הבאאז והציפיות גבוהות: "גולדה" הוא מסוג הסרטים שידברו עליהם עוד שנים ארוכות, מאחר שמדובר באחת הדמויות האייקוניות והמורכבות ביותר באתוס הישראלי, ולא בכדי. "גולדה", שביים הבמאי הישראלי זוכה האוסקר גיא נתיב הוא יצירת קודרת ועוכרת שלווה שמתמקדת בתקופה של גולדה בראשות הממשלה באחד מהאירועים ההיסטוריים והכואבים של ישראל – מלחמת יום כיפור. מדובר בסרט מטרגר שלמרות שאיננו יצירת דוקו חשוב לצפות בו, בעיקר לדור הצעיר שיצפה ויבין את מה שהתחולל באחד מאירועי הלחימה המורכבים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

כתובית בפתיחה מציינת את האופוריה ששררה בהנהגה הישראלית על רקע הניצחון במלחמת ששת הימים. לנעליים (תרתי משמע) של גולדה נכנסה השחקנית זוכת האוסקר הלן מירן וכבר בדקות הראשונות של הסרט מתברר שהליהוק שלה הוא בחירה נכונה  – מירן שזכתה באוסקר בשנת 2006 על גילום דמותה של אליזבת' השנייה ב"המלכה" המוערך, היא אחת השחקניות הגדולות של דורנו. היא נותנת הופעה מרשימה ולמרות שאינה ניתנת לזיהוי תחת האיפור הכבד ומצליחה להציג בסצינות החזקות של הסרט את החרדה והאימה של גולדה באופן משכנע, ובעיקר מפיחה בה אנושיות שמצליחה לייצר סימפטיה בעבורה.

"גולדה" מציג את הדילמות שנאלצה להתמודד עוד בטרם פרצה המלחמה וההתראות שנחלו לזרום ושגרמו לה לשקול אם להאמין או לפקפק במידע הדרמטי. כשהמלחמה פורצת והכוח נכתש בשדה הקרב גולדה מבינה את גודל האסון ישראל נקלעה אליו. מסביבה כוורת גברית של גנרלים הבטוחים בצדקת דרכם ומוסיפים רובד של מורכבות לסיטואציה הלא פשוטה שממילא הייתה בה – ליאור דיין שמגלם את הרמטכ"ל דדו, רמי הויברגר (משה דיין), דביר בנדק (ראש אמ"ן אלי זעירא), אוהד  קנולר כאריק שרון (המספק את אחת הסצינות המצחיקות של הסרט) ורותם קינן כראש המוסד צבי זמיר.  

במקביל ללחימה הסרט מתמקד בטיפולים הרפואיים והדיסקרטיים שעברה גולדה באותם ימים על רקע מחלת הסרטן. הכניסה הסודית של גולדה דרך חדר המתים אל עבר חדר הטיפולים היא בחירה בימאית מצמררת וחזקה שכן נראה שהמוות אופף אותה גם בחיים האישיים וגם בזמן תפקידה. העוזרת האישית ואשת הסוד של גולדה, בגילומה של השחקנית הצרפתייה קמי קוטן, עושה עבודה מצוינת ומערכת היחסים האינטימית ביניהן הן אחת המעלות הגדולות של הסרט. 

הסרט לא מתיימר להיות ביוגרפיה של פוליטיקאית, את זה עשתה כבר המיני־סדרה עם אינגריד ברגמן מ־1982 והמיני־סדרה שנמצאת כעת בהפקה עם שירה האס בתפקיד הראשי ועם ברברה סטרייסנד כמפיקה. "גולדה" מתרחש במסגרת זמן ברורה ומצומצמת: שלושת השבועות שבין פרוץ מלחמת יום הכיפורים ועד ההצעה האמריקאית להפסקת אש. וגם הלוקיישן תחום וברור: בין הבור שבו מתאסף המטכ"ל בקריה למטבח שבו מכינה גולדה בורשט ובו היא מארחת את בכירי שריה ושרי העולם. 

הסרט מתחיל ב־5 באוקטובר 1973, ערב יום הכיפורים. גולדה מאיר, בסך הכל ראשת הממשלה הרביעית בעולם, נוחתת מפגישה עם קאנצלר אוסטריה, ומקבלת את המידע שהסורים והמצרים מתכוננים לתקוף. זו החלטה דרמטית עקרונית ומוצלחת מצד התסריטאי הבריטי ניקולס מרטין. הוא מדלג על הימים שלפני המלחמה, ועל הנרטיבים הסותרים בשאלה של מי היתה הטעות לא לגייס מילואים – של גולדה עצמה או של המטכ"ל והמודיעין שלה – ומתמקד בכרוניקה. בשדה התעופה מקבלים את פניה צבי זמיר, ראש המוסד והיחיד בסביבתה הקרובה של ראש הממשלה שאמר בוודאות שתפרוץ מלחמה; ולצדו לו קדר, מזכירתה האישית של מאיר ואשת סודה. 

אף שזה לכאורה סרט על פוליטיקה ועל מלחמה, הכוח הרגשי העיקרי של "גולדה" מצוי בסצנות שבין קדר (קמי קוטון) לבין גולדה, בגילומה של מירן – שמעניקה כאן רגישות עצומה למי שהוגדרה ונתפסה כ"אשת הברזל הישראלית" והציגה פאסון קר מזג וקצר רוח כלפי חוץ. 

הסצנות בין מאיר לקדר, כשהן אפופות עשן סיגריות, הן אלה שבהן מצטיירת גולדה הלא־ציבורית, גולדה מלאת הספקות, הרדופה, המסויטת, הנוירוטית, שחיה את כל חייה במנוסה: מאוקראינה לוויסקונסין ומשם לפלסטינה לקיבוץ ומשם לירושלים לכנסת – הכל בתחושה שמלאך המוות עוד רגע יגיע אליה, ואם תיכנע ותקרוס, כל העם היהודי יקרוס איתה. 

משדה התעופה נוסעת מאיר לבית החולים, לטיפולי הקרנות נגד סרטן הלימפומה שהסתירה ממקורביה (חוץ מקדר), הסרטן שיהרוג אותה חמש שנים אחר כך. כך, סצנות הפתיחה מציגות את גולדה כאשה שחיה את חייה בצללים, בבונקרים, מחזיקה סודות אישיים מהמדינה וסודות מדינה מהעולם, ומוקפת גברים כל הזמן: רופאים, שרים וגנרלים – שנותנים לה עצות שהיא לא יודעת אם הן טובות או לא.

 "גולדה" הוא סרט אפקטיבי בצורה בלתי רגילה. הוא אפקטיבי כי הוא מציג את מלחמת יום הכיפורים כמצב של קטסטרופה שאולי כמעט הביאה את המדינה הזאת אל סף אבדון ותבוסה. הוא אפקטיבי דווקא כי הוא בוחר שלא להראות את המלחמה עצמה, אלא הופך את גיבורי הסיפור הזה, שרי הממשלה ואלופי הצבא, למתבוננים ומאזינים  מרחוק ובדיעבד את השלכות החלטותיהם וטעויותיהם, כשהם כבר חסרי אונים להושיע. הזעקות הנשמעות בקשר מחרידות יותר מאשר אם היו מצולמות בשדה הקרב. 

הסרט הזה, שעשוי מצוין, לופת את הגרון וגורם לפעימות לב מואצות. איכשהו זה סרט שהוא אזהרת טריגר אחת גדולה שכן המלחמה הזאת היא הפוסט־טראומה  שלנו, והחדרים הסגורים והאפלים של "גולדה" יוצרים סרט שהוא התקף חרדה מתמשך, שעשוי לגעת באופן מצמרר בכל מי שחי את המלחמה אז.

הסרט, העולה השבוע לאקרנים באל-איי, מציג את גולדה באור סימפטי ורחום אך גם מהווה כתב אשמה לחוסר האמון וההנהגה ששרה באותה תקופה. נראה שנתיב ביקש להציג את המורכבות לצד חוסר המשילות ששררו באותם ימים. בהקשר אקטואלי,  חוסר הנהגה והאמון בין העם להנהגתו מקבל רוח גבית ממה שקורה בימים אלה. 

===