Connect with us

ארה"ב-ישראל

עוגיות מחמאס ודגלי ישראל: הסטודנטים האמריקאים שנאבקים ב-BDS

Published

on

מול פרובוקציות של פעילי BDS ובריונות אנטי־ציונית, קבוצה נחושה של סטודנטים באוניברסיטאות האמריקאיות יוצאת למאבק על שמה הטוב של ישראל * מסתבר שגם ה-IAC והקרן של אדם וגילה מילשטיין תומכים בהם * אריאל שנבל הצטרף אליה למסע הסברה בקמפוסים של לב המערב התיכון

השוטרים הגיעו מהר מאוד. למעשה, לא חלפה יותר מחצי שעה מאז שנכנסנו למבואת אחד הבניינים ההומים באוניברסיטת מישיגן, ועד ששוטר ושוטרת חביבים פסעו לכיווננו נחרצות וביקשו לברר על מה המהומה.

שעה קודם לכן ניגש צוות קטן של סטודנטים לחנות מאפים שכונתית, ורכש כמאתיים עוגיות. אלה ישמשו כמוצגים המרשיעים שבסופו של דבר יגרמו לגירושנו מהמקום. הנימוק להרחקה לא יהיה קיומה של פעילות הסברה פרו־ישראלית, אלא סעיף מנהלי שולי שקשור לתיאום מול הנהלת האוניברסיטה. השוטרים יכלו בקלות לאשר את המשך שהייתנו במקום – שהרי חברת הנהלה היא זו שהפנתה אותנו להקים דווקא שם את הדוכן – אבל הם העדיפו להקשיב לצעירים הנרגשים שדרשו את סילוקנו משם. קל יותר ללכת על אופציית ההשתקה, כדי למנוע התגודדות שעלולה להתפתח לתגרה. כך, בתוך זמן קצר ביותר, נפרש לנגד עינינו בקליפת אגוז אחד מאתגרי ההסברה הגדולים של ישראל בארה"ב בפרט, ובמערב בכלל: אווירה אנטי־ישראלית ואנטי־ציונית שהולכת וגוברת בקמפוסים, בעוד הפעילות הפרו־ישראלית שם אינה אפקטיבית כמעט.

לפני כמה שבועות הצטרפתי למסע של צוות קטן ומובחר מארגון SSI (ראשי התיבות של "סטודנטים תומכי ישראל") באוניברסיטאות המערב התיכון. מטרת הצוות הייתה לשרטט תמונת מצב עכשווית של המתרחש בקמפוסים בארה"ב, וגם לנסות לעשות משהו אחר, שיצא מהקופסה ויעיר קצת את ההסברה הפרו־ישראלית שנרדמה בשמירה.

הרעיון היה פשוט אך יצירתי. רוב הסטודנטים האמריקאים לא באמת יודעים מה קורה במזרח התיכון, ואת דעותיהם הם מגבשים לפי צו האופנה הליברלי – שרואה כרגע בישראל סוג של שטן. ב־SSI החליטו לפיכך לערוך להם היכרות עם כמה עובדות יסוד. מעל הדוכן שהקימו חברי הצוות באוניברסיטת מישיגן נתלה לוח גדול, שהכריז על "מכירת המאפים של חמאס". כל מי ששילם דולר אחד קיבל עוגייה ותעודת הוקרה הנושאת את סמל הארגון – ומיד לאחר מכן היה הצוות מסב את תשומת ליבו לכך שהתרומה מיועדת לארגון רצחני שמטרתו השמדת ישראל. לאחר העברת המסר הזה, הסטודנטית המופתעת או הסטודנט ההמום הסכימו להקשיב לדברים, ובסופו של דבר יכלו להעביר באופן סמלי את הדולר שלהם מקופת חמאס לקופת הארגון הפרו־ישראלי.

בשלושים דקות פעילותו של הדוכן, כ־15 סטודנטים עברו בהצלחה רבתי את התהליך שתואר לעיל. כמה מהם אף קראו לחבריהם להגיע ולשמוע. "סוף־סוף יש פה תשובה לפעילות של הסטודנטים הפלסטינים", אמרה סטודנטית שביקשה לא להזדהות בשמה. "חבל שאתם מגיעים מבחוץ ולא לומדים כאן, יכולתם להזיז משהו באמת".

בארה"ב לומדים כיום כ־20 מיליון סטודנטים בשלל אוניברסיטאות וקולג'ים, לתארים בכל הרמות. זהו מספר עצום, גבוה יותר ממספרם של כל יהודי העולם. האוניברסיטאות האמריקאיות הן פס הייצור המובהק, הבלעדי כמעט, של מנכ"לים, חברי קונגרס, סנאטורים, שופטים ושאר בעלי תפקידים שמחזיקים במשרות הבכירות והמשפיעות ביותר. בעוד בקרב האוכלוסייה הכללית בארה"ב מעמדה של ישראל טוב למדי, בדעת הקהל הסטודנטיאלית מצבנו הולך ומחמיר. לפי מחקר של ארגון AMCHA Initiative, בשנת 2018 חל זינוק של 70 אחוזים במספר גילויי האנטישמיות על רקע אנטי־ישראלי בקמפוסים בארה"ב. אחד האחראים הישירים לכך הוא ארגון SJP, "סטודנטים למען צדק בפלסטין", הפועל נמרצות בלמעלה ממאתיים קמפוסים, ומחדיר לתודעת הסטודנטים תעמולה אנטי־ציונית, לעיתים ארסית במיוחד. מולו מנסים לפעול כמה ארגונים פרו־ישראליים, עד כה בהצלחה מוגבלת. SSI, ארגון צעיר יחסית שהוקם לפני כשבע שנים, מנסה לשנות את המאזן ולהעמיד מול התעמולה הפלסטינית מענה ראוי. בעיני ראשי הארגון, אין זו מלחמה על התודעה בקמפוסים ותו לא, אלא על הדור הבא של המנהיגות האמריקנית.

החומה המדומה

אילן סינלניקוב, בן 27, נולד ברחובות למשפחת עולים מרוסיה. כשהיה בן 15 עברה משפחתו לארה"ב בעקבות עבודתו של האב, והשתקעה במינסוטה. אילן סיים שם את בית הספר התיכון, והחל ללמוד באוניברסיטת מינסוטה במיניאפוליס. גם אחותו הבכורה ולריה צ'ייזין, ששירתה כקצינה בצה"ל, למדה באותו מוסד אקדמי.

"כשהייתי בסמסטר השני שלי, נתקלנו בהרבה מאוד פלאיירים שמזמינים את הסטודנטים ל'שבוע האפרטהייד'", משחזר סינלניקוב. "זה היה מסקרן, אז הלכנו לראות. סטודנטים פרו־פלסטינים הקימו באמצע האוניברסיטה חומה ענקית, שמדמה את גדר ההפרדה. בשיא האירוע, חצי מהם צעקו 'חיילי הכיבוש מפציצים', והאחרים נפלו על הדשא. זה היה מחזה מאוד לא נעים. למחרת התקיים אירוע נוסף שלהם, באחד מהאולמות הגדולים בקמפוס. לשם כבר באנו עם דגלי ישראל. חשבנו שזה לא הגיוני שלא תהיה תגובה ישראלית למיצגי האימים השקריים הללו. הפלסטינים הופתעו ושאלו מי אנחנו, ואז ולריה שלפה, בלי לחשוב יותר מדי, 'אנחנו קבוצה של סטודנטים תומכי ישראל'. זה היה הרגע שבו הוקם SSI. למחרת, ב־12 במארס 2012, נרשמנו כקבוצה רשמית באוניברסיטת מינסוטה".

בקהילה היהודית המקומית, מספר סינלניקוב, לא התלהבו מקיומו של הארגון החדש. "הם ביקשו בנימוס אך בחדות שנשמור על פרופיל נמוך. זה הגיוני – אנחנו באנו עם טמפרמנט ישראלי, והם כאמריקאים חששו שנחמם את האווירה והדבר יגרום למתחים מיותרים. זו הייתה הסיבה העיקרית לאחד מהמאפיינים החשובים של הארגון שלנו, מהרגע הראשון ועד עכשיו: SSI אינו 'ארגון יהודי'. הוא פרו־ישראלי ופרו־ציוני, אבל פתוח לכולם. צריך גם לזכור שבין 50 אלף הסטודנטים באוניברסיטת מינסוטה – אחת מחמש האוניברסיטאות הגדולות בארה"ב – יש בקושי אלף יהודים. הבנו שאנחנו חייבים להרחיב את מעגל התומכים והפעילים.

"עיקרון נוסף שמובנה מעצם האישיות שלנו הוא ליזום, להיות אקטיביים. לא לחכות עד לשבוע האפרטהייד, אלא לפעול כל השנה, ואז בשבוע האפרטהייד אנחנו כבר מוכנים עם תשתית משומנת. לא יודע אם שמת לב, אבל בפעילות באוניברסיטת מישיגן הנציגים שלנו עמדו לפני הדוכן, לא ישבו מאחוריו כמו בשאר הדוכנים שהיו במקום. אנחנו לא מחכים לסטודנט שיגיע אלינו, אנחנו מגיעים אליו".

במה עוד אתם שונים מארגונים פרו־ישראליים כמו הלל ואיפא"ק?

"אנחנו הארגון הפרו־ישראלי היחיד שבא מלמטה, שצומח מהסטודנטים עצמם, ולא מקבל הוראות מלמעלה. אנחנו תא רשמי של סטודנטים, וזה נותן לנו יתרונות רבים, כמו למשל היכולת לקבוע מפגש בתוך האוניברסיטה. קבוצה שאינה רשומה כתא סטודנטים, פשוט לא יכולה לעשות את זה. את המפגשים שלה היא נאלצת לקיים בבניינים של ארגונים יהודיים – מה שעלול להרתיע את תומכי ישראל הלא־יהודים".

יש התנגדות כלפיכם מצד ארגונים אחרים, שחשים אולי שתפסתם להם את המקום?

"לצערי כן, וזו נקודה כואבת. כולם אהבו אותנו כשהיינו קטנים. כשהפכנו לעמותה גדולה, התחילו הבעיות. אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל יצאנו לא פעם בהלם מפגישות שהסתיימו בטונים צורמים ובהודעה ברורה שלא מעוניינים לעבוד איתנו. התגברנו על זה. התרכזנו במה שאנחנו צריכים לעשות כדי לחזק את ישראל בקמפוסים, ולא במריבות בתוך העולם הפרו־ישראלי. אנחנו באים לעבוד".

כמו כל ארגון שצמח מלמטה, SSI התחיל להתבסס בשיטת חבר מביא חבר. "פתחנו שולחן הרשמה, אבל לא היה לנו שום דבר לחלק, היינו נטולי אמצעים לחלוטין. לאירוע הראשון שערכנו הגיעו שמונה אנשים. גם זה היה מאוד מרגש, כי מבחינתנו כל אחד מהם היה עולם ומלואו. היום, רק בצוות המנהל של SSI באוניברסיטת מינסוטה יש 16 חברים".

במשך שנתיים הם פעלו רק במינסוטה, בלי לשאוף להפוך לארגון כלל־מדינתי. ואז הגיע קיץ 2014, ואיתו מבצע צוק איתן, שגרר שורה של הפגנות והחלטות אנטי־ישראליות בקמפוסים. "הבנו שאת מה שאנחנו מצליחים לעשות אצלנו – לצאת מהמגננה, לחוקק חוקים בעד שת"פים עם מוסדות אקדמיים בישראל ועוד – חייבים לשכפל. מכיוון שהיינו חזקים יחסית בפייסבוק, קלטו אותנו בקונסוליה הישראלית בשיקגו והזמינו אותנו לכנס סטודנטים. הצגנו שם את הארגון ואת הדרך שלנו, ואז נפתחו שני סניפים נוספים, באוניברסיטת אינדיאנה ובקולג' קתולי בשיקגו. מכאן זה כבר הפך לשיטפון: מהר מאוד הוקמו סניפים בקנזס, באילינוי, בסן־דייגו ועוד. בסוף 2014 כבר היו לנו 16 שלוחות".

ועכשיו צריך גם כסף. מה עושים?
"היה לנו ברור שאם לא נשיג תקציב, הכול יימחק מהר מאוד. הקמנו עמותה באמצעות הלוואה שלקחנו מההורים, קיבלנו את האישורים והתחלנו לעבוד. עשינו אירוע התרמה קטן בסלון במינסוטה, והנה יש 250 דולר למדבקות וחולצות. ידענו שפעילות תביא תקציב, תקציב יביא פעילות, וכך נרחיב כל הזמן את המעגל.

"ככל שמספר הסניפים גדל, כך היינו נוקשים יותר לגבי הפעילות בהם. חייבנו כל סניף לערוך לפחות אירוע אחד בחודש, לעדכן את הדפים ברשתות החברתיות, להראות פעילות. בשלב מסוים נפתח סניף של SSI בקנדה, מה שאומר שהפכנו לארגון בינלאומי. בשנת 2016 כבר היו לנו יותר מארבעים סניפים, והיום אנחנו נמצאים ב־52 קמפוסים. יש גם לא מעט תאים שהוקמו אך פרשו מהארגון ממגוון סיבות, בעיקר בגלל הדרישות הגבוהות שאנחנו מציבים. המצב כיום הוא שכאשר סטודנטים צעירים מגיעים לאוניברסיטה שיש בה סניף שלנו, SSI הוא כבר דבר מובן מאליו. פעם, ממש לא מזמן, היינו צריכים להיאבק על עצם הקיום שלנו בתודעה".

כיום הארגון מונה כ־700 סטודנטים פעילים וחמישה עובדים בשכר. נאור ביטון, אחד מבכירי SSI, הוא נציגו בישראל. לדברי סינלניקוב, "יש עוד הרבה פעילים שקטים שבאים כשצריך אותם, וזה בסדר גמור". הסכומים הדרושים לפעילות העמותה חרגו מזמן מגבולות הסלון וההלוואות מההורים. "התקציב שלנו עומד על כ־700 אלף דולר בשנה, ואנחנו מגייסים תרומות דרך מימון המונים ברשת, דרך קרנות ובאמצעות הכנס השנתי של הארגון. חלק מהתורמים הם הורים של סטודנטים, ויש תרומות גדולות יותר וקבועות, למשל מ־IAC (ארגון הקהילה הישראלית בארה"ב – א"ש) שתורם עשרות אלפי דולרים בשנה, מקרן אדם וגילה מילשטיין, וגם מכמה תורמים פרטיים ממינסוטה. התאים עצמם, בתור קבוצות פנים־אוניברסיטאיות, יכולים להגיש בקשות לתקציב מהאוניברסיטה".

חוצפה ישראלית בקמפוס

כשחזרתי ארצה טלפנתי לסינלניקוב, שנשמע מרוצה מהמסע במערב התיכון. בסופו של דבר, אמרתי לו, בכל המסע הזה נפגשו אנשי SSI עם כ־500 איש באופן ישיר. טיפה בים. "הגישה שלנו אומרת שגם אם גרמנו לאדם אחד לנטות יותר לכיוון ישראל, זה עולם ומלואו", נשען סינלניקוב על מאמר חז"ל הידוע. "אנחנו יודעים שלא נגיע לכולם אף פעם, אבל זה לא מרפה את ידינו".

בך ובאחותך ולריה יש קצת מהישראליות וקצת מהאמריקניות. SSI הוא בדמותכם.
"אנחנו קול מיוחד, ארגון שקם כי היינו קצת חצופים. אמרו לנו: אתם ישראלים, מה אתם מבינים באמריקה? ענינו: מי אם לא ישראלים יעשה את העבודה בעד ישראל? ראית איך הפעילים שלנו מסתערים על כל מי שמגיע. אנחנו לא יושבים מנומסים ומחכים שיפנו אלינו. האמריקאים הרבה פעמים מקובעים, אנחנו הרבה יותר גמישים ויודעים לתת פתרונות למצבים משתנים. זה מאפיין ישראלי. מצד שני, למדנו מה הצעיר האמריקני רוצה וצריך. השילוב הזה בהחלט מוכיח את עצמו".

מה החזון להמשך הדרך?

"יש כמה יעדים. ראשית, שכל סטודנט שירצה לדעת משהו על ישראל ויגיע לקמפוס, ידע שיש לו לאן ללכת. ואם אין, שיקים סניף. שנית, אנחנו רוצים להביא את SSI לכמה שיותר מקומות. בוסטון, פלורידה, קולורדו ואיידהו – לשם עוד לא הגענו, והרי בכל מקום אפשר למצוא מישהו שאוהב את ישראל. בטווח הארוך אנחנו רוצים לגדל את המנהיגים הבאים של הקהילה היהודית־אמריקנית. אנחנו כבר רואים שבוגרי התאים שלנו נחטפים לעבודה בארגונים פרו־ישראליים. זה דור פעילים ש־SSI יצר. האנשים האלה, שנלחמים כיום בקמפוסים שלהם למען ישראל, הם אלה שיובילו בעוד כמה שנים את העולם היהודי־אמריקני. ובזכותם הוא ייראה אחרת לגמרי".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

כאן זה בית, כאן זה לב

Published

on

מירב רהב-מאיר טסה לפלורידה לתת הרצאה בפני חברי הפרלמנט של בוקה, מוסד ישראלי-אמריקאי ותיק ומושרש בעיר * היא הופתעה מהחיבור הציוני  אבל גם מהאובססיה לחדשות מהארץ והפוליטיקה: אנשים שלא הצביעו בבחירות כבר 40 שנה מעודכנים  במה שקורה בכחול-לבן יותר מעמית סגל

"הלב שלי נקרע לשניים", אומר לי הנהג הישראלי שמסיע אותי לבוקה רטון, פלורידה. "אתה אוהב את השיר של ישי ריבו?", אני שואלת. "לא, לא מכיר שיר כזה". המשפט הזה פשוט יצא לו מהפה באופן טבעי. הלב אכן קרוע. "באתי עם אשתי מישראל לעשות כסף. התגרשנו. אחר כך הייתי נשוי לאמריקאית לא יהודייה. התגרשנו. אני מת מגעגועים למשפחה, לחברים מהתיכון, מתגעגע למקום שלי בעולם, אבל יודע שאי אפשר לחזור ולהמשיך מאיפה שהפסקנו".

שתקתי. הוא מדבר כאילו מסך הברזל עומד בינו לבין ישראל, ולא כרטיס ב-800 דולר לטיסה שיוצאת הערב. כל כך הרבה סיפורים כאלה שמעתי: של הזוג שבא "רק לירח דבש" לפני שלושים שנה, של המשפחה ש"מייד חוזרת" כבר 20 שנה, על זוגות רבים שבהם אחד מבני הזוג נשאר למען השני. הופתעתי מהחיבור הציוני והיהודי, מהניסיון לבנות לעצמם קהילה, אבל גם מהאובססיה לחדשות מהארץ, כאילו הדרך היחידה להתחבר לישראל היא פוליטיקה. אנשים שלא הצביעו בבחירות כבר 40 שנה, מעודכנים במה שקורה בכחול-לבן יותר מעמית סגל. שתקתי הרבה, הקשבתי הרבה. הכי קל לבקר, אבל צריך להבין מה גרם להם ללכת, ומה יגרום להם להתחבר ואולי גם לחזור.

יש בארצות הברית כמיליון ישראלים-לשעבר. המספר כולל את הילדים שלהם, הדור השני, שהולך ונעלם. חינוך יהודי וחברות בקהילה עולים כסף, והם לא רגילים לשלם על כך. 

ביקרתי בבית הספר המרשים "ג'ואיש אקדמי" שהוקם לילדי הישראלים. טיפה קטנה בים, אבל טיפה חשובה. מודל לעתיד. חינוך יהודי-ישראלי בזול, בסגנון פחות אמריקאי ובעיקר בתעריף פחות אמריקאי.

בבית של משפחת לוי בשכונת הוליווד הציגו לי את ראש העיר. "נעים מאוד, שוקי", הוא מפתיע אותי בעברית. "אבל פה קוראים לי ג'וש". ההורים ירדו מהארץ, והבן שלהם הפך לראש העיר של הוליווד, שבה כ-150,000 בוחרים. "כל החיים חיפשתי הגדרה, ולאחרונה מצאתי: אני ישראלי-אמריקאי. אבל מה שהכי מפריע לי זה שהילדים שלי כבר לא יודעים עברית", הוא אומר בצער, מבין מה ההשלכות.

בסוף הרצאה במיאמי ניגש אליי שלמה גבע, עם אקורדיון. "אני החובש שטיפל בחנן פורת במלחמת יום הכיפורים. הצלתי את חייו. הוא לא יכול היה לדבר, אבל עיניו היו מלאות אור. אני עוד רואה את האור הזה מול עיני. הלחנתי לזכרו ניגון ושמו 'מעט מן האור', רוצה לשמוע?".

מעט מן האור של ישראל מתנגן פתאום במיאמי. הצלילים המרגשים מלווים אותי החוצה, אל ישראלית מקומית שאוספת אותי ברכבה. היא מנמיכה קצת את המוזיקה כשאני נכנסת, אבל ממשיכה לשיר: "כאן זה בית, כאן זה לב, ואותך אני לא עוזב", ואני תוהה אם היא שרה על ישראל או על מיאמי.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

מוזיקה: ריקי לייק הגיבה לשיר של נטע ברזילי

Published

on

בסוף השבוע האחרון שחררה נטע ברזילי את השיר החדש שלה "Ricki Lake", שמגיע כעשרה חודשים אחרי צאת הסינגל הרשמי האחרון שלה, "Nana Banana". השחקנית ומגישת הטלוויזיה האמריקאית ריקי לייק, שעל שמה כמובן נקרא השיר, הגיבה למחווה של הזמרת הישראלית ואפילו שוחחה עמה בטלפון.

בתגובות לפוסט שזוכת האירוויזיון הישראלית שיתפה בעקבות צאת השיר, כתבה ריקי: "אני!" והוסיפה אימוג'י של אש. לאחר מכן, היא כבר החלה לעקוב אחרי נטע באינסטגרם.  "מאוד מרגש אותי לקבל הודעה מריקי לייק. אהבתי מאוד לראות את התוכנית שלה וזו סגירת מעגל בשבילי", מספרת נטע, "זאת פאקינג ריקי לייק".   

לייק, זוכת פרס האמי, מוכרת באמריקה בזכות תכנית האירוח הפופולרית שלה, ששודרה בין השנים 1993 ל-2004. 

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

בכיר המגישים באל ג'זירה: "מפעל הציונות – הפרויקט המצליח בעולם"

Published

on

תמיכה מפתיעה בישראל מעוררת סערה: פייסל אל קאסם, המגיש הבכיר של רשת אל ג'זירה שנחשב לאחד המגישים הבכירים והנצפים ביותר בעולם הערבי, צייץ בטוויטר: "כשרוצים לקלל אותך בעולם הערבי מכנים אותך ציוני, אבל הפרויקט המצליח בעולם במאה האחרונה הוא המפעל הציוני". הציוץ של אל קאסם, דרוזי יליד סוריה שבתכניתו צופים עשרות מיליונים, גרר מיד שלל תגובות זועמות. אחמד מוסא, מגיש בטלוויזיה המצרית, אמר בזלזול: "איזה מישהו בתחנה הישראלית אל ג'זירה החמיא לישראל. פייסל אל קאסם הראה לנו את הפנים האמיתיות של אל ג'זירה – הם דובריה של ישראל… הוא ברח מסוריה, יש שם נגדו גזר דיו מוות. הוא שייך לארגוני טרור, לתחנה ציונית. הוא ואל ג'זירה עשו לנו כאב ראש". באתר חדשות מצרי התפרסמה הכותרת "אנחנו בהלם" וגולשים רבים כינו אותו בוגד. 

אל קאסם הגיב לביקורת ולכינויי הגנאי וכתב בציוץ נוסף: "אני אומר שהפרויקט הישראלי הצליח שלא כמו הערבים הנחשלים. הרבה אנשים חושבים שאני משבח סתם את הציונים". הוא שאל את עוקביו בסקר "מי לדעתכם יותר מתקדם ודמוקרטי – ישראל או גופי השלטון הערביים?" והתוצאות היו מוחצות – כ-82 אחוזים השיבו ישראל.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות