פתיחת פסטיבל הסרטים: סרט אימה מתוצרת עצמית - שבוע ישראלי
Connect with us

תרבות ובידור

פתיחת פסטיבל הסרטים: סרט אימה מתוצרת עצמית

הנאום מעורר המחלוקת של המפיק ג'ייסון בלום הביא פרסום רב לפסטיבל של פוגי, שמציג השבוע בוואלי ובעיר

ג׳ון וויט ומאיר פניגשטייין בערב הפתיחה בבוורלי הילס

מאת: הלנה שוש מיימון // צילומים: מיכל מבצרי ויוסף פאל 

כמו בכל שנה, גם פסטיבל הסרטים ה-32 נפתח לפי המסורת של מאיר פניגשטיין עם כוכבים ויוצרים ישראלים ואנשי מפתח בתעשיית הסרטים האמריקאית, שפסעו והצטלמו על השטיח האדום בשעה שנותני החסויות לפסטיבל ומאות מחברי הקהילה הישראלית באל-איי זרמו לתיאטרון סבן בבוורלי הילס.

בקהל נראו בין היתר הבימאים: אבי נשר ('ספור אחר'), אורי ברבש ('אברהם סוצקובר' ו'אחד משלנו' ) מרקו כרמל ('פרא אצל' ), אופיר גרייצר ('האופה'); המפיקים אבי לרנר, לטי גרובמן, עופר נעים, אהוד בלייברג, איתי תמיר, שרגא בר, רונית רייכמ; השחקנים: אלון אבוטבול, שירה האס, נועה תשבי, כוכב הקולנוע ההוליוודי ג'ון וייט, אדם הורוביץ והקונכ"ל הפורש, סם גרונדווג.

הפתיחה הזוהרת, שמלות הערב, והאוירה הנינוחה, לא רמזו במאום על המהומה שתתחולל באולם בהמשך. הכל דפק לפי התוכנית, והיה יפה וחגיגי. פניגשטיין סיפר איך הוא מגשים ומעצים את מפעל חייו זו השנה ה-32 סם הקונכ"ל הודה למאיר על תרומתו האדירה לחשיפת הקולנוע הישראלי בזירה הבינלאומית, והמנחה-קומיקאית סונדרה ממוצא שבדי-פורטוריקני שיתפה אותנו באנקטודות משעשעות מהחמות היהודיה שלה.

מפיקת הפסטיבל אור דינור (במרכז) עם חברות הצוות המארגן

עד שעלה לבמה המפיק היהודי האמריקאי המצליח ג'ייסון בלום, לקבל אות הוקרה על תרומתו לקולנוע בגלל שלל סרטי האימה המצליחים שהפיק, וניפק לנו סרט אימה תוצרת עצמית. היות וביום פתיחת הפסטיבל התקיימו גם בחירות ה'מיד טרם' לקונגרס ולסנאט, בלום ניצל את הבמה שניתנה לו ותקף את הנשיא טראפ, שמשתלח בתקשורת, וציין "עברו עלינו שנתיים קשות". בעוד שכל הדוברים הסתפקו בנאום קצר, בלום המשיך והמשיך בדבריו המתריסים נגד טראמפ. אמנם בהוליווד זהו בון טון לתקוף את הנשיא, אבל בלום (שעד עכשיו אני לא מבינה על מה קיבל הוקרה בדיוק? במה סרטי האימה שהפיק תרמו לחוויה היהודית או הישראלית?) לא הבין שהקהל הישראלי הוא לא הטריטוריה שלו, ובעוד הוא ממשיך לדבר אנשים עזבו את האולם, שרקו במחאה וקראו בוז. למראה הקהל הנטוש והאווירה הכעוסה, בלום לא קיצר את דבריו, ובחר לעשות דווקא עם הנאום שלו.

אני לא מתכוונת להיכנס כאן לויכוח פוליטי, רק אציין שבלום לא הבין ש-80% מהישראלים שנכחו באולם אוהבים את טראמפ. גם בגלל העובדה שהכיר בירושלים כבירת ישראל והעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, וגם בגלל שהוא מטרפד את הדיל הנורא שאובמה רקח עם איראן.

אני מודעת לכך שלטראמפ יש התנהגות בעייתית, שהוא משסה נגד התקשורת ושהעיר את השדים האנטישמיים מרבצם. מצד שני – לדעתי בלום יכל להסתפק במשפט או שניים, ולא לצאת בנאום חוצב להבות ולסרב לעצור גם כשהוא רואה אנשים נוטשים את האולם ושורקים לו בבוז.

מנחת הערב סונדרה, מאיר והמפיקה לטי גרוברמן

הפארסה איימה להימשך עד שיוסי דינה, בעל חנות המשכון בבוורלי הילס, עלה לבמה ודרש מבלום שיירד מהבמה. כאן נכנסו אנשי הביטחון לפעולה ואבי נשר, שעמד לעלות לבימה אחרי בלום, היווה חיץ בין בלום לבין אנשים שהתגודדו בירכתי הבמה ודרשו שירד מהבמה.

בהתחלה מאיר פניגשטיין שלנו מרט את שיער ראשו, אבל אחרי שראה שכל אתרי האינטרנט בארץ ובעולם וגם פוקס ניוז' דיווחו על התקרית, מאיר התחיל לקלוט שגם פרסום מהסוג הזה הוא פרסום ששווה כסף רב.

לסיכום: נראה לי שבשנה הבאה מאיר פניגשטיין יבקש מהאורחים לא לדבר על פוליטיקה ואם כן – אז רק במשפט או שניים ולא לתת לזה להימשך 5-6 דקות.

סרטים מומלצים בפסטיבל: 'סיפור אחר' – בבימוי אבי נשר; 'אין בתולות בקריות' – בבימוי: קרן בן רפאל; שרוכים'- בבימוי ינקול גולדווסר; 'גאולה'- בבימוי יוסי מדמוני; 'האופה' – בבימוי אופיר גרייצר; 'פרא אציל' בבימוי מרקו כרמל; ו'אברהם סוצקובר – בבימוי אורי ברבש.

תרבות ובידור

פזמון לקרואסון והמבין לוין: ה"הרצגה" של רועי הורוביץ

Published

on

השחקן המוערך מהארץ הרשים במופע שמבוסס על שיריו וכתביו של המחזאי חנוך לוין, במסגרת אירועי התרבות של מת"י

במוצ"ש התקיים ערב תרבותי איכותי מבית היוצר של השחקן המוערך רועי הורוביץ והמוזיקאי משה דנינו, בבית הכנסת "סיני טמפל". זאת במסגרת אירועי התרבות של מרכז התרבות הישראלי (מת"י) בלוס אנג'לס.

הערב התחיל באכילת קרואסון (כשם המופע: פזמון לקרואסון והמבין לוין") והמשיך בהנאה צרופה ממשחקו ושירתו של הורוביץ שהגיע לסיבוב הופעות במיוחד לרגל המופע החדש שלו שמבוסס כולו על שיריו וכתביו של חנוך לוין ז"ל. לוין היה הפורה במחזאי ישראל; הוא כתב מחזות, מערכונים, פזמונים, סיפורים, שירה ושירים, שני ספרי פרוזה, שני קבצי מערכונים ופזמונים, ספר שירים ושני ספרי ילדים. הוא ביים את מרבית מחזותיו בעצמו עד פטירתו בטרם עת, בגיל 56. לוין הקדיש את חייו לכתיבה ולהשארת חותם על החברה הישראלית לדורי דורות.

אבל לוין לא היה רק מחזאי אלא גם משורר, שנוי במחלוקת יש לציין, אשר קנה לו שם בתור "הילד הרע" והפרובוקטיבי של התיאטרון הישראלי לצד רגישות והבנה של החיים כפי שהם ללא כל המסכות, שמטרתן להסתיר את הכאב והקושי העמוק בנשמה. כך למשל, הביע את מורת רוחו על יחסי משפחה וקרא לבטל את האקסיומה הנדושה כל כך על המשפט "ילדים זה שמחה", האמנם?! כך גם לגבי יחסי אחים שמתחבטים אלה באלה החל מהילדות על תשומת הלב של ההורים, וכלה לאחר מותם של ההורים, על חלוקת הירושה וההספדים.

רועי הורוביץ מפליא לבטא על הבמה את הגיגיו של לוין תוך תיבול היחסים בין הדמויות בשירים והקריצה לחו"ל על פני ארץ ישראל השלמה, זו שעליה כתב לוין ב-1967 את שירו הראשון כלא מעניינת את האדם היחיד שנאבק בקיומו: "מה אכפת לי משכם? העיקר שאני שלם", והרים את קמפוס אוניברסיטת ת"א על הרגליים, שנייה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. בפאריז לפחות, טוען לוין, הזונות אוכלות קרואסון ומשלמים להן בפראקים…

לוין נפטר לפני 20 שנה ונדמה כי הוא חי בינינו עד היום; בכל עונה אפשר למצוא לפחות מחזה אחד שלו שרץ על בימות התיאטראות בישראל והשחקנים שמשחקים בהם נבחרים בקפידה להתאמתם לטקסטים המוזרים משהו והמתובלים בתבלין החיים.

אנחנו, הישראלים בלוס אנג'לס, זוכרים לו חסד נעורים על השירים הנפלאים שכתב לחווה אלברשטיין, "לונדון לא מחכה לי" ואחרים. המופע של הורוביץ הצליח להרטיט את ליבנו בשירה, הקראה ומשחק, בשומענו על הביוגרפיה המעניינת של היוצר המחונן שהיה לו כל כך הרבה מה לומר, אך כבר עבר ונגמר.

הכותבת הינה מורה לעברית ויהדות ומתנדבת במרכז מת"י בלוס אנג'לס

המשך לקרוא

במה וקולנוע

Can You Ever Forgive Me?

Published

on

מליסה מקארת'י ו-וויליאם אי. גראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים

האוטוביוגרפיה אודות הסופרת שהפכה לזייפנית מכתבים, לי ישראל, עובדה למסך הגדול ב-"האם אי פעם תסלחי לי?". הסרט הוא אסופת זיכרונות תקופתיים ובמרכזו מליסה מקארת'י ("מרגלת") בתפקיד הדרמטי ביותר שלה עד כה, אשר אף מביא לה מועמדות לאוסקר לפרס השחקנית הטובה ביותר השנה. מקארת'י למודת ניסיון בהאנשת דמויות גדולות מהחיים בקומדיות שלה, וישראל היא בהחלט 'דמות' או אפילו 'טיפוס' בפני עצמה. לצד מקארת'י, בתפקיד משנה אשר גם גרף מועמדות לאוסקר, הוא ריצ'ארד אי. גרנט, המגלם את שותפה וידידה היחיד של ישראל, ג'ק הוק. בכך, מקארת'י וגראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופיים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים.

סיפורה של ישראל נכתב למסך על ידי התסריטאית ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק", "ארץ ההרגלים היציבים") והמחזאי ג'ף וויטי ("אבניו קיו"), ונהנה מהניסיון הרב שלהם כמספרי סיפורים. הולופסנר מתמחה, כמובן, בקומדיות של נימוסים, כאשר דמויות אפורות ומדוכאות מאמצות חוש הומור במצבים לא נעימים, מה שהופך את עולמה של ישראל למדוכדך ומצחיק כאחד. גם לוויטי תפקיד מפתח בתסריט, והוא עוזר להפוך אותו לאותנטי באופן שבו נפרשת חוויית הבדידות של שני אנשים משונים ומזדקנים, כשהם עושים את דרכם בניו יורק של תחילת שנות התשעים. מעוצמה זו, הולופסנר וכן וויטי מועמדים לאוסקר בפרס התסריט המקורי. במאית "האם אי פעם תסלחי לי?", מריאל הלר ("יומנה של נערה מתבגרת"), אינה נרתעת מלחשוף היבטים פחות מוכרים על גיבוריה, ובכך יוצרת ביוגרפיה אמפתית ופתוחה מאוד לגבי הדמויות, ומשכנעת את הצופים, שעל אף מגרעותיהם וכי דמויותיה אינן מצופות סוכר- הוק וישראל עדיין אהובים ומרגשים.

ואכן, מקארת'י וגראנט הופכים לאחד מבני הזוג והם בכלל לא בזוגיות) המשכנעים והטובים ביותר על המסך השנה, בין אם הם שותים אלכוהול ללא הפסקה, עושים בושות בציבור או רק נהנים מארוחה טובה. ישראל והוק הם דמויות עם אגו ענק, והסרט לא מתבייש לקלף את קליפות הבצל מעורם ולחקור את הפגיעות, את חוסר הביטחון ואת תכונותיהם חסרות המצפון באופן כנה ולעיתים אף שובר לב. בעוד בסרט "האם אי פעם תסלחי לי?" מקארת'י וגראנט בקדמת הבמה, גם השחקנים סביבם תומכים ועומדים בפנים עצמם: תפקידה מלא החן של ג'יין קרטין בתפקיד סוכנת הספרים מרג'ורי תורם מאוד להבנת הסטטוס קוו של ישראל, דולי וולס נהדרת בתפקיד בעלת חנות ספרים שמפגינה / מכחישה את רגשותיה כלפי ישראל, ואסור כמובן לפספס את אנה דייבר סמית' בסצינה בלתי נשכחת שבה היא מגלמת את המאהבת לשעבר של ישראל. חשוב לציין, שמקארת'י מצאה אף מקום לתפקיד קצר של בעלה במציאות,בן פלקון, בתפקיד אספן אמנות פקפקן למדי/

הלר מיומנת מאחורי המצלמה ב-"האם אי פעם תסלחי לי?", באופן שבו היא מאפשרת לדמויותיה לתפוס את מלוא המסך. הבימוי לא בהכרח מושך ומסקרן באותה רמה כמו המשחק, אבל היא מנצחת על הצילומים היפים של הסינמטוגרף, ברנון טרוסט ("חי בסרט"), אשר מצליח להבליט פרטים קטנים המסייעים לקהל הצופים להיטמע בעולמה של ישראל – אם זה בדירה עמוסת פריטים עד כדי אגרנות או בחנויות ספרים צפופות. פסקול הסרט קובע עוד יותר את הטון והמצב-רוח של הסיפור, תוך ניגון שירים רומנטיים המסמלים את מצב רוחה של ישראל, כמו בשיר 'חשבתי עלייך אמש' של ג'ן סאות'רן או 'רחוב החלומות' של פגי לי. בכך, ההיבטים הטכניים של הסרט עושים עבודה מדויקת בהבלטת הופעות השחקנים ומבלי להצל עליהם, וכמובן אי אפשר שלא להתייחס למעילי הטוויד הנאים ואופנת שנות התשעים שנוצרו על ידי מעצב התלבושות, ארז'ון בהסין ("חיי פיי").

בסופו של דבר, "האם אי פעם תסלחי לי?" בן 106 הדקות הוא יומן זיכרונות משעשע, ושווה לראותו ולו בשביל המשחק של מקארת'י וגראנט (ובלי קשר אם יגרפו בסופו של דבר את פרס האוסקר). אוהדי הסיפורים של הולופסנר ו/או הלר ימצאו את כל מה שהם מעריכים בסרט זה, לאור הרעיונות והנושאים המשותפים של הסרט עם כל יצירותיהן הקודמות. באופן דומה, מאוד מרענן לראות את מקארת'י בוחנת טריטוריה של אופי אפל וקודר המתפרש כמבדר ומשעשע בדיוק כמו תפקידיה בקומדיות קלילות. מומלץ.

לקריאת מאמרים וביקורות קולנוע נוספות, בקרו באתר של שי שגב:
http://www.movieshy.com/Attachments area

המשך לקרוא

תרבות ובידור

קחו את אבא שלכם… ובואו לראות הצגה!

Published

on

מאות נהרו לגינדי אודיטוריום למופע הבכורה של "קח את אבא שלך ולך לעזאזל״ • ההצגה הישראלית הכי מדוברת בעיר • המשך יבוא

מאז הוקם התיאטרון The Jewish Hebrew stage בשנת 2006, השאלה הנשאלת ותר המופנית למי שמזוהים עם פעילות התיאטרון היא, מתי תהיה עוד הצגה? והנה, לפני כחצי שנה, אולי קצת יותר, נולדה לה הצגה חדשה שבדיוק התאימה למידות של התיאטרון המקומי. ״יום אחד התקשר אלי מאיר לוי, ששיחק בהצגה 'אישה בעל בית' שהועלתה על ידי התיאטרון ב- 2017, וסיפר לי התלהבות רבה על ההצגה הזו״ אומרת אורי טאייר דינור,
מייסדת התיאטרון. ״קיבלתי את המחזה , ומיד ידעתי שאני רוצה לעבוד עליו ולהעלות אותו על הבמה״ אורי החלה להזיז את הגלגלים לקבלת זכויות להצגה, כשאלה הגיעו, החלה אורי בגיוס שחקנים.

את המחזה כתב רמי ורד בעקבות טלטלה שעברו חייו כאשר אביו קיבל שבץ מוחי. ורד כתב את המחזה ביד אומן, והכל במינון הנכון; היא מצחיקה במידה, עצובה במידה ומספרת את סיפור מערכת הבריאות בארץ שמנסה לפתור בעיות על קו המוסר מול מציאות בלתי נתפסת. ״קח את אבא שלך ולך לעזאזל״ היא קומדיה שחורה על נושא רציני במציאות מטרידה ולא פשוטה.

גילוי נאות: יורם נחום , השחקן הראשי בהצגה הוא בעלי, האיש שלי שהוא קבלן בריכות שחייה ואוהב את הבמה. זו ההצגה השישית בה הוא משתתף, וכאשר אורי הציעה לו את התפקיד קראנו יחד את התסריט ויחד החלטנו שאנו מתחייבים לזה. יורם תורם את זמנו וכישרונו ואני אתפקד כאם חד הורית בחצי שנה הקרובה…

גם את הסצינות היותר אינטימיות שדרש התפקיד קיבלתי באהבה בשם האמנות ובזכות המחזה הנפלא. את ההצגה הפיקה וביימה אורי טאייר דינור ברגישות קומית ועם תשומת לב לכל סצינה ולכל תמונה בהצגה. כשמדברים על הורים חולים ובתי חולים אורי יודעת בדיוק על מה מדובר ואיך זה מרגיש, שכן ממש לפני שהחלה לעבוד על ההצגה היתה אורי בארץ וסעדה את אביה לאחר שעבר שבץ והייתה צריכה לעבור איתו את התקופה הקשה הזו, ואת ההתנהלות מול בתי החולים. לצידה של אורי התנדבה רוחמה חג׳בי כעוזרת הפקה שנכחה בכל החזרות וסייעה הכל מה שנדרש המהלך החזרות וכן בערב הבכורה.

השחקנים בקאסט רובם שחקנים מקצועיים שלמדו משחק במוסדות הנחשבים ביותר והתחייבו לתיאטרון המקומי. הם עשו זאת במטרה להביא לקהל כאן תרבות ישראלית מקומית, איכותית וכל זה לא היה קורה אם החיידק לא היה בוער בנפשם. ההתחייבות היתה תובענית מבחינת הזמנים שהיא דורשת ובידיעה שאין שכר כספי עבור ההפקה, כולם מתנדבים ומתחייבים והקאסט כולו הפכנו למשפחה אחת גדולה, כולם עוזרים אחד לשני ותומכים ובקשר יומיומי גם כשזה לא נוגע להצגה, דבר שמרגישים על הבמה באנרגיה הנהדרת שעוטפת את הקהל.

ההצגה מביאה את סיפורו של עמי (יורם נחום) אשר הדיו על מסמכי הגירושין שלו טרם יבשה והוא כבר מגשש דרכו חזרה אל עולם הפנוים-פנויות. במועדון לילה בערב פנויים פנויות הוא מכיר את יעל, גרושה סקסית ונפלאה אותה מגלמת בכישרון רב סיון פיליפס שללא כל עכבות מנסה ללמד את עמי (החנון) על החיים בעולם הפנויים פנויות. הרבה הומור מפיג את המבוכה באינטימיות ביניהם, וטוב שכך. שיחת טלפון מפתיעה משנה את חייו של עמי שגם כך נמצא בתקופה לא יציבה. בשיחה מתבשר עמי שאביו שוכב בבית החולים לאחר שלקה בשבץ מוחי.

מסתבר שלהיות שחקן זה הרבה יותר מלדעת את הטקסט בעל פה ולזוז נכון על הבמה: אור שעשוע, השחקן הנפלא, שמשחק את ד״ר שלם בהצגה, כמעט ועשה דוקטורט על מנת להבין נכון את התפקיד אותו הוא מגלם. הוא קרא וחקר ולמד היטב כל מונח מקצועי בו הוא השתמש כד״ר שלם. חשוב היה לו לחקור לעומק ולהבין את התפקיד וכמובן שזה בא לידי ביטוי בדמות אותה הוא הביא לבמה.

אביו של עמי נטש אותו ביום לאחר בר המצווה, וקשה להגדירו אבא. בלית ברירה עמי מגיע לבית החולים ומגלה שאביו שרוי בתרדמת. עמי נאלץ להתמודד עם משקעי העבר מצד אחד אל מול אביו החולה שזקוק לו כרגע. האישפוז בבית החולים והשיקום גורמים לעמי ליאוש ותסכול. את אביו של עמי, אברם, מגלם ליאור שמזה, לליאור זו פעם ראשונה על הבמה והוא עושה את תפקידו בצורה מדוייקת ונפלאה.

ליאור הוא שף במקצועו, שנענה לאתגר לשחק בהצגה ולמד את כל הניואנסים הקטנים שהופכים אותו מעוד חולה מאושפז בבית חולים לפגוע מוח בעקבות שבץ מוחי. ליאור משחק את התפקיד באופן כל כך אותנטי שלעיתים לאחר שהייתי רואה אותו בחזרות שוכב במיטת בית החולים ניראה היה לי מוזר לראות אותו הולך ומדבר. לצד אברם מאושפזת גברת ריכטר החביבה אותה משחקת נטע שוחט הניפלאה. התפקיד כל כך מקסים וכאילו נתפר במיוחד למידותיה הנעימות של נטע. בכל סצינה בה הזרקורים על נטע היא גונבת את הפוקוס, הנוכחות שלה חזקה גם כאשר מדובר בתפקיד שאינו כולל מלל רב.

את לימור, הבת של גברת שוחט מגלמת יעל מפציר בוצר, שלמדה משחק ותסריטאות ׳בניסן נתיב׳ ומביאה את כל הידע והניסיון לבמה בדמות דרמטית וקומית. יעל נפלאה על הבמה בדיוק כמו בחיים עצמם, היא מביאה את הגמישות שלה והאתלטיות לבמה ומצליחה לקרוע את הקהל בצחוק ומביאה את המחזה בדיוק אל הגדרתו ״קומדיה שחורה״. על הבמה גם קשה לפספס את חגית, האחות הרוסיה, היפה והמוסרית אותה משחקת טניה עדן-לוי. משהו בין הנוקשות הסובייטית לרוך ולמידת הרחמים של תפקיד האחות הרחמנייה שובה לב. היא כל כך משכנעת בחזות שלה וכל שפת הגוף שלה בתפקיד זועקת ״אני אחות״ עד שבסוף ההצגה ניגשה אלי מישהי מהקהל ושאלה אם טניה באמת אחות בחיים האמיתיים…

את העובדת סוציאלית, זיוית, משחקת בתיה פרנס הנהדרת, שהגיעה אל הקאסט מעולם הבמה והקולנוע, שחקנית ברמ״ח איבריה ומביאה לבמה במימיקה ניפלאה וטון הדיבור את הדמות האידיאלית של העובדת הסוציאלית, שכל מה שהיא רואה לנגד עיניה זה את טובת המערכת, וניצבת שם על הגבול בין הדילמות האנושיות והרצון לעזור ליחיד בתוך מערכת הבריאות אל מול דרישות האדמיניסטרציה לעמוד מול תקנים ותקציב מוגבל.

אני מודה שהרבה קטעים בהצגה היו לי קשים וכואבים, כבת להורים מתבגרים וההצגה נוגעת בלב לכל אחד במקום הרגיש לו, ביחסים עם ההורים המתבגרים, בחוסר האונים של החולה הקטן מול המערכת הגדולה, הצפיפות בבתי החולים, המחסור בכח אדם, ברצון להמשיך עם החיים קדימה כאשר יש הורה חולה וזה עוצר לך את החיים. המחזה מצליח להפוך כל סיטואציה קשה לסצינה קומית בכישרון רב של משחק, בימוי וכתיבה שנונה. אני גאה בבעלי שניכנס לנעליים הגדולות של אבי קושניר, אשר מגלם בהצגה בארץ את התפקיד של עמי. הקהל בהצגת הבכורה אהב, לא חסך במחמאות, והפוסטים המחבקים ברשתות החברתיות מראים לנו שיש מקום לתרבות ישראלית בהפקה מקומית. בואו לראות קומדיה שחורה נפלאה על נושא רציני במציאות מטרידה, באחד מהתאריכים המצורפים:

17 , פברואר16 ההצגה תעלה בתאריכים: פברואר 3 , מרץ2 , מרץ24 , פברואר 23פברואר
Theatre West – 3333 Cahuenga Blvd. Los Angeles CA 90068
דולר. נא ליצור קשר טלפוני או 35 מחיר הכרטיס: 310-557-6425 להזמין דרך הלינק:
https://take-your-father-theatre-west. eventbrite.com/?aff=TALISAPIR

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות