבת על התלמיד שקשה לו מאוד בהבנת הנקרא ונזכרת בעוד שני תלמידים שלא הספקתי לגשת אליהם וחושבת מה היה קורה אילו הייתי ניגשת לאחד מהם ועוזרת לו מעט והוא היה כן מבין ומשתלב בשיעור?

כמו הסרט ״דלתות מסתובבות״ כל דלת או נתיב, החלטה ומעשה מובילים לכיוון אחר שתוצאותיו יגלגלו אותנו ואת האחרים סביבנו למקומות אחרים בזמן אחר. ההפסקה קצרה מדי ואני ממהרת לשיעור בכיתה הבאה. אני בטוחה שמחר, בשיעור של הכיתה שבה הייתי היום, אני אנסה לגשת לתלמיד אחר כדי לעזור ובהמשך אני גם אפנה להוריו או ליועצת של התלמיד המתקשה שפשוט לא מסוגל ללמוד ״כמו כולם״ וזקוק להכוונה אישית ו/או לסיוע לימודי צמוד.

מה, אם כן, ברצוני להציג בפניכם?

כל תלמיד הוא שונה. כל ילד הוא שונה. בכל רגע הילד תופס את עצמו בצורה אחרת אשר משפיעה עליו מאוד. אתם, ההורים וגם אנחנו, המורים, לא יכולים להגיע אליו באותה דרך, לא יכולים לדרוש מכולם אותו דבר, לא יכולים לצפות שכל ארבעת ילדינו בבית יהיו בדיוק אותו דבר: לכל אחד מחשבות משלו, רגשות משלו, קשיים משלו. יש פתגם מפורסם שאומר ״לא כל האצבעות שוות״. וזה היופי שבפסיפס האנושות הזו הנרקמת לה מדור לדור ולכל אדם ייחוד משלו.

אז מה עושים?

1. קודם כל מבינים שזה כך. דהיינו, מבינים שהילד לא בהכרח ש״הוא לא רוצה״ אלא לעיתים הוא ״לא יכול״ באמת.

2. מנסים לברר בכל דרך אפשרית מה הקושי של הילד? מה עובר עליו? מה באמת מעסיק אותו ולא מאפשר לו להצליח בלימודים/בחברה.

3. מנסים לגשת אליו בדרכים שונות וליצור תקשורת מקרבת, כזו שתעודד שיח אתו ורצון שלו לשתף פעולה.

4. לא מודדים את הילד על פי ״אמות מידה מקובלות״ שכן לא כל התלמידים יכולים להוציא ציון 100 במבחן או שיהיו להם המון חברים, אלא יש כאלה שהיכולת שלהם נמוכה יותר ועליהם לקבל עזרה נוספת מחוץ לשעות הלימוד הן בפן הלימודי והן בפן החברתי.

5. מבינים שכל יום הוא יום חדש ולכן עלינו לאמץ לעצמנו גישות שונות לתקשורת עם הילדים שלנו: פעם על ידי הצבת גבולות ברורים, פעם על ידי שחרור והעברת האחריות לידיים שלהם, פעם על ידי מתן עזרה וכו׳.

6. לזכור תמיד שעלינו לאפשר לילד ולעודד אותו להתפתח ולהתמודד עם משימות מורכבות שכן למרות הקושי, אם הוא לא יוותר ויצליח בסופו של דבר הוא יחווה הישג משמעותי בחייו.

7. לא לוותר לילד לגמרי! ילד שמתקשה או מסרב לבצע משימה, יש הורים שהגישה שבה הם נוקטים היא להסיר את הקושי מדרכו, שמא זה יפגע בנפשו והתפתחותו. למשל ילד שמתקשה לכתוב – הפתרון הוא להפחית, להקל עליו, במקום לתמוך ולעזור לו להתאמן, לתרגל, על מנת שיתקדם ביום שלמחרת.

8. יש לאפשר לילד לחוות ״חוויות בונות״ של התגברות על קשיים, הן במישור הלימודי והן החברתי, ולא למהר למנוע מהם תסכולים והת־מודדויות בוני אישיות. חשוב לתת לילד תחושה של מסוגלות עצמית, שהיא תוצר של מאמץ ועמל להתגבר על קשיים מצמיחים שהוא נתקל בדרכו, לכן ילדים שאינם רוכשים את חווית הבנייה מתוך התמודדות והתאמצות יהיו חסרים את האמונה בעצמם וביכולתם להצליח.

המשך לקרוא

גוף ונפש

הרכיב הסודי של המצוינות

Published

on

כישרון זה מצוין, אבל בשביל להגיע להישגים צריך התמדה, סבלנות מברזל ואורך רוח

כשחושבים על אנשים שהשפיעו על המדע, הספורט, התרבות והטכנולוגיה נהוג לחפש איזו יכולת קוגניטיבית מפותחת, קליטה מהירה, חוש קצב פנומנלי, קואורדינציה מרשימה וכריזמה מכשפת. אלא שכישרון זה חשוב, אבל הוא לא מה שמבדיל בין אנשים שהצליחו לאלה שלא. למשל אייזק אסימוב, סופר יהודי אמריקאי, הוגה דעות וביוכימאי, כתב בימי חייו יותר מ-500 ספרים. בחישוב פשוט, האיש היה צריך לכתוב ספר באורך מלא כל שבועיים במשך 25 שנים.

הוא היה בסך הכול בן אדם. מה שהפך אותו לאייזק אסימוב היה עיקרון מעניין שהוא דבק בו: להיות בעשייה תמיד. "כשהרגשתי תקוע לא ישבתי מול דף לבן ובהיתי באוויר, אלא עשיתי משהו. כתבתי תדריך, מאמר, סיפור קצר או קראתי רעיונות". וכך, מדי בוקר היה לסופר המהולל טקס כתיבה. כל כתיבה, לא משנה מה איכותה, סוגה או אורכה. 

במקום אחר ובזמנים אחרים, אנג׳לה דאקוורת לימדה מתמטיקה בבית ספר במנהטן. בסוף תקופת המבחנים הראשונה היא הבחינה בתופעה משונה: חלק מהתלמידים הכי כישרוניים במתמטיקה, אלה שהבינו במהירות את החומר וידעו ליישם אותו, קיבלו ציונים בינוניים. לעומתם, חלק מהתלמידים הפחות מוכשרים, שהתקשו להבין את החומר, השיגו ציונים מעולים. שנה לאחר מכן לימדה דאקוורת תלמידים מצטיינים בבית ספר בסן פרנסיסקו. התופעה המפתיעה קרתה שוב. כשחקרה דאקוורת קצת יותר את העניין, היא גילתה שהתלמידים החלשים והמצליחים התאפיינו בדפוס התנהגות דומה – הם הציקו לה בשאלות, דרשו הסברים חוזרים ולא הפסיקו לנסות להשתפר.

בהמשך גויסה דאקוורת למצוא את ההבדל בין הנושרים לשורדים בתכנית המצוינות של האקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט, שנחשבת לסמן של קבוצות עילית. בכל שנה מתחילים את הליך ההרשמה כ-14 אלף תלמידי תיכון, 4,000 תלמידים משיגים את ההמלצות הנדרשות ורק 2,500 עומדים בסף הציונים והכושר הגופני. לבסוף מתחילים ללמוד רק 1,200 צוערים, ו-20 אחוזים מהם נושרים בחודשים הראשונים של מה שנחשבת תקופת האימונים הקשה ביותר מבחינה פיזית, רגשית ומנטלית. בבדיקה שערכה עלה רכיב הקסם שוב : "הנשארים בתכנית לא הרימו ידיים מעולם", סיפרה דאקוורת. "מבחינתם, ויתור לא היה אופציה. הם ידעו מה הם רצו, והיו מוכנים לעבוד קשה ולהתמודד עם כל אתגר ותסכול בדרך לשם". כשהחלה את לימודי הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה היא כבר ידעה שתחקור דבר אחד – מהו הרכיב החמקמק שמהווה מקפצה להצלחה?

עד כמה אתם נחושים להגשים חלומות?

דאקוורת שמעה שוב ושוב בחייה שהיא לא מתאימה לתיאור "גאון". למרות זאת, זכתה במלגה של "קרן עמיתי מקארתור", המכונה גם מלגת הגאונים, שמוענקת לחוקרים יצירתיים ופורצי דרך. בהרצאת ה-TED שלה היא אומרת: "אני מכירה אנשים רבים שהם חכמים ממני. העבודה שלי אינה סתם עבודה, היא הייעוד שלי. אני מציבה לעצמי אתגרים כל יום, וכשאפול אקום על רגליי. אולי לא אהיה הכי חכמה, אבל יהיה לי הכי הרבה גריט (Grit). מהו אותו גריט? שילוב של התמדה ותשוקה". דאקוורת מספרת שהתמדה ותשוקה משפיעות על הצלחתו של אדם יותר מאשר כישורים מולדים ומנת משכל. היא ניסחה משוואה פשוטה שמסבירה את זה:

כישרון*מאמץ = מיומנות

מיומנות*מאמץ = הישגים

כלומר, להשקעה ולמאמץ יש השפעה מכריעה וכפולה על ההישגים. החלק החשוב במשוואה יהיה ברור לכל מי שפתר משוואה פשוטה בימיו: גם אם יש לכם כישרון בלתי נדלה, מאגרים של ידע ויצירתיות משתפכת, אם תכפילו אותם במאמץ אפסי תקבלו אפס הישגים. דאקוורת גם פיתחה מדד שבוחן את מידת הגריט שלכם. המדד מורכב משאלות כמו "האם כישלונות מייאשים אתכם?", "האם אתם זונחים במהירות מטרות שהתלהבתם מהן?" ו"האם אתגרים גורמים לכם לוותר?". 

איך מפתחים התמדה, סבלנות מברזל ואורך רוח להמשיך גם אחרי כישלון? טוב ששאלתם. בספרה "גריט", שהגיע בן לילה לרשימת רבי המכר של העיתון "ניו יורק טיימס", מפרטת דאקוורת כיצד כל אחד יכול להשיג לעצמו מהתבלין הנפלא הזה:

1. התעניינו: גריט אינו רק היכולת להתמיד במשהו, אלא שילוב של תשוקה והתמדה. אם תתמידו בעבודה שאתם שונאים לא תהיו מצוינים. תשוקה תגרום לכם להתאמץ, להשתפר, לחקור ולשנות, וכל זה תוך כדי סיפוק והנאה. מציאת עניין ומשמעות יכולים להיות תהליך ארוך, אך בסופו תמצאו את הכיוון או את הפעולה שבאמת אכפת לכם מהם.

2. מצאו את המשמעות שלכם: אם ציירתם ציור גרוע אבל מעולם לא חלמתם להיות פיקאסו, השמים כנראה לא ייפלו. אם הצבתם לעצמכם מטרה שהיא-היא משמעות חייכם, לא תוכלו לוותר עליה בקלות. מצאו משמעות עמוקה בעיסוק שלכם, והציבו אותה מולכם. בדרך הזאת תוכלו לנסות שוב גם אחרי כישלון או אכזבה. העיכובים בדרך יתגלו כשיעורים טובים ללמוד מהם, וכל פעולה סתמית ומשעממת תיעשה מהנה יותר. ֿ

3. היו אופטימיים: אופטימיות היא מצרך חשוב לכל שלב בחיים, אבל בעיקר לעשייה משמעותית. השתמשו בשפה חיובית לתיאור הצלחות, גם אם הן קטנות. חגגו ניצחונות בדרך, ועודדו את עצמכם לעבור בין עצירה או עיכוב לעשייה מחודשת.

4. הפסיקו להאמין בנסים: בכל פעם שאתם מסתכלים על אדם מוכשר וחושבים "אל אלוהים, איזו מתנה הוא קיבל", פיית גריט מתה איפשהו בעולם. בעצם חיזוק ההנחה שגאונות וכישורים הם מתנת טבע, אנחנו מחזקים נטיות פסיביות והורסים כל טיפת מוטיבציה שהיתה לנו. אם הם גאונים בגלל תמהיל גנטי קסום, אנחנו כנראה לעולם לא נהיה כאלה. אם הם מוצלחים בעקבות התמדה והשקעה, לכולנו יש אפשרות להגיע לשם.

5. העריכו השקעה: השקעה, מאמץ והשתדלות הם מרכיבים שסובלים מיחסי ציבור גרועים. הם הרבה פחות זוהרים מנקודת הסיום. הם כוללים שעות של ניסוי וטעייה, כישלונות, תחקיר, לילות ללא שינה, זיעה, דם ויזע. הקפידו לבטא בקול רם הערכה דווקא לניסיונות הללו. תגמלו את העובדים, את הילדים ואת החברים שלכם על מאמציהם. התגאו בתהליכים מרשימים שעשיתם גם אם אלה לא הביאו לכם ניצחון. 

ההבנה שהצלחה תלויה בתשוקה ובהתמדה מפחידה ומרגשת גם יחד. מרגשת מכיוון שגם אם התחלתם את חייכם בנקודת פתיחה טובה פחות, וגם אם לא הייתם המצטיינים של כיתתכם תוכלו להגשים את חלומותיכם. מפחידה מפני שהתירוצים של "אני לא חכם מספיק", או "אני לא מוכשר כמוהו", כבר לא רלוונטיים. השביל המוביל להצלחה משמעותית הוא ארוך, ודומה הרבה יותר לריצת מרתון מאשר ספרינט. אך הוא מבטיח הצלחה מעל לכל שיעור, משמעות אישית ואמיתית וחיים של סיפוק. שווה, לא?

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות