Connect with us

גוף ונפש

צחוק בצד: מה גורם לנו לצחוק?

Published

on

העולם מצחיק אז צוחקים… אבל מה זה עושה לנו בפנים?

אם יצא לכם לצפות בסרט הנפלא "סיפורו של וויל האנטינג" אתם בטח זוכרים את הדיאלוגים הנפלאים בין רובין וויליאמס בתפקיד הפסיכולוג לבין מאט דיימון, הלוא הוא הגאון וויל האנטינג. באחת הסצנות הזכורות מספר וויליאמס על הרגלי הנפיחות של אשתו המנוחה, מה שגורם לדיימון להתפקע מצחוק. לא רבים יודעים, אך הסצינה אולתרה ברוב גאונותו הקומית של וויליאמס, שגרמה אפילו לצלמים להתגלגל בשאגות צחוק שהרעידו את הצילום.

חדי העין מביניכם יבחינו שהצילום הרועד שרד את העריכה ונכנס אל הסרט. היכולת לגרום לאנשים לאחוז בבטנם ולהתפקע ממש לא שמורה רק לקומיקאים גדולים כמו וויליאמס. גלי צחוק ניתן למצוא בקלות בכל מפגש משפחתי, יציאה עם חברים ולפני כל מליאה במשרד.

בני אדם ועכברושים

נאמר ושמעתם בדיחה נהדרת ואתם מחליטים לנסות אותה על חבריכם הקרובים. נאמר גם שהחבר'ה היו במצב רוח מבודח, והיכולות הקומיות שלכם לא נופלות מאלה של לואי סי קיי. קחו לכם כמה שניות בודדות והאנשים הטובים מסביבכם מתחילים לצחוק. לא צחוק אחיד להם, כי אם אסופה משונה של קולות. האחת נשמעת כאילו תקפה אותה בהלת שיהוקים, השני נשמע על סף התקף אסטמה, השלישי במצב קטטוני רוקע ברגליו, והרביעי מעלה נחירות צחוק. בתהליך הצחוק מעורבים שרירים שונים המתחילים להתכווץ.

אלו בעיקר שרירי הפנים ושרירי הסרעפת שלכם. כתוצאה מכך מוצא האוויר שבחלל הריאות בלחץ אדיר שיוצר את קולות הצחוק שאנו שומעים (כל אחד וצחוקו שלו). אם חשבתם שצחוק של אנשים מסוימים יכול להזכיר יצורים מעולם החי, יכול להיות שזה בגלל שהוא לא בלעדי לנו. גם חברינו למחלקת היונקים מייצרים יבבות צחוק כאשר מדגדגים אותם, או כשאר מציגים לפניהם משחק מצחיק ומשעשע במיוחד.

מי שצוחק לבד

אנשים שמסוגלים לגרום לנו לצחוק יהיו מצרך חשוב בכל אירוע חברתי. אחרי הכל, מי לא אוהב להיות משועשע? אולי זאת הסיבה שכל מועמד לנשיאות ארצות הברית מקפיד למצוא לעצמו כותב בדיחות. מסתבר שאחד הגורמים המרכזיים לכך שבדיחה תצליח להפיק צחוק הוא שיהיו לה מאזינים. כך לפחות חושף החוקר רוברט פרובין, פרופסור לנוירוביולוגיה ופסיכולוגיה מאוניברסיטת מרילנד. הוא מצא שאנשים צוחקים בממוצע 30% יותר כשהם נמצאים בחברתו של אדם אחר, מאשר כשהיו לבדם, גם אם נחשפו לחומרים מצחיקים.

פרובין מספר שהצחוק הוא עוד דרך בלתי מילולית בה בני האנוש מעבירים ביניהם מסרים. יש צחוק של אהדה, וצחוק של הסכמה. צחוק של מבוכה וצחוק שמגיע רק כי אחרים צוחקים. המבטים, תנועות הגוף, צורת השפתיים וקולות הצהלה של הצחוק, כולם מעבירים מסר ברור לזה שעומד מולנו.

מחקר מעניין בנושא בדק מהי הדרך הטובה ביותר להשיג מנה גדושה של צחוק תוך כדי שיחה חברית. לשם כך התבקשו הנבדקים לנהל שיחה קצרה באחת מהדרכים הבאות: בשיחה פנים אל פנים, דרך שיחת וידיאו, שיחת טלפון או הודעה כתובה. החוקרים מצאו שאנשים דיברו במשך זמן רב יותר, צחקו והיו מאושרים יותר אחרי שקיבלו מסר משעשע פנים אל פנים או דרך שיחת וידיאו. שיחות הטלפון הפיקו פחות הנאה וצחוק, והודעות הטקסט אפילו פחות.

החוקרים מסבירים שככל שמפחיתים מאפיינים של תקשורת, כך מצטמצמים הצחקוקים. בשיחת טלפון אנו מפסידים את את הממד החזותי, ובהודעות אנחנו מאבדים גם את האלמנט השמיעתי. נקודה למחשבה בפעם הבאה שאנחנו שולחים הודעה על פני שיחה או פגישה.

פרופסור פרובין מספר שרוב הנבדקים שלו היו מוכנים להישבע שהם צוחקים כשהם יושבים עם הלפטופ מול מערכון של ״הישראליות״, או שהם צופים בעוד פרק של family guy , כשלמעשה הם צחקו הרבה יותר באינטראקציות חברתיות. למרות שיש סיכוי טוב שהחברים שלכם לא תסריטאים קומיים, הם מצחיקים אתכם הרבה יותר. אתם תדבקו בצחוק מתפרץ הרבה יותר כשחבר קרוב שלכם יצחק מאשר איזה מכר שאתם אומרים לו שלום במעלית. גם בתוך שיחה, אגב, אנחנו לא צוחקים מבדיחות נוסח כומר ומוסכניק נכנסו לבר", אלא מדברים פשוטים שנאמרים תוך כדי שיחה. עוד ממצא מעניין ומשעשע בפני עצמו, הוא שהאדם שצוחק הכי הרבה הוא זה שמדבר בעצמו.

צחוק בזמן

דמיינו את התרחיש הבא: אל המשרד שלכם מגיע מנהל רם מעלה, שהבוס הישיר שלכם רועד למראהו. אותו מנהל על מחליט לנסות את כוחו בבדיחה, אתם יודעים, כדי לשבור את הקרח. הבעיה היא שהוא ככל הנראה האדם הגרוע ביותר כדי להעביר רעיון משעשע. הקול שלו חדגוני, ההבעה קפואה, ואת הפאנץ' בסוף הוא מגיש באותה הדרך שבה מגישים דוחות למס הכנסה. נשאלת השאלה, האם תצחקו? מובן שכן. אבל זה לא יהיה לגמרי צחוק.

זה יהיה צחוק ממניעים חברתיים. לא עפתם מהבדיחה ההיא, אבל אתם תפיקו צחקוק. חוקרת המוח הבריטית סופי סקוט מסבירה כי במהלך האבולוציה פיתחנו שתי שיטות להשמעת קולות ולהעברת מסרים; האחת רצונית כמו דיבור ושירה, האחרת בלתי רצונית כמו פרצי צחוק. סקוט תהתה בשאלה האם אנשים מסוגלים להבדיל בין צחוק אמיתי ובלתי רצוני לצחוק מודע וחברתי.

לשם כך היא הזמינה נבדקים למעבדה שלה וגרמה להם לצחוק. לאחר שהקליטה את צחוקם האותנטי ביקשה סקוט מהנבדקים לייצר צחוק שוב, הפעם בלי מערכונים לעזרה. את הקלטות הצחוק המודעות היא שתלה לצד ההקלטות שנוצרו עקב פרצי צחוק הוולונטריים. הנבדקים החדשים שבאו התבקשו לזהות מתי אנשים צחקו מכל הלב, ומתי ביצעו צחוק על פי פקודה. הנבדקים שלה הצליחו לזהות בהצלחה כמעט את כל הקטעים שהושמעו להם.

אם קופצים לגן החיות, אפשר לגלות שאפילו השימפנזים מסוגלים לייצר סוגים שונים של צחוק. יש להם צחוק של דגדוג וצחוק של משחק. סקוט מספרת שסוגי הצחוק השונים נשמעים אחרת. הצחוק האמיתי ארוך יותר ובעל צלילים גבוהים יותר. הדבר קורה כיוון שאוויר רב יותר נלחץ החוצה מהריאות בצורה בלתי רצונית, הרבה יותר ממה שנוכל להוציא לו ניסינו לייצר צחוק באופן מודע.

סקוט המבודחת החליטה להמשיך במגמה וחיברה נבדקים חדשים שכלל לא ידעו מה קורה למכונת סריקה מוחית. שם היא השמיעה להם את הקלטות הצחוק. מתברר שכשאנשים שומעים צחוק אמיתי התגובה המוחית שלהם שונה לעומת שמיעה של צחוק מעושה. כשאנו שומעים צחוק מתפרץ הקורטקס השמיעתי שלנו נכנס לפעולה. כשאנו שומעים צחוק חברתי ומודע האזורים הפעילים במוחנו יהיו אלה שקשורים בניסיון לשער על מה אותו אדם צוחק חושב.

סימן שאתה צעיר

אם יש לכם ילדים קטנים, או בורכתם באחיינים מתוקים, אתם בוודאי יודעים שלא קשה להצחיק אותם. לפעמים כל מה שצריך לעשות הוא פשוט לצחוק בעצמכם מבדיחה שהם צעירים מידי כדי להבין והקטנטנים יגלו פתאום הבנה בהלצות פוליטיות ויתפקעו מצחוק. סביר להניח שילדים בגובה מטר גם לא יבינו שהם צריכים לייצר צחוק חברתי כשסבא מספר בפעם האלף על שירותו הצבאי המהולל. בדומה לכך, במחקרי המשך של סקוט התברר שילדודס לא מצטיינים בזיהוי צחוק מודע ורצוני. עוד התברר שככל שאנו גדלים, כך מתחדדת האבחנה שלנו בין שני סוגי הצחוק. מעניין לגלות שעקומת הלמידה עולה ועולה עד סוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 לחיינו. אולי כי עד אותו גיל אנו נתקלים במספיק מצבים בהם אנחנו משתמשים בצחוק כדי להעביר מסרים.

אם תנסו להיזכר באחת מהתכניות הקומיות שצפיתם בהם, תגלו בוודאי שאחרי כל שורת מחץ מגיע צחוק מוקלט. יוצרי הסדרות הללו רוצים לציין שבזה הרגע נכתבה על ידם שורה גאונית, וגם להשתמש במנגנון ההדבקה כדי שגם אנחנו נצטרף לקולות המשועשעים ונפרוץ בצחוק. מסריקות מוחיות עולה שהמוח שלנו נוטה להגיב בצחוק למראה צחוק של אחרים. מסתבר שלקטנטנים יש כאן יתרון. נמצא שככל שאנו צעירים יותר אנו נדבקים בקלות רבה יותר בצחוק של אחרים. אולי כי ככל שאנו מתבגרים אנחנו נעשים אניני טעם לגבי מה מצחיק אותנו, וצריך רמה גבוהה יותר של שנינות כדי להפיק מאיתנו צחקוקים. גם כאן לצחוק וולונטרי יש יתרון על צחוק חברתי ומודע, כשהראשון מדביק ביעילות יותר אנשים.

מתכון לזוגיות

הקומיקאי הצרפתי רמון דווס נהג לומר שברגע שאנו צוחקים על דבר מסוים, הוא חדל מלהיות מסוכן. אני מניחה שהחוקר רוברט לבנסון היה מסכים עם הקביעה הזאת. למעבדתו בקליפורניה נכנסו זוגות שחוברו למכשיר הפוליגרף. "ספר לי אדוני" היה לבנסון מחייך תחת שפמו "על משהו שאשתך עושה שפשוט מוציא אותך מדעתך", אותה שאלה הוצגה גם לנשים בניסוי. בני הזוג חשו כמובן מידה
מסוימת של לחץ נוכח המשימה הלא נעימה.

לבנסון גילה שזוגות שהשתמשו בצחוק כדי להתמודד עם תחושת הלחץ הזאת, לא רק שהרגישו פחות לחוצים באותו מעמד, אלא הרגישו פיזית טוב יותר. אותם זוגות דיווחו גם על רמות גבוהות יותר של סיפוק ממערכת היחסים שלהם, והיו אלה שנשארו זמן רב יותר in a Relationship. החוקרים מציעים כי השימוש בצחוק הוא מדד לשליטה ועיבוד רגשי טובים יותר.

עוד בונוסים שמרוויחים אנשים שיודעים לצחוק הם שחרור מוגבר של אנדרופינים שגורמים למצב רוח טוב, רמה פחותה של הורמוני הסטרס אדרנלין וקורטיזול, מערכת חיסונית חזקה יותר ולחץ דם נמוך יותר.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

סקס וגיל המעבר

Published

on

נכון, החשק לסקס יורד דווקא בסביבות הגיל הזה, אבל במחקר חדש נטען כי זה הזמן לא לוותר על יחסי המין

נשים שמקיימות יחסי מין לפחות פעם בחודש נמצאות בסיכון נמוך יותר להיכנס מוקדם לגיל המעבר, ביחס לנשים עם חיי מין פחות פעילים, כך מצאו מדענים.

מחקר שנערך על כמעט 3,000 נשים בארצות הברית הראה כי אלה שאמרו כי היו פעילות מינית פעם בשבוע או בתדירות גבוהה יותר – כולל קיום יחסי מין, מין אוראלי ואפילו אוננות – היו בסבירות נמוכה ב-28 אחוזים להכנס מוקדם גיל המעבר, מאשר נשים שאמרו כי קיימו יחסי מין פחות מפעם בחודש באותו גיל.

חוקרים מאוניברסיטת קולג' בלונדון (UCL), הסבירו לסוכנות הידיעות רויטרס כי "אם אישה לא מקיימת יחסי מין ואין סיכוי שהיא תכנס להריון, הגוף 'בוחר' לא להשקיע בביוץ, מכיוון שזה יהיה חסר טעם".

התקופה שבין גיל הפריון לגיל המעבר נמשכת ארבע שנים, מתחילה בדרך כלל בגיל 45-48 ומאופיינת בתנודתיות הורמונלית. לדבריהם, הממצאים מחזקים את הרעיון כי גיל המעבר האנושי התפתח במקור כדי להפחית את הסכסוך הרבייתי בין דורות של נשים, ולאפשר לנשים מבוגרות לשמור על הכושר הפיזי שלהן באמצעות השקעה דווקא בנכדיהן. בנוסף, נשים רגישות יותר למחלות בזמן הביוץ, מכיוון שמערכת החיסון שלהן מדוכאת במהלך תקופה זו. כשאין ביוץ – הן בריאות יותר.

החוקרים טוענים כי "הסחר הביולוגי" לכאורה, נובע מכך שזה מיותר להשקיע אנרגיה בתהליך הביוץ אם נשים מקיימות יחסי מין מועטים או כלל לא מקיימות, ולכן אין זה סביר שיכנסו להריון, כך שהגוף מפנה את משאבי האנרגיה להגנה על טיפול בצאצאים קיימים.

"גיל המעבר הוא כמובן בלתי נמנע עבור נשים, ואין התערבות התנהגותית שתמנע אותו", הבהירו החוקרים, "עם זאת, תוצאות אלה הן אינדיקציה ראשונית לכך שתזמון גיל המעבר עשוי להיות סתגלני בתגובה לסבירות להיכנס להריון".

המחקר פורסם בכתב העת Royal Society Open Science והתבסס על נתונים ממחקר שנערך בארה"ב בנושא בריאות נשים ברחבי המדינה, המכונה גם מחקר SWAN.

המשך לקרוא

גוף ונפש

הנחיות חדשות לטיפול בטסטוסטרון בגברים

Published

on

בעקבות מחקרים מ-20 השנים האחרונות שהתבצעו ברחבי העולם: טיפול בטסטוסרון אינו יעיל!

בניגוד להנחיות קודמות, המלצות חדשות קובעות כי טיפול בטסטוסטרון בקרב גברים אינו יעיל: האיגוד האמריקאי לרפואת משפחה יוצא בהנחיות חדשות הקובעות כי טיפול בטסטוסטרון בקרב גברים מבוגרים לא פותר בעיות זיכרון ואנרגיה, ובעל יעילות קלה בפתרון בעיות בתפקוד המיני.  

ההמלצות החדשות מתבססות על נתונים מחקריים מהשנים 1997 ל-2018, אודות היעילות בטיפול בטסטוסטרון אצל גברים הסובלים מרמות נמוכות של ההורמון. המחקרים בדקו את יעילות הטיפולים בקרב גברים מארצות הברית, אירופה, אסיה ואוסטרליה בתחומי התפקוד המיני והגופני, איכות החיים, חיוניות, דיכאון, תפקוד שכלי, ואת הסיכון לתופעות לוואי חמורות כמו מחלות לב, שבץ מוחי וסיכון תמותה.

המחקרים כללו גברים, לרוב מעל גיל 60, שקיבלו טיפול בטסטוסטרון דרך זריקות, ג'ל או מדבקות במשך פחות מ-12 חודשים ועד שלוש שנים. בסקירה החדשה נמצא שהגברים בעלי רמות הטסטוסטרון הנמוכות, הסובלים מבעיות בתפקוד המיני, עשויים להפיק תועלת קלה בלבד מהטיפולים. בנוגע לשיפור אנרגיה, תפקוד גופני וקוגניציה – אין הוכחות מספיקות ליעילות הטיפול.

באשר לתופעות לוואי, מציינים החוקרים כי מספר מועט של מחקרים הראו כי טיפול בתחליפי טסטוסטרון עלול להגביר את הסיכון להתקף לב או שבץ מוחי, אולם הממצאים היו חלשים מכדי להגיע למסקנות נחרצות באשר לבטיחות בריאות הלב בטיפול הזה.

רמות הטסטוסטרון בקרב גברים יורדות בכ-1.6 אחוזים לשנה, החל מאמצע שנות השלושים. כך, בערך 20 אחוז מהגברים בגיל 60 ומעלה סובלים מרמות נמוכות של טסטוסטרון. מספר זה עולה ל- 30 אחוזים בקרב גברים בשנות ה-70 לחייהם ול-50 אחוז אצל גברים בשנות ה-80 לחייהם. בתוך כך, ההנחיות החדשות מגיעות אחרי שנים בהן נטען כי טסטוסטרון – אותו הורמון המופרש אצל האחראי על התפתחות אברי הרבייה הגבריים, ייצור תאי זרע ומסת שריר ועצם – יכול להחזיר את "מעיין הנעורים" האובד.  

בין 2000 – 2010 מכירות מוצרי ההורמון שילשו את עצמן, אך החל בשנת 2013 המגמה התהפכה, עם פרסומם של מחקרים שהצביעו על כך שמתן ההורמון עלול להגביר את הסיכון לשבץ והתקפי לב. בשנת 2016, מינהל המזון והתרופות האמריקני ה-FDA, הורה ליצרנים לרשום אזהרות על הסיכון לתופעות לוואי אלה. אלא שהתרופות נשארו פופולריות בארה"ב.

המשך לקרוא

גוף ונפש

ממשלת ארה"ב מרגיעה: שימוש בטלק אינו מסרטן!

Published

on

אמריקאים תובעים שוב ושוב יצרניות טלק כמו ג'ונסון את ג'ונסון בטענה שבמוצרים מעורב גם אסבסט

מחקר מטעם ממשלת ארה"ב לא מצא הוכחות קשיחות שמחברות בין אבקת טלק לסרטן השחלות. הממצאים כונו "מרגיעים באופן כללי" במאמר מערכת בכתב העת של האיגוד הרפואי האמריקאי. "המידע מייצג את הנתונים הטובים ביותר שיש לנו בנושא", אמרה קייטי אובריאן, מדענית בכירה במכון הלאומי למדעי הבריאות הסביבתיים, ממובילות המחקר.

חששות בריאות מאבקת טלק הובילו לאלפי תביעות בארה"ב מצד נשים שטוענות כי אסבסט באבקה גרם להן ללקות בסרטן. טלק הוא מינרל הדומה במבנה לאסבסט המסרטן, ולעיתים הם נכרים בסמוך. בשנת 1976 הסכימה תעשיית הקוסמטיקה לוודא שמוצרי הטלק שלה אינם מכילים כמויות ניתנות לגילוי של אסבסט.

למחקרים קטנים יותר שחקרו קשר אפשרי בין אבקת טלק לסרטן היו תוצאות סותרות, אם כי ברובם לא נמצא כל קשר כזה. הפרסום החדש כלל תוצאות מארבעה מחקרים ארוכי־טווח שכללו 250 אלף נשים אמריקאיות, שנשאלו מעת לעת על השימוש באבקה. כ־40 אחוז ענו שהשתמשו בה. במהלך 11 שנות מעקב, 2,168 מהנשים פיתחו סרטן שחלות, בשיעור דומה, בין שהשתמשו באבקה ובין שלא.

התביעות בארה"ב התמקדו בתאגיד התרופות המוביל "ג'ונסון אנד ג'ונסון". אף שבכמה מקרים פסקו מושבעים פיצויים בשווי מיליוני דולרים לתובעים נגד החברה, כולם בוטלו או נמצאים כעת בהליכי ערעור. ג'ונסון אנד ג'ונסון אומרת שהאבקה שלה נבדקת באופן שגרתי כדי להבטיח שאין בה אסבסט.

השבוע הוכרז על הסדר יוצא דופן בתביעה בקליפורניה, במקרה שבו אישה טענה כי אסבסט באבקה גרם לה לפתח מזותליומה ממאירה, סרטן שעלול להשפיע על הריאות ועל איברים אחרים. דוברת ג'ונסון אנד ג'ונסון, קימברלי מונטנינו סירבה לחשוף את התנאים או את הנימוקים להסדר, "שבשום אופן לא משנה את עמדתנו הכוללת כי הטלק שלנו בטוח, אין בו אסבסט ואינו גורם לסרטן". בשבוע שעבר תבעה ניו־מקסיקו את החברה בטענה שבמשך עשרות שנים שיווקה החברה שיווק מכוון לנשים וילדים שחורים והיספנים אבקות המכילות אסבסט ואבקות טלק אחרות ב"מסרים כוזבים" על בטיחות. ג'ונסון אנד ג'ונסון מכחישה את הטענות.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות