fbpx
Connect with us

קהילה

צרות של אחרים הן המקצוע שלי

Published

on

מוטי שפירא מחזיק בתואר 'איש המיסתורין של לוס אנג'לס הישראלית' בראיון מיוחד הוא מסביר מה זה חוקר פרטי (להבדיל מבלש משטרתי) – איך הוא הציל לפמלה אנדרסון את הקריירה – למה פרש מחקירת השר חיים רמון – המעורבות שלו בפרשת הזונות ונבחרת ישראל בכדורגל – כיצד שינתה הטכנולוגיה החברתית את הפרטיות של כל אחד מאיתנו – ומה דחף אותו להוציא שלושה ספרי ריגול ומתח מצליחים – חשיפה

מעת: מיכה קינן

בימים האחרונים התחלתי לחשוד ולחשוש שמא מישהו עוקב אחרי. הפעלתי את כל הידע שרכשתי בסרטי הבלשים וניסיתי לנער את העוקבים המסתוריים. אבל כל פעם שחמקתי לסמטה אפלה לא היה דבר כי אם השקט של הלילה והולם פסיעותיי בא לי הנידח. בעצבים מרוטים הרמתי טלפון לידי הבלש הפרטי מוטי שפירא בבקשה דחופה ובהולה לבוא לעזרי. נפגשנו בקפה פינתי סואן בשכונה, התיישבתי עם הגב אל הקיר, תרגיל שלמדתי מהרקול פוארו, הבלש הידוע של אגתה כריסטי, לוודא ששדה הראיה הקדמי שלי פנוי, על כל צרה שלא תבוא. אבל חוץ מגבר נמרץ וחיוני, חובש כובע קסקט אופייני לחוקרים פרטיים בהוליווד, לא הגיחה מולי שום סכנה של ממש.

מוטי שפירא הוא שם דבר בקהילה הישראלית באל-איי. שמו רץ לפניו כאיש מסתורין, מה שלא מפריע לו להיות חברותי להפליא. הוא פירסם עד כה שלושה ספרי מתח נהדרים פרי עטו שחלקם הפך ללהיט בספרייתי הפרטית.

המשימה שהוטלה עלי לא הייתה בלתי אפשרית: לפצח את התעלומה הזאת שנקראת מוטי שפירא פעם אחת ולתמיד. לקח לי חודשיים לשכנע אותו לכתבה זו אך לאחר כמה כוסות קפה למדתי שיש לו חולשה, וניצלתי אותה: הבאתי עוגת גבינה שעשתה את העבודה ושיחררה את האיש הזה, למספר שעות, שגם כשהוא מדבר הוא לא אומר כלום. ראשית וידאתי שהוא לא חמוש חלילה, קיבלתי תשובה קצרה וישירה אך ממנה לא יכולתי להבין מאום, ואחר כך שאלתי אותו ישירות ובלי קונצים מיותרים.

מהו ומיהו החוקר הפרטי הרשמי?

מוטי: "חוקר פרטי הוא אדם העוסק באיסוף מידע על הזולת במסגרת אזרחית עבור לקוחותיו שנקלעו לבעיה או נשארו עם שאלות לא פתורות בעניינים האישיים או העסקיים. המטרה שלי להביא ללקוח את מה שאחרים לא הצליחו, כולל רשויות החוק למיניהן. חוקרים פרטיים עוסקים במגוון תחומים, ובהם: הונאה, אישות -(בגידה/גירושים) חקירות, רכוש, ריגול עסקי, חקירות כלכליות, חקירות בתחום הפלילי, חקירות מגזריות, מעקבים, ועוד. לצורך ביצוע עבודתו, החוקר הפרטי נעזר בציוד ייעודי מתקדם ממיטב הטכנולוגיה הקיימת והמתפתחת ומאגרי מידע שונים, במיוחד בתקופה הזו של המהפכה החברתית ברשתות החברתיות. החוקרים הפרטיים פועלים בכפוף לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה ומחויבים לעבוד על פי כללי אתיקה מחמירים. בימינו אלו. אני משתמש במהפכה הטכנולוגית-החברתית לצרכי שלי".

מה זה אומר מהפכה חברתית?

מוטי: "הבט סביבנו. חפש לי צדיק בדור הזה שאין לידו או בידיו טלפון נייד, חפש טוב, לא תמצא… תמשיך ותגלה שכ-88 אחוז מהאנשים בין הגילאים 12 עד 60 יש היום פייסבוק, אינסטגרם, סנאפצ'ט, ו/או את כולם יחד. לזה אני קורה מהפכה החברתית. ולכן אני היום מתמקד באיסוף מידע מהמקורות האלו. בגלל המהפכה, מעקבים, וסיפורי כיסוי כבר לא מספיקים ולכן אני מתאים את עצמי לתקופה הזאת ואני משתמש במעצבי אתרי אינטרנט, בבלוגרים בחברות פי. אר. בעיתונאים ובעוד אנשים במקצועות החופשים".

ספר קצת על עצמך והרקע שהביא אותך למקצוע.

מוטי: "מסלול חיי הוא כמו הגשמת חלום. כבר בגיל חמש ביקשתי מההורים להתחפש לצנחן, הם לקחו אותי לתופרת בשוק רמלה שעיצבה לי מדי צנחן לתפארת, וכך במשך מספר שנים התחפשתי לצנחן … בגיל 9 ביקשתי מהורי להתחפש לשריף, ולדעתי הייתי אז השריף היחידי ברמלה. כבר אז מתברר סיגלתי לעצמי חוש צדק מפותח. לימים הייתי צנחן ואחרי זה שירתתי ביחידת המרכזית של משטרת ישראל. בבית ספר תיכון הצטרפתי לכל מיני אגודות חברתיות בריאותיות, כי רציתי לשמור על הניקיון החברתי והסביבתי. מיד שהשתחררתי מהצבא יצאתי לטיול תרמילים (20 דולר ליום) של שלושה חודשים באירופה, מיוון ועד נורבגיה חייתי ברכבות שחצו את היבשת וישנתי גם בבתי העלמין היפים של אירופה במיוחד בשוויץ). עוד בהיותי בטיול קיבלנו טלפון לבית הורי מקצין בכיר במשטרת ישראל שרצה לגייס אותי – והצליח. זה היה בזכות ההשפעה שהייתה אז לאלוף (מיל.) הרצל שפיר שניסה לבנות את המשטרה מחדש על כוחות מיחידות מיוחדות מהצבא.

התגייסתי ליחידה המרכזית שנלחמה בפשע המאורגן והייתה אז יחידה משמעותית מאוד. היום משטרת ישראל היא כוח יוצא מן הכלל. היא אחת המשטרות המתוחכמות בעולם למרות הדימוי הנמוך שלה… בתקופה הזאת למדתי כמה משוואות לחיים. למדתי שלא להאמין למה שאני שומע, ולהאמין לחצי ממה שאני רואה.

למדתי עוד שאנחנו בתקופה מאוד מדאיגה מהבחינה של שמירה על עקרונות הדמוקרטיה, בעולם שלנו היום כל המידע זמין ומהיר, המערכות לא השכילו להתאים את עצמם למהירות שבטכנולוגיה, מה שיוצר מעין חוסר שליטה אצל שומרי הסף, בין אם זה בתי המשפט שלא תמיד מחליטים לגופו של ענין אלא פוחדים מזרם תגובות ברשתות החברתיות, בהחלטה שלא מתואמת את דעת הציבור, וממשיך בזה שעיתונאים כותבים את מה שהם רוצים שתקרא ולא את מה שבאמת קרה. התקשורת האלקטרונית נשלטת על ידי גורמי כוח שהם חזקים מהממשל של מדינות… וזה מסוכן".

מה עוד למדת על המשטרה ומערכת אכיפת החוק?

לגביי, חרף כל המלעיזים והפרסומים חדשות לבקרים, שטוענים שהמשטרה בארץ מושחתת. אני חייב לציין שזה לא נכון, במשטרה יש אנשים נהדרים. כשאני מסתכל אחור בדיעבד ובניסיון עם משטרות וארגונים אחרים מארצות אחרות אני בטוח שמשטרת ישראל לא מושחתת. אין ספק שישנם עשבים שוטים בכל מערכת, ככה זה גם בהרבה מקומות בעולם. אך מנגד אין ספק שאיבדתי את הנאיביות שלי בתוך העשייה כחוקר פרטי בשנים האחרונות מכיוון שנחשפתי לתיקי חקירה שהוגשו בהם כתבי אישום שלא היה בהם מין הצדק. ישנם מקרים (שאני מכיר) שבית המשפט הרשיע את הנאשם. כן… כן מה שאתה שומע, יש היום בארץ אנשים שיושבים בכלא שלא ביצעו את העבירה במקור.

לדעתי הבעיה הקשה היא בפרקליטות שעליה עוד יסופר. את זה לא ראיתי שהייתי צעיר במשטרה. היום אני לא מקבל  כמובן מאליו דברים שקורים, במיוחד בפרקליטות, כמו הסכמי 'עד מדינה׳ שעשו, שהצועק שביניהם זה ההסכם עם הרב פינטו. ראיתי גם כתבי אישום כגון זה שהוגש נגד שר המשפטים חיים רמון, בעקבות נשיקה שנתן לחיילת (שאולצה להתלונן נגדו) במשרד ראש הממשלה. ממש נחנקתי כשפנה אלי הגורם שביקש את עזרתי להגן על השר. אמרתי לו שהוא לא צריך אותי, שכתב האישום הזה לא שווה את הניר שעליו נכתב. טעיתי. פשוט מישהו בכיר במשטרה רצה להתנכל לשר רמון. ולראיה, חיים רמון הורשע בפלילים עם אות קלון ובכך הרסו לו את הקריירה הפוליטית".

לא לתת לעבריינים להרים ראש

למה עזבת את המשטרה?

״אחרי שש שנים החלטתי לעזוב כי הרגשתי שלא מיציתי ושהיחידה לא מיצתה ויכולנו לעשות יותר אך לא היו תקציבים. היו יותר מידי בעיות בירוקרטיות שמנעו מאתנו להילחם בפשע המאורגן כמו שחשבתי אז שאנחנו צריכים להילחם. למרות זאת לא נתנו לעבריינים להרים את הראש. בעקבות היד הרכה שהייתה אז בין הפרקליטות לבתי המשפט, והסגידה של התקשורת לסיפורים שלהם, הפכו אותם עברייניים לסלבריטאים. אני אישית לא הצלחתי ובחיים לא אבין מה מניע אדם, ובמיוחד ישראלי בישראל, למכור סמים לילדים, או לרצוח בשביל בצע כסף או מעמד חברתי, ולכן נלחמנו בהם ללא מורא וללא לאות".

מה עשית אחרי שפרשת?

״תכננתי ללכת למערכת אחרת קטנה יותר, אינטימית יותר במשרד ראש הממשלה. נקראתי על ידי ראש אגף שהיה מקורב אלי, עברתי את כל הבחינות אבל זה נפל בגלל בעיות שאינן קשורות בי, ואז החלטתי לעזוב את הארץ. באותה תקופה הייתי כבר נשוי ויחד עם אשתי (לשעבר) שעבדה בבנק הרווחנו 1000 דולר לחודש. בסוף שנות ה- 80 הגענו ללוס אנג'לס. הכרתי אדם אחד שהיה איתי בצבא. לא ידעתי מה אעשה, אך ידעתי שאני חייב את השקט הנפשי. באופן די טבעי התחלתי לעבוד בחברת שמירה (4.24 דולר לשעה) ובמקביל לנקות בתים ולצבוע דירות. עבדתי מאוד קשה במספר רב של עבודות. אחרי חודשים ספורים כבר הייתה לי חברת ניקיון וצבע. ישבתי בלילות לשפר את האנגלית השתחררתי מן הגינונים המשטרתיים וקיבלתי על עצמי את התרבות האמריקאית שלדעתי קצת עידנה אותי באופן מפתיע. לאחר חצי שנה שהגעתי לכאן, פנו אלי ממשטרת לוס אנג'לס וניסו לגייס אותי לעבוד כסוכן סמוי, עבודה שקרצה לי מאוד. אך מה לעשות, שכבר הייתי בתהליך הניקיון מהווירוס הזה. לאחר מספר שנים כשהתייצבתי כלכלית, שיניתי קצת מהמנטליות פתחתי חברת חקירות. לאט לאט הרחבנו ובשלב מסוים הוספנו חוקרים נוספים לחברה.

״בשנת 1996 קיבלנו את החקירה של פרשת פמלה אנדרסון. מדובר בווידאו שבעלה טוני לי (שהיה מתופף ידוע של להקת רוק)) צילם על היאכטה שלהם שעה שקיימו יחסי מין. וידאו ארוטי לגמרי. לימים ביתם נפרץ ובין התכשיטים היקרים ששווים מאות אלפי דולרים מצאו השודדים את הווידאו הנלוז. הם לא ידעו כמה זה שווה כשתחילו להפיץ אותו גילו מכרה זהב. עורכי הדין של פמלה פנו אלי בכדי שנמצא את חברת ההפצה. המפיץ עצמו נמצא בהולנד וגבה על כל סרט 100דולר. לא הייתה לו בעיה חוקית, מכיוון שלא היו חוקי אינטרנט שיאסרו עליו את ההפצה. היה מאוד קשה לעצור את השיווק וההפצה של הסרטון. אחרי חקירה, המפיץ עצמו היה בהלם, שבכלל הגענו אליו להולנד. הוא הבין שכדאי לו להקשיב לנו מאשר להתגלגל בבתי משפט, והסכים לשתף פעולה עם פמלה אנדרסון (שהייתה במצוקה כלכלית) ולשווק את הסרטון יחד. מהמהלך הזה פמלה גרפה 4מיליון דולר מתמלוגים.

״ֿבאותה תקופה גם קיבלתי תיקי חקירות בישראל. כמו חקירה בהתאחדות לכדורגל הישראלית. נערך משחק בין ישראל לדנמרק באליפות העולם .45,000 צופים הצטופפו באצטדיון רמת גן, נבחרת ישראל הובסה בבושת פנים 5:0. באותה תקופה גם איבטחתי את אנטוניו בנדרס שעשה סרט בישראל. כשהוא נחת בארץ שאלתי אותו אם הוא רוצה לראות את המשחק כי ידעתי שהוא אוהד כדורגל מושבע. חיים רביבו שהשתתף גם במשחק הזה היה שחקן בקבוצת סנטה וויגו; הקבוצה האהובה על אנטוניו, שנולד וגדל שם. את התשובה החיובית מבנדרס קיבלתי כמה שעות לפני המשחק. התקשרתי למנכ"ל ההתאחדות וקיבלנו כרטיסים מיד: שני כרטיסים ביציע הכבוד והתיישבנו ליד נשיא פיפ"א.

״המשחק נגמר כמו שנגמר. למחרת, ובמשך שבוע שלם, כול התקשורת הכתובה והאלקטרונית עסקה בפרסומים ששחקנים מנבחרת ישראל הזמינו זונות, שתו אלכוהול ועשו סמים ערב המשחק. התקשרו אלי מההתאחדות לבדוק את אמיתות הדברים. לאחר חקירה מקיפה עליתי על ראיות חמורות שחלקם מאששות את הפרסומים נגד שחקני הנבחרת. הגשתי את המסקנות: ניהול כושל וחסר מנהיגות של מנהלי הקבוצה שגרם לחלק מהשחקנים להתנהג בצורה פרועה ביותר, מה שגרם לכישלון הקולוסאלי של המשחק והדחה ממהאפשרות להשתתף במונדיאל.

״בדו"ח שהוגש לא היו שמות מחשש שזה יתגלגל לתקשורת, ולכן הגשתי מעטפה נפרדת עם שמות השחקנים המעורבים והקוד שלהם. המעטפה הנפרדת הייתה חתומה בשעווה. אחרי ישיבה ארוכה עם עשרה מבכירי ההתאחדות כולל משפטנים שלהם שקראו את הדו"ח קיבלו החלטה אמיצה שלא לפרסם את הדו"ח. בכירי התאחדות, לא פתחו את המעטפה הסגורה כי הם ידעו שהראיות שלי יפרקו משפחות שלמות.

״בשנת 1997 חזרתי ארצה יחד עם בת זוגתי האמריקאית, עשינו עליה כדאי להיות קרוב לבת לי, ומשעמום הלכתי ללמוד משפטים. הייתי סטודנט קשיש בין הצעירים המוכשרים הללו שהיום חלקם הם משפטנים מהמובילים בישראל. בשנת 2002, במהלך האינתיפאדה השנייה, החלטנו לחזור לאמריקה, אחת הסיבות לכך נבעה מהעובדה שאשתי הייתה קרובה מאוד למקום פיגוע בתל אביב, דבר שהשפיע עליה קשות, מה שלא הפריע לי להמשיך לעשות מילואים ביחידת המסתערבים עד שנת2015 ".

חזרתם לאמריקה ועשית מילואים בארץ; איך זה מסתדר עם קיום המשפחה והעסקים?

״אין ספק שגם בני המשפחה וגם אני שילמנו מחיר יקר על הגחמות האישיות שלי, אך מה לעשות שבשנת 2001 הבנתי (מדיונים שנעשו בצבא) שהפיגועים שחווינו הם יריית הפתיחה לתהליך אלים בהתקוממות והתפוצצות פלסטינית שיגררו אותנו למערכת ארוכה בתוך ישראל. לא חשבתי אחרת מאשר לחפש יחידה שבה אני אוכל לתרום בזמן שכזה. מפקד יחידת המסתערבים של יהודה ושומרון הכיר אותי מהשירות, יצר איתי קשר וביקש שאירתם לעזור באימון הלוחמים, הצעה שלא יכולתי לסרב לה. נכון המחיר היה יקר, בבית הילדים לא ראו אותי והאישה אכן ביקשה לחזור לאמריקה, פשוט לא הייתי בבית.

״ברור שגם בעסקים ששילמתי מחיר על השיגעון הזה. אתה לא מכיר הרבה אנשים שנעלמו לכ-400 ימים מילואים במכה אחת. הייתי מילואימניק היחידי ביחידה הזו, אני חושב שעד היום, ואני ממש ממש לא מצטער על כך. זו היית חוויה אישית מדהימה לאמן את החברה האלה, לוחמים שסיכנו את חייהם יום יום, לוחמים אמיצים מלאי מוטיבציה שרק ביטחון המדינה הוא נר לרגליהם. אין הרגשה טובה מזו שאתה יכול לתרום ובמיוחד בתקופה הזו שהיית תקופה קשה ומורכבת בישראל. מאות הפיגועים גרמו ליותר מ- 1000 הרוגים ועוד כעשרת אלפים פצועים והשאירו צלקת קשה".

במה אימנת אותם?

מוטי: מחייך, ומבקש שאמשיך לשאלה הבאה, לא לפני שהוא מציין כי מה שכן הוא יכול לשתף זה שהוא קיבל תעודת הוקרה והערכה על תרומתו בלחימה בטרור מאלוף פיקוד המרכז של הצבא, ושנה אחרי תעודת הוקרה, בטקס חגיגי לראש השנה, ממפקד משמר הגבול".

יש לי וואחד סיפור

מה דחף אותך להתחיל לכתוב ספרים?

״מי שדחף אותי להתחיל לכתוב הוא חבר יקר, שהיה עורך עיתון ישראלי בלוס אנג'לס. היה לנו פרלמנט כל יום שני, הוא ידע פחות או יותר על עבודתי, שמע קצת סיפורים מלקוחות שהיו חברים שלו. בכל מפגש הוא חזר על המנטרה; אתה חיי בסרט, הוא טען ברגש; תכתוב, תכתוב…יום אחד החלטתי ולקחתי עט והתחלתי לכתוב. הגעתי למספר עמודים מכובד והחלטתי להמשיך, זה היה חיידק ובריחה לעולם קסום של יצירה. לקראת שנת 2005 נוכחתי לראות שיש לי וואחד סיפור. זה היה הספר הראשון שלי. העלילה מתרחשת במקסיקו, אמנם הוא דמיוני אבל יש בו גם גרעין של אמת. כתבתי אותו בזמן החופשי בין טיסות ארצה לבקר את הבת שלי וחופשות קצרות מהעבודה.

״הקדשתי את הספר למלאך שלי, לאבא שלי שחלה אז בסרטן, וידענו שזמנו אתנו זה דבר קצוב. הייתה לי משימה קשה מאוד בתהליך ההפרדות מאבי שהיה רק בן 71, אישיות מדהימה, נולד בירושלים ועבר את מלחמת השחרור כשהיה בן 17 ועוד שאר מלחמות ישראל. ערכתי לו אירוע פרידה מאוד מרגש, שכלל גם השקת הספר מלאך בעיר זרה' בבית חיל האוויר בהרצליה, עם מאות בני משפחה, חברים, חברים מהצבא ובמשטרה ועוד ארגונים שונים. לימים, כשהייתה עוד אנרגיה לכתוב, הצלחתי והוצאתי עוד שני ספרים: "האישה בשחור" ו"תעתועי החיים".

המונח 'ריגול תעשייתי' עולה רבות היום בעקבות מהפכת הסייבר

״עולם החקירות הפרטיות הוא מאוד מאוד מורכב. מה מותר ומה אסור, כמה אפשר למתוח את החוק בשביל לקוח. ואם אתה חוצה גבול השאלה איזה גבול אתה חוצה. כשאתה אומר את השם ריגול תעשייתי אתה כבר מניח שיש פה עבירה לכאורה. אבל אתה יכול לעשות ריגול, אולי הייתי מעדיף להשתמש במינוח איסוף מידע, בלי לעבור עברה פלילית. ניתן לבצע איסוף מידע דרך מאגרי המחשב, שזו עבירה על החוק. אך הרבה סוכנויות מודיעין בעולם משתמשות בכלי הזה בעת הזו, איסוף מהסוג הזה ניקרא איסוף סיגנטי.

״לנו, החוקרים הפרטיים, בשום מקרה אסור לבצע איסוף מהסוג הזה ללא הסכמה. קבלת מידע מגורם שעובד בבנקים, בחברות ממשלתיות חברות בורסאיות, הינה עבירה פלילית. אני יודע לאסוף מידע דרך מאגרי מידע גלויים קרי: אוסינט, תתפלא כמה מידע שיש על כל אחד ואחד מאתנו באתרים האלו. כמו כן, אני חסיד של הפעלת מקורות מידע חיים דהיינו איסוף יומינטי (אנושי) זה צריך להיות מאוד עדין ומורכב ביחוד מהמקור הנכון, שידע לשמור סודיות גם לאחר הפעילות.

לא פשוט בימינו, לכן צריך לדעת היכן הקווים האפורים ממש כמו מנצח על מקהלה או תזמורת. אתן לך דוגמא איפה מוסר המידע לא עובר עבירה פלילית: אם הצלחתי לגייס עובד חברה פרטית שיש לו גישה למידע בחברה והאחרון מעביר לי את המידע, הוא לא עובר עבירה פלילית. והיה והוא נתפס הוא יצטרך לתת תשובות למנהלים שלו וכאן הוא חשוף לתביעה אזרחית על עבירה של חדירה לפרטיות שזה ענין אזרחי. אבל אם אותו עובד שגויס אין לו הרשאה למאגר מידע בחברה והוא פורץ למחשב אחר, האחרון עובר עבירה פלילית, חדירה לפרטיות וגניבה ממעביד.

״כשאתה מקבל משימה של איסוף מידע אתה צריך להיות מתוחכם דיו כדי לא לסבך את המקור שלך ואת הלקוח. אני קורא לזה אומנות כי הם רוצים תשובות ורק שורה תחתונה. ישנם תיקים מורכבים ששם לא תמיד אנחנו מצליחים לרצות את הלקוחות שרובם רואים סרטים וחושבים שאנחנו קוסמים. אותם לא מעניינת הדרך, אותי כן, כי בדרך לבצע משימה יש בני אדם שמאמינים בי. עם כל הכבוד שיש לי ללקוחות שלי, ויש לי, אני לא אסכן אף אחד למען המטרה (אלא באם מדובר בביטחון המדינה) ולא אבקש מאף אחד לעבור עבירה.

מה הזמן הממוצע שחקירה לוקחת?

״יש חקירות של חודש חודשיים שנה ושנתיים. לדוגמא נקראתי לחקור במדינה מסוימת מקרה מוות של צעיר. המשפחה טענה שהוא נרצח המשטרה החליטה כי נסיבות המוות היא התאבדות. המשפחה פנתה אלי שאחקור את המקרה. לאחר חקירה מקיפה מתברר שבאותו זמן שהו בבית שתי נשים שקראו לאמבולנס שקבע את מותו של הצעיר. חצי שעה אחרי זה הם ברחו ונעלמו למדינות שכנות.

״הצלחתי בחקירה סמויה למצוא את הבחורה במדינה אחרת, היא עסקה בעיצוב ומכירות הגענו אליה ולמדנו שהיא מחפשת עבודה בנרות כי מצבה הכלכלי רע, יצרנו אתה קשר בסיפור כיסוי ואמרנו לה שאנחנו מחפשים אנשי מכירות ורוצים לראיין אותה, היא הסכימה. הזמנו אותה למשרד ששכרנו לצורך העניין. לאחר שעתיים של ראיון עבודה, כולל בחינת התאמה, הודענו לה כי היא מתאימה לנו ונאמר לה להגיע לכנס במלון יוקרתי של אנשי מכירות של החברה יחד עם עוד אחד עשר אנשי מכירות שעברו את אותו התהליך. מדובר בחברה צרפתית שמספקת מוצרים למדינה שמדובר עליה. לקח לנו שבועיים לארגן את הכנס וכל האנשים בכנס לא ידעו את האמת. כולל המרצה שקיבלה 500 דולר עבור ההרצאה. כולם הגיעו לשמוע על החברה הצרפתית ומוצריה, מבלי לדעת שזה מבויים.

״הייתה רק אחת בחבורה שהיא הייתה חוקרת סמויה שתפקידה להתלבש על הבחורה ההיא ולהתחבר אליה. אירוע ההדרכה נמשך שש שעות, אף אחד לא חשד בכלום. אחרי חודשיים של עבודה סיזיפית החוקרת הפכה להיות חברה טובה של הבחורה ולימים גם הרומייט שלה. וכל זאת על מנת לדעת באמת מה קרה לבחור שמצא את מותו בבית שלהם. לאחר שעות רבות של שיחות וימים שלמים של טיולים התברר לנו כי הבחורה לא בקו השפיות. עוד גם התברר שהם לא הרגו אותו אלא שהוא עשה כנראה סמים, אך הם לא הזדרזו להזמין אמבולנס. מצאתי בראיות שלי שלא הייתה כאן התאבדות אלא הריגה ברשלנות, העברתי את תיק החקירה למשטרה המקומית, שבסוף שהרחיבה את החקירה והגיע למסקנה שהבחורה לא שפויה ולכן לא ניתן להעמיד אותה לדין, אך בלחץ שלי, מחשש שהיא מסוכנת לציבור אשפזנו אותה בבית חולים לחולי נפש".

לאן נעלמה דנה רשפי

מוטי נושם עמוק… לוגם מהקפה, וממשיך: "פרשה נוספת היא היעלמותה של דנה רשפי, נערה בת 24, שעשתה טיול תרמילים אחרי לימודי אוניברסיטה, דנה נעלמה במקסיקו. ניסיתי לעזור באיתור דנה, להורים המדהימים, שנקלעו למצב של חוסר אונים משווע אבא שלה שהיה קפטן באל על ופנה אלי רק אחרי מספר שנים אחרי שבתו נעלמה. מספר חוקרים פרטים ניסו לאתר אותה ולא עלו על עקבותיה. במקסיקו היו לי קשרים חזקים כי עבדתי (ועדין עובד) עם היחידה המיוחדת של המשטרה הפדראלית. המסקנה מהחקירה חצי שנה) שלי הייתה חד משמעית דנה נרצחה אך גם אני הגעתי למבוי סתום. חלק בגלל כשלים בחקירה הראשונית וגם בגלל מצבם הנפשי והכלכלי הקשה של ההורים, שהוציאו משאבים רבים במשך השנים. עד היום יש סברות רבות על מה שקרה באותו ערב שבו דנה נעלמה ובימים שאחרי, וגם רשויות שחקרו בעניין לא הגיעו לראיה חותכת".

איך אתה משווה את העבודות בישראל לעומת עבודות ברחבי העולם?

״לכל מדינה יש את האתגרים משלה, הבדלי מנטליות של הלקוחות וגם של המקורות, כמו גם לבין החוקים במדינות. עד לפני חמש-שש שנים היינו צריכים לחצות יבשות בשביל כל שביב מידע קטן. היום עם המהפכה האינטרנטית-חברתית הכול קל יחסית, כי חלק נכבד מהחקירה נעשה על ידי איסוף מידע מאתרי האינטרנט והרשתות החברתיות, מה שמקל עלינו את המלאכה. בנושא של שמירה על הפרטיות יש מדינות שהחמירו בעניין והלכו צעד אחד קדימה לשמור על פרטיותם של אזרחיהם, ובמדינות האלו גם מעקב פשוט אחר אזרח מקומי היא עברה על החוק. בדובאיי, ובבלגיה ששם חוקר, בשיחה אנונימית, חייב על פי חוק להודיע לנחקר שישנה כוונה לעקוב אחריו. בשאר המדינות בעולם אתה יכול לעקוב אחרי אדם, כל עוד אתה לא פוגע בפרטיות שלו או מסכן את חייו, לאמור: אני יכול לשבת בתצפית מחוץ לבית של הנעקב ולהקליט את התנועה בכניסה לבית, במכוניתו, וברחוב שלו, אך אסור לי לכוון את המצלמה לחלון ביתו, כי במעשה זה אני חודר לפרטיות שלו.

יש פרטיות היום?

מוטי מגחך: "הצחקת אותי… אין פרטיות היום, אנחנו חיים בעולם מודרני ובמהפכה חברתית שכולם רוצים לשתף את כולם, מצטברים מידעים רבים באתרים, ברשתות. אלו אותם אתרים שאנחנו תוקפים ושואבים מהם את המידע. הציבור צריך לזכור שכל מה שעובר היום במחשב או בנייד הופך למידע זמין, ולא בכדי, הם מפלצות האינפורמציה. זה לא נגמר רק בטלפונים, גוגל ואמזון עוד מגרים אותנו להכניס הביתה את אלקסה, וגוגל פלי, פשוט השתלטות מוחלטת עלינו… בעקבות זאת הם יכולים ללמוד עלינו הכול וכל היום.

״הם, ענקי התקשורת, יכולים להאזין לנו בכל רגע נתון, הם וגם אירגוני ביון אחרים כולל האקרים שיכולים לחדור לכמעט כל מקום ללא צו. אז אם יש משהוא אישי שאתם רוצים לשמור על פרטיותו, או באם אתם עושים משהו שאתם לא רוצים שאחרים ידעו, תזהרו כשאתם שולחים מסרונים, מדברים בטלפון, ו/או מתחברים לרשתות החברתיות ולאלקסה. בכלל מידע אישי שאתם לא רוצים שיגיע לאוזניים זרות, וזאת למרות שיש אפליקציות בטוחות יחסית, אני ממליץ בחום שיזמינו את החבר לקפה ועוגה ולא לעשות זאת מעל גלי התקשורת הרבים".

 

Featured

ברנינג מן 2022: הייתי או היה זה חלום – פסטיבל המוזיקה המשוגע ביותר בעולם

Published

on

Burning Man הינו אירוע יוצא דופן במיקומו, בתכניו ובהיקף העצום של משתתפיו המתקיים במדינת נבדה, ב -Black Rock Desert כשלוש שעות נסיעה מהעיר רינו.

בגיל 33 להיות בתולה זה לא צחוק.

 אני לא מנסה להיות בוטה. בכלל לא.

חישבו על זה רגע: בגיל כזה עשינו וניסינו כבר הכל בחיים. שום דבר לא מלהיב או מרגש כמו הפעם הראשונה. 

לי בכל אופן לא נשארו הרבה חוויות כאלה …

מלבד (כמעט) דבר אחד…

פסטיבל הבורנינג מן (האיש הבוער) תמיד נשאר בתולי עבורי. 

בכל שנה אני רוצה ללכת וזה לא מסתדר: בית הספר של הילדים, בדיוק בחופשה בארץ או בקוסטה ריקה (או עוד כמה תירוצים כמו שלרוב היינו עושים כשהיינו קטנים כדי להגן על עצמנו מהלא ידוע והמוכר.) 


ליאור ניר כתבת ״שבוע ישראל״

השנה, חבריי הקרובים, החליטו לנסוע. בהתחלה אמרתי שזה גדול עליי! שבוע בלי שירותים, מקלחת, אבק כמו המכה 11 של פרעה, שמש, קור כלבים ועוד כמה מצבי קיצון.

לא התביישתי להודות בקול רם ‏שאני חושבת שזה פשוט לא בשבילי – תבינו ימי הזוהר שלי בגאסט האוס נידח בצפון הודו, עם בית שימוש אחד משותף לכל הסטלנים, כבר עברו מזמן – אני כבר יותר בקטע של מלונות בוטיק וחופשות גלישה ויוגה בדגש על קוקטיילים בבריכה (וברור שיש בחור חמוד ואדיב שמחזיק לי את הגלשן ומגיש לי מגבת בכל הזדמנות).

חבר אמר לי "את עדיין לא מבינה את זה, אבל הפעם את מגיעה"  – אותו חבר שאמר לי שנה שעברה כשחזר, שזה פסטיבל שפשוט נקרא על שמי: התלבושות, הפרידם, האהבה, הלהיות מי שאתה באמת… חופש הביטוי והחופש בכלליות.

המשפט הזה הדהד בי כמה ימים, ובעלי שהיה כבר פעמיים דחק בי ללכת.

אז הוצאתי את ארגז בגדי מסיבות הטראנס שלי מהבוידם, דחפתי במקומו את הפינוק שלי, נשמתי עמוק וידעתי שאני הולכת אל הלא נודע. (פלוס קניתי כרטיס ב1200 דולר, אופניים חשמליות ב800$ וכמויות של מים כאילו אני הולכת ליצור שם את ים סוף הבא במדבריות של נבדה – אבל עוד נגיע לזה בהמשך – ברשימת חובה שהכנתי לכם לק‏חת איתכם בשנה הבאה.

תקשיבו לי – אתם עדין לא מבינים את זה – אבל אתם הולכים להיות שם!

‏כמו אליסה בארץ הפלאות קפצתי לתוך מחילת הארנב – והאמת?

כאישה נשואה, אמא לשני ילדים שחייה את החיים הכי בורגנים – הרגשתי שחזרתי מארץ לעולם לא! או יותר נכון "ארץ הכן להכל".

עפתי עם פיטר פן, ווינדי וכל הילדים האבודים (שהתבגרו קצת עם השנים), טסתי בגלקסיה זוהרת נוצצים (אל תתפלאו לראות שם מפורסמים), רקדתי עם פיות שדונים ומלכים, שתיתי את משקה האלים, שחיתי בבריכת תנינים עם תמנונים, דגים, סרטנים ושאר השרצים, ראיתי אלות אדם והסתנוורתי מיופיים (שום דבר כאן לא מתפאורה חברים- ראיתי את הנשים הכי יפות בחיי), התחברתי וחזרתי לילדה שבי – החופשייה, הפרועה, העליזה ובעיקר זאת שללא אחריות לכלום! (מלבד השתייה של עשר ליטר מים ביום, ניקוי וחיטוי הרגליים מהאבק ומדי פעם אוכל מזין – אחרת הייתי מתעלפת).

זה הטיפול הפסיכולוגי הכי טוב שקיבלתי מעולם, החופשה הכי מרגשת עם העוצמות, האנרגיות המרחבים ויופי בלתי נתפס.

עצה שלי- תגידו כן להכל. תנסו, תחוו, תשתטו, תעזו, תשתחררו, תעופו על עצמכם, ואל תחשבו על שום דבר מאשר כאן ועכשיו.

Photo by Ygal Edy

מי שבא לברנינג מן, מגיע לתת את כל כולו בשביל חוויה שאין שנייה לה.

אני ממליצה לכם, לשחרר את כל הסרטים שיש לכם בראש ולצאת למסע הזה איתי.

הדקו את החגורות כי אנחנו ממריאים:

בורנינג מן 2022 – חלום קולקטיבי של 80,000 איש מכל העולם.

לאחר 12 שעות נסיעה, 10 עצירות בדרך, 3 שבועות התארגנות וקניית מצרכים, ושעתיים חצי המתנה בכניסה (וזה ממש בקטנה) סוף סוף הגעתי.

בשער הכניסה מברכים אותך השומרים בברכת "ברוך הבא הביתה". (ותזהרו להגיד להם שזאת הפעם הראשונה שלכם, אחרת יגלגלו אתכם בפודרה ותתלכלכו עוד לפני שהחניתם את הרכב) ומחלקים לכם ספר גדול, כמו תוכנייה לשבוע שלם. (רק כשיצאנו משם ועמדנו בפקק, גילינו שהספר הוא מפת רחובות ופרטים מדויקים היכן ניתן למצוא מה, אבל תאמינו לי, החוויה האמיתית היא פשוט להתחיל לפדל (או לתת גז באופנים החשמליות), להיכנס "לעיר" ופשוט לחוות!)

המחשבה הראשונה שלי הייתה שלכל אחד יש בית אחר. הרי אנחנו שונים. אבל ממש טעיתי. הבית הזה הוא של כולנו. על זה מושרשים עקרונות הפסטיבל שלמעשה לא אוהב שקוראים לו פסטיבל. זאת קהילה שמקבלת את כולם: כל המשתתפים בו על הרצף! לא משנה איזו סטייה, אישיות, צבע, מין, מגדר, סטטוס חברתי או גיל –  יו אר וולקם איר! 

אין שיפוטיות, השוואות, מעמדות או כסף (למעט קניית קרח), הכל משיגים בעזרת "קח תן" ואנרגיות האהבה היא גדולה ומורגשת באוויר.

האירוע מתרחש על שטח אגם שהתייבש והשאיר אחריו מישור חול אבקתי לבן והוא מכונה "פלאיה" (חוף בספרדית), והוא למעשה הסנטר של הכל. כל מייצגי האומנות, בובות וכלי תחבורה ענקיים וכמובן הדיג'יים הכי גדולים בעולם חוגגים, והכי חשוב – האיש הבוער והמקדש.

לשבוע אחד המדבר הופך לעיר קרוואנים ואוהלים, רחובות, דואר, בית חולים, רדיו ושירותים ציבוריים, המסודרים בחצי גורן סביב הפלאיה.

ולאחר כמה ימים כאילו לא היה שם דבר.

האם זה קרה או שהיה זה חלום?  (בכל שנה יש נושא והשנה מבלי שידעתי הוא היה "להתעורר מחלום").

אפילו בדל סיגריה או פייט ממעיל של אישה (שלא לבשה כלום מתחתיו) לא תמצאו שם.

זהו חובתו של כל משתתף להשאיר את השטח שלו נקי וכמובן לאסוף שקית או בקבוק פלסטיק שהתעופפו ברוח. זאת לא משימה או תיק, באופן טבעי תרצו לדאוג לעיר שלכם.

ביום שבת בלילה שורפים את האיש ובערב יום למוחרת, מבעירים את המקדש הגדול.

אם האיש הוא אירוע משמח מחבר ומאגד את כל מה שחוויתם בשבוע, למעשה אירוע השיא, שריפת המקדש הוא רגע מאוד אמוציונלי, מפני שמהלך הימים, כל אחד שמעונין, נכנס וכותב את שם אהוביו שאיבד. יש התולים תמונות, שירים, חפצים ושאר הזיכרונות.

אבל עזבו אותכם מאנרגיות נמוכות, כי כל הפסטיבל הזה הוא אנרגיה אחת מטורפת.

כל דבר שאתם מדמיינים, רוצים, חולמים או מפנטזים עליו- נמצא שם! יש אפילו מחנה משפחות עם ילדים, עם חוגי קרטה אומנות ואקרו יוגה.

קישוטים לאופניים, מדיטציות, מופעי רחוב, שיחות עם אלוהים (ישנה עמדת טלפון ומישהו באמת עונה ומקשקש איתכם – ולא ברור מי יותר בראש טוב ממי – אתם או אלוהים), גלגל ענק, חישמול לחי הישבן, טרמפולינות, מסיבת כרבולים עם דובי ענק, דוכני עוגיות, ראמן, סמודיז וגלידות (מזכירה לכם הכל במתנה – ללא תמורה), אורות צבעים צלילים טעמים ואבק.

הרבה אבק.

כמו שוק שכל רוכל מציע לך את סחורתו או שירותו, לכל כיוון, סטייה, תשוקה או צורך שאתם רק יכולים לחשוב על.

לכן כל כך כיף, פשוט לצאת ולבלות בעיר. ולא משנה כמה זמן אתם שוהים, אתם לעולם לא תספיקו לראות ולחוות את כל מה שיש לעיר ולפלאיה להציע לכם. המרחבים הם עצומים. ההזיה בלתי נגמרת.

ובבקשה אל תחשבו שרק היפים סטלנים או מסוממים מגיעים – אני מכירה באופן אישי כמה וכמה אנשים בני 70 פלוס שהגיעו, נהנו, מצאו את עצמם ואמרו שזאת האחת החוויות הגדולות שהם חוו בחייהם. ותאמינו לי, אלו אנשים עם עבודה מסודרת, שכר או פנסיה שמנה ובעיקר ראש צלול יותר מאשר היין שהם שתו.

כל סוגיי המוזיקה, כל קשת הצבעים והאומנות, סגנון הלבוש והתחפושות, סיטואציות חברתיות ביזאריות שאתם רק יכולים לדמיין – תמצאו שם. 

השקיעות הכי יפות, הזריחות הכי מרגשות, הסאונד הכי מקצועי, האנשים הכי צבעוניים, סופות אבק הכי משוגעות, האורות והלייזרים הכי חזקים, האומנות הכי מופשטת, העירום הכי טבעי, הכל – הכי הכי הכי.


Photo by Tomer Peretz

זהו לונה פארק למבוגרים, גן חיות לבני אדם (הכניסה לחיות אסורה) ובעיקר מסיבה אחת גדולה של חופש הביטוי, שחרור, עצמאיות וקרנבל אחד גדול לכל החושים. לכל מקום שתלכו, תהיו מגורים בצורה בלתי נתפסת.

הקסם לדעתי הוא שכל הניגודים האפשריים נמצאים, היוצרים כאוס אחד מושלם שבצורה משוגעת פועל בסדר מופתי. זהו אירוע מיני, אומנותי, מוזיקאלי, מלוכלך, מלא סטייל, חופשי, טבעי, סוטה, נקי … והרשימה עוד ארוכה.

שלם מורכב ומוזר. 

מתוך הרעש הבלתי פוסק נוצר שקט נעים,

מכל מגוון היצורים המתהלכים ברחובות – כולנו הופכים להיות אחד,

בתוך כל הבלאגן יש סדר קוסמי. 

כל אחד דואג לעצמו ומנהלי ההפקה דואגים לרווחת הכלל במידה של חולי, משבר, טראומה או בעיה. יש ראנג'רים שמפטרלים, ודואגים לחוקי המדינה. זאת אומרת שאין סמים חופשי, אלימות או עבריינות מכל סוג שהיא. אם קרה לכם משהו – לכו לדווח! 

אבל חשוב להזכיר – האווירה כל כך בטוחה שם, משום שהאחראי על הכל באמת – זה אנחנו. התושבים. כל אחד והוויב שלו, וביחד נוצרת קהילה מיוחדת.

יש המשווים את האירוע היוצא דופן הזה לוודסטוק, כי באמת הסלוגן הוא שלום, אהבה, סקס, סמים ורוקנרול. אבל זה בהרבה יותר מזה.

בא לכם לשיר? תלכו לבמה הפתוחה

בא לכם לרקוד? סעו לרחבות הענק

בא לכם להיראות? תצלמו את התמונות הכי אינסטגרמיות בזכות מייצגי האומנות

בא לכם לאכול? עצרו באוהל של האיראנים ותתפנקו על בקלווה עבודת יד

בא לכם להכיר אנשים חדשים? פשוט תתחילו לדבר עם מי שלידכם

בא לכם לנוח? קפצו למחנה ה"דממה"

בא לכם להשתכר? לכו לסיבוב ברים בעיר

בא לכם להתרגש? כנסו למקדש

בא לכם להשתחרר? תתפשטו ורוצו עירומים

בא לכם לחוות משהו שאין שני או הסבר לו?

תגיעו שנה הבאה לבורנינג מן, חפשו אותי ברמקול שמאל, ותגידי שלום.

מבטיחה לכם דרינק מרענן של עראק עם לימונדה וחיבוק גדול של אהבה ללא תנאים.


מעיין פאר, מעצבת כובעים ואביזרים לפסטיבלים וברנינג-מן

מעיין פאר – מעצבת כובעים ואביזרים לפסטיבלים ובורנינג- מן: 

ברנרית ותיקה, הראשון שלי היה ב 2005. היינו קומץ ישראלים כשרב האנשים בכלל לא שמעו או ידעו על קיומו.

בזמנו עדיין היו היפים אמיתיים.  

בלי טלפונים או קליטה, עם מצלמות רגילות ולוח הודעות אחד ענק לחפש אחד את השני.

היו בערך 30 אלף, היה תמים, אותנטי וקסום (הדעות חלוקות לגבי מתי היה יותר כייף).

עם הזמן, הטכנולוגיה ופלטפורמות הסושאל מדיה – ברנינג מן נודע בכל העולם והפך ממש לאירוע שאסור לפספס, למרות התנאים הקשים.

לתקופה ארוכה נסעתי כל שנה, כי איך אפשר לפספס כזו חוויה עמוקה, מעצימה ומטורפת?! עד שהתחתנתי ואז כבר התפניתי להקים את התא המשפחתי. (היום עם שתי בנות, בנות 7,ו 5). השנה שוב חזרתי לפלאיה עם בעלי לחוויה משותפת שהייתה מדהימה, היה לנו קאמפ מושלם וכייפי עם חברים טובים.

הרומן שלי עם עיצוב התחיל בגיל ההתבגרות, תמיד מצאתי משהו לפרק ולבנות מחדש, להזיז או ליצור. לפני כמה שנים פשוט קמתי עם ויז'ן ליצור פריטים מיוחדים שישבו לי בראש הרבה זמן, התגובות לא אחרו לבוא וכך בעצם נולד הרעיון לעצב כובעים ואביזרים לפסטיבל.

עם השנים ברנינג מן הפך לshow אחד גדול שבו הביטוי עצמי ונראות הן עניין רציני, אז בזמני הפנוי ולפי הזמנות אישיות אני מעצבת הופעות למי שרוצה להיות נוצץ ומושקע גם על הפלאיה.

ברנינג מן בשבילי זה בית. שחרור מטורף של שבוע משגרת היומ-יום מלווה במיצגי אומנות המטורפים בעולם וצלילים ואורות שלא נגמרים. החוויות הן מאוד אישיות אז אני מניחה שכל אחד יוכל לספר משהו אחר והכל יהיה אמיתי ונכון. אושר, צחוק, שמחה, בכי, אהבה, חברות, נתינה, עזרה, יצירה, תובנה, התבוננות פנימה, התחברות לטבע ותחושת שייכות לקהילה – אלו רק כמה מילים שמסמלות מהו ברנינג מן עבורי.

יפית ורותם פחימה

יפית

אמא‭ ‬לשלושה‭ ‬ילדים‭, ‬ נשואה‭ ‬לרותם‭ ‬פחימה‭.‬

״בשבילי זה היה הבורן הראשון שלי. החברים סביבי נוסעים כבר המון שנים, אני ליוויתי את החוויה מהצד. נהניתי לשלוח כל מיני תלבושות ולשמוע את החוויות. השנה, בעלי אמר ״את חייבת ללכת״ 

שום תמונה או סיפור לא עושים צדק עם החוויה! 

האנרגיות מטורפות! האומנות, המוסיקה. השחרור בלרקוד ולהיות מנותק מהעולם.

פשוט להיות.

השנה הבנתי, שהיה ברן קשוח מאוד מבחינת מזג אויר, אבל גם זה היה חוויה עוצמתית ומגבשת:

היינו בסופה, כל החברה במסיבה, ביום שישי בלילה, בשלב מסוים, הבנו שזה לא הולך להיגמר ופשוט, ממש כמו מבצע צבאי עם כוח חלוץ, מרכזי ומאסף, עשינו ביחד את דרכנו אל הקאמפ.

מטורף!

רשימת דברים חובה לקחת איתכם

  • אופניים – חובה – אחרת לא תראו כמעט כלום ותקרעו מההליכה האין סופית
  • מים – לפחות 4 ליטר ליום פלוס למקלחות שטח 
  • פנסים, מחזירי אור, זוהרים נוצצים וכל דבר שיגרום לאחרים לראות אתכם בלילה
  • משקפת סקי – להגן על העיניים מהרוח והאבק
  • מגבונים – אוי, קדוש הוא ממציא המגבונים
  • חבורה של חברים שאתם באמת אוהבים סומכים עליהם ומרגישים איתם בנוח 
  • נעליים נוחות
  • כוס רב פעמית – כדי לשתות בעיר, את כל מה שמציעים לכם
  • כיסוי עיניים ואטמי אוזניים – המוזיקה לעולם לא נגמרת
  • וכל דבר שעוזר לכם לצאת משליטה ושיגרה.

ליאור ניר – מחברת הספר נשל הנחשה (באמזון)

אינסטגרם  nir.lior

פייסבוק Lior nir

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות