Connect with us

Featured

צרות של אחרים הן המקצוע שלי

Published

on

מוטי שפירא מחזיק בתואר 'איש המיסתורין של לוס אנג'לס הישראלית' בראיון מיוחד הוא מסביר מה זה חוקר פרטי (להבדיל מבלש משטרתי) – איך הוא הציל לפמלה אנדרסון את הקריירה – למה פרש מחקירת השר חיים רמון – המעורבות שלו בפרשת הזונות ונבחרת ישראל בכדורגל – כיצד שינתה הטכנולוגיה החברתית את הפרטיות של כל אחד מאיתנו – ומה דחף אותו להוציא שלושה ספרי ריגול ומתח מצליחים – חשיפה

מעת: מיכה קינן

בימים האחרונים התחלתי לחשוד ולחשוש שמא מישהו עוקב אחרי. הפעלתי את כל הידע שרכשתי בסרטי הבלשים וניסיתי לנער את העוקבים המסתוריים. אבל כל פעם שחמקתי לסמטה אפלה לא היה דבר כי אם השקט של הלילה והולם פסיעותיי בא לי הנידח. בעצבים מרוטים הרמתי טלפון לידי הבלש הפרטי מוטי שפירא בבקשה דחופה ובהולה לבוא לעזרי. נפגשנו בקפה פינתי סואן בשכונה, התיישבתי עם הגב אל הקיר, תרגיל שלמדתי מהרקול פוארו, הבלש הידוע של אגתה כריסטי, לוודא ששדה הראיה הקדמי שלי פנוי, על כל צרה שלא תבוא. אבל חוץ מגבר נמרץ וחיוני, חובש כובע קסקט אופייני לחוקרים פרטיים בהוליווד, לא הגיחה מולי שום סכנה של ממש.

מוטי שפירא הוא שם דבר בקהילה הישראלית באל-איי. שמו רץ לפניו כאיש מסתורין, מה שלא מפריע לו להיות חברותי להפליא. הוא פירסם עד כה שלושה ספרי מתח נהדרים פרי עטו שחלקם הפך ללהיט בספרייתי הפרטית.

המשימה שהוטלה עלי לא הייתה בלתי אפשרית: לפצח את התעלומה הזאת שנקראת מוטי שפירא פעם אחת ולתמיד. לקח לי חודשיים לשכנע אותו לכתבה זו אך לאחר כמה כוסות קפה למדתי שיש לו חולשה, וניצלתי אותה: הבאתי עוגת גבינה שעשתה את העבודה ושיחררה את האיש הזה, למספר שעות, שגם כשהוא מדבר הוא לא אומר כלום. ראשית וידאתי שהוא לא חמוש חלילה, קיבלתי תשובה קצרה וישירה אך ממנה לא יכולתי להבין מאום, ואחר כך שאלתי אותו ישירות ובלי קונצים מיותרים.

מהו ומיהו החוקר הפרטי הרשמי?

מוטי: "חוקר פרטי הוא אדם העוסק באיסוף מידע על הזולת במסגרת אזרחית עבור לקוחותיו שנקלעו לבעיה או נשארו עם שאלות לא פתורות בעניינים האישיים או העסקיים. המטרה שלי להביא ללקוח את מה שאחרים לא הצליחו, כולל רשויות החוק למיניהן. חוקרים פרטיים עוסקים במגוון תחומים, ובהם: הונאה, אישות -(בגידה/גירושים) חקירות, רכוש, ריגול עסקי, חקירות כלכליות, חקירות בתחום הפלילי, חקירות מגזריות, מעקבים, ועוד. לצורך ביצוע עבודתו, החוקר הפרטי נעזר בציוד ייעודי מתקדם ממיטב הטכנולוגיה הקיימת והמתפתחת ומאגרי מידע שונים, במיוחד בתקופה הזו של המהפכה החברתית ברשתות החברתיות. החוקרים הפרטיים פועלים בכפוף לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה ומחויבים לעבוד על פי כללי אתיקה מחמירים. בימינו אלו. אני משתמש במהפכה הטכנולוגית-החברתית לצרכי שלי".

מה זה אומר מהפכה חברתית?

מוטי: "הבט סביבנו. חפש לי צדיק בדור הזה שאין לידו או בידיו טלפון נייד, חפש טוב, לא תמצא… תמשיך ותגלה שכ-88 אחוז מהאנשים בין הגילאים 12 עד 60 יש היום פייסבוק, אינסטגרם, סנאפצ'ט, ו/או את כולם יחד. לזה אני קורה מהפכה החברתית. ולכן אני היום מתמקד באיסוף מידע מהמקורות האלו. בגלל המהפכה, מעקבים, וסיפורי כיסוי כבר לא מספיקים ולכן אני מתאים את עצמי לתקופה הזאת ואני משתמש במעצבי אתרי אינטרנט, בבלוגרים בחברות פי. אר. בעיתונאים ובעוד אנשים במקצועות החופשים".

ספר קצת על עצמך והרקע שהביא אותך למקצוע.

מוטי: "מסלול חיי הוא כמו הגשמת חלום. כבר בגיל חמש ביקשתי מההורים להתחפש לצנחן, הם לקחו אותי לתופרת בשוק רמלה שעיצבה לי מדי צנחן לתפארת, וכך במשך מספר שנים התחפשתי לצנחן … בגיל 9 ביקשתי מהורי להתחפש לשריף, ולדעתי הייתי אז השריף היחידי ברמלה. כבר אז מתברר סיגלתי לעצמי חוש צדק מפותח. לימים הייתי צנחן ואחרי זה שירתתי ביחידת המרכזית של משטרת ישראל. בבית ספר תיכון הצטרפתי לכל מיני אגודות חברתיות בריאותיות, כי רציתי לשמור על הניקיון החברתי והסביבתי. מיד שהשתחררתי מהצבא יצאתי לטיול תרמילים (20 דולר ליום) של שלושה חודשים באירופה, מיוון ועד נורבגיה חייתי ברכבות שחצו את היבשת וישנתי גם בבתי העלמין היפים של אירופה במיוחד בשוויץ). עוד בהיותי בטיול קיבלנו טלפון לבית הורי מקצין בכיר במשטרת ישראל שרצה לגייס אותי – והצליח. זה היה בזכות ההשפעה שהייתה אז לאלוף (מיל.) הרצל שפיר שניסה לבנות את המשטרה מחדש על כוחות מיחידות מיוחדות מהצבא.

התגייסתי ליחידה המרכזית שנלחמה בפשע המאורגן והייתה אז יחידה משמעותית מאוד. היום משטרת ישראל היא כוח יוצא מן הכלל. היא אחת המשטרות המתוחכמות בעולם למרות הדימוי הנמוך שלה… בתקופה הזאת למדתי כמה משוואות לחיים. למדתי שלא להאמין למה שאני שומע, ולהאמין לחצי ממה שאני רואה.

למדתי עוד שאנחנו בתקופה מאוד מדאיגה מהבחינה של שמירה על עקרונות הדמוקרטיה, בעולם שלנו היום כל המידע זמין ומהיר, המערכות לא השכילו להתאים את עצמם למהירות שבטכנולוגיה, מה שיוצר מעין חוסר שליטה אצל שומרי הסף, בין אם זה בתי המשפט שלא תמיד מחליטים לגופו של ענין אלא פוחדים מזרם תגובות ברשתות החברתיות, בהחלטה שלא מתואמת את דעת הציבור, וממשיך בזה שעיתונאים כותבים את מה שהם רוצים שתקרא ולא את מה שבאמת קרה. התקשורת האלקטרונית נשלטת על ידי גורמי כוח שהם חזקים מהממשל של מדינות… וזה מסוכן".

מה עוד למדת על המשטרה ומערכת אכיפת החוק?

לגביי, חרף כל המלעיזים והפרסומים חדשות לבקרים, שטוענים שהמשטרה בארץ מושחתת. אני חייב לציין שזה לא נכון, במשטרה יש אנשים נהדרים. כשאני מסתכל אחור בדיעבד ובניסיון עם משטרות וארגונים אחרים מארצות אחרות אני בטוח שמשטרת ישראל לא מושחתת. אין ספק שישנם עשבים שוטים בכל מערכת, ככה זה גם בהרבה מקומות בעולם. אך מנגד אין ספק שאיבדתי את הנאיביות שלי בתוך העשייה כחוקר פרטי בשנים האחרונות מכיוון שנחשפתי לתיקי חקירה שהוגשו בהם כתבי אישום שלא היה בהם מין הצדק. ישנם מקרים (שאני מכיר) שבית המשפט הרשיע את הנאשם. כן… כן מה שאתה שומע, יש היום בארץ אנשים שיושבים בכלא שלא ביצעו את העבירה במקור.

לדעתי הבעיה הקשה היא בפרקליטות שעליה עוד יסופר. את זה לא ראיתי שהייתי צעיר במשטרה. היום אני לא מקבל  כמובן מאליו דברים שקורים, במיוחד בפרקליטות, כמו הסכמי 'עד מדינה׳ שעשו, שהצועק שביניהם זה ההסכם עם הרב פינטו. ראיתי גם כתבי אישום כגון זה שהוגש נגד שר המשפטים חיים רמון, בעקבות נשיקה שנתן לחיילת (שאולצה להתלונן נגדו) במשרד ראש הממשלה. ממש נחנקתי כשפנה אלי הגורם שביקש את עזרתי להגן על השר. אמרתי לו שהוא לא צריך אותי, שכתב האישום הזה לא שווה את הניר שעליו נכתב. טעיתי. פשוט מישהו בכיר במשטרה רצה להתנכל לשר רמון. ולראיה, חיים רמון הורשע בפלילים עם אות קלון ובכך הרסו לו את הקריירה הפוליטית".

לא לתת לעבריינים להרים ראש

למה עזבת את המשטרה?

״אחרי שש שנים החלטתי לעזוב כי הרגשתי שלא מיציתי ושהיחידה לא מיצתה ויכולנו לעשות יותר אך לא היו תקציבים. היו יותר מידי בעיות בירוקרטיות שמנעו מאתנו להילחם בפשע המאורגן כמו שחשבתי אז שאנחנו צריכים להילחם. למרות זאת לא נתנו לעבריינים להרים את הראש. בעקבות היד הרכה שהייתה אז בין הפרקליטות לבתי המשפט, והסגידה של התקשורת לסיפורים שלהם, הפכו אותם עברייניים לסלבריטאים. אני אישית לא הצלחתי ובחיים לא אבין מה מניע אדם, ובמיוחד ישראלי בישראל, למכור סמים לילדים, או לרצוח בשביל בצע כסף או מעמד חברתי, ולכן נלחמנו בהם ללא מורא וללא לאות".

מה עשית אחרי שפרשת?

״תכננתי ללכת למערכת אחרת קטנה יותר, אינטימית יותר במשרד ראש הממשלה. נקראתי על ידי ראש אגף שהיה מקורב אלי, עברתי את כל הבחינות אבל זה נפל בגלל בעיות שאינן קשורות בי, ואז החלטתי לעזוב את הארץ. באותה תקופה הייתי כבר נשוי ויחד עם אשתי (לשעבר) שעבדה בבנק הרווחנו 1000 דולר לחודש. בסוף שנות ה- 80 הגענו ללוס אנג'לס. הכרתי אדם אחד שהיה איתי בצבא. לא ידעתי מה אעשה, אך ידעתי שאני חייב את השקט הנפשי. באופן די טבעי התחלתי לעבוד בחברת שמירה (4.24 דולר לשעה) ובמקביל לנקות בתים ולצבוע דירות. עבדתי מאוד קשה במספר רב של עבודות. אחרי חודשים ספורים כבר הייתה לי חברת ניקיון וצבע. ישבתי בלילות לשפר את האנגלית השתחררתי מן הגינונים המשטרתיים וקיבלתי על עצמי את התרבות האמריקאית שלדעתי קצת עידנה אותי באופן מפתיע. לאחר חצי שנה שהגעתי לכאן, פנו אלי ממשטרת לוס אנג'לס וניסו לגייס אותי לעבוד כסוכן סמוי, עבודה שקרצה לי מאוד. אך מה לעשות, שכבר הייתי בתהליך הניקיון מהווירוס הזה. לאחר מספר שנים כשהתייצבתי כלכלית, שיניתי קצת מהמנטליות פתחתי חברת חקירות. לאט לאט הרחבנו ובשלב מסוים הוספנו חוקרים נוספים לחברה.

״בשנת 1996 קיבלנו את החקירה של פרשת פמלה אנדרסון. מדובר בווידאו שבעלה טוני לי (שהיה מתופף ידוע של להקת רוק)) צילם על היאכטה שלהם שעה שקיימו יחסי מין. וידאו ארוטי לגמרי. לימים ביתם נפרץ ובין התכשיטים היקרים ששווים מאות אלפי דולרים מצאו השודדים את הווידאו הנלוז. הם לא ידעו כמה זה שווה כשתחילו להפיץ אותו גילו מכרה זהב. עורכי הדין של פמלה פנו אלי בכדי שנמצא את חברת ההפצה. המפיץ עצמו נמצא בהולנד וגבה על כל סרט 100דולר. לא הייתה לו בעיה חוקית, מכיוון שלא היו חוקי אינטרנט שיאסרו עליו את ההפצה. היה מאוד קשה לעצור את השיווק וההפצה של הסרטון. אחרי חקירה, המפיץ עצמו היה בהלם, שבכלל הגענו אליו להולנד. הוא הבין שכדאי לו להקשיב לנו מאשר להתגלגל בבתי משפט, והסכים לשתף פעולה עם פמלה אנדרסון (שהייתה במצוקה כלכלית) ולשווק את הסרטון יחד. מהמהלך הזה פמלה גרפה 4מיליון דולר מתמלוגים.

״ֿבאותה תקופה גם קיבלתי תיקי חקירות בישראל. כמו חקירה בהתאחדות לכדורגל הישראלית. נערך משחק בין ישראל לדנמרק באליפות העולם .45,000 צופים הצטופפו באצטדיון רמת גן, נבחרת ישראל הובסה בבושת פנים 5:0. באותה תקופה גם איבטחתי את אנטוניו בנדרס שעשה סרט בישראל. כשהוא נחת בארץ שאלתי אותו אם הוא רוצה לראות את המשחק כי ידעתי שהוא אוהד כדורגל מושבע. חיים רביבו שהשתתף גם במשחק הזה היה שחקן בקבוצת סנטה וויגו; הקבוצה האהובה על אנטוניו, שנולד וגדל שם. את התשובה החיובית מבנדרס קיבלתי כמה שעות לפני המשחק. התקשרתי למנכ"ל ההתאחדות וקיבלנו כרטיסים מיד: שני כרטיסים ביציע הכבוד והתיישבנו ליד נשיא פיפ"א.

״המשחק נגמר כמו שנגמר. למחרת, ובמשך שבוע שלם, כול התקשורת הכתובה והאלקטרונית עסקה בפרסומים ששחקנים מנבחרת ישראל הזמינו זונות, שתו אלכוהול ועשו סמים ערב המשחק. התקשרו אלי מההתאחדות לבדוק את אמיתות הדברים. לאחר חקירה מקיפה עליתי על ראיות חמורות שחלקם מאששות את הפרסומים נגד שחקני הנבחרת. הגשתי את המסקנות: ניהול כושל וחסר מנהיגות של מנהלי הקבוצה שגרם לחלק מהשחקנים להתנהג בצורה פרועה ביותר, מה שגרם לכישלון הקולוסאלי של המשחק והדחה ממהאפשרות להשתתף במונדיאל.

״בדו"ח שהוגש לא היו שמות מחשש שזה יתגלגל לתקשורת, ולכן הגשתי מעטפה נפרדת עם שמות השחקנים המעורבים והקוד שלהם. המעטפה הנפרדת הייתה חתומה בשעווה. אחרי ישיבה ארוכה עם עשרה מבכירי ההתאחדות כולל משפטנים שלהם שקראו את הדו"ח קיבלו החלטה אמיצה שלא לפרסם את הדו"ח. בכירי התאחדות, לא פתחו את המעטפה הסגורה כי הם ידעו שהראיות שלי יפרקו משפחות שלמות.

״בשנת 1997 חזרתי ארצה יחד עם בת זוגתי האמריקאית, עשינו עליה כדאי להיות קרוב לבת לי, ומשעמום הלכתי ללמוד משפטים. הייתי סטודנט קשיש בין הצעירים המוכשרים הללו שהיום חלקם הם משפטנים מהמובילים בישראל. בשנת 2002, במהלך האינתיפאדה השנייה, החלטנו לחזור לאמריקה, אחת הסיבות לכך נבעה מהעובדה שאשתי הייתה קרובה מאוד למקום פיגוע בתל אביב, דבר שהשפיע עליה קשות, מה שלא הפריע לי להמשיך לעשות מילואים ביחידת המסתערבים עד שנת2015 ".

חזרתם לאמריקה ועשית מילואים בארץ; איך זה מסתדר עם קיום המשפחה והעסקים?

״אין ספק שגם בני המשפחה וגם אני שילמנו מחיר יקר על הגחמות האישיות שלי, אך מה לעשות שבשנת 2001 הבנתי (מדיונים שנעשו בצבא) שהפיגועים שחווינו הם יריית הפתיחה לתהליך אלים בהתקוממות והתפוצצות פלסטינית שיגררו אותנו למערכת ארוכה בתוך ישראל. לא חשבתי אחרת מאשר לחפש יחידה שבה אני אוכל לתרום בזמן שכזה. מפקד יחידת המסתערבים של יהודה ושומרון הכיר אותי מהשירות, יצר איתי קשר וביקש שאירתם לעזור באימון הלוחמים, הצעה שלא יכולתי לסרב לה. נכון המחיר היה יקר, בבית הילדים לא ראו אותי והאישה אכן ביקשה לחזור לאמריקה, פשוט לא הייתי בבית.

״ברור שגם בעסקים ששילמתי מחיר על השיגעון הזה. אתה לא מכיר הרבה אנשים שנעלמו לכ-400 ימים מילואים במכה אחת. הייתי מילואימניק היחידי ביחידה הזו, אני חושב שעד היום, ואני ממש ממש לא מצטער על כך. זו היית חוויה אישית מדהימה לאמן את החברה האלה, לוחמים שסיכנו את חייהם יום יום, לוחמים אמיצים מלאי מוטיבציה שרק ביטחון המדינה הוא נר לרגליהם. אין הרגשה טובה מזו שאתה יכול לתרום ובמיוחד בתקופה הזו שהיית תקופה קשה ומורכבת בישראל. מאות הפיגועים גרמו ליותר מ- 1000 הרוגים ועוד כעשרת אלפים פצועים והשאירו צלקת קשה".

במה אימנת אותם?

מוטי: מחייך, ומבקש שאמשיך לשאלה הבאה, לא לפני שהוא מציין כי מה שכן הוא יכול לשתף זה שהוא קיבל תעודת הוקרה והערכה על תרומתו בלחימה בטרור מאלוף פיקוד המרכז של הצבא, ושנה אחרי תעודת הוקרה, בטקס חגיגי לראש השנה, ממפקד משמר הגבול".

יש לי וואחד סיפור

מה דחף אותך להתחיל לכתוב ספרים?

״מי שדחף אותי להתחיל לכתוב הוא חבר יקר, שהיה עורך עיתון ישראלי בלוס אנג'לס. היה לנו פרלמנט כל יום שני, הוא ידע פחות או יותר על עבודתי, שמע קצת סיפורים מלקוחות שהיו חברים שלו. בכל מפגש הוא חזר על המנטרה; אתה חיי בסרט, הוא טען ברגש; תכתוב, תכתוב…יום אחד החלטתי ולקחתי עט והתחלתי לכתוב. הגעתי למספר עמודים מכובד והחלטתי להמשיך, זה היה חיידק ובריחה לעולם קסום של יצירה. לקראת שנת 2005 נוכחתי לראות שיש לי וואחד סיפור. זה היה הספר הראשון שלי. העלילה מתרחשת במקסיקו, אמנם הוא דמיוני אבל יש בו גם גרעין של אמת. כתבתי אותו בזמן החופשי בין טיסות ארצה לבקר את הבת שלי וחופשות קצרות מהעבודה.

״הקדשתי את הספר למלאך שלי, לאבא שלי שחלה אז בסרטן, וידענו שזמנו אתנו זה דבר קצוב. הייתה לי משימה קשה מאוד בתהליך ההפרדות מאבי שהיה רק בן 71, אישיות מדהימה, נולד בירושלים ועבר את מלחמת השחרור כשהיה בן 17 ועוד שאר מלחמות ישראל. ערכתי לו אירוע פרידה מאוד מרגש, שכלל גם השקת הספר מלאך בעיר זרה' בבית חיל האוויר בהרצליה, עם מאות בני משפחה, חברים, חברים מהצבא ובמשטרה ועוד ארגונים שונים. לימים, כשהייתה עוד אנרגיה לכתוב, הצלחתי והוצאתי עוד שני ספרים: "האישה בשחור" ו"תעתועי החיים".

המונח 'ריגול תעשייתי' עולה רבות היום בעקבות מהפכת הסייבר

״עולם החקירות הפרטיות הוא מאוד מאוד מורכב. מה מותר ומה אסור, כמה אפשר למתוח את החוק בשביל לקוח. ואם אתה חוצה גבול השאלה איזה גבול אתה חוצה. כשאתה אומר את השם ריגול תעשייתי אתה כבר מניח שיש פה עבירה לכאורה. אבל אתה יכול לעשות ריגול, אולי הייתי מעדיף להשתמש במינוח איסוף מידע, בלי לעבור עברה פלילית. ניתן לבצע איסוף מידע דרך מאגרי המחשב, שזו עבירה על החוק. אך הרבה סוכנויות מודיעין בעולם משתמשות בכלי הזה בעת הזו, איסוף מהסוג הזה ניקרא איסוף סיגנטי.

״לנו, החוקרים הפרטיים, בשום מקרה אסור לבצע איסוף מהסוג הזה ללא הסכמה. קבלת מידע מגורם שעובד בבנקים, בחברות ממשלתיות חברות בורסאיות, הינה עבירה פלילית. אני יודע לאסוף מידע דרך מאגרי מידע גלויים קרי: אוסינט, תתפלא כמה מידע שיש על כל אחד ואחד מאתנו באתרים האלו. כמו כן, אני חסיד של הפעלת מקורות מידע חיים דהיינו איסוף יומינטי (אנושי) זה צריך להיות מאוד עדין ומורכב ביחוד מהמקור הנכון, שידע לשמור סודיות גם לאחר הפעילות.

לא פשוט בימינו, לכן צריך לדעת היכן הקווים האפורים ממש כמו מנצח על מקהלה או תזמורת. אתן לך דוגמא איפה מוסר המידע לא עובר עבירה פלילית: אם הצלחתי לגייס עובד חברה פרטית שיש לו גישה למידע בחברה והאחרון מעביר לי את המידע, הוא לא עובר עבירה פלילית. והיה והוא נתפס הוא יצטרך לתת תשובות למנהלים שלו וכאן הוא חשוף לתביעה אזרחית על עבירה של חדירה לפרטיות שזה ענין אזרחי. אבל אם אותו עובד שגויס אין לו הרשאה למאגר מידע בחברה והוא פורץ למחשב אחר, האחרון עובר עבירה פלילית, חדירה לפרטיות וגניבה ממעביד.

״כשאתה מקבל משימה של איסוף מידע אתה צריך להיות מתוחכם דיו כדי לא לסבך את המקור שלך ואת הלקוח. אני קורא לזה אומנות כי הם רוצים תשובות ורק שורה תחתונה. ישנם תיקים מורכבים ששם לא תמיד אנחנו מצליחים לרצות את הלקוחות שרובם רואים סרטים וחושבים שאנחנו קוסמים. אותם לא מעניינת הדרך, אותי כן, כי בדרך לבצע משימה יש בני אדם שמאמינים בי. עם כל הכבוד שיש לי ללקוחות שלי, ויש לי, אני לא אסכן אף אחד למען המטרה (אלא באם מדובר בביטחון המדינה) ולא אבקש מאף אחד לעבור עבירה.

מה הזמן הממוצע שחקירה לוקחת?

״יש חקירות של חודש חודשיים שנה ושנתיים. לדוגמא נקראתי לחקור במדינה מסוימת מקרה מוות של צעיר. המשפחה טענה שהוא נרצח המשטרה החליטה כי נסיבות המוות היא התאבדות. המשפחה פנתה אלי שאחקור את המקרה. לאחר חקירה מקיפה מתברר שבאותו זמן שהו בבית שתי נשים שקראו לאמבולנס שקבע את מותו של הצעיר. חצי שעה אחרי זה הם ברחו ונעלמו למדינות שכנות.

״הצלחתי בחקירה סמויה למצוא את הבחורה במדינה אחרת, היא עסקה בעיצוב ומכירות הגענו אליה ולמדנו שהיא מחפשת עבודה בנרות כי מצבה הכלכלי רע, יצרנו אתה קשר בסיפור כיסוי ואמרנו לה שאנחנו מחפשים אנשי מכירות ורוצים לראיין אותה, היא הסכימה. הזמנו אותה למשרד ששכרנו לצורך העניין. לאחר שעתיים של ראיון עבודה, כולל בחינת התאמה, הודענו לה כי היא מתאימה לנו ונאמר לה להגיע לכנס במלון יוקרתי של אנשי מכירות של החברה יחד עם עוד אחד עשר אנשי מכירות שעברו את אותו התהליך. מדובר בחברה צרפתית שמספקת מוצרים למדינה שמדובר עליה. לקח לנו שבועיים לארגן את הכנס וכל האנשים בכנס לא ידעו את האמת. כולל המרצה שקיבלה 500 דולר עבור ההרצאה. כולם הגיעו לשמוע על החברה הצרפתית ומוצריה, מבלי לדעת שזה מבויים.

״הייתה רק אחת בחבורה שהיא הייתה חוקרת סמויה שתפקידה להתלבש על הבחורה ההיא ולהתחבר אליה. אירוע ההדרכה נמשך שש שעות, אף אחד לא חשד בכלום. אחרי חודשיים של עבודה סיזיפית החוקרת הפכה להיות חברה טובה של הבחורה ולימים גם הרומייט שלה. וכל זאת על מנת לדעת באמת מה קרה לבחור שמצא את מותו בבית שלהם. לאחר שעות רבות של שיחות וימים שלמים של טיולים התברר לנו כי הבחורה לא בקו השפיות. עוד גם התברר שהם לא הרגו אותו אלא שהוא עשה כנראה סמים, אך הם לא הזדרזו להזמין אמבולנס. מצאתי בראיות שלי שלא הייתה כאן התאבדות אלא הריגה ברשלנות, העברתי את תיק החקירה למשטרה המקומית, שבסוף שהרחיבה את החקירה והגיע למסקנה שהבחורה לא שפויה ולכן לא ניתן להעמיד אותה לדין, אך בלחץ שלי, מחשש שהיא מסוכנת לציבור אשפזנו אותה בבית חולים לחולי נפש".

לאן נעלמה דנה רשפי

מוטי נושם עמוק… לוגם מהקפה, וממשיך: "פרשה נוספת היא היעלמותה של דנה רשפי, נערה בת 24, שעשתה טיול תרמילים אחרי לימודי אוניברסיטה, דנה נעלמה במקסיקו. ניסיתי לעזור באיתור דנה, להורים המדהימים, שנקלעו למצב של חוסר אונים משווע אבא שלה שהיה קפטן באל על ופנה אלי רק אחרי מספר שנים אחרי שבתו נעלמה. מספר חוקרים פרטים ניסו לאתר אותה ולא עלו על עקבותיה. במקסיקו היו לי קשרים חזקים כי עבדתי (ועדין עובד) עם היחידה המיוחדת של המשטרה הפדראלית. המסקנה מהחקירה חצי שנה) שלי הייתה חד משמעית דנה נרצחה אך גם אני הגעתי למבוי סתום. חלק בגלל כשלים בחקירה הראשונית וגם בגלל מצבם הנפשי והכלכלי הקשה של ההורים, שהוציאו משאבים רבים במשך השנים. עד היום יש סברות רבות על מה שקרה באותו ערב שבו דנה נעלמה ובימים שאחרי, וגם רשויות שחקרו בעניין לא הגיעו לראיה חותכת".

איך אתה משווה את העבודות בישראל לעומת עבודות ברחבי העולם?

״לכל מדינה יש את האתגרים משלה, הבדלי מנטליות של הלקוחות וגם של המקורות, כמו גם לבין החוקים במדינות. עד לפני חמש-שש שנים היינו צריכים לחצות יבשות בשביל כל שביב מידע קטן. היום עם המהפכה האינטרנטית-חברתית הכול קל יחסית, כי חלק נכבד מהחקירה נעשה על ידי איסוף מידע מאתרי האינטרנט והרשתות החברתיות, מה שמקל עלינו את המלאכה. בנושא של שמירה על הפרטיות יש מדינות שהחמירו בעניין והלכו צעד אחד קדימה לשמור על פרטיותם של אזרחיהם, ובמדינות האלו גם מעקב פשוט אחר אזרח מקומי היא עברה על החוק. בדובאיי, ובבלגיה ששם חוקר, בשיחה אנונימית, חייב על פי חוק להודיע לנחקר שישנה כוונה לעקוב אחריו. בשאר המדינות בעולם אתה יכול לעקוב אחרי אדם, כל עוד אתה לא פוגע בפרטיות שלו או מסכן את חייו, לאמור: אני יכול לשבת בתצפית מחוץ לבית של הנעקב ולהקליט את התנועה בכניסה לבית, במכוניתו, וברחוב שלו, אך אסור לי לכוון את המצלמה לחלון ביתו, כי במעשה זה אני חודר לפרטיות שלו.

יש פרטיות היום?

מוטי מגחך: "הצחקת אותי… אין פרטיות היום, אנחנו חיים בעולם מודרני ובמהפכה חברתית שכולם רוצים לשתף את כולם, מצטברים מידעים רבים באתרים, ברשתות. אלו אותם אתרים שאנחנו תוקפים ושואבים מהם את המידע. הציבור צריך לזכור שכל מה שעובר היום במחשב או בנייד הופך למידע זמין, ולא בכדי, הם מפלצות האינפורמציה. זה לא נגמר רק בטלפונים, גוגל ואמזון עוד מגרים אותנו להכניס הביתה את אלקסה, וגוגל פלי, פשוט השתלטות מוחלטת עלינו… בעקבות זאת הם יכולים ללמוד עלינו הכול וכל היום.

״הם, ענקי התקשורת, יכולים להאזין לנו בכל רגע נתון, הם וגם אירגוני ביון אחרים כולל האקרים שיכולים לחדור לכמעט כל מקום ללא צו. אז אם יש משהוא אישי שאתם רוצים לשמור על פרטיותו, או באם אתם עושים משהו שאתם לא רוצים שאחרים ידעו, תזהרו כשאתם שולחים מסרונים, מדברים בטלפון, ו/או מתחברים לרשתות החברתיות ולאלקסה. בכלל מידע אישי שאתם לא רוצים שיגיע לאוזניים זרות, וזאת למרות שיש אפליקציות בטוחות יחסית, אני ממליץ בחום שיזמינו את החבר לקפה ועוגה ולא לעשות זאת מעל גלי התקשורת הרבים".

 

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

Featured

הלוחשת לסוסים

Published

on

כשהיא לא עובדת בקבוצות 'בינה' ו- IAC Care של ה- IAC , לשלומית עובדיה בת ה 26- יש תשוקה גדולה אחת • הקשר המיוחד שיצרה עם סוסי רכיבה כבר הוביל אותה לזכייה בתחרויות נחשבות בקליפורניה • מי שגדלה בבית דתי וחזרה בחצי שאלה חולמת על הקמת חווה משלה, במקביל להמשך פעילות למען ישראל • חשיפה נאה

הבחנתי בה פעמים רבות בשלל האירועים של ארגון ה- IAC ברחבי לוס אנג׳לס. היא תמיד נראתה לי מעט נחבאת לכלים – מאחורי שולחן ההרשמה או כשהיא מארגנת את האולם לקראת הרצאה או אירוע. דבר מהמראה של שלומית עובדיה, בעלת המימדים הזעירים משהו, לא הסגיר את היותה רוכבת סוסים מוכשרת שמתחרה בשנים האחרונות על בסיס קבוע בקליפורניה וזוכה בפרסים יוקרתיים.

ריצות בוקר ארוכות, תרגילי כוח ואימוני רכיבה עם מדריכה צמודה ארבע פעמים בשבוע, יחד עם מוטיבציה והתמדה אין סופית, העניקו לה מיקום בצמרת תחרות הרכיבה המקומית שהתקיימה בחג השבועות האחרון ב- The Paddock Riding Club . שם, קטפה לא פחות משלושה פרסים במקומות ה -4 , 3, וה-2 בסגנונות רכיבה שונים.

שלומית (26) נולדה בסן דייגו. בת שניה מתוך חמישה אחים ואחיות לאב שלמה, מהנדס מצליח ולאם נינה. היא גדלה בבית דתי אדוק ולמדה בבית הספר לבנות Torah High School . שלומית חונכה להתלבש בצניעות ושמרה כשרות ושבת כהילכתן.

בתום לימודי התיכון טסה בפעם הראשונה לביקור בישראל. שם, התאהבה במנטליות הישראלית ונשארה להתגורר בארץ במשך כשנה. היא עסקה בעבודות התנדבותיות רבות, לימודי עברית וגם עבודה בחוות סוסים. בסופה של אותה שנה החליטה לזנוח את אורח החיים הדתי וחזרה ללוס אנג׳לס בגירסה חדשה של עצמה.

היא עדיין מחוברת למסורת היהודית אך לא לאורח החיים ההילכתי. ארץ ישראל והישראליות מהווים אהבה ענקית עבורה. את הלבוש הצנוע עם החצאית והשרוולים הארוכים החליפה בג׳ינס קצרצר, גופיות, פירסינג וגם קעקוע של מגן דוד מאחורי אוזנה השמאלית.

שלומית התקבלה ללימודים באוניברסיטת סי-סאן בנורת'רידג', כשהיא מתמקדת במקצוע האנגלית. היא זכתה בתחרות ארצית לכתיבה והשתלבה בעבודה בערוץ 7, שם, כתבה על פרשות השבוע.

צמאה להתנסויות וחוויות חדשות היא הגיעה עד יפן הרחוקה שם בילתה כחמישה חודשים של לימודי התמחות בתרבות היפנית ב-Tokiwa Universit.

שלומית: ״בהתחלה חשבתי להישאר ביפן, אבל שמתי לב שאין שם כמעט יהודים או הבנה של יהדות. גרתי בכפר קטן וכשהייתי הולכת עם מגן דוד אנשים שחשבו שזה סמל של מותג אופנה או משהו כזה. לא היה להם מושג מה זה אומר. הבנתי שאני לא יכולה לגור במקום שבו אין לי דרך לבטא את הזהות היהודית שלי".

נבואה שהגשימה את עצמה

נפגשתי עם שלומית באחד מאימוני הרכיבה שלה באורוות החווה Thundering Hooves Ranch שב-Tujunga . החווה מוקפת הרים ירקרקים, עדות לחורף הגשום והלא שגרתי שהפתיע השנה.

לבושה במכנסי רכיבה, חולצת פולו שחורה וקסדה לראשה, הבטתי בה רוכבת באלגנטיות מרשימה. על כיסוי האוכף שלה רקום באנגלית ׳אלופה׳. היא קיבלה אותו במתנה בתחרות הראשונה בה השתתפה, מן נבואה שהגשימה את עצמה.

במתחם הרכיבה המאמנת האישית של שלומית יורה עליה הוראות מכל עבר: מסדרת ומדייקת אותה. ׳אחת .. שתיים .. שלוש׳ שלומית משרטטת את צעדי הריצה של הסוס. כל כולה מרוכזת בהקפה הבאה ותיכנון הניתור הנכון.

מדהים לראות בחורה כה צעירה בעלת מימדים צנועים שולטת בחיה הענקית והחזקה הזו, חשבתי לעצמי.

שלומית, זה נראה כאילו את מדברת עם הסוס.

״אני סופרת ביחד עם הסוס וכך אני שולטת בצעדים שלו. הם יכולים להיות גדולים מידי או לפעמים קטנים מידי. אני סופרת כמה צעדים הסוס לוקח לפני כל ניתור ומכוונת אותו כדי לוודא שהוא לא יתנגש במכשול. אם אני רואה שהסוס מגיע עם
צעד מאוד ארוך ועומד לקפוץ מוקדם מידי, אז אני מושכת אותו אחורה ומנחה אותו לצעדים יותר קצרים״.

שלומית סיפרה לי שהרכיבה התחרותית בנויה על תקשורת והבנת שפת גוף בינה לבין הסוס. ״אנחנו מתקשרים כל הזמן. הוא מרגיש כל שריר שאני מזיזה בגוף וכך הוא יודע מתי אני רוצה שיקפוץ. הסוס סופר ביחד איתי. אם אני מגיעה למכשול מהר מידי ואין מספיק מרווח עבורו כדי לנתר אז הוא פשוט יקפוץ. אני חייבת
להיות רגישה לשפת הגוף שלו כדי שהוא לא יפתיע אותו.״

מדוע החלטת לוותר על אורח החיים הדתי?

״כשגרתי בישראל, כל שלושה חודשים עברתי ממקום למקום. עשיתי המון פעילויות שהשפיעו עליי: עבדתי בחוות סוסים, טיפלתי בבעלי חיים, לימדתי ילדים אתיופים אנגלית אחרי בית ספר. זו הייתה הפעם הראשונה שגרתי מחוץ לבית וזה שינה אותי.

"רציתי חיים אחרים, לברוח טיפה. הבנתי שזה העולם האמיתי ורצית להיות מוכנה לקראתו. העולם הדתי מנע ממני המון דברים: למשל תמיד רציתי לעשות ספורט באופן מקצועי אבל הייתי מוגבלת בגלל החוקים של הדת. אני זוכרת שרק בקולג׳ היו לי פעם ראשונה חברים לא יהודים, זה היה שוק עבורי".

האהבה שלך לישראל הביאה אותך לעבוד ב- ,IAC בתוכנית ׳בינה׳ וב- IAC Care כמתאמת תוכניות.

״כן, רציתי לעבוד במקום שאני יכולה להשתמש בו בכישורי הכתיבה שלי, ובארגון שיש בו ערכים יהודיים וקול יהודי. חשוב היה לי להרגיש שאני יכולה לעשות שינוי ולהשפיע על אנשים. העבודה ב- IAC מאוד ממלאת אותי כי אני רואה איך הארגון הזה משפיע על הקהילה הישראלית-יהודית.

"פעם לישראלים שהיגרו לאמריקה היו שתי אפשרויות אם הם רצו לחוות ישראליות; להצטרף לבית כנסת זה או אחר ולהפוך להיות דתיים, או לחזור לישראל כי הם ידעו שאם הם ישארו לבד באמריקה הם יאבדו את התרבות שלהם. אבל היום יש להם את ה- IAC באל-איי ובכל רחבי ארצות הברית, שנותן לישראלים אפשרות ליצור קהילה וחיים מלאים מבלי להשתייך לבית כנסת או ארגון דתי.

"הישראלים שעוברים לכאן נמצאים בגיל שהם מחליטים איפה יגורו, עם מי הם יתחתנו, איך יגדלו את הילדים שלהם. כל ההחלטות האלו יהיו מושפעות מהאוכלוסיה איתה הם מתחברים, ו- IAC יוצר להם סביבה תומכת ועוזרת להתחבר עם אנשים כמותם".

להבין את הניואנסים הקטנים

איך הגעת דווקא לספורט רכיבת סוסים תחרותית?

״בגלל שהייתי דתיה גיליתי את עולם הספורט מאוחר והבעיה הייתה שפיספסתי המון זמן. למשל אם אתה רוצה להיות מקצוען בכדורגל אתה חייב להתחיל כילד.

"בקולג׳ ניסיתי להתחרות באיגרוף, אבל זה לא היה ממש בשבילי – חטפתי זעזעוע מוח חמור. הבנתי שאני לא מספיק אגרסיבית. הייתי מכה מישהו באימון ואז מתנצלת ושואלת אותו אם הוא בסדר. אני לא יכולה לתת למישהו אגרוף בפרצוף, לראות אותו נופל ולא לבדוק שהוא בסדר…

"אז חיפשתי ספורט שאפשר להתחיל בגיל יותר מאוחר. גיליתי שרכיבת סוסים תחרותית אפשר לעשות בכל שלב בחיים. אתה יכול להתחיל את זה כשאתה בן עשרים או כשאתה בן חמישים. כל הרוכבים האולמפיים המצטיינים הם מבוגרים יותר ויש להם נסיון חיים עשיר ברכיבה.

"אחד הדברים שאני אוהבת בספורט הרכיבה הוא שזו עבודת צוות משותפת עם הסוס. אתה חייב בעצם לתקשר עם מישהו שמדבר שפה שונה ממך. סוסים לא מדברים אנגלית, הם מדברים שפת גוף. זה תהליך מרתק ללמוד להכיר אותם – כל תנועה קטנטנה של הגוף שלך משפיעה עליהם.

"כשרק התחלתי לרכוב הייתי עושה טעויות, והבנתי שחלק מהתנועות שלי עיצבנו אותם. היו פעמים שביקשתי מהסוס משהו והוא חשב שהתכוונתי למשהו אחר. אבל עם הזמן אתה מפתח יכולת לתקשר עם הסוס. זה כמו להיות חבר קרוב של מישהו ולהבין את הניואנסים הקטנים שלו״.

עברת גם פציעה לא פשוטה.

״לפני שנה הייתה לי נפילה מאוד קשה. לא הייתי מספיק מנוסה והסוס שרכבתי עליו היה קצת משוגע. פתאום הוא נתן קפיצה פראית ונפלתי בעוצמה על הגב. אני זוכרת שלא הרגשתי את הרגלים שלי, לא יכולתי להזיז שום חלק בגוף. היו לי כאבים חזקים ולקחו אותי מהר לבית חולים.

התחלתי לעשות שיקום ופיזיותראפיה. הרופאים ביקשו שאקח חמישה חודשים הפסקה מרכיבה. אבל סירבתי. הרגשתי שזו התקופה שלי להתאמן ולהשתפר. שאפתי להיות יותר טובה ועד היום לא החלמתי לגמרי. לפעמים יש לי עדיין כאבים".

ובכל זאת, לפני שבועיים זכית בשלושה פרסים בתחרות רכיבה ב- Higher Divisuond , תחרות לא פשוטה עם מתחרים מנוסים ממך בהרבה. איך התחושה?

״הרבה אנשים רוכבים בשביל הכיף, אבל כשאתה משתתף בתחרות זה שונה לגמרי. פתאום יש לך מטרה להשיג. אתה בוחן את הכישורים שלך וזה משנה את הדינמיקה של הרכיבה. אני כל הזמן רוצה להשתפר ולהיות יותר טובה. במהלך הרכיבה יש כל כך הרבה דברים שצריך לזכור לעשות עם תנועת הגוף ועם כל שריר כדי לתת סיבוב טוב וקפיצות נכונות, מה שאומר שהמוח שלי מפוקס לגמרי. הטריק ברכיבה הוא להיות במצב ממוקד ובהלך רוח הנכון. כשאני רוכבת הגוף שלי עובד קשה פיזית ובמקביל אני חייבת להישאר ׳און טופ אוף איט׳.

"הזכייה בשלושת הסרטים (פרס בתחרות רכיבה מקביל לגביע או מדליה בענפי ספורט אחרים) זו הרגשה הכי נפלאה שיש; זה לימד אותי שכשאני עובדת קשה כל האפשרויות בעולם נפתחות עבורי״.

מתחברת לאמא אדמה

מה את עושה בזמן הפנוי כשאת לא רוכבת על סוסים?

״אני אוהבת לטייל בטבע. כל הזמן יוצאת לקמפיינג וטיולים בהרים. אני גם אוהבת לטפל בבעלי חיים. יש פה כבשים ועיזים שאני דואגת להם. עוד תחביב שיש לי זה ללכת לירות במטווחים בכל מיני רובים וכלי נשק, זה מרגיע אותי".

מה החלום שלך?

״ואוו, יש לי המון חלומות. אני רוצה להשתתף במכביה. כרגע אני חוסכת כסף כדי לקנות סוס משלי. זה עסק מאוד יקר, כי בנוסף לסוס שזה אלפי דולרים, יש גם המון הוצאות מחייה שלו: שכירות בחווה, אחזקה, ביטוח רפואי, וטרינר וכאלה. אבל זה יקרה, ויום אחד אני רוצה חווה משלי.

"למדתי עם השנים שאמא אדמה היא הדרך שלי להתחבר ליהדות. אני רוצה לפתוח חווה עם המון בעלי חיים. לעשות וללמד חקלאות ולהדריך אנשים איך הם יכולים לחיות דרך חוקי היהדות שקשורים לטבע ולאדמה, ויש המון כאלו.

"מלבד זה אני רק רוצה להיות מאושרת. לחיות את החיים הפשוטים עם עבודת האדמה, הסוסים ולהמשיך ולעזור, לתרום ולהתנדב, כאן ובישראל״.

.

המשך לקרוא

Featured

אני מחוייבת ומחוברת ללקוחות בצורה רגשית"

Published

on

טל אוריון, בעלת ומייסדת חברת ההפקות Tal Orion Conceptual Events,
חושפת את הסודות והטיפים לארוע מושלם • ומספרת על המורדות והעליות בחייה שהפכו אותה לאושיה מובילה בתחום הניהול של ארועי פרימיום יוקרתיים בלוס אנג'לס

כעיתונאי, חלק גדול מעבודתי הוא סיקור של מגוון אירועים בקהילה הישראלית והיהודית ברחבי לוס אנג׳לס. גאלות, חגים, אירועים עסקיים, מסיבות חברתיות, פרימרייות סרטים. הקהילה המקומית מנפיקה כאן אין ספור ערבים קסומים וייחודים, כמו גם אירועים פרטיים עם תקציבים מעוררי התפעלות.
אחת ממפיקות האירועים הבולטות בשנים האחרונות היא טל אוריון – המייסדת והבעלים של Tal Orion Conceptual Events, חברת ניהול אירועי פרימיום יוקרתיים שהפיקה שלל אירועים מרהיבים ומעוצבים היטב, כאלו שלא ניתן היה להישאר אליהם אדישים.

עם זאת, בגילגולה הנוכחי של החברה, היא גם משלבת בתוכה צוות נוסף של ניהול והפקת אירועים בתקציבים קטנים יותר תחת פיקוחה של טל.

ברזומה של אוריון הפקת אירועים נחשבים בקהילה היהודית והישראלית בלוס אנג׳לס ביניהם: הפקה ועיצוב בפועל של אירוע הקולונריה הגדול Taste of Israel והאירוע המפואר לרגל חגיגות ה-70 לישראל של הקונסוליה הישראלית בלוס אנג׳לס, שהתקיים
ביוניברסל סטודיו׳ס.

בכל פעם שתיכנסו לאירוע בהפקתה, התחושה היא שאתם במימד אחר; סיפור שסופר בצורה ויזואלית מרשימה עם ירידה לפרטים הכי קטנים, אסתטיקה מעוררת התפעלות, יצירתיות אין סופית ודיוק שנעשה על ידה כמעט באובססיביות. אירועים בהפקתה של אוריון הם כאלו שמדברים עליהם שנים אחר כך.

נפגשתי עם אוריון לראיון בבית קפה על רודאו דרייב בבוורלי הילס. בשיחה היא מגלה גם על איך הייתה קרובה לאבד את חייה לפני כשנה. זה היה ביום האם אשתקד, כשבעלה נהג במכונית המשפחתית בגבעות המשקיפות על העיר פסאדינה, מקום מגוריה. האחרון יצא מהרכב לבדוק את תיבת הדואר בכניסה לבית ובשל כשל טכני החלה המכונית להתדרדר כשטל בתוכה, לבדה. בתוך שניות היא מצאה עצמה דוהרת לבדה במכונית ללא שליטה ברוורס בירידות התלולות, במסלול בלהות עד להתנגשות במעקה הבטיחות שהפריד בינה לבין תהום של צלע ההר, בעוד רכבה מתנדנד בין שמים לארץ, עד שלבסוף נעצרה על פיו של המצוק.

טל: ״דמיין את עצמך יושב במצב מבעית כזה, בלי שליטה, כשמולי אני רואה את בעלי רץ לעברי אחוז אימה, מנסה לתפוס את הרכב בגופו וכמעט נדרס. כן, יש דבר כזה אלוהים, והוא זה שמנע מהמכונית להתהפך אל תוך התהום. ויש דבר כזה מלאכים ששומרים עליך. הם פתחו עבורי את הדלת ואיכשהו יצאתי ללא שריטה. זה היה רגע מכונן. ביום הזה השכלתי להבין שישנם ניסים ושעליי להיות אסירת תודה מידי יום".

אחת התובנות של טל מאותו היום הן עד כמה החיים שברירים וכמה חשוב לחלום בגדול ולהגשים את עצמך כל יום; תזכורת לכך שחיים פעם אחת. אך כאשר מסתכלים על הרזומה שלה וסגנון חייה, נראה שהיא תמיד חיה מבלי לוותר על הרצון להגשים את חלומותיה, גם אם זה אומר לחשוב או לעשות דברים אחרת.

רומנטיקנית חסרת תקנה

אוריון (50) נולדה בירושלים וגדלה בתל אביב. בצעירותה נדדה בין בתי ספר רבים בין חיפה, תל אביב, גבעתים, רמת גן ועיר הבירה. ״זה חיזק אותי מצד אחד ומצד שני עשה אותי מאוד הססנית", היא מספרת. גם אופיה כיום מושפע מניגוד התרבויות אליו נחשפה בילדותה. אביה מגיע ממשפחה מרוקאית חמה, ומהעבר השני אמה הגיעה משילוב של משפחה טורקית-יוונית ״אבל פולניה לכל דבר״, היא צוחקת, ״הצד המשפחתי החם מחד והאריסטוקרטי מנגד הפך אותי לבן אדם אמביוולנטי".

בגיל 12 עברה להתגורר בתל אביב, שם נחשפה לחיי העיר הגדולה שלא נחה לרגע. היא מעלה זיכרונות מחוף מציצים המפורסם והיכרותיה עם דמויות תל אביביות מוכרות שהשפיעו על תקופת ההתבגרות שלה. היא הופיעה בלהקת צעירי תל אביב המיתולגית ואת שירותה הצבאי עשתה בבסיס הקריה, קרוב לבית, מה שהעניק לה את האפשרות להירשם במקביל ללימודי תקשורת באוניברסיטה.

אוריון היא רומנטיקנית חסרת תקנה. היא נזקקה ל-3 חתונות כדי למצוא את האחד. גם בארצות הברית התאהבה לאט ובשלבים. ב-1989 עם תום שירותה הצבאי, ארזה מזוודה עם מעט כסף שחסכה ועלתה על טיסה לניו יורק. שם עבדה כמלצרית ובשלל עבודות מזדמנות. ב׳תפוח הגדול׳ הכירה גם את בעלה הראשון מתוך השלושה. ״אני תמיד צוחקת על עצמי שאני ׳כלה להשגה'״. למרות שהתחתנה עם איש אמיד בעל עסקים רבים בעיר, לאחר שש שנים ושני ילדים הבינה שחיי הנוחות במנהטן הם לא בדיוק כוס התה שלה. אוריון ויתרה על הכסף, ארזה את הילדים וחזרה לישראל.

בארץ סיימה את לימודי התקשורת והתקבלה לעבוד ב׳רדיו ירושלים׳ כמפיקת לילה. בתוך מספר שנים קודמה להיות סגנית מנהל התחנה. אוריון: ״בתחנת הרדיו למדתי איך להביא את הצד היצרתי שלי לראשונה, להתעסק בתוכן והפקה. בהמשך, התפקיד הניהולי העניק לי הזדמנות להתעסק בפרסום ויחסי ציבור של התחנה".
שש שנים לאחר מכן נישאה בשנית, ילדה את בנה השלישי והתקבלה לעבודה בעיתון ׳׳קול העיר׳. מה שהחל כמוסף במקומון בן 6 עמודים, הפך תוך מספר חודשים בהובלתה למגזין לייף סטייל פופולרי המכיל 40 עמודים. אוריון כתבה בין היתר את טור הרכילות השבועי של הבירה והייתה בין הראשונות שיצרה מגזין לייף סטייל ברשת שוקן, מה שהפך אותה לאושית תקשורת בעיר.

התאהבות בשלבים אמרנו? בעודה מתחזקת קריירה מבטיחה בעולם העיתונאות המקומי, טסה אוריון לבקר את אמה שמתגוררת בלוס אנג׳לס. כאן, היא מספרת, הווירוס התפרץ בשנית. אוריון: ״חזרתי הבייתה ואמרתי לבעלי – יש לנו שלושה חודשים בארץ לסיים דברים ואנחנו מתקפלים ועוברים לאל-איי. הפעם הגעתי ללוס אנג'לס עם שש מזוודות, שלושה ילדים ופשוט התחלנו מהתחלה".

המעבר השני לארה"ב היה לא פשוט עבורה. אוריון נפרדה מהטייטלים שלה בביצת התקשורת המקומית וקיבלה שיעור מאלף בענווה כשהייתה צריכה להמציא עצמה מחדש. טל: ״את העבודה הראשונה שלי כאן נתן לי גל שור, ככתבת בעיתון שערך. התחלתי לכתוב על הקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס. במקביל חברתי לעיתון ׳ידיעות אחרונות׳ והם ציוותו אותי לעבוד כתחקירנית במוסף ׳7 ימים׳. במשך שלוש שנים עבדתי עם שליח העיתון, אבנר הופשטיין. פירסמנו סקופים שעוררו לא מעט הדים. זו הייתה תקופה שבה הבנתי כמה תשוקה יש לי לעיתונאות החוקרת. לימים אבנר שב לישראל והוריש לי את המשרה הנחשקת – כתבת ׳ידיעות אחרונות׳ בחוף המערבי. לא חושבת שיש שחקן בהוליווד שלא ראיינתי ואין טקס נוצץ שלא נכחתי בו. כתבות השער שלי עם רוברט דאוני ג׳וניור, ג׳ניפר אניסטון מל גיבסון, פיארו את העיתון בשנים שעוד היה כבוד למקצוע. עשיתי זאת בד בבד עם סיקור הסגרת האברג׳ילים לארה״ב ולא מעט תחקירים מעוררי מחלוקת".

מקץ כמה שנים נפרדה אוריון גם מבעלה השני: ״העבר לא רלוונטי. אני גאה במערכת היחסים שהתפתחה בינינו דווקא אחרי הגירושים. לפני הכל הוא האבא של הבן שלי. אנחנו נפגשים בארוחות יום שישי וחוגגים ביחד חגים. אני מאחלת להרבה זוגות שמתגרשים לדלג על הסבל ולהגיע מהר לשלב הזה, במיוחד עבור בריאות הנפש של הילדים״.

מפיקת חתונות עם תעודות

את בעלה הנוכחי, עוזרד לב, הכירה דרך פייסבוק. עוזרד התגורר בלונדון ומערכת היחסים שלהם הייתה תחילה טראנס-אטלנטית. טל: ״הייתי די סקפטית. בכל זאת חיינו באיזורי זמן שונים. כשהוא בחר לעקור את חייו ולעבור לאל-איי הבנתי שהגיע הזמן להתבגר ולקחת את המוסד הזה קצת יותר ברצינות. לא מעט אנשים שואלים אותי: ׳בשביל מה התחתנת בפעם השלישית׳? ואני עונה להם שלהתחתן שוב עבורי זה ניצחון התקווה על הנסיון. אני שואפת למצויינות גם בעבודה שלי וגם בחיים האישיים. ללקוחות שבאים אליי לתכנון חתונות אני תמיד אומרת שאני לא סתם מפיקת חתונות – יש לי אפילו תעודות״…

עוזרד פתח עבור אוריון לא רק שלב חדש בחיי הזוגיות שלה אלא גם בחיים המקצועיים, כאשר זיהה אצלה כישרון עיצוב מקורי שמתובל בהמון חוש עסקי. הוא קנה עבורה במתנה ׳קורס הפקת אירועים׳ רק כדי ש'תפתח את הראש' למשהו חדש. ׳עולם העיתונות פשט את הרגל׳, הבהיר לה. ובכך פתח בפניה דלת לקריירה חדשה ומרתקת. טל: ״שבועיים אחרי הקורס הצעתי לחברה טובה שלי שעמדה לעשות בת מצווה להפיק עבורה את האירוע ללא תמורה כספית. ניפגשתי עם זוג נוסף שהתחתן והצעתי גם להם את שירותי ההפקה שלי שוב, ללא תשלום. שבע שנים חלפו מאז. היום, תודה לאל, יש לנו משרד, צוות עובדים ואירועים שסגורים כבר ל-2020.

קולגות סיפרו לי שאת פרפקציונסטית.

״אתה לא יכול להיות פחות מזה בתחום. זו אפילו לא אופציה. עם הזמן הבנתי שאני מושכת אליי אנשים שמאוד דומים לי במבנה האישיותי. לקוחות שדורשים מצויינות ועמידה על הפרטים הקטנים. מדוע בן אדם עושה בעצם אירוע, לבד מהרצון לחגוג ולשמוח עם חברים ומשפחה? יש כאן צורך להשאיר חותם. גרנדיוזי כמובן, כי אחרי הכל אנחנו בהוליווד. סוג של סמל סטטוס. זה בעצם כמו לעשות שולחן שישי אבל עם כל השואו.
היצירתיות בעיניי משחקת תפקיד מכריע. גם בשנים הראשונות שלי כשעבדתי בתקציבי מינימום הבנתי שעלי להשקיע יותר מחשבה בצד העיצובי. אנשים רוצים להיכנס לאירוע ולהרגיש שהם בחוויה, בטח ובטח בעלי השמחה. לא יעלה על הדעת שאנשים ישלמו את מיטב כספם ולא יקבלו משהו פחות ממושלם. לשמחתי, היום אני עובדת עם לקוחות שמאפשרים לי לעבוד עם תקציבים לא מבוטלים. זה פותח עבורי המון אפשרויות. השמיים הם הגבול״

אוריון מעולם לא ניסתה לשווק עצמה כחברת אירועים שמתאימה לכל כיס, כיוון שהיא אינה כזו. מה שכן, היא מעניקה ללקוחותיה את האירוע היוקרתי והמיוחד ביותר ובעיקר שקט נפשי: ״אני מוצאת את עצמי לא פעם מועסקת על ידי לקוחות שבאים ואומרים לי ׳אין לי את הזמן להתעסק בניהול ותכנון האירוע, קחי את זה מכאן'. לעניות דעתי זה כל הרעיון. כמו ללכת לעורך דין או לכל איש מקצוע אחר. הם לא אמורים להתעסק בלוגיסטיקה, באישור פרמיטים או בחיפוש המתיש אחרי הספק הנכון. אנחנו עושים את הכל עבורם, מא׳ ועד ת׳, ודואגים שהם בעצמם יהיו האורחים באירוע שלהם״.

היו לך גם מקרים לא פשוטים ומאתגרים עם לקוחות.

״כמו בכל מקצוע ישנם אתגרים. אני מאמינה שאנחנו יכולים להסתדר בגדול עם הכל חוץ ממזג האוויר. רוחות ושריפות יכולים להשבית בהינף יד תכנון של חודשים. אנחנו חסרי אונים מול הטבע. ברובד האישי, מעבר היותי מפיקת אירועים אני חובשת לא מעט פעמים גם את כובע הפסיכולוג. זה אבסורד, אבל במרוצת השנים גיליתי שאירועים משמחים טומנים בחובם לא מעט מתח ודרמה, ביחוד אצלנו המשפחות היהודיות. ראיתי כבר הכל – אמא שלא מגיעה לחתונה של הבן שלה, הורים גרושים שסוגרים חשבון במהלך טקס עליה לתורה. אני משתדלת להביא מהניסיון שלי גם לשם, לא מהססת לדבר אל ליבם ולהזכיר להם את הסיבה העיקרית שלשמה התכנסו.

אוהבת לעבוד עם ילדים

מהיכן את מקבלת השראה לעיצוב המיוחד של האירועים שלך?

״זה באמת יכול להיות מכל דבר ובכל מקום. שוק עתיקות או חנות פופ-אפ מועצבת. השבוע הלכתי לצפות בסרט ׳אלאדין׳ וברור לי שאני הולכת לראות אותו עוד לפחות עוד פעמיים. הפקה מטורפת של דיסני שפותחת את כל החושים. אני מחכה כבר ללקוח שיאפשר לי להוציא את הטירוף הנוכחי לאור. הרבה שואלים אותי מה אני מעדיפה אירועי חברות, חתונות או בר מצוות. אני אוהבת הכל אבל בעיקר עיצוב ותכנון בר מצוות, כי שם אני ממש יכולה לבוא לידי ביטוי עם צבעים וטירופים. אני מאוד אוהבת לעבוד עם ילדים. החלומות שלהם ברורים. הם יודעים בדרך כלל מה הם רוצים. קל לי להתבר אליהם אולי בגלל שאני בעצמי עוד לא התבגרתי"…

אירוע מסויים שנגע לליבך?

״אחד האירועים הכי מרגשים היה של משפחה שפנתה אליי לפני שנתיים לעשות בת מצווה לילדה עם צרכים מיוחדים. במפגש שעשיתי עם הילדה הבנתי שהחלום שלה זה להיות במסיבה בסגנון של בלונים פורחים. האמא קצת התנגדה כי היא חשבה שזה יכול להיות יותר מידי מצועצע. לאחר התלבטות ארוכה שיכנענו את ההורים שאנחנו חייבים לתרגם את החלום שלה למציאות. אחרי חודשים ארוכים של תכנון ומציאת תפאורה מתאימה הגיע הרגע הגדול. הילדה נכנסה לאולם והתחילה לקפוץ משמחה ולנשק אותי. אין שום דבר שיכול להשתוות לרגע כזה".

מה הכי חשוב לך שידעו על העסק שלך?

״אנחנו בשלב מרגש. השקה של הלוגו החדש עם השם המעודכן Tal Orion Conceptual Event ואתר חדש, טרי טרי, שעולה השבוע. האתר מציג פרוטפוליו מפואר של אירועים שהפקנו בשנה האחרונה והסבר נרחב על השירותים שאנחנו מציעים בתחום אירועי
הקונספט משלב התכנון, העיצוב ומיתוג האירוע. אני יכולה להצהיר בגאווה שהיום, הרבה בזכות הצוות שלנו ואנשי המקצוע שאני עובדת איתם, ההתמחות שלנו היא לקחת אירוע שיגרתי ולהפוך אותו לחוויה לא שיגרתית, כזו שתיזכר גם זמן רב אחרי. תודות מיוחדות למנהלת ההפקה של המשרד, יערית טייב, לבן שלי אורי, שמנהל את הצד הקריאייטבי, ולצוות המסור שלי – ארקדי, קנאי, צ׳ימג, נעמה ויובל הפכו להיות כמו משפחה".

עשית גם אירועים בהתנדבות למען הקהילה

״חשוב לדעת לתת בחזרה ליקום. שום דבר לא מובן מאליו. כשאיילת ורחל מעמותת ׳מעגלים׳ לילדים בעלי צרכים מוחדים פנו אליי בבקשה לעזרה בניהול האירוע שלהם היה לי ברור שאני עומדת לרשותם, אפילו שזה שישה ימים לפני אירוע ענקי שהפקתי בשעתו לקונסוליה. לראות את האור שבוקע לילדים האלו מהעיניים, ואיך שהקהילה שלנו יודעת תמיד לעמוד כאן האחד בשביל השני ולהעניק ברוחב לב מדהים אותי בכל פעם מחדש.
ברמה האישית, אני מחוייבת ומחוברת ללקוחות שלי בצורה רגשית. יש לקוחות שהפכו להיות חברים טובים שלי ונמצאים איתי בקשר מתמיד שנים אחרי האירוע שלהם. חודשי העבודה המשותפת ותהליך התכנון של שמחה משפחתית מקרב. נרקמת בדרך מערכת רגשית ואנושית. אחרי הכל אני מתכננת להם את היום שאמור להיות הכי מאושר בחיים שלהם. לא נראה לי הגיוני שאחרי האירוע הם יצאו לגמרי מהחיים שלי. וגם אם כן, אז אני מתקרצצת״…

המשך לקרוא

Featured

״כבר בתיכון קניתי בעשר דולר ומכרתי במאה"

Published

on

״אני מקושר עם הרבה אנשים אמידים מאוד בעולם הערבי, שייחים גדולים. כולם אוהבים את ישראל ורוצים לעשות איתנו עסקים" • חי וקנין התרומם מהקרשים וחזר לנהל דילים במיליונים, אחרי שהתחתן והקים משפחה לתפארת • מונולוג

חי וקנין הוא אגדה מהלכת בעיר ועשרות סיפורים מרושתים וסבוכים סביבו. ולראיה, אם הוא נראה לרגע במסעדת איל פאסטיו' בבוורלי הילס עם הפמליה הענקית שלו, מיד ייגשו אליו כמה ישראלים מקושרים ללחוץ את ידו או לנשק על פדחתו. בחרתי להתלוות אליו ולתאר את מהלך חייו העכשווי כמי שהחליט לפתוח דף חדש ולזנוח את העבר חד משמעית וסופית. הריאיון עמו נמשך חצי שנה וכלל אין סוף טלפונים, טקסטים ומפגשים.

עם חי קשה היה לקבוע פגישה בלשון ההמעטה. מהלך יומו היא תזזית מטורפת שנעה בין מסעדות יוקרה, מועדונים, אין סוף מסיבות וביקור באתרי בנייה ובתי פאר. ככל שהתהדק הקשר כן רבו הטלפונים המזמינים אותי לכל מיני אירועים שחי היה הרוח החיה בהם. לא רק מסיבות ונשפים אלא גם אירועי התרמה ואירועים פילנטרופיים. הטלפון של חי עמוס בבקשות עזרה ותמיכה במיוחד מהציבור הדתי בעיר אבל גם אצל החילונים. הוא מסתובב עם שלושה טלפונים ניידים ועוד אחד אצל אשתו היפה סיסי, הצמודה אליו רוב היום. ברקע ההקלטות שערכתי אתו מזמזמים הניידים כאחוזי עמוק. רוב השיחות הם שיחות עסקיות שהשתדלתי בכל מאודי לא להקשיב להן אחרת תצלנה אוזניי ממספר האפסים שהוזכרו וסכומי העתק שננקבו.

אחת הפגישות האחרונות נערכת על ראש הגבעה הכי גבוהה של בוורלי הילס. זהו שטח האדמה הכי מרהיב ומפואר שראיתי בימי חיי הקצרים. 155 אקר מכוסים דשאים ומשוכות פרחים בכל הצבעים והגוונים, דרכים סלולות ודרכי עפר מרשתות את המגרש הגאה הזה – וכל זה ניתן לחי וקנין למכירה. לדבריו המגרש המדובר שייך לקולגה לעסקים, פרנקו נובל, וגם לחי יש דריסת רגל קטנה בעיסקה. אולם אליה וקוץ בה; לא ניתן לחלק את ה-600 דונם הללו ליותר משש חלקות. לכן יאמר שרק שישה בתי פאר על שטח של מאה דונם כל אחד יהיה אפשר לבנות שם. והמחיר – אם חשקה נפשכם באחד מהמגרשים הנהדרים עם נוף עוצר נשימה של כל העיר ממזרח למערב – הוא רק 110 מיליון דולר לחלקה, לפני מיסים ושיפורים והבנייה. בינתיים מחכה חי לקונים ועורך במקום מפגשים משפחתיים עם נוף וצילומי אופנה ועם מיטב דוגמניות העיר, וגם תורם את השטח לאירועים פילנטרופיים לארגוני צדקה ובתי חולים.

הערב יורד, רוח קרירה מגרשת את כל הפמליה שהגיע לחזות בתופעה הנדל"נית בשלל רולס רויסים ומרצדסים וגם המכונית הכי יקרה בעולם, 'לה פאררי' שלושה וחצי מיליון דולר שוויה.

מבאר שבע לווילשר

באחד האמשים פגשתי את חי וקנין, באחת משלוש דירות הפנטהאוז בהן הוא מתגורר בהן בזמן האחרון. כולן בבניין פאר אחד על שדרות ווילשייר, בקורידור הזהב של 'ווסטווד'. ישראלים רבים מאצולת הממון המקומית דרים במסדרון הכסף הנוצץ, אבל חי וקנין הצטרף לשכונה לא מזמן. הוא מצטופף על דירת גג ענקית יחד עם אשתו ושלושת ילדיו (סופיה, איזבלה ודניאל) ושלל עוזרות, מטפלות ומלווים רוחשים באזור. דירת גג אחת מיועדת לאורחים רמי דרג ונמצאת כרגע בשיפוצים. דירה נוספת מיועדת לסגל ולעוזרות. הדירות מרוהטות בטעם רב ועוטות הרבה מעשי אומנות יקרים, כיאה לבעליהן. הפעם מורגשת נינוחות מסוימת בפגישתנו ואני מזדרז לשאול את חי כמה פרטים על ילדותו:

חי: "נולדתי בבאר שבע בשכונה ליד מלון נאות מדבר עם הבריכה המפורסמת של אותם הימים. אבא דניאל וקנין, היה רס"ר המטבח בבסיס חיל האוויר חצרים, ואמא ריקי היא ירושלמית ממשפחת לוי המפורסמת בעלי בתי הדפוס 'מקור'. אני הייתי בבת עינו של אבי,. כל ערב היה עומד ליד המיטה שלי ומחכה שארדם. יום
אחד אמר לי "חכה שתהיה אבא ותבין את זה"… ב-1979 כשהייתי בן שבע, עזבו הורי את ישראל עם אחי הצעיר ממני בשנה, אסף, והשתקענו בלוס אנג'לס. שנינו סירבנו ללמוד בבתי ספר יהודים וכך יצא שאמנם אנחנו מדברים עברית מצוין, אבל לא יודעים לקרוא ולכתוב בעברית. בכלל, ההורים חשבו להישאר באל.איי שנה-שנתיים, לעשות קצת כסף ואז לחזור לבאר שבע ולצה"ל".

וקנין מדבר במהירות ובולע מילים, בעברית ובאנגלית, הוא מדבר איתי אבל גם ניחן ביכולת לקרוא במהירות הבזק טבלאות ונתונים בתוכניות עסקיות. בו זמנית ולנהל שתי שיחות טלפון או סתם שיחות סלון עם אורח מזדמן. הוא יכול להתרגז בשל הפרטים השוליים ביותר, אבל בד"כ נינוח באופן רוגש עד אגרסיבי. זורק מספרים שלא כלאחר יד. ועכשיו הוא ממשיך בסיפורו אחרי שדאג לי לכוס קפה וקינוחים.

חי: "אבא הגיע חודשיים לפנינו, חשב לפתוח מסעדה אבל מהר מאוד ראה את הפוטנציאל של שיפוצי בתים והתחיל לעבוד בענף. הגענו ללוס אנג'לס בספטמבר 1979. חברה טובה של אמא מצאה לנו בית בוואלי והתמקמנו שם. הגעתי לכיתה ב' בלי השפה ונרשמתי לבית הספר היסודי ב'קולדווטר'. היה קשה בחודש -חודשיים הראשונים, אבל מהר מאוד התאקלמתי. בתקופה הזאת עוד לא היו הרבה ישראלים בוואלי. חשבו שאנחנו איראנים והיו מכים אותי ואת אחי אבל לאט לאט הגיעו קרובים וחברים מישראל. אמא שלי ריקי החליטה לשלוח אותנו לבית ספר לאומניות לחימה, במיוחד קארטה. 4-5 פעמים בשבוע. תוך כמה חודשים התחלתי להתגבר על הילדים המכים והם עזבו אותנו במנוחה.

היינו מאוד ספורטיביים ולא נכנסנו לכל האווירה של סיגריות וסמים. "הסיגריה הראשונה שלי הייתה שהייתי בן 30. היה לנו בית פתוח וכל החברים היו באים אלינו. היינו מלכי הכיתה ומאוד פופולריים בלי 'פיר פראשר' לכיוון סמים, שתיה ועבריינות. בשבתות היינו נפגשים בבית עם כל המשפחה, במיוחד בערבי שישי שזה הפך למסורת קדושה עד היום".

עוסק מורשה בגיל 10

״יום אחד, ביום חמישי כשעיתון ה'ריסיקלר' היה מתפרסם, מישהו סיפר לי שראה מודעה שמוכרים חלקים למכוניות מירוץ זעירות. התקשרתי לבחור שעובד בחברת שמייצרת את השלטים של המכוניות הזעירות האלה והוא הציע לי אותן בעשר דולר כל אחד שאלתי אותו כמה יש לו והוא התפאר – כמה שאני רוצה. הלכתי לאבא שלי וביקשתי אלף דולר. הוא אמר לי אתה משוגע? מה אתה צריך אלף דולר'. הבטחתי שאחזיר לו בשבוע הבא. קניתי את כל החלקים האלה ושמתי מודעה ב'ריסייקלר' ביום חמישי. ביום שישי חיכו לי מאות טלפונים. קניתי בעשר דולר ומכרתי במאה. מכרתי את כל הסחורה עד כניסת השבת. ככה התחלתי לסחור. אסי ואני הרכבנו ותיקנו את המכוניות בגארג' (הוא מראה לי בטלפון מכונית מרוץ קטנה') והתחלנו לעשות כסף. בשלב הבא התחלנו למכור אופניים, שוב דרך העיתון. היינו מאוד עסוקים גם בית ספר וגם מכירות וגם קרטה וצופים.

״העסקים התרחבו לעוד תחומים. בגיל 16 פתחתי מכוני קרטה באמריקה ובמקסיקו. זה היה ההובי שלי והעסק שלי. ב-1992 הלכתי עם שותף לדאון טאון ומצאנו בניין של 40 יחידות, כל יחידה 7000 דולר, מציאה לא רגילה. ככה הייתה ההתחלה שלי בעסקים, זה היה הבניין הראשון שלי. כבר בדיל הראשון שלי השותף דפק אותי. השקעתי 80 אלף דולר שזה היה הרבה כסף אז, והוא השאיר אותי קירח. זו הייתה תקופה שכולם הכירו אותי בתור אדם הגון וישר שאפשר לסמוך עליו, מה שנקרא מבין עניין והתחלתי גם לפשר ולתווך בין אנשי עסקים. היו פונים אלי וידעו שאני לא מתהפך בעקרונות שלי והולך ישר לצדק. אצלי מילה זו מילה.

״בשנת 1997, חודש לפני שאבא נפטר הוא קישר אותי עם בן דוד שלי, פרוספר לוי ממרוקו, שהיו לו עסקים בצרפת. זו הייתה באמת הירושה הגדולה מאבא, הקשר עם הדוד הזה שביקש להיכנס לעסקים איתו, רצה להשקיע באמריקה. הדוד היה מגיע כל כמה שנים, דוד עשיר מאוד. רצה שנשקיע בנדל"ן. באותם ימים לא ידעתי כלום על נדל"ן אבל אמרתי בוא ננסה. פרוספר לוי ז"ל היה איש מדהים שהיו לו עסקי טקסטיל גדולים בצרפת. הוא נתן לי 50 מיליון דולר ורצה שאשקיע את זה. הדיל הראשון היה של בניין בורסת היהלומים בעשר וחצי מיליון דולר שנחתם תוך חצי שעה. זה היה הדיל הראשון ואמרתי לדוד שאארגן כסף אבל הדוד סירב ואמר – אתה שותף שלי עכשיו בלי כל השקעה. זה היה גדול עלי כי באמת לא הבנתי בריל אסטייט בסדרי גודל כאלה אבל זרמתי. שבועיים אחרי כך היה לאבי ניתוח לב שהסתבך והוא נפטר בגיל 51, כמה ימים אחרי היום הולדת שלו. יום לפני שנפטר ביקש ממני שיקברו אותו בישראל. מיד אחרי השבעה אמר לי הדוד שחייבים להמשיך את העסקים לזכר אבא שלי ובאמת, עם תום השלושים, סגרנו עוד עסקה (קולנוע ווילטרן ההיסטורי ב-18 מיליון דולר). זה היה ב18- לינואר חודש טבת. ומאז כל אזכרה של אבא שלי אנחנו סוגרים עסקה מוצלחת בנדל"ן.

״קנינו הרבה בניינים בדאון טאון. בורסת היהלומים, בנין המשטרה, בניין קולנוע היסטורי, בורסת הבגדים ועוד. עד 2006 היו לנו הרבה מאוד בניינים באזורים הכי טובים. באותה תקופה היה לי כל מה שרציתי, לדאבוני הסתבכתי עם גורמים שליליים מישראל שהעלילו עלי כל מיני עלילות. אחרי שהפרשה הזאת הסתיימה והפסדתי הרבה מיליונים לעורכי דין ונאלצתי למכור המון נכסים, חזרתי לענייני ביתר שאת ושיקמתי את עצמי ואת עסקי פי הרבה מונים".

הכירו את סיסי, אשתו של חי וקנין

הרב יאשיהו פינטו וכוכב הזמר המזרחי קובי פרץ הגיעו במיוחד לללוס אנג'לס לחתונה שכוכביה היו דוגמנית שפרשה והתגיירה וסלבריטאי מקומי שהסתבך בעסקים. אבל מי הייתה הכלה ב"חתונת השנה" בשנת 2012 בלוס אנג'לס, שנערכה במלון המפואר סנצ'ורי פלאזה?

שמה החל מאותו לילה הוא סיסי סיוון וקנין אבל היא לא נולדה כיהודייה; האהבה העבירה אותה על דתה. סיסי, ילידת ניו יורק, עברה ללוס אנג'לס וחיה במאליבו. היא דוגמנית לשעבר בסוכנות הנודעת "פורד", צעירה מחי בעשור. כדי לממש את אהבתה לווקנין פרשה מהמקצוע ועברה גיור אורתודוקסי עם הרבנים אוחנה ובן זקן, בליווי הדוק של משפחת וקנין ובייחוד אמו של חי, ריקי. לחתונה הוזמנו כ-600 אורחים, מהקהילה הישראלית בלוס אנג'לס, מרחבי ארצות הברית, וכן בני משפחה מישראל.

סיסי היפה נולדה בלונג איילנד למשפחה חמה ואוהבת אמא מצ'כיה ואבא מסיציליה). בגיל שבע כבר צדה את עינם של סוכני סוכנות הדוגמנות מניו יורק והיא פצחה בקריירת דוגמנות אינטנסיבית. בגיל 14 נפלה החלטה, אמא וסיסי היפיפייה עברו לגור במאליבו. סיסי חבשה ספסל בבית ספר התיכון של מאליבו אולם חיש מהר כבשה קריירת הדוגמנות את כולה והיא נטשה את לימודיה לטובת העבודה הזוהרת. חייה היו סוגים בשושנים עד שיום אחד היא נהגה בפאסיפיק קוסט הייווי והנה משהו מצפצף ומבקש שתפתח חלון. זה היה חי וקנין השרמנטי שאמר לה שהיא דומה שתי טיפות מים לחברה של אסי אחיו, ושהוא מבקש שתבוא לפגוש את אמא שלו. הנערה נדלקה על חי ונסעה אחריו לביתו. הקשר לא נמשך אך יד המקרה הפגישה אותם שוב והם נקשרו בעבותות האהבה כשסיסי הייתה בת 23. היום, שנים לאחר מכן, סיסי מגדלת את שלושת ילדיה כיהודים לכל דבר. הם הולכים לבתי ספר יהודים ונהנים מבית כשר למהדרין. סיסי עובדת כסוכנת נדל"ן בחברה בוורלי הילס ומוכרת בתי יוקרה הן של החברה והן של חי וקנין. התוכנית המשפחתית כרגע היא להגדיל את המשפחה בעוד כמה ילדים – וכמה שיותר מהר.

חי וקנין מתוודה

חי: "יש לי אמא חכמה וחזקה, כשלא הייתי פה היא טיפלה לי בכל העסקים, ולא נשאר הרבה כי כל העסקים נפלו ב-2007. כל מי שהשקיע איתי קיבל את כספו חזרה, כולם יצאו בסדר וללא כל טענות נגדי, נשארנו חברים. בכל מקרה נשאר מספיק עבור המשפחה בשביל להתקיים בכבוד. לבעלה של אימא, עודד טבצ'ניק ולה היה בית אבות והעסק המשיך לעבוד והרוויח יפה. אני מאמין שמה שלא הורג אותך מחזק אותך והאמנתי בעצמי שאצא מהכל בשלום. כשאתה מצליח כולם חברים שלך. כשיש צרות כולם מלכלכים ובורחים. יש לי תמיד בעיה עם עצמי ועם הסביבה, אני תמיד הטוב שעוזר לכולם ומקבל הרבה כבוד ואהבה ולפעמים אני נופל לפיתויים בלי כוונה. באים אלי חברים אנחנו מבלים בכייף, יוצאים למסעדות מועדונים. אני מארח המון בבית ואז מנסים לעשות עלי סיבוב כמו שקרה שאני נפלתי פעם אחת בפח.

״אני תמיד רואה את חצי הכוס המלאה, אני אופטימי ולא רואה את הרע. בארץ ובמיוחד ישראלים מסוימים יכולים להיות די נבזים וקנאים. הם צרי עין ומחפשים איך לעבוד עליך אם אתה יותר מידי טוב. אם מישהו עשה עסקה גדולה מיד מסתכלים עליו בקנאה וחוקרים איך הוא קיבל למה הוא מצליח ואולי משהו לא היה בסדר איתו, אולי הוא גנב או עשה איזה שירקס עם העסקה. אצלנו זה ההיפך. תמיד מפרגנים למי שמצליח ולא נכנסים לו לקישקע. זה רק נותן לי השראה שמצליחים לידי. הם תמיד מברכים אותי ומעודדים אותי להיות עוד יותר מצליח.

״היום, אחרי שחתכנו מכל הגורמים הרעים ועברתי את זה עם כבוד עצמי ובלי שפגעתי באף אחד, אני עובד עם אנשי עסקים מכל העולם בעסקאות ענקיות וכשרות. ביום הראשון שחזרתי הביתה, מיד התחילו לרוץ טלפונים ואנשים באו לברך ועוד לא הספקתי להתאושש וכבר התחילו לעניין אותי בעסקים. תוך ארבע חמש טלפונים נסגרה עסקה ראשונה. הכוח שלי הוא שאני מקושר עם הרבה אנשים וכולם אוהבים אותי ומעריכים אותי. יש לי שם טוב. הנה למשל אני עובד עם חבר, איש עסקים לבנוני נוצרי, מיליונר גדול בשם ד"ר אנדי קוואצ'ה שחי בלוס אנג'לס. הוא אמר בטלוויזיה הלבנונית שהוא מוכן לתת חמש ביליון דולר ללבנון שתעשה שלום עם ישראל. יש לו חוץ מהמון נדל"ן גם חברת פרוססינג (אשראי) הכי גדולה בעולם… אני מקושר עם הרבה אנשים אמידים מאוד בעולם הערבי, חלקם שייחים גדולים, כולם אוהבים את ישראל ורוצים לעשות עסקים איתנו. אני גם עובד עם חברות ועסקים כבדים מאוד בכל העולם בהיקפים גדולים, והכל לגיטימי לפי הספר.

״עסקים עושים עם אנשים; אם יש לך שותף טוב אתה מצליח. היום אני יותר מחושב וזהיר – אם זה לא נראה לי אני חותך מהר מאוד, לא נגרר או מתפתה לעסקאות רעות. היום אני חי בשביל המשפחה. כל העבודה הקשה שלי היא בשביל המשפחה. אני עושה הרבה דברים לקהילה, נמצא בקשר עם הרבה רבנים, עוזר להם לעזור לקהילה. אני אף פעם לא אומר לא. כל יום הם באים אלי, מחכים לי בעבודה. רב גדול אחד אמר לי – לעולם אל תסרב לבקשת עזרה. אם יש להם האומץ לבקש תמיד תענה להם. אולי לא בכל הסכום שיבקשו – אבל תמיד תתרום בלב רחב. זה משפט שאף פעם לא יצא לי מהראש".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות