Connect with us

ארה"ב-ישראל

עומדים עלינו, לכלותנו

Published

on

שמונים שנה אחרי – מה שקורה היום בין הירדן והים התיכון מזכיר לארי בוסל את בני משפחתו שרובם ניספו בפולין – דם יהודי היה, ונשאר הפקר

מאת: ארי בוסל

בזמן משפט אייכמן בארץ, היו שלא קישרו בין האדם שעמד מאחורי הזכוכית המשורינת לבין הזוועות שהניצולים העידו עליהן. למי שמסתכל בתמונות המשפחה והעמיתים ל״עבודה״ של הנאצים, חברי האס.אס או חברי המפלגה בדרגים הגבוהים ביותר, לא ניתן להבין ולקשר בין האבות האוהבים, נשותיהם וילדיהם משחקים או מבלים לבין כל מה שאנחנו יודעים שהם עצמם ביצעו מהלך שנות מלחמת העולם השניה.

האדם נראה כמו כל אדם אחר, וככל שעברו השנים והעשורים, והנאצים הזדקנו, קשה לקשר בין האדם שנראה כמו סבא טוב לבין אותם סיפורים נוראים. כולנו נבראנו בצלם האלוהים, וכולנו – כלפי חוץ – נראים טובים ודי דומים.

אז מאין הגיע הרשע הבלתי יאומן? איך הדרדרה האנושות לרמה בה חיילים לא יכלו לעמוד יותר בהוצאות להורג ההמוניות, או אנשי מפלגה (כמו בהונגריה) היו גרועים יותר מהנאצים, נאמנים יותר לתפיסה, עינוי והוצאה להורג של גברים, נשים וטף, בגלל שהם היו יהודים, דמו ליהודים או פשוט הואשמו שהם עזרו ליהודים? איך הדרדרנו עד כדי איבוד צלם אנוש?

אם חלק מהנאצים טענו לאחר המלחמה שהם פשוט ״צייתו וביצעו את ההוראות שניתנו להם,״ הרי ששבעים ושלוש שנים אחר כך, פולין טוענת – באמצעות חקיקת חוק – שהם לא אחראים וגם לא עשו כלום, מחנות המוות היו נחלתם היחידה של הנאצים ובאחריותם המלאה. לא רק שהם שיתפו פעולה, הם עשו זאת בששון ובשמחה, וחלקם ביתר שאת מהנאצים עצמם. אבוי, עבור אמירה זאת, שמרבית משפחתי שניספתה שם – בפולין – הם עדות נאמנה לה, אני יכול למצוא עצמי במאסר ולעמוד למשפט בפולין.

מנגד עמדו הניצולים, ורובם פשוט לא יכלו להביע במילים את הזוועות שהם חוו. רובם המכריע הדחיק את הזכרונות וסירב במפורש לדבר, להעלות ולו מילה על דל שפתותיהם. רק הסיוטים מנעו מהם שינה בלילה ומנוחה ביום – עד יומם האחרון עלי אדמות.

השנים עברו, כך גם העשורים, ומרבית הניצולים כבר לא אתנו. אלו שעדיין בחיים הם בשנות השמונים והתשעים לחייהם, והדיבור כבר קשה, והתבטאות במילים כבר אינה מה שהיתה, כי לרוב הגוף מתאמץ פשוט להשאר בחיים וקצרי תקשורת בין המוח לבין ההתבטאות בעל פה תכפים וגוברים.

כך נותרים אנו היום עם ספרים, סרטים, תמונות ומוזיאונים על השואה, אך מרביתם אינם מרשימים. לקרוא – אין סבלנות. לראות סרט – רק אם הוא רב מכר. מוזיאונים – כשיוצאים ידי חובה, אחרת באמת יש דברים מענינים יותר לעשות עם זמננו. ובכלל, הקרונות (רובם קרונות בקר) בהם דחסו יותר אנשים חיים משניתן להעלות על הדעת, ה״מקלחות״ של גז ציקלון בי, ערמות הנעלים או המזוודות המרופטות או אפילו הדרגשים אינם עושים רושם בכלל. משום מה הם נראים כמו אשפה שצריך לזרוק בכדי לרענן את הסביבה.

התחלנו עם חוסר אמונה שאדם שנראה ״נורמלי לחלוטין״ יכול לבצע זוועות באנשים אחרים, בלב קר או אפילו בלב רוטט משמחה, והגענו הלום כשכבר כמעט אין מי שיספר, ומי שמספר נראה כאילו הוא דולה סיפור ממעמקי זכרונו, סיפור שהשומע צריך להתאמץ להבין ולהפנים.

יוצא שקל לזלזל באותו סיפור ששמו ״השואה״ ולפטור את אותן שנים בלא כלום. ולמהדרין, זה סיפור שהיהודים המציאו בכדי לנגן על נימי נשמתו של העולם שיאפשר להם לגזול מדינה שלא היתה שייכת להם מעם שהיה אז מאז ומתמיד, מימות עולם. ולדור הצעיר, ״הטלפון החכם אומר לנו שלא היתה שואה, לפי כנס מדעי שערכה מדינה ריבונית ובו השתתפו נציגים של עשרות מדינות מרחבי העולם, כמו גם נציגי העולם היהודי (הנה, הם אפילו לבושים בשחור עם שער מסולסל ליד האוזנים), ואם כך הוא אומר, אנחנו משוכנעים מעבר לכל ספק שזו בדיוק המציאות, ואין עליה עוררין: ׳לא היתה שואה, פשוט לא יתכן, בלתי אפשרי, זו המצאה זדונית וחייבים להתרחק ממנה!׳״

נראה שלא למדנו דבר מההיסטוריה.

בין הנאצים והפלסטינים

יוצאים להם שני בחורים צעירים, נכנסים לבית, רוצחים את הילדים לפני ההורים ואז את ההורים, וחוזרים לביתם לישון שנת ישרים. כשאמו של האחד (שהיא דודתו של השני) נשאלת בראיון בטלוויזיה היא מכריזה שלא יתכן, הילדים אוהבים את האוכל שלה, ולאחר שסיימו את ארוחת הערב המשפחתית עליה היא עמלה ועבדה כל היום, הם הלכו לישון כמו ילדים טובים, וכמובן שלא עזבו את הבית. בקיצור, לא עזבו את השגחתה ולו לרגע, ובכלל, רצח כזה נתעב לא רק שאינו מתקבל על הדעת, כי אם גם מנוגד לכל הערכים שהיא חינכה את ילדיה ושהאוכלוסיה כולה מתאפיינת בהם.

כשהגיע אותו צוות לראיין אותה בשנית לאחר שהוכח בודאות שאותם שני הבחורים לא היו תחת השגחתה, רצחו משפחה שלמה וחזרו לשגרה כאילו לא היה כלום, הזדרזה אותה האם לשבח את מעשיהם ולפאר את אומץ לבם והקרבתם! פתאום הם הפכו לגיבורים, מושא הערצה של האוכלוסיה כולה.

יוצא לו אדם לעבודה, בה הוא עובד מזה שנים, אלא שבאותו יום הוא היה מצויד בנשק. הוא עובר בשיטתיות מחדר לחדר, מאולם לאולם, ויורה באנשים – חבריו לעבודה מזה שנים – מוציא אותם להורג. השלטונות לא הצליחו לתפוס אותו משך שבועות ארוכים, שכן הוא נעזר באוכלוסיה המקומית – גיבור עם תהילת עולם, שהלוואי כל ילד שיגדל ויהיה כמותו. הוא וחבריו יצאו למסע הרג נוסף, הפעם מול אנשים בתחנת אוטובוס, בהם אישה הרה. את התינוק לא הצליחו להציל, האישה עדיין נלחמת על חייה.

יום למחרת, או אולי היה זה יומיים, פעם נוספת. הפעם הנרצחים הם אנשים במדים, כנראה באותו גיל של הרוצחים.

אנחנו מסרבים להאמין, ולכן אנחנו ממציאים לעצמנו תרוצים. אלו לא ממש מרצחים. אנחנו אשמים. אולי אם נעזור כלכלית, ייטב?

כנראה שאנחנו אחראים ולא אלו שחונכו לרצוח, ועושים זאת כאילו דבר של מה בכך הוא, שמיד אחריו רוחצים את הידים, משכיחים את התמונות וחוזרים לשגרת החיים, לבית, למשפחה, לעבודה. היום הרצח עומד על אנשים בודדים (בינתיים), בעוד הנאצים עשו זאת ברבבות רבות, חלקם במאות אלפים.

בעבר הלכנו כצאן לטבח, ממאנים להאמין, והיום אנחנו מרשים שירצחו בנו, בגלל אותה אמונה עיוורת וחוסר רצון להפנים שהאויב קם עלינו להשמידנו.

כך בימינו – בסוף 2018 – תחילת 2019 – וכך בדיוק היה לפני שמונים שנה בדיוק: ״זה בלתי אפשרי.״ ״החברה הנאורה לא תתן לדבר כזה לקרות.״ ״תוך זמן קצר הכל ישוב לכנו.״ ״משרפות? מקלחות מוות? מחנות שלא חוזרים מהם? אתה ודאי לא שפוי – הנאצים אפילו המליצו לנו וזירזו אותנו לארוז את חפצינו!״

לפני שמונים שנה סרבנו להאמין. עברו שמונים שנה, וישראלים בישראל ויהודים ברחבי העולם מצביעים לעבר עצמנו ומאשימים את עצמנו בכך שלאויב אין טיפת חמלה או צלם אנוש (למעט המראה החיצוני), והוא מסוגל, בדיוק כמו הנאצים בזמנם, לצאת למסעות רצח ולחזור שעות אחר כך לשיגרת החיים כאילו לא היה כלום, שכן דם יהודי הפקר הוא!

יהודים טובים, יהודים רחמנים, רחמנא ליצלן!

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

הסטארט-אפ הישראלי זיקית ילביש את הלקוחות של מייסיס

Published

on

זיקית פיתחה תא מדידה וירטואלי המאפשר להלביש אנשים רגילים בפריטי אופנה מהקטלוג, כדי להתרשם מהם בצורה מדויקת

יעל ויזל, מנכ"לית ומייסדת משותפת בזיקית

ענקית הקמעונות האמריקאית מייסיס (Macy’s) הכריזה על שיתוף פעולה עם הסטארט-אפ הישראלי זיקית (Zeekit), שפיתח תא מדידה וירטואלי. זיקית כבר מוטמעת באתר האופנה הבריטי אסוס ובאתר רשת וולמרט האמריקאית. בזיקית פיתחו תא מדידה וירטואלי המאפשר להלביש דוגמנים ואנשים רגילים בפריטי אופנה מהקטלוג, בשלל צבעים, גדלים, ומידות, כדי להתרשם מהם בצורה מדויקת יותר. כ-20 אלף פריטי לבוש, המהווים אחוז ניכר מהפריטים הזמינים בקטלוג המקוון של מייסיס, מעובדים על ידי זיקית בטכנולוגיה של ראייה ממוחשבת ועיבוד תמונה. בעתיד הקרוב מייסיס תציע ללקוחותיה להגיע לעמדות צילום בחנויות הרשת, ולהפוך גם הם לדוגמנים הניתנים להלבשה וירטואלית בכל פריטי הקטלוג. העסקה נחשפה בכנס Shoptalk בלאס וגאס, המוקדש לחדשנות בתחום הריטייל (קמעונות). ההכרזה הגיעה לאחר פיילוט של כשלושה חודשים, במהלכו גילו במייסיס כי הפלטפורמה של זיקית מעלה את המכירות ב-43%, כאשר אף לא אחד מהפריטים שנרכשו בסיוע הפלטפורמה הוחזר.

זיקית הוקמה ב-2013 על ידי ויזל, אלון קריסטל וניר אפלבוים. את ההשראה למוצר קיבלו המייסדים משירותם בחיל האוויר, שם פיתחו טכנולוגיות מיפוי טופוגרפיות צבאיות עבור מטוסי קרב. חברה כיום 40 עובדים – שניים בניו יורק והיתר במשרדיה בתל אביב.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

סקר: שפל בשיעור האמריקאים שתומכים בישראל לעומת הפלסטינים

Published

on

לפי מכון המחקר "גאלופ", כמות האמריקאים שהעידו כי הם מצדדים בפלסטינים נמצאת בשיא של עשרים שנה • צד הדמוקרטי, לעומת זאת, פחות מחצי מהנשאלים מביעים תמיכה בישראל

רמת התמיכה בישראל בצד הדמוקרטי נמצאת בירידה מתמדת משנת 2013, אז החל העימות החזיתי בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לנשיא הקודם, ברק אובמה, בנוגע להסכם הגרעין עם איראן

שיעור התמיכה של אזרחי ארה"ב בישראל על פני הפלסטינים נמצא בשפל של עשור, בעיקר בשל צניחה ברמת התמיכה של הדמוקרטים כך עולה מהסקר השנתי של מכון המחקר "גאלופ" שפורסם בשבוע שעבר. לפי הסקר, גם בקרב רפובליקאים חלה בשנה החולפת ירידה בתמיכה בישראל, אולם מצבה בקרב תומכי מפלגתו של הנשיא, דונלד טראמפ, עדיין טוב. בצד הדמוקרטי, לעומת זאת, פחות מחצי מהנשאלים מביעים תמיכה בישראל.

מהמשיבים לסקר אמרו שהם תומכים יותר בישראל, 21% שהם תומכים יותר בפלסטינים וכ-20% מסרו שהם תומכים בשני הצדדים במידה שווה. הנתון לפיו 59% מהנשאלים תומכים יותר בישראל הוא הנמוך ביותר מזה עשר שנים – כלומר, לראשונה מאז שנת 2009 פחות מ-60% השיבו שהם תומכים יותר בישראל. לעומת זאת, אחוז המשיבים שתומכים יותר בפלסטינים בסקר הנוכחי, הוא הגבוה ביותר בעשרים השנים האחרונות. אחוז המשיבים שתומכים בשני הצדדים במידה שווה
דומה לתוצאות בשנים עברו.

הסקר מראה גם על פער ניכר בנושא התמיכה בישראל בין תומכי שתי המפלגות הגדולות בארה"ב. בקרב הרפובליקאים, 76% תומכים יותר בישראל – ירידה לעומת שנים קודמות, אבל עדיין נתון גבוה. בצד הדמוקרטי, לעומת זאת, רק 43% תומכים יותר בישראל. רמת התמיכה בישראל בצד הדמוקרטי נמצאת בירידה מתמדת החל משנת 2013, אז החל העימות החזיתי בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לנשיא הקודם, ברק אובמה, בנוגע להסכם הגרעין עם איראן.

לצד הנתונים הללו, קצת יותר משני-שליש מהמשיבים לסקר אמרו שהם מחזיקים בדעה כללית חיובית על ישראל. גם בנושא זה ישנם פערים בין דמוקרטים לרפובליקאים. הכותרת לסקר אותה העניקו לו עורכיו היתה: "רוב האמריקאים תומכים בישראל, אבל לא דמוקרטים ליברלים".

תוצאות הסקר מתכתבות עם מספר סקרי דעת קהל נרחבים אחרים שבוצעו בשנים האחרונות, ושהצביעו על פער הולך וגדל בין שתי המפלגות ביחס לישראל, כמו גם על רמת תמיכה נמוכה בה בקרב צעירים ומיעוטים בארה"ב, בהשוואה לתמיכה בקרב לבנים מבוגרים.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

קול הזמיר

Published

on

כשצריך, נתי ברעם חוצה את הכביש מבית הכנסת בו הוא מכהן כחזן למשרדי, ופוצח בשיר או שניים לכבוד ירושלים • אם תתקלו בשם ״נתי ברעם״ (או אולי ״נתנאל ברעם״) בהקשר להופעה, טקס או ערב שבת, עיזבו את הכל – ופשוט תגיעו

נתי ברעם ניחן בקול זמיר. ראיתי אותו בערבים שהוא היה הזמר הסולן, המארגן, המארח או האורח, אך יותר מכולם, הרגשתי את זיו החיים כשניצח כיוון את מקהלת בנים מבית ספר מקומי בשירה של שיר ישראלי. הילדים כולם אמריקאים ממשפחות יהודיות אורתודוקסיות עבורם עברית היא שפה זרה (במובן לא שפת אם), ונתי פשוט פרח.

כשצריך, נתי חוצה את הכביש מבית הכנסת בו הוא מכהן כחזן למשרדי, וכאן הוא פוצח בשיר או שניים לכבוד ירושלים. וכשהוא נקרא לדגל, הוא מתייצב ללא שאלות, תהיות או מאנות: ״הנני, לשרותכם!״ כאן לתפארת השבת, לכבוד ירושלים, לתפילה למען חיילי צה״ל ומדינת ישראל או אל מלא רחמים לזכר כל הנופלים בשואה ולכבוד אלו שעדיין אתנו.

אשתו-העזר כנגדו היא נגנית מוכשרת, וביחד הם מגדלים את ילדיהם בבורלי הילס. כך שלא מן הנמנע לראות את נתי הולך ברחוב עם עגלת ילדים ובו בתו. בקיצור, אב, עוזר, מפרנס, עזר כנגד, כל אותן המטלות והתפקידים של אבא באשר הוא.

אך כשנתי עולה על הבמה ולפניו מיקרופון, נראה שחודלים שם למעלה מכל מלאכה ושיחה, ותשומת הלב כולה מופנת שם למטה, לראות מי פצח בשיר. כי כשנתי מתחיל לשיר, קולו – אותו קול הזמיר – דורש תשומת לב, תמיהה מאין בוקע קול כזה והערכה כה רבה ליצירותיו של הקב״ה, המחלק לנו מתנות – פה פריחת עצי הדר נותני ריח ופרי, פה יונק דבש שכנפיו נעות במהירות כה רבה שנראה שהוא עומד במקום, כאן שמים ציוריים כאילו נטל מישהו מכחול וצייר, ואצל נתי – קול מסולסל המרהיב את הנפש.

נתי אינו רק חזן בהא הידיעה. נתי הוא ישראלי – יהודי-דתי – וירושלמי בכל רמ״ח אבריו. הוא נולד וגדל ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים הבירה, וירושלים היא חלק מכדוריות הדם הזורמות בגופו. אין דבר, מסתבר, שאינו קשור בדרך זו או אחרת לירושלים, כך לפי מסכת חייו של נתי. מישיבת עטרת ישראל למרכז הרב קוק לבית הכנסת הגדול של ירושלים, נסיונותיו, האנשים ומקומות אלו יצקו את אותו חזן שעולה על הבמה וכשהוא מסביר, מספר או פוצח בשיר, הקהל יושב מרותק. פה בעברית, פה ביידיש ושם בדתית (שפה מיוחדת שפרושה תפילה יהודית וקשר מיוחד עם הקב״ה דרך פיוט ושירה), זו דרכו של נתי להגיע ולפרוט על מתרי לבנו, למלא אותנו בהרגשה עילאית של זכות שזכינו לשמוע את אותו קול הזמיר.

בסוף השבוע שחלף נתי הופיע בתור חזן אורח בהופעה שנתית בביה״ס למוזיקה של אוניברסיטת דרום קליפורניה, מול הדיסני קונצרט הול בדאון טאון לוס אנג׳לס. הנגנים, אחד אחד, ניגשו אליו בהפסקה ללחוץ את ידו. מסתבר שהוא השאיר רושם עמוק לא רק על הנוכחים (רוסיים ברובם) כי אם גם על אנשים שזה מקצועם וזו מומחיותם.

נתי הוא שליח הציבור – לקהילה הנוצרית, לקוריאנים, לחילונים שביננו, לדתיים המסורתיים ואלו המקפידים ביותר, לילדים, לעמיתים – חזנים, זמרים וזמרות, נגנים ואנשי מקצוע אחרים, ובהם שי אברמסון שנהג להגיע מדי שנה מהארץ להופיע כאן. מסתבר שבכל ארוע ובכל הזדמנות, אין זו ״חובה״ או ״מטלה״ כי אם ״תענוג״ ו״זכות.״ וכשכך פני הדברים, פלא שכולם מתרשמים, נהנים ומתרגשים?

מירושלים נתי הגיע לקהילת בית יעקב בבוורלי הילס קהילת כיפות סרוגות (אורתודוקסית-מודרנית) ומשם הוא עבר עם פתיחתו המחודשת של בית הכנסת של בוורלי הילס (ישראל הצעירה). מה יהיה צעדו הבא אין איש יודע, אך יש לצפות בודאות שניתן יהיה לראות אותו על במות מרכזיות ברחבי העולם שהוא מקדם את ישראל, ירושלים והיהדות בקרב המאזינים.

אם תתקלו בשם ״נתי ברעם״ או אולי ״נתנאל ברעם״ בהקשר להופעה, טקס או שבת, כאן בארה״ב או בירושלים הבירה, בארץ או בחו״ל, עיזבו את הכל ופשוט תגיעו. לא רק שלא תתאכזבו, תצאו נשכרים ביותר.

לתגובות: bussel@me.com

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות