פסנתר מעופף באירופה, קונצרט בבית הלבן - שבוע ישראלי
Connect with us

תרבות ובידור

פסנתר מעופף באירופה, קונצרט בבית הלבן

Published

on

אמילי באר בת ה- 17כבר הספיקה להופיע בהוליווד בול בגיל 8• להיחשף לכל העולם בתוכנית האירוח של אלן דג'נרס * ולחתום על חוזה הקלטות עם המפיק האגדי קווינסי ג'ונס • עכשיו היא טסה לישראל להופיע בצמד הופעות, בת"א וירושלים, לטובת עמותת "הצל ליבו של ילד", עם תזמורת של100 רופאים מכל העולם • חשיפה

אם תקלידו את השם EMILY BEAR בגוגל תקבלו כמעט 13 מליון תוצאות של מי שהוגדרה כילדת פלא כבר מגיל 4. באר נולדה במדינת אלינוי לאנדראה, אמא יהודיה וזמרת מקצועית שנטעה בה את האהבה למוזיקה. בגיל 6 התגלתה ככישרון ענק והוזמנה להשתתף בתוכנית האירוח המצליחה של אלן דג׳נרס. כשהייתה בת 8 כבר הופיעה במיטב אולמות הקונצרטים בארצות הברית, ביניהם הוליווד בול בלוס אנג׳לס. בגיל 11 התקבלה לג׳וליארד – אחד ממוסדות המוזיקה היוקרתיים בעולם.

אמילי הצעירה צדה את עיניו של אחד ממפיקי המוזיקה הנחשבים בעולם – קווינסי ג׳ונס האגדי, שהביא לנו את ״מותחן״ של מייקל ג׳קסון. ג׳ונס הפך להיות המנטור של אמילי והפיק את אלבום הבכורה שלה, ״דיסקברי״.

ההצלחה המסחרית שלה לא איחרה להגיע, ושיתוף הפעולה עם אייקון המוזיקה זיכה אותה בסיבובי הופעות ענקיים מסביב לעולם בפני קהל של עשרות אלפים, הופעה בלתי נשכחת בבית הלבן וסיבוב הופעות אירופאי בו היא מנגנת על פסנתר מעופף.

לפני כשנתיים, באר שמעה על הארגון הישראלי ״הצל לבו של ילד״ שמסייע ומטפל בילדים חולי לב מסביב לעולם, והחליטה להירתם ולעזור.

בתחילת פברואר היא טסה לישראל כדי להופיע בערב התרמה – "Symphony of the Heart״ – של הארגון, עם תזמורת של מאה נגנים שמורכבת מרופאים מכל העולם, והופעות מוזיקליות נוספות. כל ההכנסות מהמופע יוקדשו להצלת חיים.

רגע לפני שהיא ממריאה לארץ הקודש, תפסתי אותה לשיחה על החיים כילדה כוכבת, העבודה עם מפיק העל קווינסי ג׳ונס, המעבר האחרון ללוס אנג׳לס וגם הביקור רוב בישראל.

אמילי בחברת המפיק האנג׳לוסי דיוויד אזולאי, הזמרת ליאל קולט וצוות ״טיב הפקות״

אמילי, איך התחילה האהבה שלך למוזיקה?

״האמת שאני לא זוכרת את עצמי לא עושה מוזיקה. כשהייתי בת 4 היה לנו פסנתר בבית ואחי הגדול היה מנגן הרבה. אני הייתי מנגנת מידי פעם בכל פעם שהוא לקח הפסקה. לאט לאט זה הפך יותר ויותר מעניין עבורי. התחלתי לקחת שיעורי פסנתר מקצועיים עוד לפני שהייתי בת חמש. כמה חודשים לאחר מכן כבר התחלתי ללמוד ג׳אז.

"לנגן מוזיקה קלאסית רגילה בשיעורי פסנתר הרגיש לי קצת מגביל, ואני תמיד הייתי אוהבת לנגן ׳מחוץ לקופסא׳ ולגלות את עצמי. אז אני זוכרת שאחרי שהייתי מסיימת את תרגילי החובה הבסיסים בנגינה תמיד הייתי משתעשעת עם נגינת ג׳אז שיש בה הרבה יותר חופש ומקום לאילתורים".

הגשמת בגיל צעיר חלום שכל מוזיקאי בעולם מפנטז עליו: עבדת עם קווינסי ג׳ונס. איך זה קרה?

"״הכרנו באיזה אירוע דרך חבר משותף של המשפחה. הוא העביר לקווינסי וידאו שלי מנגנת. ביום שאחרי אמא שלי קיבלה אי מייל שקווינסי מעוניין לפגוש אותי.

"החיבור איתו היה מיידי. זה היה מדהים: הוא כל כך צנוע, ויש לו ידע עצום בכל סגנון מוזיקה אפשרי. הוא שולט בג׳אז, פופ , אר אנד בי. אז למדתי ממנו לכתוב ולנגן במגוון רחב של סגנונות. הוא לא רק לימד ומלמד אותי על מוזיקה אלא גם הרבה על החיים.

"בהמשך הוא הפיק לי את האלבום הראשון וזה חיבר ביננו תקרבנו עוד יותר. עד היום הוא שומע את ההקלטות שלי ונותן לי פידבקים. בכלל לגדול כמוזיקאית מוקפת במוזיקה של קווינסי ג׳ונס זו זכות גדולה. הוא השפיע על כל המוזיקה שעשיתי הוא מנטור לא רק במוזיקה אלא בחיים בכלל".

יש הופעה מסויימת שאת הכי זוכרת?

"זו שאלה קשה כי היו כל כך הרבה הופעות מיוחדות עם השנים. עשיתי סיבוב הופעות מסביב לאירופה עם פסנתר מעופף, וגם קונצרט בבית הלבן".

אמלי עם קוונסי ג׳ונס

כיצד הקריירה כמוזיקאית כל כך צעירה השפיעה על הילדות שלך? 

״לא ממש השפיעה כי ההורים שלי תמיד דאגו שיהיה לי איזון בחיים. לצד המוזיקה היו לי גם חיים אישיים של כל ילדה. כמובן שהייתי צריכה להקריב דברים כדי לפתח את הקרייריה ולא תמיד יכולתי לעשות מה שאני רוצה. אבל עדיין כל קיץ הייתי הולכת לסאמר קמפ, משחקת כדורגל עם חברים, באמת הייתה לי ילדות טובה.

"עד היום אני אוהבת כל מה שקשור באדרנלין וחולה על ספורט אתגרי. וייק בורדינג, עשיתי באנג׳י ואני רוצה לעשות סקיי דאייווינג. אני מקווה שההורים שלי יתנו לי. חוץ מזה יש לי הרבה מהחיים הרגילים, אני הולכת לקניון עם חברות ויש לי כלב שאני נורא אוהבת".

מבקרי מוזיקה רבים אומרים שהמוזיקה של הדור הצעיר היום קצת שיטחית. מה דעתך?

״אני מבינה מה אתה אומר. אבל אני שומעת לא רק ג׳אז או מוזיקת פסנתר אלא גם המון פופ ואר אנד בי. אני חושבת שבחמש השנים האחרונות דווקא חל שיפור ויש הרבה חבר׳ה צעירים שעושים מוזיקה מצויינת".

זיקאים שמהווים השראה עבורך?

״יש המון. בין היתר,פרנק אושן, אלישה קיז היא השראה גדולה כשהיא שרה ומנגנת על פסנתר".

אני מבין שעברת להתגורר באל-איי.

״ כן, עברתי ללוס אנג'לס לפני תשעה חודשים. באמת מדהים פה אני אוהבת את מזג האוויר. אני הרבה יותר עסוקה פה אבל זה טוב ומאתגר. בשנים האחרונות אני עושה פופ וגם התחלתי לשיר. זו חוויה, אני רוצה להביא את הכלים והסאונדים שלי לעולם הפופ וזה כיף להתעסק בזה".

ועכשיו את מגיעה להופיע בערבי התרמה של ׳הצל לבו של ילד׳ בישראל.

״אני כל כך מתרגשת לחזור לשם. אני אוהבת את ישראל ואת ארגון ״הצל לבו של ילד״ הכרתי אותם לראשונה לפני שנתיים כשהופעתי בגאלה שלהם כאן בקליפורניה עם ריטה וממש התאהבתי בהם. הם מהאירגונים הנדירים האלו שבאמת עושים דברים אמיתיים. לפני שנה ביקרתי בישראל בסתיו וזו הייתה הפעם הראשונה. עשיתי סיור בבית החולים ובמרכז של הארגון, ראיתי את הילדים המטופלים וזה נגע לי ללב. אני שמחה להגיע שוב ולהופיע בערב ההתרמה שלהם. הפעם אני אופיע ואנגן יותר מוזיקת פופ והמון קטעים חדשים .״

איך העברית שלך?

״הייתה לי בת מצווה אז אני יודעת לקרוא בעברית. אבל אני לא ממש מבינה קוראת. אני יודעת ׳שלום׳ ודברים כאלו. יש לי משפחה בישראל ואני מאוד אוהבת את השפה, את התרבות ואת האוכל הישראלי״.

מה החלום שלך?

"להמשיך לעשות מה שאני עושה. המוזיקה זו דרך עבורי לבטא רגשות. לא משנה איזה סגנון מוזיקה. אם אני שמחה או עצובה אני אשב ליד הפסנתר ואנגן. יש לי כל כך הרבה חלומות ומטרות וכל כך קשה לבחור אחת. אבל בסופו של יום הכל קשור להמשיך ולעשות מוזיקה".

תרבות ובידור

פזמון לקרואסון והמבין לוין: ה"הרצגה" של רועי הורוביץ

Published

on

השחקן המוערך מהארץ הרשים במופע שמבוסס על שיריו וכתביו של המחזאי חנוך לוין, במסגרת אירועי התרבות של מת"י

במוצ"ש התקיים ערב תרבותי איכותי מבית היוצר של השחקן המוערך רועי הורוביץ והמוזיקאי משה דנינו, בבית הכנסת "סיני טמפל". זאת במסגרת אירועי התרבות של מרכז התרבות הישראלי (מת"י) בלוס אנג'לס.

הערב התחיל באכילת קרואסון (כשם המופע: פזמון לקרואסון והמבין לוין") והמשיך בהנאה צרופה ממשחקו ושירתו של הורוביץ שהגיע לסיבוב הופעות במיוחד לרגל המופע החדש שלו שמבוסס כולו על שיריו וכתביו של חנוך לוין ז"ל. לוין היה הפורה במחזאי ישראל; הוא כתב מחזות, מערכונים, פזמונים, סיפורים, שירה ושירים, שני ספרי פרוזה, שני קבצי מערכונים ופזמונים, ספר שירים ושני ספרי ילדים. הוא ביים את מרבית מחזותיו בעצמו עד פטירתו בטרם עת, בגיל 56. לוין הקדיש את חייו לכתיבה ולהשארת חותם על החברה הישראלית לדורי דורות.

אבל לוין לא היה רק מחזאי אלא גם משורר, שנוי במחלוקת יש לציין, אשר קנה לו שם בתור "הילד הרע" והפרובוקטיבי של התיאטרון הישראלי לצד רגישות והבנה של החיים כפי שהם ללא כל המסכות, שמטרתן להסתיר את הכאב והקושי העמוק בנשמה. כך למשל, הביע את מורת רוחו על יחסי משפחה וקרא לבטל את האקסיומה הנדושה כל כך על המשפט "ילדים זה שמחה", האמנם?! כך גם לגבי יחסי אחים שמתחבטים אלה באלה החל מהילדות על תשומת הלב של ההורים, וכלה לאחר מותם של ההורים, על חלוקת הירושה וההספדים.

רועי הורוביץ מפליא לבטא על הבמה את הגיגיו של לוין תוך תיבול היחסים בין הדמויות בשירים והקריצה לחו"ל על פני ארץ ישראל השלמה, זו שעליה כתב לוין ב-1967 את שירו הראשון כלא מעניינת את האדם היחיד שנאבק בקיומו: "מה אכפת לי משכם? העיקר שאני שלם", והרים את קמפוס אוניברסיטת ת"א על הרגליים, שנייה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. בפאריז לפחות, טוען לוין, הזונות אוכלות קרואסון ומשלמים להן בפראקים…

לוין נפטר לפני 20 שנה ונדמה כי הוא חי בינינו עד היום; בכל עונה אפשר למצוא לפחות מחזה אחד שלו שרץ על בימות התיאטראות בישראל והשחקנים שמשחקים בהם נבחרים בקפידה להתאמתם לטקסטים המוזרים משהו והמתובלים בתבלין החיים.

אנחנו, הישראלים בלוס אנג'לס, זוכרים לו חסד נעורים על השירים הנפלאים שכתב לחווה אלברשטיין, "לונדון לא מחכה לי" ואחרים. המופע של הורוביץ הצליח להרטיט את ליבנו בשירה, הקראה ומשחק, בשומענו על הביוגרפיה המעניינת של היוצר המחונן שהיה לו כל כך הרבה מה לומר, אך כבר עבר ונגמר.

הכותבת הינה מורה לעברית ויהדות ומתנדבת במרכז מת"י בלוס אנג'לס

המשך לקרוא

במה וקולנוע

Can You Ever Forgive Me?

Published

on

מליסה מקארת'י ו-וויליאם אי. גראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים

האוטוביוגרפיה אודות הסופרת שהפכה לזייפנית מכתבים, לי ישראל, עובדה למסך הגדול ב-"האם אי פעם תסלחי לי?". הסרט הוא אסופת זיכרונות תקופתיים ובמרכזו מליסה מקארת'י ("מרגלת") בתפקיד הדרמטי ביותר שלה עד כה, אשר אף מביא לה מועמדות לאוסקר לפרס השחקנית הטובה ביותר השנה. מקארת'י למודת ניסיון בהאנשת דמויות גדולות מהחיים בקומדיות שלה, וישראל היא בהחלט 'דמות' או אפילו 'טיפוס' בפני עצמה. לצד מקארת'י, בתפקיד משנה אשר גם גרף מועמדות לאוסקר, הוא ריצ'ארד אי. גרנט, המגלם את שותפה וידידה היחיד של ישראל, ג'ק הוק. בכך, מקארת'י וגראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופיים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים.

סיפורה של ישראל נכתב למסך על ידי התסריטאית ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק", "ארץ ההרגלים היציבים") והמחזאי ג'ף וויטי ("אבניו קיו"), ונהנה מהניסיון הרב שלהם כמספרי סיפורים. הולופסנר מתמחה, כמובן, בקומדיות של נימוסים, כאשר דמויות אפורות ומדוכאות מאמצות חוש הומור במצבים לא נעימים, מה שהופך את עולמה של ישראל למדוכדך ומצחיק כאחד. גם לוויטי תפקיד מפתח בתסריט, והוא עוזר להפוך אותו לאותנטי באופן שבו נפרשת חוויית הבדידות של שני אנשים משונים ומזדקנים, כשהם עושים את דרכם בניו יורק של תחילת שנות התשעים. מעוצמה זו, הולופסנר וכן וויטי מועמדים לאוסקר בפרס התסריט המקורי. במאית "האם אי פעם תסלחי לי?", מריאל הלר ("יומנה של נערה מתבגרת"), אינה נרתעת מלחשוף היבטים פחות מוכרים על גיבוריה, ובכך יוצרת ביוגרפיה אמפתית ופתוחה מאוד לגבי הדמויות, ומשכנעת את הצופים, שעל אף מגרעותיהם וכי דמויותיה אינן מצופות סוכר- הוק וישראל עדיין אהובים ומרגשים.

ואכן, מקארת'י וגראנט הופכים לאחד מבני הזוג והם בכלל לא בזוגיות) המשכנעים והטובים ביותר על המסך השנה, בין אם הם שותים אלכוהול ללא הפסקה, עושים בושות בציבור או רק נהנים מארוחה טובה. ישראל והוק הם דמויות עם אגו ענק, והסרט לא מתבייש לקלף את קליפות הבצל מעורם ולחקור את הפגיעות, את חוסר הביטחון ואת תכונותיהם חסרות המצפון באופן כנה ולעיתים אף שובר לב. בעוד בסרט "האם אי פעם תסלחי לי?" מקארת'י וגראנט בקדמת הבמה, גם השחקנים סביבם תומכים ועומדים בפנים עצמם: תפקידה מלא החן של ג'יין קרטין בתפקיד סוכנת הספרים מרג'ורי תורם מאוד להבנת הסטטוס קוו של ישראל, דולי וולס נהדרת בתפקיד בעלת חנות ספרים שמפגינה / מכחישה את רגשותיה כלפי ישראל, ואסור כמובן לפספס את אנה דייבר סמית' בסצינה בלתי נשכחת שבה היא מגלמת את המאהבת לשעבר של ישראל. חשוב לציין, שמקארת'י מצאה אף מקום לתפקיד קצר של בעלה במציאות,בן פלקון, בתפקיד אספן אמנות פקפקן למדי/

הלר מיומנת מאחורי המצלמה ב-"האם אי פעם תסלחי לי?", באופן שבו היא מאפשרת לדמויותיה לתפוס את מלוא המסך. הבימוי לא בהכרח מושך ומסקרן באותה רמה כמו המשחק, אבל היא מנצחת על הצילומים היפים של הסינמטוגרף, ברנון טרוסט ("חי בסרט"), אשר מצליח להבליט פרטים קטנים המסייעים לקהל הצופים להיטמע בעולמה של ישראל – אם זה בדירה עמוסת פריטים עד כדי אגרנות או בחנויות ספרים צפופות. פסקול הסרט קובע עוד יותר את הטון והמצב-רוח של הסיפור, תוך ניגון שירים רומנטיים המסמלים את מצב רוחה של ישראל, כמו בשיר 'חשבתי עלייך אמש' של ג'ן סאות'רן או 'רחוב החלומות' של פגי לי. בכך, ההיבטים הטכניים של הסרט עושים עבודה מדויקת בהבלטת הופעות השחקנים ומבלי להצל עליהם, וכמובן אי אפשר שלא להתייחס למעילי הטוויד הנאים ואופנת שנות התשעים שנוצרו על ידי מעצב התלבושות, ארז'ון בהסין ("חיי פיי").

בסופו של דבר, "האם אי פעם תסלחי לי?" בן 106 הדקות הוא יומן זיכרונות משעשע, ושווה לראותו ולו בשביל המשחק של מקארת'י וגראנט (ובלי קשר אם יגרפו בסופו של דבר את פרס האוסקר). אוהדי הסיפורים של הולופסנר ו/או הלר ימצאו את כל מה שהם מעריכים בסרט זה, לאור הרעיונות והנושאים המשותפים של הסרט עם כל יצירותיהן הקודמות. באופן דומה, מאוד מרענן לראות את מקארת'י בוחנת טריטוריה של אופי אפל וקודר המתפרש כמבדר ומשעשע בדיוק כמו תפקידיה בקומדיות קלילות. מומלץ.

לקריאת מאמרים וביקורות קולנוע נוספות, בקרו באתר של שי שגב:
http://www.movieshy.com/Attachments area

המשך לקרוא

תרבות ובידור

קחו את אבא שלכם… ובואו לראות הצגה!

Published

on

מאות נהרו לגינדי אודיטוריום למופע הבכורה של "קח את אבא שלך ולך לעזאזל״ • ההצגה הישראלית הכי מדוברת בעיר • המשך יבוא

מאז הוקם התיאטרון The Jewish Hebrew stage בשנת 2006, השאלה הנשאלת ותר המופנית למי שמזוהים עם פעילות התיאטרון היא, מתי תהיה עוד הצגה? והנה, לפני כחצי שנה, אולי קצת יותר, נולדה לה הצגה חדשה שבדיוק התאימה למידות של התיאטרון המקומי. ״יום אחד התקשר אלי מאיר לוי, ששיחק בהצגה 'אישה בעל בית' שהועלתה על ידי התיאטרון ב- 2017, וסיפר לי התלהבות רבה על ההצגה הזו״ אומרת אורי טאייר דינור,
מייסדת התיאטרון. ״קיבלתי את המחזה , ומיד ידעתי שאני רוצה לעבוד עליו ולהעלות אותו על הבמה״ אורי החלה להזיז את הגלגלים לקבלת זכויות להצגה, כשאלה הגיעו, החלה אורי בגיוס שחקנים.

את המחזה כתב רמי ורד בעקבות טלטלה שעברו חייו כאשר אביו קיבל שבץ מוחי. ורד כתב את המחזה ביד אומן, והכל במינון הנכון; היא מצחיקה במידה, עצובה במידה ומספרת את סיפור מערכת הבריאות בארץ שמנסה לפתור בעיות על קו המוסר מול מציאות בלתי נתפסת. ״קח את אבא שלך ולך לעזאזל״ היא קומדיה שחורה על נושא רציני במציאות מטרידה ולא פשוטה.

גילוי נאות: יורם נחום , השחקן הראשי בהצגה הוא בעלי, האיש שלי שהוא קבלן בריכות שחייה ואוהב את הבמה. זו ההצגה השישית בה הוא משתתף, וכאשר אורי הציעה לו את התפקיד קראנו יחד את התסריט ויחד החלטנו שאנו מתחייבים לזה. יורם תורם את זמנו וכישרונו ואני אתפקד כאם חד הורית בחצי שנה הקרובה…

גם את הסצינות היותר אינטימיות שדרש התפקיד קיבלתי באהבה בשם האמנות ובזכות המחזה הנפלא. את ההצגה הפיקה וביימה אורי טאייר דינור ברגישות קומית ועם תשומת לב לכל סצינה ולכל תמונה בהצגה. כשמדברים על הורים חולים ובתי חולים אורי יודעת בדיוק על מה מדובר ואיך זה מרגיש, שכן ממש לפני שהחלה לעבוד על ההצגה היתה אורי בארץ וסעדה את אביה לאחר שעבר שבץ והייתה צריכה לעבור איתו את התקופה הקשה הזו, ואת ההתנהלות מול בתי החולים. לצידה של אורי התנדבה רוחמה חג׳בי כעוזרת הפקה שנכחה בכל החזרות וסייעה הכל מה שנדרש המהלך החזרות וכן בערב הבכורה.

השחקנים בקאסט רובם שחקנים מקצועיים שלמדו משחק במוסדות הנחשבים ביותר והתחייבו לתיאטרון המקומי. הם עשו זאת במטרה להביא לקהל כאן תרבות ישראלית מקומית, איכותית וכל זה לא היה קורה אם החיידק לא היה בוער בנפשם. ההתחייבות היתה תובענית מבחינת הזמנים שהיא דורשת ובידיעה שאין שכר כספי עבור ההפקה, כולם מתנדבים ומתחייבים והקאסט כולו הפכנו למשפחה אחת גדולה, כולם עוזרים אחד לשני ותומכים ובקשר יומיומי גם כשזה לא נוגע להצגה, דבר שמרגישים על הבמה באנרגיה הנהדרת שעוטפת את הקהל.

ההצגה מביאה את סיפורו של עמי (יורם נחום) אשר הדיו על מסמכי הגירושין שלו טרם יבשה והוא כבר מגשש דרכו חזרה אל עולם הפנוים-פנויות. במועדון לילה בערב פנויים פנויות הוא מכיר את יעל, גרושה סקסית ונפלאה אותה מגלמת בכישרון רב סיון פיליפס שללא כל עכבות מנסה ללמד את עמי (החנון) על החיים בעולם הפנויים פנויות. הרבה הומור מפיג את המבוכה באינטימיות ביניהם, וטוב שכך. שיחת טלפון מפתיעה משנה את חייו של עמי שגם כך נמצא בתקופה לא יציבה. בשיחה מתבשר עמי שאביו שוכב בבית החולים לאחר שלקה בשבץ מוחי.

מסתבר שלהיות שחקן זה הרבה יותר מלדעת את הטקסט בעל פה ולזוז נכון על הבמה: אור שעשוע, השחקן הנפלא, שמשחק את ד״ר שלם בהצגה, כמעט ועשה דוקטורט על מנת להבין נכון את התפקיד אותו הוא מגלם. הוא קרא וחקר ולמד היטב כל מונח מקצועי בו הוא השתמש כד״ר שלם. חשוב היה לו לחקור לעומק ולהבין את התפקיד וכמובן שזה בא לידי ביטוי בדמות אותה הוא הביא לבמה.

אביו של עמי נטש אותו ביום לאחר בר המצווה, וקשה להגדירו אבא. בלית ברירה עמי מגיע לבית החולים ומגלה שאביו שרוי בתרדמת. עמי נאלץ להתמודד עם משקעי העבר מצד אחד אל מול אביו החולה שזקוק לו כרגע. האישפוז בבית החולים והשיקום גורמים לעמי ליאוש ותסכול. את אביו של עמי, אברם, מגלם ליאור שמזה, לליאור זו פעם ראשונה על הבמה והוא עושה את תפקידו בצורה מדוייקת ונפלאה.

ליאור הוא שף במקצועו, שנענה לאתגר לשחק בהצגה ולמד את כל הניואנסים הקטנים שהופכים אותו מעוד חולה מאושפז בבית חולים לפגוע מוח בעקבות שבץ מוחי. ליאור משחק את התפקיד באופן כל כך אותנטי שלעיתים לאחר שהייתי רואה אותו בחזרות שוכב במיטת בית החולים ניראה היה לי מוזר לראות אותו הולך ומדבר. לצד אברם מאושפזת גברת ריכטר החביבה אותה משחקת נטע שוחט הניפלאה. התפקיד כל כך מקסים וכאילו נתפר במיוחד למידותיה הנעימות של נטע. בכל סצינה בה הזרקורים על נטע היא גונבת את הפוקוס, הנוכחות שלה חזקה גם כאשר מדובר בתפקיד שאינו כולל מלל רב.

את לימור, הבת של גברת שוחט מגלמת יעל מפציר בוצר, שלמדה משחק ותסריטאות ׳בניסן נתיב׳ ומביאה את כל הידע והניסיון לבמה בדמות דרמטית וקומית. יעל נפלאה על הבמה בדיוק כמו בחיים עצמם, היא מביאה את הגמישות שלה והאתלטיות לבמה ומצליחה לקרוע את הקהל בצחוק ומביאה את המחזה בדיוק אל הגדרתו ״קומדיה שחורה״. על הבמה גם קשה לפספס את חגית, האחות הרוסיה, היפה והמוסרית אותה משחקת טניה עדן-לוי. משהו בין הנוקשות הסובייטית לרוך ולמידת הרחמים של תפקיד האחות הרחמנייה שובה לב. היא כל כך משכנעת בחזות שלה וכל שפת הגוף שלה בתפקיד זועקת ״אני אחות״ עד שבסוף ההצגה ניגשה אלי מישהי מהקהל ושאלה אם טניה באמת אחות בחיים האמיתיים…

את העובדת סוציאלית, זיוית, משחקת בתיה פרנס הנהדרת, שהגיעה אל הקאסט מעולם הבמה והקולנוע, שחקנית ברמ״ח איבריה ומביאה לבמה במימיקה ניפלאה וטון הדיבור את הדמות האידיאלית של העובדת הסוציאלית, שכל מה שהיא רואה לנגד עיניה זה את טובת המערכת, וניצבת שם על הגבול בין הדילמות האנושיות והרצון לעזור ליחיד בתוך מערכת הבריאות אל מול דרישות האדמיניסטרציה לעמוד מול תקנים ותקציב מוגבל.

אני מודה שהרבה קטעים בהצגה היו לי קשים וכואבים, כבת להורים מתבגרים וההצגה נוגעת בלב לכל אחד במקום הרגיש לו, ביחסים עם ההורים המתבגרים, בחוסר האונים של החולה הקטן מול המערכת הגדולה, הצפיפות בבתי החולים, המחסור בכח אדם, ברצון להמשיך עם החיים קדימה כאשר יש הורה חולה וזה עוצר לך את החיים. המחזה מצליח להפוך כל סיטואציה קשה לסצינה קומית בכישרון רב של משחק, בימוי וכתיבה שנונה. אני גאה בבעלי שניכנס לנעליים הגדולות של אבי קושניר, אשר מגלם בהצגה בארץ את התפקיד של עמי. הקהל בהצגת הבכורה אהב, לא חסך במחמאות, והפוסטים המחבקים ברשתות החברתיות מראים לנו שיש מקום לתרבות ישראלית בהפקה מקומית. בואו לראות קומדיה שחורה נפלאה על נושא רציני במציאות מטרידה, באחד מהתאריכים המצורפים:

17 , פברואר16 ההצגה תעלה בתאריכים: פברואר 3 , מרץ2 , מרץ24 , פברואר 23פברואר
Theatre West – 3333 Cahuenga Blvd. Los Angeles CA 90068
דולר. נא ליצור קשר טלפוני או 35 מחיר הכרטיס: 310-557-6425 להזמין דרך הלינק:
https://take-your-father-theatre-west. eventbrite.com/?aff=TALISAPIR

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות