Connect with us

הורים וילדים

על אנשים ומעגלים

Published

on

אנשים עם צרכים מיוחדים יכולים להיראות בדיוק כמו האנשים ה"רגילים" בכיתה/בסופר/בעבודה אבל להיות שונים – הם יכולים להקשיב כמוהם אבל לשמוע אחרת. הם יכולים להביט כמוהם אבל לראות אחרת – עמותת "מעגלים קהילתיים" שייסדה איילת ששון מספקת להם אינטגרציה חברתית ומעגל של תמיכה בסביבה אוהבת

מאת: דיקלה גולסה–חליווה 

אני לא אוהבת את המילים "נכים" או "מוגבלים"; זה מעורר אצל כולנו תפיסה סטריאוטיפית לאנשים שסובלים מבעיות מולדות, גופניות או אפילו נפשיות כלשהן, וכל מה שהם רוצים זה "לחזור להיות נורמאליים".

אז זהו שלא.

אלה הם ילדים וילדות, גברים ונשים, סבים וסבתות, עובדים ומעבידים, חברים ושכנים, סטודנטים ומנהיגים, אמנים, רופאים, מורים ומדריכים לחיים. הם כולם בני אדם, הם קודם כל אנשים.

לאנשים אלו הוגדרו הצרכים המיוחדים ככאלו הגורמים למוגבלות בהתנהגות מסתגלת והם פועל יוצא של לקויות גופניות, שכליות, נפשיות, רגשיות-התנהגותיות, חושיות, קוגניטיביות, שפתיות או לקויות התפתחותיות כוללניות.

אנשים אלה לא זקוקים לרחמים וגם הוריהם לא. הם שמחים, בריאים ומאושרים והלקות הזו לא תעבור להם כל חייהם אלא הם ילמדו להתמודד אתה, הוריהם ילמדו להכיל אותה וכולנו נלמד להבין שהם חלק מהחברה שלנו שבה אנו חיים.

נכון, הם בהחלט זקוקים ליותר ממה שאדם נורמטיבי זקוק לו, כי בכל זאת לרובם יש מגבלה כלשהי שמקשה עליהם להשתלב בחברה, אך אין זה אומר שהם אינם מסוגלים לנסות/להתמודד ובעיקר להצליח.

אנשים עם צרכים מיוחדים יכולים להיראות בדיוק כמו האנשים ה"רגילים" בכיתה/בסופר/בעבודה שלהם אבל להיות שונים. הם יכולים להקשיב כמוהם אבל לשמוע אחרת. הם יכולים להביט כמוהם אבל לראות אחרת. אגב, להסביר זה כבר סיפור אחר… כי לא תמיד הם מצליחים לבטא את מחשבותיהם במילים או להתאים את פעולותיהם לנדרש בסביבה. ובדיוק בגלל זה הם נקראים אנשים "מיוחדים".

מה אנחנו כחברה צריכים לעשות?

לנסות ליצור להם חוויות בחיי היומיום שמאפשרות להם, לא משנה מי הם, להרגיש בפרק זמן כל כך קצר שהם חלק בלתי נפרד ושווה לחלוטין, במשהו גדול יותר. להישיר אליהם מבט ולהושיט יד. כל דבר קטן בשבילינו האנשים "הרגילים" יכול להיות דבר ענק בשבילם, האנשים "המיוחדים".

רצוי להדגיש שוב ושוב עניין חשוב ביותר והוא השימוש שלנו בשפה. חשוב לשים לב כיצד אנו מדברים על ועם האנשים הללו כי זה מה שיקבע את ההתייחסות שלנו אליהם ומה שישאיר בליבם חותם לנצח נצחים. אדם, כל אדם ובמיוחד אנשים עם צרכים מיוחדים, שקיבל הזדמנות אמיתית והצליח, מרגיש בלבו את תחושת היכולת שמתעלה על כאבי הלקות או הנכות שלו. מה שמעניין בהקשר זה הוא, שלרוב חושבים על המשמעות עבור המשתתפים עם הצרכים המיוחדים ומה הם לוקחים איתם. אולי חשוב לא פחות, הוא מה שאנחנו, האנשים "הרגילים" שומרים אתנו. לפעמים, דווקא כשאנו מביטים בעצמנו דרך העיניים שלהם, ניתן להיזכר באמת בחלק שלנו במעגל החברתי.

עמותת "מעגלים קהילתיים"

מעגלים קהילתיים היא עמותה שלא למטרת רווח שהוקמה בשנת 2017 ומספקת אינטגרציה חברתית לילדים, נוער ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים, כדי ליצור חברויות, לעסוק בפעילות וליהנות מאירועים חברתיים כוללניים עם אינסוף מעגל של תמיכה בסביבה אוהבת.

עמותה זו שואפת ליצור קהילה מכילה ואוהבת שבה אנשים בעלי צרכים מיוחדים מאומצים באופן מלא כחברים שווים, ולהעצים את המתנדבים הצעירים להיות מנהיגים קהילתיים העוסקים בכך בעתיד.

מייסדת העמותה והמנכ"לית היא איילת ששון, אם לארבעה ילדים שמתוכם ילד אחד אוטיסט. לצידה פועלת סמנכ"לית הכספים רחל ויצמן, אם לשתי בנות ופעילה חברתית. שתיהן שמו להן כמטרה לקרב את הקהילה לאחר השונה והמיוחד, וכן לשמח ולחזק את האנשים בעלי הצרכים המיוחדים שלא תמיד יודעים שישנם אנשים "רגילים" עם לב ענק שיוצא אליהם ומבקשים להעניק להם קצת אהבה ורגעים שמחים.

ב"מעגלים" מקפידים לקיים בכל חודש אירוע המוני ומפואר בסיוע של מתנדבים מהקהילה היהודית, שבו הזרקור עובר ממטלות היומיום וההתמודדות עם האתגרים הלא פשוטים של גידול ילד עם צרכים מיוחדים, לכיוון של שמחה, השלמה והעצמת הייחודיות שבכל אחד ואחת מהם; לראות אותם מחייכים אלינו זה האושר הכי גדול שיכול להיות לנו כבני אנוש בחברה.

דבריה של אמא לילד עם צרכים מיוחדים שהם חברים בעמותת "מעגלים קהילתיים":

״לגדל ילד מיוחד, זהו מסע לא נגמר של עליות וירידות. הרבה מאוד רגעים של קושי ומשבר, רגעים שבהם כלום לא הולך, לצד רגעים של אור ותקווה. אני מאמינה שלפני שהקב"ה שלח לי את הילד המיוחד שלי, הוא נתן לי כוחות גדולים להתמודד איתו ובעיקר חברים טובים שיתמכו ויעזרו. עמותה זו אפשרה לנו להכיר חברים מיוחדים כמו הבן שלי, נתנה לי כתף להניח עליה את ראשי באהבה גדולה ולהבין שלא רק אני בודדה ומתמודדת עם אתגרים, אלא אני חלק ממשהו גדול עוד יותר. אנחנו מחכים לכל מפגש בכיליון עיניים ושואבים כוחות להמשך הדרך".

דבריה של מתנדבת בעמותת מעגלים קהילתיים":

״ההתנדבות בעמותה נותנת לי פרופורציות לחיים ולבעיות שבהן אני נתקלת בחיי היומיום. הכל נראה לי קטן ליד הקושי והכאב הלא נגמר במסע עם אדם בעל צרכים מיוחדים. שום דבר כבר לא מובן מאליו בחיי והשמחה שיש לי בלב בכל פעם שאני מגיעה להתנדב בעמותה, נשארת איתי זמן רב ומשפיעה על כל הסביבה שלי. אני מאוד רוצה שילדיי יגדלו להיות אנשים עם לב ענק ושיוכלו לתת יד לאחר, השונה מהם. אני שמחה מאוד לשמש עבורם דוגמה לנתינה ואהבה ללא תנאים".

חשוב לציין שכחלק מהשילוב הקהילתי, העמותה מחפשת בלי עסקים אשר ירצו לשלב את הבוגרים הצעירים בבית העסק שלהם וכך יעזרו להם להשתלב במעגל התעסוקה.

ליצירת קשר עם עמותת ״מעגלים קהילתיים":

טלפון: 818-253-9618

כתובת: 22717Mobile Street, West Hills, California 91307 

אימייל: Maagalimcircles@gmail.com

דיקלה גולסה–חליווה היא בעלת תואר שני בחינוך, מורה לעברית ויהדות בתיכון, מומחית בלקויות למידה ושיטות לימוד ומאמנת להורים בטיפול בהפרעות קשב וריכוז באמצעות פיענוח ציורים וגרפולוגיה.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

הורים וילדים

אני לא שק החבטות שלכם. אני מורה בכיתה של הילד שלכם

Published

on

אני צוחקת על ההורים שמאשימים אותי על הזמן בו הם מבלים בתוך המרחבים הווירטואליים ובים המכשירים הטכנולוגיים שאותם ההורים קנו להם במיטב כספם. ובא בעת אני בוכה על הילדים, שלא מבינים את הנזק העצום והבלתי הפיך של מעשיהם ואת כל הימים והשעות שלא יחזרו בחזרה

גילוי נאות: אני אוהבת ללמד ובחרתי במקצוע הזה מכל המקצועות בעולם. אני בוחרת בזה בכל בוקר מחדש ובכל פעם כשאני נכנסת לכיתה ועומדת מול התלמידים. בתוך תוכי אני יודעת שאני במקום הנכון ביותר בחיי ואני בטוחה שגם הם, התלמידים שלי, יודעים זאת.

איך אני יודעת? כי רוב הזמן הם יושבים בשקט בכיתה, מקשיבים לדבריי, מנהלים איתי דיון פורה, שואלים שאלות. אני עוקבת אחריהם כל הזמן, הם מתפתחים ומתקדמים יפה בלימודים; אני מסבירה ומשתפת, מחנכת ומכוונת אותם להציב מטרה קצת יותר גבוהה ממה שהם מבקשים להציב לעצמם.

אני מאמינה בהם. מאמינה שיש ביכולתם להגיע רחוק יותר מהיכן שהם נמצאים היום ורוצה לגרום להם להעז, לנסוק והאמין בעצמם.

כמובן שלא הכל ורוד בכיתה, ממש לא. לפעמים אני מתאמצת להעביר שיעור, אך הרעש מסביב מאלץ אותי להפסיק שוב ושוב. אני משתדלת שלא להעלות את טון הדיבור ולחשב מסלול מחדש, אבל לעיתים כך נראה, הקול עולה מעצמו כמו מבקש לעצמו שלווה לכמה רגעים.

כשאני שואלת מה פשר העניין, הם מוציאים את הטלפונים הסלולריים שלהם מהתיק ומבקשים לשתף אותי בהתרחשויות האחרונות שצצות בכל רגע של נשימה. הם חייבים לבדוק מה קורה בפרופיל שלהם וכמה לייקים הם קיבלו על איזה פוסט שהם העלו ממש לפני שהתחיל השיעור; לרגע נחה דעתי שכמות הלייקים מגדירה את זהות הדור שלהם ותורמת לעלייה או ירידה במצבי הרוח, קצב הלמידה ואפילו ליכולת שלהם להיות מרוכזים בחיים שמחוץ לפייסבוק והרשתות החברתיות.

אני עומדת בכיתה, מולם, מתקשה להאמין למשמע אוזניי ולמראה עיניי, מוצאת את עצמי מתאמצת להבין מה עובר עליהם והלב שלי מתפוצץ מדאגה. הם כל כך רציניים וכל שטות שעולה בלי רגע של מחשבה תחילה בסביבה הווירטואלית שלהם, קובעת אצלם את המשך החיים שלהם ברגע נתון. כמה עצוב לראות את המראה הזה בכיתה, לראות את העיניים התמימות שלהם מרצדות על המכשיר הקטן שפוצע להם את הלב.

ומה עם הלימודים?

את מי זה מעניין עכשיו?! ולכי תסבירי להורים שבאים להתלונן ובוחרים באופן אבסורדי עד גיחוך להאשים את מערכת החינוך בכלל ואותי בפרט, כמורה בכיתה, בהתנהלות המעוותת של ילדיהם, בירידה בציונים שלהם ובקשייהם לרכוש השכלה.

ומה אני עושה עם זה? אני צוחקת ובוכה, לסירוגין… אני צוחקת על ההורים שמאשימים אותי כאילו אני אחראית על שעות הפנאי הכמעט אינסופיות של ילדיהם; אותן שעות שבהן הם מבלים בתוך המרחבים הווירטואליים הסוחפים וטובעים בים המכשירים הטכנולוגיים המשוכללים שאותם ההורים, המאשימים, קנו להם במיטב כספם. ובא בעת אני בוכה על הילדים, שלא מבינים את הנזק העצום והבלתי הפיך של מעשיהם, תפישתם ואת כל הימים והשעות שלא יחזרו בחזרה. הורים יקרים, זה המקום וקצת אחרי הזמן לעשות, לקחת אחריות ולהיות הורים!

בזמן הלימוד בכיתה נעשים כלל המאמצים למגר את התופעה, אנחנו משתדלים להסביר את ההשלכות של הדברים שנזרקים כלאחר יד לחלל הפייסבוק, בלי הבחנה או שיקול דעת כזה או אחר, על ידי ילד שלא אכפת לו מכלום, כי אולי הוא בעצמו כבר תוצאה של ההרס שהביא על עצמו הדור הזה.

גם אני אמא וזה בכלל לא פשוט אבל זו היתה הבחירה שלי, בכל ליבי ונשמתי. ואת ההחלטה שלי להיות אמא מלווה "נורת אזהרה" שאינה משתמעת לשני פנים – "זה לכל החיים אז תהיי בטוחה שאת מוכנה להתמודד". כי להיות אמא זה בראש ובראשונה לדאוג לצרכים הגשמיים והרוחניים של הילד שלנו, זה לתת לו בכל גיל את הכלים הנכונים כדי להתמודד בחיים הסבוכים ממילא וזה גם להתוות לו את הדרך ולא פחות (אם לא יותר!( גם את הדרך ארץ, כי חינוך בא מהבית, לא מבית הספר, לא מהשכנים, לא מהטלוויזיה ולא מהמידע הבלתי נגמר בעולם הוירטואלי המתעתע והממכר.

וכנראה, רק כנראה, לא כולם רואים את הנורה הזו מהבהבת בחוזקה או שבוחרים במודע או שלא במודע להתעלם ולהאשים את מי שלטענתם, "ממונים על חינוך ילדיהם".

אתם הורים יקרים, אתם המחנכים הראשיים של ילדיכם, הרבה לפני שאני מגיעה לכיתה והרבה אחרי שאני הולכת ממנה.

אתם הוריהם מהרגע הראשון שהם הגיחו לאוויר העולם ותהיו כאלו עד נשימתכם האחרונה, ועליכם להקנות להם ערכים חינוכיים, לפי ראות עיניכם מעתה ועד עולם. עליכם להיות נוכחים בחייהם פיסית ולא "בשלט רחוק", עליכם להיות קשובים לדבריהם, גם ובמיוחד לאלו שנאמרים בין השורות, להסתכל להם כל הזמן בעיניים ולנסות להבין מה עובר עליהם.

עליכם לחנך אותם לדרך ארץ לפני שאתם מספקים להם "על אוטומט" את כל מה שהם מבקשים, לשמש להם דוגמה אישית, לטעת בליבם אמונה וערכים, לסלק פחדים ולתמוך רגשית. למה? כי אתם ההורים שלהם! אתם הבית, אבל גם המקלט שאליו הם יחזרו תמיד.

אז כשאני פוגשת הורים כאלה, שמכוונים אליי אצבע מאשימה, אני מופתעת מהעיוורון שלהם ומגייסת את כל החמלה ששוכנת לי עמוק בלב שרק רוצה לצרוח להם: תסתכלו על עצמכם מה הילד שלכם לומד מכם?!" אבל במקביל הודפת בנועם את טענותיהם באבחה חדה, אני לא שק החבטות שלהם. אני מורה בכיתה של הילד שלהם, אותו הילד ששגה אך לא מסוגל לקחת אחריות, ממש כמותם. כי מסתבר שהילדים שלנו הם בדיוק אנחנו (טוב נו, ברוב המקרים). הם יונקים מאתנו הכל: את הטוב אבל לא פחות גם את הרע, את ההתנהגויות, את הלך הרוח, מה מותר ובעיקר מה אסור ולכל אלו הם נותנים פירושים משלהם וככה הם מתחילים את חייהם ואת זה הם ינחילו לילדיהם שלהם. ואת זה רק אתם יכולים לתקן. חייבים, בעצם. כי זה לא התפקיד שלי.

דיקלה גולסה – חליווה הא בעלתM.A בחינוך, מורה לעברית ויהדות, מרצה לתואר ראשון, מדריכת כתיבת עבודות אקדמאיות ומאמנת הורים לשינוי התנהגותי באמצעות פיענוח ציורים וגרפולוגיה.

המשך לקרוא

הורים וילדים

להרוג Turkey ולנוח

Published

on

ישראלים בחג ההודיה: "כשאתה פה כל כך הרבה שנים אתה חוגג כמו כל אמריקאי אחר, במיוחד כשיש לך ילדים קטנים"

מאת: גל שור

מסורת בהתהוות: כבר כמה שנים מארגנים אושרת ברנשטיין ובעלה, דני, סעודת חג הודיה המונית לחברים הישראלים שלהם באזור צפון ניו-ג'רזי. לפני שנתיים הם אירחו בביתם קרוב ל-50 ישראלים. כך גם לפני שנתיים. בשנה שעברה, בעקבות העלייה בביקוש, הם שכרו אולם אירועים בפייר-לון. כל משפחה משלמת על התענוג 30 דולר. הרבה ישראלים שהזמנתי שאלו אם הם יכולים להביא איתם עוד מישהו. זה רוצה להביא מישהו מהעבודה, וזה רוצה להביא חבר שאין לו עם מי לעשות" היא מספרת. "אם זה היה חג אחר, לא משנה איזה חג, פסח, ראש השנה, שבועות, הייתי אומרת שאי אפשר ושאין עוד מקום. אבל בחג ההודייה אני לעולם לא אסרב לאף אחד, לא משנה כמה יבקשו. מבחינתי זאת כל המהות של החג, להוקיר תודה על כל מה שיש לך ולעשות טוב בחזרה. איך אני יכולה להגיד לא?"

15 שנים עברו מאז שבני הזוג ברנשטיין עברו לארה"ב. היא דיילת אוויר בחברת תעופה אמריקאית גדולה, הוא מנהל פרוייקטים. על חג ההודיה היא מדברת בתשוקה שחורגת מהצורך הישראלי לחגוג כל מה שאפשר ומהנטייה לאמץ כל מה שנודף ממנו ריח חזק של אמריקה. "בשבילי החג הזה מסמל קודם כל את המשפחתיות, את הביחד", היא אומרת ומספרת כי הפעם הראשונה שהחליטה לארגן סעודת חג משל עצמה הייתה לפני תשע שנים, כשהייתה בהריון עם בתה הבכורה. עד אז היינו רק שנינו, אבל ברגע שהפכנו למשפחה החג קיבל משמעות אחרת מבחינתי. תחשוב על זה, הרי המתיישבים שעשו את אותה סעודת חג, מי הם היו? הם היו גם כן מהגרים, כך שמבחינתי בתור מהגרת יש פה משהו מאד סמלי. בסופו של דבר הישראלים שחוגגים איתנו את החג הם ישראלים שנמצאים פה הרבה שנים, כאלה שלא פוזלים כל הזמן לכיוון החזרה לארץ. כל אחד מגיע מרקע שונה אבל כשאתה פה כל כך הרבה שנים אתה חוגג כמו כל אמריקאי אחר, קל וחומר כשיש לך ילדים קטנים". אם אושרת עוד רואה את עצמה רגל פה רגל שם, חצי-חצי, הרי שהילדים, היא מודה ולא ממש בצער, הם כבר סיפור אחר לגמרי. "מבחינתי הילדים שלי הם קודם כל אמריקאים ורק אחר כך יהודים וישראלים. אני לא יכולה ולא רוצה לבודד אותם בתוך גטו תרבותי. לא רוצה שירגישו שונים".

החג הלאומי נחשב לשני בחשיבותו לאחר חג המולד, ומבטא אסירות תודה על יבולי הסתיו והכרת תודה כללית, ומבוסס על עריכת סעודות חג גדולות ומשפחתיות שמהוות את מוקד החג. פריטי הארוחה היסודיים לא השתנו מימים ימימה: צלי תרנגול-הודו ענק ושחום, מְ לִ ית (ה-stuffing המפורסם), פשטידת דלעת ומרקחת של ֲחמוּצִ ית, cranberries וכמובן תהלוכות חג מסורתיות. התהלוכות מאופיינות בבובות הענק המרחפות והמרשימות, בשלל ליצנים, תזמורות, רקדנים ורקדניות, בלוני הליום ענקיים וססגוניים ועוד ריגושים רבים לכל בני המשפחה. במקום בובות מסורתיות אירופאיות שנהגו לשאת בתהלוכות, יצרו באמריקה בובות מתנפחות בממדים אקסטרווגנטיים כדי לציין את החג האמריקאי שמאחד תחתיו את בני כל הצבעים והדתות במולדת החדשה.

מועד החג נקבע בשנת 1941 בהחלטה מיוחדת של הקונגרס ובחתימתו של הנשיא רוזוולט. החג חל תמיד ביום חמישי האחרון של חודש נובמבר. מקור המנהג בקשיי התאקלמות רבים של המתיישבים הראשונים שלא הצליחו לגדל חיטה ומצבם הכלכלי והבריאותי התדרדר מאוד. תושבים אלו התאוששו רק לאחר שקיבלו עזרה מהאינדיאנים.
כדי להודות על היבול שקיבלו הוחלט לערוך סעודה חגיגית. הסעודה כללה את יבולי השנה האופייניים למושבות הראשונות (תירס, דלעת, בטטות ותפוחי אדמה) עם הזמן התפשט מנהג זה לשאר המושבות, עד שב-1863 החליט הנשיא לינקולן להפוך את הסעודה לחג לאומי. במרוצת השנים נפוג האופי הדתי הבלעדי של יום ההודיה" והפך ליום חג חילוני, שבו המוטיב העיקרי הוא רגש האהדה שבני המשפחה חשים זה לזה בצד ַה ֲחבֵ רוּת שאדם רוחש לידידיו ורֵ ָעיו. ולמחרת חג ההודיה מתחילים כידוע בהכנות לחגיגות סוף השנה ומתחילים במסע קניות בהנחות ענק, שעל שמו קרוי היום "יום שישי השחור".

ואם שאלתם את עצמכם למה קוראים לתרנגול ההודו בעברית תרנגול הודו, ובאנגלית Turkey (טורקיה), אז מסתבר שהכל בגלל טעויות בזיהוי בכל מיני מקומות… מקורו של התרנגול הוא בכלל מהאצטקים שבמקסיקו, וכשהוא הגיע לאירופה על ידי מגלי אמריקה הספרדים, הם קראו לו בטעות תרנגול הודי (כי הם חשבו שהיו בהודו).

באנגלית הוא נקרא" טורקיה", כי הוא זוהה בטעות כתרנגול שהגיע לאנגליה על ידי סוחרים טורקיים (אגב, בהודו התרנגול נקרא "פרואני" כי כך קראו לו הפורטוגזים שהביאו אותו לשם).

על פי כמה הלכות מרבנים מחמירים, ליהודי החי בארצות הברית אסור לחגוג את חג ההודיה, לפי דין ״ובחוקותיהם לא תלכו". ברור שרוב-רובנו מתעלמים מצו הלכה זה ומשתלבים בצורה סינגרית בחג הכי אמריקאי שיש. חג שמח!

המשך לקרוא

הורים וילדים

IAC איתנים: מטפחים את דור העתיד

Published

on

48משתתפים (תלמידי חטיבת ביניים ותיכון), 7 מנטורים ו-2 סטודנטים בוגרי התוכנית נפגשו במרכז הקהילתי שפר בוודלנד הילס למטרות קידום חשיבה של יזמות, חשיבה ביקורתית, מיומנות בפתירת בעיות ואפילו פיתוח מוצר חדשני

מאת: שירי וסרמן

ביום ראשון שעבר יצאה לדרך תוכנית איתנים של ארגון ה-IAC לשנה הנוכחית. 48 משתתפים תלמידי חטיבת ביניים ותיכון, 7 מנטורים מעצימים ו-2 סטודנטים בוגרי התוכנית נפגשו במרכז הקהילתי שפר בוודלנד הילס ליירית הפתיחה של התוכנית. רשימת המנטורים שמקדישים מזמנם היקר ומהידע המעצים שלהם כוללת את: אדם בר (RTB Financial Group), דנה באלס (נשיאת רשת הפרוזן יוגורט Menchies) דרור איירוני (GESHER Group) המנטור הוותיק שזו השנה הרביעית שלו, שי בן-נון (Senior Technical Product Manager at Amazon Video), שרון הופמן נשיא (Vitamin Friends), ליאת שדה-שטנברג(CEO of Fuse it) וטל אליאז (CEO of ITE Solutions).

IAC איתנים מפגיש בין הדור הבא של תלמידים ישראלים אמריקאים ויהודים אמריקאים לחווית למידה חדשנית המבוססת על פרוייקטים של יזמות ופיתוח המצאות בתחום הטכנולוגיה וההיי-טק שמחזקת את הזהות היהודית של המשתתפים, בונה את הקשר שלהם לישראל ומציתה את הישראליות שבהם.

בעזרת מנטורים ומדריכים מהקהילה מעודדים את התלמידים להיות פעילים בקהילה שלהם תוך קידום חשיבה של יזמות, חדשנות, חשיבה ביקורתית, פתרון בעיות מיומנות אחרות ואפילו פיתוח מוצר חדשני. זו הזדמנות לתת לנוער הישראלי והיהודי אמריקאי לחבוש את כובע היזמים, להתחבר לתכנים וחדשנות ישראלית ולטפח שכבה של מנהיגי קהילות צעירים תוך העלאת המודעות למעורבות ויזמות קהילתית. בכל מפגש, הצעירים מתחלקים לקבוצות עבודה ומקבלים הזדמנויות להתנסות בתפקידים שונים. חיבור לישראל, קהילה וזהות יהודית קולקטיבית נטועים עמוק בכל פרויקט שבני הנוער צריכים להכין, זה יכול להיות מבנית קמפיין לתיירות בישראל ועד עיסוק בשימור זיכרון השואה.

במפגש הראשון התחלקו התלמידים לפי קבוצות גיל שבפני אחת מהן הוצגה תנועת ה- BDS ואיך נלחמים בזה בקמפוסים השונים והקבוצה השנייה הכירה מקרוב את המנטורים שילוו אותם לאורך התוכנית.

בסוף שנת הפעילות מתקיים סמינר – מחנה "האקתון" שבו כל משתתפי התוכנית מרחבי ארצות הברית מגיעים ללוס אנגלס לסמינר של 6 ימים שבו ילמדו להכיר את עצמם טוב יותר, איזורי הנוחות שלהם, לאתגר את עצמם כמנהיגים ואיזה סוג מנהיגים הם רוצים להיות וכל זה תוך רכישת כלים ועבודה על מציאת פתרון טכנולוגי לפרוייקט שייקבע. הם ילמדו לעבוד בשיתוף פעולה אחד עם השני, לנהל משא ומתן על פתרונות ולצלוח ביחד אתגרים בעבודה משותפת.

המשתתפים ייפגשו עם מנטורים מכל רחבי היבשת, בכירים בקהילה הישראלית, יהודית-אמריקאית מתעשיית ההייטק, היזמות העסקית, חינוך דיגיטלי ועוד. נמפגש יאפשר לבני הנוער לשאול שאלות, להתייעץ וללמוד מהמודל לחיקויי.

לפרטים נוספים ניתן ליצור קשר עם שיר נקש, מנהלת התוכנית בלוס אנג'לס: laeitanim@israeliamerican.org

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות