קובי בראיינט: מתכוננים לקאמבק בסטייפלס סנטר - שבוע ישראלי
Connect with us

ספורט

קובי בראיינט: מתכוננים לקאמבק בסטייפלס סנטר

Published

on

* מבחינתו, עצוב לו מעט כשהלייקרס מנצחים. אבל שמח לו פי עשר כשהם מפסידים * הוא כבר שנתיים חי על זה, והרופא שלו אמר לו שמעולם לא הייה בריא יותר…

 Kobe-Bryant-Wings-psd13593

מנחם לס. שונא לייקרס במצב גופני מצויין

מנחם לס. שונא לייקרס במצב גופני מצויין

זוהי הצעתי לקובי וללייקרס כיצד לתכנן את חזרתו, ולהכין את התפאורה לקראת היום הגדול. להצעתי יש סכוי לעבוד אם יתכננו אותה כהלכה. השאלה המתבקשת כמובן היא מדוע אני רוצה כל כך לעזור ללייקרס. התשובה היא שלמעשה אני חפץ מאד בהצלחתם, למרות שאני שונא אותם. אז אם אני חפץ בהצלחתם זה הופך אותי לאוהד אמיתי, נכון? כי אחרי הכל מה זה אוהד אם לא בן אנוש הרוצה שהקבוצה שהוא אוהד תצליח.

אז אתם רוצים לדעת מדוע אני רוצה בהצלחתה של הלייקרס מה שעושה ממני 'אוהד אמיתי'? ההסבר פשוט: אני רוצה לייקרס טובה. אני רוצה לייקרס עמוקה בפלייאוף. תשאלו למה. תשאלו איך זה ששונא לייקרס כמוני רוצה בהצלחתה. הנה הסבר של אוהד קשיש בעל ידע ספורט ברמה עולמית עליונה, ונסיון חיים של אחד בן 760 שנה, לא 76 שנים:

הכל בחיים זה 'פלוס פחות מינוס', או:  "+" מינוס "-". אין הכל טוב ואין הכל רע. אתה מקווה רק שהטוב יעלה בהרבה על הרע. שאם תפחית את ה-"רע" מ-"הטוב", יישאר לך מספיק "טוב" ליהנות מהחיים. אף פעם לא חשבתי ככה, ואני לא יודע אם עתה יצאתי עם פילוסופיה לעולמים, או אם מישהו כבאר אמר זאת. אם לא – תזכרו היכן קראתם זאת לראשונה.

אז ככה: עצוב לי מעט כשהלייקרס מנצחים. אבל שמח לי פי עשר כשהם מפסידים. אני כבר שנתיים חי על זה, והרופא שלי אמר לי שמעולם לא הייתי בריא יותר. זה נכון עד וכולל אליפות NBA. כשהלייקרס  מנצחים אליפות אני מרגיש חרא יום-יומיים, וזהו. הכל עובר ואני לא חושב על כך יותר. אבל כשהם מפסידים אליפות, יש לי עונה שלמה לחגוג ולעלות על חולי לייקרס. אתם יודעים איזה אושר הוא לגרום לדכאון לאוהדי הלייקרס?  להזכיר לדדי ולצבאו שוב ושוב איזה גידמים אלה הלייקרס? איזה מפגרים ומכוערים? אני חי על זה. לחץ הדם הוא 120/70 ואני מרגיש מאושר כאילו אני על פרוזאק, 1,000 גרם ליום!

מצד שני לייקרס גרועה בסוף הטבלה לא מזיזה לי. על מי תלעג? על מין מילווקי באקס שהיא הפכה להיות? לכן חשובה לי לייקרס חזקה כדי שיהיה למיאמי היט למי לבעוט בתחת! לכן חשוב לי שחזרתו של קובי תעשה מהפך אמיתי, ושתוכל לעזור ללייקרס לחזור להיות הדרלינג של המערב, ולא סתם איזה "עם קובי נהיה טובים יותר!".

אז תקשיבו בריכוז מחלט קובי, וכל הנהלת הלייקרס: קובי לא יכול לחזור ולעזור כשחקן כדורסל. בגילו, ובעייפות שהצטברה ברגליו בנות ה-35 עם 17 משנות NBA, הוא לא יכול לחזור ולקלוע 35 עם 10 ריב' ו-9 אסיסטים. ולחזור כמין סטיב בלייק שחור זה לא עניין. אז כיצד הוא יכול לעזור? רק אם יחזור כמושיע שמיימי. כאחד שהשכינה מצאה מקדש בגופו. כשחקן שרוח הקודש שוכנת בו.

אני מתכוון בכל הרצינות לחזרה אלוהית. שהלייקרס יתחילו להכין את הקהל המפגר שלהם שמין גואל בסדר גודל של ישו בא להצילם. הוא לא יגאל אותם בסלים ואסיסטים, אלא במין אקסטיסיזם. מגיה קרסומה. קסם מלאכי. שיתחילו לטחון בראש אוהדיהם שקובי יכול לחזור ולכשף את כל יריביו כי "קובי יש רק אחד", ו-"רק קובי הוא בעל כוחות על אנושיים"  לקחת את הלייקרס ולהפכה לקבוצה החזקה במערב.

אז זה מה שהלייקרס צריכה לעשות: להתחיל קמפיין שישלח את אוהדי הלייקרס לכנסיות שלהם, ואת דדי, K-700, אלי לס, דקסטר, גל אל-איי וחבריהם לבתי הכנסת של חב"ד, להניח תפילין, ולהתפלל לבריאותו של המשיח קובי, שחוזר להציל ספינה אובדת בסערת ציקלון באוקיאנוס הפסיפי הגדול. חייבים להחזירו לפארקט כשהוא עטוף קטיפה לבנה עם כנפי שכינה, ורק אז להוריד את מדי הקודש וללבוש את הגופייה. רק אמונה ש-BLACK MAMBA הוא ה-SAVIOR של הלייקרס תציל את הספינה שאיבדה את הצפון!

ואז הוא לא יצטרך לקלוע 35. עצם עמידתו על המגרש תכניס כוחות סופר מגיים לשאר השחקנים שיאמינו שהם משחקים עם MESSIAH, אז כיצד יוכלו להפסיד?

בינתיים הוא אמר לריק פוקס ש-"אם היה היום משחק פלייאוף אז הייתי משחק!". כן? באמת? כפי שרצת אתמול באימון? על מי אתה מנסה לעבוד? ובכלל, לא צריכים אותך כשחקן, ואת זה אתה לא מבין. צריכים אותך כמשהו שלא מהעולם הזה כדי שבאמת תוכל לעזור, כמו וויליס ריד שעלה צולע במשחק הפלייאוף השביעי ב-1970 נגד הלייקרס, וכשהם ראו אותו הם הפסידו את המשחק לפני שהחל. הוא קלע בס"ה 4 נקודות, ומי שניצח את המשחק היה וולט פרייזר, אבל 90% מעכברי ההופס בעולם מאמינים עד היום שוויליס ריד ניצח אותו. על זה אני מדבר. על חזרה שהיא יותר אמונת קודש מאשר יכולת הופס. את אותו המג'יק שהביא וויליס ריד, קובי צריך להשליט על הפארקט!

המג'יק כבר החל. אחרי האימון הראשון בו קובי נגע בכדור רק כשהמאמן ציווה לשחק בסלו-מושיון סטיב בלייק הגיב: "He looks like Kobe to me, basically. He’s moving well, right back to his old self!"

OLD SELF? אר יו קידינג מי? הוא בקושיי זז. אבל זה בדיוק הדבר: קובי אולי כבר התחיל בכישוף שלו, וזה פנטסטי. שיחשבו שהוא קובי של אז, ואז כולם  – אולי – יידבקו במשחקו. כי לא חשוב כיצד קובי ישחק. מה שחשוב הוא כיצד הוא ייכשף. ואת האופרה הזאת חייבת הלייקרס להתחיל כבר היום, כולל הזמנת הנשיא אובמה למשחקו הראשון!

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ספורט

מאמאנט LA נערכת לעונה החדשה

Published

on

ליגת האמהות שיובאה מישראל וכבשה את העיר מצרפת שחקניות חדשות, ב- 1 באוגוסט בצ׳סטוורת׳ • כל אחת יכולה

מאת: מרב אנקורי

 

המוטו של מאמאנט ליגת האמהות – כל אמא יכולה – מיושם בהצלחה רבה בלוס אנג׳ לס. לא להאמין שרק שנה חלפה לה מאז שהליגה הוקמה פה בעיר המלאכים. בשנה אחת בלבד הצליחו המאמאנטיות לכבוש את העיר; 17 קבוצות סיימו את העונה הראשונה והיד עוד נטויה לקראת ההרשמה לעונה השנייה.

בכל משפחה יש אמא או סבתא שמשחקת או מכירה שחקנית בליגה, האמהות שמשחקות מחויבות לקבוצה; אין ביטולים, אין איחורים. אחרי האימון לרוב הן ממשיכות את המפגש בבית הקפה או יציאות משפחתיות בסופי שבוע. והאינטראקציה עובדת שעות נוספות, מחוץ למגרש נרקמות חברויות, יוצאות לארועים משותפים, חוגגות ביחד, מסייעות זו לזו כשצריך, מקשיבות, תומכות ובעיקר מרוויחות זמן איכות לצד פעילות ספורטיבית מבורכת.

גלית פלד הגתה את הרעיון להביא את ליגת מאמנט מישראל ואחרי חודשים ותמיכה מארגון מאמאנט בארץ הליגה רקמה עור וגידים. המשחק, למי שעדין לא מכיר, מבוסס על חוקי משחק הכדורעף, אבל בכדורשת מותר לתפוס את הכדור בשתי הידיים.

מלבד הפעילות הספורטיבית העניפה שחקניות מאמאנט משלבות התנדבות בקהילה בשנה אחת בלבד. בשנה החולפת היה אפשר לראות את נשות מאמאנט באירוע ‘גם אני מודעת׳ בו אנחנו משחקות עם הכדור ולא עם החיים; מעניקות מתנות

בחנוכה לילדים ממשפחות חסרי יכולת; מתנדבות בבתי אבות; אירוע פורינט קהילתי; משחקים עם המשפחות והקהילה בפסטיבל יום העצמאות בראנצ׳ו פארק; ואפילו הכנת עוגות ביום האם לאמהות גרושות חד-הוריות. מאמאנט נגעה רגישה והעצימה כל הרבה נשים וחברים מהקהילה.

מאז סיום העונה השחקניות לא נחות, ממשיכות להתאמן והוועדות השונות נפגשות כדי לתכנן את העונה החדשה שמתחילה בסוף הקיץ.

ביום רביעי ה-1 לאוגוסט ב-8:30 בערב, מתקיים אימון נסיון לשחקניות חדשות שמעוניינות להצטרף לליגת מאמאנט ולהיות גם הן חלק מקהילת הנשים שמובילות לשינוי בקהילה שלנו. האימון יתקיים באולם הספורט 1st Plus Sport Complex שנמצא ב-Chatsworth אז אם את אמא שרוצה זמן איכות לעצמה בואי להתנסות במשחק המופלא והממכר הזה. בואי להכיר חברויות לכל החיים לתרום לקהילה ולהרגיש שגם את יכולה.

מחכים לכן אמהות יקרות – אין צורך בנסיון קודם! פשוט תגיעו ותהנו מהמשחק שכבש פה כל פינה בעיר.

לפרטים נוספים בפייסבוק: מאמאנטLA

המשך לקרוא

ספורט

סשה כהן ברון שואל: ״מי זו אמריקה?״ והתשובות שלו די משעשעות

Published

on

סשה ברון כהן חוזר להתל בארה״ב, כולל דמות מאצ׳ו ישראלית בלתי נשכחת

מאת: גל שור

כבר מאז ראשית דרכו הפליא סשה ברון כהן ליצור בדמויות שלו מין תמהיל שנע בין אבסורד מגוחך לבין משהו שבכל זאת מעגן אותן למציאות. בצורה הזאת עלי ג׳י, ברונו וכמובן בוראט הצליחו רוב הזמן להתל באנשים שלא חשדו בכנות כוונותיו של ברון כהן, או כאלה שגם אם חשדו – עדיין לא היו בטוחים מספיק כדי לשבור את הכלים. בכל היצירות של סשה ברון כהן – ובכללן ״מי זו אמריקה?״ החדשה שהקומיקאי הבריטי הגה, יצר ומככב בה – אי אפשר באמת לדעת מה נחתך החוצה בעריכה. עוד לפני שידור הפרק חשפו לא מעט אנשים כי נפלו קורבן למעלליו של ברון כהן במסווה, בהם גם שרה פיילין. חלקם אף סיפר שחשד כי מדובר באיזו בדיחה והקפיד למחות לאורך כל הצילומים אפילו אם שיתף פעולה, מה שבוודאי לא ימצא את דרכו אל המסך. כך שמוכרחים לקחת בערבון מוגבל את מה שבסופו של דבר מופיע ב״מי זו אמריקה?״, כמו גם להודות שלא הכל בה מוצלח, אבל אפילו כך היא מציגה כמה רגעים מעוררי השתאות.

עם ארבע דמויות חדשות, תחת מעטה של איפור כבד, פרוטזות ומבטאים מעולים (כולל ישראלי) שמטשטשים לחלוטין את זהותו של הקומיקאי, ומסבירים כיצד הצליח לשטות בכל כך הרבה אנשים בלי שאף אחד ידע מה הוא עושה, סשה ברון כהן יוצא לעמוד על טיבה של ארצות הברית בת ימינו.

בראשיתו של פרק הבכורה, ששודר בערוץ הכבלים בתשלום שואו-טיים, אנו מתוודעים לדמותו של ד״ר בילי וויין רודיק ג׳וניור, פעיל ימני קיצוני, בעל מבטא דרומי כבד, חובב תיאוריות קונספירציה ש״מעדיף לעבור אונס אנאלי מאשר לתת דולר נוסף לקופה הציבורית״ ומראיין את ברני סנדרס. הבחירה הזו כהצהרת כוונות או עלה תאנה, היא להמחיש מיד על ההתחלה שהתוכנית באה לשטות גם באנשי שמאל, אך עדיף היה לעשות זאת עם משהו מעט יותר מצחיק. מה גם שסנדרס מספיק חכם כדי לא לזרום עם ההבלים של ברון כהן.

החלק שאחריו היווה תמונת מראה – דמות שמאלנית קיצונית שמראיינת ימנים. הפעם ברון כהן גילם את ד״ר ניירה קיין נדגצ׳לו, ליברל קיצוני שלא יצא מהמיטה שבועיים אחרי נצחונו של דונלד טראמפ, ומאתגר את המוסכמות המגדריות בכך שהוא מאלץ את בנו להשתין בישיבה ואת בתו בעמידה. המארחים מקרוליינה הדרומית היו נציגת המחוז במפלגה הרפובליקנית ובעלה, שניהם כמובן תומכי טראמפ ושניהם אדיבים להפליא. הם נכונים לבלוע את הפארודיה שלו ולהאמין שליברלים הזויים אכן יכולים להתדרדר לכדי סקס עם דולפינים והתנגדות לתחבושות הגייניות. מין עדות לאופן שבו השמאל נתפס על ידי הימין בארצות הברית.

הדמות השלישית החדשה הייתה התמוהה מכולן האסיר המשוחרר ריק שרמן, שיוצר אמנות על ידי הצואה שלו. איכשהו, בגלריה כלשהי בלגונה ביץ׳, קליפורניה, ברון כהן הצליח ליפול על אוצרת שמעריכה מאוד את הבחירה האמנותית שלו, ובשום שלב אף לא נרתעת מהריח שאמור להתלוות לזה, כולל כשהוא יוצא מהשירותים עם ציור שלה. החלק הזה מניב כמה רגעים מצחיקים בקול רם, אולי תקיעת סיכה בבלון הנפוח של עולם האמנות. הניתוח של האוצרת למהות של ״עבודותיו״ משכנע, ומעטים יוכלו להתווכח עם המשפט שאמרה לו: ״עצם המדיום מצביע על סוג של גאונות״. זוהי הערת מטא מדויקת – סשה ברון כהן אכן גאון.

ההוכחה לכך מגיעה מיד אחרי כן, עם החלק החותם בכיכובו של ערן מורד, הדמות החדשה הרביעית – לוחם וקצין לשעבר בצבא הישראלי, שכעת מתפקד על תקן מומחה לטרור. מעבר לשרטוט הכל כך מדויק של מאצ׳ו ישראלי, כולל הישיבה פשוקת הרגליים, ערן מנגן על כמה מהרגשות הבסיסיים ביותר של חובבי הנשק בארה״ב. הוא מבקש להביא לארצות הברית את הגישה הישראלית כלפי טבח המוני – חימוש של ילדים בנשק חם כבר מגיל 3. ההתגייסות של נציגי ציבור לטובת הרעיון המחריד הזה, בלי שום בדיקת עובדות כהוא זה, פשוט שומטת לסתות.

הערת אגב: אפילו ברון כהן לא מצליח שלא ליפול באחת הרעות החולות של הוליווד בשרטוט ישראלי: כתב עברי משמאל לימין. על החולצה שלו כתוב ״רורטב המחולל רפסה תיב״…

המשך לקרוא

ספורט

וין-ווין עם נבחרת של לוז-לוז

Published

on

למה אוהדים ישראלים (ובינהם כותב טור זה) מחזיקים מנבחרת אנגליה במונדיאל

מאת: גל שור

 

איך נוצר אוהד של נבחרת אנגליה בישראל? דורון קרמר כותב ב״ישראל היום״ שאולי זו האינדוקטרינציה של התרבות הבריטית של שנות ה-80, ״עם ‘סופר מעריב בלונדון״׳ עם יס פריים מיניסטר ובני היל. אולי זה היה משה סיני וה״כדורגל אנגלי״ שלו. אולי זה היה הטיול ההוא, התקליט שהעטיפה שלו נחרשה, ואז ההופעה ההיא, הבחורה ההיא, הקור, היונתן בוא הביתה, הבירה, הפאב, הריח של הרכבת התחתית. אולי זה הקעקוע של שלושת האריות על שני האשכים. אבל למה יש הרגשה שמבחינת ישראלים רבים נבחרת אנגליה זו המקבילה הלאומית לטיולי הבר מצוות לברצלונה?״

הצלחתה של נבחרת אנגליה בטורניר כדורגל בינלאומי מקבל תוספים של חבילה מאובזרת ברעשי רקע בלתי נגמרים על הרומנטיות הלוזרית שמלווה את הנבחרת לדורותיה, שהפעם, כן בוודאי הפעם(!), תסתיים בגאולה. לדעת קרמר, פרנץ קפקא כתב עבורם את המשפט: ״יש תקווה, אבל לא בשבילנו״. המירוץ הסיזיפי אחר תואר והכרה הוא עניין של האנגלים והאהדה הישראלית לנבחרת האנגלית נראית טרמפיסטית ואופורטוניסטית עם הצלחה מובטחת: אם הנבחרת תנצח, הם חלק מהניצחון וידקלמו מגוגל את ההרכב של ווסט ברומיץ׳ אלביון בעונת העלייה שלה לפרמייר ליג. אם תיכשל (והיא תיכשל), הם חלק מהרומנטיקה הכואבת אך המהנה, שמועצמת למיתולוגיה. ומי לא רוצה להיות חלק ממיתולוגיה? מצב של ווין-ווין עם נבחרת של לוז-לוז.

הכדורגל האנגלי השפיע תרבותית על אוהדי כדורגל ישראלים רבים, תולדה של ערוץ טלוויזיה אחד ואינודקטרינציה דרך העיתונות של המאה שעברה. ״אבי כהן ז״ל, רוני רוזנטל, משה גריאני ודוד פיזנטי הגיעו לירח לפני שאנחנו הגענו לגיל 21 ולפני חלוץ החלל הישראלי עומרי כספי. החיבה לאי הבריטי ולכדורגל שלו עברה בירושה, יחד עם האהדה התרבותית. סיבה מרכזית להזדהות הזו מקורה במחסור של נראטיב מקומי (ע״ע חיים רביבו, עמוס לוזון וערן זהבי), אבל הישראלים התאהבו בהתאהבות. נדמה שהגיע הזמן לברקזיט של אהדה.

קרמר: ״אם נבחרת אנגליה הייתה עושה טיולי בר מצוות, תור של אוהדים ישראלים היה בוודאי נעמד (יותר נכון: יוצר משפך של קרב מרפקים) מחוץ למלון שלה ברוסיה על מנת ששוער הנבחרת, ג׳ורדן פיקפורד, ישים את הככפות הקדושות שלו על ראשי הטרמפיסטים הצעירים ויעשה להם ״מי שברך״. הנה כי כן, נבחרת אנגליה הפכה עבור ישראלים רבים למקבילה הלאומית למועדון הכדורגל של ברצלונה. כולם היו שם כשגאסקווין בכה, כשסאות׳גייט החמיץ, כשג׳ורג׳ בסט השתכר, כשדייויד בקהאם הורחק וכשהמלכה אליזבת׳ טינפה על דיאנה זצ״ל״.

אבל נדמה, אומר קרמר, שהגיע הזמן לאמת הלא נעימה: אם אתם לא אבי מלר, דוד פיזנטי או אחרים שהרוויחו את אהדתם דרך עבודה ומגורים באי הבריטי, אתם סוג של לימור לבנת ומירי רגב שרצות לפודיום לגרוף תמונת ניצחון. או סתם תיירי כדורגל. וזה בסדר. כל הפוזה האנגלופילית הזו, עם ה״קום און אינגלנד״ במבטא של קיבוצניקים נראית ומרגישה מזוייפת ומסורבלת כמו באזל פולטי בחנות חרסינה.

אז כשאתם שרים ״הכדורגל חוזר הביתה״ זיכרו שהבית שלכם נמצא איפשהו בין צפרירים חולון לראשל״צ מערב.

ואפרופו: רבים לא יודעים שבפברואר האחרון, מאמן הנבחרת גארת׳ סאות׳גייט והצוות המקצועי של התאחדות הכדורגל האנגלית הגיעו למיניאפוליס כדי לצפות בסופרבול ה-52 ולעבור השתלמויות מקצועיות. העיסוק בפוטבול היה בעיקר מהזווית התקשורתית – איך שחקנים מדברים עיתונאים, איך מנהלים מסיבות עיתונאים, ימי תקשורת וכו׳.

והאנגלים למדו הרבה על העניין ואימצו חלקים נרחבים – כולל יום תקשורת פתוח בו כל השחקנים חופשיים לדבר על מי ועם מי שהם רוצים מבין העיתונאים – שלא במסגרת מסיבת עיתונאים.

מאז, העיתונאים והשחקנים די חברים – בניגוד למונדיאלים אחרים בהם התקשורת היתה מרוחקת מהשחקנים שהיו סגורים בחדרים שלהם. עד כדי כך השחקנים והעיתונאים קרובים שהם משחקים ביליארד ו-darts ביחד. הסיקור מעולם לא היה חיובי יותר.

סאות׳גייט גם רצה לנצל את השהות שלו בארה״ב כדי להגיע למשחק NBA והגיע לטארגט סנטר של מינסוטה טימברוולבס למשחק מול מילווקי באקס. סאות׳גייט רצה ללמוד על איך קבוצת NBA מתנהלת, לצפות במשחק ולראות איך במגרש קטן – 5 על 5 – שחקנים מייצרים לעצמם חללים כדי לתפעל בשטח מצומצם – קצת כמו הסיטואציה בקרן ברחבת ה-16.

הוא התלהב מכמה תרגילים שראה ב-NBA – כולל החסימות והתנועה של השחקנים ללא כדור. את האלמנטים ממגרש הכדורסל ב-NBA לקח לאימוני הנבחרת. באופן כללי, הנבחרת שלו התמקדה באימוניה על תרגילים מכדורסל, מפוטבול, מרוגבי, מהליגות הנמוכות באנגליה.

ואכן, 8 מ-11 השערים של אנגליה במונדיאל האחרון הגיעו ממצבים נייחים. וגם השער הראשון מול שבדיה הובקע מתרגיל בקרן. אנגליה כבשה חמישה שערים בנגיחות במונדיאל הזה – יותר מכל קבוצה אחרת בהיסטוריה של המונדיאל מלבד גרמניה ב-2002.

ברקזיט או לא – הקיץ הזה, אלו בינינו שגדלו על ברכי הכדורגל האנגלי מייחלים לצמד משחקים וניסים שיחתמו מונדיאל מצויין. וגם אם נפסיד ישאר הכבוד. והרבה ממנו.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

Facebook Pagelike Widget

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות