Connect with us

גוף ונפש

צחוק בצד: מה גורם לנו לצחוק?

Published

on

העולם מצחיק אז צוחקים… אבל מה זה עושה לנו בפנים?

אם יצא לכם לצפות בסרט הנפלא "סיפורו של וויל האנטינג" אתם בטח זוכרים את הדיאלוגים הנפלאים בין רובין וויליאמס בתפקיד הפסיכולוג לבין מאט דיימון, הלוא הוא הגאון וויל האנטינג. באחת הסצנות הזכורות מספר וויליאמס על הרגלי הנפיחות של אשתו המנוחה, מה שגורם לדיימון להתפקע מצחוק. לא רבים יודעים, אך הסצינה אולתרה ברוב גאונותו הקומית של וויליאמס, שגרמה אפילו לצלמים להתגלגל בשאגות צחוק שהרעידו את הצילום.

חדי העין מביניכם יבחינו שהצילום הרועד שרד את העריכה ונכנס אל הסרט. היכולת לגרום לאנשים לאחוז בבטנם ולהתפקע ממש לא שמורה רק לקומיקאים גדולים כמו וויליאמס. גלי צחוק ניתן למצוא בקלות בכל מפגש משפחתי, יציאה עם חברים ולפני כל מליאה במשרד.

בני אדם ועכברושים

נאמר ושמעתם בדיחה נהדרת ואתם מחליטים לנסות אותה על חבריכם הקרובים. נאמר גם שהחבר'ה היו במצב רוח מבודח, והיכולות הקומיות שלכם לא נופלות מאלה של לואי סי קיי. קחו לכם כמה שניות בודדות והאנשים הטובים מסביבכם מתחילים לצחוק. לא צחוק אחיד להם, כי אם אסופה משונה של קולות. האחת נשמעת כאילו תקפה אותה בהלת שיהוקים, השני נשמע על סף התקף אסטמה, השלישי במצב קטטוני רוקע ברגליו, והרביעי מעלה נחירות צחוק. בתהליך הצחוק מעורבים שרירים שונים המתחילים להתכווץ.

אלו בעיקר שרירי הפנים ושרירי הסרעפת שלכם. כתוצאה מכך מוצא האוויר שבחלל הריאות בלחץ אדיר שיוצר את קולות הצחוק שאנו שומעים (כל אחד וצחוקו שלו). אם חשבתם שצחוק של אנשים מסוימים יכול להזכיר יצורים מעולם החי, יכול להיות שזה בגלל שהוא לא בלעדי לנו. גם חברינו למחלקת היונקים מייצרים יבבות צחוק כאשר מדגדגים אותם, או כשאר מציגים לפניהם משחק מצחיק ומשעשע במיוחד.

מי שצוחק לבד

אנשים שמסוגלים לגרום לנו לצחוק יהיו מצרך חשוב בכל אירוע חברתי. אחרי הכל, מי לא אוהב להיות משועשע? אולי זאת הסיבה שכל מועמד לנשיאות ארצות הברית מקפיד למצוא לעצמו כותב בדיחות. מסתבר שאחד הגורמים המרכזיים לכך שבדיחה תצליח להפיק צחוק הוא שיהיו לה מאזינים. כך לפחות חושף החוקר רוברט פרובין, פרופסור לנוירוביולוגיה ופסיכולוגיה מאוניברסיטת מרילנד. הוא מצא שאנשים צוחקים בממוצע 30% יותר כשהם נמצאים בחברתו של אדם אחר, מאשר כשהיו לבדם, גם אם נחשפו לחומרים מצחיקים.

פרובין מספר שהצחוק הוא עוד דרך בלתי מילולית בה בני האנוש מעבירים ביניהם מסרים. יש צחוק של אהדה, וצחוק של הסכמה. צחוק של מבוכה וצחוק שמגיע רק כי אחרים צוחקים. המבטים, תנועות הגוף, צורת השפתיים וקולות הצהלה של הצחוק, כולם מעבירים מסר ברור לזה שעומד מולנו.

מחקר מעניין בנושא בדק מהי הדרך הטובה ביותר להשיג מנה גדושה של צחוק תוך כדי שיחה חברית. לשם כך התבקשו הנבדקים לנהל שיחה קצרה באחת מהדרכים הבאות: בשיחה פנים אל פנים, דרך שיחת וידיאו, שיחת טלפון או הודעה כתובה. החוקרים מצאו שאנשים דיברו במשך זמן רב יותר, צחקו והיו מאושרים יותר אחרי שקיבלו מסר משעשע פנים אל פנים או דרך שיחת וידיאו. שיחות הטלפון הפיקו פחות הנאה וצחוק, והודעות הטקסט אפילו פחות.

החוקרים מסבירים שככל שמפחיתים מאפיינים של תקשורת, כך מצטמצמים הצחקוקים. בשיחת טלפון אנו מפסידים את את הממד החזותי, ובהודעות אנחנו מאבדים גם את האלמנט השמיעתי. נקודה למחשבה בפעם הבאה שאנחנו שולחים הודעה על פני שיחה או פגישה.

פרופסור פרובין מספר שרוב הנבדקים שלו היו מוכנים להישבע שהם צוחקים כשהם יושבים עם הלפטופ מול מערכון של ״הישראליות״, או שהם צופים בעוד פרק של family guy , כשלמעשה הם צחקו הרבה יותר באינטראקציות חברתיות. למרות שיש סיכוי טוב שהחברים שלכם לא תסריטאים קומיים, הם מצחיקים אתכם הרבה יותר. אתם תדבקו בצחוק מתפרץ הרבה יותר כשחבר קרוב שלכם יצחק מאשר איזה מכר שאתם אומרים לו שלום במעלית. גם בתוך שיחה, אגב, אנחנו לא צוחקים מבדיחות נוסח כומר ומוסכניק נכנסו לבר", אלא מדברים פשוטים שנאמרים תוך כדי שיחה. עוד ממצא מעניין ומשעשע בפני עצמו, הוא שהאדם שצוחק הכי הרבה הוא זה שמדבר בעצמו.

צחוק בזמן

דמיינו את התרחיש הבא: אל המשרד שלכם מגיע מנהל רם מעלה, שהבוס הישיר שלכם רועד למראהו. אותו מנהל על מחליט לנסות את כוחו בבדיחה, אתם יודעים, כדי לשבור את הקרח. הבעיה היא שהוא ככל הנראה האדם הגרוע ביותר כדי להעביר רעיון משעשע. הקול שלו חדגוני, ההבעה קפואה, ואת הפאנץ' בסוף הוא מגיש באותה הדרך שבה מגישים דוחות למס הכנסה. נשאלת השאלה, האם תצחקו? מובן שכן. אבל זה לא יהיה לגמרי צחוק.

זה יהיה צחוק ממניעים חברתיים. לא עפתם מהבדיחה ההיא, אבל אתם תפיקו צחקוק. חוקרת המוח הבריטית סופי סקוט מסבירה כי במהלך האבולוציה פיתחנו שתי שיטות להשמעת קולות ולהעברת מסרים; האחת רצונית כמו דיבור ושירה, האחרת בלתי רצונית כמו פרצי צחוק. סקוט תהתה בשאלה האם אנשים מסוגלים להבדיל בין צחוק אמיתי ובלתי רצוני לצחוק מודע וחברתי.

לשם כך היא הזמינה נבדקים למעבדה שלה וגרמה להם לצחוק. לאחר שהקליטה את צחוקם האותנטי ביקשה סקוט מהנבדקים לייצר צחוק שוב, הפעם בלי מערכונים לעזרה. את הקלטות הצחוק המודעות היא שתלה לצד ההקלטות שנוצרו עקב פרצי צחוק הוולונטריים. הנבדקים החדשים שבאו התבקשו לזהות מתי אנשים צחקו מכל הלב, ומתי ביצעו צחוק על פי פקודה. הנבדקים שלה הצליחו לזהות בהצלחה כמעט את כל הקטעים שהושמעו להם.

אם קופצים לגן החיות, אפשר לגלות שאפילו השימפנזים מסוגלים לייצר סוגים שונים של צחוק. יש להם צחוק של דגדוג וצחוק של משחק. סקוט מספרת שסוגי הצחוק השונים נשמעים אחרת. הצחוק האמיתי ארוך יותר ובעל צלילים גבוהים יותר. הדבר קורה כיוון שאוויר רב יותר נלחץ החוצה מהריאות בצורה בלתי רצונית, הרבה יותר ממה שנוכל להוציא לו ניסינו לייצר צחוק באופן מודע.

סקוט המבודחת החליטה להמשיך במגמה וחיברה נבדקים חדשים שכלל לא ידעו מה קורה למכונת סריקה מוחית. שם היא השמיעה להם את הקלטות הצחוק. מתברר שכשאנשים שומעים צחוק אמיתי התגובה המוחית שלהם שונה לעומת שמיעה של צחוק מעושה. כשאנו שומעים צחוק מתפרץ הקורטקס השמיעתי שלנו נכנס לפעולה. כשאנו שומעים צחוק חברתי ומודע האזורים הפעילים במוחנו יהיו אלה שקשורים בניסיון לשער על מה אותו אדם צוחק חושב.

סימן שאתה צעיר

אם יש לכם ילדים קטנים, או בורכתם באחיינים מתוקים, אתם בוודאי יודעים שלא קשה להצחיק אותם. לפעמים כל מה שצריך לעשות הוא פשוט לצחוק בעצמכם מבדיחה שהם צעירים מידי כדי להבין והקטנטנים יגלו פתאום הבנה בהלצות פוליטיות ויתפקעו מצחוק. סביר להניח שילדים בגובה מטר גם לא יבינו שהם צריכים לייצר צחוק חברתי כשסבא מספר בפעם האלף על שירותו הצבאי המהולל. בדומה לכך, במחקרי המשך של סקוט התברר שילדודס לא מצטיינים בזיהוי צחוק מודע ורצוני. עוד התברר שככל שאנו גדלים, כך מתחדדת האבחנה שלנו בין שני סוגי הצחוק. מעניין לגלות שעקומת הלמידה עולה ועולה עד סוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 לחיינו. אולי כי עד אותו גיל אנו נתקלים במספיק מצבים בהם אנחנו משתמשים בצחוק כדי להעביר מסרים.

אם תנסו להיזכר באחת מהתכניות הקומיות שצפיתם בהם, תגלו בוודאי שאחרי כל שורת מחץ מגיע צחוק מוקלט. יוצרי הסדרות הללו רוצים לציין שבזה הרגע נכתבה על ידם שורה גאונית, וגם להשתמש במנגנון ההדבקה כדי שגם אנחנו נצטרף לקולות המשועשעים ונפרוץ בצחוק. מסריקות מוחיות עולה שהמוח שלנו נוטה להגיב בצחוק למראה צחוק של אחרים. מסתבר שלקטנטנים יש כאן יתרון. נמצא שככל שאנו צעירים יותר אנו נדבקים בקלות רבה יותר בצחוק של אחרים. אולי כי ככל שאנו מתבגרים אנחנו נעשים אניני טעם לגבי מה מצחיק אותנו, וצריך רמה גבוהה יותר של שנינות כדי להפיק מאיתנו צחקוקים. גם כאן לצחוק וולונטרי יש יתרון על צחוק חברתי ומודע, כשהראשון מדביק ביעילות יותר אנשים.

מתכון לזוגיות

הקומיקאי הצרפתי רמון דווס נהג לומר שברגע שאנו צוחקים על דבר מסוים, הוא חדל מלהיות מסוכן. אני מניחה שהחוקר רוברט לבנסון היה מסכים עם הקביעה הזאת. למעבדתו בקליפורניה נכנסו זוגות שחוברו למכשיר הפוליגרף. "ספר לי אדוני" היה לבנסון מחייך תחת שפמו "על משהו שאשתך עושה שפשוט מוציא אותך מדעתך", אותה שאלה הוצגה גם לנשים בניסוי. בני הזוג חשו כמובן מידה
מסוימת של לחץ נוכח המשימה הלא נעימה.

לבנסון גילה שזוגות שהשתמשו בצחוק כדי להתמודד עם תחושת הלחץ הזאת, לא רק שהרגישו פחות לחוצים באותו מעמד, אלא הרגישו פיזית טוב יותר. אותם זוגות דיווחו גם על רמות גבוהות יותר של סיפוק ממערכת היחסים שלהם, והיו אלה שנשארו זמן רב יותר in a Relationship. החוקרים מציעים כי השימוש בצחוק הוא מדד לשליטה ועיבוד רגשי טובים יותר.

עוד בונוסים שמרוויחים אנשים שיודעים לצחוק הם שחרור מוגבר של אנדרופינים שגורמים למצב רוח טוב, רמה פחותה של הורמוני הסטרס אדרנלין וקורטיזול, מערכת חיסונית חזקה יותר ולחץ דם נמוך יותר.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

איך להפסיק לרוץ אחרי מחוגי השעון

Published

on

כל אדם מבזבז המון זמן שבו הוא עושה דברים לא מאוד חשובים • עבדים של הזמן? כך תתמודדו עם הבעיה ותצליחו לתכנן את זמנכם כך שתהיו יעילים וממוקדים יותר

מה הייתם עושים אם הייתי אומרת לכם שיש לכם 55 ימים לעשות ככל העולה על רוחכם? חלק מכם היו מנצלים את הזמן כדי לטוס לחו"ל ולגלות תרבויות חדשות, אחרים היו משקיעים בתחביב שהוזנחו, לומדים
שפה חדשה, מציירים, אופים או משפצים את הדירה.

ומה היה קורה אם הייתי נותנת לכם את 55 הימים הללו בכל שנה? כמעט חודשיים של זמן לעצמכם אחת לשנה, כל חייכם! לא תאמינו, אבל הזמן הזה קיים בחייכם, אלא שאתם פשוט מבזבזים אותו.

הימים האלה הם זמן שאתם מבזבזים מדי שנה בעצמכם. בסקר נרחב שנעשה בבריטניה נמצא שכל אדם מבזבז מדי יום 218 דקות, שמצטברות לשלוש שעות וחצי בשבוע שהן 55 ימים בשנה בעשיית כל הדברים הקטנים שלא תכנן לעשות – בהייה חסרת פשר, קריאה וכתיבה של הודעות לא חשובות, צפייה בסרטוני יוטיוב על חתולים או ארגון העטים בצורה הנדסית מעניינת.

אבל זמן הוא משאב מוגבל. לא משנה מה תעשו וכמה תהיו מוכנים לשלם, בשנה תמיד יהיו 52 שבועות. מה שכן אפשר לעשות זה לבחור באיזה אופן להעביר את הזמן שכבר יש לכם, כלומר להחליט על מה לוותר ובמה להשקיע את המשאב המוגבל הזה. לשם כך אספתי למענכם עשרה עקרונות:

1. הקדישו זמן לתכנון הזמן

הסופר מייקל לואיס, מחבר "מכונת הכסף" ו"מאניבול", אמר פעם: "אנשים מבזבזים שנים ארוכות כי הם לא מוכנים לבזבז דקות או שעות". הקדישו זמן ותכננו כיצד ייראו היום, השבוע ואפילו החודש הקרובים. עשו זאת בבוקר כשאתם מתעוררים או בערב לפני כן, כשהראש שלכם עדיין נקי מכל ההמולה שמביא איתו יום חדש. ארגון המחשבות, המטלות והמשימות יגדיל את הסיכויים שלכם לנהל יום פרודוקטיבי.

2. הכינו רשימה

אי אפשר למצוא ספר שמדבר על ניהול זמן שאינו מציין את המילה "רשימות". זאת הדרך היחידה לעקוב אחר המשימות, לרכז אותן ולהכיל את כל הבלגן שיש לכם בראש. יש לכם פרויקטים מהעבודה, התחייבות לחברים, משימות אישיות, בקשה מאמא, אירוע של גן הילדים וטסט לרכב? אתם יכולים לכתוב את הרשימה הארוכה ביומן קשיח או באפליקציה נוחה. אני ממש אוהבת את Trello אבל יש עוד הרבה אפשרויות מוצלחות.

3. צפרדעים למנה ראשונה

מארק טוויין היה אומר: "אכלו את הצפרדע דבר ראשון בבוקר, ושום דבר גרוע מזה לא יקרה במשך היום". הצפרדע היא המשימה הכי חשובה שלכם. התחילו את היום בביצועה גם אם היא אינה מהנה. אצל רוב האנשים שעות הבוקר הן השעות הכי פרודוקטיביות. חבל למקם משימות לא חשובות, תחביבים או זמן פייסבוק בזמנים שבהם הקוגניציה שלכם בשיאה.

4. העבירו למצב "השתק"

אם הדבר הראשון שאתם עושים כשאתם פוקחים את העיניים הוא לבדוק מיילים והודעות בווטסאפ, אתם בחברה טובה אך ממש לא יעילה. כמה פעמים קרה שנכנסתם רק כדי לבדוק מתי מתקיים האירוע בפייסבוק, ומצאתם את עצמכם גוללים כאילו אין מחר במשך שעה? מחקר מאוניברסיטת פלורידה מצא שעם הישמע צליל הודעה הריכוז שלנו צונח ומתרסק. כן, כן, אתם אפילו לא צריכים לפזול כדי לראות ממי ההודעה או לגעת במכשיר. מספיק צליל אחד קטן, ואתם כבר לא איתנו. הגדירו מראש זמנים שבהם אתם מאפשרים לעצמכם להתעדכן ולבדוק מה חדש. תוכלו גם להשתמש באפליקציות כמו: Stay Focused, Block Site, שם תוכלו לחסום את הגישה לחלקים המפתים ביותר באינטרנט בזמנים שתבחרו.

5. קחו הפסקות

בשנות ה-80 המציא פרנצ׳סקו סיריליו שיטה נהדרת להגברת היעילות בעזרת טיימר מטבח רגיל בצור עגבנייה שהיה לידו. לזכר הטיימר הקטן קרא לשיטה "פומודורו", כלומר, עגבנייה באיטלקית. הרעיון של השיטה הוא לעבוד בפרקי זמן קצרים ולרכז את הכוחות לעבודה יצרנית, ממוקדת ונטולת הסחות. השיטה עובדת כך: עבדו 25 דקות בריכוז, לאחר מכן קחו לכם חמש דקות הפסקה. עשו ארבעה סבבים כאלה של עבודה – מנוחה. אחרי ארבעה סבבים פנקו את עצמכם בהפסקה ארוכה יותר של 30-15 דקות. השיטה הזאת חיובית מכמה סיבות; הקשב שלנו הוא משאב מוגבל ומתכלה, והוא צריך מנוחה כדי להתחדש. 25 דקות הן זמן שיחסית קל להישאר מרוכזים בו, דבר שיוצר תחושת מסוגלות ורוטינה של עשייה. לבסוף, ההפסקה עשויה לפתוח את הראש לרעיונות חדשים ולפתרונות יצירתיים. תוכלו להוריד את האפליקציה של פומודורו, ולהצמיח לכם עגבניות של ריכוז.

6. אל תעשו דברים במקביל

יש אנשים שבאוזניהם המילה "מולטי-טאסקינג" נשמעת כמו שירת מלאכים. זה הסטנדרט בעולם החדש. לעשות גם וגם וגם, תוך כדי וכל הזמן. מחקרים מראים שהמולטי-טאסקינג לא באמת עובד. למוח שלנו יש "רוחב פס" קוגניטיבי מוגבל, ותסביך גדלות שגורם לו לחשוב שהוא מסוגל לבצע מיליון משימות במקביל. בפועל יש מספר מוגבל של פעולות שאנחנו מסוגלים להחזיק בראש בזמן נתון. כדי לבצע בכל זאת את כל המשימות, המוח שלנו קופץ מאחת לשנייה. המעברים האלה גוזלים זמן, פוגעים בריכוז, הורסים את היצירתיות ומובילים לביצועים מאכזבים. מולטי-טאסקינג זה די ממכר. בכל פעם שאנחנו קופצים ממשימה למשימה, המוח מפרגן לנו מנה גדושה של דופמין שמשמר את ההתנהגות הבעייתית הזאת. צרו לכם סביבות שמעודדות מונו-טאסקינג, נטרלו
הסחות דעת והקצו זמנים נפרדים לכל משימה.

7. חשבו מראש זמן ברברת

כשאנחנו באים לתכנן את היום שלנו אנחנו נופלים פעמים רבות לכשל תכנון, או "Planning Fallacy". כשל התכנון מתייחס לאופטימיות העיוורת שגורמת לנו להקציב למטלה הרבה פחות מהזמן הדרוש לה ולהניח שלא יהיו פקקים, או אירועים לא צפויים שיעכבו את שרשרת הפעולות שלנו. גרוע מכך, גם כשאנחנו כבר מוצאים את עצמנו עם הלשון בחוץ אחרי פגישה שהתחילה באיחור או דד-ליין שעבר, אנחנו בטוחים שאותו בלת"ם לא יופיע שוב ביום המחרת. רווחו את הפגישות שלכם, תנו לעצמכם זמן נוסף לכל משימה, התחשבו בפקקים, בעייפות וברעב, וקחו לכם מקום לטעויות ועיכובים.

8. אל תתביישו לומר "לא"

אף אחד מאיתנו לא אוהב להרוס מסיבה, או לסרב לבקשה של חבר או בן זוג. אנחנו רוצים להיות נעימים ואדיבים, וחשוב לנו לגרום לאנשים סביבנו לחייך. that being said, מותר לכם לזרוק כמה "זה לא מתאים לי" ו"אני אוותר" מדי פעם. בכל פעם שאתם אומרים "לא", לפעילות שלא רציתם להשתתף בה או למטרה שאינכם מאמינים בה, אתם למעשה אומרים כן" לעצמכם ולמה שחשוב לכם. היו אסרטיביים, בחרו את הפעילויות שלכם בחוכמה והשקיעו זמן באירועים ובאנשים שחשובים לכם.

9. אל תשכחו זמן לעצמכם

לא משנה כמה עמוס השבוע שלכם, סמנו כבר עכשיו ביומן "זמן לעצמי". זמן שבו אתם חושבים ללא הפרעה, מתרגלים תחביב אהוב, יוצאים להליכה או פשוט מנסים דברים חדשים שלא יצא לכם לנסות. זה אולי נראה פרדוקסלי, אך "בזבוז" הזמן הזה יאפשר לכם לחזור למטלות שלכם במרץ ובחדווה. מי יודע, אולי מתוך הזמן שתקדישו לעצמכם תמצאו את הפתרון לבעיה שהעסיקה אתכם או תמצאו השראה ליצירה חדשה.

10. עשו בדק בית

פעמים רבות, גם כשכבר החלטנו לעשות דברים כמו שצריך, קנינו יומן מושקע או הורדנו את כל האפליקציות הנכונות, דברים מתעקשים שלא להסתדר. יכול להיות שנפלתם על שבוע של ביש מזל וכל הכבישים נחסמו רק כשאתם נוסעים בהם. יכול להיות, מאידך גיסא, שיש בעיה מהותית שאתם לא מטפלים בה. שבו עם עצמכם לשיחה ונסו לחשוב מתי אתם לא מספיקים, מי האנשים שאיתם אתם פשוט שוכחים את הראש, מהם האירועים שגוזלים לכם זמן ללא הכרה, איזה סוג של משימות לוקחות לכם שנים ולמה אתם בכלל לא מגיעים? יכול להיות שדפוס הפעולות שלכם יגלה לכם מה אתם עושים לא נכון.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me

המשך לקרוא

גוף ונפש

לרדוף אחרי המושלם ולעולם לא להגיע

Published

on

הרצון להשיג יותר יכול להוביל אותנו להתאמץ ולהוציא מתוכנו את המיטב הרעיונות וההשראה • הוא יכול גם להוביל לדימוי עצמי נמוך, לחרדה ואף לדיכאון • קוראים לזה פרפקציוניזם, וחשוב לא להקל בו ראש

כולם אוהבים דברים מושלמים. תיווכחו בכך מיד כשתיכנסו לחשבון הפייסבוק, האינסטגרם או הפינטרסט שלכם. הכל שם מושלם. זוויות הצילום מחמיאות, התאורה מדויקת, העיצוב נבחר בקפידה והדוגמנים ללא רבב. כל כך נעים להסתכל. גם בחיים האישיים שלנו אנחנו מעדיפים "יותר" מ"פחות" ומנסים להשיג עוד מתבלין הקסם שיהפוך אותנו למאושרים יותר.

כולם מחפשים עבודה "יותר" טובה, מערכות יחסים יותר" טובות, ילדים "יותר" טובים, גזרה "יותר" חטובה ועוד כמה "יותר" לרשימה. הרצון לקבל ולהשיג יותר יכול להוביל אותנו להשקיע, להתאמץ, להוציא מתוכנו את מיטב הרעיונות וההשראה. הוא יכול גם להוביל לדימוי עצמי נמוך, לחרדה, לפגיעה במערכות יחסים ובמקרים קיצוניים גם לדיכאון. קוראים לזה פרפקציוניזם, וחשוב לא להקל בו ראש, לברור את הצדדים החיוביים בו ולהיזהר מכל תופעות הלוואי שהוא מביא איתו.

נפגשתי עם שירלי יובל יאיר, פסיכולוגית קלינית, מטפלת, מרצה, מוזיקאית וסופרת ילדים שחיברה עם ד"ר טל בן שחר את הסדרה "גיבורים אמיתיים" הוצאת כנרת), כדי להציע גבולות גזרה בריאים לשאיפה לשלמות. שוחחנו מול קהל בטוקהאוס בתל אביב, ויחד איתו יצרנו מעטפת כוללת (אך לא מושלמת, כמובן) של הנושא. הנוכחים שאלו שאלות, הגיבו על דברינו והפכו את השיחה של שתינו לקלחת של רעיונות וכיווני חשיבה פרפקציוניזם.

אז שירלי, מה זה בעצם פרפקציוניזם?

״פרפקציוניזם זאת שאיפה לתפקוד מושלם ולתוצאות מושלמות. באישיות של כולנו יש מרכיב סמוי של פרפקציוניזם, גם אם אנחנו לא מגדירים אותו ככזה. זה הרצון שדברים יסתדרו כפי שתכננו וששום דבר רע לא יקרה".

על פניו, נשמע די חיובי.

״בפרפקציוניזם יש באמת המון היבטים חיוביים. חברתית אנחנו מתייחסים לזה כאל תכונה זוהרת. בראיונות עבודה, כששואלים מהי המגרעה שלנו, רבים יגידו 'פרפקציוניזם', כי איזה מעסיק לא ירצה עובד כזה? הבעיה מתחילה כשהמינונים לא נכונים והרצון לשלמות מנהל אותנו".

ד"ר טל בן שחר מבחין בספר שלו, "אושר אפשרי", בין טיפוס פרפקציוניסט לטיפוס אופטימליסט. פרפקציוניסט זה מי שמסתכל על הצלחה וכישלון בצורה דיכוטומית, שחושש לקחת סיכונים כדי לא לעשות טעויות. האופטימליסט מנסה לעשות את הטוב ביותר בגבולות היכולת. לאופטימליסטים יש סטנדרטים גבוהים, אבל הם מעוגנים במציאות ואינם חוששים מסיכונים ואתגרים.

״בין שני הטיפוסים הללו מבחינה גם מידת הרודפנות הפנימית, הקריטיות. עיגון הסטנדרטים בגבולות המציאות שהזכרת הוא לא תמיד המדד לפרפקציוניזם שלילי. אם נסתכל על יזמים ואנשי חזון, אפשר לומר שאין להם בוחן מציאות. אם היה להם הצד הביקורתי הזה, הם לא היו מצליחים ליצור וליזום. השאלה היא איך הם מתמודדים עם הדרך, האם הם מוכנים להכיל אכזבה והאם הם נותנים לעצמם לחוות רגעים של סיפוק.

״חוויתי משהו כזה בתקופת הלימודים. הייתי מרגישה שהולך לי גרוע במבחנים, אפילו שלא היתה לזה הוכחה במציאות. עדיין, אחרי כל מבחן הרגשתי שלא למדתי מספיק, שאני צריכה ללמוד ולחקור עוד.

״אמא שלי הגיעה מבית של ניצולי שואה. היא עלתה ארצה בגיל 6, והיה לה חשוב מאוד להצטיין בלימודים. באחת השנים היא הביאה תעודה טובה מאוד עם ציון מספיק' אחד. היא ממש בכתה והתייפחה. סבתא שלי, שלא הבינה עברית בצורה טובה, אמרה לה שכתוב שם מספיק', ומספיק זה כנראה מספיק בשביל המורה. אני חושבת שזאת אנלוגיה נפלאה – חשוב להסתפק ב'מספיק' בתחומים מסוימים בחיינו.

״ד"ר סוס יש ספר ילדים נפלא, 'אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים'. הוא מספר על מסע שהדמות עוברת. יש שם דף שמדבר על זה שהגיבור יכבוש הרים, יגיע לפסגות, ייגע בשמים, ואז, בדף הבא, נכתב: 'או שלא'. אנחנו חיים בתנועת מטוטלת. לפעמים נצליח, ולפעמים ממש לא. אדם שלא מוכן לקבל את החלקיות הזאת נמצא בסיכון לחרדה. הרבה מההתנהגויות שאנחנו נוקטים באות לפצות על חוסר שליטה. הפרפקציוניסט מנסה לארגן ולסדר הכל, כדי לא להתמודד עם האמת הקיומית – אולי זה לא יצליח".

אנשים מתמודדים עם החרדה הזאת בדרכים שונות. זאת הסיבה, אגב, שקשה לפעמים לראות את הפרפקציוניזם כפי שהיינו מצפים לראות אותו. חלק מהפרפקציוניסטים פונים לפיצוי יתר; הם משקיעים מאמצים ושעות של עבודה כדי לסמן וי על כל השורות בקורות החיים, להיות העובד הכי טוב, התלמיד המצטיין והחבר הכי אכפתי. אחרים נמנעים. הם חושבים שהם גם ככה לא טובים ולכן לא מוכנים להעמיד את עצמם במבחן. אלה הפרפקציוניסטים השקטים, שקשה לאתר, אלה שיושבים בסוף הכיתה.

״יש גם אנשים שיכשילו את עצמם מראש. לדוגמה, בחורה שמחר יש לה מבחן עלולה למצוא את עצמה שותה בלילה שלפני עד שהיא מרגישה רע, ואז יש לה תירוץ לכישלון העתידי. פרפקציוניסטים אחרים פשוט יתייחסו לרגשות ולנטיות האנושיות שלהם כאל דבר זר. הם לא ייתנו ביטוי לעייפות, חולשה, תסכול או כעס ויתייחסו אל עצמם כאל רובוט.

למה אני לא מאושר?"

זה מזכיר לי סיפור על אמא אחת שעבדתי איתה. היא היתה פרפקציוניסטית בהורות. היתה קונה רק אוכל אורגני, היניקה את ילדיה עד גיל מאוחר, ישנה איתם ושמרה עליהם מכל משמר, עד שהגיעה למצב של התקפי חרדה מאוד קשים. הורות היא אחד התחומים שלא מומלץ להיות בהם פרפקציוניסט, כי אין דרך נכונה אחת לגדל ילדים".

״עוד נקודה שבה אפשר לראות ביטוי של הנטייה הפרפקציוניסטית היא החשיבה המוטעית, שהרגשות שלנו צריכים להיות חיוביים כל הזמן. באים אלי אנשים שיש להם הכל ושואלים: למה אני לא מאושר?" אנשים מאמינים שאדם מאושר הוא אחד שתמיד מחייך, תמיד יש לו מוטיבציה והוא לא חווה רגעי נפילה. זה רחוק מלשקף את המציאות. אני לא קמה כל בוקר עם חיוך מאוזן עד אוזן, וגם המומחים בתחום הפסיכולוגיה החיובית לא מדברים על היעדר רגשות שליליים, כי אם על הכלה שלהם.

״זאת אחת הטעויות הכי נפוצות בקשר לאושר. אושר קשור למשמעות, ובמשמעות יש עצב ושמחה ביחד. אם העבודה שלי משמעותית בעיני, אני אחווה גם עצב ותסכול כשמשהו לא מסתדר. אם הילדים שלי משמעותיים בעיני, הם יגרמו לי אושר גדול, אבל אני ארגיש רע כשיהיה להם קשה. ההבנה הזאת, שמותר לנו להיות עצובים ואין לזה שום קשר לאושר – מביאה המון הקלה".

הרבה אנשים דווקא חוששים לוותר על הפרפקציוניזם שלהם. הם מאמינים שאם יתירו את הרסן, אפילו במעט, הם יאבדו את כל הסטנדרטים הגבוהים שטיפחו. הם גם לא רוצים לאבד חלק בעצמם שגורם להם להתאמץ ולהשתפר.

״צריך לעשות את זה לאט. כשאנשים מורידים את השפעת הרודפנות בתחום מסוים, הם מגלים פתאום חופש".

לדעתי, ברמה הפרקטית, זאת ההבנה שלא ניתן להיות 100% בכל תחומי החיים וצריך לעשות בחירה מודעת באילו תחומים להשקיע. זה כמו לנסות לעשות ג'אגלינג עם יותר מדי כדורים. בסופו של דבר, חלק מהם יפלו. עדיף להחליט מראש אילו כדורים להקפיץ ואילו להניח בצד. אחרי הבחירה המודעת אפשר לתת את המרב ולחיות בשלום עם התחומים שעליהם בחרנו לוותר.

״עוד משהו שחשוב לשים לב אליו, זו ההתייחסות לכישלונות. בסדרת הספרים שכתבתי עם ד"ר טל בן שחר סיפרנו על תומס אדיסון, שהיה גדול הממציאים וגם גדול השוגים. הוא התייחס לכישלונות בחינניות וללא פחד. כשקולגה הציע לו לוותר אמר לו אדיסון: 'לא נכשלתי 2,000 פעמים, אלא מצאתי 2,000 דרכים שלא עובדות'. המשברים שלנו הם פוטנציאל לשינוי, אם אנחנו לומדים מהם".

הכישלון אינו אני

פרופ' איימי אדמונדסון מהרווארד חקרה בהקשר הזה הצלחה של צוותים רפואיים. היא גילתה נתון מפתיע: צוותים רפואיים שהוגדרו כמצליחים היו דווקא אלה שעשו הרבה טעויות. כשהמשיכה לחקור, היא גילתה שלצוותים המצליחים ולמצליחים-פחות היתה כמות שווה של שגיאות וטעויות. השוני בין הקבוצות בא לביטוי ביכולת של הצוותים לעבד ולחקור את הטעויות שלהם ולדבר על זה. בצוותים מוצלחים התפתחה תרבות ארגונית פתוחה, המאפשרת
הכלה של טעויות ולמידה מהן.

בהמשך פיתחה אדמונסון תיאוריה שלמה לגבי כישלונות. היא חילקה אותם לכישלונות טיפשיים וכישלונות אינטליגנטיים. כישלונות טיפשיים הם כישלונות שיכולנו למנוע. למשל, אם אני יודעת שכדי להגיע בזמן להרצאה אני צריכה לצאת שעה לפני, ואני עדיין לא עושה את זה, זה מטופש. אבל אם אני מנסה משהו חדש כדי ללמוד, פותחת עסק ויוצרת תוכנית שיווקית שאין לי מושג עדיין אם היא תעבוד, זה כישלון אינטליגנטי של ניסוי וטעייה. חוקר שמנסה למצוא תרופה לסרטן לא נכשל, גם אם הניסוי לא הצליח להרוג את התאים הסרטניים, כי משם הוא יכול להמשיך ולחקור טוב יותר. כישלונות כאלה מובילים להצלחה.

״חשוב לתרגל את זה מגיל קטן, ולחנך לזה גם את הילדים וגם את המבוגרים. לעודד גישה חקרנית. מותר לטעות, ריך להתאמץ, להשקיע ולהצטיין, אבל צריך להפריד את הכישלון מתפיסת העצמי. הכישלון אינו אני. אם נכשלתי, אבדוק איך אני יכול ללמוד מזה".

״יש חוקרת שמדברת על כלי נהדר שעוזר להתמודד עם הקול הביקורתי שיש לכולנו בראש, וקוראים לה קריסטין נף. לכלי הזה קוראים חמלה עצמית. לחמלה עצמית יש שלושה מרכיבים מרכזיים; אדיבות עצמית: כלומר, אהבה עצמית שאינה קשורה בתוצאות. נוכחות: לשים לב מה עובר עלי, ברגע הזה שלא הצלחתי, מה אני מרגישה?

הרכיב האחרון הוא אנושיות משותפת, להבין שהאתגרים שעוברים עלי אינם רק שלי ושאני חווה אותם יחד עם קבוצה גדולה שנקראת המין האנושי. תרגול חמלה עצמית מאפשר לנו לסלוח לעצמנו, ולחקור את הכישלונות שלנו ממקום בריא ולא שיפוטי. אפשר בהחלט להתחיל משם כדי להתמודד עם פרפקציוניזם, ולהשתמש במחלה העצמית כדי לאזן את הנטייה לשלמות.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me


המשך לקרוא

גוף ונפש

בוטוקס, פילרים ומה שביניהם: כל מה שרציתם לדעת

Published

on

מילוי קמטים הפך לתופעה פופולרית בתחום האסתטיקה הרפואית • באיזה אזורים • בפנים מטפלים בבוטוקס, מה מזריקים מתחת לפני העור, וכמה זמן מחזיקים הטיפולים?

בשנים האחרונות התפתח שיח ציבורי סביב טיפול אסתטי חדש – מילוי קמטים. יותר ויותר אנשים התוודעו לטיפולים אלו והחלו להשתמש בהם לעתים בלי להבין את המשמעות, מבלי להכיר את השיטות השונות הקיימות ומבלי להתייעץ עם רופא. כשמדברים על טיפול בקמטים, המילה הראשונה שעולה לראש היא בוטוקס, אך מעבר לבוטוקס יש דרך נוספת שהיא חומרי מילוי.

הזרקות של חומרי מילוי ובוטוקס הם טיפולים אסתטיים הנעשים באמצעות זריקות ועל ידי רופאים מומחים. הם לא פולשניים שכן הם אינם כרוכים בניתוח, אולם כאן מסתיימים קווי הדמיון ביניהם. ההבדלים העיקריים בין המוצרים הם בתוצאה שהם מעניקים לעור הפנים, ובזמן הנדרש בין טיפול וטיפול. בעוד שבוטוקס מכיל חיידקים מטוהרים המקפיאים שרירים, וכך עוזר למזער את הופעת הקווים והקמטים הנגרמים על ידי הבעות פנים, חומרי מילוי מכילים רכיבים המוסיפים מלאות לאזורים שהתדלדלו בגלל ההזדקנות. דילול זה נפוץ בלחיים, בשפתיים וסביב הפה.

הטיפולים הללו הפכו מאוד פופולריים בשנים האחרונות. בשנת 2018, בוצעו בארה"ב כ-16 מיליון טיפולים אסתטיים (לא פולשניים) בקרב נשים וגברים. אז לפני שאתם רצים לרופא – מהי כל שיטה, מהם יתרונותיה, ומהי תדירות הטיפולים.

בוטוקס

מופק מבוטולינם טוקסין, חלבון המופק בתנאי מעבדה ממיקרו אורגניזם. הבוטוקס פועל על ידי חסימת אותות עצביים בשרירים שבהם הוא מוזרק. כאשר אותות עצבים אלה מופרעים, השריר המושפע הופך למשותק או קופא באופן זמני. ללא תנועה רבה של שרירים אלו בפנים, קמטים מסוימים עשויים להתרכך או אפילו להיעלם. הבוטוקס עובד רק על קמטים הנגרמים כתוצאה מתנועת שרירים. אלה ידועים כקמטים דינמיים ונקראים "קמטי הבעה". האזורים הכי שכיחים המטופלים על ידי בוטוקס הם בחלק העליון של הפנים, כלומר, במצח, בין הגבות, ומסביב לעיניים. אלו הם קמטים הנגרמים מחיוכים, מצמוצים, והבעות פנים אחרות.

הבוטוקס לא יעבוד על קמטוטים הנגרמים על ידי אובדן נפח בפנים. אלה ידועים כקמטים סטטיים שמופיעים בעיקר בלחיים, בצוואר וקו הלסת. בוטוקס אינו טיפול חד פעמי או קבוע ולבוחרים בו נחוצים בדרך כלל טיפולים חוזרים. רוב האנשים מגלים שההשפעה של הבוטוקס נמשכת בין שלושה לארבעה חודשים.

חומרי מילוי

חומרי מילוי, או בשמם המוכר יותר פילרים (Fillers), הם חומרים המיועדים להזרקה מתחת לפני העור כדי להוסיף נפח ומלאות. החומרים שמשתמשים בדרך כלל כמילויים הם חומצה היאלרונית וקלציום הידרוקסיאפטיט. כל אחד מאלו מיועד לטיפול בסימני הזדקנות ובעיות קוסמטיות שונות.

חומצה היאלרונית

חומצה היאלרונית היא חומר יוצא דופן ומיוחד. הוא דמוי ג'ל סמיך ומיוצר באופן טבעי בגופנו ובגופם של כל בעלי החיים. חומצה היאלרונית היא מולקולת ענק עשויה מספר רב של אטומים) הנוטה לחבור למולקולות
דומות לה וליצור מבנה אטומי גדול המסוגל לספוח אליו כמות אדירה של מים. מקובל כיום להתייחס אליה כדבר הקרוב ביותר שניתן להעלות על הדעת כמתאים להגדרה "מעין נעורים".

קלציום הידרוקסיאפטיט

חומר מילוי נפוץ פחות (כ-8% מהשוק) המבוסס על כדוריות מיקרוניות של קלציום הידרוקסיאפטיט מינרל טבעי, הקיים בגוף האדם ומצוי בעיקר בשיניים ובעצמות. החומר נמצא בשימוש בעולם האסתטיקה הרפואית למעלה מעשור. יש לו יתרונות רבים, הכוללים, בין היתר, מיצוק והרמה משמעותיים באמצעות יכולתו להמריץ יצירת קולגן טבעי על ידי הגוף, ועיבוי הרקמה בשכבות העמוקות, המהוות את תשתית העור. חומרים אלו בדרך כלל מטפלים באזורים בחלק התחתון של הפנים, כמו השפתיים, הלחיים, העיניים, והצוואר.

חומרי מילוי יכולים להוסיף נפח לשפתיים דקיקות, למלא אזורים שהפכו "חלולים" בפנים, להפחית או להעלים את השקעים מתחת לעיניים ואת הסימנים השחורים, למלא קמטים סטטיים מסביב לפה ובלחיים הנגרמים מאבדן גמישות וקולגן בעור. חלק מהמילויים מחזיקים כחצי שנה ואילו אחרים יכולים להחזיק עד שנתיים ומעלה. מכיוון שבוטוקס וחומרי מילוי הם חומרים שונים המיועדים לשימושים שונים, ניתן לפעמים לשלב אותם בטיפול אחד, אך מאוד חשוב להתייעץ עם רופא לפני שמחליטים על סוג הטיפול.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות