ספורט מעולם אחר – שבוע ישראלי
Connect with us

ספורט

ספורט מעולם אחר

Published

on

ככה נראה יומו הראשון של אלוף העולם הבלתי מעורער 

צריך להבדיל בין שני עולמות כשמדברים על היאבקות מקצוענית: הראשון הוא העולם האמיתי שבו אנחנו חיים, ומאחורי המתאבקים שמופיעים על המרקע יש אנשים אמיתיים כמונו. השני הוא העולם הבדיוני בו מתרחשים קווי העלילה השונים והמתאבקים חיים למעשה את הדמויות שלהם. ההבדל הזה חשוב מפני שלאורך ההיסטוריה הייתה חפיפה רבה ביניהם, שמטרתה להקנות אמינות למופעים וכך לערב רגשית את האוהדים במתרחש. לכן, תמיד זה מרתק כשהאדם שמאחורי דמות המתאבק מדבר בפני המעריצים ללא מסכות, בטח כשהוא חושף דברים מאחורי הקלעים.

כריס ג'ריקו, או בשמו האמיתי כריסטופר אירוויין, הוא אחד מגדולי המתאבקים שהיו מאז ומעולם. המתאבק הקנדי התחיל את הקריירה בסצנת ה"אינדי" (קיצור של Independent Wrestling, מופעי היאבקות עצמאיים), אך החל להתפרסם בעקבות הופעותיו בארגוני ה-ECW וה-WCW, כאשר האחרון היווה בתקופתו את התחרות היחידה לארגון ה-WWF (לימים ה-WWE). לאחר כשלוש שנים בארגון, עבר למתחרה השנואה, הלא היא ה-WWF רבתי במעמד של כוכב עולה, אבל שם הוא באמת קנה את עולמו תוך שהוא מגדיר מחדש את המושג 'קבלן תארים' וביניהם 6 זכיות באליפות העולם.

ג'ריקו נחשב לאחד המתאבקים הטכניים ביותר, בעל עבודת מיקרופון מופלאה וכריזמטיות נוטפת. אולם, הוא ככל הנראה מוכר בעיקר בשל העובדה שכנראה לא היה מתאבק לאורך ההיסטוריה שידע להמציא את עצמו מחדש טוב יותר ממנו; כשמאחוריו קריירה של למעלה מ-30 שנים (!), ג'ריקו מצליח להישאר רלוונטי בזכות היכולת להמציא דמויות ולבנות פרומואים חדשים שמשלהבים את קהל המעריצים. לראייה, רק השבוע הגיע למקום השלישי בדירוג המתאבקים השנתי של המגזין היוקרתי PWI (Pro Wrestling Illustrated).

רגע השיא בקריירה של כריס ג'ריקו הגיע בדצמבר 2001, עוד בשנותיו הראשונות כמתאבק צעיר ב-WWF, כאשר ניצח באותו הערב את שני המתאבקים הגדולים ביותר בארגון באותה התקופה (ויש שיגידו בכלל), "דה רוק" (דוויין ג'ונסון) ו"סטון קולד" סטיב אוסטין, והוכתר ל"אלוף הבלתי מעורער" הראשון בתולדות הארגון. כ-15 שנים לאחר מכן הוא סיפר את מה שבאמת קרה באחד הערבים הגדולים והמרגשים ביותר בחייו.

וכך הוא מספר:

זה הישג אדיר, משהו שאני עדיין מתגאה בו מדי יום. למעשה, הייתם חושבים שמשום שזה עניין כל כך גדול, בטח הייתי מודע אליו חודשים לפני שהוא התרחש. בטח, אתם חושבים, הוא לווה בקו עלילה מדוקדק והכנות כדי שאדע כיצד להיערך. ובכן לא. זה לא קרה כך. אתם יודעים מתי הבנתי בפעם הראשונה שאני הולך להיות האלוף הבלתי מעורער הראשון?

הייתי באמצע ארוחה, התעסקתי בענייני, ולא רחוק ממני עמדו וינס מקמהון והאנדרטייקר. וינס החל אז לדבר בקול רם, לא אליי, אבל כך שיהיה בטוח שאני שומע אותו, ואמר: "היי טייקר, מתי אתה יודע שהעסק יורד לטמיון? (במקור: "The business is going down the toilet?") כשאנחנו שמים את החגורה על ג'ריקו!". וכך, גיליתי מילולית שעות לפני המופע שזה מה שהולך לקרות. זו הסיבה גם, שעל אף שבחגיגות אליפות שנראו בעבר, למשל של ברט הארט שחגג יחד עם 65 בני משפחת הארט אחרים שהקפיצו את הזירה, המשפחה שלי לא נכחה בכלל באירוע. המשפחה שלי לא הייתה איתי בזמן שזכיתי באליפות הבלתי מעורערת כי לא ידעתי את זה עד 6 שעות לפני המופע!

התאבקנו וניצחתי את "דה רוק" ולאחר מכן את "סטון קולד", ומסביבי התפאורה הייתה חגיגית – קונפטי יורד ווינס מרים את ידי כאות ניצחון; והקהל בסן דייגו מת לחלוטין. אני חושב שזה כי הם חושבים לעצמם: "הם שמו את החגורה על הבחור הזה?!". אבל זה היה נהדר ועמדתי שם לחגוג למשך עוד כמה רגעים.

רודי פייפר (מגדולי המתאבקים בכל הזמנים, כנראה בעל יכולות הדיבור הטובות שהיו) אמר לי לפני כמה שנים שהעמדה הבודדת ביותר בהיאבקות היא האירוע המרכזי מפני שכשאתה חוזר לאחורי הקלעים כולם כבר עזבו. הם מנצלים את מהלך הקרב כדי להקדים את הקהל ולהימנע ממנו. ובכן, במקרה שלי, לא רק שכולם עזבו, גם וינס הספיק לעזוב עד שחזרתי. 30 שניות לפני הוא עוד עמד לידי! כולם כבר הספיקו לעזוב, ונשאר שם רק איזה שרת שאומר לי "עבודה יפה, חבר".

בהתאם לקלאסיות המאפיינת את ה-WWE, אתה לא זוכה להתענג על רגעי התהילה שלך. הייתי צריך להמשיך לעיר הבאה, אנהיים, מרחק של כשעתיים נסיעה מסן דייגו. נכנסתי למכונית ונסעתי למלון, הגעתי לשם ב-23:55. הלכתי לקבלה, ושם עומד פקיד עם תגית שם "רג'יס פי.אורורק ג'וניור". שם אמיתי. עכשיו לא רק שהבחור הזה צריך להסתובב עם השם הטיפשי הזה כל חייו, אבל מסתבר שאביו גם היה צריך… אז הגעתי לשם ואמרתי לו: "היי גבר, אני עושה צ'ק אין. יש משהו שאני יכול לאכול?", והוא עונה לי בקול רוטן: "לא, המסעדה נסגרת בחצות". ניסיתי בכל זאת: "טוב עכשיו 23:55 הם בטח עדיין…" – "לא", הוא קטע אותי, "הם סוגרים בחצות ומפסיקים לתת שירות ב-23:30". "זה לא אומר שהם נסגרים ב-23:30?" שאלתי. "לא, תפסיק להתחכם איתי", ענה לי. "אוקיי, מר אורורק ג'וניור, יש משהו אחר בסביבה שאני יכול לאכול?" – "תקנה פיצה, דומינוס", אמר ונתן לי את התפריט שלהם.

עליתי לחדר שלי, פתחתי את התיק, הוצאתי ממנו את שתי חגורות האליפות, הנחתי אותם על המיטה. שמתי אותם, עליי, עירום, והסתכלתי על עצמי במראה… התקשרתי לפיצרייה ועשיתי הזמנה. כחצי שעה לאחר מכן קיבלתי צלצול מרג'יס שהפיצה שלי הגיעה. "תבקש מהם שיעלו אותה לחדר שלי" – "לא! הם לא יעלו לך אותה לחדר! אתה צריך לרדת ולקחת אותה". טוב, בלית ברירה ירדתי למטה לאסוף את הפיצה שלי. לאחר מכן עליתי  חזרה לחדר שלי, רק כדי לגלות שנעלתי את עצמי מחוץ לחדר. ירדתי שוב למטה, ניגשתי לרג'יס ואמרתי לו: "תקשיב גבר, נעלתי את עצמי מחוץ לחדר". הוא הגיב: "אני צריך לראות תעודת זהות כדי לפתוח לך". עניתי לו מבולבל: "מה? אבל הייתי פה לפני 30 דקות… נתת לי את התפריט של הפיצה…" – "לא אכפת לי. אני צריך לראות תעודת זהות", השיב נמרצות. "ננעלתי מחוץ לחדר, תעודת הזהות שלי שם", אמרתי, "טוב, באסה לך".

המשכתי להתעקש איתו שייתן לי להיכנס לחדר שלי. בסוף הוא ויתר ואמר: "אוקיי, אני אלווה אותך לחדר שלך, אבל כדאי שיהיה לך משהו בחדר שאני אדע בוודאות שהוא שלך". פעם נוספת, בן ****, הרגע עשית לי צ'ק אין אבל אין בעיה בוא נעלה לחדר. עלינו ובפתח החדר הוא עצר אותי: "אתה תישאר פה! אל תזוז! מה יש לך בחדר?". ואז אמרתי לו: "אהה, אוקיי, אתה רוצה לדעת מה יש לי בחדר? שתי חגורות אליפות עולם, כי אני אלוף העולם הבלתי מעורער החדש, bitch!". "אנחנו נראה לגבי זה", הוא ענה לי ונכנס לחדר. 20 שניות אחרי זה הוא יצא ואישר לי להיכנס.

נכנסתי לחדר, התיישבתי על קצה המיטה והנחתי את מגש הפיצה פתוח לידי. ובעודי מוריד את אחת הנעליים, בטעות נתתי מכה למגש שנפל על השטיח עם הצד של התוספות קודם. בתסכול הרמתי את הפיצה וניקיתי ממנה שאריות אבק. התחלתי לאכול אותה וגיליתי שהיא גם קרה. וזה, לסיכומו של עניין, מה שאתה מקבל לאכול כשאתה אלוף העולם הבלתי מעורער – פיצה קרה ומאובקת.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

ספורט

ותודה לקלייטון ומוקי

Published

on

לדודג'רס יש היום אליפות אחרי 32 שנים * אחרי עוד הפסד אכזרי בשנה שעברה לוושינגטון זה סופסוף קרה, למרות ההפסד הביזארי במשחק 4 * 2020 הכתירה סופית: לוס אנגל'ס – עיר של אלופים

שתי שאלות מרכזיות ליוו את רגעי ההכרעה במשחק שנעל את אחת מעונות הבייסבול המשונות בהיסטוריה, ובו גברה לוס אנג'לס דודג'רס 1:3 על טמפה ביי רייז וזכתה באליפות ראשונה מזה 32 שנים.

השאלה הראשונה הייתה "מה לעזאזל עבר לך בראש, קווין קאש??"  בפיגור 3:2 בסדרה, שנערכה ללא יתרון ביתיות (התקיימה כולה באצטדיון של טקסס ריינג'רס בארלינגטון), טמפה הלכה אל המגיש הבכיר שלה, הסיי יאנג של 2018, בלייק סנל. בחמשת האינינגים הראשונים, סנל ראה מולו 16 חובטים ופשוט ריסק אותם בזה אחר זה, מאפשר חבטה בודדת אל מול תשעה סטרייקאאוטים והכל ב-69 הגשות בלבד. אלא שאז, בתחילת האינינג השישי, אחרי שהשיג אאוט נוסף, הוא ראה את אוסטין ברנס רושם מולו חבטה.

על פניו, סנל אמור היה להתאושש מכך בלי יותר מדי בעיות. הוא היה ב"זון", כפי שנהוג לומר. אלא שברנס הוא החובט האחרון בסבב של הדודג'רס והבא בתור, מוקי בטס, אמור היה להתייצב מול סנל לסיבוב שלישי (אחרי שסנל זרק אותו בסטרייקאאוט פעמיים). אם בעבר היה נהוג להשאיר מגישים פותחים כמות מסוימת של אינינגים, הרי שבעקבות התפתחות הסטטיסטיקות המוקדמות נוצרה הבנה שהסיבוב השלישי, הפעם השלישית בה המגיש פוגש בחובטי היריבה, היא הנקודה הפגיעה ביותר שלו ומול מוקי בטס, נקודה פגיעה היא מתכון לאסון. וכך, לתדהמת כולם, המנג'ר של הרייז, קווין קאש, פשוט שלף את סנל מהמשחק, מתוך אמונה שהמחליפים יעשו את העבודה. זה ממש לא קרה. בטס סיפק מיד דאבל ושני החובטים הבאים הכניסו ריצות, קבעו מהפך ומשם הדודג'רס כבר הסתדרו כל הדרך לשמפניות. קאש הפך ברגע אחד לבדיחת טוויטר.

אחת הצרות הגדולות של הבייסבול בשנים האחרונות היא הדבקות במספרים ובסטטיסטיקה. אלא שהכוונה בצרות איננה מה שאולי משתמש מהמילה. אך ורק בזכות המספרים והסטטיסטיקה יכולה בכלל טמפה ביי, קבוצה עם הפיירול ה-27 מתוך 30 בליגה (28.6 מיליון לעונה) להגיע למצב בו היא מתמודדת בוורלד סיריס, ועוד עושה זאת בכבוד רב, נגד יריבה כמו הדודג'רס, עם הפיירול השני בגובהו בליגה (105.5 מיליון – יותר מפי שלושה!), כל זאת בזמן שהיאנקיז, עם ה-113.9 מיליון שלהם, יושבים כבר מזמן בבית. טמפה היא זו שהעיפה אותם…

הבייסבול, המשחק שעבר באמריקה מסבא רבא לסבא לאבא לבן, הפך לנטול לב ורגשות. שבוי של המספרים והסטטיסטיקה.   לא סתם הבייסבול מאבד קהל בקצב מסחרר והופך לנישה של מעמד, צבע וגיל מסוימים וההחלטה הזו, עליה ידברו עוד שנים, רק מושכת את הענף לכיוון המדאיג הזה מהר יותר.

אבל הייתה עוד שאלה, חשובה לא פחות: "מי לעזאזל עושה טרייד על מוקי בטס???"

זו לא הייתה העונה הגדולה בקריירה של האאוטפילדר, רחוק מכך. עונת ה-MVP שלו לפני שנתיים, זו שהסתיימה עם האליפות הראשונה בקריירה, הייתה הרבה יותר בלתי עצירה. אחרי האליפות ההיא, מוקי כנראה ציפה להפוך לאגדה במדי בוסטון רד סוקס, הקבוצה שטיפחה אותו. אלא שזה לא קרה, הקבוצה נסחבה יותר מדי זמן בניסיונות להאריך את החוזה שלו, בסכום נמוך ממה שהוא רצה לראות ובסופו של דבר, זה הפך לבלתי נמנע: מוקי רצה לעזוב.

בדיוק כמו אנתוני דייויס, גם כאן נוצר מצב בו שחקן מבקש לפלס את דרכו ללוס אנג'לס המפתה ונשלח בטרייד מתוך מחשבה שאין כבר מה לעשות בנידון ולפחות נרוויח עליו כמה צעירים טובים, לפני שיעזוב אותנו בחינם. זה קורה כל הזמן ורק ימשיך לקרות בעולם בו השחקנים צוברים עוד ועוד כוח ומחליטים על עתידם, מצב חיובי בסך הכל.  אלא שישנם שני הבדלים ענקיים לעומת המקרה של דייויס, שבעצמו זכה עם LA באליפות בועה רק לפני שלושה שבועות:

1. עם כל הכבוד לחד-גבה ויכולותיו הנהדרות, הוא  לא משמעותי בליגה שלו כמו שמוקי בטס משמעותי ב-MLB. דייויס הלך לשחק אצל לברון, מוקי בטס הוא ה-לברון של הבייסבול בשנים האחרונות.

2. דייויס דרש לעזוב את ניו אורלינס פליקנס, מועדון זניח בדברי הימים של ה-NBA. לנטוש ככה את הרד סוקס המפוארים, שזכו בארבע אליפויות ב-16 השנים האחרונות, זה משהו שעוד לא ראינו. מי שמגיע לשחק ברד סוקס, והופך לכוכב, בדרך כלל שואף להישאר, לא לברוח.

לבסוף, הגרביים כאמור הרימו ידיים ובטס נשלח בטרייד, היה חתום במשחק ההכרעה על שתי החבטות הגדולות של המשחק וזכה באליפות שנייה תוך שלוש עונות. מהיום, בוסטון היא המקום שאפשר לברוח בו והדודג'רס הוא המקום שאם תצליח לברוח אליו, תקבל חוזה עתק ו…אליפות.

ואכן, לדודג'רס יש היום אליפות. 32 שנים, מאז ימי קירק גיבסון, חיכו ב-LA. הם זכו ב-1988, התרסקו לחלוטין, לא ניצחו סדרת פלייאוף במשך שני עשורים תמימים ואז גם נאלצו לשרוד את כל הבלגן עם פרנק וג'יימי מקורט. ברגע שזה נעלם סופסוף, וקבוצת הבעלים החדשה עם מג'יק ג'ונסון ושאר החבר'ה קנתה את המועדון בשני מיליארד דולר במרץ 2012, פתאום הכל החל להשתנות.

הדודג'רס שילמו סכומים מכובדים והשתלטו על בית ה-NL מערב עם שמונה זכיות רצופות, אבל הלוזריות עדיין הייתה בעוכריהם וכשהיא נעלמה, באו הפסדים רצופים בוורלד סיריס של 2017 ליוסטון ו-2018 לבוסטון, שתי קבוצות שהואשמו בסקנדל רמאויות כזה או אחר מאז. שני המנג'רים שניצחו את LA באותן סדרות כבר נזרקו מהקבוצות שלהם בשל כך.

ואחרי עוד הפסד אכזרי בשנה שעברה לאלופה שבדרך וושינגטון, בתום התרסקות ביתית נוספת ולא מובנת, זה סופסוף קרה עבור הדודג'רס הפעם. הם היו הקבוצה הטובה בליגה בעונה הסדירה, עם מאזן מפלצתי של 17:43. הם לא הפסידו בשני סיבובי הפלייאוף הראשונים, בין היתר הודות ליריבות חלשות ו/או פצועות (מילווקי וסן דייגו), והם נהנו מהרגע בו האופי והכישרון שלהם סוף כל סוף התחברו, עם קאמבק מ-3:1 ל-3:4 מול אטלנטה בגמר החטיבה, לפני שהתפנו להשלים את המלאכה נגד טמפה ביי.

אפילו בוורלד סיריס זה הלך קשה, עם ההפסד הביזארי במשחק 4. לרגע חשבנו שהדודג'רס יעשו דודג'רס, אבל מוקי בטס והחברים התעוררו בזמן ועוד לפניהם, במשחק 5 הקריטי, היה זה ה-איש שהאליפות הזו מגיעה לו יותר מכל: קלייטון קרשאו. בגיל 32 ואחרי 12 שנים במועדון, קרשאו, אחד המגישים הטובים שתוכלו למצוא וזוכה הסיי יאנג שלוש פעמיים בעברו + תואר MVP נדיר עבור מגיש, הוא גם הפרצוף הכי מזוהה עם הדודג'רס בענף בו בקושי יש פרצופים מזוהים, וגם היה עד השבוע סמל הכישלון המתמשך בפלייאוף, אבל כל זה מאחוריו ועכשיו הוא האלוף קלייטון קרשאו.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות