Connect with us

טוב לדעת

פשוט יוצא מן הכלל

Published

on

בין כותלי המחלקה הסגורה, עם יזמי היי-טק בני-עשרה ולצד מי שחיים בבידוד מוחלט בטבע • העיתונאי המוערך רוני קובן עוזב בתוכנית החדשה "יוצאים מן הכלל" את האולפן הנוח, ויוצא לשטח – אל החצר האחורית של ישראל • "דווקא מה שבשוליים יכול להעניק לך את השיעור הכי טוב על עצמך והמקום שבו אתה חי"

רוני קובן זוכר היטב את חגיגות השמונים לשמעון פרס ז"ל. הוא היה אז כתב צעיר, והתלווה לכתב הוותיק בן שני לסיקור האירוע. כל המי והמי נהרו לחגיגה מריטה ורמי קלינשטיין ועד כוכבים בינלאומיים כמו גליקריה, אנריקו מסיאס וסטיבן שפילברג, וכמובן ביל והילארי קלינטון. אבל למרות שלשָ ני היה כרטיס כניסה לאירוע הנוצץ בהיכל התרבות בתל־אביב, קובן בחר להישאר עם הצוות שלו בחוץ ולספר את הסיפור דרך מה שקרה שם – על ירת המוזמנים, על קהל המעריצים שהגיע לחזות בסלבס וגם על הפגנת אנשי הימין שמחו נגד קיום האירוע. "הבנתי אז שהסיפורים האמיתיים מתרחשים בחצר האחורית", הוא נזכר.

עברו מאז למעלה מ־15 שנה. קובן הספיק לקיים כבר מאות ראיונות, אם זה במסגרת התוכנית "עובדה" או בתוכנית האישית שלו "פגישה עם רוני קובן". בסדרה הדוקומנטרית החדשה "יוצאים מהכלל" (כאן 11, בבימוי שרון קרני), הוא בוחר לאמץ את מה שלמד אז, בתחילת הדרך, ולספר את הסיפור אחרת, מהחצר האחורית. במסגרת הסדרה, קובן יוצא לפגוש קהילות ייחודיות בנוף הישראלי: אנשים שמבחירה או מחוסר ברירה חיים בדרך חריגה ויוצאת דופן. קובן יוצא מאזור הנוחות שלו, לומד להכיר אותם מקרוב וחווה איתם את סגנון החיים המיוחד שלהם. בין היתר התלווה לנאמני הר הבית ותיעד את הניסיונות הפיראטיים שלהם להקריב קורבן פסח על ההר, לקהילה שבה חברים אלפי "כוכבי ילדים" שחולמים להיות יובל המבולבל ובינתיים לא גומרים את החודש, לבני נוער סטארטאפיסטים מדור ה־Z שהתעשרו בזכות עצמם ומנהלים סדר יום מתיש ובלתי אפשרי, וגם לאנשי אוף דה גריד", שנאלצו/החליטו לצאת אל מחוץ למערך החיים המודרני ולחיות בבידוד בטבע.

"החלטתי ללכת למקומות שבדרך כלל אנחנו לא נמצאים בהם", מסביר קובן, "יצאתי מגוש דן, לראות עוד דרכים, צורות חיים שיכולות בהתחלה להראות ביזאריות, מוזרות למתבונן מהצד. הרבה פעמים דווקא מה שנמצא בשוליים יכול ללמד אותך הרבה, להעניק לך את השיעור הכי טוב על עצמך ועל המקום שבו אתה חי".

עם נאמני הר הבית. ״אני לא אופירה וברקו״

מה למדת על עצמך מהמסע הזה?

"הסדרה החצינה לי תהליך שגם ככה עברתי לקראת גיל ארבעים. הייתי צריך לתפוס אומץ, להתמודד עם כל מיני דברים שחשבתי לעשות כשהייתי בחור צעיר, ולא היה לי האומץ. ללכת עד הסוף עם דברים בלי שיקולים של מה יגידו. ככתב, אמפתיה היא כלי הנשק שלי, והפעם החלטתי לעלות מדרגה ולחוות את הדברים על בשרי".

"אני לא קדוש"

ההישג המרשים ביותר של הסדרה הוא הפרק שצולם במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי "גהה". זוהי הפעם הראשונה שבית חולים פסיכיאטרי מתיר למצלמות טלוויזיה להיכנס למחלקה הסגורה למשך תקופה ארוכה. הפרק צולל לעולמם של חולי הנפש ומעמת את הצוות הרפואי עם סוגיות הטיפול בהם, כמו עם נושא קשירת החולים למשל. קובן והצוות העבירו במחלקה שעות ארוכות. המצלמה עוקבת אחרי חולי מניה דיפרסיה, אנשים שעברו ניסיונות אובדניים או התמוטטות עצבים. "כמעט כל המטופלים שראיינו נקשרו בשלב זה או אחר. ויש רגע מדהים בסדרה שבו בכיר בבית החולים אומר 'השתמשנו בכלי הזה יותר מדי, הוא היה נראה לנו מובן מאליו, והיום אני חושב 800 פעם לפני שאני משאיר מישהו קשור כל כך הרבה זמן'. המטרה הייתה לעשות יחסי ציבור טובים יותר לפגועי נפש. להבין שהם בני אדם כמו כולנו. באחד מימי הצילום מישהי ממש אמרה לי בדמעות: 'תסביר להם שם בחוץ שזה בסדר, שיפסיקו לפחד ממני, שאני לא מסוכנת, שאחרי שאני אצא מכאן יתייחסו אליי כמו לכל אחד אחר'. כל הסדרה למעשה עוסקת בסובלנות ובקבלת האחר. פגשתי בחורה מדהימה אחת, נקרא לה אורלי. יפה, מתוקה, שרה מדהים, קושרת קשר בקלות, ואחרי כמה דקות היא מראה לי שכל הידיים שלה מלאות חתכים. ואת לומדת לא לשפוט".

אוכלוסייה נוספת אליה מוקדש פרק בסדרה הם כאמור נאמני הר הבית. קובן יצא למסע עם הצעירים שמתכננים לבנות את בית המקדש השלישי, ובינתיים מסתפקים בניסיונות להקריב גדי על ההר. "מדובר באנשים שחלקם מהימין הקיצוני", הוא טוען, "חלקם ממשיכי דרכו של כהנא. לרוב האנשים זה יהיה קיצוני לחוות איתם את החוויות האלו". אבל קובן החליט להתערות בשטח וללות אותם בתרגולים להקרבת קורבן פסח, לסייר עם המצלמה בהר הבית ולעקוב אחריהם כשאנשי שב"כ סיכלו את הניסיון להכניס גדי להר הבית.

שיר ניר. פתחה את ביתה ואת ליבה

"בהתחלה יש בהם משהו מרתק, משהו בתשוקה שלהם. יש להם מטרה ודרך ברורה וזה קיום שהוא מושך, מובהק. חוויתי שם חוויות מורכבות, אבל אי אפשר שלא להתרשם מהרצינות ומהדבקות שלהם. מעניין לראות גם איך הם משתמשים בכל החידושים הטכנולוגיים של הדור השלישי, למשל עושים שידור חי בפייסבוק להברחה של הגדי. פגשתי אנשים צעירים שאתה יכול להתווכח על סולם הערכים שלהם, אבל אתה לא יכול להתעלם מהנחישות שלהם". ובכל זאת, הוא חווה זעזוע בפרק הזה, כאשר ישב לשיחה עם רפאל מוריס, יו"ר חוזרים להר". כשקובן שאל אותו על רצח רבין, מוריס סירב לגנות את הרצח והתחמק: "נולדתי אחרי שזה קרה, לא הייתי שם ואני לא יכול לגנות את זה".

נדמה שאתה מאוד סלחני למרואיינים שלך, לא מבקר אותם יותר מדי.

"אני לא אופירה וברקו. אני לא מפיל שאלת מיליון דולר על המרואיין שלי בשביל השואו ואז מבריח אותו. אני עובד בלחקור, בלהקשיב, בלהתבונן, זאת הדרך הארוכה שכוללת יצירת אינטימיות ונינוחות עם המרואיין. אבל יחד עם זאת אני לא מוותר על השאלות הקשות. רק בדרך הזאת, הארוכה, אפשר להגיע לרגעים של אמת".

הסיפור שפירק אותי

אחרי אינספור כתבות לעובדה, שבהן ליווה סיפורים אנושיים, חלקם עצובים מאוד, למד קובן להציב לעצמו חומות. בכל פעם ניסה להיות "רק" אורח בחיי האנשים שהוא מראיין, כדי לא להיקשר אליהם יותר מדי. הסיפור ששבר לו את הלב בפעם האחרונה היה זה של משפחת ניר. אבי המשפחה עמרי יצא לטיול במדבר יהודה עם בנו עילי. במהלך הטיול עילי מעד ונפל מצוק. עמרי ניסה להצילו ונפל גם הוא בעקבותיו. עמרי נהרג במקום, ועילי נפטר כעבור יומיים בבית החולים. שירי, הרעיה והאם, החליטה לתרום את איבריו של עילי ובכך הצילה את חייהם של ארבעה ילדים. "שירי היא אישה שמילים כמו 'אצילית', 'גיבורה', 'מעוררת השראה' קטנות עליה. עשיתי את זה לא כדי לקבל תמורה', היא אומרת לי בתחילת הסרט, 'כשאתה רוצה לתת אתה נותן. כשאתה יכול לתת, אתה נותן'".

קובן תיעד גם את אלמוג, הילד שקיבל את ליבו של עילי. ביום הצילומים האחרון, נעמה, אחותו של עילי, שעד אז סירבה להתראיין, אמרה לקובן: "אני רוצה לפגוש את הילד שקיבל את הלב. אני רוצה לדעת שהוא טוב. כי אם לא, זה לא שווה. הוא חייב להיות טוב כי הלב של האח שלי הוא הלב הכי טוב בעולם".

"כשהיא אמרה לי את זה באמת התפרקתי כמו שאף פעם לא התפרקתי בצילומים", נזכר קובן, וזה היה די מביך ואולי אפילו טיפה לא מקצועי אבל היה בשאלה שלה משהו כל כך תמים ובעת ובעונה אחת כל כך חכם, משהו שסיכם את הסיפור כולו. זה החזיר אותי למשפחה שלי, לימים המבולבלים והשבירים אחרי מוות פתאומי, אחרי שאתה נפרד מבן משפחה שלך בלי הכנה. אתה מוצא את עצמך אבוד, פגיע, נתון לסדרי עולם חדשים, כאילו השמש הפסיקה לזרוח. העולם השתנה במאתיים אחוז וזה חתיכת תהליך ללמוד מחדש לחיות בתוך המציאות החדשה, האחרת. מכיוון שחוויתי את כל זה על בשרי ידעתי שאם שירי פותחת לי את ביתה ואת ליבה בתקופה שברירית שכזאת, אני צריך להיות הכי רגיש והכי קשוב ומכיל שאפשר. בסוף גם הבנתי שאנשים כאלה פוגשים רק פעם בחיים, ובשבילם שווה לתת ללב שלך להישבר לפעמים".

בדרך כלל הוא לא נשאר בקשר עם מושאי הכתבות שלו, אבל המקרה הזה היה חריג. משפחת ניר נכנסה לו עמוק ללב. "היו כאן דברים שהדהדו את העבר שלי", הוא אומר, ולרגע האיש הגדול והמחויך שמולי משתתק, מחפש מילים. "הייתי בן עשרים כשאבא שלי נפטר, עם אחות בת 14 ואחות בת שש. ברור לי שכשבאתי לשירי, לבית של אמא אלמנה ושני ילדים שנשארו אחרי טרגדיה כזו, זה החזיר אותי באיזשהו אופן לעבר שלי, לתקופה האבודה ההיא כשהכול נשבר ומשהו חדש עוד לא נולד, אזור דמדומים כזה".

קובן (40) נולד ברמת־גן לאב בעל חנות חומרי בניין ואמא מורה. הוריו חלמו שיהיה הייטקיסט, אבל לקובן היו תוכניות אחרות. בגיל 14 ניגש לבחינות ל"תלמה ילין" ולמרבה הפתעתו גם התקבל. כשהגיע זמנו להתגייס הוא חלם להתקבל לתיאטרון צה"ל ונכשל. אבא שלו רצה שילך לגל"צ, למרות שלא קיבל לשם זימון. "אנחנו נלך ללשכת גיוס ונסביר להם למה אתה חייב ללכת לגלי צה"ל", אמר לו האב. והבן, למרות שלא הביע עניין מיוחד באקטואליה, הסכים ללכת ללשכת הגיוס רק כדי לרצות את אביו. ללשכה הגיע האב מצויד באזיקים, ואיים כי אם לא ייתנו לבנו זימון הוא יאזוק את עצמו לשער. לבסוף קובן עבר את הבחינות והתקבל.

עבור האב, שהיה עולה חדש מצ'רנוביץ, הייתה גל"צ חותמת של ישראליות שחיפש כל חייו. בשנים שבנו שירת בתחנה הם התקרבו מאוד, ושוחחו שעות על גבי שעות. האב אפילו התנדב להסיע את המרואיינים של בנו לאולפן. לקראת סוף שירותו של קובן נפטר אביו במפתיע, והוא רק בן 46. "המוות הפתאומי עורר אצלי שאלות בהקשר של הסדרה. כשפגשתי את האנשים שנאלצו או החליטו לצאת אל מחוץ למערך החיים המודרני ולחיות בבידוד בטבע, חשבתי לעצמי 'מתי אני אגור שנתיים מול עצים, בטבע?'"

קובן והצוות חוגגים את פרס האקדמיה על התוכנית ״פגישה״

פרק אחר בתוכנית שעימת אותו עם חייו היה זה שעסק בבני נוער שהם מנכ"לים צעירים. חלקם כבר סגרו את המיליון הראשון שלהם. "פגשתי נערים שלא היו בסרט חמש שנים, נטולי ידע כללי כי יש להם גוגל לכל דבר. הם מכווני מטרה, ממוקדים כמו טיל שיוט. ניסיתי להבין מה מניע אותם. הזדהיתי איתם כי הייתי ילד אמביציוזי, ילד שנלחם להשמיע את קולו. בגיל 15 הייתי בתלמה ילין, בגיל 18 בגלי צה"ל, שתי מסגרות תובעניות. ומאז אני במירוץ. תמיד הייתי מכוון מטרה כמוהם, אולי במקומות רכים ואמנותיים. הפרויקט הזה בכלל והפגישה איתם בפרט, הבהירו לי שאני צריך טיול אחרי צבא. השאלה היא, עם שני ילדים קטנים בבית, איך אני משיג את זה מאשתי?"

זו שנה שנייה ברציפות שתוכנית הדגל שלו "פגישה" זוכה בפרס האקדמיה בתור תוכנית הראיונות הטובה של השנה. "אני חושב שמה שהכי מרגש בסיפור הזה הוא שניסינו ליצור תוכנית שתרענן את הפורמט המוכר של ריאיון אחד על אחד. כשהציעו לי להגיש תוכנית כזו, ביקשתי שנמצא דרך לצאת מהאולפן – לערוך ריאיון דוקומנטרי, בתנועה, כי אני מאמין שרק ככה יש סיכוי להגיע עם המרואיין לאינטימיות. ההסתובבות, העמידה ליד קיר התמונות, הצפייה בקטעי וידאו או אפילו שתיית קפה ביחד – כל אלה בסך הכול אמצעים לתקוע סיכה במלאכותיות של הסיטואציה, לעשות ריאיון שהוא שיחה אמיתית ולא הצגה.

"אחד הרגעים הראשונים שהבנתי שזה עובד היה כשאירחנו את חברת הכנסת אורלי לוי, הראינו לה את ליל הקלטת הלוהטת של נתניהו. זה הלילה שבו בעצם ביבי נולד כרוקסטאר ואבא שלה התחיל להידחק החוצה. שום שאלה לא הייתה משיגה רגע חזק כמו המבט בעיניה. פתאום יכולת לראות את הילדה הקטנה בבית־שאן, שרואה איך הפוליטיקאי החדש בשכונה – גבר צעיר ואמריקני – משפיל את אביה המכובד, רב הניסיון והוותק, שיושב כיסא לידה. אחר כך היא גם אמרה ששם ברגע ההוא נולד אצלה זעם, כעס ורצון למאבק, שהפכו אותה לפוליטיקאית שהיא היום".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

טוב לדעת

מחקר בקליפורניה: בשר עוף זהה לבשר אדום במידת הנזק לכולסטרול

Published

on

המחקר ש הפתיע את החוקרים כשסתר את הסברה לפיה בשר ה אדום מזיק לכולסטרול הרבה יותר מבשר לבן. ראש צוות המחקר: "להגביל צריכת בשר לבן"

בשר לבן (עוף) זהה לבשר אדום במידת הנזק לכולסטרול – כך עולה ממחקר חדש שנערך בקליפורניה. תוצאות המחקר הפתיעו את החוקרים, אשר לא ציפו לגלות שאכילת כמויות גדולות של עוף תוביל לרמות גבוהות של כולסטרול בדם. מבין שלושת הדיאטות שנבדקו – עתירת בשר לבן, עתירת בשר אדום ומבוססת על חלבון מן הצומח – רק זו הצמחונית הביאה לתוצאות של רמות כולסטרול בריאות.

המחקר נערך במכון המחקר של בית החולים לילדים באוקלנד. תוצאותיו באות ב"כשתכננו את המחקר, ציפינו למצוא שלבשר אדום השפעה מזיקה יותר מלבשר לבן", ציין ראש צוות המחקר, ד"ר רונלד קראוס, חוקר בכיר בתחום טרשת העורקים."הופתענו לגלות שזה לא היה המקרה. כאשר רמות השומן הרווי זהות, מידת ההשפעה של שני סוגי הבשר זהה. לעומת זאת, חלבונים מין הצומח, כמו ירקות, מוצרי חלב וקטניות, הראו את התועלת הרבה ביותר לכולסטרול".

הפופולריות של צריכת בשר אדום הולכת ופוחתת בשנים האחרונות, בעקבות הקישור של צריכה מוגברת שלו עם מחלות לבביות. ההנחיות לציבור מעודדות צריכה מוגברת של עוף על חשבון הבשר האדום המזיק, אך לדברי פרופסור קראוס, עד כה לא נערכה השוואה מקיפה בין בשר אדום לבין בשר לבן וחלבון מין הצומח, והשפעתם על רמות הכולסטרול."תוצאות המחר שלנו מצביעות על כך שההמלצה שהייתה קיימת עד כה, להגביל צריכת בשר אדום אך לא בשר לבן, צריכה להשתנות, וצריך להגביל גם צריכת בשר לבן. יש צורך להעמיק את המחקר אודות ההשפעה של צריכת עוף על העורקים והלב, כדי להביא לשיפור במצב הבריאות
של האוכלוסייה".

המשך לקרוא

טוב לדעת

סוף לפנצ'רים: מישלן ו- GM הציגו צמיג ללא אוויר

Published

on

ענקיות הרכב הציגו במשותף צמיג הבנוי על שלדת פיברגלס שעתיד להחליף את הצמיג המסורתי במכוניות נוסעים תוך חמש שנים

בשורה משמחת לנהגים ולכלל חולי ההגה: שתי ענקיות הרכב ג'נרל מוטורס ומישלן מפתחות
במרץ צמיג ללא אוויר שככל הנראה יצא לשוק סביב 2024 . במילים אחרות, תוך חמש שנים נוכל להגיד שלום לפנצ'רים בדרך ולצמיגים מתפוצצים.

האב-טיפוס של הצמיג החדש כבר קיים, והוא ייבדק בהמשך השנה במתחם שבוחן אפשרויות נסיעה במהירויות שונות וברמות שונות של קושי. הגלגל החדש עשוי מגומי על שלדת פיברגלס פתוחה, והוא מתוכנן להתאים לכלל סוגי הרכבים המשפחתיים. אולי הוא נראה פחות חסון מצמיג רגיל, אבל עדיין מדובר במהלך חסכוני שימנע תקלות רבות במהלך נסיעות ויקטין את הזיהום הסביבתי שנוצר בעקבות ייצור המוני של צמיגי גומי שנעשה כיום.

סיבה נוספת לתכנון וייצור הצמיגים האלו היא המעבר למכוניות אוטונומיות, שינועו בדרכים 24/7 כשהן נותנות שירות לציבור הרחב שיזמין אותן כמוניות. מכונית כזו צריכה להיות אמינה, לא רק מבחינת השליטה והנהיגה בדרך, אלא גם במינימום התקלות שיתחוללו בה ותקלות צמיגים, בעקבות עלייה על מסמר, שחיקת הגומי בדרך משובשת מלאה בבורות ואובדן אוויר הן תקלות שמישלן וג'נרל מוטורס מנסים להעביר מהעולם.

מעבר לכך, צמיגים כאלו יקטינו משמעותית את משקל הרכב, שכולל היום צמיג חלופי, וכך יתהווה חיסכון בדלק ויכולת לייצר תא מטען גדול יותר. לנו כעת נותר לחכות רק להצלחת הניסויים בהמשך השנה ואז להתחיל לפנטז על נסיעות חלקות בלי הצורך לבדוק אוויר בגלגל כל פעם.

המשך לקרוא

טוב לדעת

משכילים, מוכשרים, רוצים אמריקה

Published

on

בריחת המוחות מעסיקה את הגורמים הרלוונטיים בישראל מחקר חדש מזהיר שלהגירה של עשרות אלפים יכולות להיות השלכות קטסטרופליות על המדינה כולה

הישראלים המשכילים ביותר ובעלי הכישורים החיוניים ביותר להצלחת הכלכלה הישראלים מהגרים לחו"ל בקצב גובר והולך – כך טוען הכלכלן פרופ' דן בן־דוד במסמך מטעם שורש", מוסד למחקר כלכלי־חברתי שהוא עומד בראשו. בן־דוד מזהיר כי מדיניות ממשלת ישראל מרחיקה אותם, במקום שתמריץ אותם להישאר בארץ או לחזור אליה.

בן דוד בחן את שיעורי ההגירה מישראל לחו"ל (בעיקר לאמריקה), והתמקד בשלוש אוכלוסיות: חוקרים באקדמיה, רופאים ועובדי תעשייה בתחום ההיי־טק. אלה מונים יחד פחות מ–130 אלף מתושבי ישראל – רק 1.4% מאוכלוסיית המדינה. למרות מספרם המצומצם, יתרון האיכות של המשק הישראלי נשען עליהם וממדי ההגירה לחו"ל בקרבן צריכים להטריד את מקבלי ההחלטות. "בגלל גודלה השברירי של קבוצה זו, לעזיבת מסה קריטית מתוכה – גם אם מדובר בכמה עשרות אלפים יכולות להיות השלכות קטסטרופליות על המדינה כולה", אומר בן־דוד.

בן־דוד, מרצה באוניברסיטת ת"א, חוקר כבר שנים את תחום בריחת המוחות מישראל. הפעם הוא מתמקד בהגירה לארה"ב, שהאוניברסיטאות בה "נמצאות בפסגה האקדמית באופן כמעט בלעדי", לדבריו. הוא בחן את 40 המחלקות המובילות באוניברסיטאות בארה"ב בשישה תחומים: כימיה, פיזיקה, פילוסופיה, מדעי המחשב, כלכלה ומינהל עסקים. במחלקות למדעי המחשב בארה"ב, מספר אנשי הסגל הישראלים הוא 21% ממספרם בישראל, במחלקות לכלכלה 23% ובמחלקות למינהל עסקים השיעור מזנק ל-43%. "בכמה מהמחלקות המובילות למינהל עסקים בארה"ב יש מספרדו־ספרתי של אנשי סגל ישראלים", כותב בן־דוד.

ההבדל בין התחומים טמון, להערכתו, בפערי שכר. בתחומי מדעי המחשב, הכלכלה ומינהל העסקים, המשכורות במגזר הפרטי בארה"ב גבוהות יחסית, ובהתאמה לכך האוניברסיטאות האמריקאיות מציעות לחוקרים בתחומים אלה שכר גבוה. לעומת זאת, האוניברסיטאות הציבוריות בישראל משלמות שכר זהה ללא קשר לתחום. גם בקרב כלל אוכלוסיית העובדים, ולא רק בקרב חוקרים באוניברסיטאות, פער השכר לטובת ארה"ב מתרחב ככל שעולה רמת ההשכלה.

ההגירה מישראל דווקא אינה ערה במיוחד בשנים האחרונות – לפחות עד 2016, השנה האחרונה שנתוניה פורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מספרם של העוזבים (ישראלים שיצאו לחו"ל ושהו שם שנה ברציפות) ב-2016 היה הנמוך ביותר מאז תחילת שנות ה-90. אבל אף שבקרב כלל האוכלוסייה לא נרשם זינוק בהגירה מישראל, בן־דוד מודאג מהמצב בקרב המשכילים. שיעור העזיבה גדל ככל שהמוסד האקדמי נחשב יוקרתי יותר. למשל, מבין מי שקיבלו תואר ב–2010–1980 מהמכללות להוראה, רק 1.8% עזבו את ישראל (ושוהים בחו"ל שלוש שנים ברציפות לפחות). לעומת זאת, בקרב בוגרי האוניברסיטאות בתחומי מדעי החברה והרוח, שיעור העוזבים עולה ל-6.7%; ובתחומי המדעים המדויקים וההנדסה, הוא מזנק ל-9.2% – "ואלה האנשים החיוניים ביותר לעתיד המשק", טוען בן־דוד.

מקור נוסף לדאגה הוא הזליגה של רופאים ישראלים לחו"ל. המחסור במשאבים להכשרת רופאים בישראל מביא לכך שנתח גדל והולך מהישראלים המעוניינים ללמוד רפואה, עושים זאת בחו"ל – ורבים מהם אינם חוזרים לישראל לאחר לימודיהם. בארה"ב לבדה עבדו ב-2016 כ-3,500 רופאים ישראלים. כשבוחנים את מדינות המוצא של הרופאים הזרים העובדים כאן מתברר כי רק בריטניה, קנדה ומקסיקו עוברות את ישראל, בדירוג לפי מספרים מוחלטים – אלא
שאוכלוסיותיהן גדולות בהרבה מזו של ישראל.

"העדיפויות הלאומיות בישראל מובילות לשיעור עזיבה גדל והולך של הישראלים המשכילים ביותר", טוען בן־דוד. "תמריצים כאלה ואחרים אינם מספיקים כדי לשנות את זרימת המוחות ממדינה ההולכת ומתרחקת מהעולם המפותח". רשימה של גורמים התורמים, לטענתו, להגירה מישראל: השכר הנמוך, הנלווה לפריון הנמוך בישראל; יוקר המחיה הגבוה, ובייחוד יוקר הדיור; ונטל מס ההכנסה על שני העשירונים העליונים בהתפלגות ההכנסות, הגבוה בכמחצית מבארה"ב. שיעור העזיבה גבוה במיוחד, לדבריו, "בקרב אלה שישראל זקוקה להם יותר מכל, החל במהנדסים בעלי ההכשרה הטובה ביותר, דרך הרופאים, ועד החוקרים האקדמיים הנחוצים כל כך להבטיח את מקומם של המדינה – והדורות הבאים של הסטודנטים – בחוד החנית של הטכנולוגיה והידע".

מה אפשר לעשות? בן־דוד סבור כי השקעה בהשכלה ובתשתיות יכולה להוריד את שיעורי העוני בישראל, שהם מהגבוהים במדינות המפותחות, לתרום לצמיחת המשק, ולעודד ישראלים להישאר בישראל. ייתכן אפילו שהיא תתחיל למשוך בחזרה את מי שעזבו את המדינה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות