Connect with us

ספורט

ספורט הוא הפרס לחברה מתפקדת

Published

on

חזרת הספורט האמריקאי היא שיקוף של החברה * על הסיפורים השונים של ליגות הבייסבול, ה-NBA והפוטבול והנסיון לשדר נורמליות בעידן הקורונה

הקורונה – ולא מדובר פה באיזשהי אבחנה מקורית שלי – תיפקדה בחצי שנה האחרונה בתור גלאי שקר לאופיין של המדינות והחברות שבהן היא התפשטה. בישראל, למשל, "התגלה" שאנחנו מתפקדים בצורה נהדרת במצב של חירום – ישראל היתה מהראשונות שנכנסו למצב חירום, סגירת גבולות וכו', שעזרו למתן מאוד את ההתפשטות של המגיפה – אבל קצת פחות טוב (בלשון המעטה) בבניית תוכניות לטווח ארוך. באירופה, לעומת זאת, התגובה היתה איטית בהרבה מאוד מדינות אבל מרגע שהבינו את הבעיה נוצרה לכידות חברתית שאיפשרה התאוששות מתונה ומוצלחת מהמשבר. 

ויש את ארה"ב. יש נטיה להפיל על טראמפ את הכשלון האדיר בטיפול בקורונה שם (וברור שהחלק שלו עצום) אבל יותר משמדובר בכשלון של ממשל, זה כשלון של חברה. מה שמבחוץ נראה (לפחות לחלק מהאנשים, עבדכם הנאמן בתוכם) כמו מדינה מתפקדת וממושמעת עם ממשל בעייתי, התגלה כאוסף של מדינות ואנשים חסרי סולידריות חברתית. וכך, חודשיים אחרי שניו יורק סבלה מעשרות אלפי מתים מהמגיפה, היא התפשטה שוב בטקסס, פלורידה ועוד, שהתעקשו לפתוח מהר מדי ועם יותר מדי אזרחים שפשוט החליטו להתעלם מההנחיות. 

אם נגיע לספורט, הרי שהוא במידה רבה חלון הראווה לביצועים של אותן מדינות בתקופת הקורונה.

"ספורט הוא הפרס לחברה מתפקדת" – את המשפט הזה אמר שון דוליטל, הפיצ'ר של אלופת הבייסבול, וושינגטון נשיונלס, לפני כחודש והוא מלווה את אוהדי הספורט האמריקאי כבר תקופה ארוכה. בעוד באירופה הכדורגל חזר ואפילו הספיק לסיים את כל הליגות כמעט ללא תקלות, הרי שבארה"ב רק בעשרה ימים האחרונים הספורט התחיל לאט לאט לחזור, וגם זה עם לא מעט תקלות. כמו הרבה פעמים, ספורט מהווה פתח הצצה לתוך החברה עצמה ובמקרה הזה, כל ענף ספורט עושה את זה בצורה אחרת.

נתחיל בבייסבול. הבייסבול היה ענף הספורט האמריקאי שכנראה נפגע הכי הרבה ממגיפת הקורונה. העונה היתה אמורה להתחיל באפריל, ממש עם הגעת הקורונה וכמובן שנדחתה שוב ושוב. בשל העובדה שרווחי הבייסבול תלויים מאוד בכמות הקהל במגרשים (יש 162 משחקים בעונה, הכסף מזכויות השידור לעונה הסידרה קטן יחסית) המשא ומתן בין הבעלים לשחקנים נגרר במשך חודשים ובדיעבד ברור שהוא לא נוהל בתום לב מצד הבעלים. אלו, שהבינו שכל משחק בעונה הסדירה בלי קהל הוא בעצם הפסד כסף (כי צריך לשלם לשחקנים אבל הרבה פחות כסף נכנס) גררו רגליים והציעו הצעות מעליבות ממש ובסופו של דבר נשארנו עם עונה מקוצרת מאוד של שישים משחקים בלבד אבל עם פלייאוף נרחב מאוד (16 קבוצות במקום ה-10 הרגילות) – כי זה המקום שבו מגיע הכסף הגדול מזכויות שידור.

בניגוד ל-NBA (עוד שניה נגיע אליה), הבייסבול לא יכול להתנהל בתוך בועה, ולכן כל קבוצה שיחקה באיצטדיון שלה. זה לקח כלום זמן, ליטרלי – תוך יום מרגע שהתחילה העונה – עד שהתגלו שחקנים חולים בקורונה. בהתחלה במיאמי מארלינס (לא מפתיע בהתחשב בפיזור הנרחב של המחלה בפלורידה) ואחר כך גם בסט לואיס קארדינלס. החולים הללו גרמו לדחייה של מספר לא קטן של משחקים ובסוף כשהקבוצות הללו חזרו לשחק זה היה עם סגל משני מאוד. היה אפילו שלב שבו המשך הליגה הוטל בספק אבל המגיפה לא התפשטה לקבוצות נוספות, הליגה הידקה נוהלים לגבי שימוש במסיכות ואיימה בעונשים וכרגע – כשלושה שבועות אחרי שנפתחה – נראה שהיא נכנסת למסלול סוף סוף.

בדיעבד, נראה שהסיבה לכשלון היחסי של הבייסבול נובע פשוט מכך ששחקנים שמו פס על ההנחיות. הם המשיכו לירוק, להתגודד בחדרי ההלבשה ואפילו הגיעו עדויות על שחקנים של קבוצה אחת שיצאו לקזינו. במידה רבה, שחקני ליגת הבייסבול מייצגים יפה את אמריקה הנבערת, הדרומית, זאת שמתעקשת לא ללבוש מסיכות, לזלזל בחוקים ולהתעלם מהמגיפה. לא סתם בייסבול הוא הספורט עם ממוצע גיל הצופים המבוגר ביותר וגם פופולרי בעיקר בקרב אמריקה השמרנית. אבל יותר מכך, נדמה שהעובדה שהבעלים גררו רגליים וזלזלו בשחקנים היא האחראית האמיתית לתוצאה שאנחנו רואים היום שבה לשחקנים אין באמת אינטרס להשקיע בקיום עונה אחרי שהבעלים דפקו אותם שוב ושוב. הבייסבול, אם תרצו, מהווה דוגמה לאיך חוסר סולידריות חברתית בין חלקים שונים בחברה (במקרה הזה – מעסיק ומועסק) מכרסם ביסודות שלה. 

ה-NBA, לעומת זאת, היא סיפור אחר לגמרי. העונה הסדירה נעצרה קרוב מאוד לסיומה ומאז הליגה ניסתה ביחד עם השחקנים למצוא דרך לחדש אותה בצורה בטוחה. אם בבייסבול הבטיחות של השחקנים לא היתה בראש מעייניהם של הבעלים, הרי בכדורסל עשו הכל כדי להבטיח אותם. מעניין לציין שליגת הכדורסל הפסיקה את פעילותה לאחר שמספר שחקנים בקבוצת יוטה ג'ז התגלו כחולים, כשהגדיל רודי גובר שזילזל ממש בהנחיות ונגע בכל המיקרופונים במסיבת העיתונאים בתור בדיחה שהפכה למאוד מאוד לא מצחיקה. אולי בזכות זה, השחקנים והליגה לקחו את המגיפה בצורה רצינית הרבה יותר וכך נולד לו רעיון "הבועה". אם שחקני ליגת הבייסבול חוזרים לבתים שלהם ומסתכנים בחשיפה למחלה, הרי ששחקני ה-NBA מרוכזים במתחם סגור באורלנדו, פלורידה כבר במשך כחודש, יחד עם כל מי שצריך על מנת לתפעל את העסק. מדובר במאות וכנראה אף אלפי אנשים. מאמנים, מטפלים רפואיים, אנשי תחזוקה, שופטים ועיתונאים. כולם הופרדו לתקופה של עד שלושה חודשים מהמשפחה שלהם על מנת לסיים את העונה.

אין ניגוד חזק יותר מליגת הבייסבול למה שאנחנו רואים ב-NBA עד עכשיו. אמנם מספר שחקנים החליטו לוותר על התענוג (הבולט שבהם הוא קיירי אירווינג שהשתמש במחאה החברתית בתור הסבר/תירוץ אבל יש יגידו שאם לנטס היה סיכוי בפלייאוף אז התגובה שלו היתה שונה)  אבל מרביתם המוחלטת של הכוכבים התחייבו למשהו שהוא לא טריוויאלי בכלל. הסיבה שכזה דבר אפשרי בכלל היא מערכת היחסים המצוינת של הליגה עם השחקנים. ב-NBA, כבר כמה שנים (ומדובר בתהליך שרק הולך ומתגבר) השחקנים הם אלו שקובעים את החוקים. האיש החזק בליגה הוא לא אדם סילבר או בעלים של קבוצה זו או אחרת אלא לברון ג'יימס. 

בעוד בליגות אחרות הבעלים ניסו להלחם במגמה הזאת, ב-NBA (מהרבה סיבות שלא ניכנס אליהן) זרמו עם זה. לשחקנים יש כח לשנות דברים והם עובדים ביחד עם הליגה כל הזמן. התוצאה –עד עכשיו (טפו טפו) כמעט לא שמענו על הפרות של חוקי הבועה (היה שחקן אחד, לו ויליאמס מהקלפרס, שיצא להלוויה וניצל את ההזדמנות לבקר במועדון חשפנות) וגם לא על הדבקות בתוכה. כמה זה עוד יוכל להמשיך – הרי כל מה שצריך זה שחקן אחד שלא יציית וידביק קבוצות שלמות – זאת שאלה טובה, אבל ה-NBA הוא הדוגמה למה שקורה כאשר חברה מתייחסת בצורה שיוויונית לחברים בה, לא משנה האם הם מנהלים או עובדים (ואל תטעו, למרות שהם מרוויחים מיליונים, שחקנים הם עדיין "פועלים").

ועכשיו אנחנו מגיעים לליגת הפוטבול. למזלם של חובבי הפוטבול, הקורונה הגיעה בדיוק על הפגרה הארוכה מאוד של הספורט הזה. אבל אנחנו הולכים ומתקרבים לסיומה ולפחות על הנייר ליגת הפוטבול אמורה להיפתח ב-11 לספטמבר. מהתחלה היה ברור שפוטבול לא יוכל להתנהל בתוך בועה: בניגוד לכדורסל שאפשר לכווץ את הלו"ז, בפוטבול חייבים מנוחה של שבוע בין משחקים. וגם, אין דין קבוצת כדורסל עם 12 שחקנים לקבוצת פוטבול עם 53 כאלו. הפתרון כרגע לפחות – כל קבוצה תארח בבית שלה כשנושא הקהל פתוח לשיקול כל קבוצה. ניו אינגלנד, למשל, מדברת על 20% קהל בעוד מדינת ניו ג'רזי כבר הודיעה שלא יהיה קהל במשחקי הג'טס והג'איינטס. 

מחנות האימונים של הקבוצות נפתחו השבוע, כאשר השחקנים נדגמים ברמה יומית על מנת למנוע התפרצויות. כל קבוצה תחזיק "קבוצת אימונים" נרחבת שממנה היא תוכל להשלים שחקנים במקרה שאלו יידבקו בקורונה. הבעיה – קבוצת פוטבול היא גדולה מאוד וגם אם קבוצות יטוסו במטוסים פרטיים ויתאכסנו במלונות שמורים הרי שבסוף היום השחקנים חוזרים למשפחה שלהם ושם הם יכולים להידבק. ומכיוון שמדובר בספורט מגע רציני (הרבה יותר מכדורגל, בטח הרבה יותר מבייסבול) שחקן אחד שנדבק יכול לייצר בעיה רצינית.

במשך שנים, ליגת הפוטבול היתה תמונת המראה לליגת הכדורסל ביחס בין הבעלים לשחקנים. השחקנים בליגת הפוטבול ניתנים להחלפה בקלות רבה (החוזים לא מובטחים), הבריאות שלהם לא נחשבת בכלל וההסכם הקיבוצי בין הצדדים נוטה בצורה חד צדדית לחלוטין לטובתם של הבעלים. אם יש ליגה שבה השחקנים מרגישים כמו גלדיאטורים, הרי זאת ליגת הפוטבול. לצערם של שחקני הפוטבול, כוח המיקוח שלהם חלש מאוד. היחס הזה עשוי לעמוד לליגה לרועץ (תמיד רציתי להשתמש בביטוי הזה!) אם השחקנים יתנהגו כמו שחקני ליגת הבייסבול ויזרקו על ההנחיות. 

כנראה שהליגה זיהתה את הבעיה מראש ונראה שנעשו צעדים על מנת לבוא לקראת השחקנים. הן בגזרה הפוליטית – רוג'ר גודל הקומישנר התנצל על תגובת הליגה לכריעת הברך של שחקנים בהמנון – והן במשא ומתן שכמעט והושלם לגבי התנאים לשחקנים בזמן הקורונה שמובילה לצניחה ברווחים של הליגה. האם זה יספיק כדי להחזיק את הליגה במשך חמישה חודשים ארוכים? ובכן, זאת שאלת מיליון הדולר (יותר כמו 10 מיליארד, האמת) והדבר שכל שאר הליגות מחכות לראות איך יעבוד – ליגה מלאה בזמן קורונה ועוד בחורף. 

תחזיקו אצבעות, כי אם ספורט מתקיים, זה אומר שאיכשהו דברים מתחילים לחזור לעצמם.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

ספורט

הו הא, מי זה בא, הנשיא הבא?

Published

on

נכון לספטמבר 2020, לברון ג'יימס עדיין לא הודיע על ריצה לנשיאות ארצות הברית * בימים אלה הוא מרוכז בטיפוח המורשת שלו ב-NBA, ובמטרה לזכות עם הלייקרס באליפות הרביעית שלו * אבל הרחשים סביב האפשרות שירוץ לנשיאות במועד מאוחר יותר חגים סביבו יותר מתמיד

"כשאני מסתכל על המירוץ לנשיאות השנה, זה ברור שיש רק אדם אחד שבאמת מבין את הקשיים בחייו של ילד מאקרון, אוהיו, שנולד לעוני. כשאני חושב על המדיניות הדרושה, על הצעדים שצריך לנקוט, הבחירה היא ברורה", כתב לברון ג'יימס. זהו לא ציטוט מהעתיד. הוא לא לקוח מתוך חלומות הלילה של אוהדיו, או מהסיוטים של דונלד טראמפ. המשפט הזה באמת נכתב על ידי ג'יימס, בקמפיין בחירות בו השתתף.

נכון לספטמבר 2020, לברון ג'יימס עדיין לא הודיע על ריצה לנשיאות ארצות הברית. על פי הערכות, ולדבריו, לא תצא הודעה כזאת בעתיד הנראה לעין. בימים אלה הוא מרוכז בטיפוח המורשת שלו ב-NBA, ובמטרה לזכות עם הלייקרס באליפות הרביעית שלו, ומבחינתו גם לא האחרונה. אבל הרחשים סביב האפשרות שירוץ לנשיאות (במועד מאוחר יותר), הסמויים והגלויים, חגים סביבו תמיד – וביתר שאת מאז 2016: השנה בה השתתף בכנס הבחירות של הילארי קלינטון באוהיו, והאמין שהיא האדם "שבאמת מבין את הקשיים בחייו של ילד מאקרון", עיר הולדתו. השנה בה טראמפ שינה את אמריקה. השנה בה ג'יימס המשיך בסירובו "לשתוק ולכדרר", וכך הפך לאחד מאויביו המרים של הנשיא.

בבחירות הקרובות, כוכב ה-NBA הגדול של העשור הנוכחי הבהיר שיתמוך בג'ו ביידן, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. ניתן להניח שהוא יעשה זאת כמו מצביעים רבים אחרים – בלי חשק יוצא דופן, בלי אש יוקדת בעיניו, אבל עם מטרה אחת: להוציא את טראמפ מהבית הלבן. יחד עם שחקנים נוספים, ובעצת הנשיא לשעבר וחברו ברק אובמה, ג'יימס ניצל את מחאת ה- Black Lives Matter וחרם המשחקים כדי להבטיח שפרויקט אקטיביסטי נוסף שלו – More Than a Vote, שבעיקרו מעודד הצבעה בקרב מצביעים שחורים – יקבל את התמיכה של ה-NBA, שתתיר בין היתר שימוש באולמות שלה כמרכזי הצבעה, כולל הסטייפלס סנטר בדאון טאון לוס אנג'לס. אבל אחרי כל אחת מהאמירות, התרומות, המחאות והמעורבויות החברתיות שלו, מתחזקת שאלה אחת: האם קינג ג'יימס ירוץ, יום אחד, לנשיאות ארצות הברית?

"הסיפור הזה מעניין, ולא כל כך מופרך", טוען בראיון ל"הארץ" ישראל ויסמל-מנור, חוקר פוליטיקה אמריקאית מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, שמציין דוגמאות עבר של ספורטאים שרצו לתפקיד פוליטי – ובראשם ביל בראדלי, חבר היכל התהילה של ה-NBA, שהתמודד על מועמדות מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בשנת 2000. "לברון ג'יימס עשה כמה צעדים לא רעים בכלל כדי להתברג בפוליטיקה. ובניגוד לישראל, במפלגות בארצות הברית הוא לא נדרש לעבודה פנים-מפלגתית כל כך סיזיפית. אם הוא מותג בפני עצמו הוא יכול לצפצף על המפלגה ולהפוך לכוח מרכזי בזכות הפופולריות שלו", הוא מסביר, אך קובע: "גם לברון ג'יימס לא יכול להגיע בקפיצה אחת היישר לנשיאות", הוא אומר, "הוא יתבקש לרכוש ניסיון כמי ששירת במשרה ציבורית, 'לשלם מס' של עשייה".

אם כן, המסלול הכדאי ביותר עבור ג'יימס יתפרש על פני העשור הקרוב – כשאחרי הפרישה הוא יתמקד לזמן קצר בפעילות ציבורית, לאו דווקא בממשל, ולאחר מכן יתמודד לתפקיד סנאטור של מדינת אוהיו – כמבוא לקראת היעד האמיתי, כמובן. "הציבור, אפילו יותר ממנו, צריך לעבור תהליך נפשי – אנשים רואים את לברון ג'יימס עם גופייה, וצריך לסייע להם לעשות המעבר ללברון ג'יימס עם חליפה", אומר ויסמל-מנור, "הוא צריך לבנות מנגנון כדי להתמודד – זה דורש משרדים, הרבה עסקאות אפלות בחדרים צדדיים, הרבה ברביקיו עם תושבים מקומיים, וכמובן, מגורים במדינה שבה הוא מתמודד. אם הוא ירוץ בהצלחה באוהיו – שהיא לא רק מולדתו אלא גם מדינה מתנדנדת ולכן חשובה מאוד – הוא יעשה לעצמו שירות מצוין להמשך. אבל בתפקיד בכיר יותר, כמועמד לנשיאות, מתמודדים עתידיים כמו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז לא יפנו את הדרך רק בגלל שמדובר בלברון ג'יימס".

מאופרה ווינפרי ועד קיד רוק

אין הכרח שהדרך לבית הלבן מבחינתו של ג'יימס תעבור במשרה ציבורית – הרי הנשיא המכהן לא עבר בדרך הזו – אך בכל מקרה, בשלב זה, המתמודדים העתידיים יכולים לישון בשקט. במבט סקפטי, לברון ג'יימס הוא בסך הכל שם נוסף ברשימת הסלבריטאים שיועדו לתפקיד מנהיג העולם החופשי ולא עשו זאת (עדיין, עדיין) – מאופרה ווינפרי ועד קיד רוק. למען האמת, הוא אפילו לא הנציג היחיד מה-NBA.

"אני אוהב אותו, צריך לעמוד מאחורי כל מלה שלו. גרג פופוביץ' צריך לרוץ לנשיאות, הוא לגמרי צריך", אמר דמאר דרוזן ל"ספורטסנט" ב-2017, וכך הצטרף לתמיכה של קווין גארנט, סטף קרי וסטיב קר, מאמן גולדן סטייט ובן טיפוחיו של פופוביץ', שהצהיר: "אני אצביע לו, בלי צחוק". פופוביץ', היום בן 77, הציע – עם צחוק – לרוץ בתור סגן הנשיא של קר. קמפיינים חבריים דומים נערכו גם לדוויין ג'ונסון, "דה רוק", שכבר עבר מטמורפוזה אחת מכוכב WWE לאחד משחקני הקולנוע הרווחיים ביותר בהוליווד, ואף הצהיר ב-2017 כי הוא "שוקל את האפשרות".

ובכל זאת, נדמה שמועמדותו של לברון ג'יימס בעתיד נשמעת סבירה ביחס לאחרות. "ההבדל בינו לבין ידוענים אחרים, נעוץ בכך שהוא לא דוחף את עצמו לכל סוגיה", ניתחה איימי קוך, יועצת אסטרטגית במחנה הרפובליקני, בריאיון ל"רויטרס", "כך הוא ביסס את עצמו בפני אנשים כדמות אמינה שנמצאת בשליטה". האפשרות נדמית ממשית עוד יותר ככל שהפעילות החברתית שלו נמשכת, ככל שטראמפ מצייץ נגדו, ככל שמקורבים לו מדליפים לתקשורת דעות כמו "זאת תוכנית ממשית, אבל עדיין לא מטרה" – ובמיוחד לאחר שהוא עצמו אמר בריאיון ל-CNN כי "אם לא יהיה מי שיתמודד מול טראמפ, אתמודד בעצמי".

ויש סיבה נוספת לדמיין אפשרות ממשית שירוץ בעתיד לנשיאות. עם אליפות רביעית או בלעדיה, לברון ג'יימס כבר חקוק היטב בהר ראשמור של גדולי ה-NBA; עם זאת, קשה למצוא את מי שיעניק לו את התואר האולטימטיבי GOAT – Greatest of All Time – על פני מייקל ג'ורדן, קארים עבדול-ג'באר ואחרים. גם בכל הנוגע לאקטיביזם הוא לעולם לא יתעלה על המאבק הנון-קונפורמיסטי והעיקש של מוחמד עלי נגד גיוסו במחאה על המלחמה בווייטנאם, ואולי אפילו לא על כריעת הברך שהנהיג קולין קאפרניק, קוורטרבק עם עבר ספורטיבי לא-מפואר שהפך לפנים של המחאה בספורט האמריקאי מאז 2016. ייתכן איפוא שאם "ייקח את הכישרון שלו" למקום שאף ספורטאי לא משל בו – הבית הלבן – הוא יתבסס בתור תקדים היסטורי, בתור סיפור אגדה שאין שני שלו. GOAT בקטגוריה משלו.

בכל הנוגע לפוליטיקה, יש מי שמוכנים להישבע שהוא עשוי להיות יחיד בדורו. להיות מי ששובר את מסך הברזל בין אמריקה הראשונה לאמריקה השנייה, ולזכות באהדה חוצת מפלגות. עם זאת, נבו טוען כי דווקא ההפך הוא הנכון. "התדמית של ג'יימס היא מאוד אופוזיציונית – הוא תמיד הזועף, הבוטה. זה מהלך קסם על קבוצות מסוימות באוכלוסייה, אבל יוצר אנטגוניזם בקרב לבנים ימנים וחלק גדול ממעמד הביניים גם כן לא אוהב את זה", הוא אומר, "צריך להבין, גם בהקשר של עידוד ההצבעה שהוא מנהיג היום – בארה"ב המשוסעת, אם מדרבנים שחורים להצביע, גם לבנים ייצאו כתגובת נגד".

מי הכדורסלן הגדול בהיסטוריה

ויסמל-מנור סבור שללברון ג'יימס יש דרך נוספת לפנות לקהל רחב, דרך האתוס האמריקאי. "כל אחד חולם להיות לברון ג'יימס הבא, האופרה ווינפרי הבאה, ואף אחד מהם לא רוצה שהממשל ייקח ממנו את הכסף שהוא עבד בשבילו קשה", הוא מסביר, "כדי להצליח, לברון ג'יימס צריך לגלם את הקפיטליסט שבו. הוא צריך להתבסס באגף הפרו-ביזנס של המפלגה הדמוקרטית, ולא בשמאל הפרוגרסיבי, כדי להצטייר כמי שתומך בחלום האמריקאי. כך הוא ייצור דמות נכונה מבחינה פוליטית, שיכולה למשוך רפובליקנים מתונים".

נדמה שרפובליקני אחד כבר נהפך אובססיבי כלפיו, ומביא תועלת רבה – לפופולריות לה זוכה לברון, ואולי גם להחלטה העתידית להנהיג. אחרי שקיים ב-CNN את הריאיון הפוליטי הבולט ביותר שלו, כמעט בלי מלה על כדורסל, טראמפ מיהר לצייץ: "לברון ג'יימס התראיין עכשיו אצל האדם המטומטם ביותר בטלוויזיה, דון למון. הוא גרם ללברון להישמע חכם, וזה דבר לא קל". הנשיא בוטה כתמיד, אבל ייתכן ששלוש המלים האחרונות של הציוץ הזה היו המתגרות ביותר: "I Like Mike!" – אליל הכדורסל הבלתי מעורער, אבל גם האיש שסירב לנקוט עמדה פוליטית כשזו נדרשה ממנו, ולכן טראמפ כה מחבב אותו ("מייקל היה לא-פוליטי", התגאה בו בעבר).

על פי דיווחים בארה"ב, ג'ורדן הסיר את סירובו להפקת סדרת הדוקו "הריקוד האחרון" אחרי שצפה בלברון ג'יימס משיג את האליפות השלישית שלו. אחרי שידור הסדרה, לברון הילל את ג'ורדן אך סירב שוב ושוב לומר מי הכדורסלן הגדול בהיסטוריה. פרשנים בכירים סבורים כי הסדרה הוסיפה לחץ על כתפיו של לברון, שמשוכנע שגם בגיל 35 השושלת שלו יכולה לקרוא תיגר על העידן של ג'ורדן; ואם זה לא יקרה על הפארקט, זה יקרה במקום אחר. מי יודע, אולי אפילו בבית צחור בלבה של וושינגטון הבירה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות