Connect with us

ארה"ב-ישראל

ראש ממשלת היהודים

Published

on

הוא מרבה להיפגש עם ראשי מדינות, הפך ל"שריף" של האנטישמיות, וניער את הגוף המיושן שאליו נכנס • יו"ר הסוכנות היהודית יצחק (בוז'י) הרצוג, סוגר שנה בתפקיד

בית הספר היהודי "אורט" בבואנוס-איירס לבש חג: דגלי ישראל נתלו בכל פינה, הכיתות צוחצחו והקירות קושטו. הסיבה למסיבה הזו שהתקיימה לפני מספר חודשים, הייתה ביקורו של יו"ר הסוכנות היהודית. ולא רק בבית הספר התרגשו – שלל אירועים נערכו בקהילה סביב הביקור הממלכתי. רק כמה חודשים קודם לכן, עוד נאלץ היו"ר המדובר, יצחק (בוז'י) הרצוג, להיאבק בתככים פנימיים במפלגת העבודה ובמתחים בתוך האופוזיציה. ופתאום, הוא מתקבל בכבוד מלכים בקהילה החזקה והציונית הזו, כאילו היה ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. על רקע צלילי השיר "אני ואתה נשנה את העולם", נכנס הרצוג חנוט בחליפה, ובליווי רעייתו מיכל נופף לשלום למאות ילדים לבושים חולצות כחולות ואוחזים דגלי ישראל קטנים. "אהבת ישראל מדברת מן הקירות – מרגש בטירוף!" כתב בעמוד הפייסבוק שלו.

היו שהרימו גבה כאשר שמו של הרצוג עלה כמועמד להחליף את נתן שרנסקי כיו"ר הסוכנות היהודית. הרי מדובר באדם שהיה כמעט ראש ממשלה, שנמצא בתפקיד פוליטי בכיר ויוקרתי – למה שירצה לעזוב בשביל תפקיד שהוא אמנם ממלכתי ובכיר, אך בגוף שנמצא בבעיה תקציבית חמורה, מעמדו הולך ומדרדר ותדמיתו הציבורית בעייתית?

בשבוע שעבר, ב-1 באוגוסט מלאה שנה לכהונתו של הרצוג בתפקיד היו"ר. שנה לאחר שנכנס לתפקיד, נראה שהרצוג נמצא במקום הכי טבעי עבורו: פגישות עם ראשי מדינות, ראשי קהילות יהודיות ופילנתרופים, שבהן הוא מקבל כבוד מלכים. האקזיט הפוליטי רק מוכיח את עצמו יותר, נוכח מצבה הנוכחי של מפלגת העבודה שהרצוג עזב הנמצאת במלחמת הישרדות של ממש.

לצורך הבנת מצב הארגון: כ-100 עובדים בסוכנות היהודית יצאו בשבוע שעבר לפנסיה מוקדמת בעקבות קיצוצים רוחביים מהותיים, מה שמעיד כי הארגון כבר איננו חזק ומרכזי כשהיה. מצד שני, זו גם הוכחה לכך שהרצוג מצעיר את הארגון, מביא רוח חדשה, מחבר את הסוכנות לרשתות החברתיות באופן שלא הכירה קודם לכן, ומנסה לחפש ייעוד ומטרות חדשות. במקביל התקיים אירוע העלייה השנתי של הארגון, אשר חוגג בעיקר את העלייה מצרפת. מבחינה זו, מדובר דווקא בשנה קשה: עד כה הגיעו לישראל פחות מאלף עולים מצרפת, לעומת כ-8,000 עולים בשנת השיא (2015 הסוכנות היהודית וממשלת ישראל לא הצליחו לנצל את המומנטום ההיסטורי, ולא עושה רושם שמישהו מתאמץ במיוחד.

שריף מול האנטישמיות

היו שחשבו שהעובדה כי הרצוג נבחר ליו"ר הסוכנות למורת רוחו של נתניהו תגרום לו לרצות לפגוע בארגון אך בפועל המצב נשאר כשהיה, והשניים אף נפגשו כדי לדבר על מצב העולם היהודי. הרצוג נכנס לבניין ההיסטורי של הסוכנות היהודית ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים בסערה: הוא הביא עמו את כל הצוות המלווה אותו בשנים האחרונות, והתחיל לירות לכל הכיוונים.

אין כמעט אירועים העוסקים באופן כזה או אחר בעולם היהודי, באנטישמיות, בציונות או ביהדות שהרצוג לא נוכח בהם. עובדי הסוכנות, ובמיוחד בלשכת המנכ"ל, מעידים שהם עובדים פתאום שעות נוספות. היו"ר החדש הוא לעיתים האחרון שמכבה את האור, נפגש ללא הרף עם גורמים מהארץ ומהעולם. במקביל, הנוכחות ברשתות החברתיות החייתה את הארגון כלפי חוץ, והחלה לחשוף את פעילותו גם לאנשים שלא הכירו את העשייה.

הרצוג גם בחר בחוכמה את המנכ"ל שיחליף את אלן הופמן, שצמח בארגון ונחשב לאוטוריטה: הוא מינה לתפקיד לראשונה אישה, אמירה אהרונוביץ', שגם היא גדלה בארגון. בכך אותת הרצוג לעובדים שהוא מתכוון אולי לעשות שינויים, אך סומך דווקא על אישה מבפנים שתסייע לו במהפכה. הוא גם טס הרבה יותר משרנסקי ומבקר מדי חודש מבקר בכמה שיותר קהילות יהודיות. הצוות הקרוב מעיד שהנסיעות לחו"ל עם הרצוג הן מתישות: הפעילות מתחילה לפנות בוקר ומסתיימת בשעת לילה מאוחרת, הימים מלאים בפגישות, ראיונות וכנסים. הוא לא מנצל את הגיחות המרובות לשופינג או לבילויים. 'וורקוהוליק' במלוא מובן המילה.

הרצוג גם הפך עצמו למעין "שריף" של העם היהודי בתפוצות: הוא מתייחס ללא הרף לסוגיית האנטישמיות, הנמצאת בעלייה ברחבי אירופה ואף בארצות הברית. זאת, הן מול רשויות אכיפת החוק המקומיות בכל מדינה, והן ברמת המנהיגים תוך קידום מאבק עיקש נגד חלחול אנטישמיות למוסדות הפוליטיים בארצות רבות. את העבודה הזו הוא עושה באמצעות הפיכתו של דובר הסוכנות, יגאל פלמור, איש משרד החוץ, לראש המחלקה המדינית של הארגון. בכך בנה לעצמו הרצוג מעין משרד חוץ קטן, שמחבר אותו לכלל הנושאים המדוברים.

הוא כמעט נבחר להיות ראש ממשלה, וכשזה לא קרה, הוא החליט ללכת לאתגר הבא: ראש ממשלת העם היהודי", אומר עובד בארגון, וזה אכן ניכר בפעילותו של הרצוג. הוא ממצב עצמו כמי שנפגש עם שועי עולם, מנסה לפייס גורמים בעולם היהודי ובישראל, נואם באירועים ממלכתיים ובינלאומיים, ודואג להיות שותף לכל מהלך גדול באקו-סיסטם היהודי עולמי.

עולם הארגונים היהודיים סער בחודשים האחרונים כשנודע כי בסוכנות היהודית מקיימים את מה שהם מכנים "מעבדה": כינוס של 150 מנהיגות ומנהיגים יהודים מרחבי תבל בניו-ג'רזי, שם החלו לנסח מטרות חדשות לארגון בן 90 השנה. עד סוף השנה האזרחית, צפוי הרצוג להציג את הממצאים של התהליך העמוק, ולהודיע על הכיוונים החדשים של הארגון.

לפני כעשור היה זה היו"ר שרנסקי שהחליט כי תחום ה"עלייה" לישראל לא יהיה עוד יעד מרכזי של הארגון, וכי יש להתמקד בחיזוק הזהות היהודית של הצעירים היהודים בעולם. בתקופתו של שרנסקי גם הופרטה העלייה באופן חלקי: ארגון "נפש בנפש" הוא האחראי הבלעדי על העלייה מצפון אמריקה, ובשנים האחרונות נכנסה לחלל זה גם הקרן לידידות", שמאיימת לנגוס בפעילות באמצעות הקניית הטבות נוספות לעולים שמגיעים דרכה. נראה שהפוקוס של הרצוג הוא פחות בנושא העלייה לישראל, ויותר בחיבור בין הקהילות השונות.

יוזמות רבות יצאו ממשרדו של הרצוג בשנה האחרונה, והוא נפגש עם בכירים מכלל המגזרים היהודיים בישראל ובעולם כדי לנסות לגשר על פערים ביניהם. בריאיון שקיים לפני כמה שבועות לסוכנות הידיעות היהודית-אמריקאית Jta, אמר הרצוג כי הוא מרבה להיפגש עם הנהגת הימין בישראל בניסיון למנוע מחבריה להתבטא באופן פוגעני. בנוסף, הוא בקשר עם קבוצות במגזר החרדי בישראל ובעולם, ואפילו ביקר בישיבה החרדית-ליטאית "לייקווד" שבניו-ג'רזי, אחת משתי הישיבות הגדולות בעולם (יחד עם ישיבת מיר בירושלים) – זאת, כמובן, בנוסף למפגשים המתבקשים עם ראשי הזרמים והארגונים היהודיים היציגים.

אהוד מימין ומשמאל

כיאה לפוליטיקאי משופשף בעידן הנוכחי, להרצוג כאמור נוכחות מרשימה ברשתות החברתיות: קרוב ל-130 אלף עוקבים בפייסבוק וכ-50 אלף עוקבים בטוויטר. הוא מעלה מדי יום כמה וכמה ציוצים אודות פגישותיו ועבודתו, ומתייחס להרבה מאוד אירועים שעל סדר היום. בסביבתו אומרים שהרצוג הנחה "להעלות את הפרופיל התקשורתי של הארגון בארץ ובעולם כארגון
היהודי הגדול ביותר, ומתוך הבנה של העולם החדש".

ואמנם, בשנה הנוכחית זינקה פעילות הארגון בכלל המדיות השונות בעשרות אחוזים. גם בתקשורת ניתן לראות עלייה בפרסומים על הסוכנות היהודית. ההבדל אינו רק בכמות: הפרזנטור של הארגון הוא הרצוג, ורק הרצוג, וזאת בניגוד למה שהיה בתקופתו של שרנסקי. וכמו במערכת הפוליטית, גם בסוכנות קשה למצוא אנשים שידברו על הרצוג באופן שלילי. הוא אהוד ומוערך מימין ומשמאל, כאיש ציבור אידיאליסט וציוני. יש עובדים שאומרים כי "אנחנו לא מבינים מה הכיוון שלו ומה הנושא האסטרטגי שהוא יקדם, אבל אין ספק שהוא נוכח מאוד. נמצא בכל אירוע, מבקר בקהילות ולומד על כל הפעילות של הסוכנות בארץ ובעולם". עובדת אחרת מותחת מעט ביקורת: "אני לא מבינה למה הוא צריך להיות מעורב בכל דבר שקורה. שרנסקי האציל הרבה יותר סמכויות".

בזכות יחסי האנוש שלו, שיקם הרצוג שיתופי פעולה שנפגעו בשנים האחרונות. הראשון והמהותי שבהם הוא עם משרד התפוצות, בראשו עמד עד לא מזמן נפתלי בנט. בלשכת בנט היו מכנים את הרצוג בהומור "אדוני הנשיא", ומערכת היחסים בין השניים הייתה טובה מאוד. בתקופת שרנסקי זרם הרבה מאוד דם רע בין הסוכנות לבין המשרד המדובר, בעיקר סביב הקמת מה שכונה אז "היוזמה המשותפת" ומכונה כיום "מוזאיק יונייטד" סדרת מיזמים לחיזוק הקשר עם העם היהודי. שני הגופים קידמו את היוזמה עם משרד ראש הממשלה, ולבסוף הסוכנות היהודית נשארה בחוץ.

במסגרת מערכת היחסים שנבנתה מחדש עם משרד התפוצות, יזמה הסוכנות כמה שיתופי פעולה: "שלום קור" – חיל שלום של העם היהודי; "מיזם ההשמה" גיוס מורים לבתי ספר יהודיים ברחבי העולם, מכל העולם (ולא רק מישראל, כפי שעושים בשליחות הוראה); ומיזם "שליחים לקהילות קטנות" – שבמסגרתו יוצאים שליחים דוברי שפות לתקופות קצרות כמה פעמים בשנה לקהילות יהודיות מבודדות, בהן אין שליחים קבועים. כמו כן הרחיב הרצוג את העבודה עם משרד החינוך, המשרד לעניינים אסטרטגיים, משרד העלייה והקליטה, משרד החוץ ועוד.

הסוכנות נמצאת בבעיה כספית קשה מאוד. הרצוג החליף את גייס הכספים של הארגון, והחל ליצור מערכות יחסים עם קרנות פילנטרופיות. קרן צ'לסי של רומן אברמוביץ' שפועלת נגד אנטישמיות ברחבי העולם, תרמה 5 מיליון דולר למלחמה באנטישמיות; קרן משפחת רודרמן תומכת בפעילות הסוכנות היהודית למינוף השליחים החוזרים כסוכני שינוי בחברה הישראלית;

וכעת נמצאת הסוכנות במו"מ מחודש עם הקרן לידידות שבעבר הייתה תורמת מיליונים מדי שנה, זרם שנפסק בשל עניינים פרסונליים. בסביבתו של הרצוג מסבירים שהוא איננו רואה בארגונים היהודיים מחוץ לסוכנות היהודית מתחרים. "הוא מסביר שיש ארגונים טובים מאוד בתחומם, וצריך לשתף עמם פעולה למען המטרות הגדולות של העם היהודי".

היעד: נשיא המדינה?

כאמור, אחד המיזמים שהרצוג מקדם הוא ה"שלום קור", שנועד לקרוץ לצעירים יהודים בעולם אשר בעיניהם עיקר היהדות הוא "תיקון עולם". הסוכנות הקימה, יחד עם "מוזאיק יונייטד" ומשרד התפוצות, מעין חיל שלום יהודי שאמור להרחיב באופן דרמטי את האפשרויות לעסוק בתיקון עולם בתוככי הקהילות היהודיות ומחוצה להן, כולל באוכלוסיות מדינות עולם שלישי – תוך עשייה משותפת של ישראלים ויהודים צעירים. המטרה: "עולם טוב יותר", ואגב כך "לשרת את שמה הטוב של ישראל בעולם".

נושא שהרצוג קידם ממש בתחילת הקדנציה שלו הוא המאבק למען עליית בני הפלשמורה הנותרים באתיופיה. בכך הרצוג בעצם מהווה אופוזיציה לממשלת ישראל, שמתמהמהת בהעלאתם של כ-8,000 הנותרים. "הוא לא משפיע על הארגון אלא על דעת הקהל", אומרת עובדת ותיקה, "וברמה הזאת הוא הצליח מאוד, אולי יותר מאשר העבודה הפנים-ארגונית. אף שיש צמצום ענק בכוח אדם, של עשרה אחוזים, וצמצום של פעילות – מבחוץ אנשים חושבים שמדובר בגוף אדיר וחזק כפי שהיה פעם, עם רבבות עובדים".

היותו של הרצוג בנו של נשיא מדינת ישראל בעבר, ונכד של רב ראשי, מחזקת מאוד את "המותג" שלו. עם זאת, אין להשוות את מעמדו למעמד הסלב של שרנסקי, שהוכר כאסיר ציון המפורסם בעולם ויהודי ארה"ב נלחמו לשחרורו. פנסיונר של הארגון אומר: "בעבר, כששרנסקי היה מתראיין, לא תמיד היה כתוב בכתבות שהוא יו"ר הסוכנות, כי הוא היה שרנסקי, מותג בפני עצמו. אצל בוז'י המצב שונה – הוא מאוד מזוהה עם הארגון, הייחוס המשפחתי אמנם עוזר לו, אבל הוא עדיין עומד בפני עצמו. מאידך, שים לב שבוז'י מתחבר פתאום מאוד לרקע המשפחתי שלו, ובכך מנסה לבנות תדמית מאוד ממלכתית, לקראת התמודדות אפשרית לתפקיד
נשיא המדינה".

זו בעצם שאלת מיליון הדולר: האם הרצוג הגיע לסוכנות לקריירה ארוכה, או שמא לתפקיד ביניים? סביר להניח שזו לא התחנה האחרונה שלו. עובדת מספרת ש"אצל שרנסקי היה ברור שהעולם הפוליטי מאחוריו, ושבמקרה הטוב הוא יעבוד במוסד ציבורי כזה או אחר עם פרישתו. אבל במסדרונות הבניין ברור כיום לכולם שבוז'י לא מתכוון להישאר כאן לשתי קדנציות".

האפשרות שכולם מזכירים היא התמודדות על תפקיד נשיא המדינה, אך יש שאינם שוללים חזרה לפוליטיקה. אם יוצע לו לחזור לתפקיד בכיר, מבלי להצטרך לכתת רגליים ולעבור פריימריז – יש סיכוי טוב שהוא ירצה לחזור, אולי כדי לאחד את מפלגות השמאל", אומרים בסוכנות. כל זאת לא נראה ריאלי בזמן הקרוב, מה גם שנראה כי הרצוג נהנה מאוד מהתפקיד הנוכחי.

הרצוג הצליח, אם כן, לעשות הרבה מאוד רעש ולעורר עניין בארגון המנומנם, וכל זאת בשנתו הראשונה כיו"ר. אך התקווה היא שאחרי שנה של עיסוק בזירות מרובות, הסוכנות תתמקד ותיקח על עצמה משימה משמעותית באמת שתצדיק את קיומו של הארגון ההיסטורי, שהוקם במקור כדי לבנות מדינה יהודית בארץ ישראל.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

הקומיקס הישראלי שהתאסלם

Published

on

יהודה ומאיה דביר, יוצרי קומיקס אינטרנטי המתאר את חייהם ל-5 מיליוני עוקבים ברחבי העולם, הופתעו לגלות שעמודי פייסבוק ערביים השתמשו באיורים והוסיפו לדמויות בורקה ומכנסיים ארוכים • איך הם הגיבו?

יהודה ומאיה דביר, אמני קומיקס והיוצרים של הקומיקס האינטרנטי הפופולארי "One of those days", אותו הם מפרסמים על בסיס שבועי בעמוד האינסטגרם שלהם, שמונה מעל לחמישה מיליון עוקבים, ובפייסבוק – שגם הוא חצה כבר את קו המיליון.

לזוג דביר קהל מעריצים מכל רחבי העולם, העוקב באדיקות שבוע אחר שבוע על המתרחש בחייהם דרך איורי הקומיקס, שנותנים הצצה לחיי הנישואים שלהם ומלווים אותם ברגעים מצחיקים, מביכים, כואבים ומרגשים. לאחרונה הביאו הזוג לעולם את בתם הקטנה אריאל, שגם היא כבר הפכה לסופר-סטאר בעצמה ולדמות מרכזית בקומיקס.

בשבוע שעבר התמודדו יהודה ומאיה בטקס פרסים בינלאומי באיסטנבול בשם INFLOW AWARDS, עבור משפיעני רשת ומותגים מכל העולם, וזכו בפרס של בעלי התוכן היצירתי ביותר לשנת 2019. בטקס התמודדו מעל ל-150 משפיעני רשת ומותגים מהמובילים בעולם.

"אין לנו מילים. אין דבר יותר מתגמל מלדעת שהעבודה הקשה שלנו גורמת לרגע של אושר וצחוק פעם בשבוע למיליוני אנשים. כשאנחנו מפרסמים את האיור השבועי, פתאום כולם הופכים לשווים ומזדהים עם אותם רגעים אישיים, ולא משנה מה הדת, המוצא או המצב הסוציו-אקונומי שלך. בסוף כולנו בני אדם וחווים את אותן החוויות", אומרת מאיה.   "היום אנחנו רצים עם הרצאה שמשתפת על התהליך של בניית הקומיקס והעסק המשותף שלנו. בהסתכלות אחורה, עברנו ועדיין עוברים דרך ארוכה, מורכבת ומאוד מאוד מאתגרת – אבל זה שווה את המאמץ".

לאחרונה, הופתעו מאיה ויהודה לגלות איורים מפורסמים שלהם מעטרים דפי פייסבוק פופולריים במדינות ערב, עם הבדל קטן: דמותה של מאיה הולבשה בבורקה, ואילו ליהודה ציירו מכנסיים ארוכים, באיורים בהם הוא לבוש במכנסונים קצרים.  השניים לא ניסו לגבות תשלום עבור השימוש ביצירות שלהם במדינות ערב, כיוון שהם נהנים מחשיפה באזורים אליהם קשה יותר להגיע.

"אנחנו לא מתייחסים לאיורים הללו כאל כגניבה. כל הזמן אנשים משתפים תכנים שהם ראו ואהבו ברשתות חברתיות. על כל האיורים שלנו יש חתימות, כך שאנחנו לא מתייחסים לאקט כגניבה, אלא התאמת התוכן שלנו לקהל המוסלמי השמרן יותר. זה דווקא מגניב", הם אומרים.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

"אם התחברתי עם לקוח, יכולתי להגיד לו שמוצר יעלה לו 3,000 דולר"

Published

on

טל בדיחי עבדה בעגלות בארה"ב ובקנדה, מכרה מוצרי ים המלח והרוויחה הון עתק * את חוויותיה פירסמה בספר "עגלות" שהביא לה פרסום רב אבל גם חותמת שחורה על הדרכון המונעת ממנה לחזור לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות * ראיון על עושר בלי אושר 

מאז שטל בדיחי הוציאה את ספר הביכורים שלה "עגלות" בקיץ האחרון, קרה לה דבר מוזר. מצד אחד הספר זכה להצלחה וביקורות טובות; ומנגד הטוקבקיסטים לא הפסיקו לרדת עליה. "קראו לי 'חלאת המין האנושי', 'עוד תיכנסי לכלא', 'חכי-חכי, העברתי את הפרטים שלך ל-IRS' ועוד כל מיני איומים ונאצות. להגיד לך שזה לא פוגע, אני לא יכולה. תחשבי שהנה, החלום הכי גדול שלך התגשם, פירסמת ספר עם מודן, הוצאת הספרים הכי גדולה בארץ והביקורות על הספר דווקא טובות, אבל התגובות של האנשים עליך באופן אישי כל כך שליליות".

הראיון הטרנס-אטלנטי עם בדיחי נערך טלפונית כשהיא על חוף הים בתל אביב. בעקבות פרסום הספר, עוד משהו לא סימפטי קרה לה: היא לא יכולה לחזור לארה"ב לאחר שקיבלה חותמת שחורה. בשביל להבין איך ספר ביכורים בעל דמויות פיקטיביות יכול לעורר כל כך הרבה בלגן, צריך קודם כל לשמוע את סיפורה של הצעירה התל אביבית בת ה-31.

בדיחי, כמו צעירים ישראלים רבים, החליטה לעבוד בעגלות בקניון בארה"ב ולעשות קצת כסף. השנה היתה 2012, תחילת דצמבר, והיא שמעה שבזמן חג המולד עושים המון כסף במכירות בעגלות בקניונים. "היה לי חוב של 30 אלף שקל לבנק והחלטתי לסגור את המינוס ולחזור לארץ לחתונה של אחי הצעיר".

אבל גם לאחר שהצליחה לסגור את המינוס, היא החליטה להישאר בארה"ב ולעשות כסף קל ממכירת מוצרי ים המלח. במשך שנה שלמה היא עבדה כשהיא עומדת שעות ארוכות על הרגליים ועשתה הרבה מאוד כסף – 120 אלף דולר. את החוויות שצברה במהלך אותה שנה (וחצי השנה שאחריה בקנדה), היא תיעדה בספר "עגלות" בו הגיבורה הראשית היא מושבניקית, גננת לשעבר שמוכרת לסאקרים באמריקה מוצרים במחירים מופקעים תוך הבטחות שווא על סגולותיהם. כך למשל היא מספרת איך הדמות הבדויה שלה מכרה מוצרים לחולת סרטן כדי שתעשה מסיבה לחברותיה על כך שהחלימה. התיאור הזה השאוב מהמציאות, הוא זה שגרם לרבים לכנות אותה בכינויי גנאי ושינאה.

"אם את כבר כותבת על זה, אז אשמח להתייחס", היא אומרת, "כי הדברים הוצאו מהקשרם. זהו לא משהו שאני גאה בו ולא הכי מוסרי ואני מאוד מצטערת שקרה אבל זה לא היה בדיוק איך שאחד הכתבים תיאר את זה. בערוץ 13 הכותרת היתה: 'מכרתי קרמים לחולת סרטן ב-14 אלף דולר' וזה ממש רחוק ממה שזה היה. האישה הזאת שהגיעה לקניון החלימה מסרטן ורצתה לעשות מסיבה לחברות שלה, היא הגיעה עם הרבה כסף והיתה יכולה לקנות כל דבר אחר בקניון אבל החליטה להוציא את הכסף בעגלה שלי. לכל אחת מהחברות קנינו ערכה של מוצרי ים המלח ואחר כך העמסנו לה על האוטו שישה ארגזים. רוקנו את כל העגלה במכירה הזאת. היא גם חזרה אחר כך לקניון ונתנה לי מתנה. 

"הרבה פעמים מה שקורה הוא שהגבול נהיה מאוד דק. את לא מפלצת מהרגע הראשון. לכל אחד יש את הגבולות שלו. היו לנו מקרים שעצרנו את עצמנו ולא מכרנו כי ראינו שהבן אדם לא איתנו וגם לא מכירה מישהו שמכר לנכים".

לא היו לך חששות לפני פרסום הספר מהתגובות שתקבלי, במיוחד מהמשפחה שלך?

"אמא שלי גם כותבת והיא שמחה שהלכתי בדרך הזאת ופרסמתי ספר, אבל היה לה גם קשה עם חלק מהתיאורים כי המשפחה שלי דתית וזה לא היה פשוט שהיו שם תיאורים על יחסי מין (בדירות השכורות של העובדים), לאמא שלי היה קשה לקרוא את זה אבל בסופו של דבר היא היתה מאוד גאה בי וגוננה עלי. אנשים שעבדו בעגלות כתבו לי: הרגשתי שכתבת את הסיפור שלי למרות שאת לא מכירה אותי. לא כל התגובות לספר היו שליליות, אבל כן חששתי מאוד".

בדוכנים לא היה מחיר נקוב

בדיחי גדלה במושב קשת שברמת הגולן, חמישית מבין שבעה אחים ואחיות, בת למשפחה דתית לאומית. היא למדה באולפנה והתחנכה בבני עקיבא. במסגרת השירות הלאומי שלה, היא טסה לאורוגוואי לחיזוק הקשרים עם קהילות יהודיות. שני הוריה עוסקים בחינוך ואמה נמתנתה על פעילי תנועת 'העם עם הגולן' ואף שבתה רעב. בצעירותה, הוריה עזבו את הבית למשך שנה כדי לסייע למשפחה שנפגעה בפיגוע בגוש קטיף ועל מנת לחזק את ההתיישבות. 

את עדיין מחשיבה עצמך דתיה?

"כן, זה חלק גדול מאוד ממני, לא יכולה להגיד שאני הכי שומרת קלה כחמורה אבל אני שומרת על צביון דתי בבית".

חטפת הרבה ריקושטים על מה שאת מספרת בספרך, הרבה טוקבקים יצאו נגדך. נתקלת בזה גם ברחוב?

"אנשים הרבה יותר אמיצים על המקלדת. ברחוב התגובות רק חיוביות. אומרים לי: קראתי את הספר הוא מדהים, גם אם היה מישהו חושב דברים שליליים הוא לא יגיד לי אותם בפנים".

הביקורת היתה על כך ששיקרת בתיאור סגולות המוצרים ובמחירים הגבוהים שמכרת. איך קבעת מה המחיר?

"מכרנו מוצרי קוסמטיקה מים המלח. נכון שלים המלח יש סגולות ושביקור בים המלח מיטיב עם העור אבל מפה ועד להגיד שמוצרים מים המלח הם תרופה ידועה לטיפול בהתקרחות יש דרך לעבור ואני עשיתי אותה והייתי גם גאה בה.  שורש ההונאה היה בכך שלמוצרים בדוכנים שלנו לא היה מחיר נקוב, כך שאם התחברתי עם לקוח, יכולתי להגיד לו שמוצר ששווה כמה שקלים יעלה לו 3,000 דולר".

כמה כסף עשית בזמן שעבדת בעגלות?

"כ-120 אלף דולר. כשגיליתי את הכסף, משהו במוח שלי התחיל להידפק. הרווחתי הרבה יותר ממה שהרווחתי בישראל, יותר מההורים שלי, ובעצם מכל מי שהכרתי. ככל שזה החריף הרגשתי שמי שלא נמצא איתי לא מבין את העולם הזה. בזמן שחברים שלי בארץ הרוויחו 6,000 שקל במשרות במשרדי פרסום, אני עשיתי את אותו סכום בעשר דקות בעגלה. קניתי לעצמי הכל כי הרגשתי שמגיע לי, שהרווחתי את זה".

מה עשית עם הכסף?

"בזבזתי אותו. כל מי שעבד בעגלות עשה הרבה כסף ואת הרוב ביזבז. תזכרי שאני גם הגעתי עם מינוס של 30 אלף שקל לבנק וגם כל ביקור בארץ עולה כסף. גם קניתי בגדים ובזבזתי הרבה. אחרי שסיימתי עם העבודה נסעתי לטיול במכסיקו וישנתי במלון הכי יקר שם. היום זה לא משהו שהייתי עושה. היה בזה משהו שופוני".

כשחזרת לארץ הרווחת הרבה פחות. האם היו לך רגעים שחשבת לעצמך, מה אני צריכה את זה?

"כשחזרתי לארץ, עבדתי כגננת והרווחתי 4,000 שקל לחודש ברוטו, משהו שהייתי יכולה לעשות באמריקה ביום. אז בהתחלה היו מחשבות כאלו, אבל אני לא במקום הזה יותר. העבודה בעגלות כל כך קשה ומתישה נפשית ופיזית שלא מותירה לך זמן לשום דבר. עבדתי מ-10 בבוקר ועד 9 בלילה וב'בלאק פריידי' גם 15 שעות ביום וכל הזמן על הרגליים. יש שלב מסויים בחיים שאתה מוכן להקריב הרבה מאוד בשביל הכסף, היום אני כבר לא נמצאת בשלב הזה".

היום בדיחי עובדת כמנהלת קשרי משקיעים בקרן השקעות ונדל"ן, עדיין מרוויחה הרבה פחות מאשר עשתה בעגלות אבל היא גם לא קורעת את התחת כמו אז. "אז כשהייתי שבה הביתה, לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מללכת לישון. בהתחלה כולנו רצינו ללכת לחדר הכושר ומהר מאוד הבנו שאין לנו זמן לזה".

אשכול נבו האמין בי

זהו ספר הביכורים שלך. היה קשה למצוא הוצאה לאור שתפרסם אותו?

"מאוד. כמעט ויתרתי בשלב מסויים. למדתי שלוש שנים בבית הספר לכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי. אשכול מאוד האמין בספר ואמר לי שזה חייב לצאת כי זהו סיפור שלא סופר אף פעם. כולם יודעים שמוסד העגלות קיים אבל אף אחד לא שמע מה באמת קורה שם. בהתחלה שלחתי את הספר להוצאה גדולה ונדחתי, אחר כך קיבלתי תשובה שיש לספר פוטנציאל וזה קול הדור אבל שעלי להעמיק את הדמויות. אז שיכתבתי וחזרו אלי עם תשובה שלילית. לקחתי עורכת מקצועית וערכנו את הספר במשך חודשים ושוב התשובה היתה שלילית. זה היה מסע מאוד מפרך. אמרתי לעצמי: מה חשבת? שהוצאה גדולה תיקח אותך? חשבתי איזה פספוס, הייתי יכולה לעשות משהו אחר עם החיים שלי ובמקום בזבזתי את כל הזמן הזה על הספר. 

"אבל אשכול לא ויתר הוא החליט להגיש את הספר בעצמו להוצאת מודן והם קיבלו את הספר. זה היה הדבר הכי מרגש שקרה בחיי. קיבלתי טלפון מרוני מודן, הייתי באקסטזה. לא יכולתי לדמיין מה שקרה אחר כך עם כל הביקורת שחטפתי, אלפי תגובות נוראיות נגדי, זה מצער אותי אבל הייתי עושה זאת שוב. סיפרתי סיפור שמישהו היה צריך לספר. אמנם היה קל יותר אם הייתי רק מספרת סיפור של מישהו אחר ולא הסיפור האישי שלי, אבל עדיין אני שמחה שעשיתי את זה. זה לימד אותי שיעור שאם את רוצה משהו מספיק חזק זה יקרה".

לאחר פרסום הספר היא קיבלה מכתב מהקונסול של הקונסוליה האמריקאית בישראל שהיא לא מורשת כניסה. "הכתבה ששודרה בערוץ 13 היתה חד מימדית וקיצונית. זה יצא כאילו אני גאה בזה שגנבתי, זה פגע ועיצבן הרבה אנשים. היום לא הייתי הולכת להתראיין ככה אבל אני סופרת, לא פוליטקאית. הרבה אנשים שיתפו את הכתבה ופנו למס ההכנסה האמריקאי וגם לקונסוליה האמריקאית וטענו שזהו ספר שמעודד אנשים לפשוע בארה"ב. הקטע הוא שהספר שלי בדיוק מנסה להעביר את המסר הנגדי. עובדה שאמהות של צעירים ישראלים כתבו לי שלאחר שקראו את הספר ואמרו שלא יתנו לילדיהם לנסוע ולעבוד בעגלות. אני לא רואה את עצמי כאדם רע או לא מוסרי, אבל למרבה הצער הרבה אנשים ראו את הספר באופן אישי נגדם והיה בהם רצון לנקמה."

את עובדת על ספר חדש היום?

"כן. אני כותבת על הדתיים בתל אביב, על הקושי שלהם למצוא אהבה וזוגיות בעיר מאוד חילונית ומתירנית כתל אביב. אנחנו עושים מדי יום שישי ארוחות שישי ועולים הרבה סיפורים יפים ומרגשים שאני רוצה לכתוב עליהם".

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

שתי ישראליות נשדדו בתחנת רכבת בניו יורק

Published

on

התיירות הותקפו באמצעות סכין ומכשיר טייזר ושבו לישראל יום לאחר התקיפה

שתי צעירות ישראליות בשנות ה-20 לחייהן שהגיעו לטייל בניו יורק, הותקפו ונשדדו בשבוע שעבר בתחנת רכבת תחתית בשכונת ברוקלין. כך דווח בערוץ טלוויזיה מקומי בניו יורק, ששידר את תצלומ התקיפה שתועדה במצלמת אבטחה של הרכבת התחתית. המשטרה פתחה במצוד אחרי החשודים במעשה.

שתי הצעירות סיימו את נסיעתן ברכבת התחתית וכאשר היו בדרכן ליציאה הותקפו באמצעות סכין ומכשיר טייזר על ידי שני בני אדם מכוסי ראש. התיירות שבו לישראל יום לאחר התקיפה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות