Connect with us

טיולים

פספורט: חופשה היסטורית בארץ-מולדת

Published

on

מספר ימים לפני פרוץ חגיגות העצמאות למדינת ישראל, קיימתי דיון קצר עם עצמי והגעתי למסקנה שאת חגיגות ה־70 אני חייב לחגוג ב"ארצי מולדתי"…

לאחר שעות רבות של טיסה שלא נגמרת נחתתי בשדה התעופה על שמו של ראש ממשלתנו הראשון, דוד בן גוריון. משם לטקס ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בקיבוץ בו נולדתי; ולמחרת לטקס המרגש על הר הרצל בירושלים. את מרבית האמנים שהופיעו שם כמו גם את בימאי הטקס רן צחור אני מכיר אישית וזה רק העצים את ההתרגשות מהמעמד, מגודל ההפקה וגם מתוכנה. בהחלט אירוע היסטורי שהצדיק כמובן את ההחלטה לנסוע במיוחד לארץ.

את הערב החגיגי הזה סיימתי בארוחת לילה הכי ישראלית שיש, במזנון המפורסם של אייל שני בפינת הרחובות דיזינגוף ואבן גבירול בתל אביב. אם עדיין לא אכלתם שם, תקפידו לעשות זאת בביקור הבא שלכם בארץ. אל תצפו לישיבה רומנטית סביב שולחנות. זאת תוכלו לעשות ב"מלכה", המסעדה החדשה של אייל, "משורר האוכל" והשף הישראלי הכי מקורי.

"מלכה" נפתחה בקומת הקרקע של בית אסיה. ב"מזנון", שסניף גדול שלו זוכה להצלחה גם בניו יורק, מגישים תפריט מקורי של מנות גורמה ב…פיתה! מלוות במוזיקה בווליום גבוהה, צייסרים ווהרבה אווירה. חוויה ישראלית מקורית!

ירושלים על ראש שמחתנו

במוצאי יום העצמאות הצטרפתי לאלפי חוגגים שמלאו את דרך נמיר בתל אביב לחזות בתהלוכה ססגונית של מייצגי תאורה, רקדנים וזמרים, שהופיעו מעל גבי משאיות פתוחות ובמות נעות, והכל בסימן שירים וריקודים של 70 שנות המדינה.

לאחר ארבעה  ימים של חגיגות, מנגלים ומפגשים עם משפחה וחברים החלטנו להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו ולעלות לבירה הנצחית לבלות כמה ימים של בילוי באתרים ההיסטורים של העיר.

לא ארחיב כאן על מסלולי טיולים בירושלים, תוכלו למצוא מידע רב באתרי האינטרנט השונים כמו www.tiuli.com וזה תלוי כמובן בהרכב הקבוצה ואו המשפחה ומספר הימים שלרשותכם. אבל אני בהחלט ממליץ על סיור במערות הכותל ובמוזיאון ווילסון הנמצא בכניסה למתחם הכותל לייד שער האשפתות.

הסיור במנהרות הכותל אורך כשעה ומלווה במדריך מקצועי. רצוי לרכוש כרטיסים מראש באתר הכותל www.thekotel.org

אפילו הציניים שביניכם שלא ממש מאמינים ב"סלע קיומנו" וכור מחצבתנו, יתקשו שלא להתפעל מהעוצמה של האבנים הענקיות ליידן עובר המסלול של מנהרות הכותל.

בסרטון הקצר שמוקרן בראשית הסיור תקבלו שוב את ההסבר על פלא בנייתו וגודלו העצום של בית המקדש השני שנבנה ע"י המלך הרדוס.המבקר הממוצע ממש מתקשה להבין כיצד הרימו אבנים במשקל של מאות טונות וגם…איך הצליחו הרומאים לנתץ ולהרוס מבנה ענק שכזה. אבל זו עובדה הסטורית וכל שנשאר לנו לעשות זה לוודא שזה לא יקרה שוב… וכנראה שהתמנת פתקא בכותל לא ממש תספיק…

עוד מקום ששווה ביקור היא מערת צדקיהו שנמצאת מתחת לחומות העיר העתיקה בסמוך לשער שכם.

במערה מתקיימים ארועי תרבות והופעות של אומנים שונים באוירה מאוד רומנטית לאורם של כ 1000 נרות שמפוזרים בכל רחבי המערה.

www.facebook.com/zedekiyahucaveevents

ואם ברומנטיקה מדובר הרי שגם לירושלים הגיעה אופנת מלונות הבוטיק והם פזורים באזורי העיר השונים, כל אחד בסגנונו המיוחד וברמת מחירים תואמת. אנחנו בחרנו במלון בוטיק שמאחוריו  סיפור רומנטי  מאוד שהתרחש בירושלים בשנות ה-20 של המאה שעברה.

מלון בוטיק אלגרה – עין כרם

המבנה המקורי של המלון היה בעצם ביתם הפרטי של אלגרה בלו ובעלה ג'אבר רחיל, שחיו בו בשנות ה-20 של המאה הקודמת. אלגרה הייתה יהודייה כשרה מבית מסורתי וג'אבר היה ערבי נוצרי בן למשפחה אמידה. בני הזוג המאוהב ברחו מבתיהם והתחתנו בסתר למורת רוחם של הוריהם. רק כשנולד להם בנם הבכור החליט אבי החתן לבנות להם בית מרווח. סיפור האהבה הזה היה כה יוצא דופן, עד שהבית שבו גרו נקרא בפי המקומיים "בית היהודייה". הסוף של סיפור "רומיאו ויוליה" הירושלמים היה עצוב והם נאלצו לעזוב את הארץ ולהגר לאירופה.

כמאה שנים מאוחר יותר רכשו את המבנה שני יזמים צעירים בוגרי בצלאל, והחליטו להפוך אותו למלון בוטיק. בהשקעה של 6 מיליון שקלים הם שיפצו את המבנה והקימו בו שבע סוויטות שבהן אמבטיות שיש גדולות, מיטות זוגיות הבנויות בתוך נישות אבן, טלוויזיות LCD, מיני-ברים ופינות קריאה הצופות אל הבוסתן בחצר הפנימית. במזג אוויר יפה שווה לעלות לגג המלון עם כוס יין וגבינות מקומיות ולהנות מנוף פסטוראלי של עין כרם על הכנסיות והמנזרים שמנציחים את מקום הולדתו של יוחנן המטביל.

מלון אלגרה בעין כרם. רומיאו ויוליה נוסח המזה"ת

כנסייה נוספת שזוכה להרבה מבקרים היא "כנסיית הביקור" שלפי אמונתם של הנוצרים, עצרו בה הוריו של ישו בדרכם מנצרת לבית לחם שם הוא נולד. במלון מוצגות יצירות אומנות עכשוית דבר ש מתחבר לאווירה האומנותית של עין כרם בה השתכנו מאז הקמת המדינה אומנים ירושלמים שמציגים את יצירותיהם בגלריות הפזורות בשכונה.

אטרקציה נוספת במלון אלגרה הינו החלל המרכזי של המלון בו ממוקם מטבח פתוח הפונה לעבר אזור המסעדה של המלון. בשעות הערב מבשל שם השף ירון וינקלר ארוחת ערב אישית לאורחי המלון באווירה משפחתית בלתי אמצעית שמאפשרת גם להנות ממטעמיו של השף וגם להחליף רשמים וחוויות עם האורחים האחרים במלון.

ארוחת הבוקר שכלולה במחיר החדר גם היא עשירה, מקורית ומוכנת ע"י השף  מתוצרת חקלאית שגדלה באזור הרי ירושלים. www.hotelalegra.co.il

מלון בוטיק מרקט האוס – יפו

החדרים קטנים אבל מרשימים

כיאה ל"חופשה הסטורית" הגענו לעיר שנחשבת לעתיקה ביותר בישראל. כל אלו שאמרו ירושלים, טעיתם… על פי ממצאים ארכיאולוגים ישנן עדויות לישוב ביפו בן כמעט 4000 שנה, כ-1000 יותר מירושלים הבירה.

אם לא ביקרתם ביפו לאחרונה מצפה לכם חוויה מיוחדת, בעיקר באזור שוק הפשפשים שהתמלא בעשרות מסעדות בתי קפה וברים שבשעות הערב מתמלאים בסועדים ומוסיקה ערנית ומשווים לאזור כולו אווירה של מסיבה אחת גדולה.

אם בא לכם להשאר באווירת האזור ולהתחבר ליפו העתיקה. תזמינו חדר במלון בוטיק "מרקט האוס" הנמצא בסמוך לשוק הפשפשים צמוד ל"מירפאה" של ד"ר שקשוקה ברחוב המוביל לכיכר השעון המפורסמת.

המלון כולל 44 חדרים, קצת קטנים, אבל מה זה חשוב כשאתה נכנס ומתיישב בלובי מעוצב בטוב טעם ומוריד מבטך לריצפת הזכוכית ממנה נשקפים שרידים של קפלה ביזנטית מהמאה ה7 לספירה… אתה נמצא בתוך מבנה עם הסטוריה של יותר מ-1200 שנים!

בנוסף לעיצוב המוקפד של הלובי והחדרים עצמם, מציע המלון ברמת 4 כוכבים גם אופניים לטיול בסביבה ומגבות לאלו מבניכם שיחליטו לרדת לחוף ימה של יפו מעברה השני של כיכר השעון.

בבוקר מגישים במלון ארוחת בוקר עשירה כמייטב המסורת של המלונות בארץ ובצהריים אני מציע לכם לתפוס שולחן אצל פרגי, הטריפוליטאית שמגישה תבשילים ביתיים שיגרמו לחברים שהשארתם מעבר לים לקנא בכם עוד יותר… בתאבון!

טיולים

ויוה מקסיקו!

Published

on

מפגש עם מרסלה סלריו, הקונסולית המקסיקנית החדשה בלוס אנג'לס, החולשת על 180 עובדים ומטפלת במיליוני בני אדם, וגם משחזרת חוויות מתקופת שירותה הדיפלומטי בישראל ולימודיה במרכז הבינתומי בהרצליה

האם האדם עושה את התפקיד או התפקיד את האדם? סגנית השגריר של מקסיקו בישראל סיימה את תפקידה בארץ הקודש. היא מספרת שלפני שקיבלה את התפקיד, ניסו לשכנע אותה במלוא המרץ והכוונה שלא לנסוע לארץ. ״זה אזור מסוכן, מדוע את צריכה את זה?״ נאמר לה. מסתבר שלא דובים ולא יער, והתקופה בארץ היתה עבורה מלאת עשיה ומשמעות. היא אפילו הספיקה ללמוד בבינתחומי ע״ש רקנטי בהרצליה, כתוספת לתארים המתקדמים שכבר באמתחתה משפטים, דיפלומטיה ובטחון לאומי). היא דוברת מספר שפות ובעברה גם לימדה משפט בינלאומי. היא משרתת בשרות החוץ של מקסיכו מאז שנות התשעים – הן במשרד החוץ בתפקידים בכירים והן במשימות בחו״ל, ובהן בארה״ב בוושינגטון, ניו יורק וסן דייגו, בבלגיה ובאחוד הארופי, בישראל ועתה חזרה בארה״ב.

אדם ממשיך מחיל לחיל. גם לנו היתה כאן קונסולית שאמונה היתה על דיפלומטיה ציבורית והמשיכה – מרגע אחד למשנהו, למגינת לבו של סגן הקונכ״ל דאז – להיות סגנית השגריר בהודו.

ומדוע מזכיר אני דוקא דיפלומטית-אישה? שכן למדינת ישראל לא היתה דיפלומטית בכירה אישה, לא בחוף המערבי ולא בוושינגטון הבירה. אולי בעתיד תעלנה נשים לדרגה גבוהה יותר מזו המתאפשרת להן בזמן זה אולי בעתיד גם תהיה לארה״ב נשיאה.

אם מחצית האוכלוסיה, לערך, הוא נשים, מדוע מספרן בקרב הדיפלומטים (ונבחרי הציבור גם כן) כה זעום? דווקא למדינת ישראל היתה מנהיגה-אישה, גולדה גרין-מאיר. הגיע הזמן שתהיינה מנהיגות נוספות בעלות שיעור קומה. דווקא בארה״ב תחת הנשיא אובמה היה מספר לא מבוטל של שגרירות-נשים, וטוב שכך.

חזרה סגנית השגריר למקסיקו וקיבלה את תפקידה הבא, נשלחה היא לריכוז האוכלוסיה המקסיקנית הגדול ביותר מחוץ למקסיקו סיטי, קרי ללוס אנג׳לס.

השגרירה מרסלה סלריו יכולה להתגאות בהשג הבא: זו הפעם השניה ב-133 שנים שאישה מכהנת כדיפלומטית הבכירה ביותר של מקסיקו בחוף המערבי, וודאי שיש דברים בגו.

הקונסוליה המקסיקנית נותנת מענה מקומי למיליונים רבים מאד של אזרחי מקסיקו החיים כאן בצורה חוקית ולא חוקית. בקונסוליה מועסקים כ-180 עובדים, בהם כעשרים דיפלומטים. בין למעלה ממאה הנציגויות הזרות בלוס אנג׳לס, הקונסוליה המקסיקנית גדולה מאד. ועתה על הכל אחראית אישה. מספרת אחת מעובדות הקונסוליה, על זוג המגיע לשער גן עדן, ומכריזים עליהם. עבר רחש בין המתגודדים שם בשער, ״שגריר מקסיקו הגיע.״ מסתכל המשגיח על הבעל ואומר ״כבוד השגריר, הנך מוזמן לראש התור.״ ״לא,״ מתקנים אותו מיד, ״הוא לא השגריר. הוא בעלה של השגרירה!״

אנחנו מרגישים מיד שנושבת רוח חדשה. בקבלת פנים פרטית, השגרירה נואמת באנגלית, אף לא מילה בספרדית (למרות שכל המוזמנים, למעט שנים, דוברי ספרדית). היא גם מקפידה לזכור את כל השמות, וכך בהמשך הערב, כל אחד ואחת מרגישים כאילו ההיכרות היא רבת שנים. חשוב לא פחות שיום למחרת יש המשך. השגרירה עצמה כותבת, וכך מתהדק הקשר שנוצר לו
ביום האתמול.

עד כמה גישה זו רעננה ונכונה. כמה פעמים נפגש אדם עם דיפלומטים המייצגים אותו, ואלו מרגישים את עצמם חשובים כל כך, כאילו האדם אמור לשרתם ולא להפך. ואילו פה, הדיפלומטית הבכירה ביותר של מדינתה בונה גשרים, מהמסד עד הטפחות. מומלץ מאוד ללמוד, אלא שאנשים בגיל מסוים (וביוחד אלו המשוכנעים שהם יודעים הכל ויודעים יותר טוב מכל אחד אחר) לא ניתנים לשינוי וחבל על המאמץ. עדיין, טוב להתפעל ממה שרואות עינינו, ועוד נכונים לנו גדולות ונצורות.

סגל דיפלומטי רב ומגוון חי בעיר לוס אנג׳לס. כאמור, למעלה ממאה נציגויות שונות. נציגות היא למעשה בבואה של העומד (או העומדת) בראשה. נוכחנו זאת כולנו במשך חמש שנות כהונתו של דיויד סיגל כדיפלומט הבכיר ביותר של ישראל בחוף המערבי. לא היה דיפלומט בהא הידיעה טוב ממנו משך יובל שנים. את מה שהוא עשה, אותו חריש עמוק בשטח, אותם יחסים שיצר ובנה וטיפח ופרויקטים והסכמים שקידם וחתם, ניתן להרגיש עד עצם היום הזה – לא נס ליחם. יתרה מכך, אותם שתילים ששתל גבהו, חזקו והתרחבו, והיום הם נותנים פירות.

דוגמא למופת יש למדינת ישראל, ועתה נראה שיש תחרות ממקסיקו. נמשיך לעדכן אותך הקורא ואת עצמנו, האם הציפיה תעמוד במבחן המציאות. בדבר אחד אני בטוח – התחלה כזו כבר מזמן לא חוויתי. וכנראה לא בכדי שרתה השגרירה בישראל קודם הגעתה ללוס אנג׳לס. כבר בקבלת הפנים קידמו אותה בעברית ב״שלום״ נחרץ!

bussel@m.com: לתגובות

המשך לקרוא

טיולים

מרקש אקספרס

Published

on

אבא שלי נולד במרקש. לסבא שלי היה דוכן ספינג' בשוק. יותר מזה לא ידעתי" הקומיקאית הדר לוי נסעה למרוקו עם אביה ואחיה במסגרת סדרת הטלוויזיה "טיול שורשים" הם התרגשו למצוא את בית המשפחה, נסעו לכפר שבו גדלה סבתא שלה בהרי האטלס וגילו את קברי האחיות התינוקות של אביה

כשהגיע הטלפון ושאלו אם אני רוצה לטוס למרוקו במסגרת הסדרה "טיול שורשים", התשובה היתה ברורה. אני, שחושבת הרבה על כל דבר, שמתלבטת לפני כל פרויקט, אמרתי מייד ובלי היסוס – "כן". זה היה סוף־סוף כן. לא "האח הגדול", לא ביקיני, לא לשוטט בעולם במדי כדורגל. סוף־סוף תוכנית שאני פשוט משתוקקת לעשות. מרוקו. מסוג החלומות שאתה רוצה להגשים, אבל הגיל, והילדים, והעבודה. ואתה אומר, "לא משנה, זה כבר לא יקרה".

אני לא כל כך יודעת מה מושך אותי במקום הזה. בלי שהייתי בו מעולם, אני מייד מרגישה משהו. שמש. חום. צהוב. צבעוני. מעניין. ובצורה לא מובנת, אלה גם השורשים שלי. מה יכול להיות יותר מושלם מזה?

לפני המסע התבקשנו לאסוף כמה שיותר תמונות ומסמכים על המשפחה שלנו. קשה היה לאתר מסמכים. אפילו תמונות לא היו. בואו נתחיל מזה שלאבא שלי, דוד, אין אפילו תאריך לידה מדויק. כלומר, יש לו, 1 בינואר, בדיוק כמו של חמשת האחים שלו, שעלו לארץ. עוד שני אחים נולדו בישראל, ולהם כבר יש תאריך מדויק.

למרוקו, הבנתי כמה זה פילוסופי: אין ערך לגיל, כי אין לו משמעות. כי המוות אורב בכל פינה, אתה יכול למות גם כשאתה מבוגר וגם כשאתה תינוק, ולכן לא חשוב כמה שנים אתה כבר חי, אלא רק שאתה חי את החיים. זאת בעצם הזכות הגדולה.

אבא שלי עלה ממרוקו כשהיה בן שנה, ולמרות זאת תמיד אמר שבמרוקו היה להם טוב. ואני תמיד צחקתי, "איך אתה יודע? אתה זוכר משהו מגיל שנה?". אבל לנוסטלגיה אין גיל.

ניסיתי לעשות תחקיר. מצאתי כמה תעודות ותמונה אחת של סבא שלי, יוסף לוי, עומד בדוכן הספינג' שלו עם עוד מישהו לבוש מדים לבנים. התמונה הזאת תלויה בסלון בבית של הוריי, והיא היחידה שיש לנו. לצופית גרנט יש יותר מזה. הלכתי לדודים של אבא שלי, האחרונים מהמשפחה שנולדו שם ועדיין זוכרים. הם עמוסי זיכרונות, עם פרטים מאוד מדויקים, אבל לא לפי הסטנדרטים המקובלים. חביב פרץ, דוד של אבא שלי, בן 80 פלוס, אמר שהבית של המשפחה היה במרקש, "בתוך סמטת רחוב קטנה בשוק, ליד דוכן של ספינג'". לפני זה הם גרו בכפר בשם ֶזרקטֶ ן בהרי האטלס, בבית שנמצא ליד "סלע ענקי, גבוה־גבוה".

הוא נתן לי הוראות איך להגיע לקבר של הדודות שלי, אחיות של אבא שלי: "תעמדי עם הגב לעיר ועם הפנים להרי האטלס, את פונה ימינה, ושם תראי את זה". צחקתי, כמובן. אילו תיאורים אלה? הייתי בטוחה שאין להם שום אחיזה במציאות. רק אחר כך התברר לי שיש, ועוד איך. כי בהיעדר מסמכים, האינטואיציה והזיכרון חזקים יותר מכל נייר. לאט־לאט התחילו הפיקסלים להתחבר לכדי תמונה אחת, מאוד מעורפלת, של החיים שלהם שם, שעליהם לא ידעתי.

נסעתי למרוקו כמעט בלי ידיעה מה אני מחפשת ומה אמצא. כדי לא להתאכזב, החלטתי שלמסע הזה אני יוצאת כדי לספוג, לא לחפש עקבות, והחלטתי לתת לשמש של מרקש לעשות בי את מעשיה. כי זיכרון הוא לא בהכרח מקום, הוא הרבה פעמים רק איזה ריח, או טעם, או שיר. לא תמיד משהו שאפשר לתייק.

נסעתי עם אבא שלי היקר והאהוב, שאני עפר לרגליו, שהפך אותי לכל מה שאני, שהיה לי כל חיי השראה של פריצת דרך והגשמת חלומות, ועם אחי הקטן יוסי, שלמעשה מנהל את הקריירה שלי בשבע השנים האחרונות. האיש שיצר איתי את מופע הסטנד־אפ שלי. ואיזו הזדמנות נפלאה זאת להחזיר להם טובה ולספק לנו חוויה מרגשת. איזו מתנה נהדרת. רק שלא יעלו לי על העצבים. בכל זאת, שבוע שלם במרוקו, ביחד. לא פשוט.

מטרת המסע היתה למצוא את השורשים. את הבית. כמעט כל חיינו אנחנו מתעסקים בבית – בונים אותו, בורחים ממנו, ואז מחפשים אותו כל שאר הזמן. מבחינתי לא היתה אף פעם שאלה: הבית שלי הוא כאן, בישראל, שטופת השמש והחום. השפה, הנופים, האוכל, הכל פה שלי, כאילו נבנה עבורי, למידותיי. בבית לא דיברו הרבה על מרוקו. בניגוד לבדיחה הרווחת, שכולם עבדו אצל המלך, לנו לא היתה המיתולוגיה הזאת. המבטא המרוקאי נכח בחיי, גם אורח החיים והאוכל, אבל סיפורים על מרוקו לא שמעתי. הכל היה כאן ועכשיו. לקנות דירה, ללמוד, להסתדר, להצליח.

איפשהו בין כל הדברים האלה, מרוקו היתה עבורי חלום קסום. משהו בה משך אותי תמיד: מה קורה במדינה הזאת, שהמשפחה שלי באה ממנה. אבל תמיד אמרתי לעצמי שזה לא מקום שנוסעים אליו לארבעה לילות, זו לא קפריסין או רודוס. כבר ויתרתי על החלום הזה, עד שהגיעה ההצעה מהטלוויזיה. והנה אני על המטוס, עם אבא שלי ואח שלי וכמה תמונות ומסמכים, והתרגשות גדולה.

אנחנו נוחתים במרקש, העיר שראיתי בכל כך הרבה תוכניות תיירות ובישול, וכבר אני מרגישה משהו אחר. אנרגיה מדהימה של מקום. כולם נראים לי מוכרים, כמעט משפחה. אפילו המנקה בשדה התעופה נראית כמו סבתא שלי. יפה כאן, צבעוני. הבנייה שטוחה, אין מגדלים, כך שאפשר לראות שמיים, וברקע את הרי האטלס. כל הבתים ורודים. מרוקו היא מדינה שהערים בה בנויות בצבעים: יש עיר לבנה, קזבלנקה, ועיר כחולה, שיפשוואן, ומרקש היא העיר הוורודה. איזו חשיבה יצירתית, חשיבה של חושים. לא רק של נדל"ן.

יש המון יופי במרקש. אני אומרת לאח שלי שבאופן מוזר, אני מרגישה כאן בבית. "ברור", הוא צוחק, "כולם כאן נראים בית־שאנים". וזאת באמת התחושה. הנה יניב ביטון, והנה ליאור פרץ, והנה דודי אלמקייס. כל החברים שהרכיבו את נוף ילדותי נמצאים פה. אותם תווי פנים, אותו חיוך.

בבוקר אנחנו נוסעים למלאח, שכונת היהודים, שכמובן מוקמה במקום הכי טוב בעיר, מרכז העיר, ליד השוק. אף שהשעה 9 בבוקר, בחוץ עדיין חושך. השמש עולה מאוחר במרקש. עכשיו אני מבינה למה התכוונו במשפחה כשסיפרו לי שסבא שלי היה פותח את הדוכן שלו בחושך. אני דמיינתי השכמה הרואית ב־4 בבוקר.

בעזרת קובי יפרח, המדריך שלנו, אנחנו מגיעים לבית הכנסת היהודי, שקיים משנת 1492, שנת גירוש ספרד, ונקרא סלאת אל־עזמה – בית הכנסת של המגורשים. בית הכנסת הוא מבנה מהמם עם חצר פנימית, ובתוכה עץ לימון. יש גם מטבח ומישהי שמכינה תה ועוגיות וארוחת בוקר למתפללים. פתאום בית כנסת מקבל עבורי מראה מזמין, משפחתי, יפה, נעים, אוהב ולא מכריח, לא מקום שאתה רק מחכה שהזמן יעבור כדי להגיע הביתה לאכול ולהתחיל את הקידוש.

אבא שלי מתפלל, ויוסי מניח תפילין. אני מתבוננת בהם מעזרת הנשים שלמעלה. הסידורים, ארון התפילה, הכל נראה כמו בבית. אחד היתרונות של להיות אישה בבית הכנסת הוא שאפשר לחתוך מתי שמתחשק, וזה מה שאני עושה. יורדת למטה לפטפט עם סעדה הטבחית. אני מחרטטת במבטא מרוקאי, והיא עונה לי בחרטוט משלה. תאמינו לי, הרבה דיאלוגים בחיי היו פחות מובנים מזה.

הקהילה היהודית בעיר, בהובלת קובי יפרח, הקימה בבית הכנסת מעין מוזיאון של הקהילה, עם תמונות ומסמכים שתלויים לראווה על קירות בית הכנסת. אנחנו עוברים תמונה־תמונה ושומעים הסברים מאייזיק יצחק) אוחיון, מאחרוני היהודים בעיר. אז, משום מקום, אנחנו נתקלים פתאום בתמונה מוכרת: סבא שלי עומד בדוכן הספינג' שלו. כן, התמונה האלמותית שתלויה בבית הוריי, ששוכפלה על ידי הקהילה היהודית ונתלתה כאן.

אבא שלי מתרגש עד דמעות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אני בשוק, עדיין מעבדת, אבל הוא נותן לרגש לצאת ואומר: "אני מרגיש שייך, אני מרגיש שייך. זה לא סתם. אני חלק ממשהו". כאילו חיכה כל חייו לרגע הזה, שמשהו כל כך פרטי מקבל פתאום הכרה. שכל הסיפורים האלה, שעליהם גדל, על דוכן הספינג' של אבא שלו, לא היו סתם. ברגע אחד אבא שלי מקבל משמעות גם לחייו שלו.

לא היה לי מושג שהוא מרגיש חוסר שייכות. הוא תמיד היה האבא החזק, היודע, לא ידעתי שהוא מרגיש תלוש. שהוא צריך סגירת מעגל משלו. והנה התמונה הזאת, שתלויה במוזיאון, מוציאה ממנו את הילד. ילד שמגלה שלאבא שלו היו חיים עשירים. במיוחד לאבא שלו, יוסף לוי, שבמונחים של אז היה כוכב מסדר הגודל של מרגי. כולם אכלו ספינג'. כולם הכירו אותו.

עברו רק שלוש שעות, אבל שלוש שעות כל כך משמעותיות. אנחנו יוצאים מבית הכנסת ומנסים למצוא את הבית שבו נולד אבא. הרבה סיפורים סיפרו לי הדודים שלו המזדקנים, חביב וחנניה, שניהם ממגדל העמק, אבל אני לא חושבת שיש סיכוי למצוא פה "משק גדול עם חיות וחמורים ותרנגולים". אנחנו מוציאים את הטלפון ועושים שיחת וידאו עם דוד חנניה. חנניה פרץ, האח הצעיר של חביב, אחיה של סבתא שלי, שמחה לוי. שיחת הווידאו הזאת כל כך קומית, שאני לא יכולה להסביר. אנחנו באמצע מרקש, והוא על הספה שלו במגדל העמק, נותן לנו הוראות. "תלכו ישר, תפנו ימינה. תראו פונדק. הנה, זה זה!" הלסת שלי נשמטת. אני כבר לא צוחקת. הוא צדק. זה זה.

המקום הוא באמת פונדק כמו בסרטים. המון חדרים, שתי קומות וחצר פנימית גדולה. כולם חיו כאן, משפחה מורחבת בחיי קהילה משותפים. פתאום אני מבינה למה אבא שלי כל כך אוהב שאנחנו, הילדים שלו, ישנים על מזרנים בסלון.

זה הבית שאבא שלי נולד בו, ועכשיו החיים שלו הם לא רק זיכרון של שברי מילים. הם מציאות. הפונדק עובר עכשיו שיפוץ, הוא מלא פועלים שמשקמים את החדרים. קובי מסביר לנו שעומדים לעשות פה בתי מלאכה לאמנים, וכולם יפנו לחצר מרכזית, והכל בסגנון ירושלמי־יפואי כזה. "זה היה הבית שלי", אומר אבא שלי במרוקאית, והפועלים מהנהנים. גם הם בטח מתים לחזור
כבר הביתה.

בקומה השנייה יש עוד חדרים, ריקים ומצוחצחים, אבל מסתירים בתוכם חיים עשירים. אבא שלי כבר מדריך אותנו בעצמו. "כאן בטח גר חנניה, וכאן מסעוד, וכאן חביב, וכאן וכאן וכאן". בקומה השלישית גג ענקי, לבן, צופה לכל המלאח, הרובע היהודי של מרקש. הלב שלי מתרחב. המראה הזה של בטון לבן, ביחד עם השמש החזקה של מרקש, פותח את החושים. אני, אבא ויוסי עומדים על הגג ונושמים את האוויר.

״איך מאמא קראה לך כשהיית ילד?" אני שואלת את אבא שלי. מאמא היה הכינוי של סבתא שלי, שמחה.

״ביישו", הוא אומר, ואני צועקת לו: "ביישו, תעלה הביתה!". הוא צוחק.

הולכים לבית העלמין היהודי, מרחק מאה מטר מהמלאח. כן, קרוב, לא בית עלמין שמרוחק מהעיר אלא אחד שנמצא ממש בתוך חיי הקהילה, כאילו כדי לסמל שמוות הוא חלק מהחיים. בבית העלמין הזה קבורות כנראה האחיות של אבא שלי.

הסיפור שעבר במשפחה הוא שהיו לו שתי אחיות תינוקות, שנפטרו בזו אחר זו. אף אחד לא דיבר על זה, מעולם גם לא היה לו האומץ לשאול את אמא שלו מה באמת קרה. שמחה לוי, לבית פרץ, היתה אישה חזקה שלא התעסקה בעבר. מעולם לא היה אפשר לדבר איתה על מרוקו או על חייה. מבחינתה, מה שהיה היה, צריך להמשיך הלאה. בתחקיר לקראת המסע, הדודים שלי אישרו את הסיפור. אכן, היו שתי בנות, שנפטרו כל אחת בגיל שנה, באותן נסיבות – מגפת הטיפוס. מצמרר. חביב אמר שכאשר אהיה עם הפנים לאטלס, אלך כמה צעדים ואראה קבר עם חצי בלטה עליו, וזה הקבר של אחת האחיות.

בית העלמין מרהיב ביופיו. הרי האטלס ברקע, אדומים, חומים, וכל הקברים בצבע לבן, נטולי שמות. פתאום אני מבינה שאני באפריקה. הכל נראה אפריקני, שבטי, שורשי. אנחנו עוקבים אחרי ההנחיות שנתן חביב, שצריך להיות עם הפנים להרים ולחפש קבר שעליו חצי בלטה. רואים את הרי האטלס לפנינו, צועדים כמה צעדים, והנה קבר ועליו חצי בלטה. היחיד מבין כל הקברים שיש עליו חצי בלטה. אנחנו ללא מילים. הייתכן?

נעמדים ליד הקבר, בלי להגיד מילה. אני רואה את ההתרגשות על הפנים של אבא שלי. לא יכולה לשבור את האווירה בבדיחה, זה לא מתאים הפעם. אבא שובר את השקט ואומר, "נקרא קדיש". מתחיל לדקלם יתגדל ויתקדש שמיה רבא". אבא שלי על קבר אחותו הקטנה בת השנה, שאותה מעולם לא הכיר וכמעט לא ידע שהיתה קיימת בכלל. אני בוכה בלב, נדמה לי שכולנו בוכים בלב, לא מבינים את גודל המעמד. אני לא מאמינה שאני חווה סגירה
של סיפור. איזו זכות זאת.

אני חושבת על סבתא שלי, שאיבדה שתי תינוקות והמשיכה ללדת ילדים, שמונה היו לה, ועלתה לארץ והחזיקה משפחה. כמה כוח צריך בשביל זה. איזו אמונה חזקה בחיים. פתאום היא לא רק סבתא שלי. היא אישה ככל הנשים, אנושית, וגם נערצת. כנראה האישה המצחיקה והחזקה, שגדלתי אצלה בסלון, הסתירה עמוק בלב כאב ענקי.

סבתא שמחה לא היתה סבתא רגילה. היא היתה אישה מאוד מיוחדת. חזקה, לא פוחדת לפתוח את הפה, אומרת תמיד מה שהיא חושבת. אם מישהו לא בא לה טוב, היתה אומרת לו, "יאללה, לך הביתה שלך", גם כשזה היה הבן שלה. היא לא אהבה זקנים ולא מחלות. אהבה לדבר על צעירים. תמיד שאלה אותי אם יש לי חבר ואם יש לי חברות. היא היתה דתייה, אבל מסוג אחר. כזאת שרואה טלוויזיה בשבת, מדליקה אורות (ובעיקר מכבה אותם) וחיה איך שבא לה. "מאמא", קראנו לה. אני זוכרת שבתור ילדה הרגשתי מאוד שונה מכל הסביבה שלי. הרבה פעמים התביישתי. התביישתי להגיד "מאמא". התביישתי שסבתא שלי היא לא אחת כזאת שמעמידה אלף סירים, כאילו לא בסטנדרט של הסבתות בבית שאן. היום אני מבינה עד כמה היא היתה גדולה מהחיים, עד כמה אין במה להתבייש, להפך.

והנה הרגע שלו חיכיתי. אנחנו נוסעים לכפר שבו היא נולדה, ֶזרקטֶ ן. כפר קטן בהרי האטלס, שעתיים וחצי נסיעה ממזרח למרקש, לתוך ההרים. בגיל 14 היא התחתנה, כעבור זמן קצר התגרשה, ואז עזבה את הכפר ונסעה לעבוד בקזבלנקה. חביב מספר שעבדה במשק בית אצל השגריר, אולי זה חלק מסיפורי "עבדתי אצל המלך", שכולם כל כך אוהבים לצחוק מהם. היא עבדה שם כשנתיים, נערה צעירה, לבדה, ומשם עברה למרקש, התאחדה עם משפחתה, הכירה את סבא שלי ובנתה משפחה משלה. הסיפור הזה נודע לי רק לפני הנסיעה, משיחות עם חביב, שפשוט נהנה כל כך לספר, כאילו סוף־סוף מישהו מוכן שמוע. בעיקר תפס אותי האומץ של סבתא לעזוב כפר קטן לעבר הלא נודע. בטח בימים ההם, בטח כשאת נערה.

הנסיעה מרתקת. הנופים מתחלפים במהירות, מבתים אדומים של עיר, למרחבים ירוקים של שדות, להרים חומים־אדומים וטבע פראי. יש אפילו שלג באופק. נופים שראיתי בהודו, בנפאל, והם בכלל היו לי מתחת לאף.
הנופים של סבתא שלי.

עוצרים לשתות קפה במסעדה באמצע הדרך. לידנו עוצר אוטובוס, ותיירים יפנים יורדים ממנו בהמוניהם. מצטלמים באחד המקומות היפים שראיתי בחיי, ומבקשים ממני לצלם אותם. אני מצלמת אותם, וחושבת לעצמי שזה לא עוד אתר תיירות שאני באה לעשות עליו וי. אני מצלמת עכשיו חלק ממני.

מגיעים לזרקטן. "זה כפר זר וקטן", אבא שלי צוחק. הנשימה נעתקת. מקום גבוה עם נוף מטורף לשדות, עמקים, נהר למטה ושלג שמבצבץ מעל. מה שנקרא חור, אבל אחד כזה שבא לך לזרוק הכל ולבוא לשבת בו חודשיים באיזה בית. בתוך הכפר התמונה קצת פחות פסטורלית. בתי בוץ, עם מקלחות של לפני מאה שנה: חדר מבוץ, שממוקם מחוץ לבית, עם חלון קטן, גיגית ובאר. בקיוסק מוכרים מעט מאוד פריטים. קצת שוקולד, מסטיקים וזהו. דווקא זה מזכיר לי את הבית שלי בגבעתיים.

מחפשים את הבית שבו גדלה סבתא שלי. אני מחפשת את "הסלע הגדול", שעליו סיפר חביב, אחיה. זהו, אני כבר לא סקפטית, הזיכרונות של חביב הם ספר ההיסטוריה שלי. אנחנו פונים ללכת, ומישהו מזמין אותנו לאכול. לידו עומד זקן הכפר, שממש משתוקק לדבר איתנו. אבא שלי מדבר איתו במרוקאית. מפתיע אותי עד כמה אבא דובר יפה את השפה. הוא לא מחרטט כמוני, הוא ממש מצליח לנהל שיחות עם כולם. זה מרגש לראות פתאום צד שלא הכרת באבא שלך. לראות אותו ילד.

שוב שיחת וידאו עם מגדל העמק. דוד חביב במיטה, בכובע גרב, משוחח במרוקאית עם זקן הכפר. מתברר שהם מכירים. אני כבר לא יכולה: זה מצחיק מדי, משוגע מדי, מופרע מדי. זקן הכפר עומד ומתחיל לדקלם את כל הוא שזה שהציל חיילי או"ם כשהתעוררה סכנה מוחשית לחייהם. עסקתי בתפקיד 5־6 שנים, וכך צברתי מספיק ניסיון וקשרים ובניתי את השם שלי כדי להתמודד על התפקיד באו"ם".

הוא שולף מהמגירה את "תעודת החוגר" שלו מטעם האו"ם, שבעזרתה נכנס למתחמים מסווגים. את התפקיד שמילא שם הוא מגדיר כ"סוג של חוקר, או קצין הערכה. המשימה שלי הייתה לגבש הערכת מצב מודיעינית לגבי אזורים שונים שבהם האו"ם מפעיל כוחות שמירת שלום. זאת הייתה נקודה מרגשת בשירות הצבאי שלי מבחינת ראשוניות ופריצת דרך. הייתי הקצין הישראלי הראשון שנשלח לאו"ם, ואני מקווה שצה"ל ישכיל לשלב קצינים נוספים בתפקיד כזה. זאת הזדמנות מצוינת, גם עבור צה"ל וגם עבור מי שנשלח".

״היו לי באו"ם שלוש שנים מרתקות. מכיוון שאני ישראלי לא יכולתי לעסוק במזרח התיכון, אבל התמקדתי בסכסוך בין מרוקו לסהרה המערבית, שם יש לא מעט פעילות של אל־קאעידה. הגעתי לשם במדי ב' של צה"ל, כשעליהם מצד אחד דגל ישראל ומהצד שני סמל האו"ם. המרוקנים קיבלו אותי יפה, אבל הצד השני לא הסכים שאכנס לשטחו".

על התפקיד הוא התמודד מול 110 קצינים מצבאות אחרים בעולם. הליך הקבלה, נמשך כשנה. "לאו"ם יש 17 כוחות הפרושים בעולם, מרביתם באפריקה", מספר קונריקוס. המשימה העיקרית שלי התייחסה לקרן אפריקה סומליה, אתיופיה וקניה. מכיוון שאני ישראלי לא יכולתי לעסוק במזרח התיכון, אבל בין השאר התמקדתי בסכסוך בין מרוקו לסהרה המערבית, שם יש לא מעט פעילות של אל־קאעידה. הייתי צריך לגבש הערכות מודיעיניות ולתת המלצות ברמת המטה. היו לי באו"ם שלוש שנים מרתקות, למדתי המון, ובתפקיד הנוכחי אני משתמש בחלק ממסד הידע שקיבלתי שם".

נסעת לאותן מדינות אפריקניות?

״כן. מבחינתי זה היה מרגש מאוד. הגעתי לסהרה המערבית במדי ב' של צה"ל, כשעליהם מצד אחד דגל שראל ומהצד שני סמל האו"ם".

מה הסיפור של הסכסוך שם?

״הספרדים שלטו באזור הזה, יצאו ממנו ב־1974, ואז מרוקו השתלטה עליו. הייתה שם קבוצה אתנית שלא רצתה את השלטון המרוקני והחלה להילחם נגדו. ב־1991 אחרי כמה שנים של גרילה ושל טרור, האו"ם שלח לשם כוח שאמור היה להביא להפסקת אש ולייצר את התנאים לפתרון פוליטי. בינתיים הם עדיין בשלב של ניסיון להשיג הפסקת אש סדורה".

היית חמוש?

לא. הביאו אותנו לתוך כוח חמוש שהיה אמור לשמור עלינו, כביכול".

רגע לפני שירוץ לפגישה עם אחמי"ם, אני שואלת את קונריקוס על חלומות לעתיד. "אולי לחזור לאו"ם בפוזיציה אחרת ולייצג את ישראל. אולי לעסוק בתחום הרכב החשמלי, נושא שמרתק אותי. אני מניח שאמצא את עצמי בתפקידים של דוברות והסברה, כי זה חזק ממני. בינתיים יש לי לפחות עוד שנתיים בתפקיד הנוכחי, ואני רוצה למצות אותן עד תום כדי לשפר את שמו הטוב של צה"ל בעולם. מבחינתי זו שליחות. אני חושב שבחלק מהמובנים, המאבק התודעתי הוא משמעותי ומשפיע אפילו יותר מהמאבק הקינטי שמתחולל בשטח. האתגר שניצב מולנו מחייב חשיבה, יצירתיות, משאבים, קשב וזמן, כי הצד השני – בין אם זה חמאס, חזבאללה, הפלסטינים, איראן או סוריה – מבין היטב את החשיבות ומשקיע הרבה מאוד בהשפעה ובעיצוב נראטיב. אנחנו צריכים לפעול בזירה הזאת ביתר שאת".

המשך לקרוא

טיולים

לחופש נולדה

Published

on

לקסי אלפורד מקליפורניה גדלה במשפחה מדינות 72 היא ביקרה ב-•של סוכני נסיעות הפכה 21 ובגיל 18עוד לפני שמלאו לה מדינות 196לאדם הצעיר ביותר שביקר ב איך •ברחבי הגלובוס (כולל צפון קוריאה) היא עושה את זה?

לקסי אלפורד, צעירה בת 21 מקליפורניה, הפכה לאדם הצעיר ביותר בעולם שביקר בכל 196 המדינות. בשיחה עם רשת FOX NEWS סיפרה אלפורד: "התגברתי על מכשולים שמתלווים בכניסה לכמה מהמקומות הכי פחות נגישים בעולם". התחנה האחרונה במסעה הייתה צפון קוריאה אליה נכנסה ב 31- במאי.

אלפורד נולדה בנבאדה סיטי למשפחה של סוכני נסיעות וכבר כילדה ביקרה במקומות אקזוטיים כגון קמבודיה, דובאי ומצרים. כבר בגיל 12 החלה לחסוך כסף כדי לממן מסע מסביב לעולם וביקור בכל המדינות על הגלובוס.

כשהייתה בת 18 עשתה סיכום ביניים וגילתה שכבר ביקרה ב 72- מדינות. באוקטובר 2016 הבינה שהיא יכולה לבקר בשאר 124 המדינות ולשבור את שיא גינס לאדם הצעיר ביותר שעושה זאת.

"בכנות, בהתחלה פשוט רציתי לדחוף את הגבולת של מה שחשבתי שאני יכולה לעשות עם החיים שלי ותוך כדי לראות הכי הרבה שאפשר מהעולם", סיפרה ל"פורבס". "הייתי נחושה להראות לכולם שהעולם לא כל כך מפחיד כמו שהתקשורת מציגה אותו ושיש טוב לב בכל מקום".

בשנת 2016 אלפורד החלה להקדיש את מלוא זמנה לאתגר. "טיילתי לבד במשך יותר משבעה חודשים מתוך השנתיים האחרונות", סיפרה. "השגת כל הוויזות שדרושות לאזרחית אמריקאית כדי להיכנס לכל המדינות הייתה אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי כדי לשבור את השיא". היא הדגישה עוד כי מימנה בעצמה את כל המסע והקדישה זמן רב לחיפוש טיסות ודילים זולים. "אחד המקומות שהכי אהבתי היה מפל אנחל בוונצואלה", סיפרה. "הייתי שם לבד בסתיו עם חבר ועשינו קמפינג בפארק הלאומי קנאימה. אהבתי גם לבקר בצפון פקיסטן, היופי הטבע של ההרים והאומפי הנחמד של המקומיים היו מדהימים. כמעט ואין שם תיירות בגלל סטריאוטיפים שליליים שיש בתקשורת בנוגע למדינה. ההפתעה הנעימה ביותר היה לטייל בכל
המקומות הלא מובנים האלה ברחבי העולם. המדינות שהכי פחות היו לי ציפיות לגביהן התגלו כמדהימות ביותר".

בזמן הקרוב היא תהיה עסוקה בהגשת כל ההוכחות שידרשו ממנה בגינס כדי שתירשם באופן רשמי בספר השיאים. וחוץ מזה מה הלאה? אלפורד אומרת שהיא מתכננת להמשיך לטייל כמה שיותר. בטיול הגדול הבא שלה היא רוצה לטפס על הר הגעש ניאראגונגו בקונגו. כמו כן, היא כותבת ספר בשם "הניסיון שלי בכל מדינה ומה שלמדתי לאורך הדרך" וצפויה לשאת החודש הרצאה בטד.

"נדוש ככל שזה נשמע, העצה שלי לצעירים היא להאמין שהם יכולים לעשות כל מה שעולה בראשם", סיכמה. "אם אתם רוצים לטייל, אתם צריכים לתעדף את זה על פני דברים אחרים, צריך להקריב כדי לטייל בעולם, אבל אם זה משהו שבאמת חשוב לכם, זה רק עניין של זמן עד שתהפכו את זה למציאות".


המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות