Connect with us

ספורט

ספורט מעולם אחר

Published

on

ככה נראה יומו הראשון של אלוף העולם הבלתי מעורער 

צריך להבדיל בין שני עולמות כשמדברים על היאבקות מקצוענית: הראשון הוא העולם האמיתי שבו אנחנו חיים, ומאחורי המתאבקים שמופיעים על המרקע יש אנשים אמיתיים כמונו. השני הוא העולם הבדיוני בו מתרחשים קווי העלילה השונים והמתאבקים חיים למעשה את הדמויות שלהם. ההבדל הזה חשוב מפני שלאורך ההיסטוריה הייתה חפיפה רבה ביניהם, שמטרתה להקנות אמינות למופעים וכך לערב רגשית את האוהדים במתרחש. לכן, תמיד זה מרתק כשהאדם שמאחורי דמות המתאבק מדבר בפני המעריצים ללא מסכות, בטח כשהוא חושף דברים מאחורי הקלעים.

כריס ג'ריקו, או בשמו האמיתי כריסטופר אירוויין, הוא אחד מגדולי המתאבקים שהיו מאז ומעולם. המתאבק הקנדי התחיל את הקריירה בסצנת ה"אינדי" (קיצור של Independent Wrestling, מופעי היאבקות עצמאיים), אך החל להתפרסם בעקבות הופעותיו בארגוני ה-ECW וה-WCW, כאשר האחרון היווה בתקופתו את התחרות היחידה לארגון ה-WWF (לימים ה-WWE). לאחר כשלוש שנים בארגון, עבר למתחרה השנואה, הלא היא ה-WWF רבתי במעמד של כוכב עולה, אבל שם הוא באמת קנה את עולמו תוך שהוא מגדיר מחדש את המושג 'קבלן תארים' וביניהם 6 זכיות באליפות העולם.

ג'ריקו נחשב לאחד המתאבקים הטכניים ביותר, בעל עבודת מיקרופון מופלאה וכריזמטיות נוטפת. אולם, הוא ככל הנראה מוכר בעיקר בשל העובדה שכנראה לא היה מתאבק לאורך ההיסטוריה שידע להמציא את עצמו מחדש טוב יותר ממנו; כשמאחוריו קריירה של למעלה מ-30 שנים (!), ג'ריקו מצליח להישאר רלוונטי בזכות היכולת להמציא דמויות ולבנות פרומואים חדשים שמשלהבים את קהל המעריצים. לראייה, רק השבוע הגיע למקום השלישי בדירוג המתאבקים השנתי של המגזין היוקרתי PWI (Pro Wrestling Illustrated).

רגע השיא בקריירה של כריס ג'ריקו הגיע בדצמבר 2001, עוד בשנותיו הראשונות כמתאבק צעיר ב-WWF, כאשר ניצח באותו הערב את שני המתאבקים הגדולים ביותר בארגון באותה התקופה (ויש שיגידו בכלל), "דה רוק" (דוויין ג'ונסון) ו"סטון קולד" סטיב אוסטין, והוכתר ל"אלוף הבלתי מעורער" הראשון בתולדות הארגון. כ-15 שנים לאחר מכן הוא סיפר את מה שבאמת קרה באחד הערבים הגדולים והמרגשים ביותר בחייו.

וכך הוא מספר:

זה הישג אדיר, משהו שאני עדיין מתגאה בו מדי יום. למעשה, הייתם חושבים שמשום שזה עניין כל כך גדול, בטח הייתי מודע אליו חודשים לפני שהוא התרחש. בטח, אתם חושבים, הוא לווה בקו עלילה מדוקדק והכנות כדי שאדע כיצד להיערך. ובכן לא. זה לא קרה כך. אתם יודעים מתי הבנתי בפעם הראשונה שאני הולך להיות האלוף הבלתי מעורער הראשון?

הייתי באמצע ארוחה, התעסקתי בענייני, ולא רחוק ממני עמדו וינס מקמהון והאנדרטייקר. וינס החל אז לדבר בקול רם, לא אליי, אבל כך שיהיה בטוח שאני שומע אותו, ואמר: "היי טייקר, מתי אתה יודע שהעסק יורד לטמיון? (במקור: "The business is going down the toilet?") כשאנחנו שמים את החגורה על ג'ריקו!". וכך, גיליתי מילולית שעות לפני המופע שזה מה שהולך לקרות. זו הסיבה גם, שעל אף שבחגיגות אליפות שנראו בעבר, למשל של ברט הארט שחגג יחד עם 65 בני משפחת הארט אחרים שהקפיצו את הזירה, המשפחה שלי לא נכחה בכלל באירוע. המשפחה שלי לא הייתה איתי בזמן שזכיתי באליפות הבלתי מעורערת כי לא ידעתי את זה עד 6 שעות לפני המופע!

התאבקנו וניצחתי את "דה רוק" ולאחר מכן את "סטון קולד", ומסביבי התפאורה הייתה חגיגית – קונפטי יורד ווינס מרים את ידי כאות ניצחון; והקהל בסן דייגו מת לחלוטין. אני חושב שזה כי הם חושבים לעצמם: "הם שמו את החגורה על הבחור הזה?!". אבל זה היה נהדר ועמדתי שם לחגוג למשך עוד כמה רגעים.

רודי פייפר (מגדולי המתאבקים בכל הזמנים, כנראה בעל יכולות הדיבור הטובות שהיו) אמר לי לפני כמה שנים שהעמדה הבודדת ביותר בהיאבקות היא האירוע המרכזי מפני שכשאתה חוזר לאחורי הקלעים כולם כבר עזבו. הם מנצלים את מהלך הקרב כדי להקדים את הקהל ולהימנע ממנו. ובכן, במקרה שלי, לא רק שכולם עזבו, גם וינס הספיק לעזוב עד שחזרתי. 30 שניות לפני הוא עוד עמד לידי! כולם כבר הספיקו לעזוב, ונשאר שם רק איזה שרת שאומר לי "עבודה יפה, חבר".

בהתאם לקלאסיות המאפיינת את ה-WWE, אתה לא זוכה להתענג על רגעי התהילה שלך. הייתי צריך להמשיך לעיר הבאה, אנהיים, מרחק של כשעתיים נסיעה מסן דייגו. נכנסתי למכונית ונסעתי למלון, הגעתי לשם ב-23:55. הלכתי לקבלה, ושם עומד פקיד עם תגית שם "רג'יס פי.אורורק ג'וניור". שם אמיתי. עכשיו לא רק שהבחור הזה צריך להסתובב עם השם הטיפשי הזה כל חייו, אבל מסתבר שאביו גם היה צריך… אז הגעתי לשם ואמרתי לו: "היי גבר, אני עושה צ'ק אין. יש משהו שאני יכול לאכול?", והוא עונה לי בקול רוטן: "לא, המסעדה נסגרת בחצות". ניסיתי בכל זאת: "טוב עכשיו 23:55 הם בטח עדיין…" – "לא", הוא קטע אותי, "הם סוגרים בחצות ומפסיקים לתת שירות ב-23:30". "זה לא אומר שהם נסגרים ב-23:30?" שאלתי. "לא, תפסיק להתחכם איתי", ענה לי. "אוקיי, מר אורורק ג'וניור, יש משהו אחר בסביבה שאני יכול לאכול?" – "תקנה פיצה, דומינוס", אמר ונתן לי את התפריט שלהם.

עליתי לחדר שלי, פתחתי את התיק, הוצאתי ממנו את שתי חגורות האליפות, הנחתי אותם על המיטה. שמתי אותם, עליי, עירום, והסתכלתי על עצמי במראה… התקשרתי לפיצרייה ועשיתי הזמנה. כחצי שעה לאחר מכן קיבלתי צלצול מרג'יס שהפיצה שלי הגיעה. "תבקש מהם שיעלו אותה לחדר שלי" – "לא! הם לא יעלו לך אותה לחדר! אתה צריך לרדת ולקחת אותה". טוב, בלית ברירה ירדתי למטה לאסוף את הפיצה שלי. לאחר מכן עליתי  חזרה לחדר שלי, רק כדי לגלות שנעלתי את עצמי מחוץ לחדר. ירדתי שוב למטה, ניגשתי לרג'יס ואמרתי לו: "תקשיב גבר, נעלתי את עצמי מחוץ לחדר". הוא הגיב: "אני צריך לראות תעודת זהות כדי לפתוח לך". עניתי לו מבולבל: "מה? אבל הייתי פה לפני 30 דקות… נתת לי את התפריט של הפיצה…" – "לא אכפת לי. אני צריך לראות תעודת זהות", השיב נמרצות. "ננעלתי מחוץ לחדר, תעודת הזהות שלי שם", אמרתי, "טוב, באסה לך".

המשכתי להתעקש איתו שייתן לי להיכנס לחדר שלי. בסוף הוא ויתר ואמר: "אוקיי, אני אלווה אותך לחדר שלך, אבל כדאי שיהיה לך משהו בחדר שאני אדע בוודאות שהוא שלך". פעם נוספת, בן ****, הרגע עשית לי צ'ק אין אבל אין בעיה בוא נעלה לחדר. עלינו ובפתח החדר הוא עצר אותי: "אתה תישאר פה! אל תזוז! מה יש לך בחדר?". ואז אמרתי לו: "אהה, אוקיי, אתה רוצה לדעת מה יש לי בחדר? שתי חגורות אליפות עולם, כי אני אלוף העולם הבלתי מעורער החדש, bitch!". "אנחנו נראה לגבי זה", הוא ענה לי ונכנס לחדר. 20 שניות אחרי זה הוא יצא ואישר לי להיכנס.

נכנסתי לחדר, התיישבתי על קצה המיטה והנחתי את מגש הפיצה פתוח לידי. ובעודי מוריד את אחת הנעליים, בטעות נתתי מכה למגש שנפל על השטיח עם הצד של התוספות קודם. בתסכול הרמתי את הפיצה וניקיתי ממנה שאריות אבק. התחלתי לאכול אותה וגיליתי שהיא גם קרה. וזה, לסיכומו של עניין, מה שאתה מקבל לאכול כשאתה אלוף העולם הבלתי מעורער – פיצה קרה ומאובקת.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

ספורט

הו הא, מי זה בא, הנשיא הבא?

Published

on

נכון לספטמבר 2020, לברון ג'יימס עדיין לא הודיע על ריצה לנשיאות ארצות הברית * בימים אלה הוא מרוכז בטיפוח המורשת שלו ב-NBA, ובמטרה לזכות עם הלייקרס באליפות הרביעית שלו * אבל הרחשים סביב האפשרות שירוץ לנשיאות במועד מאוחר יותר חגים סביבו יותר מתמיד

"כשאני מסתכל על המירוץ לנשיאות השנה, זה ברור שיש רק אדם אחד שבאמת מבין את הקשיים בחייו של ילד מאקרון, אוהיו, שנולד לעוני. כשאני חושב על המדיניות הדרושה, על הצעדים שצריך לנקוט, הבחירה היא ברורה", כתב לברון ג'יימס. זהו לא ציטוט מהעתיד. הוא לא לקוח מתוך חלומות הלילה של אוהדיו, או מהסיוטים של דונלד טראמפ. המשפט הזה באמת נכתב על ידי ג'יימס, בקמפיין בחירות בו השתתף.

נכון לספטמבר 2020, לברון ג'יימס עדיין לא הודיע על ריצה לנשיאות ארצות הברית. על פי הערכות, ולדבריו, לא תצא הודעה כזאת בעתיד הנראה לעין. בימים אלה הוא מרוכז בטיפוח המורשת שלו ב-NBA, ובמטרה לזכות עם הלייקרס באליפות הרביעית שלו, ומבחינתו גם לא האחרונה. אבל הרחשים סביב האפשרות שירוץ לנשיאות (במועד מאוחר יותר), הסמויים והגלויים, חגים סביבו תמיד – וביתר שאת מאז 2016: השנה בה השתתף בכנס הבחירות של הילארי קלינטון באוהיו, והאמין שהיא האדם "שבאמת מבין את הקשיים בחייו של ילד מאקרון", עיר הולדתו. השנה בה טראמפ שינה את אמריקה. השנה בה ג'יימס המשיך בסירובו "לשתוק ולכדרר", וכך הפך לאחד מאויביו המרים של הנשיא.

בבחירות הקרובות, כוכב ה-NBA הגדול של העשור הנוכחי הבהיר שיתמוך בג'ו ביידן, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. ניתן להניח שהוא יעשה זאת כמו מצביעים רבים אחרים – בלי חשק יוצא דופן, בלי אש יוקדת בעיניו, אבל עם מטרה אחת: להוציא את טראמפ מהבית הלבן. יחד עם שחקנים נוספים, ובעצת הנשיא לשעבר וחברו ברק אובמה, ג'יימס ניצל את מחאת ה- Black Lives Matter וחרם המשחקים כדי להבטיח שפרויקט אקטיביסטי נוסף שלו – More Than a Vote, שבעיקרו מעודד הצבעה בקרב מצביעים שחורים – יקבל את התמיכה של ה-NBA, שתתיר בין היתר שימוש באולמות שלה כמרכזי הצבעה, כולל הסטייפלס סנטר בדאון טאון לוס אנג'לס. אבל אחרי כל אחת מהאמירות, התרומות, המחאות והמעורבויות החברתיות שלו, מתחזקת שאלה אחת: האם קינג ג'יימס ירוץ, יום אחד, לנשיאות ארצות הברית?

"הסיפור הזה מעניין, ולא כל כך מופרך", טוען בראיון ל"הארץ" ישראל ויסמל-מנור, חוקר פוליטיקה אמריקאית מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, שמציין דוגמאות עבר של ספורטאים שרצו לתפקיד פוליטי – ובראשם ביל בראדלי, חבר היכל התהילה של ה-NBA, שהתמודד על מועמדות מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בשנת 2000. "לברון ג'יימס עשה כמה צעדים לא רעים בכלל כדי להתברג בפוליטיקה. ובניגוד לישראל, במפלגות בארצות הברית הוא לא נדרש לעבודה פנים-מפלגתית כל כך סיזיפית. אם הוא מותג בפני עצמו הוא יכול לצפצף על המפלגה ולהפוך לכוח מרכזי בזכות הפופולריות שלו", הוא מסביר, אך קובע: "גם לברון ג'יימס לא יכול להגיע בקפיצה אחת היישר לנשיאות", הוא אומר, "הוא יתבקש לרכוש ניסיון כמי ששירת במשרה ציבורית, 'לשלם מס' של עשייה".

אם כן, המסלול הכדאי ביותר עבור ג'יימס יתפרש על פני העשור הקרוב – כשאחרי הפרישה הוא יתמקד לזמן קצר בפעילות ציבורית, לאו דווקא בממשל, ולאחר מכן יתמודד לתפקיד סנאטור של מדינת אוהיו – כמבוא לקראת היעד האמיתי, כמובן. "הציבור, אפילו יותר ממנו, צריך לעבור תהליך נפשי – אנשים רואים את לברון ג'יימס עם גופייה, וצריך לסייע להם לעשות המעבר ללברון ג'יימס עם חליפה", אומר ויסמל-מנור, "הוא צריך לבנות מנגנון כדי להתמודד – זה דורש משרדים, הרבה עסקאות אפלות בחדרים צדדיים, הרבה ברביקיו עם תושבים מקומיים, וכמובן, מגורים במדינה שבה הוא מתמודד. אם הוא ירוץ בהצלחה באוהיו – שהיא לא רק מולדתו אלא גם מדינה מתנדנדת ולכן חשובה מאוד – הוא יעשה לעצמו שירות מצוין להמשך. אבל בתפקיד בכיר יותר, כמועמד לנשיאות, מתמודדים עתידיים כמו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז לא יפנו את הדרך רק בגלל שמדובר בלברון ג'יימס".

מאופרה ווינפרי ועד קיד רוק

אין הכרח שהדרך לבית הלבן מבחינתו של ג'יימס תעבור במשרה ציבורית – הרי הנשיא המכהן לא עבר בדרך הזו – אך בכל מקרה, בשלב זה, המתמודדים העתידיים יכולים לישון בשקט. במבט סקפטי, לברון ג'יימס הוא בסך הכל שם נוסף ברשימת הסלבריטאים שיועדו לתפקיד מנהיג העולם החופשי ולא עשו זאת (עדיין, עדיין) – מאופרה ווינפרי ועד קיד רוק. למען האמת, הוא אפילו לא הנציג היחיד מה-NBA.

"אני אוהב אותו, צריך לעמוד מאחורי כל מלה שלו. גרג פופוביץ' צריך לרוץ לנשיאות, הוא לגמרי צריך", אמר דמאר דרוזן ל"ספורטסנט" ב-2017, וכך הצטרף לתמיכה של קווין גארנט, סטף קרי וסטיב קר, מאמן גולדן סטייט ובן טיפוחיו של פופוביץ', שהצהיר: "אני אצביע לו, בלי צחוק". פופוביץ', היום בן 77, הציע – עם צחוק – לרוץ בתור סגן הנשיא של קר. קמפיינים חבריים דומים נערכו גם לדוויין ג'ונסון, "דה רוק", שכבר עבר מטמורפוזה אחת מכוכב WWE לאחד משחקני הקולנוע הרווחיים ביותר בהוליווד, ואף הצהיר ב-2017 כי הוא "שוקל את האפשרות".

ובכל זאת, נדמה שמועמדותו של לברון ג'יימס בעתיד נשמעת סבירה ביחס לאחרות. "ההבדל בינו לבין ידוענים אחרים, נעוץ בכך שהוא לא דוחף את עצמו לכל סוגיה", ניתחה איימי קוך, יועצת אסטרטגית במחנה הרפובליקני, בריאיון ל"רויטרס", "כך הוא ביסס את עצמו בפני אנשים כדמות אמינה שנמצאת בשליטה". האפשרות נדמית ממשית עוד יותר ככל שהפעילות החברתית שלו נמשכת, ככל שטראמפ מצייץ נגדו, ככל שמקורבים לו מדליפים לתקשורת דעות כמו "זאת תוכנית ממשית, אבל עדיין לא מטרה" – ובמיוחד לאחר שהוא עצמו אמר בריאיון ל-CNN כי "אם לא יהיה מי שיתמודד מול טראמפ, אתמודד בעצמי".

ויש סיבה נוספת לדמיין אפשרות ממשית שירוץ בעתיד לנשיאות. עם אליפות רביעית או בלעדיה, לברון ג'יימס כבר חקוק היטב בהר ראשמור של גדולי ה-NBA; עם זאת, קשה למצוא את מי שיעניק לו את התואר האולטימטיבי GOAT – Greatest of All Time – על פני מייקל ג'ורדן, קארים עבדול-ג'באר ואחרים. גם בכל הנוגע לאקטיביזם הוא לעולם לא יתעלה על המאבק הנון-קונפורמיסטי והעיקש של מוחמד עלי נגד גיוסו במחאה על המלחמה בווייטנאם, ואולי אפילו לא על כריעת הברך שהנהיג קולין קאפרניק, קוורטרבק עם עבר ספורטיבי לא-מפואר שהפך לפנים של המחאה בספורט האמריקאי מאז 2016. ייתכן איפוא שאם "ייקח את הכישרון שלו" למקום שאף ספורטאי לא משל בו – הבית הלבן – הוא יתבסס בתור תקדים היסטורי, בתור סיפור אגדה שאין שני שלו. GOAT בקטגוריה משלו.

בכל הנוגע לפוליטיקה, יש מי שמוכנים להישבע שהוא עשוי להיות יחיד בדורו. להיות מי ששובר את מסך הברזל בין אמריקה הראשונה לאמריקה השנייה, ולזכות באהדה חוצת מפלגות. עם זאת, נבו טוען כי דווקא ההפך הוא הנכון. "התדמית של ג'יימס היא מאוד אופוזיציונית – הוא תמיד הזועף, הבוטה. זה מהלך קסם על קבוצות מסוימות באוכלוסייה, אבל יוצר אנטגוניזם בקרב לבנים ימנים וחלק גדול ממעמד הביניים גם כן לא אוהב את זה", הוא אומר, "צריך להבין, גם בהקשר של עידוד ההצבעה שהוא מנהיג היום – בארה"ב המשוסעת, אם מדרבנים שחורים להצביע, גם לבנים ייצאו כתגובת נגד".

מי הכדורסלן הגדול בהיסטוריה

ויסמל-מנור סבור שללברון ג'יימס יש דרך נוספת לפנות לקהל רחב, דרך האתוס האמריקאי. "כל אחד חולם להיות לברון ג'יימס הבא, האופרה ווינפרי הבאה, ואף אחד מהם לא רוצה שהממשל ייקח ממנו את הכסף שהוא עבד בשבילו קשה", הוא מסביר, "כדי להצליח, לברון ג'יימס צריך לגלם את הקפיטליסט שבו. הוא צריך להתבסס באגף הפרו-ביזנס של המפלגה הדמוקרטית, ולא בשמאל הפרוגרסיבי, כדי להצטייר כמי שתומך בחלום האמריקאי. כך הוא ייצור דמות נכונה מבחינה פוליטית, שיכולה למשוך רפובליקנים מתונים".

נדמה שרפובליקני אחד כבר נהפך אובססיבי כלפיו, ומביא תועלת רבה – לפופולריות לה זוכה לברון, ואולי גם להחלטה העתידית להנהיג. אחרי שקיים ב-CNN את הריאיון הפוליטי הבולט ביותר שלו, כמעט בלי מלה על כדורסל, טראמפ מיהר לצייץ: "לברון ג'יימס התראיין עכשיו אצל האדם המטומטם ביותר בטלוויזיה, דון למון. הוא גרם ללברון להישמע חכם, וזה דבר לא קל". הנשיא בוטה כתמיד, אבל ייתכן ששלוש המלים האחרונות של הציוץ הזה היו המתגרות ביותר: "I Like Mike!" – אליל הכדורסל הבלתי מעורער, אבל גם האיש שסירב לנקוט עמדה פוליטית כשזו נדרשה ממנו, ולכן טראמפ כה מחבב אותו ("מייקל היה לא-פוליטי", התגאה בו בעבר).

על פי דיווחים בארה"ב, ג'ורדן הסיר את סירובו להפקת סדרת הדוקו "הריקוד האחרון" אחרי שצפה בלברון ג'יימס משיג את האליפות השלישית שלו. אחרי שידור הסדרה, לברון הילל את ג'ורדן אך סירב שוב ושוב לומר מי הכדורסלן הגדול בהיסטוריה. פרשנים בכירים סבורים כי הסדרה הוסיפה לחץ על כתפיו של לברון, שמשוכנע שגם בגיל 35 השושלת שלו יכולה לקרוא תיגר על העידן של ג'ורדן; ואם זה לא יקרה על הפארקט, זה יקרה במקום אחר. מי יודע, אולי אפילו בבית צחור בלבה של וושינגטון הבירה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות