עומדים עלינו, לכלותנו - שבוע ישראלי
Connect with us

ארה"ב-ישראל

עומדים עלינו, לכלותנו

Published

on

שמונים שנה אחרי – מה שקורה היום בין הירדן והים התיכון מזכיר לארי בוסל את בני משפחתו שרובם ניספו בפולין – דם יהודי היה, ונשאר הפקר

מאת: ארי בוסל

בזמן משפט אייכמן בארץ, היו שלא קישרו בין האדם שעמד מאחורי הזכוכית המשורינת לבין הזוועות שהניצולים העידו עליהן. למי שמסתכל בתמונות המשפחה והעמיתים ל״עבודה״ של הנאצים, חברי האס.אס או חברי המפלגה בדרגים הגבוהים ביותר, לא ניתן להבין ולקשר בין האבות האוהבים, נשותיהם וילדיהם משחקים או מבלים לבין כל מה שאנחנו יודעים שהם עצמם ביצעו מהלך שנות מלחמת העולם השניה.

האדם נראה כמו כל אדם אחר, וככל שעברו השנים והעשורים, והנאצים הזדקנו, קשה לקשר בין האדם שנראה כמו סבא טוב לבין אותם סיפורים נוראים. כולנו נבראנו בצלם האלוהים, וכולנו – כלפי חוץ – נראים טובים ודי דומים.

אז מאין הגיע הרשע הבלתי יאומן? איך הדרדרה האנושות לרמה בה חיילים לא יכלו לעמוד יותר בהוצאות להורג ההמוניות, או אנשי מפלגה (כמו בהונגריה) היו גרועים יותר מהנאצים, נאמנים יותר לתפיסה, עינוי והוצאה להורג של גברים, נשים וטף, בגלל שהם היו יהודים, דמו ליהודים או פשוט הואשמו שהם עזרו ליהודים? איך הדרדרנו עד כדי איבוד צלם אנוש?

אם חלק מהנאצים טענו לאחר המלחמה שהם פשוט ״צייתו וביצעו את ההוראות שניתנו להם,״ הרי ששבעים ושלוש שנים אחר כך, פולין טוענת – באמצעות חקיקת חוק – שהם לא אחראים וגם לא עשו כלום, מחנות המוות היו נחלתם היחידה של הנאצים ובאחריותם המלאה. לא רק שהם שיתפו פעולה, הם עשו זאת בששון ובשמחה, וחלקם ביתר שאת מהנאצים עצמם. אבוי, עבור אמירה זאת, שמרבית משפחתי שניספתה שם – בפולין – הם עדות נאמנה לה, אני יכול למצוא עצמי במאסר ולעמוד למשפט בפולין.

מנגד עמדו הניצולים, ורובם פשוט לא יכלו להביע במילים את הזוועות שהם חוו. רובם המכריע הדחיק את הזכרונות וסירב במפורש לדבר, להעלות ולו מילה על דל שפתותיהם. רק הסיוטים מנעו מהם שינה בלילה ומנוחה ביום – עד יומם האחרון עלי אדמות.

השנים עברו, כך גם העשורים, ומרבית הניצולים כבר לא אתנו. אלו שעדיין בחיים הם בשנות השמונים והתשעים לחייהם, והדיבור כבר קשה, והתבטאות במילים כבר אינה מה שהיתה, כי לרוב הגוף מתאמץ פשוט להשאר בחיים וקצרי תקשורת בין המוח לבין ההתבטאות בעל פה תכפים וגוברים.

כך נותרים אנו היום עם ספרים, סרטים, תמונות ומוזיאונים על השואה, אך מרביתם אינם מרשימים. לקרוא – אין סבלנות. לראות סרט – רק אם הוא רב מכר. מוזיאונים – כשיוצאים ידי חובה, אחרת באמת יש דברים מענינים יותר לעשות עם זמננו. ובכלל, הקרונות (רובם קרונות בקר) בהם דחסו יותר אנשים חיים משניתן להעלות על הדעת, ה״מקלחות״ של גז ציקלון בי, ערמות הנעלים או המזוודות המרופטות או אפילו הדרגשים אינם עושים רושם בכלל. משום מה הם נראים כמו אשפה שצריך לזרוק בכדי לרענן את הסביבה.

התחלנו עם חוסר אמונה שאדם שנראה ״נורמלי לחלוטין״ יכול לבצע זוועות באנשים אחרים, בלב קר או אפילו בלב רוטט משמחה, והגענו הלום כשכבר כמעט אין מי שיספר, ומי שמספר נראה כאילו הוא דולה סיפור ממעמקי זכרונו, סיפור שהשומע צריך להתאמץ להבין ולהפנים.

יוצא שקל לזלזל באותו סיפור ששמו ״השואה״ ולפטור את אותן שנים בלא כלום. ולמהדרין, זה סיפור שהיהודים המציאו בכדי לנגן על נימי נשמתו של העולם שיאפשר להם לגזול מדינה שלא היתה שייכת להם מעם שהיה אז מאז ומתמיד, מימות עולם. ולדור הצעיר, ״הטלפון החכם אומר לנו שלא היתה שואה, לפי כנס מדעי שערכה מדינה ריבונית ובו השתתפו נציגים של עשרות מדינות מרחבי העולם, כמו גם נציגי העולם היהודי (הנה, הם אפילו לבושים בשחור עם שער מסולסל ליד האוזנים), ואם כך הוא אומר, אנחנו משוכנעים מעבר לכל ספק שזו בדיוק המציאות, ואין עליה עוררין: ׳לא היתה שואה, פשוט לא יתכן, בלתי אפשרי, זו המצאה זדונית וחייבים להתרחק ממנה!׳״

נראה שלא למדנו דבר מההיסטוריה.

בין הנאצים והפלסטינים

יוצאים להם שני בחורים צעירים, נכנסים לבית, רוצחים את הילדים לפני ההורים ואז את ההורים, וחוזרים לביתם לישון שנת ישרים. כשאמו של האחד (שהיא דודתו של השני) נשאלת בראיון בטלוויזיה היא מכריזה שלא יתכן, הילדים אוהבים את האוכל שלה, ולאחר שסיימו את ארוחת הערב המשפחתית עליה היא עמלה ועבדה כל היום, הם הלכו לישון כמו ילדים טובים, וכמובן שלא עזבו את הבית. בקיצור, לא עזבו את השגחתה ולו לרגע, ובכלל, רצח כזה נתעב לא רק שאינו מתקבל על הדעת, כי אם גם מנוגד לכל הערכים שהיא חינכה את ילדיה ושהאוכלוסיה כולה מתאפיינת בהם.

כשהגיע אותו צוות לראיין אותה בשנית לאחר שהוכח בודאות שאותם שני הבחורים לא היו תחת השגחתה, רצחו משפחה שלמה וחזרו לשגרה כאילו לא היה כלום, הזדרזה אותה האם לשבח את מעשיהם ולפאר את אומץ לבם והקרבתם! פתאום הם הפכו לגיבורים, מושא הערצה של האוכלוסיה כולה.

יוצא לו אדם לעבודה, בה הוא עובד מזה שנים, אלא שבאותו יום הוא היה מצויד בנשק. הוא עובר בשיטתיות מחדר לחדר, מאולם לאולם, ויורה באנשים – חבריו לעבודה מזה שנים – מוציא אותם להורג. השלטונות לא הצליחו לתפוס אותו משך שבועות ארוכים, שכן הוא נעזר באוכלוסיה המקומית – גיבור עם תהילת עולם, שהלוואי כל ילד שיגדל ויהיה כמותו. הוא וחבריו יצאו למסע הרג נוסף, הפעם מול אנשים בתחנת אוטובוס, בהם אישה הרה. את התינוק לא הצליחו להציל, האישה עדיין נלחמת על חייה.

יום למחרת, או אולי היה זה יומיים, פעם נוספת. הפעם הנרצחים הם אנשים במדים, כנראה באותו גיל של הרוצחים.

אנחנו מסרבים להאמין, ולכן אנחנו ממציאים לעצמנו תרוצים. אלו לא ממש מרצחים. אנחנו אשמים. אולי אם נעזור כלכלית, ייטב?

כנראה שאנחנו אחראים ולא אלו שחונכו לרצוח, ועושים זאת כאילו דבר של מה בכך הוא, שמיד אחריו רוחצים את הידים, משכיחים את התמונות וחוזרים לשגרת החיים, לבית, למשפחה, לעבודה. היום הרצח עומד על אנשים בודדים (בינתיים), בעוד הנאצים עשו זאת ברבבות רבות, חלקם במאות אלפים.

בעבר הלכנו כצאן לטבח, ממאנים להאמין, והיום אנחנו מרשים שירצחו בנו, בגלל אותה אמונה עיוורת וחוסר רצון להפנים שהאויב קם עלינו להשמידנו.

כך בימינו – בסוף 2018 – תחילת 2019 – וכך בדיוק היה לפני שמונים שנה בדיוק: ״זה בלתי אפשרי.״ ״החברה הנאורה לא תתן לדבר כזה לקרות.״ ״תוך זמן קצר הכל ישוב לכנו.״ ״משרפות? מקלחות מוות? מחנות שלא חוזרים מהם? אתה ודאי לא שפוי – הנאצים אפילו המליצו לנו וזירזו אותנו לארוז את חפצינו!״

לפני שמונים שנה סרבנו להאמין. עברו שמונים שנה, וישראלים בישראל ויהודים ברחבי העולם מצביעים לעבר עצמנו ומאשימים את עצמנו בכך שלאויב אין טיפת חמלה או צלם אנוש (למעט המראה החיצוני), והוא מסוגל, בדיוק כמו הנאצים בזמנם, לצאת למסעות רצח ולחזור שעות אחר כך לשיגרת החיים כאילו לא היה כלום, שכן דם יהודי הפקר הוא!

יהודים טובים, יהודים רחמנים, רחמנא ליצלן!

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

רוברט קראפט – חתן פרס בראשית לשנת2019

Published

on

איש העסקים והפילנתרופ והבעלים של קבוצת הפוטבול הניו אינגלנד פטריוטס, נבחר בשל מחויבתו למאבק באנטישמיות והקשר ההדוק עם ישראל

רוברט קראפט. פוטבול וכדורגל, חינוך ובריאות

קרן פרס בראשית הודיעה כי חתן פרס בראשית השישי ל-2019 הוא איש העסקים והפילנתרופ היהודי-אמריקאי, רוברט קראפט, הבעלים של קבוצת הניו אינגלנד פטריוטס (NFL). קראפט נבחר בשל מחויבותו למאבק באנטישמיות, הקשר ההדוק שלו לשורשיו היהודיים ולמדינת ישראל, ותרומותיו הרבות בתחומי הבריאות, ההשכלה והספורט. הפרס יוענק לו בטקס שיתקיים בירושלים ביוני 2019. כחלק מתהליך הזכייה יעניק קרפאט את כספי הזכייה של הפרס, מיליון דולר, לטובת נושא פילנתרופי שעומד על סדר היום של הקהילה היהודית העולמית כולה – התמודדות ומיגור תופעות אנטישמיות ברחבי העולם.

קראפט ייסד יוזמות ותוכניות ביקור בישראל לחיזוק ועידוד הקשר בין יהודים צעירים אמריקאים למדינת ישראל ולזהותם היהודית, בצד תרומה לקידום תוכניות חינוך ומחקר עם מוזיאון השואה בארה"ב. לאורך השנים תרם קראפט למעלה מ-400 מיליון דולר למגוון יוזמות בתחום החינוך והבריאות.

כאמור, קראפט הוא יו"ר ומנכ"ל קבוצת קראפט, והבעלים של קבוצת הפוטבול ניו איגנלנד פטריוטס, אחת הקבוצות המצליחות בליגת הפוטבול האמריקאית (ה -NFL), והוא חתן פרס בראשית הראשון שמגיע מתחום הספורט. קבוצת הכדורגל שבבעלותו The New -England Revolution תארח את מועדון הכדורגל צ'לסי למשחק ידידותי במאי הקרוב, כשכל ההכנסות, כמו גם תוספת נוספת של מיליון דולר מקראפט, יוקדשו למאבק באנטישמיות.

פרס בראשית מעלה על נס אנשים בהתאם לערכים שהם פועלים לפיהם וההישגים שלהם. זוכי הפרס בוחרים מדי שנה רעיון פילנתרופי בעל משמעות אישית שחשובה להם ומעבירים בהתאמה מענקים לארגונים הפועלים בתחום. בחמש השנים האחרונות זוכי קרן פרס בראשית ושותפיה השקיעו מעל ל-11 מיליון דולר ביוזמות פילנתרופיות מגוונות, כגון העצמת נשים, קידום שוויון הזדמנויות ומיגור תופעת האלימות כנגדן (רות ביידר-גינזבורג), תמיכה ביזמות חברתית (מייקל בלומברג), שילוב "משפחות-מעורבות" בקרב הקהילה היהודית (מייקל דגלאס), שילוב אנשים בעלי מוגבלויות בלימודי מוסיקה ותרבות ברחבי ישראל והעולם (יצחק פרלמן), ומתן סיוע להתמודדות עם משבר הפליטים העולמי (אניש קאפור).

עם זאת, זכורה השערורייה סביב הפרס שעוררה נטלי פורטמן בשנה שעברה. השחקנית הודיעה כי לא תגיע לטקס פרס בראשית, בשל האירועים האחרונים בארץ, שלטענתה "הטרידו אותה באופן קיצוני וגרמו לה לאי נוחות לקחת חלק בכל אירוע פומבי בישראל". הצהרתה גררה את ביטולו של הטקס, שעמד להתקיים ביוני שנה שעברה, ואת ביטול הפרס עבורה.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

נינט טייב תככב בסרט אינדי על טבח בבית ספר בסן דייגו

Published

on

השחקנית הישראלית תשתתף בסרט "Tell Me Why I Don't Like Mondays", ששואב השראה ממקרה אמיתי מ–1979

נינט טייב. תפקיד ראשון בהפקה אמריקאית

נינט טייב לוהקה לסרט אמריקאי עצמאי בשם "Tell  בבימויו של "Me Why I Don't Like Mondays מרקוס תומפסון, שגם השתתף בכתיבת התסריט. עלילת הסרט שאבה השראה מפרשת הטבח בבית ספר אמריקאי בסן דייגו בשנת 1979 שביצעה ברנדה אן ספנסר, נערה אמריקאית בת 16 מבית הרוס. כשספנסר נשאלה מדוע ביצעה את הפשע הנורא, שבו נהרגו שני בני אדם ונפצעו עוד שמונה, ענתה: "אני לא אוהבת את ימי שני".

טייב, שזה תפקיד ראשון עבורה בסרט אמריקאי, תגלם בו את ג'ני, בת הזוג של אבי הגיבורה. את הדמות הראשית בסרט תגלם מדליין ארתור שהשתתפה בעבר בקומדיה הרומנטית "לכל הנערים שאהבתי" של נטפליקס. אחד ממפיקי הסרט הוא הישראלי עדי כהן, שהפיק בעבר סרטים ישראליים דוגמת "שבלולים בגשם" ואמריקאיים כמו "סנודן" עם ג'וזף גורדון לויט, ו"תוצרת אמריקה" בכיכובו של טום קרוז.

שמו של הסרט לקוח מהלהיט "I Don't Like Mondays" של להקת "The Boomtown Rats" מיוני 1979, שעוסק בטבח בסן דייגו. טייב, שעברה ללוס אנג'לס לפני מספר שנים כדי לקדם את הקריירה המוזיקלית שלה יחד עם בעלה, הגיטריסט והמפיק המוזיקלי יוסי מזרחי, גילמה מספר תפקידים בעבר בקולנוע ובטלוויזיה. היא כיכבה בסדרה "השיר שלנו" וגילמה תפקיד מרכזי בסרטו של דני לרנר, "קירות". בהמשך שיחקה בסדרה "זגורי אימפריה" של "הוט" ובסדרת הדרמה של "קשת", "בשבילה גיבורים עפים", שם גילמה את תפקידה של יעלי, אשה צעירה שנעלמה במעבה הג'ונגלים של קולומביה.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

מה אמרה יעל הג'ינג'ית לפלסידו דומינגו

Published

on

דברים לזיכרה של ברברה ירוסלבסקי, רעייתו של זאב, הפוליטיקאי היהודי הידוע ביותר בלוס אנג'לס, שהלכה לעולמה בגיל 71

מימין: אלה פרומקין, ברברה (יעל) ירוסלבסקי וארי בוסל

״אם הייתי יודע שכל כך הרבה אנשים יגיעו, הרי הייתי מקדים מספר ימים״ אמר המנוח בהרהור, כשראה את ההמונים שהגיעו להלוויתו.

מכל ההלוויות בהן השתתפתי, זו היתה המרשימה ביותר מבחינת מספר האנשים והכוח הגלום בידם. שעה לפני השעה היעודה אנשים הלכו מרחק רחובות מספר, כשהם לבושים בחליפות כהות. כשהאולם התמלא בכאלף אנשים, והרב הראשי ביקש שהקהל יחזור על פרקי התהילים שקרא באנגלית, נלקחתי למקום וזמן אחרים, מקהלת גברים שקולם כמו קול תופים, הלמות צונמי מתקרב או רעידת אדמה שהרעידה את הסיפים. מארש המוות, רעש של צבא גדול גדול, כשהנוכחים ולם מלווים את המנוחה בדרכה האחרונה.

יזו עוצמה, איזה כוח! לא היה זה מסע אבל כי אם מסע שעיקרו תחילה, שכן יעל הג׳ינג׳ית עד מהרה תעשה סדר שם למעלה, ותכוון את הפעילות קדימה.

מעצורים אף פעם לא היו לה. כשהיא ובעלה הגיעו לזלצבורג, אוסטריה, להיפגש עם תורם פוטנציאלי לאולם דיסני בדאון טאון לוס אנג׳לס, הם הוזמנו לפתיחה של עונת האופרה. למרות עייפותם הרבה הם נענו בשמחה, רק שציפתה להם הפתעה: זו היתה אופרה בת חמש שעות וחצי של ווגנר. כשהסתיימה ההופעה, הם הוזמנו לחדריו של הסולן הראשי, ושם פלסידו דומינגו לא הסתיר את עייפות הרגע: ״אינכם יודעים עד כמה קשה לשיר משך חמש שעות וחצי״ הוא אמר, וברברה ענתה, ״ואתה ודאי לא יודע מה פרוש לשבת ולהאזין משך חמש שעות וחצי!״ בעלה חשב שהוא קובר את עצמו בו במקום מבושה, ושאיש לא ירצה לראותו מאותו רגע, אך פלסידו דומינגו, כך הם סיפרו, קיבל את דבריה בבת צחוק ומאז הם נהיו חברים.

יעל היא בכלל ברברה, וברברה היתה מאגר אדיר של כח ועוצמה, הן בשל העובדה שהיתה ״אשתו של״ והן בזכות עצמה. משך 47 שנים – עד יום מותה לפני שבוע בגיל 71 – היתה נשואה לבחיר לבה, היום הפוליטיקאי היהודי הידוע ביותר בלוס אנג׳לס, זאב ירוזלבסקי דובר עברית). בשנות ה-70, עת למדו ב-UCLA, זאב ירוזלבסקי חבר לסיי פרומקין, מראשי הקהילה הרוסית-יהודית בלוס אנג׳לס וביחד הם נילחמו ל״שלח את עמי״ מכבלי המשטר הסוביטי. מאז הוא מילא את כל תפקידי נבחר ציבור בלוס אנג׳לס רבתי, ומשפרש מהחיים הציבוריים הוא מבלה את עתותיו ב-UCLA.

פוליטיקאים זוכרים להדר וכבוד מיוחדים. כך כאן, כך גם בארץ, שם כה רבים משתוקקים שפוליטיקאים יגיעו לחתונת ילדיהם, למימונה או לכל חגיגה אחרת, כאילו הדבר מסב כבוד מיוחד. איני יודע מדוע אנו רוחשים כבוד ויקר לפוליטיקאים, למעט העובדה שהם חולשים על תקציבים ענקיים (הכל כספי מיסים שהוטלו עלינו) ובכוחם לאמלל את חיינו או לעשותם קלים יותר – הכל ביחס ישיר למעורבותם. האם הפוליטיקאים אנשים טובים יותר, האם הם בכלל ראויים לתשומת הלב שלנו? רובנו הלא לא טורחים בכלל ללכת ולהצביע, אך כשמגיע הזמן להתלונן, כולנו יודעים איך לנהל ולבצע יותר טוב מהם.

כשראש ממשלת ישראל הגיע ללוס אנג׳לס – דבר שאינו מה בכך, אולי בגלל הריחוק הגאוגרפי – לאחר שנתיים עבודה מאומצת של הכנת הביקור, היו מספר קבלות פנים לכבודו. באחת מהן, ב-7:30 בבוקר במרכז שמעון ויזנטל, ישבנו ברברה ואני בשורה די עליונה והסתכלנו על האולם הריק. המארגנים ביקשו שכל הנוכחים יתקדמו לשורות הקדמיות, כך שיווצר רושם שהמקום לא ריק ועלוב.

כאבתי עד מאד. מספר הפעמים שראש ממשלת ישראל ביקר בעיר המלאכים מאז קום המדינה הוא כה זעום, וביקור כזה הוא כה חשוב בשל השנאה ההולכת ומתגברת נגדנו, שפשוט לא הבנתי איך יתכן שיש ולו מקום בודד ריק באולם. ברברה, כמוני, היתה נרגשת ומרוגזת. ״בושה! שמישהו יגש ויביא את הילדים מבית הספר הסמוך (חלק מאותו קומפלקס)". כך יזכו הם לראות ולשמוע את ראש ממשלת היהודים, וראש הממשלה יזכה בקבלת פנים הראויה למעמדו – ראש וראשון הוא לכל היהודים בעולם!

יחי ההבדל הקטן – אותי פוטרים כ״עושה צרות ראשי,״ בעוד לברברה חייבים להתייחס בכובד ראש; כאמור בשל היותה גברת ירוסלבסקי מחד וברברה (ירוסלבסקי) מאידך.

הקשר בינינו הלך והתהדק עם השנים, והיה זה דבר מוזר ביותר, שכן ברברה היתה דמוקרטית ואני רפובליקני, אך כה רב היה המשותף בינינו, והעיקר – מדינת ישראל וגורל העם היהודי כמו גם הדאגה לזולת, לאחינו ואחיותנו. בבית הכנסת הרפורמי ״טמפל ישראל של הוליווד״ מצאו לנכון לציין שבין אלף הנוכחים גם רפובליקני או שניים או גוואלד, אסון של ממש, איך מעז רפובליקני להראות פניו!), ואני בגאווה רבה הודעתי, כן, אכן, זה אני; חברים טובים היינו!

וכשיצאנו לארוחת צהרים, שם התהפכו היוצרות, וברברה היתה הדמוקרטית היחידה בין שמרנים-קונסרבטיבים, עדיין הרגשנו שאנחנו אחד ולא שניים נפרדים, ממש כדברי הנביא יחזקאל: ״וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך … ועשיתם לעץ אחד, והיו אחד בידי.״ (ל״ז:17, 19).

חברים נמדדים לא רק בזמנים טובים ונהדרים, כי אם גם ובעיקר בשעת צרה וצוקה, כשכל שאר האנשים עסוקים בבעיותיהם-הם אך חבריך נמצאים לצדך. כך היה, לדוגמא, משך ששת השבועות בהם ברברה נלחמה על חייה לאחר שנעקצה ע״י יתוש שהעביר לה את וירוס הנילוס המערבי. כך גם היה כשברברה שלחה אותי לודא שאביה של חברתה (באמצע שנות התשעים לחייו) לא יושב בדד בשבת כי אם מצטרף אלינו מדי שבת בשבתו לבית הכנסת. וכך היה כשהתקשרתי לברברה ואמרתי ״אלה הזמינה שנבוא ביום שני בבוקר.״

היא לא שאלה ״למה״ ו״בשביל מה״ כי אם ״באיזו שעה״ ו״לאן להגיע". היה זה מובן מאליו.

ברברה היתה ידועה בשם ״יעל״ בקרב משפחתה בארץ, אך בשבילי היא היתה ״ברברה הג׳ינג׳ית״ – שאמרה את שעל לבה ולא הסתירה, התחברה עם אנשים שהעריכה ונמנעה מקרבתם של אנשים אותם לא סבלה.

אמר בעלה נכון: ככל שהיא ניצלה את רוחב הפס שניתן לה, כך הפס הלך והתרחב, מעשה נס של ממש, כאילו דאג הקב״ה בעצמו ששליחתו עלי אדמה לא תחסר כל כלי עזר לו תזדקק. וכך, כשאלף אנשים ליוו אותה בדרכה האחרונה, יכולים אתם להבין שהרעש לא היה מארש אבל כי אם קבלת פנים של בן חוזר שם למעלה, בת אהובה שהגיע זמנה לחזור ולהיות קרובה יותר לאבינו שבשמים.

שם מחכה לה עבודה רבה, שכן כל אותו חיל גדול מאד מאד שהופיע להלוויתה, כל בית ישראל המה, עצמות יבשות הם, וגם גידים ובשר ועור, אך רוח אין בהם, רוח שצריך שתבוא מארבע רוחות ״ופחי בהרוגים האלה ויחיו״ (שם: 9) רק שהמעבר מהשליחות עלי אדמות לחזרה לקרבת הקב״ה ניתקה ממני את הקשר לברברה, ללא כל הכנה מוקדמת, ללא שהות להפרד. ברברה, שתמיד היתה מיעצת ומכוונת ומעודדת ומנחמת ועוזרת, עזבה למשימתה הבאה, ועתה נותרתי אני רק עם הזכרון והכאב, החסר העצום ותחושת הבדידות המכה בי פעם אחר פעם מאז שנודע לי שברברה כבר איננה אתנו.

צבא של מטה וצבא של מעלה. אני אמשיך להיות ״עושה הצרות״ כאן עלי אדמות, ועכשיו ברברה-הג׳ינג׳ית לא תחדל לעשות את אותו הדבר בדיוק שם למעלה. משעמם בטוח לא יהיה, ועשיה ברוכה תהיה למכביר.

המשך לקרוא

אירועים קרובים

ינו
18
ו
17:57 השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב!!
ינו 18 @ 17:57 – 18:57
השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב" מזמינה אותכם לארוחת שבת באווירה ישראלית עם מלא יהודים מכל רחבי העולם. שירים, הכרויות, הפתעות ועוד. מוזמנים לבדוק בדף הפייסבוק השבת אצל יניב, או ליצור קשר בטל': 877-969-1932. שבת שלום!
ינו
19
ש
20:00 נסרין קדרי איתי לוי על במה אחת @ Wilshire Ebell Theater
נסרין קדרי איתי לוי על במה אחת @ Wilshire Ebell Theater
ינו 19 @ 20:00 – 21:00
נסרין קדרי איתי לוי על במה אחת @ Wilshire Ebell Theater
פואד עובדיה מציג: מופע ענק – שני כוכבים על במה אחת! נסרין קדרי ואיתי לוי יופיעו לראשונה באמריקה, במוצ"ש, 8:00 בערב, ב-19 בינואר 2019, באולמי ווילשר איבל תיאטר בלוס אנג'לס. למידע נוסף ורכישת כרטיסים: 818-919-1170,[...]
ינו
20
א
9:30 mommy and me fitness
mommy and me fitness
ינו 20 @ 9:30 – 10:30
פעילות קשת לילדים בגילאי 2-5 סיפורים ושירים בעברית. אורח מיוחד: השחקן והזמר מייק ברושטיין חוג אומנות ממיחזור לילדים. גילאי 6 ומעלה 8:15-9:15 בערב – חוג לריקודים סלוניים
ינו
24
ה
20:00 Shiri Maimon!! @ Wilshire Ebell Theater
Shiri Maimon!! @ Wilshire Ebell Theater
ינו 24 @ 20:00 – 21:00
Shiri Maimon!! @ Wilshire Ebell Theater
SAVE THE DATE Shiri Maimon January 19 – New York January 20 – Boston January 22 – Miami January 24 – Los Angeles January 25 – Palo Alto January 27 – San Diego Superstar Shiri[...]

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות