Connect with us

תרבות ובידור

פסנתר מעופף באירופה, קונצרט בבית הלבן

Published

on

אמילי באר בת ה- 17כבר הספיקה להופיע בהוליווד בול בגיל 8• להיחשף לכל העולם בתוכנית האירוח של אלן דג'נרס * ולחתום על חוזה הקלטות עם המפיק האגדי קווינסי ג'ונס • עכשיו היא טסה לישראל להופיע בצמד הופעות, בת"א וירושלים, לטובת עמותת "הצל ליבו של ילד", עם תזמורת של100 רופאים מכל העולם • חשיפה

אם תקלידו את השם EMILY BEAR בגוגל תקבלו כמעט 13 מליון תוצאות של מי שהוגדרה כילדת פלא כבר מגיל 4. באר נולדה במדינת אלינוי לאנדראה, אמא יהודיה וזמרת מקצועית שנטעה בה את האהבה למוזיקה. בגיל 6 התגלתה ככישרון ענק והוזמנה להשתתף בתוכנית האירוח המצליחה של אלן דג׳נרס. כשהייתה בת 8 כבר הופיעה במיטב אולמות הקונצרטים בארצות הברית, ביניהם הוליווד בול בלוס אנג׳לס. בגיל 11 התקבלה לג׳וליארד – אחד ממוסדות המוזיקה היוקרתיים בעולם.

אמילי הצעירה צדה את עיניו של אחד ממפיקי המוזיקה הנחשבים בעולם – קווינסי ג׳ונס האגדי, שהביא לנו את ״מותחן״ של מייקל ג׳קסון. ג׳ונס הפך להיות המנטור של אמילי והפיק את אלבום הבכורה שלה, ״דיסקברי״.

ההצלחה המסחרית שלה לא איחרה להגיע, ושיתוף הפעולה עם אייקון המוזיקה זיכה אותה בסיבובי הופעות ענקיים מסביב לעולם בפני קהל של עשרות אלפים, הופעה בלתי נשכחת בבית הלבן וסיבוב הופעות אירופאי בו היא מנגנת על פסנתר מעופף.

לפני כשנתיים, באר שמעה על הארגון הישראלי ״הצל לבו של ילד״ שמסייע ומטפל בילדים חולי לב מסביב לעולם, והחליטה להירתם ולעזור.

בתחילת פברואר היא טסה לישראל כדי להופיע בערב התרמה – "Symphony of the Heart״ – של הארגון, עם תזמורת של מאה נגנים שמורכבת מרופאים מכל העולם, והופעות מוזיקליות נוספות. כל ההכנסות מהמופע יוקדשו להצלת חיים.

רגע לפני שהיא ממריאה לארץ הקודש, תפסתי אותה לשיחה על החיים כילדה כוכבת, העבודה עם מפיק העל קווינסי ג׳ונס, המעבר האחרון ללוס אנג׳לס וגם הביקור רוב בישראל.

אמילי בחברת המפיק האנג׳לוסי דיוויד אזולאי, הזמרת ליאל קולט וצוות ״טיב הפקות״

אמילי, איך התחילה האהבה שלך למוזיקה?

״האמת שאני לא זוכרת את עצמי לא עושה מוזיקה. כשהייתי בת 4 היה לנו פסנתר בבית ואחי הגדול היה מנגן הרבה. אני הייתי מנגנת מידי פעם בכל פעם שהוא לקח הפסקה. לאט לאט זה הפך יותר ויותר מעניין עבורי. התחלתי לקחת שיעורי פסנתר מקצועיים עוד לפני שהייתי בת חמש. כמה חודשים לאחר מכן כבר התחלתי ללמוד ג׳אז.

"לנגן מוזיקה קלאסית רגילה בשיעורי פסנתר הרגיש לי קצת מגביל, ואני תמיד הייתי אוהבת לנגן ׳מחוץ לקופסא׳ ולגלות את עצמי. אז אני זוכרת שאחרי שהייתי מסיימת את תרגילי החובה הבסיסים בנגינה תמיד הייתי משתעשעת עם נגינת ג׳אז שיש בה הרבה יותר חופש ומקום לאילתורים".

הגשמת בגיל צעיר חלום שכל מוזיקאי בעולם מפנטז עליו: עבדת עם קווינסי ג׳ונס. איך זה קרה?

"״הכרנו באיזה אירוע דרך חבר משותף של המשפחה. הוא העביר לקווינסי וידאו שלי מנגנת. ביום שאחרי אמא שלי קיבלה אי מייל שקווינסי מעוניין לפגוש אותי.

"החיבור איתו היה מיידי. זה היה מדהים: הוא כל כך צנוע, ויש לו ידע עצום בכל סגנון מוזיקה אפשרי. הוא שולט בג׳אז, פופ , אר אנד בי. אז למדתי ממנו לכתוב ולנגן במגוון רחב של סגנונות. הוא לא רק לימד ומלמד אותי על מוזיקה אלא גם הרבה על החיים.

"בהמשך הוא הפיק לי את האלבום הראשון וזה חיבר ביננו תקרבנו עוד יותר. עד היום הוא שומע את ההקלטות שלי ונותן לי פידבקים. בכלל לגדול כמוזיקאית מוקפת במוזיקה של קווינסי ג׳ונס זו זכות גדולה. הוא השפיע על כל המוזיקה שעשיתי הוא מנטור לא רק במוזיקה אלא בחיים בכלל".

יש הופעה מסויימת שאת הכי זוכרת?

"זו שאלה קשה כי היו כל כך הרבה הופעות מיוחדות עם השנים. עשיתי סיבוב הופעות מסביב לאירופה עם פסנתר מעופף, וגם קונצרט בבית הלבן".

אמלי עם קוונסי ג׳ונס

כיצד הקריירה כמוזיקאית כל כך צעירה השפיעה על הילדות שלך? 

״לא ממש השפיעה כי ההורים שלי תמיד דאגו שיהיה לי איזון בחיים. לצד המוזיקה היו לי גם חיים אישיים של כל ילדה. כמובן שהייתי צריכה להקריב דברים כדי לפתח את הקרייריה ולא תמיד יכולתי לעשות מה שאני רוצה. אבל עדיין כל קיץ הייתי הולכת לסאמר קמפ, משחקת כדורגל עם חברים, באמת הייתה לי ילדות טובה.

"עד היום אני אוהבת כל מה שקשור באדרנלין וחולה על ספורט אתגרי. וייק בורדינג, עשיתי באנג׳י ואני רוצה לעשות סקיי דאייווינג. אני מקווה שההורים שלי יתנו לי. חוץ מזה יש לי הרבה מהחיים הרגילים, אני הולכת לקניון עם חברות ויש לי כלב שאני נורא אוהבת".

מבקרי מוזיקה רבים אומרים שהמוזיקה של הדור הצעיר היום קצת שיטחית. מה דעתך?

״אני מבינה מה אתה אומר. אבל אני שומעת לא רק ג׳אז או מוזיקת פסנתר אלא גם המון פופ ואר אנד בי. אני חושבת שבחמש השנים האחרונות דווקא חל שיפור ויש הרבה חבר׳ה צעירים שעושים מוזיקה מצויינת".

זיקאים שמהווים השראה עבורך?

״יש המון. בין היתר,פרנק אושן, אלישה קיז היא השראה גדולה כשהיא שרה ומנגנת על פסנתר".

אני מבין שעברת להתגורר באל-איי.

״ כן, עברתי ללוס אנג'לס לפני תשעה חודשים. באמת מדהים פה אני אוהבת את מזג האוויר. אני הרבה יותר עסוקה פה אבל זה טוב ומאתגר. בשנים האחרונות אני עושה פופ וגם התחלתי לשיר. זו חוויה, אני רוצה להביא את הכלים והסאונדים שלי לעולם הפופ וזה כיף להתעסק בזה".

ועכשיו את מגיעה להופיע בערבי התרמה של ׳הצל לבו של ילד׳ בישראל.

״אני כל כך מתרגשת לחזור לשם. אני אוהבת את ישראל ואת ארגון ״הצל לבו של ילד״ הכרתי אותם לראשונה לפני שנתיים כשהופעתי בגאלה שלהם כאן בקליפורניה עם ריטה וממש התאהבתי בהם. הם מהאירגונים הנדירים האלו שבאמת עושים דברים אמיתיים. לפני שנה ביקרתי בישראל בסתיו וזו הייתה הפעם הראשונה. עשיתי סיור בבית החולים ובמרכז של הארגון, ראיתי את הילדים המטופלים וזה נגע לי ללב. אני שמחה להגיע שוב ולהופיע בערב ההתרמה שלהם. הפעם אני אופיע ואנגן יותר מוזיקת פופ והמון קטעים חדשים .״

איך העברית שלך?

״הייתה לי בת מצווה אז אני יודעת לקרוא בעברית. אבל אני לא ממש מבינה קוראת. אני יודעת ׳שלום׳ ודברים כאלו. יש לי משפחה בישראל ואני מאוד אוהבת את השפה, את התרבות ואת האוכל הישראלי״.

מה החלום שלך?

"להמשיך לעשות מה שאני עושה. המוזיקה זו דרך עבורי לבטא רגשות. לא משנה איזה סגנון מוזיקה. אם אני שמחה או עצובה אני אשב ליד הפסנתר ואנגן. יש לי כל כך הרבה חלומות ומטרות וכל כך קשה לבחור אחת. אבל בסופו של יום הכל קשור להמשיך ולעשות מוזיקה".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

חיסול עימאד מורנייה במרכז סדרה חדשה של "קשת" ו-HBO

Published

on

יובל אדלר יביים את הסדרה Rise and Kill First, שתתבסס על ספרו של רונן ברגמן

הבמאי יובל אדלר ("בית לחם"), ישראלי שמתגורר בניו יורק, יכתוב ויביים את העונה הראשונה של סדרה ישראלית־אמריקאית חדשה שתתבסס על ספרו של רונן ברגמן "השכם להורגו" על ההיסטוריה של סיכולים ממוקדים במודיעין הישראלי. הסדרה, Rise and Kill First, תהיה שיתוף פעולה בין HBO ל"קשת אינטרנשיונל", והעונה הראשונה שלה תתמקד במבצע שהיה שיתוף פעולה של CIA והמוסד הישראלי לחיסולו של בכיר חיזבאללה עימאד מורנייה ב–2008. כך דיווח האתר "דדליין הוליווד".

מורנייה, יליד לבנון, היה המפקד הצבאי הבכיר של ארגון חיזבאללה, וכיכב ברשימת המבוקשים של כמה מדינות. הוא היה מעורב בשורה של פיגועים מאז תחילת שנות ה–80, ובראשם הפיגוע במטה המארינס ובשגרירות ארה"ב בלבנון ב–1983, והפיגועים בשגרירות ישראל בבואנוס איירס ב–1992 ובבניין הקהילה היהודית בעיר שלוש שנים לאחר מכן. בפיגועים הללו נהרגו מאות בני אדם. כמו כן הוא היה שותף בתכנון ובביצוע של חטיפות מטוסים ואזרחים מערביים, ופיגועים נגד ישראל בגבול לבנון. הוא חוסל בגיל 46, בפרוור של דמשק, כתוצאה מפיצוץ מטען שהוטמן במכוניתו.

"השכם להורגו" תהיה הסדרה השנייה שתופק בשיתוף פעולה בין קשת ל־HBO, לאחר "הנערים" שיצרו חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. סרט הביכורים של אדלר, "בית לחם", זכה ב–2013 בשישה פרסי אופיר כולל לסרט הטוב ביותר, ובאחרונה יצא לבתי הקולנוע סרטו השני, "המורה לאנגלית", הפקה אמריקאית־ישראלית־אירופית בכיכובה של דיאן קרוגר, על סוכנת מוסד שנשלחת למשימה באיראן.

ספרו של ברגמן היה לרב מכר בארצות הברית ובסוף 2018 נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים של השנה שפירסם "ניו יורק טיימס".

המשך לקרוא

תרבות ובידור

ויטני יוסטון – בהיכל התהילה של הרוקנ'רול

Published

on

וויטני יוסטון, דייב גהאן מדפש מוד

היכל התהילה של הרוקנ'רול הודיע השבוע מי האמנים שייכנסו בשעריו השנה. דפש מוד, הדובי בראדרס, וויטני יוסטון, ניין אינץ' ניילז, נוטוריוס ביג וטי רקס יצטרפו השנה להיכל בטקס ה-35 שיתקיים ב-2 במאי באוהיו, ויועבר לראשונה אי פעם, בשידור ישיר ברשת HBO. מלבד האמנים גם ג'ון לנדאו, מנהלו של ברוס ספרינגסטין ומבקר המוזיקה, יזכה בפרס לאמנים שאינם מופיעים וכמוהו גם מנהל להקת האיגלס, אירווינג אזוף. הטקס השנה יכלול מן הסתם לא מעט הופעות מחווה, שכן וויטני יוסטון, נוטוריוס ביג ומארק בולאן, מנהיג להקת טי רקס, אינם בין החיים. בהמשך יוכרזו המופיעים בטקס.

השנה נבחרו אמנים מתקופות שונות, כך הדובי בראדרס וטי רקס פעלו בשנות ה-70, דפש מוד והכוכבת וויטני יוסטון מייצגים את שנות ה-80 ואילו ניין אינץ' ניילז ונוטוריוס ביג מגיעים משנות ה-90. גם הסגנונות המוזיקליים מגוונים למדי ונעים בין פופ לרוק והיפ הופ. רק שני אמנים שחורים נכנסו הפעם להיכל (שמורכב ברובו מאמנים לבנים), 

בין האמנים שהיו מועמדים השנה ולא נכנסו ניתן למנות את פאט בנטר, ג'ודאס פריסט, קרפטוורק, דייב מת'יוס בנד, MC5, מוטורהד, סאונדגרדן, ת'ין ליזי, רופוס וצ'אקה קאן וטוד רנדגרן. זו הייתה הפעם הראשונה שעלו למועמדות ארבעה מהזוכים – נוטוריוס ביג, טי רקס, וויטני יוסטון והדובי בראדרס, ואילו קרפטוורק קיבלה סירוב כבר בפעם השישית.

כדי להיכנס להיכל השנה, כל אמן או להקה היו צריכים לשחרר את הסינגל ו/או האלבום הראשון שלהם לפני שנת 1994. מעל אלף אמנים, בהם נבחרי ההיכל בעבר, היסטוריונים וחברי תעשיית המוזיקה השתתפו בבחירה.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

בין גבריות לגבורה

Published

on

"ריצ'רד ג'ול", הנשען על סיפור אמיתי של מאבטח זוטר ההופך לגיבור לרגע, הוא עוד דוגמה משובחת לאופן שבו קלינט איסטווד מטפל באמריקנה על כל מורכבותה

"ריצ'רד ג'ול" הוא סרטו ה-40 של איסטווד והסרט החמישי ברציפות שלו המתבסס על אירוע שקרה במציאות ומציב במרכזו דמות אמיתית. קדמו לו "צלף אמריקאי", "סאלי: נס על ההדסון", "15:17 לפריז" ו"הפרד", היחיד מבין החמישה שאיסטווד גם כיכב בו. גם קודם לכן נגעו כמה מסרטיו של הבמאי בדמויות שהיו קיימות במציאות, בהן ג'יי אדגר הובר, נלסון מנדלה ונגן הג'ז צ'רלי "בירד" פרקר, ובאירועים ממשיים: סרטו "ההחלפה" התבסס על אירוע שקרה בלוס אנג'לס בשנות ה-20 של המאה הקודמת, וצמד סרטיו "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיבו ג'ימה" עסקו באחד הקרבות הנודעים ביותר במלחמת העולם השנייה משני עברי המתרס האמריקאי-יפני.

מבחינות מסוימות נדמה כי "סאלי" משלים את "צלף אמריקאי", סרטו הקודם של איסטווד והמצליח ביותר מבין סרטיו מבחינה מסחרית, וגם מנוגד לו בעת ובעונה אחת. שני הסרטים מציגים את סיפורה של דמות אמיתית – "צלף אמריקאי" הציג את סיפורו של כריס קייל, שנשלח ארבע פעמים לעיראק ונחשב לצלף המיומן ביותר בתולדות הצבא האמריקאי – ושניהם מתייחסים לא רק למעשים שזיכו את גיבוריהם בתהילה, אלא גם למחיר שאלו שילמו על מקצוענותם ותהילתם, ולאופן שבו מעשיהם עיצבו את הדימוי העצמי שלהם.

בדומה ל"צלף אמריקאי" ול"סאלי: נס על ההדסון", וגם לרבים מסרטיו של איסטווד שלא התבססו על סיפור אמיתי, סרטו החדש עוסק במהותו של הגיבור האמריקאי ודן במחיר שגיבור זה משלם בעבור התואר שניתן לו והמעמד המתלווה אליו. 

כשלעצמו, ריצ'רד ג'ול הוא גיבור קולנועי שונה מכל הגיבורים של סרטי איסטווד עד כה. הוא גבר כבד גוף בן 30 פלוס, חסר כל כריזמה אישית, שחבריו לעבודה אוהדים אותו בשל פטפטנותו, חביבותו וחוסר תחכומו, העלולים אף לעורר את ההרגשה שהוא לוקה בפיגור קל. הוא גר עם אמו, בובי (קתי בייטס), והוא משוש לבה. היא אינה מודעת למגבלותיו וחוזה שעוד יקרו לו דברים גדולים. ג'ול עובד כמאבטח והוא מסור לעבודתו בכל נימי נפשו, גם אם הסתבך כבר במקומות עבודה קודמים.

ב-1996 – השנה שבה מתנהלת העלילה – משמש ג'ול כמאבטח בזמן המשחקים האולימפיים באטלנטה, והופך לגיבור אמריקאי לאחר שהוא מגלה בפארק האולימפי סנטנייל ב-27 ביולי פצצה שהוטמנה בו. ההתראה שלו בדבר הפצצה, דקות מספר לפני שהתפוצצה, לא מונעת אמנם את פציעתם של רבים, אבל הודות לה רק אשה אחת נהרגת וצלם טלוויזיה שמיהר לסקר את האירוע לוקה בתוך כך בהתקף לב ומת. אמריקה מאמצת ללבה את ג'ול הנפעם, לא מעט בשל היותו האבטיפוס המושלם של האנטי־גיבור דווקא, שהגיח ממקום בלתי צפוי וחזותו אינה מפגינה ולו שמץ הרואיות. תמונתו מופיעה בשערי כל העיתונים והוא מרואיין בכל תוכניות הטלוויזיה הנחשבות, עד שצוות של סוכני אף־בי־איי, שמפקדם (ג'ון הם) לא מתפעל מהתהילה המורעפת עליו, קובע כי כמו במקרים קודמים, האיש שהזהיר את המשטרה מפני פצצה ואיתר אותה הוא גם זה שהטמין אותה על מנת לזכות בפרסום.

ג'ול, שהופך לחשוד העיקרי בפיגוע משום שהוא מתאים לפרופיל של טרוריסט, נעשה בין יום מיקירה של אמריקה לשנוא נפשה. הוא ואמו נתונים במצור תקשורתי, אך הוא עצמו, שמאמין ללא עוררין בשיטה האמריקאית, נדמה כמושפע פחות מהקורה סביבו מאשר אמו, הדבקה בחפותו ולאחר שהתענגה על רגעי הזוהר הקצרים שלו מאמינה כי כל חלומותיה לגביו התנפצו. כדי להגן על עצמו בחקירה הנערכת נגדו – לאף־בי־איי אין בעצם ראיות מוצקות – ג'ול שוכר את שירותיו של עורך דין לא מצליח במיוחד (סם רוקוול). זה מצדו מסכים להגן עליו ממניעיו הציניים ובגלל הפרסום שהפרשה תביא לו, גם אם יפסיד.

סיפור זה, של הפיגוע בזמן האולימפיאדה באטלנטה והגיבור לרגע שהפך לחשוד, היה יכול לשמש בסיס למותחן ראוותני עתיר אירועים שבמרכזו גיבור הנלחם ללא חת על חפותו, חפות שהצופים מודעים לה. אך איסטווד בחר ללכת בכיוון הפוך, ויצר סרט שהפשטות והאיפוק הם מאפייניו העיקריים. את הסרט – או את אופן הצגת הסיפור בו – מאפיינת גם האמביוולנטיות הרעיונית והרגשית הנלווית לעיסוק המתמיד של איסטווד בקשר שבין גבריות לגבורה 

"ריצ'רד ג'ול" נדמה לסרט המתרחש לצד האירועים שמתוארים בו. הפיגוע בפארק האולימפי אמנם מוצג בו, אך איסטווד אינו מתרפק על תיאור האימה והזוועה שבאו בעקבותיו אלא בוחר להתמקד בעיקר: שרטוט דיוקנו של ג'ול והפן של החברה האמריקאית שדיוקן זה מייצג. לצד הפיגוע, כמעט כל שאר השיאים הדרמטיים של העלילה, כולל חשיפת תוצאות החקירה על מעורבותו של ג'ול בפיגוע, מסופרים לנו לאחר מעשה. נציגות החוק אינה זוכה בסרט ליחס אוהד וגם לא העיתונות. זו מיוצגת על ידי קתי סקראגס (אוליביה ויילד), עיתונאית בכירה ב"אטלנטה ג'ורנל-קונסטיטיושן", שחפותו או אשמתו של ג'ול אינן מעניינות אותה והיא משתמשת ביכולות הפיתוי שלה כדי להשיג סקופ (הסרט הותקף קשות בארצות הברית בשל אופן תיאורו את סקראגס, שמתה ב-2001, בת 43, ממנת יתר של תרופות מרשם. חבריה טענו שלא התאוששה מעולם מכך שהובילה את המהלך התקשורתי שהציג את ג'ול כטרוריסט).

כוחו החמקמק של הסרט נובע גם מהעובדה שאיסטווד הציב במרכזו שחקן כמעט אלמוני (הוא הופיע בתפקידים קטנים בכמה סרטים), פול וולטר האוזר, שכפי שג'ול נדמה לאנטי־גיבור, כך הוא נדמה לאנטי־כוכב. האוזר מצוין וקתי בייטס מצוינת אף היא כאמו של ג'ול. 

הקולנוע של קלינט איסטווד, שבסוף חודש מאי הקרוב ימלאו לו 90, הוא בעיני אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ",  אחת ההרפתקאות הקולנועיות המרתקות, המורכבות והמאתגרות ביותר שהתפתחו בלב לבה של תעשיית הקולנוע האמריקאית מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. סרטו החדש הוא חוליה נוספת בשרשרת סרטיו – אלו שביים וגם אלה שבהם היה רק הכוכב – שעיצבו בעקביות מרשימה דיון קולנועי, שנדמה כי ארה"ב כולה, על כל מורכבותה החברתית והתרבותית וניגודיה האידיאולוגיים, גלומה בו. 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות