Connect with us

גוף ונפש

פענוח ציורי ילדים וגרפולוגיה

Published

on

הציור היה ונשאר חוויה קיומית אנושית. הציורים הקדומים ביותר שצוירו על ידי בני אנוש, הם הציורים שהאדם הקדמון צייר על קירות המערות. מהות הציורים הייתה סמלית כאשר בני האדם השתמשו בסימנים וסמלים כדי ליצור קשר, לסמן
דרכים, טריטוריה, אזורי ציד ועוד.

אנו מתחילים לצייר בגיל שנה וחצי לערך כשאנו מציירים לרוחב הדף אנחנו יודעים שאנו מרכז העניינים, אנחנו השחקן הראשי. כשאנו מציירים לאורך הדף אנו אומרים שהדרך שלנו ארוכה, לכן אנו מצמצמים את המקום כדי שהמטרה תהיה נגישה.

כילדים נהגנו לצייר, לשרבט או סתם לשפוך צבע על הדף וכך גם רצוי לעשות בכל מסגרת חינוכית בלתי פורמלית, בעזרת צבעי פנדה, אקריליק או גואש, הילד מוזמן לצייר ולבטא את עצמו ללא בי־קורתיות ושיפוטיות ו״לשפוך״ על הדף ככל העולה על רוחו. למה? כי הדף הוא המראה של ״האני״ בכל רגע נתון שבו אנו מתחילים לצייר והוא משקף כיצד אנו מרגישים או חווים את אותו רגע/אותו יום/אותה תקופה.

הציור מסייע לילד להביע את עצמו ולספר ״מה שלומו ?״ ברגע זה או בכלל. ילדים מעבירים מסרים באמצעות הציור שאותו הם מציירים; זו בעצם השפה שלהם שבה הם בוחרים לתקשר עם הסביבה. מציורים אלה ניתן ללמוד רבות על עולמו הרגשי של הילד, על דימוי הגוף שלו, על המקום שבו הוא תופס את עצמו בחברה ועוד. כך, במהלך חייו לומד הילד להביע את עצמו בציור תוך כדי שהוא מתפתח ומאפשר לעולם החיצוני להיכנס לפנימיותו במקביל להתחזקות מקומו החברתי ורכישת הקודים החברתיים המקובלים. לכן בציורי ילדים אנו נראה (בד״כ) התפתחות ע״פ גילו של הילד והתבגרותו.

שלבי התפתחות הציור

1. שלב השירבוט- גילאים 1.5-3.5

זהו השלב הראשוני והבסיסי שבו הילד מחזיק את הצבע ו״מקשקש״ להנאתו בלי שליטה ובהרבה צחוק וריגוש מהקווים והנקודות המופיעים על הדף הלבן. בהמשך מתחילות צורות (בעיקר עיגולים) וכתמים שהילד נותן להם שם אסוציאטיבי שהוא בוחר בעצמו.

2. השלב הטרום סכמתי – גילאים 3.5-5

תקופת מעבר לציור הסכמתי בו הילד נע בין שירבוט/קשקוש לציור מוגדר ומכוון יותר, כאשר כאן ניתן לראות את הדמות הראשונית שאותה הילד מצייר: עיגול גדול (ראש) וקווים שיוצאים ממנה ומשמעותם רגליים.

3. השלב הסכמתי – גילאים 5-8.5

״סכמה״ כלומר, תבנית. בשלב זה הילד מתחיל לצייר דמויות וחפצים בעזרת ייצוגים הנדסיים, כאשר הצורות הן מה שאנו מכירים ולימדנו את הילד: הבית בנוי מריבוע ומשולש, דמות מצטיירת כראש, גוף, ידיים ורגליים ועוד. סכמה זו משתכללת עם הגיל של הילד, אולם הילד מצייר את מה שהוא למד על העולם ולאו דווקא את מה שהוא רואה ולכן יש לעיתים עיוותים בציור כמו גדלים שונים, בית שקוף שאפשר לראות מה יש בתוכו. כמו כן, בשלב זה אין פרופורציות אלא רק ציור ע״פ גודל החשיבות, למשל: ציור של דמות של אב גדולה יותר מהבית, זה מעיד על ילד שגדל עם אב דומיננטי ומאוד מעריץ אותו.

4. השלב הטרום ריאליסטי – גילאים 8.5-11.5

בשלב זה יש יותר ניסיונות של הילד לצייר את מה שהוא קולט בחושיו, כלומר את המציאות סביבו ולכן נמצא יותר תנועה, פרופיל, עומק ונוכל לראות תיאור מדויק יותר של מציאות חייו. למשל: המכונית של אבא בחנייה, חוג הבלט עם החברות, מסיבת יום ההולדת ועוד. זה המקום שבו נראה השוני הגדול בין הילדים: ילדים עם דימוי עצמי גבוה יציירו את החוגים שבהם הם משתתפים ויציגו עצמם כמנהיגים, ילדים עם דימוי עצמי נמוך יציירו יותר את המשפחה ואת המשחק האינטימי עם החבר שאתו הם מעדיפים לבלות אחר הצהריים. בתקופה זו יש ריבוי סגנונות וחיפוש אחר דרך חדשה.

5. השלב הריאליסטי – גילאים 11.5-19

זה השלב שבו הילדים בד״כ מפסיקים לצייר או/ו להתעניין בציור, אלא אם כן הם נדרשים לצייר במסגרת כזו או אחרת. למה? כי גיל זה המוגדר ״גיל ההתבגרות״ הוא גיל רגיש וביקורתי והפער בין מה שהמתבגר יודע על העולם (וזה המון) לבין יכולת הביטוי (בכתב או בציור) יוצרים תסכול, יש להם דרך הבעה קלה יותר שהיא הדיבור וזה מה שגורם להם לעזוב את האומנות בכללה. כמובן שיש את אלה הממשיכים להשתמש בציור כדרך להבעת רגשות, אידיאות, מחשבות, חלומות וחיפוש עצמי וכן נפגוש את השונה/היצירתי/הייחודי/המשוכלל הבוחר לצייר את עולמו.

ההתפתחות בשלבי הציור הינה טבעית ועל כן חשוב מאוד להורה או למחנך/למדריך, לא להתערב ביצירה של הילד ולא להנחותו מה או איך לצייר. הימנעות ממתן הכוונה מאפשרת לילד לבטא באופן חופשי וספונטני את רגשותיו בצורה לא מילולית וכן לבטא, באמצעות הציור, את אופן ראייתו את העולם והסביבה שבה הוא חי. כמו כן, הציור הוא כלי ביטוי אישי שכל ילד זקוק לו ולכן אסור להציע לתקן את הציור שלו. רצונו של הילד הוא דחף טבעי ואם לא נתערב לו בציור הוא יצייר מה שמכתיב לו הדחף הפנימי שלו, וישקף את חוויותיו ורגשותיו בזמן נתון.

מה על ההורים לעשות כאשר הם רואים את הציור של ילדיהם בכל גיל?

1. בגיל השרבוט יש להתבונן בציור של הילד ולהקשיב לדבריו ולשמות שהוא בוחר לתת לשרבוטים שלו. זו תקופה שלא תחזור על עצמה וחשוב מאוד לתת לילד להבשיל לאט בלי לבקר את מעשיו. זכרו: המטרה שלכם היא לא לגדל ילד צייר או סופר או רקדן, אלא אנו רוצים לגדל ילד בריא בנפשו ובשל שבוחר לעצמו את דרכו בחיים ללא חשש. היצירתיות היא תכונה טבעית ועליכם לתת לה להתקיים בנפשו של הילד בכייף ובאהבה. אם אתם מאוד רוצים לדעת מה עובר על הילד, פנו לאנשי מקצוע בתחום.

2. אין צורך להגזים ועל כל קשקוש/שרבוט של הילד לתת שלל מחמאות מוגזמות כמו: ״אתה מלך״, ״אתה גאון״ או להדריך אותו כיצד לצייר. במצב אידיאלי הילדים לא ‘יודעים׳ שציור זה סמל שמייצג אובייקט .האופציה הזאת מתבררת להם במהלך ההתפתחות וכשהיא מתגלה לילד הוא חווה אותה כמו ‘קסם׳. זוהי למעשה ה״מציאות המדומה״ הכי ראשונית שיש, לכן כדאי לו לחוות את זה בעצמו במהלך התפתחותו.

3. רצוי לעודד את הילד לצייר בצורה כיפית, למשל ע״י הנחת דפים לבנים בשולחן ציור קטן שמותאם לילד עם חפיסת צבעי פנדה שלמה המונחת בהישג יד. הילד ייגש לבדו לשולחן ויצייר להנאתו. בהחלט אפשר לצייר לידו בשולחן.

4. חשוב מאוד לאפשר לילד לצייר לבד ולא ״להדריך״ אותו או ״לצייר בשבילו״. באמצעות הציור הילד חוקר את העולם, מגלה צבעים וצורות וחש שליטה במציאות, דבר המאפשר לו סיפוק עצמי. כמו כן, מדובר בהתפתחות של המוח והכנה לשפה וכתיבה (תאום יד-עין, מוטוריקה עדינה).

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

גוף ונפש

אחרי החגים שמח: איך לחזור לשגרה קצת שונה?

Published

on

זה הזמן האמיתי להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות משהו עם כל חשבונות הנפש מיום כיפור וההחלטות המטלטלות מראש השנה

"בני אדם נוטים להתייחס לעצמם כאל בני תמותה כשהם חושבים על הפחדים שלהם, וכאל בני אלמוות כשהם חושבים על התשוקות שלהם". זה הציטוט האהוב עלי של הפילוסוף האהוב עלי – סנקה: פילוסוף סטואי מלפני 2000 שנה.

ספטמבר חולף עובר לו,  החגים נגמרים, וניוזפלאש: ״אחרי החגים״ זה עכשיו (לפחות עד פסח). זה הזמן האמיתי להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות משהו עם כל חשבונות הנפש מיום כיפור וההחלטות המטלטלות מראש השנה. או לפחות לבחור מתוכם דבר אחד שנאמץ לשגרה שלנו. צעד אחד קטן, ישים ואפשרי שיוביל לשינוי הדרגתי וחיובי בחיים שלנו.   אז מה אפשר לעשות? הנה ספיישל אחרי החגים שמח ו(לא) שגרתי במיוחד.

1. שתישאר התקווה של ״לפני החגים״

בתוך השגרה העמוסה שלנו, תשמרו בבקשה על התקווה שהייתה לכם רגע לפני שהכל התחיל. אריסטו הגדיר תקווה כחלומם של אנשים ערים, ונפתלי הרץ אימבר כתב עליה איזה שיר מפורסם. במחקר שנערך בשנת 2010, חוקרים בבריטניה השוו את ההשפעה שיש לתקווה, ולגורמים נוספים כמו רמת האינטליגנציה, אישיות והישגים קודמים, על מידת ההצלחה של סטודנטים. תוצאות המחקר הראו שהתקווה ניבאה יותר מכל גורם אחר את מידת ההצלחה בלימודים.

כשאנחנו חושבים על העתיד המיטבי שלנו, אנו לומדים שיעור חשוב על מי אנחנו, ומה אנחנו רוצים להשיג. לימוד כזה משנה סדרי עדיפויות, שם דברים בפרופורציה נכונה, ומעלה את רמת השליטה בחיינו. אם תרצו לטפח את התענוג שנקרא תקווה, תוכלו לתרגל מידי יום את התרגיל שנקרא "האני המיטבי". עצמו את עיניכם ושבו בתנוחה שנוחה לכם. כעת נסו לדמיין את חייכם בעתיד. בחרו בשביל התרגיל נקודת זמן ספציפית. זו יכולה להיות נקודת זמן קרובה יחסית, כמו השנה הבאה, או רחוקה יותר, נאמר בעוד עשר שנים מהיום. דמיינו את החיים הטובים ביותר שתוכלו לייחל לעצמכם. הקפידו ליצור תמונה ויזואלית ככל הניתן ולהגיע במחשבה לכל תחומי החיים; לימודים, קריירה, זוגיות, בריאות, תחביבים והישגים. חשבו גם על עצמכם, איזה מן אדם תזכו להיות?

הימנעו מלדמיין דברים שאין להם שום סיכוי להתממש. גם מערכת יחסים נפלאה תכלול מידי פעם ויכוחים, וגם ילדים נהדרים, יאתגרו אתכם בדרכים שונות. כשנוצרה לה תמונה צבעונית ומאושרת, נסו לחשוב מה יגרום לכם להגשים אותה. מהם הצעדים שאתם צריכים לנקוט היום, מחר, בשבוע ובחודש הבא. מה עליכם לתרגל, עם מי עליכם להתייעץ ובמה תוכלו להיעזר. שאלו את עצמכם גם מהם הקשיים שעשויים להתעורר, וחשבו על דרכים להתמודד איתם כבר מהיום. אחרי שיש לכם תמונה ברורה, התחילו לכתוב. הקציבו לכך לפחות 15 דקות. הכתיבה עוזרת לנו ליצור מבנה לוגי מעבר לפנטזיות והרעיונות הערטילאיים ומאפשרת להפוך אותם לפרקטיקה.

2. לקלוע למטרה

אז איך הופכים את התקווה למשהו שהוא לא רק רצון, אלא לעשייה שלנו? איך אפשר להגביר את הסיכוי שכן נצליח עם יעדים? מחקרים פסיכולוגיים מראים דפוסים שגורמים לנו לדבוק ביעדים שלנו. פאול מאייר מסביר בספרו Attitude is Everything, חמישה מאפיינים בסיסיים שכדאי שתשימו לב אליהם כשאתם מציבים מטרות, וכמה נוח – תוכלו לזכור אותם כראשי התיבות של המילה SMART.

S SPECIFIC

המטרה חייבת להיות ספציפית. הרעיון הוא שיהיה ברור מהו היעד, לא צריך להשאיר מקום לפרשנות. מטרה ספציפית תענה על השאלות ״מה אני רוצה להשיג?״, ״מי צריך להיות מעורב בתהליך?״, ״איפה המטרה צריכה להתקיים?"

M MEASURABLE

האם המטרה ניתנת לפירוק לתת יעדים קטנים ונתונה למעקב ברור? כאשר המטרה מדידה ואפשרית לכימות, ניתן להעריך את ההתמקדמות בה בקלות.

A ATTAINABLE

על המטרה להיות מאתגרת אך ניתנת להשגה. אם המטרה קלה מידי, לא תהיה מוטיבציה להתאמץ. אם היא תהיה קשה מידי זה עשוי לגרום לך לחוש לחץ ודימוי עצמי נמוך.

R RELEVANT

על המטרה להיות חשובה עבורך. מטרה רלוונטית תדחוף אותך קדימה. כדאי גם לבדוק האם המטרה תואמת את שאר המטרות שלך? 

T   TIME-BOUND

כל העסק צריך להיות מוגבל בזמן. המרכיב הזה קריטי כדי לא לתת ליומיום הלא צפוי לדחוק את המטרות החשובות שלנו הצידה. 

3. רוצים שינוי יציב? קחו את זה לאט לאט

ברגע שמתחילים ויוצאים לדרך, הזהרו לא להתחיל חזק מידי. מחקר שעקב אחר קונים בסופר קלט תבנית ברורה: הניחו שקית עלים של נבטוטים אקראיים בעגלה ותגדילו את הסיכוי למצוא גם חבילת גלידה מונחת לידה. ובעצם, כמה שאתם יותר משתדלים להיות ״בריאים״, כך עולים הסיכויים שלכם לחטוא. זה אמנם לא קורה לנו בצורה מודעת, אך המחקר הפסיכלוגי מעמת אותנו עם האמת: כשאנחנו עושים פעולה שנתפסת כחיובית מאוד ביחד לעצמינו (כמו לאכול סלט, לא לעשן, לעשות ספורט, להתנדב), אנחנו צוברים ביטחון ומשחררים קצת את הרסן על מה שבדרך כלל אנחנו תופסים כלא כדאי (אוכל משמין, חומרים ממכרים, סקס לא בטוח, נהיגה פרועה). מאמץ גדול מידי לכיוון ״האני הטוב שלכם״ עשוי להסתיים באיזון עם ״האני הפחות טוב שלכם״.

לתופעה הזו אתם יכולים לקרוא בשמה המקצועי, ה- Licensing effect, או בתרגום קל: אפקט האישור העצמי. זהו האישור הלא מודע שאתם מעניקים לעצמכם כדי לחטוא אחרי השתדלות מאומצת. הוגי התופעה, פרופסור אוזמה קאהן וראבי דהאר, מסבירים את זה ברור: יש לנו תדמית יציבה למדי של מי שאנחנו. כשאחת ההחלטות שאני מקבלת מתרחקת יותר מידי מהתפיסה שלי את עצמי, באופן אוטומטי אני אפצה על זה בפעילות משלימה.

אז איך נצא מהמטוטלת הזו, אל עבר התקדמות? נתמקד באורח חיים בריא, בבנייה איטית ויציבה של הרגלים במקום ב״מהפך״. ככה לא נרגיש צורך ״לפצות״ את עצמנו כל הזמן. 

אז במקום להתעסק במשמעת, צרו טקס

במקום להתעסק במשמעת עצמית, שלבו טקסים ברורים. טקס זו התנהגות מוגדרת ומדויקת. אנחנו יודעים איך לעשות אותה, מתי לעשות אותה ומה זה בדיוק אומר לעשות אותה. כשאנחנו בוחרים זמן ברור וקבוע להרגל החדש שאנחנו יוצרים, אנחנו לא צריכים להתאמץ, להתלבט ולבזבז אנרגיה על מתי נעשה אותו. הרעיון הוא להפוך התנהגויות בחיים שלנו לאוטומטיות, כך שלא נצטרך לשבור עליהן את הראש ולדחות אותך לשנה הבאה. לא תמיד קל ליזום את הטקס, אבל חובה שיהיה קל לקיים אותו. אחרת, אפקט האישור העצמי בדרך אליך.  

היו סקרנים 

ובסופו של דבר, האם ידעתם שתשומת לב, וגישה סקרנית יכולות לעשות את מה שסדנת הגמילה מסיגריות, הדיאטנית והיומן לא הצליחו? החוקר ג'דסון ברואר בחן את ההשפעה של תרגול מודעות וקשב. הוא לקח אנשים שניסו להפסיק לעשן ונכשלו, ובחן האם ההנחיה הסתמית לכאורה: "שימו לב מה אתם עושים" תוכל לגרום להם לוותר על חפיסת הסיגריות שלהם. ג'דסון לא אסר את העישון, להפך, הוא עודד את הנבדקים שלו להתנהג כרגיל. הוא רק הוסיף בחיוך: "כשאתם מעשנים, היו סקרנים לגבי חווית העישון שלכם". תוצאות הניסוי היו מפתיעות במיוחד. אחת הנבדקות הצהירה שגילתה לפתע שלסיגריה יש ריח של גבינה סרוחה, וטעם של תרופה מרה. אותה גברת- מממנת- מרלברו- במשך- שנים, הריחה את מה שהיה מתחת לאף שלה כל הזמן.

גם אם אתם לא מעשנים, תוכלו להשתמש בגישה הסקרנית בפעם הבאה בה תרגישו דחף לבדוק את המייל כשאתם משועממים, או כשאתם צריכים הסחת דעת. תוכלו לגלות סקרנות גם לתופעה החברתית המסוכנת של בדיקת טקסטים בזמן הנהיגה או לקושי לעמוד במטרה הקטנה שלכם. כשתיתקלו בעוד דחף ישן, נסו להיות סקרנים ולשאול מה קורה לי כרגע? ואולי להצליח לשחרר. 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות