Connect with us

Featured

צוברים חוויות לכל החיים

Published

on

ילדי טיול החלומות 2018 של "גדולים החיים" מכייפים בדרום קליפורניה – רשמי מסע

מאת: טלי ספיר קסטלמן

ילדי קבוצת "גדולים מהחיים" נחתו בשבוע שעבר בלוס אנג'לס וההתרגשות בעיצומה. משנה לשנה חברי העמותה, משפחת גדולים מהחיים, עובדים ומחכים לרגע הזה שמטוס אל-על ינחת על אדמת קליפורניה וילדי המשלחת מהארץ ירדו ממנו להתחיל את טיול החלומות, לקבל אהבה אינסופית ולצבור חוויות לכל החיים ב-12 ימים מלאים בכל טוב.

השנה הגיעה הקבוצה הגדולה ביותר מכל הזמנים – 44 ילדים, בגילאי 10-19. ״זו הקבוצה הכי גדולה שהגיע לאל-איי; כשהתחלנו היינו עם כ-20 ואנחנו גדלים בכל שנה״, אומר רן יניב ובחיוך עצוב מוסיף כי היום הכי שמח יהיה כשהעמותה תיסגר כי לא יהיו עוד ילדים חולי סרטן. את הערב הראשון אירחו בביתם קתי ושי אהרון בשותפות עם רינת ויגאל בן דוד ויחד הם דאגו לכל הפינוקים וקבלת הפנים.

שנה קשה ועצובה עברה על משפחת גדולים מהחיים, במהלכהה נפטרו 6 ילדים שזכו להגיע ולהגשים את טיול החלומות בשנים קודמות ומחלת הסרטן ניצחה אותם. אם יש משהו להתנחם בו זו הידיעה שהם הספיקו וליהנות לצבור חוויות, להכיר חברים חדשים ולקבל אהבה אינסופית מהקהילה באל-איי. הילדים שהגיעו נמצאים בשלבים שונים של המחלה, חלקם בתחילת הדרך במאבק, חלקם במצב קשה יותר וחלקם כבר בשלבי ההחלמה השונים.

לשדה התעופה הגיעו 45 ילדים שאמורים היו להשתתף בטיול, אך ילדה אחת נאלצה בלב כבד לשוב הביתה מנתב"ג מאחר ולפני שהמטוס המריא פיתחה חום והצוות הרפואי החליט שלא לקחת את הסיכון. רן: ״נקווה שבשנה הבאה היא תוכל להשתתף. אי אפשר אף פעם לדעת כשמדובר במחלת הסרטן , לפעמים גם כשניראה שהמלחמה מאחורינו המחלה תוקפת שוב. זו ממש מלחמה באויב אכזרי״.

וכדי להמחיש עד כמה לא תמיד העתיד צפוי, רן משתף בסיפור נוגע ללב מלפני 14 שנה: במהלך הטיול באל- איי אחת הבנות, נבילה שמה, חגגה יום הולדת 16. את יום ההולדת חגגו לה ב'גרוב' מתנדבים וילדי גדולים מהחיים, ששרו ורקדו עם חולצות העמותה. במקום עברה אישה אמריקאית שלא הבינה במה מדובר ושאלה לפשר התלבושת האחידה והשימחה. לאחר שעודכנה בפרטים, הגברת לא היססה והורידה מפרק כף ידה צמיד יהלומים יקר ויפהפה אמרה – ״זה בשבילך, נבילה״. נבילה אמרה בתגובה: ״אני קיבלתי את המתנה היפה ביותר ליום ההולדת וזה את החיים עצמם, ואני החלמתי מהמחלה״. היא ביקשה מהגברת הנדיבה לתת את הצמיד לילדה אחרת מהקבוצה שעדין נלחמת במחלה, ואכן כך עשתה הגברת. תוך מספר חודשים מחלת הסרטן חזרה ונבילה הלכה לעוצלמה.

רן יניב מסכם: ״אנחנו מאפשרים לילדים לחוות 12 ימים של כיף, אהבה וצבירת חוויות. אנחנו עושים את המקסימום שאפשר וזה מרגש לראות איך הם סופגים באהבה את האהבה ואיך הקהילה כאן באל-איי אוהבת את הנתינה״. לחיי החיים!

Featured

"כולנו פה במדינה קצת מצולקים"

Published

on

אחד השחקנים העסוקים בישראל, שמככב בימים אלו בעונה השלישית של "מטומטמת", הגיע לביקור בלוס אנג'לס ומתכנן הגעה נוספת עם מופע סטנד-אפ בינתיים עומד משה אשכנזי בראש משלחת של פצועי צה"ל המפנה בארה"ב זרקור לסובלים מפוסט טראומה והלם קרב

משה אשכנזי, השחקן הכישרוני להפליא, שפגשנו בסידרה המצליחה "בשבילה גיבורים עפים", ובסידרת-הקאלט "מטומטמת", הגיע לביקור קצר בלוס אנג'לס. הומבטיח לחזור בקרוב עם המופע סטנדאפ שלו שרץ כרגע בארץ, היישר אלינו כאן בעיר המלאכים.

מי שראה את הסידרה "בשבילה גיבורים עפים", זוכר את הדמות של "בנדה" אותה מגלם אשכנזי, שיחד עם הדמויות האחרות מוגדרים כהלומי קרב, וכמו לצערי הרבה טובים מבינינו. עמותת "בלב אחד" המסייעת לפלח האוכלוסייה הזה, הזמינה במיוחד את אשכנזי לביקור בערב הגאלה שלהם. האירגון מימן קבוצה של חיילים שנפצעו קשה במהלך שירותם לטיול בארצות הברית שהשיא שלו הייתה הגאלה בניו יורק בנוכחותו של השחקן. אחרי שהסידרה יצאה, אומר אשכנזי, התעצם השיח הציבורי על הפוסט טראומה שחוווים חיילים הלומי קרב. אנשים היו יותר פתוחים לספר את אשר קרה להם ולקבל טיפול. הסידרה ניתנת לצפיה בנטפליקס.

בגיל 35, אשכנזי השתחל באלגנטיות לתודעה שלנו, וזה לקח לו בסך הכל 11 שנים של עבודה הדרגתית ועקבית. זה כמעט קרה לו ב"אננדה" של דנה מודן לפני חמש שנים, כששיחק את עומר, ערבי ישראלי סטלן שהתיישב על הר בהודו. רק כעבור שלוש שנים לירז (לירוי) מ"מטומטמת" גיי צבעוני בארון שמחפש את עצמו – הביא את אשכנזי לחזית. וכעת, כאמור, בנדה של "גיבורים" פתח בפניו את השער.

"זה היה תהליך ארוך מאוד", הוא נזכר. "סיימתי לימודי משחק ב-2007 בסמינר הקיבוצים. עשיתי קצת הצגות פרינג' ותיאטרון, קצת פרסומות, תפקידים קטנים בסדרות, הייתה לי פינה ברדיו ומופע בידור משותף עם איתמר מלול. באותה תקופה העדפתי לעבוד בעבודות מזדמנות; ברמן, שליח, חלטורות, דברים ששחקנים עושים כדי לשמור על זמן פנוי ולהתפנות לאודישנים ולימי צילומים מהרגע להרגע".

ואז, ב-2010 , התרחשה תפנית בעלילה, הוא מספר: עשיתי סדנה שנקראת 'שקט מצלמים רעש', התחברתי לבמאים גדולים ושם נטרפו הקלפים". אחרי הסדנה, שמי זרחין העניק לאשכנזי את התפקיד הראשי הראשון שלו בסרט "העולם מצחיק", ואחר כך הבמאי רם נהרי לקח אותו ל"אננדה". "הייתי בטוח שהחיים שלי הולכים להשתנות בן לילה", נזכר אשכנזי. "שכולם יצליחו לזהות את הכישרון שלי ואז אפרח. אבל זה לא קרה. 'אננדה' בכל זאת הייתה סדרה קטנה, ולקולנוע הישראלי, לצערי, לא כולם הולכים. בדיעבד, זה היה טוב, כי הייתי צעיר והייתי צריך להבין עוד דברים כדי לקבל את ההכרה שאני מקבל היום, לדעת להתמודד איתה ולשמור על ראש יציב, כי זה יכול לעשות איזה סיבוב קל".

"ואז הגיעה 'מטומטמת' ועשתה באזז גדול. האמת, הרגשנו שאנחנו עושים משהו גדול, משהו שעוד לא נראה במיינסטרים. יצרנו חוויה שכולם הצליחו להתחבר אליה, ו'מטומטמת' הפכה לקונצנזוס שכולם ראו. לירז זו דמות מדהימה וקורעת, הסתובבתי ברחוב והייתי צריך להצהיר על הסטרייטיות שלי בכל פעם מחדש. אנשים היו בטוחים שאני חבר בקהילה, וזה אחלה, זה אומר שעשיתי את התפקיד מצוין. אנשים ישבו ועשו פיפי במכנסיים, אני בעצמי ראיתי את הסדרה ונקרעתי מצחוק".

עד "מטומטמת", היו רגעים שאמרת 'מי צריך את זה?'

"מלא פעמים. זה קורה בדרך כל הזמן. אבל אף פעם לא חשבתי לעבוד בעבודה אחרת. משרה במשרד מ-9:00 עד 18:00 מעולם לא הייתה אופציה. היה לי מאוד ברור שאני חייב את העצמאות שלי. יש הרבה רגעים שדברים לא קורים, היום אני מבין שלתהליך יש המון מקום. התמדה, אמונה, דבקות במטרה, אלה לא סתם סטיקרים. יוצא לי להיפגש עם בני נוער בכיתות אמן ואני מספר להם על הדרך שעברתי מהפריפריה לפריים טיים כי בכל זאת, גדלתי בעכו. זה גם מה שהשאיר אותי על הקרקע בתוך כל מה שעברתי, כי פאק איט, מי אנחנו. אז אני מספר להם על סיטואציה כשעבדתי בתור שליח של אוכל, התחיל גשם והגיע משלוח לרמת גן, ובתנאי מזג אוויר כאלה זה רחוק רצח. בצומת של עזריאלי הרמזור התחלף לי לאדום ועמדתי שם בצומת הגדול הזה, בן 26. לילה קודם הייתה לי הצגת פרינג' קטנה מול 50 אנשים, ולמחרת אני עומד בגשם זלעפות בעזריאלי. רציתי לזכור את הרגע הזה במקום להתבאס בחרא, ולהבין שהסיטואציה הזו היא חלק מהדרך בשביל שאוכל לקטוף את הפירות בהמשך".

ובנדה מ"בשבילה גיבורים עפים" הוא חתיכת פרי עסיסי עבור שחקן שאפתן – אחד מארבעה חבר'ה ששירתו יחד בגולני וניתקו קשר אחרי טראומה במלחמה. כעבור עשור, הם טסים לקולומביה לחפש את אחותו של אחד מהם ואהובתו של אחר. לצד נינט, תומר קאפון, מיכאל אלוני ונדב נייטס, ובניצוחו של היוצר והבמאי עומרי גבעון, הסדרה זכתה בפרס הסדרה הטובה ביותר בפסטיבל קאן. "הזמינו אותנו לשטיח הוורוד והכל היה יפה וגדול. עשינו הקרנה וכולם קמו על הרגליים ומחאו כפיים", נזכר אשכנזי. "פתאום נהיה דיבור. בטקס הענקת הפרסים הוענקו רק חמישה פרסים. כשהכריזו על הפרס הרביעי כבר איבדנו את התקווה ואמרנו: 'בסדר, היינו פה'. ואז, בפרס החמישי, מייקל סי.הול, פאקינג "דקסטר", מוציא מהמעטפה וקורא: When Heroes Fly' '. עלינו לבמה וזה היה רגע מדהים, התרגשנו בטירוף, זו הייתה חוויה מעולם אחר".

לאחר השתתפותו בסדרה "בשבילה גיבורים עפים", שעסקה בפוסט טראומה מהצבא, הוא משחק בהפקה נוספת הנוגעת לסוגיה הטעונה – ההצגה "הקב"ן" בהבימה. המחזה עוסק בקצין בריאות נפש המוצב ביחידה מיוחדת על גבול עזה ומקבל לטיפול לוחמים הישר משדה הקרב. כשאחד הלוחמים מעורר בו שדים מעברו, הקב"ן מסרב לפנות אותו לעורף. הוא מתעקש על שיטת טיפול שנויה במחלוקת – להחזיר את הלוחם הפגוע לשדה הקרב כדי שיתמודד עם הטראומה ולשיטתו כך יגיע להחלמה אמיתית. ההצגה נוצרה בהשראת מקרים אמיתיים שאירעו במבצע צוק איתן וצפויה לעלות
בתיאטרון בתחילת ינואר.

בשבילה גיבורים עפים' פתחה איזשהו פצע גדול בחברה הישראלית, וחשפה המון אנשים עם סיפור של פוסט טראומה אחרי המלחמה, עליו הם פחדו לדבר", אומר אשכנזי. "היום אני הולך ברחוב ואנשים יכולים להרגיש איתי מספיק חופשי כדי לספר לי את הסיפור שלהם. אני שומע סיפורים קשים. אני חושב שההצגה הקב"ן' היא עוד חלק מהתהליך שהיום ניתן לספר את הסיפור של הוצאת הפוסט טראומתים מהארון. הדמות של החייל ההירואי, הגיבור, הבלתי מנוצח, היא היום אחרת, היא היום דמות שראתה זוועות מול העיניים. היום כבר לא משתיקים את זה".

מוקדם יותר השנה העלה מופע סטנד אפ חושפני, והחל לשחק בגרסה הבימתית ל"גבעת חלפון אינה עונה" בהבימה. לפעמים הביקורות שמקבל אשכנזי מאפילות אפילו על הביקורות בהן זוכה ההפקה בה הוא משתתף. ההצגה בהבימה "גבעת חלפון אינה עונה", עיבוד בימתי לסרט הפולחן של אסי דיין ונפתלי אלטר, קיבלה ביקורות מעורבות, אבל מי שזכה לשבחים מקיר אל קיר הוא אשכנזי בתפקיד סרג'יו. הליהוק הזה הוא באמת הברקה. בעיתון הארץ, למשל, נכתב כי בדמותו של אשכנזי יש משהו חופשי ויפה. אשכנזי נהנה כל כך, הגוף שלו חי ורוקד בתנועות מוגזמות, ובאופן שאי אפשר שלא להידבק בהנאה ובכישרון שלו".

על רקע השבחים בהם זכה על התפקיד, מפתיע היה לגלות שבהתחלה כמעט וסרב להשתתף בהצגה עד שבסוף התעשת. "חששתי מהנושא של הזמנים, שלא אהיה פנוי למופע הסטנד אפ שלי", מאשר אשכנזי. "מופע סטנד אפ זה משהו שלוקח זמן. לוקח זמן עד שאנשים יידעו בכלל שמשה אשכנזי השחקן יש לו גם מופע סטנד אפ, זה צריך לקרות מפה לאוזן. אני שמח מאוד שבסופו של דבר אני עושה את התפקיד של סרג'יו, כי זה שלאגר מאוד גדול, זו הצגה שערב ערב אנחנו מגיעים איתה לכל הארץ, 300 הצגות נמכרו. אנחנו גורמים לאנשים להתרפק במשך שעתיים על תקופה שהייתה פה. למרות שהטקסטים מתאימים להיום אחד לאחד. הגשש היו גאונים, הם והכותבים שלהם, במקרה הזה אסי דיין ונפתלי אלטר".

אילו תגובות קיבלת על הסדרה?

"כתבו לי מלא, בלי סוף. אחרי כל פרק ובזמן הפרק, זה כיף. התגובה הכי מרגשת שאי פעם קיבלתי היא מנכה צה"ל שנפצע באורח אנוש במבצע צוק איתן. הוא כתב לי בפייסבוק שהוא צופה בסדרה ושאנחנו מצליחים להעביר התמודדות עם פוסט טראומה בצורה מושלמת. מעבר לנכות הפיזית שלו, הוא מתמודד עם נכות נפשית ומוכר כפוסט טראומטי. הוא הודה לי על זה. אז מעבר ל'אלוף', 'יא קינג', פתאום מגיעה הודעה כזו שאתה מבין שאתה חודר ללבבות של אנשים ואתה מצליח לגעת להם בטראומה. זה מדהים. מיד עניתי לו שאני מודה לו ושיבוא להקרנה של פרק הסיום עם עמותת רסיסים, שפועלת למען נפגעי פוסט טראומה בצבא ועבדה איתנו על הסדרה. תגובה כזו היא בום שעוצר את הכל. אני חושב שכולנו פה במדינה קצת מצולקים. אין אחד שהוא לא מעגל של מעגל, מכיר או היה. בגלל זה הסדרה הזו כל כך חשובה וכל כך הרבה אנשים מתחברים אליה. היא נורא ישראלית; הצבא, החברות, יש פה מדינה שלמה שחיה בפוסט טראומה. אני שמח שהנושא הזה מקבל הד תקשורתי. הייתה המון הדחקה, ועכשיו דברים צפים ועולים כי אין ברירה, אין דרך אחרת".

איך חווית את המרחק מהבית בזמן הצילומים בקולומביה?

"מבחינה מקצועית, העבודה בחו"ל על פרויקט היא מצוינת כי אתה לא חוזר הביתה לעניינים ולעיסוקים שלך, אתה פשוט בתוך הסיפור, בתוך הדמויות והמקום. בחמישה שבועות של צילומים למדתי ספרדית כמעט לגמרי. מבחינת הבית, כולם יודעים שיש איזושהי מטרת על, אז מתגייסים. זה מאוד קשה להיות רחוק מהאישה ומהילד, אבל בתוך הצוות מחזקים זה את זה, יש אחוות הורים. גם עבדנו כל כך קשה, שישה ימים בשבוע במזג אוויר מטורף, שלא היה זמן להתעסק עם זה".

ומה המחיר שמשלמים?

"באמצע הלידה של הילד שלי יצאתי להצגה. אשתי כרעה ללדת, הגענו לבית החולים ב-15:00 בצהריים ובשעה 19:45 היא עוד לא ילדה, ולי הייתה הצגה ב־ 20:30 המוגבלים" בבית ליסין). פשוט יצאתי והיא ידעה את זה. נראה שזו הדוגמה הכי טובה לתשובה לשאלה. ככה זה, זו הקרבה של חיים שלמים; הפסדתי דברים – חתונות של חברים, אירועים משפחתיים, מצד אחד. מצד שני, אני גם יכול לנסוע לחודש עם המשפחה שלי לתאילנד כמו שעשינו בשנה שעברה, ואף אחד לא יכול להגיד לי שום דבר כי אני עצמאי בתוך הסיפור הזה. כשיש הצגות בערב אז הימים פנויים, וזה מאפשר לי להיות אבא פעיל אחר הצהריים. גם לא עשיתי טיול אחרי צבא והלכתי ישר ללמוד משחק. אני חושב שהמקצוע שמר עליי. אם הייתי יוצא לטיול אחרי צבא זה היה יכול להיות מסוכן. לכן אני אומר לחבר'ה הצעירים: 'תעשו מה שאתם רוצים, תחגגו, תבלו, אבל תשמרו על עצמכם'".

שרון היא מפיקה וקופירטיירית בשאולינה הפקות המתמחים בצילומי פרסומות, צילום אירועים, סרטים דוקומנטאריים וסדרות אינטרנט וטלוויזיה. ליצירת קשר שרון טלפון: 3107706423 אימייל: shaulina7@ gmail.com אתר אינטרנט : www.shaulina.com מוזמנים להכנס לחשבון אינסטגרם שלי: SHAULINA7

המשך לקרוא

Featured

"הפילאטיס לא רק תומך במטרות החיים, הוא גם עושה אנשים חזקים ומאושרים יותר"

Published

on

ראיון עם עינב פינטו, המומחית מספר אחת בעיר לשיטה אותה פיתח לפני כמאה שנה מהגר גרמני בניו יורק בסטודיו שלה בוואלי היא מציעה שיעורים ליחידים ולקבוצות וגם פותחת חוגי בית המשלבים את אהבתה הגדולה – הריקוד נפש בריאה בגוף בריא – מומלץ

עינב פינטו מוכרת לרבים מכם בעיקר כעינב פילאטיס. היא הרוויחה את שמה ביושר לאחר שהקימה קבוצות לקוחות קבועים הפוקדים את הסטודיו הביתי שלה מספר פעמים בשבוע. השנה תחגוג עינב עשור של עבודה בסטודיו הפליאטיס שפתחה מאחורי ביתה. שם, היא מרביצה את תורת שיטת האימון הפופולארית שהפכה עבורה ועבור רבים מלקוחותיה לדרך חיים.

שיטת הפילאטיס הומצאה על ידי יוז׳ף פילאטיס הגרמני שהיגר לניו יורק ב-1926 ופתח סטודיו לפילאטיס בצמוד לבניין של קבוצת הבלט של העיר. כתוצאה מכך השיטה אומצה ראשית בקרב רקדנים באמצע במהלך שנות ה-60 ובהמשך הופצה בקרב הציבור הרחב.

פילאטיס דגל באידיאל היווני שגורס שאדם צריך להיות מאוזן בגוף ובנפש. הוא הבין לדוגמא שיציבה או נשימה לא נכונים הם חלק מהגורמים לבעיות בריאות רבות. מכאן יצר את ששת עקרונות שיטת ה“פילאטיס״: ריכוז, שליטה, מרכז, זרימה, דיוק ונשימה. מטרת אימון הפילאטיס היא למצוא את האיזון בין העקרונות הללו ולבנות את גופנו בצורה כזו שיוכל לשאת במעמסת החיים המודרנים ללא מאמץ מיותר או שחיקה.

בתרגול שיטת הפילאטיס נעשת עבודה רבה על השרירים המייצבים של הגוף שנמצאים עמוק מתחת לעור, מסביב למפרקים, חוליות האגן, עמוד השידרה, הגב ועוד. המטרה היא ליצור תנועה ארוכה יותר להגמיש ולחזק את גופנו.

עינב, במקור משדרות, הגיעה עם משפחתה ללוס אנג׳לס לפני יותר מעשרים שנה. כאן היא התחתנה עם אלעד, בעלים של חברת פלאמינג מצליחה, ולבני הזוג 4 ארבעה ילדים.

עינב עבדה בתחילת הדרך כמאמנת כושר אישית. בהמשך עברה לעסוק באחת האהבות הגדולות שלה הריקוד, והקימה להקת רקדניות ובר אקטיבי עם הופעות בבר מצוות, חתונות ואירועים ברחבי העיר.

בשיחתי עימה היא מספרת על ההחלטה להפסיק עם עולם הריקוד, למכור את התלבושות הצבעוניות ולרכוש את מיטת הפילאטיס הראשונה שלה. עינב: ״אחרי הלידה של הבנות הגוף כמובן משתנה. חשבתי שאוריד את המשקל בקלות, כי אני הרי ספורטאית ומתאמנת בריצה, אז לחזור לעצמי לא צריכה להיות בעיה. אבל זה לא היה קל. סחבתי משקל כבד שהשפיע על המפרקים, הברכיים והגב. ניסיתי לחזור לרוץ ולא הצלחתי. הרגשתי ממש פצועה בגוף.

״כך התחלתי לתרגל פילאטיס ושמתי בצד את ההתעסקות עם המשקל שלי. זה עזר לי. אני מאוד מתחברת לריקוד והמכונה של הפילאטיס נתנה לי אפשרות ולהמציא תרגילים עם עצמי. הפילאטיס תפס אותי לגמרי; הייתי מתרגלת כל יום עד שהחלטתי ללכת וללמוד את השיטה בצורה מקצועית. למדתי יותר משנה ב -׳פילאטיס סטודיו סיטי׳, שם קיבלתי את ההכשרה המלאה של השיטה. היום, אחרי יותר מעשר שנים בתחום, אני מאמינה בו יותר מתמיד. הפילאטיס נותן לי המון ביטחון, הגוף שלי מרגיש טוב ואני חזקה מאי פעם".

מהן למעשה המטרות באימון הפילאטיס?

״ג׳וזף פילאטיס מממציא השיטה אמר ׳שכושר תומך במטרות החיים׳. אני אומרת שהפילאטיס לא רק תומך במטרות החיים, הוא גם עושה אנשים חזקים ומאושרים יותר. תורת הפילאטיס מחברת גוף בנפש. במהלך השיעורים אנחנו מאוד מתרכזים בשרירי הליבה, השרירים המייצבים, זוקפי הגב ועמוד השידרה. הפילאטיס בונה גוף מאוד חזק אבל לא מנופח.

״העבודה על כל שריר היא מאוד מבוקרת. הכל נעשה ביחד עם נשימה מסודרת. הרבה אנשים כלל לא מודעים לעובדה שהם לא יודעים איך לנשום נכון. לנשימה יש יכולת לשטוף את האיברים הפנימיים בכל הגוף.

בנוסף, פילאטיס גם עוזר בשיקום פציעות.

״יש כל כך הרבה מטרות בפילאטיס לכן השיעורים שלי לא חוזרים על עצמם. אנחנו כל הזמן משנים ומוסיפים עוד תרגילים כדי לגעת ולעזור בהמון נקודות".

אילו אנשים מתאימים לעסוק בפילאטיס?

״פילאטיס מתאים לכל אחד מגיל 16 ועד 88. מגיעים אלי לקוחות מכל הסוגים; כאלו שרוצים לחזק את עמוד השידרה, נשים בהריון או אחרי לידה שבאות לעשות שיקום ריצפת האגן. מומחים לאומנות לחימה, נשים מבוגרות עם בריחת סידן, וגם בני נוער וילדים בכל הגילאים".

יש הרבה סוגי ספורט מומלצים. האם ניתן לשלב את הפילאטיס עם פעילות ספורטיבית נוספת?

״השיטה מתמקדת בשרירים שכמעט שום ספורט אחר לא מתמקד בהם. לכן אני תמיד אומרת; אתה יכול לעשות כל ספורט שאתה אוהב, אבל אם תכניס את הפילאטיס כדרך חיים זה יתן לך כלים לבצע הכל טוב יותר. איך שאתה אוכל, ישן, נוהג ומתנהל ביום יום. כשאני מביטה באנשים ברחוב אני יכולה לראות מי מהם עושה פילאטיס מפני שהם נראים זקופים יותר ההליכה שלהם והיציבה שלהם נכונה. אנחנו עובדים על הארכת שרירים אז הגוף נראה גבוה וארוך יותר".

כמה פעמים בשבוע מומלץ לתרגל פילאטיס?

״בין פעמיים לשלוש בשבוע. זה שם אותך במקום של להבין את המשמעות של הספורט הזה. רוב הזמן אני לא עובדת עם לקוחות מזדמנים, כאלו שבאים רק לראות. אני מבקשת מכולם לבוא לפחות לחודש כדי להבין את החיבור לגוף. לקחת את זה כפרוייקט. לעשות הפסקה מהמטלות של היום יום, הכביסה והילדים ולבוא להתחבר ולהכיר את הפילאטיס".

בגיל 12. למרות שהייתי תמיד ילדה פופולארית לא אהבתי איך שנראתי וממש שנאתי את עצמי. התחלתי להשתמש במשלשלים ולהקיא וכתוצאה מכך הדימוי העצמי שלי היה נמוך מאוד. גדלתי בבית עם משפחה מאוד חמה ואוהבת, אך מודעות לאוכל בריא ובטח שלבולימיה לא הייתה קיימת. אפילו שאמי היקרה, רחל, תמיד בישלה מאכלים נהדרים וטעימים, היה לי קשה להנות מהם בגלל השנאה העצמית לגוף שלי. לכן ויתרתי על התענוג להנות מאוכל ביתי ושקעתי בבולימיה. היו לי התקפי זלילה ואחרי זה הקאות מכוונות.

עד אחרי גיל עשרים חייתי עם דימוי עצמי נמוך. לקח לי שנים לעשות את השינוי ולצאת מזה. היום אני אישה בת 38 ואמא לארבע ילדים ואני גאה להגיד שנרפאתי. שעות על גבי שעות ביליתי בקריאת מאמרים באינטרנט על בריאות, תזונה נכונה והתעמלות. למדתי, החכמתי ויישמתי. אני זוכרת שתמיד חלפה בי המחשבה המפחידה שישנה האפשרות שאעביר לילדיי את השריטה שחייתי איתה זמן כה רב. אני עוסקת המון בספורט ובפילאטיס ומודה על כך שיש לי את היכולת וניסיון החיים לעזור ולייעץ לאנשים בתחום הבריאות והספורט".

אילו שיעורים את מציעה בסטודיו?

״בעבר הצעתי רק שיעורים של אחד על אחד. היום יש לנו גם עבודה בקבוצות קטנות של שלושה או ארבעה אנשים, אז השיעור מאוד ממוקד ואני מתייחסת לכל אחד באופן אישי. הדרך להיכנס לסטודיו היא לקחת 2 שיעורים פרטיים בהתחלה כדי שאכיר את היכולות שלך ומשם אני מחברת אותך לקבוצה. הסטודיו פתוח מחמש בבוקר ועד אחת בצהרים ופעמיים בשבוע גם בשעות הערב".

״עכשיו אני עושה גם חוגי בית. היה לנו לאחרונה בייבי-שאוור וזה היה מדליק. מכיוון שאני מגיעה מתחום הריקוד בניתי סוג של פילאטיס ריקודי בחוגים האלו והייתה אנרגיה מדהימה. בחוגי הבית אני מגיעה אליכם עד הבית עם מזרונים, משקולות, כדורים, רצועות וכל מה שצריך. מתחילים עם קטע קטן של ריקוד, נכנסים לאווירה מאוד כייפית של תנועה ויש גם משחקים חברתיים אחרי כל שיעור עם הבנות. זה משהו חדש ומיוחד ששווה לנסות".

מה החלום שלך?

״לפתוח סטודיו משל עצמי מחוץ לבית. הסטודיו שלי נמצא כיום במתחם בחצר מאחורי הבית. נהניתי מזה כיוון שהילדים שלי קטנים וזה היה נוח. הייתי מקבלת לקוחות מוקדם בבוקר בזמן שהם עוד היו ישנים. בסטודיו יש גם אווירה מאוד ביתית ונעימה. בעתיד אני רוצה לפתוח סטודיו גדול משל עצמי, כדי להכניס כמה שיותר אנשים לעולם הזה ולהפיץ את ההיתרונות של הפילאטיס בכמה שיותר מקומות״.

לפרטים נוספים ויצירת קשר: טל':818-691-8584 / Einavpilates.com

המשך לקרוא

Featured

על כוס קפה עם מאיה

Published

on

מעוטף עזה להוליווד: ילדותה של השחקנית מאיה שמחי-עטר בקיבוץ ניר-עם לוותה בטראומות הקשורות לממ"דים וקסאמים • עכשיו היא השאירה את הבעל בבית לטובת מרתון אודישנים בלוס אנג'לס במטרה להפוך לגירסה הישראלית של פנלופה קרוז • חשיפה נאה

ההחלטות הכי גדולות בחיים של השחקנית מאיה שמחי עטר נעשו בממ"ד בביתה שבקיבוץ ניר-עם בעוטף עזה. שם היא גם החליטה לנסות את מזלה בלוס אנג'לס. בעבר היא נבחנה לתפקיד ראשי לסרט הוליוודי שובר קופות "DIVERGENT" וההזדמנות הזו
השאירה לה טעם של עוד.

"מאוד התלבטתי אם להגיע לכאן. הרגשתי נוח כבר מקצועית בישראל וזה היה נראה לי מפחיד. אני זוכרת את הרגע שבעלי ואני דיברנו על זה, ישבנו בממ"ד בבהלה היסטרית כשהקסאמים מתפוצצים בחוץ וגרמו לי לחשוב על מה עוד חשוב לי להספיק בחיים האלה. לא רציתי להתעורר עוד עשרים שנה ולהגיד לעצמי "יאללה, איך לא העזת?!" וזהו, זה היה זה, החלטתי שאני נוסעת. בכלל, יצא שהממ"ד הפך להיות סמלי עבורי לרגעי החלטות משמעותיות בחיים."

לפני הנסיעה נערכה לכבודה מסיבת פרידה ואחר כך היא עלתה על המטוס וטסה בעקבות החלום כמו שחקנים רבים מכל העולם. היא פחות מחודשיים בלוס אנג'לס אבל כבר יש לה מנהל, הולכת לאודישנים ומשתדלת לא לקחת דחיות באופן אישי. "אודישנים זו עבודה, כמו כל עבודה אחרת וה'לא' הוא חלק מהמקצוע, כבר הרבה פחות מתרגשת. נושמת עמוק וממשיכה. ככל שאני יותר מקורקעת ויודעת לשמור על איזון יהיה לי יותר קל וכייף במקצוע שלי. אני זוכרת שחבר טוב שלי, השחקן 'יהודה נהרי' ("ימים נוראים") אמר לי שהוא מאמין שלכל אדם יש את המתנות שלו, ואם הוא לא קיבל תפקיד כזה או אחר, זו פשוט לא הייתה המתנה שלו". אימצתי את זה. גם תראי איזו מתנה הוא קיבל עכשיו?"

היא נולדה וגדלה בניר-עם, בת לאם ממוצא ארגנטינאי ואב תימני. עד גיל 12 היא מספרת שהיא חיה בגן עדן, במקום היפה ביותר, עם מדשאות מטופחות, שדות שיבולים ומרחבים פתוחים. "בועה של אושר", היא מוסיפה, עד שהגיעו הטילים.

"לפני גיל 12 לא הייתה לי שום הכרות עם המוות. עד אז לא היו הפגזות וכל הילדות שלי גדלתי על הסיפורים של אבא; על נסיעות הטובות לשווקים בעזה. לצערי הפעם הראשונה שהמציאות הכתה לי בפנים הייתה שאספתי את אחותי הקטנה מהגן. אני זוכרת שהחזקנו ידיים והפתיע אותנו רעש מחריד. באותו היום נכנסו למציאות
חדשה ששינתה לנו את החיים."

בשנה האחרונה מצטלמת שמחי-עטר לסרט דוקומנטרי המתעד את חייה של שחקנית הגרה בעוטף עזה. "ההפקה נתנה לבעלי מצלמה וביקשה שיתעד רגעים בחיי היום יום. יום אחד הוא תפס אותי מתפרקת ובוכה על הריצפה בבית בקיבוץ תוך כדי התקפת טילים. בהתחלה הייתי נבוכה מהסיטואציה אבל אחר כך הרגשתי שחשוב יותר שאנשים יבינו מה אנחנו עוברים שם."

איך זה לגדול בצל הקסאמים וההפצצות?

"אני מרגישה שאני לא באמת אצליח לדייק את התחושה בתשובה שאתן לך. אולי פשוט: מורכב, מורכב מאוד. כנראה זו קשת רגשות מטורפת שרק אנשי העוטף יבינו. אנחנו בעיקר מותשים. עזבי, גם מותשים היא מילה קטנה מדי. תחושת הביטחון נאבדה וגם על הממ"ד קשה לסמוך שבאמת יגן עליך. התקרית הכי קשה שהייתה לי קרתה כשננעלתי מחוץ לבית במהלך הפגזת פתע. זה היה ערב מושלם, אחרי כמה חודשים של רגיעה ובדיוק החזרתי את האחיינים שלי לבית מטיול בקיבוץ. כשהייתי בדשא בדרך לבית של ההורים ופתאום הופעלה אזעקת צבע אדום' וירי הטילים כחמש שניות אחרי. מיד רצתי להתגונן וכשהגעתי לדלת גיליתי שהיא נעולה. צרחתי דפקתי על הדלת כשהטילים מתפוצצים תוך כדי מסביבי. בסוף אבא שלי שמע אותי ופתח לי את הדלת. התחושה מזעזעת, חוסר אונים מוחלט."

"החצי שנה האחרונה הייתה מטורפת והרגשתי שאני כבר על הקצה. ישבתי בין ארבעת הקירות הלבנים של הממ"ד, מאות טילים בסוף שבוע אחד, אי אפשר אפילו לברוח מהקיבוץ, כי רק בפתיחת הדלת של הממ"ד את מסכנת את עצמך. לא האמנתי שזו המציאות חיים שלי."

למה אתם נשארים שם?

״זאת שאלה שתמיד שואלים, אבל זה הבית, המשפחה, הזכרונות. אני לא יכולה להגיד לך שזו רק אידיאולוגיה, ומה ישתנה אם נעזוב? אפילו תקווה לא נותנים לנו. הנגב המערבי יכול להיות גם גן עדן קטן עלי אדמות כששקט. מי שמגיע לקיבוץ מתאהב. תחושת קהילתיות מאוד חזקה. אם מישהי יולדת למשל, כולם מגיעים אליה עם סירי אוכל, עוזרים במשך חודשים. כמו משפחה גדולה.

אפרופו ילדים, אחותי אומרת שהמציאות בעוטף דומה לחווית לידה כשנשים אומרות שהן לא יצליחו להכיל את הכאב הזה פעם נוספת ונכנסות שוב להריון. היום כשאני בשלב שלפני הילדים והחוויה הקשה של הפוסט טראומה, אני לא חושבת שאגדל את ילדי בקיבוץ בלי שיהיה שינוי משמעותי במצב הביטחוני.

מה עשית בצבא?

״הייתי מפקדת של עולים חדשים מכל העולם, העברתי טירונות וציונות יחד. שירתתי בצפון והיו פעמים שלא יכולתי לחזור הביתה כשהמצב היה מסוכן מדי. אמא היתה מתקשרת אלי ואומרת: אני מצטערת אהובה אי אפשר להגיע עכשיו הביתה".

אולי בגלל כל מה שעברת, קטן עליך להתמודד עם הוליווד

״לחלוטין. לפחות יש לי הרבה מטענים רגשיים להשתמש הם בתור שחקנית" היא צוחקת.

תמיד רצית להיות שחקנית?

״כן, אני מרגישה שזו המהות שלי. זה מה שמרגש אותי וגורם לי לרצות לחיות. זו הייתה הרגשה פנימית שכבר לא יכולתי ללכת נגדה, על אף שניסיתי בהתחלה להילחם בזה וללכת עם הזרם, עם המסלול "הנכון": צבא, טיול, תואר. למדתי במכללת 'ספיר' לימודי תואר ב'תרבות'. ואני זוכרת את הרגע הזה, יושבת בשיעור והמרצה מדבר על אקזיסטנציאליזם" והמחשבות על משמעות קיומיות לא הניחו לי תרתי משמע. אני זוכרת שחשבתי למה יש כאלה שיכולים לעשות הכל כדי לממש את החלום שלהם ואני לא?

אחרי שבוע עזבתי הכל, עברתי לתל אביב לפני שידעתי איזה בתי ספר למשחק קיימים בכלל. הייתי לפני סיום התואר והחלטתי שזה עכשיו או אף פעם, כבר לא היה אכפת לי מכלום. בפעם הראשונה בחיים שלי, עזבתי את כל מה שהכרתי והלכתי ללמוד משחק. ומאותו רגע התחלתי להבין שהמסלול חיים שבחרתי לעצמי לא הולך להיות קל, עם הקרבות אינסוף אבל לפחות עם אמת.״

כשסיימה שלוש שנים לימודי משחק היא מספרת על הרגשה של 'ריק' גדול. "היה מן תחושה של: אוקיי, מה עושים עכשיו? ואני זוכרת שבאחד האודישנים המלהקת הילה יובל' אמרה לי: "מאיה את נורא מצחיקה, למה את לא עושה עם זה משהו?!" היא בטח לא יודעת אבל היא הראשונה שעודדה אותי ליצור. באותו לילה ישבתי לכתוב וכתבתי סרטון קצר על המקום הראשון שעלה לי בראש; הקיבוץ."

שמחי עטר יצרה סרטונים ברשת שצברו מאות אלפי צפיות וגילתה שיש לה יכולות קומיות גדולות. בעקבות כך, חברות פרסום בארץ התחילו להגיע אליה עם הצעות לשיתופי פעולה והיא התחילה להופיע בפרסומות של החברות הכי הגדולות במשק. "אחת ההצלחות שלי המרגשות שלי היא פרסומת בינלאומית למונדיאל".

מה היה התפקיד הראשון שקיבלת?

״התפקיד הראשון שקיבלתי היה בהצגת תאטרון אל נקמות". הבמאי רצה שאגיע לאודישן במיוחד, אחרי שפספסתי את האודישנים כי ישבנו שבעה על סבא שלי. ביום שנגמרה השבעה הגעתי לאודישן, די שבורה וקיבלתי את התפקיד הראשי. אני מניחה שזה קשור גם לאיך שהייתי והכובד שבאתי איתו שהתאים לדמות. אבל זה היה גם רגע גדול של אושר, אחרי הרבה מאוד קושי.

״לאחר מכן הגיעו תפקידים נוספים ובמאים מוכשרים שעבדתי איתם בתעשיית הקולנוע הישראלית". התפקיד הקולנועי הראשון שלה היה בסרטו של הבמאי יעקב נס "ההספד של פיני גורביץ". זו הייתה הפקה גדולה עם בין היתר לא אחר מאשר דובל'ה גליקמן ויהודה ברקן. הסרט הסתובב וזכה בעשרות פסטיבלים בעולם. לאחר מכן הגיע תפקיד משמעותי נוסף למאיה בסרט כוס קפה" בבימויה של נורית צורף. "הסרט התעסק בסיפור האישי של נורית ותחושות החרטה והאשמה שעלו בה לאחר שנפרדה מהגבר איתו יצאה ובדרכו חזרה ממנה היא מגלה שהוא נהרג בתאונת דרכים". הסרט ייצג את ישראל בפסטיבל 'קאן' וזכה מקום ראשון בפסטיבל הסרטים WIFF באמריקה. סרטים זו האהבה הגדולה ביותר שלי אבל לשמחתי יצא לי לעבוד עם אנשים מדהימים גם בתעשיית הטלוויזיה וקיבלתי תפקיד בסדרה 'איפה אתה חי' בבימוי של ירון שילון".

איך היה להופיע ב'ארץ נהדרת?'

״ארץ נהדרת' זו התכנית בידור הגדולה והטובה בארץ ולשמחתי קיבלתי הזדמנות מדהימה לשחק שם עם משפחת טורטל'. לעבוד לצד השחקנים המצחיקים בארץ
זו מתנה".

שמחי עטר עבדה בנוסף לצד זמרים מהשורה הראשונה בארץ כאשר כיכבה בקליפים שלהם, מעמיר בניון עד אפרת גוש ולאחרונה בשיר חדש של שלמה ארצי. מבחינתי אחרי שלמה ארצי אפשר לסגור את הבסטה".

מה המשפחה שלך אמרה על ההחלטה שלך להגיע לכאן?

״לאבא שלי היו חששות, אבל ככה הוא: "אבו אל בנת'", גבר רגיש עם ארבע בנות. אבל ההורים שלי הם הכוח המאזן שלי והיום הם גם המפרגנים הכי גדולים. בכלל, האחיות שלי הן הבסיס והכוח לדרך. אני רק מדברת עליהן ואני בוכה. אולי כי אני גם רחוקה עכשיו."

לפני שהגיעה ללוס אנג'לס, היא נסעה למדריד והתגוררה שם במשך חודשיים במטרה למצוא סוכנות שחקנים ולפרוץ לשוק האירופאי. "לא ידעתי ספרדית כמעט לפני שטסתי לשם, רק: "שלום, מה קורה וכמה עולה" ולמרות שסבתא שלי היא ארגנטינאית היא לא רצתה לדבר אתנו ספרדית, רק עברית. ציונות של עולים חדשים. אני מעריכה את זה, אבל אין ספק שזה גרם לי לעבוד קשה יותר, יופי סבתא. החלטתי שאני הולכת על זה 'אול אין'. נרשמתי שם לקורס ספרדית אינטנסיבי ולקחתי מורה פרטית. למדתי מדי יום ספרדית עד שלמדתי לשלוט היטב בשפה. תעשייה הקולנוע והטלוויזיה שם ענקית עם הכניסה של נטפליקס" לשוק דרך הסדרה "בית הנייר". הנציגות של השחקנים הישראלים עדיין מצומצמת שם, לא קרוב למה שמתרחש פה מבחינת קהילת אמנים ישראלית. יש לי שם סוכנות גדולה שמייצגת אותי וזו הגשמת חלום עבורי לשחק בספרדית."

לצד מי היית רוצה לשחק?

״פנלופה קרוז הפנומנלית. היא מרגשת כל נים בנשמה שלי".

בקרוב יצא הסרט הגדול "גבורות" בו היא משחקת תפקיד ראשי בבימוי של יואב ארזי. "הסרט חוזר אחורנית לשנת 1948, לארבעה ימים שעיצבו והשפיעו על חייהם המשותפים של חברי קיבוץ מסדה ושער הגולן מאז ועד היום. הימים, ימי מלחמת העצמאות. צבא סוריה תוקף וחברי הקיבוץ מוצאים עצמם בחזית שהבינו שהקבוצה דלה בנשק וכי אין להם סיכוי לעמוד לבד אל מול הטנקים של האויב, החברים בוחרים לעזוב את הקיבוץ. הסרט נוגע בסיפור ומתרחש במרוצת 70 שנה. כשקראתי את התסריט ידעתי שאני חייבת לשחק בו. אני משחקת שלוש תקופות בחיי 'יעלי', כצעירה בת 17, בת 20 פלוס ו-30 פלוס. היא מתלבטת אם להישאר בקיבוץ בימי המלחמה".

מאיה בקושי הספיקה לדרוך ב-LA וכבר הספיקה לחבור לארגון שלא למטרות רווח: 'Women Creating Change שמעודד שיתופי פעולה ולאחד בין נשים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה לתעשייה ההוליוודית. שמעתי על הארגון המדהים הזה ועל המקימה שלו, לי ברודה. היא אישה עוצמתית שהפכה להיות שם דבר בהוליווד. יש לה אמביציה מטורפת להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר וזה נותן לי המון השראה באופן אישי. אני יודעת שנשים הן הכוח לשנות סדרי עולם".

בעלך בישראל, האם הוא חושב לעבור לכאן בהמשך?

״בעלי מטפל ברפואה סינית ויש לו קלינקה בארץ. הוא אמר כשנגיע לגשר נעבור אותו. היום לא חייבים דווקא לגור כאן, אפשר לחיות על הקו. 'הוונדר וומן' שלנו פתחה הרבה מאוד שערים. בקרוב אני מגיעה לארץ להצטלם לסרט חדש ושאקבל תפקידים בספרד, אטוס גם לשם. היום אני כבר מאפשרת לעצמי להיות מי שתמיד חלמתי".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות