Connect with us

הורים וילדים

פענוח ציורי ילדים וגרפולוגיה

Published

on

~כתבה ראשונה בסדרה~

מאת: דיקלה גולסה 

הציור היה ונשאר חוויה קיומית אנושית. הציורים הקדומים ביותר שצוירו על ידי בני אנוש, הם הציורים שהאדם הקדמון צייר על קירות המערות. מהות הציורים הייתה סמלית כאשר בני האדם השתמשו בסימנים וסמלים כדי ליצור קשר, לסמן דרכים, טריטוריה, אזורי ציד ועוד.

אנו מתחילים לצייר בגיל שנה וחצי לערך כשאנו מציירים לרוחב הדף אנחנו יודעים שאנו מרכז העניינים, אנחנו השחקן הראשי. כשאנו מציירים לאורך הדף אנו אומרים שהדרך שלנו ארוכה, לכן אנו מצמצמים את המקום כדי שהמטרה תהיה נגישה.

כילדים נהגנו לצייר, לשרבט או סתם לשפוך צבע על הדף וכך גם רצוי לעשות בכל מסגרת חינוכית בלתי פורמלית, בעזרת צבעי פנדה, אקריליק או גואש, הילד מוזמן לצייר ולבטא את עצמו ללא בי־קורתיות ושיפוטיות ו״לשפוך״ על הדף ככל העולה על רוחו. למה? כי הדף הוא המראה של ״האני״ בכל רגע נתון שבו אנו מתחילים לצייר והוא משקף כיצד אנו מרגישים או חווים את אותו רגע/אותו יום/ אותה תקופה.

הציור מסייע לילד להביע את עצמו ולספר ״מה שלומו ?״ ברגע זה או בכלל. ילדים מעבירים מסרים באמצעות הציור שאותו הם מציירים; זו בעצם השפה שלהם שבה הם בוחרים לתקשר עם הסביבה. מציורים אלה ניתן ללמוד רבות על עולמו הרגשי של הילד, על דימוי הגוף שלו, על המקום שבו הוא תופס את עצמו בחברה ועוד. כך, במהלך חייו לומד הילד להביע את עצמו בציור תוך כדי שהוא מתפתח ומאפשר לעולם החיצוני להיכנס לפנימיותו במקביל להתחזקות מקומו החברתי ורכישת הקודים החברתיים המקובלים. לכן בציורי ילדים אנו נראה (בד״כ) התפתחות ע״פ גילו של הילד והתבגרותו.

שלבי התפתחות הציור

1. שלב השירבוט- גילאים1.5-3.5

זהו השלב הראשוני והבסיסי שבו הילד מחזיק את הצבע ו״מקשקש״ להנאתו בלי שליטה ובהרבה צחוק וריגוש מהקווים והנקודות המופיעים על הדף הלבן. בהמשך מתחילות צורות (בעיקר עיגולים) וכתמים שהילד נותן להם שם אסוציאטיבי שהוא בוחר בעצמו.

2. השלב הטרום סכמתי – גילאים3.5-5

תקופת מעבר לציור הסכמתי בו הילד נע בין שירבוט/קשקוש לציור מוגדר ומכוון יותר, כאשר כאן ניתן לראות את הדמות הראשונית שאותה הילד מצייר: עיגול גדול (ראש) וקווים שיוצאים ממנה ומשמעותם רגליים.

3. השלב הסכמתי – גילאים5-8.5

״סכמה״ כלומר, תבנית. בשלב זה הילד מתחיל לצייר דמויות וחפצים בעזרת ייצוגים הנדסיים, כאשר הצורות הן מה שאנו מכירים ולימדנו את הילד: הבית בנוי מריבוע ומשולש, דמות מצטיירת כראש, גוף, ידיים ורגליים ועוד. סכמה זו משתכללת עם הגיל של הילד, אולם הילד מצייר את מה שהוא למד על העולם ולאו דווקא את מה שהוא רואה ולכן יש לעיתים עיוותים בציור כמו גדלים שונים, בית שקוף שאפשר לראות מה יש בתוכו. כמו כן, בשלב זה אין פרופורציות אלא רק ציור ע״פ גודל החשיבות, למשל: ציור של דמות של אב גדולה יותר מהבית, זה מעיד על ילד שגדל עם אב דומיננטי ומאוד מעריץ אותו.

4. השלב הטרום ריאליסטי – גילאים8.5-11.5

בשלב זה יש יותר ניסיונות של הילד לצייר את מה שהוא קולט בחושיו, כלומר את המציאות סביבו ולכן נמצא יותר תנועה, פרופיל, עומק ונוכל לראות תיאור מדויק יותר של מציאות חייו. למשל: המכונית של אבא בחנייה, חוג הבלט עם החברות, מסיבת יום ההולדת ועוד. זה המקום שבו נראה השוני הגדול בין הילדים: ילדים עם דימוי עצמי גבוה יציירו את החוגים שבהם הם משתתפים ויציגו עצמם כמנהיגים, ילדים עם דימוי עצמי נמוך יציירו יותר את המשפחה ואת המשחק האינטימי עם החבר שאתו הם מעדיפים לבלות אחר הצהריים. בתקופה זו יש ריבוי סגנונות וחיפוש אחר דרך חדשה.

5. השלב הריאליסטי – גילאים11.5-19

זה השלב שבו הילדים בד״כ מפסיקים לצייר או/ו להתעניין בציור, אלא אם כן הם נדרשים לצייר במסגרת כזו או אחרת. למה? כי גיל זה המוגדר ״גיל ההתבגרות״ הוא גיל רגיש וביקורתי והפער בין מה שהמתבגר יודע על העולם (וזה המון) לבין יכולת הביטוי (בכתב או בציור) יוצרים תסכול, יש להם דרך הבעה קלה יותר שהיא הדיבור וזה מה שגורם להם לעזוב את האומנות בכללה. כמובן שיש את אלה הממשיכים להשתמש בציור כדרך להבעת רגשות, אידיאות, מחשבות, חלומות וחיפוש עצמי וכן נפגוש את השונה/היצירתי/הייחודי/המשוכלל הבוחר לצייר את עולמו.

ההתפתחות בשלבי הציור הינה טבעית ועל כן חשוב מאוד להורה או למחנך/למדריך, לא להתערב ביצירה של הילד ולא להנחותו מה או איך לצייר. הימנעות ממתן הכוונה מאפשרת לילד לבטא באופן חופשי וספונטני את רגשותיו בצורה לא מילולית וכן לבטא, באמצעות הציור, את אופן ראייתו את העולם והסביבה שבה הוא חי. כמו כן, הציור הוא כלי ביטוי אישי שכל ילד זקוק לו ולכן אסור להציע לתקן את הציור שלו. רצונו של הילד הוא דחף טבעי ואם לא נתערב לו בציור הוא יצייר מה שמכתיב לו הדחף הפנימי שלו, וישקף את חוויותיו ורגשותיו בזמן נתון.

מה על ההורים לעשות כאשר הם רואים

את הציור של ילדיהם בכל גיל?

1. בגיל השרבוט יש להתבונן בציור של הילד ולהקשיב לדבריו ולשמות שהוא בוחר לתת לשרבוטים שלו. זו תקופה שלא תחזור על עצמה וחשוב מאוד לתת לילד להבשיל לאט בלי לבקר את מעשיו. זכרו: המטרה שלכם היא לא לגדל ילד צייר או סופר או רקדן, אלא אנו רוצים לגדל ילד בריא בנפשו ובשל שבוחר לעצמו את דרכו בחיים ללא חשש. היצירתיות היא תכונה טבעית ועליכם לתת לה להתקיים בנפשו של הילד בכייף ובאהבה. אם אתם מאוד רוצים לדעת מה עובר על הילד, פנו לאנשי מקצוע בתחום.

2. אין צורך להגזים ועל כל קשקוש/שרבוט של הילד לתת שלל מחמאות מוגזמות כמו: ״אתה מלך״, ״אתה גאון״ או להדריך אותו כיצד לצייר. במצב אידיאלי הילדים לא ‘יודעים׳ שציור זה סמל שמייצג אובייקט .האופציה הזאת מתבררת להם במהלך ההתפתחות וכשהיא מתגלה לילד הוא חווה אותה כמו ‘קסם׳. זוהי למעשה ה״מציאות המדומה״ הכי ראשונית שיש, לכן כדאי לו לחוות את זה בעצמו במהלך התפתחותו.

3. רצוי לעודד את הילד לצייר בצורה כיפית, למשל ע״י הנחת דפים לבנים בשולחן ציור קטן שמותאם לילד עם חפיסת צבעי פנדה שלמה המונחת בהישג יד. הילד ייגש לבדו לשולחן ויצייר להנאתו. בהחלט אפשר לצייר לידו בשולחן.

4. חשוב מאוד לאפשר לילד לצייר לבד ולא ״להדריך״ אותו או ״לצייר בשבילו״. באמצעות הציור הילד חוקר את העולם, מגלה צבעים וצורות וחש שליטה במציאות, דבר המאפשר לו סיפוק עצמי. כמו כן, מדובר בהתפתחות של המוח והכנה לשפה וכתיבה (תאום יד-עין, מוטוריקה עדינה).

דיקלה גולסה-חליווה היא בעלתM.A . בחינוך, מורה לעברית ויהדות, קואצ׳רית להעצמת בני נוער ויועצת להורים לטיפול בהפרעות קשב וריכוז באמצעות פענוח ציורים וגרפולוגיה. ליצירת קשר:hebrewteacherla@gmail.com • www.learningwithdikla.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

הורים וילדים

פיתה בטאבון וביקור בבית אבות: צופיות ומעשים טובים בשבט חן

Published

on

כתובת אש ציינה100 שנים לתנועת הצופים העבריים. המועד נחגג בישראל ובשבטי צבר בצפון אמריקה, קנדה ואירופה

אחרי יום ספורט ופורימון מוצלחים, הגיע תורם של "יום הצופה" ו"יום המעשים הטובים"! בימים שבת וראשון, 30-31 במרץ, בילו חניכי השבט את יום הצופה המסורתי, בסימן 100 שנים לצופים העבריים.

בשבת יצאו חניכי השכבה הבוגרת ליום גיבוש והכנה הכולל לינה באוהלים ובישול על מדורה. כחלק מחמשת שבילי הצופיות, חניכי השכב"ג היו צריכים ללמוד את מיקומם באמצעות מפה ונקודות ציון מסומנות, כאשר בכל נקודת ציון הייתה להם משימה לבצע. ביום ראשון הצטרפו החניכים הצעירים ליום שכולו צופיות, התבגרות ומעברי דרגה. החניכים נהנו מפעילות צופית לא שגרתית, פיתות בטאבון כבישול צופי ועוד.

את יום הצופה חתם טקס מעברי הדרגה המסורתי ובו הודלקה כתובת אש המציינת את מאה השנים בהן תנועת הצופים העבריים קיימת. את המועד מציינים בישראל ובשבטי צבר בצפון אמריקה, קנדה ואירופה. מזל טוב לצופים, ולעוד 100 שנים של עשייה ברוכה ומרובה בישראל ובעולם!

ובמעבר חד לשאלה – מתי בפעם האחרונה עשינו משהו בשביל מישהו ? ומכאן אל יום המעשים הטובים, ביום ראשון, 4/7 התקיים "יום המעשים הטובים" העולמי. את היום התחיל השכב"ג בהכנה של תיקים מלאי ציוד שהוכנו עבור דרי רחוב (הומלסים) שידם אינה משגת. התיקים כללו בקבוקי מים לשימוש רב בפעמי, מגבונים, דאורנט, כובע, חטיפים ועוד. לאחר ההכנה יצאו לחלק את התיקים עבור מי שצריך.

מאוחר יותר, הצטרפו החניכים. חניכי כיתה ב-ג הלכו להתנדב בחווה הביתית והמשגעת של משפחת נס, לימור נס האלופה הדריכה את הילדים, הסבירה להם על כל בעל חיים ומהו סיפור חייו. לבסוף הילדים שיחקו עם החיות, אספו את הביצים של התרנגולות ונהנו מקרטיבים מתוקים ליום שמשי וחם באביב.

חניכי כיתה ד-ה הכינו עוגיות שוקולד צ'יפס מתוקות, טעימות, ומלאות אהבה עבור דיירי השיקום הרפואי המתגוררים בסמוך לשטח השבט. לאחר שהכינו את העוגיות וכתבו לדיירים מכתבי החלמה מהירה הלכו אל בית השיקום ונתנו לדיירים את העוגיות שאפו עבורם במלוא האהבה.

חניכי כיתות ו-ח התנדבו בבית אבות שבאגורה הילס. החניכים הגיעו ובמרץ רב שיחקו עם המבוגרים, דיברו איתם ואירחו להם חברה נהדרת! בנוסף, קישטו עימם מסגרות לתמונה.

תודה רבה ללימור נס שפתחה את הבית שלה והפעילה את החניכים הקטנטנים, ולשושי סטריקובסקי על האירוח בבית האבות והאירגון של המקום.

היה לנו יום גדוש ומלא בעשייה – היה לנו כיף לתת מעצמנו עבור הסובבים אותנו!

המשך לקרוא

הורים וילדים

ברבי: לא רק פרצוף יפה

Published

on

ל־ 92%מהילדות האמריקאיות בטווח הגילים 3־ 12הייתה מתישהו בובת ברבי • תנועות פמיניסטיות טענו שהיא משחיתה את נפשן של בנות בכל העולם • אבל הבובה המפורסמת מציינת 60 שנות קיום, ולא נראית דקה מעל30

הבובה חוגגת ברבי 60, והיא נראית נהדר לגילה. בעיקר כי המייקאובר החדש הוסיף לה כמה קילוגרמים, אך לא ביגר אותה ולו ביום אחד.

המותג מוכר בסביבות מיליארד דולר בשנה ב־150 מדינות, ועל פי סקר שנערך בשנים האחרונות, ל־92% מהילדות האמריקאיות בטווח הגילים 3־12 הייתה בובת ברבי מתישהו. נתונים מרהיבים כמו, "בכל שנייה נמכרות שתי בובות ברבי ברחבי העולם" ו"שיעור הזיהוי של המותג עומד על 98%", מתפרסמים תדיר בהקשר של הבובה האייקונית, שכולנו אהבנו להלביש ולהפשיט או לפחות להתעלל בה ולגזור לה את השיער.

את בובת הפלסטיק החתיכית והזקופה, בעלת המותניים הצרים והבויפרנד העשיר, הגתה רות הנדלר, אשתו של אחד ממייסדי חברת הצעצועים האמריקאית מאטל, בהשראת בובה גרמנית בשם "בילד לילי". הבובה של לילי נוצרה בתור מתנה למבוגרים – בעיקר כמזכרת היתולית ממסיבות רווקים – אך נהייתה פופולרית גם אצל ילדות. הנדלר גילתה את לילי במהלך חופשה בגרמניה, הראתה את הבובה הבוגרת לבעלה, והשניים החליטו לייצר לה גרסה אמריקאית ולקרוא לה ברבי, על שם בתם ברברה.

ברבי הוצגה לראשונה ביריד צעצועים בניו יורק ב־9 במרץ 1959, תאריך שהפך ליום הולדתה הרשמי. ברבי האמריקאית, שהוגדרה כ"בובת אופנה", הייתה פחות סקסית מלילי הקונטיננטלית, אך גם היא הייתה רזה וחטובה, יש שיאמרו שבאופן מוגזם. ב־1987 התרחבה ברבי לכדי זיכיון מדיה רווחי, המפיק תוכן לקולנוע ולטלוויזיה, משחקי וידיאו, מוזיקה ועוד. בשנות ה־80 הופקו סדרות וסרטי אנימציה קצרים של ברבי וב־2001 הושקה סדרת סרטים חדשה שלה, שעד 2017 הופקו בה 36 סרטים באורך מלא. כולם באנימציה, אך יש גם סרט לייב־אקשן בדרך. בימים אלו עובדים בהוליווד על סרט ברבי בכיכובה של השחקנית האוסטרלית מרגו רובי. שהחליפה שתי שחקניות אחרות שהיו מקושרות לפרויקט: אן האתוויי והקומיקאית איימי שומר.

דורות של ילדות גדלו על ברבי, אך קשה להחזיק בטופ במשך כל כך הרבה שנים. עם עלייתם של צעצועים אלקטרוניים ושלל מותגים חדשים, מטבע הדברים הפופולריות של ברבי ירדה בשנים האחרונות. בין 2012 ל־2014 רשמה חברת מאטל ירידה של 20% במכירות של ברבי, ומאז הירידה חדה אף יותר.

ברבי לא הייתה יכולה לקפוא על השמרים. משהו היה צריך להשתנות, ובמאטל לקחו את העניינים לידיים. לצורך כך הכניסו בברבי לא מעט שינויים המותאמים לרוח הזמן. במשך הזמן נוספו ברביות שחורות וחומות, ב־2003 יצאה לשוק ברבי מוסלמית, ב־2011 יצאה ברבי אלטרנטיבית מכוסה קעקועים ולבושה באופנה יפנית, וב־2014 ברבי יזמית, המחזיקה לפטופ וסמארטפון.

Photographer Jeff O'Brien Stylist Jennifer Shaw

ואחרי אין ספור מחאות, ב־1997 הורחבו במעט מותניה של הבובה. ועתה, בעידן שמקדם "בודי פוזיטיביטי" וסוגד לאלילות המייצגות גוף שונה מאוד משל ברבי אם זאת קים קרדשיאן, ניקי מינאז' או לינה דנהאם ב־2016 הוציאה חברת מאטל ליין של ברביות בעלות מבני גוף שונים. בנוסף לברבי הרגילה יש כיום גם ברבי גבוהה", ברבי "פטיט" וברבי curvy (כלומר, בעלת קימורים). מאטל עושים השנה מאמצים ליישר קו עם הרוחות הפמיניסטיות בעזרת קו חדש של בובות קריירה שאפתניות, והם מוסיפים כי הבובות הללו יהיו מגוונות מבחינת מבנה גוף, גון עור, צבע עיניים וסוג שיער. לכבוד יום הולדתה ה־60, הוציאה מאטל שש ברביות חדשות: אסטרונאוטית, כבאית, קריינית חדשות, טייסת, פוליטיקאית ושחקנית כדורגל. בנוסף, בסתיו הקרוב תצא לשוק ברבי מיוחדת שפותחה ביחד עם חברת נשיונל ג'יאוגרפיק: ברבי אסטרופיזיקאית, שמטרה לעניין ילדים (טוב, ילדות) במדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה. הברבי האסטרופיזיקאית מצוידת בטלסקופ ולובשת חולצה עם הדפס של ערפילית – ענן בין־כוכבי של גז ואבק המורכב מיסודות – כי זה מה שאסטרופיזיקאים לובשים.

מלבד מקצועות שונים, במשך השנים יצאו לא מעט ברביות של כוכבות או דמויות מפורסמות מסרטים, כגון היידי קלום, מדונה, מרילין מונרו, פרידה קאלו, אלקסיס וקריסטל מ"שושלת", רקדניות "רוקדים עם כוכבים", שר (בתקופות שונות), ברברה סטרייסנד ואודרי הפבורן. ויש גם ברביות בהוצאה מוגבלת, המבוססות על גיבורות אמיתיות מהזן הרציני יותר, המפגינות שאפתנות יוצאת דופן וכמובן גיוון אתני.

המשך לקרוא

הורים וילדים

אני לא שק החבטות שלכם. אני מורה בכיתה של הילד שלכם

Published

on

אני צוחקת על ההורים שמאשימים אותי על הזמן בו הם מבלים בתוך המרחבים הווירטואליים ובים המכשירים הטכנולוגיים שאותם ההורים קנו להם במיטב כספם. ובא בעת אני בוכה על הילדים, שלא מבינים את הנזק העצום והבלתי הפיך של מעשיהם ואת כל הימים והשעות שלא יחזרו בחזרה

גילוי נאות: אני אוהבת ללמד ובחרתי במקצוע הזה מכל המקצועות בעולם. אני בוחרת בזה בכל בוקר מחדש ובכל פעם כשאני נכנסת לכיתה ועומדת מול התלמידים. בתוך תוכי אני יודעת שאני במקום הנכון ביותר בחיי ואני בטוחה שגם הם, התלמידים שלי, יודעים זאת.

איך אני יודעת? כי רוב הזמן הם יושבים בשקט בכיתה, מקשיבים לדבריי, מנהלים איתי דיון פורה, שואלים שאלות. אני עוקבת אחריהם כל הזמן, הם מתפתחים ומתקדמים יפה בלימודים; אני מסבירה ומשתפת, מחנכת ומכוונת אותם להציב מטרה קצת יותר גבוהה ממה שהם מבקשים להציב לעצמם.

אני מאמינה בהם. מאמינה שיש ביכולתם להגיע רחוק יותר מהיכן שהם נמצאים היום ורוצה לגרום להם להעז, לנסוק והאמין בעצמם.

כמובן שלא הכל ורוד בכיתה, ממש לא. לפעמים אני מתאמצת להעביר שיעור, אך הרעש מסביב מאלץ אותי להפסיק שוב ושוב. אני משתדלת שלא להעלות את טון הדיבור ולחשב מסלול מחדש, אבל לעיתים כך נראה, הקול עולה מעצמו כמו מבקש לעצמו שלווה לכמה רגעים.

כשאני שואלת מה פשר העניין, הם מוציאים את הטלפונים הסלולריים שלהם מהתיק ומבקשים לשתף אותי בהתרחשויות האחרונות שצצות בכל רגע של נשימה. הם חייבים לבדוק מה קורה בפרופיל שלהם וכמה לייקים הם קיבלו על איזה פוסט שהם העלו ממש לפני שהתחיל השיעור; לרגע נחה דעתי שכמות הלייקים מגדירה את זהות הדור שלהם ותורמת לעלייה או ירידה במצבי הרוח, קצב הלמידה ואפילו ליכולת שלהם להיות מרוכזים בחיים שמחוץ לפייסבוק והרשתות החברתיות.

אני עומדת בכיתה, מולם, מתקשה להאמין למשמע אוזניי ולמראה עיניי, מוצאת את עצמי מתאמצת להבין מה עובר עליהם והלב שלי מתפוצץ מדאגה. הם כל כך רציניים וכל שטות שעולה בלי רגע של מחשבה תחילה בסביבה הווירטואלית שלהם, קובעת אצלם את המשך החיים שלהם ברגע נתון. כמה עצוב לראות את המראה הזה בכיתה, לראות את העיניים התמימות שלהם מרצדות על המכשיר הקטן שפוצע להם את הלב.

ומה עם הלימודים?

את מי זה מעניין עכשיו?! ולכי תסבירי להורים שבאים להתלונן ובוחרים באופן אבסורדי עד גיחוך להאשים את מערכת החינוך בכלל ואותי בפרט, כמורה בכיתה, בהתנהלות המעוותת של ילדיהם, בירידה בציונים שלהם ובקשייהם לרכוש השכלה.

ומה אני עושה עם זה? אני צוחקת ובוכה, לסירוגין… אני צוחקת על ההורים שמאשימים אותי כאילו אני אחראית על שעות הפנאי הכמעט אינסופיות של ילדיהם; אותן שעות שבהן הם מבלים בתוך המרחבים הווירטואליים הסוחפים וטובעים בים המכשירים הטכנולוגיים המשוכללים שאותם ההורים, המאשימים, קנו להם במיטב כספם. ובא בעת אני בוכה על הילדים, שלא מבינים את הנזק העצום והבלתי הפיך של מעשיהם, תפישתם ואת כל הימים והשעות שלא יחזרו בחזרה. הורים יקרים, זה המקום וקצת אחרי הזמן לעשות, לקחת אחריות ולהיות הורים!

בזמן הלימוד בכיתה נעשים כלל המאמצים למגר את התופעה, אנחנו משתדלים להסביר את ההשלכות של הדברים שנזרקים כלאחר יד לחלל הפייסבוק, בלי הבחנה או שיקול דעת כזה או אחר, על ידי ילד שלא אכפת לו מכלום, כי אולי הוא בעצמו כבר תוצאה של ההרס שהביא על עצמו הדור הזה.

גם אני אמא וזה בכלל לא פשוט אבל זו היתה הבחירה שלי, בכל ליבי ונשמתי. ואת ההחלטה שלי להיות אמא מלווה "נורת אזהרה" שאינה משתמעת לשני פנים – "זה לכל החיים אז תהיי בטוחה שאת מוכנה להתמודד". כי להיות אמא זה בראש ובראשונה לדאוג לצרכים הגשמיים והרוחניים של הילד שלנו, זה לתת לו בכל גיל את הכלים הנכונים כדי להתמודד בחיים הסבוכים ממילא וזה גם להתוות לו את הדרך ולא פחות (אם לא יותר!( גם את הדרך ארץ, כי חינוך בא מהבית, לא מבית הספר, לא מהשכנים, לא מהטלוויזיה ולא מהמידע הבלתי נגמר בעולם הוירטואלי המתעתע והממכר.

וכנראה, רק כנראה, לא כולם רואים את הנורה הזו מהבהבת בחוזקה או שבוחרים במודע או שלא במודע להתעלם ולהאשים את מי שלטענתם, "ממונים על חינוך ילדיהם".

אתם הורים יקרים, אתם המחנכים הראשיים של ילדיכם, הרבה לפני שאני מגיעה לכיתה והרבה אחרי שאני הולכת ממנה.

אתם הוריהם מהרגע הראשון שהם הגיחו לאוויר העולם ותהיו כאלו עד נשימתכם האחרונה, ועליכם להקנות להם ערכים חינוכיים, לפי ראות עיניכם מעתה ועד עולם. עליכם להיות נוכחים בחייהם פיסית ולא "בשלט רחוק", עליכם להיות קשובים לדבריהם, גם ובמיוחד לאלו שנאמרים בין השורות, להסתכל להם כל הזמן בעיניים ולנסות להבין מה עובר עליהם.

עליכם לחנך אותם לדרך ארץ לפני שאתם מספקים להם "על אוטומט" את כל מה שהם מבקשים, לשמש להם דוגמה אישית, לטעת בליבם אמונה וערכים, לסלק פחדים ולתמוך רגשית. למה? כי אתם ההורים שלהם! אתם הבית, אבל גם המקלט שאליו הם יחזרו תמיד.

אז כשאני פוגשת הורים כאלה, שמכוונים אליי אצבע מאשימה, אני מופתעת מהעיוורון שלהם ומגייסת את כל החמלה ששוכנת לי עמוק בלב שרק רוצה לצרוח להם: תסתכלו על עצמכם מה הילד שלכם לומד מכם?!" אבל במקביל הודפת בנועם את טענותיהם באבחה חדה, אני לא שק החבטות שלהם. אני מורה בכיתה של הילד שלהם, אותו הילד ששגה אך לא מסוגל לקחת אחריות, ממש כמותם. כי מסתבר שהילדים שלנו הם בדיוק אנחנו (טוב נו, ברוב המקרים). הם יונקים מאתנו הכל: את הטוב אבל לא פחות גם את הרע, את ההתנהגויות, את הלך הרוח, מה מותר ובעיקר מה אסור ולכל אלו הם נותנים פירושים משלהם וככה הם מתחילים את חייהם ואת זה הם ינחילו לילדיהם שלהם. ואת זה רק אתם יכולים לתקן. חייבים, בעצם. כי זה לא התפקיד שלי.

דיקלה גולסה – חליווה הא בעלתM.A בחינוך, מורה לעברית ויהדות, מרצה לתואר ראשון, מדריכת כתיבת עבודות אקדמאיות ומאמנת הורים לשינוי התנהגותי באמצעות פיענוח ציורים וגרפולוגיה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות