Connect with us

תרבות ובידור

ספירת העומר

Published

on

משירי דיכאון במועדונים לסולד־אאוט של 50 אלף כרטיסים בפארק הירקון • עומר אדם, רק בן 25 , יעשה בשבוע הבא היסטוריה • לצד ההתרחקות מהתקשורת והנגישות לקהל – האם מדובר רק בקול נדיר, הומור עצמי ובחירת שירים טובה? • וכיצד הפך אדם מזמר מזרחי לזמר לאומי? • סיפור הצלחה

בגיל 25 , עומר אדם עשה היסטוריה: ב-17 ביולי, לא פחות מ־ 50 אלף איש יגיעו מכל רחבי הארץ לפארק הירקון כדי לצפות בהופעת ענק של הזמר הצעיר, הישג שוותיקים, מנוסים ובעלי רפרטואר רחב משלו לא הצליחו לדגדג. אבל לא רק במיקום ההופעה אדם צריך להתגאות, כי אם גם בעובדה כי כל הכרטיסים נמכרו בזמן שיא חסר תקדים של 24 שעות בלבד. בזמן שחברות הפקה מפרסמות בכל אמצעי תקשורת אפשרי את הופעותיהם הצפויות של אמנים בינלאומיים, שבהם בון ג'ובי וג'ניפר לופז, במשך חודשים ארוכים על מנת למלא את פארק הירקון, אדם עשה את זה ביממה.

ההישג הזה הוא פסגת ההישגים של אדם, שכבר התרגל למכור כ־ 11,500 כרטיסים בתוך שעה וחצי להיכל מנורה מבטחים. גם כשהודיע בהפתעה על פתיחת מופע נוסף באותו המקום בדצמבר 2017 , נמכרו כל הכרטיסים בתוך פחות משעתיים. לאחר שהתרגל בקלות למלא את ההיכל ביד אליהו, קפץ מדרגה ושבר שיא נוסף עם מכירה של כ־ 30 אלף כרטיסים לאצטדיון סמי עופר בחיפה. את אמפי באר שבע, בריכת הסולטן בירושלים ואמפי קיסריה הוא מילא עד אפס מקום, וללא מאמץ. פארק הירקון, ששמו נקשר בעיקר למופעי ענק של אמנים מחו"ל, היה נדמה כהימור בטוח, והוא אכן הצדיק את עצמו, גם הפעם, בזמן שיא.

למותר לציין שמדובר בתופעה חסרת תקדים, בקונצנזוס ובמפעל כלכלי שאין שני לו בתעשיית המוזיקה הישראלית. אך ממה מורכבת הנוסחה המנצחת?

"יש לו קול שלא דומה להרבה זמרים, אם בכלל", אומר הפזמונאי זוכה פרס אקו"ם יוסי גיספן. "יש לו גוון קולי שמייחד אותו. מרגישים בקול שלו שהאיש חי את מה שהוא עושה. כשהוא שמח אז מרגישים שהבחור הצעיר הזה באמת שמח. כשהוא רוצה לרגש אז הוא מרגש עד הסוף. הוא יודע את הטריק".

איך לקחת שיר ולהפוך אותו לשלו.

"כן, הוא פיתח מאפיינים שהם 'עומר־אדמים'. אתה שומע שיר ואתה יודע שזה שלו. אבל הדבר הכי חשוב לטעמי הוא שהוא הזמר הכי חסר עכבות שהכרתי בשני העשורים האחרונים. הוא תמיד עושה מה שבא לו ואיך שבא לו. הוא לא עושה חשבון לאף אחד, אלא רק מה שהוא מרגיש לנכון באותו הרגע. אני חושב שגם זה שהוא לא מתראיין עומד לזכותו. אם אתה זמר אז תשיר. שלא יכתבו אותך, שיכתבו עליך".

אייקון רשת – שלא מתראיין

בניסיון לנתח את התופעה העומר־אדמית, חוזר סער גמזו, מבקר מוזיקה ושדרן גלגלצ, לימי העונה השביעית של "כוכב נולד", שם עשה הנער את פסיעותיו הראשונות בדרך לתודעה הציבורית ולפלייליסטים. כזכור, אף על פי שהיה מועמד בטוח לגמר, הזמר הצעיר נפסל לאחר שנודע כי זייף את גילו, אך עם ישראל, שהלך שבי מול הכישרון המפעים של בן ה־ 15 דאז, סלח לו במהרה. "בעידן שבו התקשורת מסומנת על ידי חלקים באוכלוסיה כאויב, להתל בה זה לצאת גיבור", מסביר גמזו. "אדם הגיע לתודעה הציבורית בזכות תחבולה, או במילים עדינות פחות – בגלל שקר. זה כבר נתן לו נקודות זכות. זה ממשיך במעטפת הניהולית הסופר־מוקפדת שלו, שמונעת ממנו מגע עם האזורים 'המלוכלכים' של התעשייה. הוא לא קשור לסמים ולא לסקס, לא להימורים ולא לעניינים של מוסר מפוקפק. הסטריליות הזו מקבלת ביטוי נוסף בהחלטה שלא להעניק כמעט
ראיונות. זה גם מונע פליטות פה או אמירות מיותרות, וגם מחזק את המיצוב שלו כמי שלא רודף אחרי התקשורת, אלא נרדף על ידיה.

עדינות פחות – בגלל שקר. זה כבר נתן לו נקודות זכות. זה ממשיך במעטפת הניהולית הסופר־מוקפדת שלו, שמונעת ממנו מגע עם האזורים 'המלוכלכים' של התעשייה. הוא לא קשור לסמים ולא לסקס, לא להימורים ולא לעניינים של מוסר מפוקפק. הסטריליות הזו מקבלת ביטוי נוסף בהחלטה שלא להעניק כמעט ראיונות. זה גם מונע פליטות פה או אמירות מיותרות, וגם מחזק את המיצוב שלו כמי שלא רודף אחרי התקשורת, אלא נרדף על ידיה.

"על כל זה צריך להוסיף יכולות ווקאליות שהמילה 'וירטואוזיות' מקטינה אותן, בחירה נכונה מאוד של חומרים, בוקינג שהוא מלאכת מחשבת ושיתופי פעולה בתמהיל שנע בין מסקרן, מפתיע ומתבקש".

הנוסחה הזו תעבוד לכל אחד?

"לדעתי לא. יש לעומר אדם 'סטאר קוואליטי' בכמות שנדיר לפגוש, וקסם אישי שמטשטש את המרחק המוכר בין כוכב לקהל. בהרבה מובנים, שילוב הכישורים והכישרונות של עומר אדם הוא הנוסחה".

מבקר וחוקר המוזיקה העברית דודי פטימר מוסיף כי לא רק ל"התרחקות" מהתקשורת יש חלק מהותי בהצלחתו של הזמר, כי אם גם להתקרבות לקהל בו בזמן, והכוונה היא כמובן לקשר הבלתי אמצעי של אדם עם מעריציו ברשתות החברתיות. לאדם יותר מ־ 600 אלף עוקבים באינסטגרם בלבד, שם הוא נוהג לשתף את מעריציו בתמונות מהופעות, טיולים בעולם, תמונות עם חברים, צילומים מתוך קמפיינים פרסומיים שבהם הוא משתתף וכמובן – גם מפרסם את הופעותיו העתידיות.

עמוד האינסטגרם שלו לא נותן את ההרגשה של עמוד שיווקי סטרילי, כזה שמנוהל על ידי יחצנים, כי אם משדר נגישות לאמן, כמו חבר לכל דבר, שבמקרה הוא גם הזמר המצליח בישראל. "ממש כמו אמנים ישראלים מיתולוגיים דוגמת שלמה ארצי, אריק איינשטיין ז"ל או שלום חנוך, אדם הפסיק להתראיין והפך ל'לא נגיש' לתקשורת", אומר פטימר. "כל זה יצר סקרנות סביבו, וכשמשהו אינו בר השגה – רוצים בו יותר.

"ואז לפני כשנתיים בא הקטע המבריק של 'תפתחו ת'סטורי' בהופעות, שגרם למאות אלפי האנשים שפקדו את הופעותיו לשתף אותו ברשתות ולהמליך אותו לאייקון רשת. אין דרך טובה יותר להתקרב לכוכב שלך מאשר האינסטגרם, כי במציאות הוא בלתי מושג. זה הביא את עדר המעריצים לחטוף את כרטיסיו ולפקוד את הופעותיו רק כדי להבין על מה כולם מדברים, מהי התופעה הזו?"

את נקודת המפנה המשמעותית ביותר בקריירה של אדם מנכסים המומחים לשנת 2013 , ובפרט לשיר "תל אביב", שכתב והלחין דורון מדלי. כבר אז היה אפשר לסמן אותו כשיר הגאווה המצליח בכל הזמנים, אך בדיעבד מדובר במשהו גדול בהרבה. "הוא הקליט את 'תל אביב' למצעד הגאווה ושחרר את האלבום 'מוזיקה ושקט', שהביאו אותו לקהלים חדשים", מספר גמזו. "זו השנה שבה עומר אדם הפך מזמר מזרחי לזמר ישראלי, מזמר מגזרי לזמר לאומי".

מסלול עוקף גלגלצ

"אם אני מנסה לדמיין מה קורה בחדר ישיבות קריאייטיב של עומר אדם, אני יכול לנחש שהקו המנחה הוא: 'מה לא נעשה עד עכשיו, שכולם ידברו עליו?'" אומר כתב התרבות של "ישראל היום" ערן סויסה. "אם נחזור אחורה, נשים לב שרוב הדברים שהוא עשה היו חלוציים ופורצי דרך. זמר סטרייט שלא מזוהה עם הקהילה הגאה, מקליט שיר גאווה שהופך ללהיט־על. בתוך זמן קצר השיר הופך להיות חוצה מגדרים, עדות וגילים. מעבר לזה, השיר הזה מביא אחריו עוד הרבה שירי גאווה אחרים.

"פתאום, אמנים שבעבר אולי סירבו לתמוך בקהילה בפומבי, מבינים ששיר כזה עם מסר חברתי, לא רק שהוא לא פוגע, אלא יכול לעשות להם שירות טוב כאמנים ולנו כחברה. ספק אם אדם שהקליט את השיר חשב על המסר החשוב וההשפעה שלו, אבל הוא שיחק אותה בענק".

גם סויסה מציין שפרט לאופי ההרפתקני של הזמר, חלק מהנוסחה המנצחת הוא הכישרון שלו, ששבר אפילו את המוסכמה הארכאית כי בלי שליטה בפלייליסט אין הצלחה. "מעבר לזה, ואולי בעצם לפני הכל, המוזיקה של עומר טובה מאוד. היא מקורית, לא ממוחזרת, משדרת כנות וכמובן יש את הקול שלו שאתה מזהה עם ההגה הראשון.

"בניגוד להרבה אמנים אחרים, אדם לא צריך את הרדיו כדי שהשירים שלו יהפכו ללהיטים גדולים", אומר סויסה בהתייחס לעובדה כי בשנים הראשונות גלגלצ התעלמה מהזמר, עד שנכנעה אף היא להצלחה המסחררת. "היום גם בתחנות הרדיו מבינים שאי אפשר להתעלם ממנו, וזה גם אם העורכים פחות מתחברים לשירים שלו".

לראות – ולגעת

ב"מעטפת ניהולית סופר־מוקפדת" מצביע למעשה גמזו על צוות ניהולי שכולל את אביו יניב אדם, המנהל האמנותי אסף אטדגי, מנהל יחסי הציבור עופר מנחם ומנהל ההפקות והבוקינג ליאור זהרי. בעניין זה מוסיף פטימר: "הצלחתו של אדם לא היתה מיידית ומטאורית. בניהול נכון ומוקפד של אסף אטדגי והצוות שאיתו, ובאסטרטגיה איטית ומפורטת, תפרו למידותיו של אדם את התוכנית להפוך לכוכב.

"כשהוא התחיל, אדם לא היה שונה מכל זמר מזרחי אחר בז'אנר. הוא הקליט שירי דיכאון ושירי חאפלות בנאליים של פופ ים־תיכוני. בהופעות טלוויזיונית ראשונות הוא שידר חוסר ביטחון ולא ידע להתראיין בצורה רצינית. לכן באותם ימים דבק בו אותו טייטל של זמר ים־ תיכוני, מאלה שגלגלצ מתנערים מהם, אלה שיחרשו מועדונים עד שלוש בלילה. אבל אדם מאס בשלב מסוים בטייטל הזה והוא החליט, יחד עם מנהליו, לתכנן מסלול מחדש, לעצור את המרוץ ולנסות לשבור את הנוסחה הסטנדרטית שזמרים בגילו ובז'אנר שלו שבויים שלה.

"מאז, אדם השתפשף בכל המובנים. עומר אדם של היום הוא בעל קול משובח, ביטחון עצמי גבוה, פרפורמנס מהודק, והעממיות והצניעות שהוא משדר גורמים למעריציו, שגם אם אינם יכולים לפגוש אותו פיזית או 'לגעת' בו, לחשוב שהוא אחד מהחבר'ה שלהם מהשכונה.

"דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בסרטון מהשנה שעברה, שבו מעריץ של אדם פרץ לבמה והשומרים הורידו אותו מהבמה באלימות זעירה. אדם, שקלט את העניין, ביקש מהם להעלות אותו לבמה ושר איתו דואט. מסוג המקרים שגורמים למעריצים לא רק להעריץ אותו, אלא אף לסגוד לו".

אוהב להפתיע מחדש

בצעד נדיר, מנהליו של אדם שיתפו הפעם פעולה והסבירו כי שילוב תכונות מיוחד, הרפתקנות והעזה, הם אלו שהביאוהו עד לפארק הירקון. "עומר עושה דברים באמונה, הוא בקשר עם הקהל שלו, מחובר אליו, מרגיש אותו ויודע מה הוא רוצה. הוא חדור מוטיבציה, מעורב בכל עניין ובכל החלטה, גם מוזיקלית וגם מקצועית,
ואוהב להפתיע בכל פעם מחדש", מסרו המנהלים, ופירטו: "הוא יזם, הראייה שלו שונה והוא מסתכל על הכל בצורה רחבה וארוכת טווח, אין בו פחד לעשות דברים חדשים, לאתגר את עצמו".

לאחר סולד־אאוט חסר תקדים, אדם יכבוש בשבוע הבא את פארק הירקון ובכך יסמן את שיא כל השיאים של הקריירה שלו, שיא שספק גדול אם אמן ישראלי אחר יצליח להשיג בעתיד הקרוב. אך עד מתי זה יימשך?

"זה יימשך כל עוד עומר אדם יהיה המייצג המושלם של ישראל, או, לחלופין, עד שיגיע משהו חדש וטוב יותר", צופה גמזו. "לטעמי, השורה 'אני חצי קווקזי, אשכנזי, סוג של רמטכ"ל' (מתוך "שיר הרווק", מילים ולחן: דורון מדלי; ר"י), לוכדת בתוכה את ישראל 2019 – מתח בין־עדתי על רקע צבאי בלחן עליז יחסית. זה הסיפור שלנו כרגע, ועומר אדם מייצג אותו בצורה כמעט מושלמת. אדם יכול לשרוד בקלות כמעט כל שינוי בחברה הישראלית, והוא גם ורסטילי מספיק כדי לאמץ טרנדים מוזיקליים לתוך העשייה שלו, לכן הוא כל כך מצליח. עבור הקהל שלו, שרק הולך ומתרחב, אדם הוא אחד כמוהו, מדבר בשפה שלו ושר את המציאות שלו".

"מעניין יהיה לראות מה יהיה הדבר הגדול הבא כי אחרי פארק הירקון אין עוד לאן לעלות", אומר סויסה. "אם אני הייתי המנהל שלו, הייתי חוזר למועדונים הקטנים ולזאפות. סוג של ירידה לצורך עלייה".

"ברגע שהוא יכבוש את הירקון, לא יהיו לו עוד שיאים לכבוש", מסכם פטימר. "עם זאת, את השיא של אדם, קשה לדמיין מישהו שובר בתקופה הקרובה".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

Hustlers: ג’ניפר לופז עובדת על כולם

Published

on

מספק בידור סקסי, ארוך מדי אבל בעיקר מעצים של נקודת המבט הנשית על תעשיית המין • ומציב את ג'יי לו בשורה הראשונה של המועמודות לאוסקר השנה

הוליווד יצרה שפע של סרטים המתבססים על סיפורים אמיתיים, שאף הצליחו להיכנס לרשימת המועמדויות לפרסים חשובים באותה השנה, ותעשיית הקולנוע אף בחנה את עובדי המין בסרטים בדיוניים ותיעודים כאחד; לעיתים רחוקות אם בכלל – התפתלו שני סוגים של סרטים אלו לעלילה אחת.

אבל זה בדיוק מה שהסרט Hustlers של לורן סקפריה מנסה לעשות, למהול דרמה מקורית על החיים האמיתיים עם תיאור מיתולוגי של חשפניות-רקדניות, שניסו להרוויח את לחמן – גם אם זה בדרכים פתלתלות.

הסרט לוקח את הכתבה בסגנון רובין הוד ‘The Hustlers at Scores’, שכתבה ג’סיקה פרסלר ופורסם בניו יורק מגזין בשנת 2015, והופך את הנשים האמיתיות לבדיה משעשעת בסרטה של סקפריה. בזכות דרמת אופי עשירה ומשחק מרתק של כוכבות הוליוודיות, בעיקר ג’ניפר לופז, הסרט מספק בידור סקסי, מעט ארוך ובעיקר מעצים את נקודת המבט הנשית על תעשיית המין.

סקפריה (“דרושה חברה לסוף העולם“) כתבה וביימה את Hustlers והיא מצטיינת בהמחשת סיפור על עובדות מין, שלעולם לא מתנגדות לגברים שמולן, או מתבזות אפילו פעם אחת. בהחלט, יש הרבה עירום נשי ומצבים מיניים, אך הנשים אינן מוצבות כמשהו שיש לראות כאובייקט – העירום שלהן ואיך שהן מביאות את המיניות שלהן הוא פשוט חלק מתפקידן. וההבחנה בין אובייקט לאדם, במיוחד בסיפור על חשפניות, הוא המפתח להצלחתו של הסרט.

בידיו של תסריטאי-במאי אחר, Hustlers יכול היה בקלות להיות סרט עם תובנה מועטה ביחס למה שגורם לדמויות הללו לפעול. אבל התסריט של סקפריה ממוקד יותר בנשים הרב-גוניות שיצרו הונאה בסגנון רובין הוד זו, והסיפור הזה כולל ידידות נשית אפלטונית באותה מידה כמו מין. התסריט של סקפריה שנון, משחק שכמעט לא רואים בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי, והבימוי שלה הופך לסרט עם רעיון מרתק, מעט ארוך, אך בהחלט ראוי לצפייה.

חשובים לא פחות מתרומתה של סקפריה הן הכוכבות לופז ו-קונסטנס וו, שהופעותיהן המסנוורות מחיות את דמויותיהן של הנשים המסובכות. החברות שלהן, וכל הרגשות המבולגנים שמגיעים עימן עקב פעולתן, מהווים את הגרעין הרגשי של הסרט. עם שחקניות מוכשרות כמו לופז ו-וו במרכז, ידידותן בסרט משכנעת באופן שובה לב, ומעניקה מהות אמיתית לסרט. לופז מצדה מנצלת כל רגע מהופעתה הסקסית, ובוודאי נראה אותה בעונת הפרסים הקרובה, ואילו וו חזקה באותה המידה – אך מה פחות מוכר בהוליווד.

בנוסף, בסרט צוות שחקניות משנה מוכשרות לא פחות, כולל קארדי בי, לילי ריינהארט, קיקי פאלמר ועוד ויש הרבה רגעים שבהן הכוכבות הנשיות הנוספות מאירות את המסך. אבל Hustlers הוא סרטן של לופז ו-וו, מלאות אנרגיה, ועוצמת הסרט פועלת בזכותן.

כמו במקרה של עיבודים רבים לסיפורים אמיתיים, ישנם מספר רגעים בהם העלילה איטית ונמרחת, כאשר התסריט של סקפריה נאבק לשמור על תנופת הסיפור. עם זאת, ברוב המקרים, התסריט מצליח להתגבר על רגעי המעידה הקצרים האלה על ידי דפדוף במהירות דרך אירועים מרכזיים נוספים.

בסופו של דבר, הכל משרת את הסיפור העיקרי והדמויות ומתכנס יחד לסרט מעוצב ויזואלית בצורה מצוינת. הסרט מספק זוהר אסקפיסטי אל מול נקמה בסיפור מרגש ואולי מוצדק לטעמם של חלק מהצופים), תוך שהוא מציע חוויה שובת לב יותר ככל שהסרט צולל לעומק דמויותיו, במיוחד החברות בין הדמויות הראשיות.

כיוון שכך, “נוכלות בלי חשבון” היא חווית קולנוע סבירה ויתכן ששווה לבדוק אותה. למרות שייתכן שהסרט הוא לא דרמה טיפוסית אמיתית, אין ספק שלוקחים כמה חירויות לשם הבידור, וסביר כי נראה אותו מוזכר בעונת פרסים – לא רק עבור עבודתו של סקפריה על התסריט וכבמאית, אלא גם על הביצוע יוצא הדופן של לופז.

לצפייה בביקורות נוספות:www.movieshy.com

המשך לקרוא

תרבות ובידור

האישה הראשונה שהסעירה את המטבח הישראלי

Published

on

לפני ארבעים שנה, כשמדינת ישראל החלה להתאושש מתקופת הצנע, רות סירקיס הביאה למטבח הישראלי שילוב של מתכוני גורמה מפוארים מהעולם עם הוראות פשוטות וברורות • גם היום, בגיל 82, כוהנת הקולינריה לא זזה מהסירים, ומוציאה ספר מתכונים לילדים המבוסס על שבעת המינים • הכל, מסתבר, התחיל בשליחות דיפלומטית עם הבעל בלוס אנג'לס • ראיון

מטבח ביתה של רות סירקיס, מחלוצות הספרות הקולינרית בישראל, אינו כולל מכשור יוצא דופן; רק ארונות בחיפוי עץ כפרי, שני כיורים, שלושה משטחי עבודה ותנור תעשייתי גדול. הרמז היחיד לכך שלא מדובר במטבח שגרתי, הוא מעין משרד קטן שנמצא בשוליו: שולחן, כיסא ומסך מחשב, המשמשים את רפי, העזר כנגדה. "יש לי גם מקום למטה, אבל אני מעדיף לשבת פה, לראות את כל ההתרחשות", אומר רפי, מי שצילם לאורך שנים את התמונות עבור המאמרים והספרים של רעייתו, וגירה בהן את בלוטות הטעם של המוני בית ישראל.

כבר למעלה מארבעים שנה שרות סירקיס בתחום. הרבה לפני שהוצפנו בתוכניות בישול ומתכונים בכל ערוץ ואתר אינטרנט, היא כבר הביאה לשולחננו טעמים מרחבי העולם, וספריה היו לרבי־מכר בקרב ילדים ומבוגרים. אני נפגש איתה לרגל צאת ספרה החדש "שבעת המינים", המיועד לילדי הגן. הספר הזה מחולק במסגרת ספריית פיג'מה, שנוסדה על ידי "קרן גרינספון ישראל" בשיתוף פעולה עם משרד החינוך, ומעניקה ספרים למאות אלפי ילדים ברחבי הארץ במטרה לעודד קריאה משותפת עם ההורים בנושאי ערכים ומורשת יהודית־ישראלית.

שבעת המינים, מספרת סירקיס, תמיד סקרנו אותה. "אילו גסטרונום היה יושב היום וחושב מהם המזונות הדרושים לבסיס המחיה של אדם כאן בארץ, הוא היה מדבר כנראה על שבעת המינים. מעבר למתכונים, הרעיון בספר היה לכתוב את הפרשנות שלי לפסוק המוכר מתוך ספר דברים – 'ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש', ולהביא גם חלק משלל הסיפורים, הפסוקים, האגדות והמדרשים עליהם.

״היה לי חשוב לתת מידע מקיף ותמונה מלאה על המינים, מכמה צדדים; על כל פרי כתבתי מתי ואיפה הוא צומח, מה עושים ממנו, אילו שירים נכתבו עליו והיכן במקרא הוא מוזכר. מעבר לזה, חשובה לי העברית. ליידע למשל שהקליפה הדקה של הענב נקראת זג, שלקטיף של התמר קוראים גדיד, ושתהליך הוצאת גרגרי הרימון נקרא פריטה. הקפדתי גם שהמתכונים יהיו כמה שיותר בריאים, ללא עודפי סוכר".

זו לא הפעם הראשונה שסירקיס מתרגמת את שבעת המינים לשפת המתכונים. "לפני כמה שנים אירחתי קבוצה של נשים שממלאות תפקידי מפתח בארצותיהן. הן הגיעו מסינגפור, מהונג־קונג, מאירלנד, מארה"ב ועוד. הכנתי להן ארוחה שהייתה מבוססת על שבעת המינים, עם תפריט בשפה האנגלית ובו הסברים על המרכיבים וציטוטים מהתנ"ך".

אילו מנות הגשת?

״המנה הראשונה הייתה מוס דגים מעושנים עם לחם חיטה קלוי. למנה עיקרית – סלמון מאודה ביין עם ענבים ירוקים, ריזוטו של שעורה, וגם סלט עם רוטב שמן זית ודבש. והקינוח: פירות טריים ברוטב רימונים ופאי תאנים".

בחירת המתכונים לספר הנוכחי הצריכה התאמה לקהל היעד – ילדי הגן. "חיפשתי דברים שהם קלי הכנה, ושהמרכיבים שלהם זמינים. במתכון של התמרים, למשל, יש שני מצרכים בלבד – תמרים ומרציפן. הילדים צריכים לקחת את התמרים, לפתוח אותם ולהכניס לתוכם גליל מרציפן קטן. לתאנה הבאתי מתכון של עוגת גבינה ללא אפייה, שכוללת ביסקוויטים, שמנת, גבינה, מעט סוכר ותאנים".

היום ילדים הרבה יותר מעורים במטבח מבעבר. לקחת את זה בחשבון?

הרעיון של הספר הזה היה פשטות. לא ניסיתי להראות שאני אדם מפורסם שמכיר אוכל מפונפן, כפי שנוהגים לעשות כל מיני שפים בספרים שלהם. מבחינתי, אם ילד יכין את התמרים הממולאים במרציפן – דיינו, מה הם צריכים יותר?

״היה לי גם חשוב שהילדים ייצרו משהו בידיים. במסגרת המתכון שקשור לחיטה חשבתי לתת להם להכין פיצה, אבל בספריית פיג'מה ביקשו מתכון לחלה. אז פניתי לבתי נורית, שמדי פעם עושה טקסי הפרשת חלה, והתייעצתי איתה מה יכול להתאים לילדים. בצק הוא חומר שאפשר לעצב איתו, כמו חמר. היא אמרה לי שבמקום לקלוע צורת צמה, אפשר להכין חלת 'יוסף ואחיו': כדור אחד גדול, שמסביבו 11 כדורים קטנים. וזה המתכון שפרסמתי. ילדים שמכינים את החלה ישימו לב שכדורי הבצק תופחים ונדבקים זה לזה, ובשעת האפייה הם תופחים עוד יותר".

צוהר למטבח הצרפתי

סירקיס (82), נשואה לרפי ואם לשלושה, נולדה בתל־אביב. היא בוגרת תיכון עירוני א', שם הכירה את בעלה. את שירותה הצבאי עשתה בחיל התותחנים כסמלת תרבות וסעד, ולאחר מכן למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. במשך שנים עבדה באגף השיקום של משרד הביטחון, ואחר כך הדריכה בקורס לנשים מנהיגות מאפריקה ומאסיה, שהגיעו לישראל בחסות המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי של משרד החוץ.

ב־1962 נסעו בני הזוג סירקיס לבוסטון. רפי, שכבר היה אז מהנדס אלקטרוניקה ועבד בחברת HP, סיים שם תואר שני, בעוד רות נשארה רוב הזמן בבית. העניין שלה בגסטרונומיה התעורר בזכות תוכנית הטלוויזיה של ג'וליה צ'יילד – ידוענית־על שהביאה אל ביתם של הצופים את המטבח הצרפתי. "צ'יילד לימדה את האמריקנים צורות חדשות של בישול, וחשפה בפניהם טעמים ומזונות שהם לא הכירו", מסבירה סירקיס. "עד אז האמריקאים השורשיים היו צמודים בעיקר לאוכל הבריטי המסורתי, שכלל בשר ותפוחי אדמה. היא הכניסה למטבח שלהם דגים ועופות, וגם לימדה איך להשתמש בסוגי הבשר השונים – מה כדאי לטחון, מה כדאי לבשל ומה ראוי להכניס כצלי בתנור. מעבר לזה היא הציגה טכניקות בישול חדשות, למשל בישול ביין. בעקבות התוכנית קניתי את הספר שלה, 600 עמודים ללא תמונות, והתחלתי להכין את המתכונים. שמתי לב שאם אני פועלת בצורה מדויקת לפי ההוראות, יוצאים דברים ממש טעימים ומרשימים".

את התוצאות המרהיבות שהפיקה רות ממטבחה, תיעד רפי במצלמה החדשה שקנה. רציתי בכלל לצלם את הילדות, אבל הן כל הזמן זזו והיה קשה לצלם אותן, אז התמקדתי בדברים הנפלאים שרות עשתה", הוא אומר.

כעבור שלוש שנים חזרה משפחת סירקיס ארצה. רפי עבד בתעשייה האווירית, ורות שימשה עובדת סוציאלית בבית הלן קלר. את מאות התמונות והשקופיות של מנות האוכל הציגו בני הזוג בפני חברים, וקצרו קריאות התפעלות. "בארץ חוו אז את המחסור של תקופת המיתון, ולא הכירו את כל השפע הגדול ואת מסעדות הגורמה שראינו בבוסטון. זה היה חידוש בשבילם – שאוכל הוא לא רק דבר שמכניסים לפה כדי לשבוע, אלא משהו שלומדים אותו, שכותבים עליו, שיש סביבו תרבות שלמה".

אחד החברים הנלהבים הציע לסירקיס לאגוד את כל המתכונים והצילומים לכדי ספר בישול. אולם כשבני הזוג פנו למוציא לאור, הוא צינן את התלהבותם ואמר כי בתקופה כזאת, כשלאנשים אין כסף לאוכל – אין שום סיכוי שיקנו ספר בישול. במקום זאת הציע להם המו"ל לפנות אל טומי לפיד, שעמד לפתוח מגזין נשים חדש עבור העיתון מעריב. "נפגשנו עם לפיד וסיפרנו לו שהיינו בבוסטון, הכרנו מקרוב את תרבות האוכל הענפה, וראינו שבכל מגזיני הנשים יש מדור אוכל שקשור לחגים או לעונות השנה", מספרת רות. "הצענו לו שנספק למגזין החדש חומרים כאלה, כולל תמונות מקוריות".

לפיד קיבל את ההצעה. באמצע שנת 1967 החל לצאת לאור מדי חודש המגזין "את", ורות פרסמה בכל גיליון כתבה בנושא אוכל. כשנה אחר כך נסעו בני הזוג ללוס־אנג'לס, לאחר שרפי מונה לכהן שם כקונסול כלכלי. רות המשיכה לכתוב ל"את", וכעת סיפרה על מסעדות יוקרה ועל ידוענים אמריקנים. "הכתבות האלה היו אהובות על הקוראים בישראל, כי אנחנו היינו הצוהר שלהם לעולם. במהלך השנים סיקרתי מסעדות חשובות בארה"ב, בצרפת, בתאילנד ובהודו. רפי צילם את המנות ותמיד הוסיף פתק: 'שמור עבור קוראות 'את". כך הן ידעו שהתמונות לא נלקחו מאיזה מאגר, אלא אנחנו היינו שם
וצילמנו במיוחד עבורן".

כרעיית קונסול כלכלי, רות מצאה את עצמה מארחת תעשיינים, אנשי עסקים ותורמים גדולים לישראל, ועורכת מסיבות קוקטייל רבות משתתפים. "את תורת האירוח לא ממש ידעתי; למדתי הכול מתוך ספרים שמצאתי בספרייה הציבורית. וזה לא היה הדבר היחיד שלמדתי כך: מתוקף תפקידי הזמינו אותי לדבר ולנאום בכל מיני מקומות, וגם את תורת הנאום והעמידה בפני קהל שאבתי מהספרים".

בתקופת שהותם בלוס־אנג'לס הוזמנו בני הזוג לביתו של עורך עיתון יהודי מקומי. "במהלך הערב נשאלתי על ידי אחד האורחים האחרים במה אני עוסקת, וכשהשבתי שאני כותבת על אוכל במגזין ישראלי, המארח הציע לי לכתוב גם עבור העיתון שלו. שלחתי לו כמה מתכונים כשרים בשפה האנגלית, והוא פירסם. בעקבות זאת פנו אליי מרשת העיתונים JTA (Jewish Telegraphic Agency), שמפיצה חומרים עבור עיתונים יהודיים בכל אמריקה, בבקשה שאשלח גם להם מתכון באופן קבוע. זאת הייתה תקופה מאוד פעילה בשבילי: גם לכתוב ל'את', גם טור שבועי באנגלית עבור JTA, גם לארח את האנשים שרפי עבד מולם, וגם לגדל את שלושת ילדינו".

זיכרונות מהארץ הקדושה

שמה של סירקיס החל ללכת לפניה כמומחית לבישול, וכך נוצר קשר בינה לבין מו"ל בלוס־אנג'לס, שהציע לה לפרסם ספר מתכונים המתאים ליהודי אמריקה. ב־1972 הופיע ספרה הראשון, "A Taste of Tradition", המבוסס על החגים היהודיים. "אחר כך הגיע אליי מו"ל אחר, עם הצעה להוציא ספר עבור תיירים אמריקנים שביקרו בישראל, ורוצים להיזכר באוכל המקומי: פלאפל, חומוס, טחינה, במיה, שניצל וחמין. הרעיון מצא חן בעינינו, והוצאנו את הספר Popular Foods From Israel. עד היום קונים אותו תיירים שמגיעים לארץ. שנים אחר כך, כשפתחנו הוצאה לאור משלנו, החלטנו לתרגם את הספר לעברית ולצלם את התמונות מחדש. הספר נמכר יפה, ואז עלה הרעיון לתרגם אותו גם לצרפתית, ספרדית וגרמנית. באותה תקופה היינו נוסעים הרבה ליפן, כי רפי עשה שם עסקים, אז תרגמנו גם ליפנית והדפסנו שם. וכשהתחילו להגיע לארץ יהודים מרוסיה, תרגמנו גם לרוסית".

אחרי ארבע שנים בלוס־אנג'לס הם שבו ארצה, ורות המשיכה לכתוב על אוכל במגזינים שונים. ב־1975 יצא לאור ספרה הראשון בעברית, "מהמטבח באהבה", שפרש בפני הציבור הישראלי שיטות בישול ואירוח שנחשבו חדשניות לאותה תקופה. הספר הפך לרב־מכר היסטרי: מאז ועד היום, כך לדברי סירקיס, הוא נמכר ביותר מיליון עותקים.

מה סוד ההצלחה שלו?

״הסוד נעוץ בשילוב בין הפשטות והנגישות של החומרים, לבינלאומיות של המתכונים. זה גם קשור לתקופה שבה הוא יצא, ואפילו לשפה שלו היה מקום חשוב. אירית בלושטיין מאוניברסיטת חיפה חקרה את השתגרותם של מונחי יסוד בספרי בישול', ובדקה מי מבין הכותבים משתמש בעברית נכונה. אני דורגתי שם במקום הראשון".

החיפוש אחר קסמו של הספר מתבטא גם במאמרים אקדמיים ועבודות מחקר שונות שנכתבו לאורך השנים, וניתחו מבחינה סוציולוגית ואנתרופולוגית את תרומתו לציבור הישראלי. רפי: "היום כל שף שמוציא ספר, שם את עצמו במרכז. אלו ספרים של אגו. רות שמה את העולם במרכז. כל מתכון הוא מאכל עולמי חשוב שלא היא המציאה. היא רק לקחה את המאכל והפכה אותו למשהו מאוד ברור ומדויק, כך שמי שייצמד להוראות ההכנה, פשוט יצליח".

זמן קצר לאחר "מהמטבח באהבה" הוציאה סירקיס את "ילדים מבשלים", שהפך גם הוא לרב־מכר גדול. אני שואל אותה איך הגיעה לרעיון המפתיע בזמנו – לעודד את הילדים לעזור במטבח. "כשהגענו ללוס־אנג'לס, רשמנו את שתי הבנות לבית הספר היהודי 'יבנה היברו אקדמי'", היא מספרת. "ביום שישי הזמינו אותן למטבח, וכולם הכינו חלות קטנות. זה נתן לי את הרעיון לכתוב מאמר למגזין 'את' על ילדים מבשלים, ומשם זה התפתח".

בשנת 1983 הקימו רות ורפי את "ר. סירקיס מוציאים
לאור", ובמסגרת זו הופיעו עד עתה כמאה ספרים רובם ספרי בישול, אך לצידם גם ספרי ילדים, ספרי בית ומשפחה, ספרי עשה זאת בעצמך ועוד. כמה מהכותרים שלהם זכו בפרסי עיצוב בארץ ובחו"ל, ואף הוצגו בתערוכת "הספרים היפים בעולם", שהתקיימה במסגרת יריד הספרים בפרנקפורט.

אמרנו לעצמנו שאם יש לנו כבר הוצאה משלנו, למה שלא נוציא ספרים נוספים בנושאים שמעניינים אותנו", מספרת רות. "לא רצינו ללכת לכיוון של פרוזה אלא לדברים פרקטיים, כי אנחנו אנשים פרקטיים. היינו מבקרים ביריד בפרנקפורט, מחפשים ספרים מעניינים שתאמו את הקו שלנו, רוכשים את הזכויות, מתרגמים וגם מגיירים אותם. אם זה היה ספר בישול, אני הייתי עוברת עליו, בודקת, מתקנת ועושה את ההתאמות. הרגשתי שאני רוצה ללמד בישול בינלאומי, אז תרגמנו ספרים על אוכל איטלקי וצרפתי והודי. חלק מהספרים על מאכלים מהעולם חיברתי בעצמי".

האינטרנט לא פגע במכירות של הספרים בשנות האלפיים?

״כשאתה רואה מתכון מחו"ל בספר או במגזין, זו חוויה אחרת לגמרי מאשר אם מישהו מספר לך על ביקורו באותה ארץ. הנה, עכשיו
היינו בסנט־פטרבורג שברוסיה, ופרסמתי במגזין יין וגורמה' מאמר על האוכל הרוסי העילי ועל המסורת ארוכת השנים שלו. בצורה הזו אפשר ללמד את הקורא יותר לעומק. עשינו את זה גם בספרים שלנו – כשכתבנו על קפה, למשל, סיפרנו איך קוטפים את הפולים ואיך מעבדים אותם. בספר 'בישול עם יין' כתבנו על התהליך של גידול הגפנים, על הבציר, איך מיישנים יין, איך בודקים אם הוא טוב או לא, וכן הלאה".

יש ספר שאת אוהבת במיוחד?

׳מאסיה באהבה' הוא אחד האהובים עליי. כיוון שאני נוסעת עם רפי במשך הרבה שנים לעסקים שלו באסיה, אני מכירה באופן אישי את האוכל האסיאתי. כל המתכונים שמופיעים בו הוכנו על ידי במטבח שלי כאן, וצולמו בחדר האורחים. בנוסף כתבנו רשמי מסע מביקורינו הרבים בארצות אסיה. הספר הזה מאוד הצליח בארץ, שפים לומדים ממנו. חיברתי באותה מתכונת גם שני ספרים עולמיים: 'פשטידות עולמיות' ו'סלטים עולמיים'. בסוף ספר הפשטידות רפי הוסיף מיני־דוקטורט בשם 'פשטידות בטעם יהודי'".

״בכל הספרים שלנו יש הרבה ידע, לא רק מתכונים", מוסיף רפי. "למשל, סיפרתי שהמילה פשטידה מוזכרת ברש"י, כשהוא מדבר על קורבן פסח. המקור למילה הזו הוא צרפתי־אלזסי".

שם ששווה שידוך

אף שסירקיס אינה דתייה, היא מקפידה שכל המתכונים בספריה, כולל אלו שרואים אור באנגלית, יהיו כשרים. מאז שהתחלתי לפרסם מאמרים בעיתון 'את', תמיד כתבתי כשר, כי אבא שלי הקפיד על זה. גם הוא לא היה אדם דתי, אלא מה שהגדירו פעם 'חופשי' – אבל עד יום מותו לא היו אצלו פשרות בנושא הכשרות. הוא היה קורא כל מילה שכתבתי, וגם מתקן לי את העברית. לא יכולתי לכתוב אחרת".

שניים משלושת ילדיהם, נורית ודני, חזרו בתשובה. בני הזוג סירקיס חיים עם הבחירה הזאת בשלום. רפי: למרות שבעולם החרדי החוזרים בתשובה נחשבים לסוג ב' ומתחתנים רק עם חוזרים בתשובה, הנכדה שלי התחתנה עם נכדו של הרב משה שטרנבוך, אב בית דין של העדה החרדית. השם סירקיס כנראה הספיק להם כדי
להוציא את השידוך לפועל".

גם אחרי שנים רבות כל כך בתחום, רות סירקיס ממשיכה לפרסם ספרים ומאמרים, להעלות תכנים לאינטרנט ולהופיע מדי פעם בתוכניות בישול בטלוויזיה. בשנים האחרונות היא קיבלה פרסים על מפעל חיים מאגודת השפים, מ"מסדר אבירי הגריל" וממגזין טיים־אאוט, וכן את אות יקירת העיר תל־אביב.

יש עוד פסגה קולינרית שהיית רוצה לכבוש?

אני לא מחפשת פסגות. מה שחשוב לי זאת המשפחה שלי – רפי, הילדים, בני זוגם, הנכדים והנכדות. אנחנו בקשר חם ואוהב עם כולם ושמחים לראות אותם מתפתחים, כל אחד בתחומו. אם החיים יביאו לפתחנו עוד דברים חדשים, מעניינים ומאתגרים, שיתאימו לנו נשמח לעשות גם אותם במקצועיות ובדייקנות".

המשך לקרוא

תרבות ובידור

״הבנתי שהאומנות שאני עושה משמחת אנשים”

Published

on

הלל לזרוב הוא אמן ציורי קיר ועבודות האומנות שלו מעטרת קירות רבים ברחבי ישראל • הוא לא במקרה נולד בתאריך של ליאונרדו דה-וינצ'י והקריירה לקחה אותו ליצירת ציורי קיר מרשימים בשני מוסדות חינוך בארה"ב, יהודי ונוצרי • חשיפה

בגיל 54 הלל לזרוב חי את החלום והחלום הזה מחייך אליו בצבעים ובתלת מימד. הוא מחייך אליו מחזיתות של בניינים ושל מבני ציבור, מקירות של היכלי תרבות, של בתי כנסת, של מחלקות ילדים בבתי חולים ובמיוחד מהקירות של בתי הספר של ישראל שחזיתותיהם הפכו להיות צבעוניות ססגוניות ומאירות פנים לבאים בשעריה.

אם פניו של הלל לזרוב היו מפורסמות כמו העבודות שלו, הוא לא יכול היה ללכת ברחוב מבלי לחלק חתימות ולהצטלם. הסיבה שזה לא קורה, עדיין, היא מצד אחד הצניעות המהולה במעט ביישנות המאפיינת אותו ומצד שני העובדה שעל הקירות הללו מופיעים ציוריו, חתימתו ולא דמותו החייכנית.

לזרוב הוא אמן ציורי קיר כבר מעל ל-25 שנים והאומנות שלו מעטרת קירות רבים ברחבי ישראל, אחד מרגעי השיא בקריירת ציורי הקיר היה כשראש עיריית תל אביב מר רון חולדאי פתח את תערוכת ציורי הקיר שצייר בהיכל התרבות אניס ביפו, עם מאות מוזמנים שהסתובבו במקום פעורי פה לנוכח יצירות האומנות המרשימות שמעטרות את ההיכל.

אבל סיפורו של לזרוב מתחיל הרבה קודם, ברחוב ויטל 15 שבשכונת פלורנטין, שם נולד למשפחה בת ארבעה ילדים וזוג הורים צעירים וקשיי יום. מאז ועד היום המספר 15 מלווה את לזרוב בכל אשר יפנה, ומדי פעם מאותת לו שהוא על הדרך הנכונה.

״נולדתי ב-15.4”, מספר לזרוב, “וכשהתחלתי בקריירת הציור שלי גיליתי שזה גם תאריך הלידה של ליאונרדו דה-וינצ’י, אמן ציורי הקיר הגדול בכל הזמנים, שהיה גם פסל, צייר, משרטט תכניות אדריכלות ולמעשה אמן רב תחומי.

״ככל שעוברות השנים אני מזהה יותר ויותר נקודות השקה בינינו ונהנה מצירוף המקרים הזה. נולדתי בדיוק 514 שנים אחריו. על הפרויקט הגדול הראשון שלי שילמו לי 154 אלף שקלים, ובכל פעם שהמספרים הללו קורצים
לי אני מחייך ויודע שאני בדרך הנכונה”.

הרבה לפני שליאונרדו ולזרוב החליפו קריצות, כשהיה לזרוב בכיתה ד’, הוא כבר צייר על קירות בית הספר בלפור בו למד בתל-אביב. המחנכת, יעל העליון, מי שלימים הקימה וניהלה את בית הספר לאומנויות בתל אביב, זיהתה את הכישרון ושלחה אותו לתחרות ציורים של עיריית ת”א, בה זכה במקום הראשון. בהמשך עברה המשפחה להתגורר בגבעתיים, שם למד לזרוב בבית הספר ”ברנר”. כשהזמינו אותו לפני כמה חודשים לצייר על קירות בית הספר, הם אפילו לא ידעו שמדובר בבוגר שלהם.

לזרוב עוקב אחרי סגירות המעגלים הללו ונותן להם מקום של כבוד בסיפור חייו. כמו הפעם שבה התבקש לצייר על קירות בית הכנסת “היכל מנחם” בשכונת הולדתו פלורנטין. “סבא רבא שלי בנה את בית הכנסת הזה”, הוא מספר בהתרגשות, סבא שלי היה שם חזן, ברית המילה שלי ובר המצווה נערכו שם, והם הזמינו אותי לשחזר את ציורי 12 המזלות שהקיפו את הקיר הפנימי
של בית הכנסת”.

עם גיוסו בשנת 84, שירת לזרוב בצה”ל כגרפיקאי ותמונה מרשימה שצייר – מגדל דוד, בשמן על בד – ניתנה לרמטכ”ל משה לוי כמתנת פרידה בתום שירותו הצבאי. אלא שהדרך אל הציור באזרחות לא הייתה קלה כמו משיכת מכחול, במיוחד בשל העובדה ששנות ה- 80היו שנות משבר כלכלי בישראל.

הלל: "העבודה הראשונה שלי הייתה בתחילת שנות ה-90 שבו ציירתי חתול על קיר מועדון קאט'ס. ציירתי את עייני החתול על הקופות, כששתי העיניים הם אשנבי המכירה. ציור בשחור לבן, ראשוני, שגרר תגובות חיוביות. כל אומנות ציורי הקיר היתה אז חדשה אפילו בתל אביב".

לזרוב הכיר את מרב אשתו, השניים התחתנו וכדי להתפרנס צריך היה לעבוד בעבודה "רצינית" יותר מציור. ככה לפחות חשבו ההורים. לזרוב ואביו פתחו ביחד בית קפה ברמת-גן, “אבא הלל” קראו לו, רק כדי לגלות שהוא ואספרסו קצר זה כמו שמן ומים. ניסיון נוסף שלו לפתוח בית קפה בבת-ים נגמר גם הוא בכישלון כלכלי מהדהד.

״בתי הקפה עצרו לי את האומנות”, הוא מספר, “הרגשתי שאני נחנק. הגעתי לתחתית הבור ללא אנרגיות. המצב הכספי הלך והידרדר והגעתי למינוסים אדירים. מתוך המצב הזה קמתי בוקר אחד והודעתי למרבי אשתי שאני חוזר לצייר! היא תמכה בי. סגרתי את בית הקפה והתחלתי לצייר על קירות. למרות המצב הכלכלי, ככל שהיה יותר קשה, ככה צמחתי והזמינו ממני עוד ועוד ציורי קיר. הבנתי שהאומנות שאני עושה משמחת אנשים”.

כדי להביא הביתה כסף החל לזרוב לעבוד במקבילה המלצרית של הציירים – ציור על קירות של חדרי ילדים. זה היה המקום בו התאפשר לו לתת דרור לנשמת האמן שבו, להביא לידי ביטוי את העושר של עולמו הפנימי ולרגש את הילדים וגם את ההורים. עד כמה יכול ציור קיר לרגש? תשמעו סיפור: “באחת הפעמים הזמינו אותי זוג הורים טרי לצייר על קירות החדר של ילד שעוד לא נולד. האמא הייתה בחודש התשיעי, נתנה לי כמה הנחיות והשאירה אותי בחדר. כשחזרה וראתה את הציורים היא אמרה – ‘זה כל כך מרגש, יש לי צירים’. מיד התקשרנו לבעלה והם טסו לבית חולים. השארתי שם את כל הציוד וחזרתי רק אחרי שלושה ימים, כשהילד כבר בחדר המצויר”.

דרך קירות חדרי הילדים הגיע לזרוב גם אל מחלקות הילדים שבבתי חולים וצייר גם שם. אלא שציוריו של לזרוב לא רצו להישאר בחדרי חדרים והם ביקשו לפרוץ החוצה אל חזיתות המבנים. זה קרה אחרי שחזר מטיול באירופה – אז עוד לא יצאו לטרקים במזרח – שם ביקר במוזיאונים רבים, התרשם מעבודות של גדולי האמנים, ואחרי ביקור בפירנצה, העיר שהצמיחה את דה וינצ’י ומיכלאנג’לו ואחרי שהתרשם מיצירות הענק שלהם גם על קירות הוותיקן, הוא חזר ארצה עם בשורה חדשה ציורי קיר על חזיתות בניינים, בסגנון הריאליזם הדרמטי של תקופת הרנסנס, בתוספת אשליות עומק ותלת מימד.

מאז ועד היום הספיק הלל לצייר מאות עבודות על קירות של בניינים שונים בארץ. רובם המכריע מחוץ לתל אביב. “אני זה שמביא את האומנות הזו לפריפריה”, הוא אומר, “ויש בעבודות שלי לא רק אומנות אלא גם מסרים
של חינוך וערכים חברתיים שאני מאמין בהם”.

בגיל 50 הגשים לזרוב עוד חלום וסגר את המעגל הגדול בצמד ציורי קיר מרשימים בשני מוסדות חינוך בארצות הברית, יהודי ונוצרי. “זה התחיל כשהזמינו אותי לבית הספר שערי תקווה’, לצייר פרויקט מורכב ליום השואה. הפרויקט היה הצלחה מרשימה ובית הספר החליט לשלוח אותי כמתנה למוסד חינוכי יהודי בטנסי. טסנו לשם עם משלחת של ילדים ועשינו ציור קיר עם מסר של שלום ותקווה: הכותל המערבי, נוף ישראלי, דגל משולב של ארצות הברית וישראל ועוד אלמנטים. כשהפרויקט התפרסם בטנסי פנו אלי גם מבית
ספר נוצרי וביקשו שאצייר על קיר הכניסה של אולם הספורט. ציירתי את סמל קבוצת הכדורסל שלהם, נשר ענק, כשהוא פורץ מתוך הקיר ושובר אותו. אלה שתי העבודות הראשונות שלי מחוץ לישראל”.

אתה לא מפסיק להגשים חלומות.

״אני אדם שחולם, שמפליג בדמיונו , הוכחתי לעצמי ולסובבים אותי שאפשר להגשים חלומות ילדות. זה קרה גם לעוד שניים מאחיי, יחזקאל שהוא שחקן מוכשר ומככב בימים אילו על במות ברודווי בתפקיד ראשי כטוביה החולב במחזמר כנר על הגג; ודורון שהוא שחקן כדורסל בליגת העל. אני מעלה חיוך על פניהם של אנשים, שמרימים את הראש ברחוב ורואים את העבודות שלי ולא רק שלטי חוצות ופרסומות. סיפור החיים שלי הוא השראה לכל מי שרוצה להגשים את השאיפות אומנותיות שלו.

״החלום הבא שלי הוא לבנות דור של ציירי קירות, שימשיכו את המסורת שהתחלתי. הקמתי עכשיו את בית הספר שלי, ‘בית הלל’, ראשי תיבות 'המרכז לאומנויות לזרוב') שם אני מעביר את הידע והניסיון העצום שיש לי לכל מי שירצה להגשים את החלום שלו. לי לא היה מנטור שיכוון אותי. התחלתי עם מכחולים ולבד הכנסתי לתחום גם את טכניקת מברשות האוויר – AIR-BRUSH שמאפשרות עבודה על משטחים גדולים וגם דיוק של מילימטרים. כך אני מצליח להגיע לאפקטים המרשימים של עומק, תלת מימד וריאליזם. אני מוסיף לעבודות אלמנטים של פיסול ואדריכלות ומתפתח כל הזמן. עובד גם עם מנופים וציוד כבד, ככה שמזמן הפכתי גם לנגר, לחשמלאי, לבנאי, זה כבר לא רק ציור”.

כשמסתכלים על העבודות המרגשות של לזרוב, מתחשק לשאול אותו איפה למדת לצייר ככה? התשובה מפתיעה כמו מסלול חייו. לזרוב שולף ציור יפהפה שלו – שקיעה שנראית כאילו צוירה עבור כרזה של משרד התיירות ואחריו הוא מראה צילום של שקיעה ישראלית עוצרת נשימה. “למדתי מהאמן הגדול ביותר – אלוהים. מכל הקורסים, הסדנאות והמורים שלימדו אותי לאורך חיי, אלוהים הוא המורה הגדול ביותר. העולם מלא ביצירות לו ואני רק מקבל השראה”

ואיפה יש מקום למשפחה בין כל העבודות האלה?

״המשפחה במקום הראשון. היום אני במעמד שעיתותיי בידיי ואני יכול לחלק את הזמן כרצוני בין העבודה לבין חיי המשפחה, לא במרדף אחרי כסף ואגו. אני בוחר את העבודות שאני עושה ומבלה עם משפחתי וילדי ככל שמתאפשר לי. אשתי מרבי היא נשמה ענקית. עוגן וסלע איתן של המשפחה. הרבה בזכותה אני במקום בו אני נמצא. היא האמינה בי לאורך כל הדרך, נתנה לי את החופש שכל כך דרוש לכל אמן, גם כשהיה קשה ואחרים הטילו בי ספק. אני חייב לה את הקריירה שלי.

״לאחר שנים ארוכות שגרנו בשכירויות בנינו את ביתנו בישוב כפר האורנים, שם אנו מגדלים את שלושת ילדינו: נועם בת 22 מתחילה ללמוד תזונה . עומר בן ה-19 הוא חייל שמשרת בחיל שיריון ומעיין בת ה-15 היא הג’ינג’ית של המשפחה, אש ויצירה, שירשה ממני את הגנים והיא אומנית שמציירת ומפסלת פסלים מדהימים.

״בזכות המשפחה הזו אני יכול להיות מי שאני. להביא לביטוי את האומנות שלי, לטפח וללמד אחרים. אני נהנה ללמד ולהעביר את הידע שלי הלאה. לעזור למי שאני יכול ולהגשים בכל יום את החלומות שלי ושלהם. כשהתחלתי לצייר חלמתי שבגיל 50 תהיה לי תערוכה. היום אני מבין שהיא מוצגת בכל יום ויום על מאות קירות ברחבי ארץ”.

050-563-1369 , www.hillel-lazarov.com :לפרטים נוספים

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות