Connect with us

במה וקולנוע

סיפור ישראלי עם תקציבים אמריקאיים

Published

on

חגי לוי, יוצר סדרת הטלוויזיה "הנערים" המוקרנת במקביל בארץ וב- HBO, מספר על ההתחבטויות המוסריות, הספקות האמנותיים וראיית העולם שהביאו לכך שהסדרה העוסקת בקיץ 2014 בישראל ממוקדת בפרשת רצח מוחמד אבו־ח'דיר, וכמעט לא מתייחסת לרצח שלושת הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז"ל

״במשך ארבע שנים אני חי עם ספקות וייסורים סביב הסדרה הזו, ואולי בגלל זה לקח לנו כל כך הרבה זמן ליצור אותה. היו המון לבטים ותהיות, וניסיון שלי לברר עם עצמי למה אני עושה את הסדרה. אני לא בטוח שהייתי יכול לענות על השאלה הזו עד לפני שנה. לאט־לאט הבנתי את המהות של הסדרה, הבנתי על מה היא מדברת, איפה היא נוגעת בי. וגם אם טעינו, והיינו צריכים לעשות דברים אחרת, אני עומד מאחוריה. אני מקשיב לביקורות ולא מבטל אותן, אבל יש דברים שאני לא מוכן לקבל – טענות על זדון, או על ציניות שלנו כיוצרים, או על רצון שלנו להתחנף לקהל האמריקני. האשימו אותנו ברשעות, בפגיעה מכוונת במשפחות השכולות, בשימוש בהן לצרכים מסחריים או כדי לזכות בפרס האֶ מי. להאשים אותנו בדברים כאלה זו נבלה, זדוניות ואכזריות. מבחינתי, כאן מסתיים הדיון".

את הדברים הנוקבים האלה אומר חגי לוי בסלון ביתו בתל־אביב, על רקע הדיון הציבורי הסוער שעוררה הנערים" (ובאנגלית Our boys, "הנערים שלנו"), סדרת הדרמה שיצר יחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו־ואיל בשביל HBO והזרוע הבינלאומית של "קשת 12 לוי ניגש ליצירת הסדרה על אירועי קיץ 2014 בידיעה שהוא נוגע בחבית חומר נפץ, אך ייתכן שלא שיער את ממדי הכעס שיופנה נגדו ונגד שותפיו. עם הקרנת הפרקים הראשונים עלו טענות על ההתמקדות הבלעדית כמעט בסיפור רצח מוחמד אבו־ח'דיר אל מול הטיפול האגבי בחטיפתם וברציחתם של גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח; עוד נטען כי היהודים מוצגים כהמון מוסת, אל מול הצגת הפלסטינים כקורבנות.

היו שביקרו גם את הפיכת הסיפור הזה לסדרה בינלאומית, שכביכול תקבע את דימויה של ישראל כאומה של רוצחים תאבי דם. משה וינשטוק, איש חינוך מגוש עציון, כתב בפוסט שהפך לוויראלי כי "הסדרה משתמשת שימוש ציני ברצח הנערים ובאמהותיהם המדהימות כקרש קפיצה לקידום הקריירה של היוצרים, ועל הדרך, בשביל הדרמה, טוענת שבקשת אמהות החטופים להתפלל על בניהן היא אחד הדברים שיצר אווירה שבעקיפין הובילה לרצח מוחמד אבו־ח'דיר, בבחינת 'הכה באמהות, בילדים החטופים וביהודים – וקבל את פרס האמי'".

לוי הוא מבכירי יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בארץ, והוא חתום על "בטיפול", אחת הסדרות המוערכות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. את השכול הוא מכיר מקרוב – אחיו ישי נהרג בלבנון בשנת 1990. בסדרה "הנערים" – שמשודרת בימים אלה ב־HBO וזמינה לצופה הישראלי בהוט, יס, סלקום טי־וי ופרטנר טי־וי – הוא ושותפיו מגוללים את סיפור חקירת הרצח של מוחמד אבו־ח'דיר ב־2 ביולי 2014, יומיים אחרי מציאת גופותיהם של שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון.

הסדרה נעה בין כמה מוקדים: היא נפתחת בפרק עוכר שלווה החוזר אל הדרמה של חטיפת הנערים, ואל שלושת השבועות של התפילות והתקוות. במקביל היא עוקבת אחרי חייו ומותו של מוחמד אבו־ח'דיר, נער משועפאט שבמזרח ירושלים. מרכז הסדרה מוקדש לחקירת הרצח בידי אנשי השב"כ, ולסיפורם של הרוצחים: יוסף חיים בן־דוד, בן 28, ושני אחייניו הצעירים, נערים ממשפחה ש"סניקית שלא משתלבים בתלם החרדי־מזרחי המקובל, סובלים מבעיות חברתיות והתנהגותיות וכמהים לשייכות ולתחושת משמעות.

התוצאה רחוקה מסדרה לצפיית ערב קלילה. "הנערים" היא יצירה מותחת, קצבית, עשויה ביד אמן ולפרקים גם נוגעת ללב, עם תשומת לב גבוהה לניואנסים. היא מצליחה ללפות את הצופה ולשאוב אותו בחזרה אל אירועי הקיץ ההוא, ואל תוך עולמם של רוצחי הנער אבו־ח'דיר. וזו, אם
תשאלו את לוי, המוטיבציה העיקרית שלו.

הרעיון נולד במשרדי ענקית הכבלים האמריקאית HBO בלוס אנג'לס, שאחראית לכמה מהסדרות המצליחות ביותר של העשור האחרון. את לוי הם כבר הכירו היטב: הוא הפיק וביים בשבילם את הגרסה האמריקאית של בטיפול". אנשי HBO שלחו לו קישור לכתבה בניו־יורק טיימס שעסקה במשפטם של רוצחי אבו־ח'דיר, ושאלו אם יהיה מעוניין ליצור סדרה על בסיס האירועים הללו.

בגרסתה הראשונית סיפרה הסדרה סיפור בדיוני, מערבוני באופיו, על נערי גבעות. הרעיון היה לשאוב השראה מאירועים ממשיים, אך לא להתבסס עליהם ישירות. עד מהרה השתנה הכיוון: "באותה תקופה טראמפ נבחר לנשיאות", אומר לוי, "והייתה לי תחושה חזקה שאני לא רוצה לדבר על דת ומשיחיות, אלא על שנאת זרים. נוער הגבעות – וזה עלה גם בשיחות שלי עם השב"כ – הם תופעה קיצונית, נשלטת, ברורה. פתאום זה נראה לי פחות מסוכן ופחות מעניין, כי זה מובחן ותחום במקום. עניין אותי הרבה יותר לדבר על זרמים עמוקים, תת־קרקעיים".

שנה אחרי שנכנס לעובי הקורה ביקש לוי מהבמאי יוסף סידר לחבור אליו, ובהמשך צירף את הבמאי תאופיק אבו־ואיל. במקביל תפסה הסדרה כיוון של מותחן דרמטי, כמעט מהז'אנר המכונה "פשע אמיתי". רגע מכונן מבחינת היוצרים נרשם כשצפו בסרטון שחזור הרצח. אתה רואה בחורי ישיבה, נערים עדינים למראה. באחד מהם ממש התאהבתי: בחור חמד, מגמגם, עם קצת בעיות אבל חכם. ואז עולה השאלה העצומה: איך מגשרים על הפער הזה? איך בחור עדין וחמוד כל כך, בלי רקע אלים, רוצח באכזריות נער חף מפשע? זה למעשה הכיוון המרכזי של הסדרה: ניסיון להבין את נפשו של הרוצח הזה, להבין מהו פשע שנאה.

״התשובה היא שזה מורכב. אני מנסה בסופו של דבר להציג תזה של שכבות. היא אומרת שיש כאן אדם עם בעיות פסיכולוגיות, בעיות סוציו־אקונומיות, בעיות של גזענות פנים־מגזרית שהוא סובל ממנה – כי אנחנו מדברים על מזרחים בחברה החרדית. תוסיף לזה ציפיות תרבותיות, טרור ערבי שמייצר זעם, וחינוך דתי בסיסי ועמוק, שאומר שהנפש היהודית קצת יותר עליונה מהנפש של הגוי. כשאתה מצרף את כל השכבות האלה לאווירה של הסתה, יש התלקחות, והכול הופך למין אקדח שיורה.

״בזמן שעבדנו על הסדרה קראתי כתבה על איש דאעש שדרס במשאית מאה בני אדם בעיר ניס, צרפת. לפי הכתבה הדורס לא היה ממש מוסלמי, אלא אדם גבולי עם בעיות פסיכולוגיות, בעל מכה, שהיגר לצרפת וחי בשולי החברה. רק שבועיים לפני אירוע הדריסה הוא בכלל נחשף לרעיונות של דאעש. זה סקרן אותי".

איפה רצח שלושת הנערים נכנס לתמונה? למה זמן המסך שלו כל כך מצומצם?

״כדי לענות על השאלה הזו צריך להבין במה עוסקת הנערים', מה היא רוצה לומר, מה היא מנסה לחקור. זו לא סדרה על טרור או על אבל. זו לא סדרה היסטורית או עיתונאית. היא כן סדרה פוליטית, ויש בה חקירה שהיא לא רק אמנותית. כשאני עושה סדרה, יש תמה שאני חוקר. תמה אחת כאן היא איך אבל הופך לפוליטי. התיאור של משפחת אבו־ח'דיר אצלנו הוא לא תיאור של משפחה שכולה, אלא סיפור רחב יותר, על אדם פרטי לחלוטין ששקוע באבלו, והופך כמעט על כורחו לדמות פוליטית, לסמל. תמה נוספת היא איך אדם שאין שום סיבה שירצח, הופך לרוצח. מה הנסיבות, מה קורה בנפש שלו. וזה כולל מידה של אמפתיה כלפיו.

״לפרק הראשון יש תזה שנויה במחלוקת ולא פשוטה, אבל חשוב לדייק אותה. אלה דברים שעלו גם בתחקיר שלנו, בפגישות עם השב"כ והמשטרה. הרי יש המון פיגועי טרור מזעזעים, ונשאלת השאלה למה דווקא רצח שלושת הנערים עורר תגובה כמו רצח מוחמד אבו־ח'דיר. התשובה שהבנו היא מאוד פשוטה. רוב הרציחות הן אירוע שיש לו התחלה וסוף סמוכים זה לזה. במקרה של הנערים, היו שלושה שבועות של תקווה מתעצמת והולכת שהם יימצאו בחיים – ואז אכזבה.

״אני זוכר את עצמי באותם ימים משוכנע לחלוטין שהם יימצאו חיים. הרבה אנשים סביבי אמרו: 'למה לא אומרים שהם מתים? הרי ברור שהם נרצחו'. התקוממתי, אולי גם כי אני בן למשפחה שכולה. מהשיחות שלנו עם השב"כ עלה שזה היה הסיפור, השבר שנוצר. היו השוואות לתקופת ההתנתקות, כשאמרו ש'היֹה לא תהיה', ובסוף היה. נוצר שבר אמוני, והיו לו השלכות.

״עכשיו, הפרק הראשון מראה גזענות יהודית ואווירה של הסתה. לא קל לצפות בו, אבל כן חשוב לנו לומר שהרצח של אבו־ח'דיר לא בא משום מקום. ניסינו להסביר איך אווירה מסוימת לוקחת אדם שנפשו חלושה, וכש־100 אלף איש אומרים 'מוות לערבים', הוא הולך ומממש את זה. צריך להבין למה נולד פתאום גל של זעם ונקמה, וזה הפרק הראשון.

״האשימו אותנו שאנחנו מציירים את האמהות כאחראיות לליבוי ההסתה, ומציגים אותן כנשים היסטריות ושטחיות. זו אמירה חמורה מאוד שאני לא מוכן לקבל. הטענה של הפרק היא שהתקווה למצוא את הנערים בחיים ייצרה הלך רוח שהנקמה הייתה חלק ממנו. על זה מדובר. אנחנו יודעים ברמה מסוימת שהם מתים, ומצד שני יש ציפייה למצוא אותם חיים, והשבר הזה יוצר תגובה הרסנית. מי שצופה בפרק הראשון בהגינות, לא מעלה על דעתו שאנחנו מאשימים את האמהות בהסתה לרצח. פרשנות כזו היא סילוף נוראי של מה שעשינו".

למה נקודת המבט שלכם על קיץ 2014, האירוע שכלפיו בחרתם להפנות זרקור, הוא רצח מוחמד אבו־ח'דיר, ולא מה שקרה לפניו.

״זו שאלה טובה שיש עליה כמה תשובות. תשובה אחת היא שמהיום הראשון ידעתי שאני לא יכול להפוך את המשפחות של הנערים לדמויות בסדרה. לא דמיינתי שאני מסוגל לעשות כזה דבר. אבל מעבר לכך, גם כשהייתה מחשבה שנלך על הסיפור של שלושת הנערים, שהוא הירואי ומרתק ומרגש, הרגשתי שאני לא נמשך אליו. כמו שאמרתי, התלבטתי הרבה זמן אם לעשות את הסדרה הזו, כי היא לכאורה לא מכוונת לתחומים שאני עוסק בהם. ניסיתי להבין מה כן יכול לעניין אותי בסיפור הזה, ומה שמעניין אותי תמיד הוא לחקור את אזורי הנפש שלי, את מה שאני מכיר מעצמי. הרבה פעמים אני מרגיש שלי עצמי יש תחושה של עליונות מוסרית, ושיש בי שנאת זרים שאני צריך להתמודד איתה – להחליט שאני לא שונא שחורים או הומואים או אפילו את השכנים שלי כאן בתל־אביב. עניין אותי להבין את הדינמיקה של שנאת זרים, שקיימת גם אצלי.

״היו גם היבטים של הסיפור שריתקו אותי. אחד הנערים הרוצחים אמר בחקירה בשב"כ: 'תראו, ייתכן שעשיתי משהו נורא ואיום, אבל מחר יש לי מבחן בישיבה אשכנזית חשובה, ונשארו רק שני מקומות לתלמידים ספרדים. יש לי סיכוי טוב להתקבל ואני חייב ללכת לשם, אז יש מצב לעשות מין מעצר בית או משהו כזה?'. זה משפט מטורף. אתה מבין ממנו באיזו מציאות הנערים האלה חיו. בשב"כ יש מושג, 'חסך ביטחוני': אנשים שלא היו בצבא, אבל מחפשים דרך להתחבר לחוויה הצבאית. הם מתלהבים מחיילים, מנשק, מפעילות קרבית. אני חושב שזה חלק מהסיפור של הרוצחים. יש להם רצון עמוק להתחבר לאתוס ישראלי, וככה הרצון הזה מתבטא".

לרצוח נער פלסטיני – זה אתוס ישראלי?

״לא. הדרך שלהם להצטרף לאתוס הייתה ברגע שהם היו חלק מהמון, ובסופו של דבר רצחו נער".

״אין הוצאת דיבה״

תקוות נכזבות גרמו אולי גם לחלק מן הזעם על הסדרה, משום שליציאתה לאוויר העולם קדמה הטעיה. באוקטובר 2016 התפרסמה בישראל ובארה"ב ידיעה על יצירה טלוויזיונית של סידר ולוי שתעסוק ברצח שלושת הנערים, ועל חוקר שב"כ דתי שמתמודד עם שאלות של זהות ואמונה בעקבות האירוע. עברו כמעט שלוש שנים, וכשהסדרה עלתה התברר שהיא מתמקדת ברצח אבו־ח'דיר. לוי מכיר בכך שההודעה ההיא לעיתונות לא תאמה את המציאות. "מהיום הראשון הסדרה הייתה על רצח אבו־ח'דיר. ההודעה לעיתונות ניסתה לערפל את זה כדי לא לעורר מהומה, ולכן התקבל משהו מאוד כללי, ונוצר הרושם שזו סדרה על שלושת הנערים".

גם רגע לפני צאתה, השם שלה, "הנערים", תרם לרושם הזה.

״השם הזה נולד כשהבנו שכל המעורבים בסיפור, מכל הצדדים, הם נערים – הרוצחים, הנרצח, וכמובן גם שלושת החטופים. פתאום היה ברור שזו טרגדיה של נערים, מכל הכיוונים, מה שהופך את הכול לטרגי עוד יותר. הרגשנו שההדהוד התנ"כי של המילה – מ"המלאך הגואל" ועד ישחקו הנערים" – מתאים לטרגיות הזאת. לא תכנַ נו ולא רצינו שתהיה השערה רווחת כאילו הסדרה היא על שלושת החטופים. הדעה הזו נוצרה כנראה ממהלכי יחסי ציבור מוטעים, ולא הייתה לנו יד בזה גם הסיבה לשם באנגלית היא פרוזאית מאוד: באותו שבוע תוכננה לעלות בארה"ב – ואכן עלתה – סדרה ששמה The Boys".

אתה יכול להבין שמול הבילד־אפ שיצרו הידיעות המוקדמות, כשבסוף מקבלים כמה דקות של עיסוק בנערים החטופים בפרק הראשון, תהיה באופן טבעי תגובה של אכזבה ואולי גם כעס.

״כן. ההודעה הזו הייתה טעות קשה וחמורה. אחותי, שעובדת בנוף־איילון, סיפרה לי שעיתונאים מתקשרים למזכירות היישוב ומבקשים את התגובה של משפחת פרנקל לסדרה שעושים עליה. הבנתי שקורה משהו מזעזע, שהמשפחות חושבות שאני יוצר סדרה עליהן בלי שדיברתי איתן בכלל. לכן סידר ואני נפגשנו עם בני המשפחות כמה ימים אחרי שההודעה יצאה".

מה היה בפגישה?

״זו הייתה פגישה מורכבת. מצד אחד אלה משפחות מקסימות, אנשים נדירים ויפים. מצד שני, הבנו שאנחנו מאכזבים אותם, כי שוב השאלה הייתה: 'למה זה מה שאתם בוחרים לעסוק בו? למה הסיפור הוא לא על הילדים שלנו?'. הבנתי שם עוד דבר: המשפחות חוו את הקיץ הזה כמפגן אדיר של אחדות בעם, שהמשיך אחר כך גם לצוק איתן ולהלוויות של החיילים הבודדים, ולכן הן טוענות שאני מייצר נרטיב שקרי. במקום לדבר על הרגע הנשגב של האחדות, אני מדבר על העשבים השוטים שאחראים למעשה הקיצוני הזה.

״התשובה שלי הייתה שאני לא חוויתי אחדות באותו קיץ. ניסיתי להסביר איך הרגשתי כאן, בתל־אביב. מה שאני חוויתי, במיוחד כשהחל צוק איתן, היה מופע שנאה גדול מאוד כלפי ערבים וכלפי שמאלנים, בהיקפים שלא ראיתי קודם לכן. זה היה חדש לי, וכשהבנתי שלשנת 2014 יש משמעות היסטורית, שהשנה הזו היא קו שבר בחברה הישראלית, החלטתי לעשות את הסדרה".

הקשר עם משפחות שער, פרנקל ויפרח נמשך: בשלב כלשהו ביקשו ההורים לברר איך מתקדמת הסדרה, ולוי שלח להם פירוט של הרעיונות המרכזיים. התגובות היו קשות. עם אחד ההורים, הוא מספר, נפתחה התכתבות ארוכה וכאובה. "ההורה הזה דיבר על הקושי העצום שלו, על הכעס והעלבון, ואני ניסיתי להסביר את הצד שלי. היה שם דיאלוג לא קל, אבל הוא התקיים. הזמנתי את בני המשפחות לצפות בפרק הראשון. הם בחרו לא לראות אותו, ואני מכבד את זה. היה לי חשוב לנהל דיאלוג, הייתי בקשר רצוף ומתמיד עם המשפחות, ועם זאת מעולם לא הבטחתי להן שום דבר, ואף פעם לא טענתי שהדיון בינינו הולך לשנות את הסדרה.

אישית, הדבר היחיד שהטריד אותי בארבע השנים האחרונות הוא תגובת המשפחות. הזהירו אותנו שנקבל איומים על חיינו ושהימין יצלוב אותנו, ושום דבר מזה לא הטריד אותי. רק איך המשפחות יגיבו. זה העיק עליי בכל יום, הידיעה שאני עושה משהו שיפגע באנשים האלה, ושאני צריך להגיד: אני מבין, ואני מזדהה עם הצער, ולמרות זאת אני עושה משהו אחר. הסדרה לא מציגה את הרעיון המופרך שהאמהות הובילו לרצח. אני רוצה לקוות שההאשמה הזו כלפינו נאמרה מתוך להט הדיון, ולא מרשעות".

טענה אחרת כלפיכם היא שהצגתם לעיני העולם תמונה לא מחמיאה של החברה הישראלית. בפרק הראשון, אחרי מציאת גופות הנערים, יש עשר דקות של אלימות וקריאות גזעניות נגד ערבים ברחובות ירושלים, ולא למשל מראות של אבל וצער. הבחירה הזו מהדהדת.

ספציפית לגבי הסצנה שאתה מתאר, רואים אמנם את יונית לוי מדווחת על מציאת הגופות ויש רגע קצר של אבל, ונכון שמשם זה עובר להסתה. האמת היא שלא כל כך ידענו איך להמחיש את האבל הקולקטיבי ברחבי הארץ. לא מצאנו דרך להראות את זה. אולי זה משהו שהיינו צריכים להתעקש עליו. אבל אתה שואל איך 'הנערים' נתפסת בעולם? אני רוצה להציע תרחיש אחר: יש כאן סדרה על אנשים שמקדישים את כל חייהם ומשאביהם למצוא רוצחים של נער פלסטיני, ומצליחים להעניש אותם. על זה בעצם הסדרה.

איש השב"כ סימון, גיבור הסדרה, מחויב לחלוטין ללכידת הרוצחים. בהמשך רואים בפירוש את הזעזוע של החברה הישראלית מכך שהרצח נעשה בידי יהודים. אני שומע אנשים מהעולם שרואים את זה ומגיבים: 'איזו חברה יהודית חזקה, שעושה חשבון נפש'. כדי להבין מה הסדרה אומרת וכדי לראות את המורכבות שלה, צריך לצפות בכולה, ואז מבינים שאין כאן הוצאת דיבה בגויים".

סטלגיה ואשמה

איך הייתה העבודה עם HBO ?

הרשת הזו היא מקום נדיר. האתוס שלו אומר שאתה אמן, ומממנים אותך כדי שתיצור. אתה יכול לקבל ארבעה עמודים של הערות מדהימות, אחרי שמיטב המוחות ישבו וקראו את התסריט שלך, ובסוף הם אומרים: אלה רק המלצות, אנחנו סומכים עליך. זו גם הרוח שהשרה אבי ניר, מנכ"ל קשת. היה לנו הרבה חופש.

״אנשי HBO היו למעשה הצופים האמריקאים הראשונים שלנו, והבנו כמה מסובך לצפות בסדרה מנקודת המבט שלהם, כי יש בה ניואנסים שרובם זרים גם לצופה ישראלי ממוצע. לך תסביר לאנשים ב־HBO מה זה היישוב אדם – התנחלות אבל לא אידיאולוגית מאוד, מזרחית, שהתושבים שלה הם על הספקטרום הדתי־לאומי־חרדי. אלה ניואנסים של ניואנסים, כשמבחינת האמריקנים אלה פשוט מתנחלים. היינו צריכים להסביר דברים כאלה, ועשינו לא מעט צעדים לקראת הקהל הזר.

״מתישהו הבנתי שזו סדרה קטנה מאוד במונחים של ארה"ב. מי שחושש שמאות מיליוני אמריקאים יצפו בה ויחשבו דברים רעים על ישראל, יכול להירגע: צופים בסדרה מעט מאוד. מבחינה מספרית, זו סדרת נישה. זה תמיד הקהל שלי, אני עושה סדרות קטנות ונישתיות, לא סדרות לערוצים מסחריים, והן מצליחות בקרב קהל ספציפי. Our Boys היא מלכתחילה סדרה לאנשים שקוראים כתוביות, שמוכנים לצפות בסרטים זרים. זה קהל מוגבל. אנחנו, הישראלים, רגילים לקרוא כתוביות מגיל אפס. האמריקאים לא".

נער ערבי שנעדר חשד לחטיפה ללא קרדיט אבו חדיר מוחמד

לוי נולד ב־1963 וגדל בקיבוץ שעלבים, בן למשפחה ציונית־דתית ממוצא איטלקי. במהלך שירותו הצבאי חזר בשאלה. "גדלתי בבית של שמאל דתי בעולם ימני לחלוטין", הוא מספר. "אבא שלי, מראשי הקהילה, היה מקבל את עיתון 'הארץ' בכל יום לבית שלו בקיבוץ. בניגוד לאנשים כמו סידר, שעברו את המסלול הקלאסי של בני עקיבא והאתוס הימני הדתי, לי לא הייתה חוויה כזו. באתי ממשפחה קצת אאוטסיידרית מלכתחילה, ואולי לכן אני מסתכל היום על הציבור הזה בגעגוע ובנוסטלגיה, וגם בתחושה של שותפות ערכית.

״לא קל לי להגיד את זה, אבל מבחינה ערכית אני מרגיש קרוב יותר לתושבי התנחלויות מאשר לתושבי תל־אביב. יש לי דימוי שלפיו המתנחלים הם אנשים טובים, ערכיים, שאמנם יש להם נקודת עיוורון עצומה, אבל הם מגשימים אידיאל של אדם שיש לו מטרה מחוץ לעצמו, וזה רעיון שאני מנסה להגשים בחיי. אני חש אפילו אשמה על שבחיים שלי אין מספיק ערכים כמו אלה שיש בהתנחלויות, ערכים שחשובים לי. עזרה לזולת, למשל, או הסתפקות במועט".

הפריצה הגדולה הגיעה ב־2005 עם "בטיפול", דרמה יומית שהכניסה את אסי דיין לנעליו של ראובן דגן – פסיכולוג שמטפל מדי יום בדמות אחרת, ובמקביל עובר משבר בחייו האישיים. הסדרה זכתה לשבחים מקיר לקיר, גיבשה סביבה קהל מעריצים והפכה לחלק מהקאנון הטלוויזיוני הישראלי. זו גם הייתה הסדרה הישראלית הראשונה שנמכרה בארה"ב: HBO הפיקה לה גרסה אמריקאית, שהתבססה כמעט במדויק על התסריטים הישראליים. בהמשך הופקו עוד18 גרסאות במדינות שונות.

נישא על גלי ההצלחה הבינלאומית של "בטיפול", השתלב לוי בטלוויזיה האמריקאית. ב־2014 הוא יצר עבור רשת שואוטיים – יחד עם שרה טרים, ממפיקות בית הקלפים" – את הסדרה "הרומן", שזכתה בגלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר ב־2015. לוי עצמו פרש מההפקה בתום העונה הראשונה, בשל חילוקי דעות מקצועיים. לדבריו, במהלך יצירת "הרומן" נדחקה לתוך הסיפור עלילת פשע שהייתה מוצדקת מבנית אבל פחות
התאימה לו, ולכן הוא מסר את המושכות לטרים.

איך אתה מסביר את העניין הרב שהטלוויזיה הישראלית מעוררת בעולם?

״יש כאן תהליך בן שני שלבים. אחרי 'בטיפול', הרבה אנשים הפנו את המבט לישראל וניסו לעשות עיבודים. זה הצליח מאוד עם 'הומלנד', שלקחה את 'חטופים' ויצרה ממנה סדרה אחרת. השלב השני, שבו אנחנו נמצאים עכשיו, הוא סדרות ישראליות שמשודרות כמו שהן, בשפת המקור, ברשתות אמריקאיות. בעיניי זה נכון יותר. את 'שטיסל' למשל – שהיא אולי הסדרה הכי מקסימה שעשו כאן, ואני מאוד אוהב אותה – אי אפשר באמת
לעבד לתרבות אחרת, וגם לא צריך.

״היה מחיר לאובססיה לעיבודים. היא התחברה מצד אחד למין אימפריאליזם אמריקאי שמנסה לתרגם כל דבר לאנגלית, ומצד שני היא גרמה ליוצרים כאן לנסות מלכתחילה לפנות לקהל עולמי וליצור משהו פחות לוקאלי. היה משהו לא נכון בתהליך הזה. למה ארצות הברית, שיש בה כל כך הרבה סיטקומים, צריכה גרסה משלה ל'רמזור'?"

עם סיום העבודה על "הנערים" חזר לוי לשני פרויקטים שהוא אוהב במיוחד: סרט על אתי הילסום, יהודייה־הולנדית שכתבה יומן בשנות השואה ותיארה בו מסע התפתחות רוחנית ואישית; ועיבוד אמריקאי לסרט של אינגמר ברגמן, "תמונות מחיי נישואין". אני אומר ללוי שכשסיפרתי שאני עומד לראיין אותו, היו ששאלו אם הוא בכלל גר בארץ. "זו שאלה מתבקשת", הוא אומר. יכולתי לעבור ללוס אנג'לס, הרבה מהעבודה שלי היא שם, אבל אני חי כאן ולא מתכוון לעזוב. אין מצב. המשפחה שלי בישראל, השפה שלי. כיוצר, יש לי משיכה לדברים אוניברסליים וארכיטיפיים, וזה מקל עליי לעבוד בעולם. 'בטיפול', 'הרומן' וגם 'המקוללים' הם כביכול מקומיים, אבל התמה אוניברסלית. אני חושב שנוח לי לעשות גם וגם, ובמובן הזה היה לי קשה לסרב ל'הנערים', כי זו סדרה שמשלבת סיפור ישראלי עם תקציבים אמריקאיים. אני מקווה להמשיך למצוא את האיזון הזה, כי יש לי תשוקה לספר סיפורים ישראליים ויהודיים, מתוך הבנה שהם יותר מאשר רק ישראליים או יהודיים".


לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

מזדקן יפה

Published

on

בגיל שבו יוצאים לפנסיה, ג'רי סיינפלד מבקש להוכיח כושר ורלוונטיות * הספיישל החדש שלו  בנטפליקס הוא מתנה בשביל אלה שהתגעגעו לתובנות הקטנוניות שלו

בסוף שנות ה–90, הקומיקאי ג'רי סיינפלד הוציא לגמלאות את הסיטקום הנושא את שמו לאחר תשע עונות מצליחות, וגם נפרד מכל הבדיחות שבנו אותו כסטנדאפיסט. הוא עשה זאת ב–1998 בספיישל סטנד־אפ "אני מספר לכם בפעם האחרונה" שנחשב לאחרון שלו, עד השבוע שעבר. כחלק מחוזה העתק שלו עם נטפליקס, סיפק סיינפלד שעה של סטנד־אפ עם חומרים חדשים. הוא קרא לספיישל "23 שעות לשרוף", כהבטחה להעביר לקהל שלו לפחות שעה אחת מהקיום הבלתי נסבל.

כך יוצא ש"23 שעות לשרוף" הוא רק הספיישל השלישי בקריירה שלו (כולל Stand-Up Confidential מ–1987 שהופק ל־HBO). אפילו אם הוא הרביעי זה נשמע מעט בשביל אחד הסטנדאפיסטים הידועים בכל הזמנים. נראה שסיינפלד הוא פשוט לא מהדור הזה שמתקתק ספיישל בכל שנה. הוא בגיל שבו יוצאים לפנסיה, אבל מבקש דווקא להוכיח כושר ורלוונטיות.

לאלה שהתגעגעו לאבחנות של הקומיקאי על העולם שהשתנה, "23 שעות לשרוף" ימלא מעט את הבור. הקטע שלו על טלפונים סלולריים שווה לבדו את ההופעה, ומה שמתחיל בהנהוני הסכמה נהפך לשאגות צחוק. יש גם דברים שלא משתנים, כמו הלגימות המדודות שלו מכוס המים, טענות כלפי רשות הדואר, או תנועת גלגול כדור הבאולינג שחזרה מהספיישל של 1998 (אבל מלווה בדיחה אחרת). בחצי השעה הראשונה הוא את המשנה החדשה שלו: הפער בין Great  ל-Sucks קטן מאוד, אם בכלל הוא קיים. ובכל מקרה, אלה שני הדירוגים היחידים האפשריים בימינו. דברים הם גרועים מאוד או שהם מעולים. אחרי צפייה בשעה החדשה של סיינפלד, דקה לפני שהקורונה נכנסה לחיינו, אין מנוס מלהסיק שיש עוד כמה דברים באמצע, והמופע הזה הוא אחד מהם. 

האמת היא שסיינפלד לא באמת נעלם בשני העשורים האחרונים. הוא המשיך להופיע, כולל פעמיים בישראל, וחלק מן הבדיחות בספיישל החדש יהיו מוכרות לקהל שראה אותו אז. מעריצים ותיקים יזהו אפילו בדיחה מ–2002, מהסרט הדוקומנטרי "קומיקאי" שתיעד את חזרתו לבמות. במשך השנים אפשר גם היה לראות אותו בתפקידי אורח ("תרגיע", "לואי"), או לשמוע אותו מדבב את התפקיד הראשי בקומדיית האנימציה "כוורת בסרט". פרט לספיישלים הוא גם יצר והנחה שש עונות עם 84 משתתפים של הסדרה "קומיקאים במכוניות שותים קפה". לכן, לפרסונה הציבורית שלו אי אפשר היה להספיק להתגעגע. אבל על במה ועם מיקרופון ביד סיינפלד נהפך ליצור מיתי.

ההופעה, שצולמה באולם ביקון במנהטן, נפתחה בקטע על הקהל שמתארגן ליציאה לאירוע. אחרי ארבע דקות כבר צחקתי בקול רם בפעם הראשונה מתוך רבות, והיה קשה להאמין כמה מהר יכולות לחלוף 60 דקות. סוכן העל של הצחוק עמד במשימה, כי במשך כשעה קלה לא היה בחוץ עולם מוכה מגפה, רק וילון כחול ולפניו איש מצחיק. הוא לועג לבינאריות של "גרוע" מול "מעולה", משווה בין אפליקציית "אובר" למעגל הזנות, וקוטל נושאים כלליים כספציפיים — ממזנון בופה וחופשות ועד שירותים כימיים וגולף. כמתבקש, הוא גם חוגג בטרוניות את חיי הזוגיות והנישואים, מקטר בחדווה על הורות ואפילו על תחילת הזיקנה.

סיינפלד מודע לגילו ואף מרשה לעצמו קצת יותר מבעבר. הקומיקאי שמלאו לו 66 בשבוע שעבר עדיין לא ממש מקלל, אבל כן זורק איזה "ביץ'" או אפילו רומז למלה גסה יותר באחד הקטעים. 

אפשר גם לראות את התרת הרסן הווקאלי מזווית אחרת. "מה עוד מעצבן, חוץ מהכל?" שואל הסטנדאפיסט באמצע המופע. הוא עושה זאת לכאורה כדי לעבור לקטע הבא, אך בכך מזקק את המהות של הסטנד־אפ שלו במשפט. זה לא רק הסרקזם הסמיך והשנינות החותכת, זו גם ההתרגזות המתריסה מהכל. אותו "הכל" שמפריע כל כך למלה שהכי מזוהה עם סיינפלד — כלום. הוא לא מעוניין לחתור לאמת, להעמיד דברים על דיוקם, או לשנות סדרי עולם. הכל פשוט קצת מעצבן אותו והוא ישמח להתלונן על זה, להאיר בזרקור גדול מדי את הדברים הטריוויאליים.

סיינפלד מוכיח שוב שהוא סטנדאפיסט טהור. הוא לא נסמך על קללות, פרובוקציות, חיקויים של מפורסמים, או ירידות ממושכות על הקהל. המופע שלו הוא נטו התבוננות ותובנות, ניסוחים מלוטשים של חוויות חיים שאפשר להזדהות איתן ולצחוק עליהן. אין כמו לראות מישהו שמצטיין במלאכתו, וסיינפלד נולד לעשות את מה שהוא עושה: לעמוד על במה ולחלוק את השקפת עולמו המנקבת חורים במציאות, השומטת את הקרקע תחת רגלי הנורמטיביות. הכל עם אפס התנצלויות על מי שהוא, כולל הנרקסיזם. אותו סיינפלד הישן והטוב — רק קצת יותר ישן, אבל לא פחות טוב.

הסטנד-אפ לא ימות בגלל הקורונה, הבטיח השבוע ג'רי סיינפלד  בראיונות לתקשורת האמריקאית. לדבריו, שינויי התקופה וההגבלות לא ימחקו את הצורך האנושי לצחוק יחד, ולא את הצורך של הסטנדאפיסטים לקבל את מחיאות הכפיים על הבמה. בזום זה לא יעבוד,  לטענתו. ועד אז – נסתפק בנטפליקס. "בני אדם אוהבים להתקרב זה לזה מפני שזה עוזר לנו לשפוט ולבקר את אופיים ומעשיהם של בני האדם. אנחנו אוהבים לחוות  דעות, הערות, מחשבות. לפעמים אוזלות לנו הדעות. אנחנו ממציאים  אותן. 'זה מה שזה' זו דעה פופולרית מאוד בימינו. איזה אידיוט בטח אמר לכם את זה היום", הוא אומר, ואז עובר לדבר על הקונספט של שירותים כימיים והטראומות שהמתקן הזה מייצר.

זהו ג'רי סיינפלד, איש שעשה קריירה מההבחנות הקטנות של  החיים. כל מילה אצלו מדודה ויושבת במקום, כל שינוי טון, כל  פאוזה, כל עיוות בפרצוף; הכל מתוכנן ומשויף. אפילו האחיזה של המיקרופון משתנה בהתאם להתפתחות הבדיחה. הוא כבר בן  ,66 משתייך לקבוצת סיכון גם כשהוא לא קופץ  ממסוקים, ונדמה שהשנים עושות לו טוב. הוא נשמע יותר ממורמר, בטח בחלקים שבהם הוא מדבר על נישואים ואבהות, ונראה כל כך רחוק מהקוליות הסיינפלדית של הניינטיז, אבל זה גם חלק מהשינוי. ההזדקנות.

הדבר הכי טוב מבחינתו בלהיות בן  60 פלוס הוא "שכשמישהו  מבקש ממך לעשות משהו, אתה פשוט אומר 'לא'"; והוא מקנא בבני  ה-70 שכבר עברו למצב של התעלמות מבקשות ורק מגיבים בהינף  יד. יאדה, יאדה, יאדה, סיינפלד התבגר יפה. הוא יותר עוקצני, יותר זועם, יותר זורק על העולם, וגם מתעקש לשמר את ההסכם הלא כתוב עם אולמות הקולנוע – הם עושקים אותנו במחיר, אנחנו משאירים מאחורינו את שאריות השתייה והמזון שכרסמנו. בגיל  66 ג'רי סיינפלד מתחיל להיות דומה מדי ללארי דיוויד. מעניין מה ג'ורג' קוסטנזה (או אביו "פרנק", שנפטר השבוע בגיל 92) היה חושב על זה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות