Connect with us

טוב לדעת

פשוט יוצא מן הכלל

Published

on

בין כותלי המחלקה הסגורה, עם יזמי היי-טק בני-עשרה ולצד מי שחיים בבידוד מוחלט בטבע • העיתונאי המוערך רוני קובן עוזב בתוכנית החדשה "יוצאים מן הכלל" את האולפן הנוח, ויוצא לשטח – אל החצר האחורית של ישראל • "דווקא מה שבשוליים יכול להעניק לך את השיעור הכי טוב על עצמך והמקום שבו אתה חי"

רוני קובן זוכר היטב את חגיגות השמונים לשמעון פרס ז"ל. הוא היה אז כתב צעיר, והתלווה לכתב הוותיק בן שני לסיקור האירוע. כל המי והמי נהרו לחגיגה מריטה ורמי קלינשטיין ועד כוכבים בינלאומיים כמו גליקריה, אנריקו מסיאס וסטיבן שפילברג, וכמובן ביל והילארי קלינטון. אבל למרות שלשָ ני היה כרטיס כניסה לאירוע הנוצץ בהיכל התרבות בתל־אביב, קובן בחר להישאר עם הצוות שלו בחוץ ולספר את הסיפור דרך מה שקרה שם – על ירת המוזמנים, על קהל המעריצים שהגיע לחזות בסלבס וגם על הפגנת אנשי הימין שמחו נגד קיום האירוע. "הבנתי אז שהסיפורים האמיתיים מתרחשים בחצר האחורית", הוא נזכר.

עברו מאז למעלה מ־15 שנה. קובן הספיק לקיים כבר מאות ראיונות, אם זה במסגרת התוכנית "עובדה" או בתוכנית האישית שלו "פגישה עם רוני קובן". בסדרה הדוקומנטרית החדשה "יוצאים מהכלל" (כאן 11, בבימוי שרון קרני), הוא בוחר לאמץ את מה שלמד אז, בתחילת הדרך, ולספר את הסיפור אחרת, מהחצר האחורית. במסגרת הסדרה, קובן יוצא לפגוש קהילות ייחודיות בנוף הישראלי: אנשים שמבחירה או מחוסר ברירה חיים בדרך חריגה ויוצאת דופן. קובן יוצא מאזור הנוחות שלו, לומד להכיר אותם מקרוב וחווה איתם את סגנון החיים המיוחד שלהם. בין היתר התלווה לנאמני הר הבית ותיעד את הניסיונות הפיראטיים שלהם להקריב קורבן פסח על ההר, לקהילה שבה חברים אלפי "כוכבי ילדים" שחולמים להיות יובל המבולבל ובינתיים לא גומרים את החודש, לבני נוער סטארטאפיסטים מדור ה־Z שהתעשרו בזכות עצמם ומנהלים סדר יום מתיש ובלתי אפשרי, וגם לאנשי אוף דה גריד", שנאלצו/החליטו לצאת אל מחוץ למערך החיים המודרני ולחיות בבידוד בטבע.

"החלטתי ללכת למקומות שבדרך כלל אנחנו לא נמצאים בהם", מסביר קובן, "יצאתי מגוש דן, לראות עוד דרכים, צורות חיים שיכולות בהתחלה להראות ביזאריות, מוזרות למתבונן מהצד. הרבה פעמים דווקא מה שנמצא בשוליים יכול ללמד אותך הרבה, להעניק לך את השיעור הכי טוב על עצמך ועל המקום שבו אתה חי".

עם נאמני הר הבית. ״אני לא אופירה וברקו״

מה למדת על עצמך מהמסע הזה?

"הסדרה החצינה לי תהליך שגם ככה עברתי לקראת גיל ארבעים. הייתי צריך לתפוס אומץ, להתמודד עם כל מיני דברים שחשבתי לעשות כשהייתי בחור צעיר, ולא היה לי האומץ. ללכת עד הסוף עם דברים בלי שיקולים של מה יגידו. ככתב, אמפתיה היא כלי הנשק שלי, והפעם החלטתי לעלות מדרגה ולחוות את הדברים על בשרי".

"אני לא קדוש"

ההישג המרשים ביותר של הסדרה הוא הפרק שצולם במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי "גהה". זוהי הפעם הראשונה שבית חולים פסיכיאטרי מתיר למצלמות טלוויזיה להיכנס למחלקה הסגורה למשך תקופה ארוכה. הפרק צולל לעולמם של חולי הנפש ומעמת את הצוות הרפואי עם סוגיות הטיפול בהם, כמו עם נושא קשירת החולים למשל. קובן והצוות העבירו במחלקה שעות ארוכות. המצלמה עוקבת אחרי חולי מניה דיפרסיה, אנשים שעברו ניסיונות אובדניים או התמוטטות עצבים. "כמעט כל המטופלים שראיינו נקשרו בשלב זה או אחר. ויש רגע מדהים בסדרה שבו בכיר בבית החולים אומר 'השתמשנו בכלי הזה יותר מדי, הוא היה נראה לנו מובן מאליו, והיום אני חושב 800 פעם לפני שאני משאיר מישהו קשור כל כך הרבה זמן'. המטרה הייתה לעשות יחסי ציבור טובים יותר לפגועי נפש. להבין שהם בני אדם כמו כולנו. באחד מימי הצילום מישהי ממש אמרה לי בדמעות: 'תסביר להם שם בחוץ שזה בסדר, שיפסיקו לפחד ממני, שאני לא מסוכנת, שאחרי שאני אצא מכאן יתייחסו אליי כמו לכל אחד אחר'. כל הסדרה למעשה עוסקת בסובלנות ובקבלת האחר. פגשתי בחורה מדהימה אחת, נקרא לה אורלי. יפה, מתוקה, שרה מדהים, קושרת קשר בקלות, ואחרי כמה דקות היא מראה לי שכל הידיים שלה מלאות חתכים. ואת לומדת לא לשפוט".

אוכלוסייה נוספת אליה מוקדש פרק בסדרה הם כאמור נאמני הר הבית. קובן יצא למסע עם הצעירים שמתכננים לבנות את בית המקדש השלישי, ובינתיים מסתפקים בניסיונות להקריב גדי על ההר. "מדובר באנשים שחלקם מהימין הקיצוני", הוא טוען, "חלקם ממשיכי דרכו של כהנא. לרוב האנשים זה יהיה קיצוני לחוות איתם את החוויות האלו". אבל קובן החליט להתערות בשטח וללות אותם בתרגולים להקרבת קורבן פסח, לסייר עם המצלמה בהר הבית ולעקוב אחריהם כשאנשי שב"כ סיכלו את הניסיון להכניס גדי להר הבית.

שיר ניר. פתחה את ביתה ואת ליבה

"בהתחלה יש בהם משהו מרתק, משהו בתשוקה שלהם. יש להם מטרה ודרך ברורה וזה קיום שהוא מושך, מובהק. חוויתי שם חוויות מורכבות, אבל אי אפשר שלא להתרשם מהרצינות ומהדבקות שלהם. מעניין לראות גם איך הם משתמשים בכל החידושים הטכנולוגיים של הדור השלישי, למשל עושים שידור חי בפייסבוק להברחה של הגדי. פגשתי אנשים צעירים שאתה יכול להתווכח על סולם הערכים שלהם, אבל אתה לא יכול להתעלם מהנחישות שלהם". ובכל זאת, הוא חווה זעזוע בפרק הזה, כאשר ישב לשיחה עם רפאל מוריס, יו"ר חוזרים להר". כשקובן שאל אותו על רצח רבין, מוריס סירב לגנות את הרצח והתחמק: "נולדתי אחרי שזה קרה, לא הייתי שם ואני לא יכול לגנות את זה".

נדמה שאתה מאוד סלחני למרואיינים שלך, לא מבקר אותם יותר מדי.

"אני לא אופירה וברקו. אני לא מפיל שאלת מיליון דולר על המרואיין שלי בשביל השואו ואז מבריח אותו. אני עובד בלחקור, בלהקשיב, בלהתבונן, זאת הדרך הארוכה שכוללת יצירת אינטימיות ונינוחות עם המרואיין. אבל יחד עם זאת אני לא מוותר על השאלות הקשות. רק בדרך הזאת, הארוכה, אפשר להגיע לרגעים של אמת".

הסיפור שפירק אותי

אחרי אינספור כתבות לעובדה, שבהן ליווה סיפורים אנושיים, חלקם עצובים מאוד, למד קובן להציב לעצמו חומות. בכל פעם ניסה להיות "רק" אורח בחיי האנשים שהוא מראיין, כדי לא להיקשר אליהם יותר מדי. הסיפור ששבר לו את הלב בפעם האחרונה היה זה של משפחת ניר. אבי המשפחה עמרי יצא לטיול במדבר יהודה עם בנו עילי. במהלך הטיול עילי מעד ונפל מצוק. עמרי ניסה להצילו ונפל גם הוא בעקבותיו. עמרי נהרג במקום, ועילי נפטר כעבור יומיים בבית החולים. שירי, הרעיה והאם, החליטה לתרום את איבריו של עילי ובכך הצילה את חייהם של ארבעה ילדים. "שירי היא אישה שמילים כמו 'אצילית', 'גיבורה', 'מעוררת השראה' קטנות עליה. עשיתי את זה לא כדי לקבל תמורה', היא אומרת לי בתחילת הסרט, 'כשאתה רוצה לתת אתה נותן. כשאתה יכול לתת, אתה נותן'".

קובן תיעד גם את אלמוג, הילד שקיבל את ליבו של עילי. ביום הצילומים האחרון, נעמה, אחותו של עילי, שעד אז סירבה להתראיין, אמרה לקובן: "אני רוצה לפגוש את הילד שקיבל את הלב. אני רוצה לדעת שהוא טוב. כי אם לא, זה לא שווה. הוא חייב להיות טוב כי הלב של האח שלי הוא הלב הכי טוב בעולם".

"כשהיא אמרה לי את זה באמת התפרקתי כמו שאף פעם לא התפרקתי בצילומים", נזכר קובן, וזה היה די מביך ואולי אפילו טיפה לא מקצועי אבל היה בשאלה שלה משהו כל כך תמים ובעת ובעונה אחת כל כך חכם, משהו שסיכם את הסיפור כולו. זה החזיר אותי למשפחה שלי, לימים המבולבלים והשבירים אחרי מוות פתאומי, אחרי שאתה נפרד מבן משפחה שלך בלי הכנה. אתה מוצא את עצמך אבוד, פגיע, נתון לסדרי עולם חדשים, כאילו השמש הפסיקה לזרוח. העולם השתנה במאתיים אחוז וזה חתיכת תהליך ללמוד מחדש לחיות בתוך המציאות החדשה, האחרת. מכיוון שחוויתי את כל זה על בשרי ידעתי שאם שירי פותחת לי את ביתה ואת ליבה בתקופה שברירית שכזאת, אני צריך להיות הכי רגיש והכי קשוב ומכיל שאפשר. בסוף גם הבנתי שאנשים כאלה פוגשים רק פעם בחיים, ובשבילם שווה לתת ללב שלך להישבר לפעמים".

בדרך כלל הוא לא נשאר בקשר עם מושאי הכתבות שלו, אבל המקרה הזה היה חריג. משפחת ניר נכנסה לו עמוק ללב. "היו כאן דברים שהדהדו את העבר שלי", הוא אומר, ולרגע האיש הגדול והמחויך שמולי משתתק, מחפש מילים. "הייתי בן עשרים כשאבא שלי נפטר, עם אחות בת 14 ואחות בת שש. ברור לי שכשבאתי לשירי, לבית של אמא אלמנה ושני ילדים שנשארו אחרי טרגדיה כזו, זה החזיר אותי באיזשהו אופן לעבר שלי, לתקופה האבודה ההיא כשהכול נשבר ומשהו חדש עוד לא נולד, אזור דמדומים כזה".

קובן (40) נולד ברמת־גן לאב בעל חנות חומרי בניין ואמא מורה. הוריו חלמו שיהיה הייטקיסט, אבל לקובן היו תוכניות אחרות. בגיל 14 ניגש לבחינות ל"תלמה ילין" ולמרבה הפתעתו גם התקבל. כשהגיע זמנו להתגייס הוא חלם להתקבל לתיאטרון צה"ל ונכשל. אבא שלו רצה שילך לגל"צ, למרות שלא קיבל לשם זימון. "אנחנו נלך ללשכת גיוס ונסביר להם למה אתה חייב ללכת לגלי צה"ל", אמר לו האב. והבן, למרות שלא הביע עניין מיוחד באקטואליה, הסכים ללכת ללשכת הגיוס רק כדי לרצות את אביו. ללשכה הגיע האב מצויד באזיקים, ואיים כי אם לא ייתנו לבנו זימון הוא יאזוק את עצמו לשער. לבסוף קובן עבר את הבחינות והתקבל.

עבור האב, שהיה עולה חדש מצ'רנוביץ, הייתה גל"צ חותמת של ישראליות שחיפש כל חייו. בשנים שבנו שירת בתחנה הם התקרבו מאוד, ושוחחו שעות על גבי שעות. האב אפילו התנדב להסיע את המרואיינים של בנו לאולפן. לקראת סוף שירותו של קובן נפטר אביו במפתיע, והוא רק בן 46. "המוות הפתאומי עורר אצלי שאלות בהקשר של הסדרה. כשפגשתי את האנשים שנאלצו או החליטו לצאת אל מחוץ למערך החיים המודרני ולחיות בבידוד בטבע, חשבתי לעצמי 'מתי אני אגור שנתיים מול עצים, בטבע?'"

קובן והצוות חוגגים את פרס האקדמיה על התוכנית ״פגישה״

פרק אחר בתוכנית שעימת אותו עם חייו היה זה שעסק בבני נוער שהם מנכ"לים צעירים. חלקם כבר סגרו את המיליון הראשון שלהם. "פגשתי נערים שלא היו בסרט חמש שנים, נטולי ידע כללי כי יש להם גוגל לכל דבר. הם מכווני מטרה, ממוקדים כמו טיל שיוט. ניסיתי להבין מה מניע אותם. הזדהיתי איתם כי הייתי ילד אמביציוזי, ילד שנלחם להשמיע את קולו. בגיל 15 הייתי בתלמה ילין, בגיל 18 בגלי צה"ל, שתי מסגרות תובעניות. ומאז אני במירוץ. תמיד הייתי מכוון מטרה כמוהם, אולי במקומות רכים ואמנותיים. הפרויקט הזה בכלל והפגישה איתם בפרט, הבהירו לי שאני צריך טיול אחרי צבא. השאלה היא, עם שני ילדים קטנים בבית, איך אני משיג את זה מאשתי?"

זו שנה שנייה ברציפות שתוכנית הדגל שלו "פגישה" זוכה בפרס האקדמיה בתור תוכנית הראיונות הטובה של השנה. "אני חושב שמה שהכי מרגש בסיפור הזה הוא שניסינו ליצור תוכנית שתרענן את הפורמט המוכר של ריאיון אחד על אחד. כשהציעו לי להגיש תוכנית כזו, ביקשתי שנמצא דרך לצאת מהאולפן – לערוך ריאיון דוקומנטרי, בתנועה, כי אני מאמין שרק ככה יש סיכוי להגיע עם המרואיין לאינטימיות. ההסתובבות, העמידה ליד קיר התמונות, הצפייה בקטעי וידאו או אפילו שתיית קפה ביחד – כל אלה בסך הכול אמצעים לתקוע סיכה במלאכותיות של הסיטואציה, לעשות ריאיון שהוא שיחה אמיתית ולא הצגה.

"אחד הרגעים הראשונים שהבנתי שזה עובד היה כשאירחנו את חברת הכנסת אורלי לוי, הראינו לה את ליל הקלטת הלוהטת של נתניהו. זה הלילה שבו בעצם ביבי נולד כרוקסטאר ואבא שלה התחיל להידחק החוצה. שום שאלה לא הייתה משיגה רגע חזק כמו המבט בעיניה. פתאום יכולת לראות את הילדה הקטנה בבית־שאן, שרואה איך הפוליטיקאי החדש בשכונה – גבר צעיר ואמריקני – משפיל את אביה המכובד, רב הניסיון והוותק, שיושב כיסא לידה. אחר כך היא גם אמרה ששם ברגע ההוא נולד אצלה זעם, כעס ורצון למאבק, שהפכו אותה לפוליטיקאית שהיא היום".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

טוב לדעת

מזל טוב: מתי כספי בן 70

Published

on

אחד המוזיקאים החשובים של ישראל, שגם בילה כמה שנים הזויות בלוס אנג'לס, חגג השבוע יומולדת • לרגל האירוע יואב קוטנר מבקש להזכיר לכם כמה הוא ענק, וכמה יצירות הוא הספיק להעניק לנו

מתי כספי עולה לבמה, מניד בראשו לקהל, מתיישב ליד הפסנתר או לוקח גיטרה – ומתחיל לשיר. וכשהוא שר, הוא לא בן 70. המוזיקה של מתי כספי חסרת גיל. היא שמימית, מושלמת, הכי עצובה בעולם, הכי מצחיקה בעולם, תמיד מרגשת ומעוררת. כשהוא שר ומנגן – הכל נעלם כלא היה. הוא מעביר אותך לעולם אחר.

מתי כספי הוא אחד המוזיקאים הישראלים שאני הכי מעריץ ואוהב מאז התחלתי להאזין למוזיקה, לפני יותר מ־40 שנה. מאז הוא חלק מפסקול חיי, מאהבותיי, ממשפחתי. לפעמים מפגש מחודש עם אמן שאהבת פעם – עשוי להיות מאכזב. הרי כמעט שום דבר לא נשאר כמו שהוא בזיכרונות שלנו.

אבל במקרה של מתי כספי זה לא ככה. יצא לי לפגוש אותו לא מעט בשנים האחרונות, גם כצופה בהופעות שלו וגם קצת יותר מקרוב, במפגש על הבמה או בשיחה אישית לתוכנית טלוויזיה, והקסם שלו לא פג. הדיוק המושלם בנגינה ובשירה, החום והתקווה שיש במוזיקה שלו, ההומור המשונה שבין השירים – כל אלה עדיין קיימים, ואף משתבחים עם השנים. 

יצירה מקורית ואישית

ברור וידוע שכמות היצירה החדשה של כספי ב־20 השנים האחרונות אינה בנפח של השנים הראשונות. ככה זה כמעט אצל כל אמן, אבל איכות הביצוע והמחויבות הבלתי מתפשרת לשירים – אלה לא נחלשו. 

נכון, הוא התבגר, אבל זה רק מוסיף עוד עומק לקלאסיקות הרבות שיצר. כששומעים אותו שר היום את "ברית עולם", "ואותך", "זה מכבר" או שירים נוספים שיצר בשנות ה־20 לחייו, מרגישים שהגיל והבגרות רק מוסיפים ליופי. ויש במחסנים שלו כל כך הרבה יופי. 

כספי הוא אחד המוזיקאים הכי פוריים ומגוונים שפועלים בארץ מאז סוף שנות ה־60. הוא מושפע ממגוון רחב של סוגי מוזיקה, ממוזיקה ברזילאית ועד מוזיקה בלקנית, מ־Fאנק ונשמה ועד מוזיקה קלאסית, משירי ארץ ישראל ישנים ועד בלוז, מפופ ועד רוק מתקדם, מתזמורי ענק ועד מינימליזם מעודן. 

הוא מטמיע בלחניו ובעיבודיו את ההשפעות הרבות שלו והופך אותן ליצירה מקורית ואישית, שהיא בעלת צבעים רבים אך תמיד מאוד אופיינית לו ומזוהה איתו. 

שימו לב לשיר, לא לגימיקים

תרומתו העצומה למוזיקה הישראלית מוסיפה להדהד גם 40 שנה אחרי. בימינו, כשהכל חולף במהירות, אולי כדאי להזכיר שמתי כספי היה שם הרבה לפני תוכניות הריאליטי והרבה לפני יו־טיוב. והוא תמיד עשה את זה בדרכו המיוחדת. עומד על הבמה בפנים קפואות, כמעט ללא תנועה, כמו אומר "שימו לב לשיר, לא לגימיקים של ביצוע". והקהל שם לב. 

בעשר השנים הראשונות לפועלו היה לו הספק כמעט חסר תקדים: להקת פיקוד דרום; שלישיית "לא אכפת להם"; "מאחורי הצלילים" עם שלמה גרוניך; מלחין ומעבד בשירים ובאלבומים של חוה אלברשטיין, אושיק לוי, מאיר אריאל, דני ליטני, נתנאלה, יוסי בנאי, חנן יובל, דורי בן־זאב, יהודית רביץ, יצחק קלפטר, יעל לוי, דני רובס, ארז הלוי, ריקי גל, ועוד ועוד ועוד. 

חשבו על רשימת השירים הבאה: "אני מת", "פנקס הקטן", "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", "אחותי הקטנה", "כלבלב הו בידי בם בם", "שיר היונה", "איך זה שכוכב", "הנה הנה", "אליעזר בן יהודה", "שלא ייגמר לי הלילה", "בלילות הקיץ החמים", "זה מכבר", "מקום לדאגה", "עוד יבוא היום", "ימי בנימינה". קלאסיקה אחרי קלאסיקה, שכולן נוצרו עוד לפני שמלאו לו 30. 

40 שנה אחרי הוא כבר אייקון ישראלי. מזל טוב, מתי. 

המשך לקרוא

טוב לדעת

11 מיליון איש בוכים: סרטון הפרידה של הספורטאי מהכלב שלו שכבש את הרשת

Published

on

מיליוני אנשים צפו בפרידה העצובה של טים טיבו מברונקו, שמלמדת המון על הקשר המדהים שבין בני אדם לחיות המחמד שלהם

שחקן הבייסבול והאושייה האמריקאית טים טיבו אמנם סופר למעלה מ-5 מיליון עוקבים באינסטגרם, אבל הסיבה שבגללה שמו הפך לוויראלי בסוף האחרון לא קשורה לאיזה מהלך מדהים שביצע במדי הניו יורק מטס – אלא בגלל סרטון מרגש בהשתתפותו של כלבו האהוב ברונקו. "זאת אחת הפרידות הכי קשות שחוויתי", כתב טיבו בחשבונות המדיה שלו, שעות לפני מותו של כלבו האהוב, אז בחר לשתף את רגעיו האחרונים לצד חיית המחמד שלו ותיעד את הפעם האחרונה בה האכיל את ברונקו. ״רציתי לחלוק כבוד מיוחד ל'ילד' המתוק מכולם. תודה על כל השמחה שהבאת לנו ועל כל הזיכרונות", כתב טיבו לצד הסרטון שפרסם וסופר כבר למעלה מ-11 מיליון צפיות.


טיבו החל את הקריירה שלו  בענף הפוטבול האמריקאי, אז שיחק במדי הדנוור ברונקוס – משם בחר את השם לכלבו האהוב. אחרי הפיכתו של הסרטון לוויראלי ואלפי הודעות התמיכה שקיבל, כתב טיבו פוסט נוסף שהצליח לרגש את המיליונים שעוקבים אחריו: "אני אסיר תודה על התמיכה והאהבה שאתם מעניקים לי. יכולתי להניח לברונקו לנוח על משכבו בשלום ולהשאיר אותו במקום מאוד מיוחד בשבילי. תודה לכולם על האהבה. אני אוהב אותך ברונקו".

המשך לקרוא

גוף ונפש

ביטוח בריאות: הגיע הזמן לחסוך, והרבה!

Published

on

החל מ-1 בינואר 2020, תושבי קליפורניה יקבלו תמיכה כלכלית מורחבת מהמדינה על מנת לעזור להם לרכוש ביטוח בריאות * הפרטים בפנים

אני תמיד נפעמת מעד כמה קליפורניה שונה משאר חלקיה של המדינה; אולם השנה זה נכון במיוחד. ישנה תחושה כאילו אנו בקליפורניה חיים ביקום מקביל לשאר המדינה. 

שוב הגיע הזמן בשנה שבו אנו נדרשים לבדוק ולהעריך את ביטוח הבריאות שלנו, בין אם הוא משולם על ידי המעסיק, Covered CA, Private Individual, Medi-Cal, International או Employer. שוק ביטוחי הבריאות ליחידים ולמשפחות בקליפורניה פתוח עכשיו באופן רשמי: כל מי שירכוש פוליסה בין עד ה-15 בדצמבר יהיה מכוסה בשנת 2020. אתם בוודאי רוצים להיות בטוחים שמצאתם את הפתרון הביטוחי עם הכיסוי המיטבי עבורכם. אנחנו כאן לעזור לכם להתאים את עצמכם לשינויים, עם בגישה חיובית ופתוחה.

זכרו: כולנו צריכים לקחת את הבריאות שלנו בידיים על מנת לשפר את איכות חיינו, בכל דרך אפשרית: לאכול מזון בריא, לחשוב מחשבות חיוביות, להשתתף בפעילויות חברתיות וליהנות מזמן איכות במקום שקט.

שימו לב: קליפורניה חוזרת למדיניות הקנסות שהתקיימה ב-2018. לכן, החל מ1- בינואר, 2020, אם אתם בוחרים לא לרכוש כיסוי ביטוחי, תדרשו לשלם את הסכום הגבוה מבין שתי אפשרויות: 1) קנס בסך 695$ (למבוגר) או 347.50$ (לילד); 2) 2.5% מההכנסות שלכם.

במקביל, החל מ-1 בינואר 2020, תושבי קליפורניה יקבלו תמיכה כלכלית מהמדינה על מנת לעזור להם לרכוש ביטוח בריאות, בנוסף לעזרה הכלכלית שיתכן שאתם זכאים לה מהממשלה הפדרלית. גבול ההכנסה השנתית הזכאית לעזרה כלכלית בשנת 2020 יגדל מ-400% מרמת העוני הפדרלית ל-600%. בשורה התחתונה, המעמד הבינוני יקבל עזרה כלכלית בפעם הראשונה; או בסכומים גבוהים יותר מאשר הוענקו עד כה.

שיהיה בהצלחה לכולם! אנו אסירי תודה שזכינו לשרת את הקהילה שלנו כל כך הרבה שנים עם A+ Insurance Service.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות