Connect with us

במה וקולנוע

סיפור ישראלי עם תקציבים אמריקאיים

Published

on

חגי לוי, יוצר סדרת הטלוויזיה "הנערים" המוקרנת במקביל בארץ וב- HBO, מספר על ההתחבטויות המוסריות, הספקות האמנותיים וראיית העולם שהביאו לכך שהסדרה העוסקת בקיץ 2014 בישראל ממוקדת בפרשת רצח מוחמד אבו־ח'דיר, וכמעט לא מתייחסת לרצח שלושת הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז"ל

״במשך ארבע שנים אני חי עם ספקות וייסורים סביב הסדרה הזו, ואולי בגלל זה לקח לנו כל כך הרבה זמן ליצור אותה. היו המון לבטים ותהיות, וניסיון שלי לברר עם עצמי למה אני עושה את הסדרה. אני לא בטוח שהייתי יכול לענות על השאלה הזו עד לפני שנה. לאט־לאט הבנתי את המהות של הסדרה, הבנתי על מה היא מדברת, איפה היא נוגעת בי. וגם אם טעינו, והיינו צריכים לעשות דברים אחרת, אני עומד מאחוריה. אני מקשיב לביקורות ולא מבטל אותן, אבל יש דברים שאני לא מוכן לקבל – טענות על זדון, או על ציניות שלנו כיוצרים, או על רצון שלנו להתחנף לקהל האמריקני. האשימו אותנו ברשעות, בפגיעה מכוונת במשפחות השכולות, בשימוש בהן לצרכים מסחריים או כדי לזכות בפרס האֶ מי. להאשים אותנו בדברים כאלה זו נבלה, זדוניות ואכזריות. מבחינתי, כאן מסתיים הדיון".

את הדברים הנוקבים האלה אומר חגי לוי בסלון ביתו בתל־אביב, על רקע הדיון הציבורי הסוער שעוררה הנערים" (ובאנגלית Our boys, "הנערים שלנו"), סדרת הדרמה שיצר יחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו־ואיל בשביל HBO והזרוע הבינלאומית של "קשת 12 לוי ניגש ליצירת הסדרה על אירועי קיץ 2014 בידיעה שהוא נוגע בחבית חומר נפץ, אך ייתכן שלא שיער את ממדי הכעס שיופנה נגדו ונגד שותפיו. עם הקרנת הפרקים הראשונים עלו טענות על ההתמקדות הבלעדית כמעט בסיפור רצח מוחמד אבו־ח'דיר אל מול הטיפול האגבי בחטיפתם וברציחתם של גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח; עוד נטען כי היהודים מוצגים כהמון מוסת, אל מול הצגת הפלסטינים כקורבנות.

היו שביקרו גם את הפיכת הסיפור הזה לסדרה בינלאומית, שכביכול תקבע את דימויה של ישראל כאומה של רוצחים תאבי דם. משה וינשטוק, איש חינוך מגוש עציון, כתב בפוסט שהפך לוויראלי כי "הסדרה משתמשת שימוש ציני ברצח הנערים ובאמהותיהם המדהימות כקרש קפיצה לקידום הקריירה של היוצרים, ועל הדרך, בשביל הדרמה, טוענת שבקשת אמהות החטופים להתפלל על בניהן היא אחד הדברים שיצר אווירה שבעקיפין הובילה לרצח מוחמד אבו־ח'דיר, בבחינת 'הכה באמהות, בילדים החטופים וביהודים – וקבל את פרס האמי'".

לוי הוא מבכירי יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בארץ, והוא חתום על "בטיפול", אחת הסדרות המוערכות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. את השכול הוא מכיר מקרוב – אחיו ישי נהרג בלבנון בשנת 1990. בסדרה "הנערים" – שמשודרת בימים אלה ב־HBO וזמינה לצופה הישראלי בהוט, יס, סלקום טי־וי ופרטנר טי־וי – הוא ושותפיו מגוללים את סיפור חקירת הרצח של מוחמד אבו־ח'דיר ב־2 ביולי 2014, יומיים אחרי מציאת גופותיהם של שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון.

הסדרה נעה בין כמה מוקדים: היא נפתחת בפרק עוכר שלווה החוזר אל הדרמה של חטיפת הנערים, ואל שלושת השבועות של התפילות והתקוות. במקביל היא עוקבת אחרי חייו ומותו של מוחמד אבו־ח'דיר, נער משועפאט שבמזרח ירושלים. מרכז הסדרה מוקדש לחקירת הרצח בידי אנשי השב"כ, ולסיפורם של הרוצחים: יוסף חיים בן־דוד, בן 28, ושני אחייניו הצעירים, נערים ממשפחה ש"סניקית שלא משתלבים בתלם החרדי־מזרחי המקובל, סובלים מבעיות חברתיות והתנהגותיות וכמהים לשייכות ולתחושת משמעות.

התוצאה רחוקה מסדרה לצפיית ערב קלילה. "הנערים" היא יצירה מותחת, קצבית, עשויה ביד אמן ולפרקים גם נוגעת ללב, עם תשומת לב גבוהה לניואנסים. היא מצליחה ללפות את הצופה ולשאוב אותו בחזרה אל אירועי הקיץ ההוא, ואל תוך עולמם של רוצחי הנער אבו־ח'דיר. וזו, אם
תשאלו את לוי, המוטיבציה העיקרית שלו.

הרעיון נולד במשרדי ענקית הכבלים האמריקאית HBO בלוס אנג'לס, שאחראית לכמה מהסדרות המצליחות ביותר של העשור האחרון. את לוי הם כבר הכירו היטב: הוא הפיק וביים בשבילם את הגרסה האמריקאית של בטיפול". אנשי HBO שלחו לו קישור לכתבה בניו־יורק טיימס שעסקה במשפטם של רוצחי אבו־ח'דיר, ושאלו אם יהיה מעוניין ליצור סדרה על בסיס האירועים הללו.

בגרסתה הראשונית סיפרה הסדרה סיפור בדיוני, מערבוני באופיו, על נערי גבעות. הרעיון היה לשאוב השראה מאירועים ממשיים, אך לא להתבסס עליהם ישירות. עד מהרה השתנה הכיוון: "באותה תקופה טראמפ נבחר לנשיאות", אומר לוי, "והייתה לי תחושה חזקה שאני לא רוצה לדבר על דת ומשיחיות, אלא על שנאת זרים. נוער הגבעות – וזה עלה גם בשיחות שלי עם השב"כ – הם תופעה קיצונית, נשלטת, ברורה. פתאום זה נראה לי פחות מסוכן ופחות מעניין, כי זה מובחן ותחום במקום. עניין אותי הרבה יותר לדבר על זרמים עמוקים, תת־קרקעיים".

שנה אחרי שנכנס לעובי הקורה ביקש לוי מהבמאי יוסף סידר לחבור אליו, ובהמשך צירף את הבמאי תאופיק אבו־ואיל. במקביל תפסה הסדרה כיוון של מותחן דרמטי, כמעט מהז'אנר המכונה "פשע אמיתי". רגע מכונן מבחינת היוצרים נרשם כשצפו בסרטון שחזור הרצח. אתה רואה בחורי ישיבה, נערים עדינים למראה. באחד מהם ממש התאהבתי: בחור חמד, מגמגם, עם קצת בעיות אבל חכם. ואז עולה השאלה העצומה: איך מגשרים על הפער הזה? איך בחור עדין וחמוד כל כך, בלי רקע אלים, רוצח באכזריות נער חף מפשע? זה למעשה הכיוון המרכזי של הסדרה: ניסיון להבין את נפשו של הרוצח הזה, להבין מהו פשע שנאה.

״התשובה היא שזה מורכב. אני מנסה בסופו של דבר להציג תזה של שכבות. היא אומרת שיש כאן אדם עם בעיות פסיכולוגיות, בעיות סוציו־אקונומיות, בעיות של גזענות פנים־מגזרית שהוא סובל ממנה – כי אנחנו מדברים על מזרחים בחברה החרדית. תוסיף לזה ציפיות תרבותיות, טרור ערבי שמייצר זעם, וחינוך דתי בסיסי ועמוק, שאומר שהנפש היהודית קצת יותר עליונה מהנפש של הגוי. כשאתה מצרף את כל השכבות האלה לאווירה של הסתה, יש התלקחות, והכול הופך למין אקדח שיורה.

״בזמן שעבדנו על הסדרה קראתי כתבה על איש דאעש שדרס במשאית מאה בני אדם בעיר ניס, צרפת. לפי הכתבה הדורס לא היה ממש מוסלמי, אלא אדם גבולי עם בעיות פסיכולוגיות, בעל מכה, שהיגר לצרפת וחי בשולי החברה. רק שבועיים לפני אירוע הדריסה הוא בכלל נחשף לרעיונות של דאעש. זה סקרן אותי".

איפה רצח שלושת הנערים נכנס לתמונה? למה זמן המסך שלו כל כך מצומצם?

״כדי לענות על השאלה הזו צריך להבין במה עוסקת הנערים', מה היא רוצה לומר, מה היא מנסה לחקור. זו לא סדרה על טרור או על אבל. זו לא סדרה היסטורית או עיתונאית. היא כן סדרה פוליטית, ויש בה חקירה שהיא לא רק אמנותית. כשאני עושה סדרה, יש תמה שאני חוקר. תמה אחת כאן היא איך אבל הופך לפוליטי. התיאור של משפחת אבו־ח'דיר אצלנו הוא לא תיאור של משפחה שכולה, אלא סיפור רחב יותר, על אדם פרטי לחלוטין ששקוע באבלו, והופך כמעט על כורחו לדמות פוליטית, לסמל. תמה נוספת היא איך אדם שאין שום סיבה שירצח, הופך לרוצח. מה הנסיבות, מה קורה בנפש שלו. וזה כולל מידה של אמפתיה כלפיו.

״לפרק הראשון יש תזה שנויה במחלוקת ולא פשוטה, אבל חשוב לדייק אותה. אלה דברים שעלו גם בתחקיר שלנו, בפגישות עם השב"כ והמשטרה. הרי יש המון פיגועי טרור מזעזעים, ונשאלת השאלה למה דווקא רצח שלושת הנערים עורר תגובה כמו רצח מוחמד אבו־ח'דיר. התשובה שהבנו היא מאוד פשוטה. רוב הרציחות הן אירוע שיש לו התחלה וסוף סמוכים זה לזה. במקרה של הנערים, היו שלושה שבועות של תקווה מתעצמת והולכת שהם יימצאו בחיים – ואז אכזבה.

״אני זוכר את עצמי באותם ימים משוכנע לחלוטין שהם יימצאו חיים. הרבה אנשים סביבי אמרו: 'למה לא אומרים שהם מתים? הרי ברור שהם נרצחו'. התקוממתי, אולי גם כי אני בן למשפחה שכולה. מהשיחות שלנו עם השב"כ עלה שזה היה הסיפור, השבר שנוצר. היו השוואות לתקופת ההתנתקות, כשאמרו ש'היֹה לא תהיה', ובסוף היה. נוצר שבר אמוני, והיו לו השלכות.

״עכשיו, הפרק הראשון מראה גזענות יהודית ואווירה של הסתה. לא קל לצפות בו, אבל כן חשוב לנו לומר שהרצח של אבו־ח'דיר לא בא משום מקום. ניסינו להסביר איך אווירה מסוימת לוקחת אדם שנפשו חלושה, וכש־100 אלף איש אומרים 'מוות לערבים', הוא הולך ומממש את זה. צריך להבין למה נולד פתאום גל של זעם ונקמה, וזה הפרק הראשון.

״האשימו אותנו שאנחנו מציירים את האמהות כאחראיות לליבוי ההסתה, ומציגים אותן כנשים היסטריות ושטחיות. זו אמירה חמורה מאוד שאני לא מוכן לקבל. הטענה של הפרק היא שהתקווה למצוא את הנערים בחיים ייצרה הלך רוח שהנקמה הייתה חלק ממנו. על זה מדובר. אנחנו יודעים ברמה מסוימת שהם מתים, ומצד שני יש ציפייה למצוא אותם חיים, והשבר הזה יוצר תגובה הרסנית. מי שצופה בפרק הראשון בהגינות, לא מעלה על דעתו שאנחנו מאשימים את האמהות בהסתה לרצח. פרשנות כזו היא סילוף נוראי של מה שעשינו".

למה נקודת המבט שלכם על קיץ 2014, האירוע שכלפיו בחרתם להפנות זרקור, הוא רצח מוחמד אבו־ח'דיר, ולא מה שקרה לפניו.

״זו שאלה טובה שיש עליה כמה תשובות. תשובה אחת היא שמהיום הראשון ידעתי שאני לא יכול להפוך את המשפחות של הנערים לדמויות בסדרה. לא דמיינתי שאני מסוגל לעשות כזה דבר. אבל מעבר לכך, גם כשהייתה מחשבה שנלך על הסיפור של שלושת הנערים, שהוא הירואי ומרתק ומרגש, הרגשתי שאני לא נמשך אליו. כמו שאמרתי, התלבטתי הרבה זמן אם לעשות את הסדרה הזו, כי היא לכאורה לא מכוונת לתחומים שאני עוסק בהם. ניסיתי להבין מה כן יכול לעניין אותי בסיפור הזה, ומה שמעניין אותי תמיד הוא לחקור את אזורי הנפש שלי, את מה שאני מכיר מעצמי. הרבה פעמים אני מרגיש שלי עצמי יש תחושה של עליונות מוסרית, ושיש בי שנאת זרים שאני צריך להתמודד איתה – להחליט שאני לא שונא שחורים או הומואים או אפילו את השכנים שלי כאן בתל־אביב. עניין אותי להבין את הדינמיקה של שנאת זרים, שקיימת גם אצלי.

״היו גם היבטים של הסיפור שריתקו אותי. אחד הנערים הרוצחים אמר בחקירה בשב"כ: 'תראו, ייתכן שעשיתי משהו נורא ואיום, אבל מחר יש לי מבחן בישיבה אשכנזית חשובה, ונשארו רק שני מקומות לתלמידים ספרדים. יש לי סיכוי טוב להתקבל ואני חייב ללכת לשם, אז יש מצב לעשות מין מעצר בית או משהו כזה?'. זה משפט מטורף. אתה מבין ממנו באיזו מציאות הנערים האלה חיו. בשב"כ יש מושג, 'חסך ביטחוני': אנשים שלא היו בצבא, אבל מחפשים דרך להתחבר לחוויה הצבאית. הם מתלהבים מחיילים, מנשק, מפעילות קרבית. אני חושב שזה חלק מהסיפור של הרוצחים. יש להם רצון עמוק להתחבר לאתוס ישראלי, וככה הרצון הזה מתבטא".

לרצוח נער פלסטיני – זה אתוס ישראלי?

״לא. הדרך שלהם להצטרף לאתוס הייתה ברגע שהם היו חלק מהמון, ובסופו של דבר רצחו נער".

״אין הוצאת דיבה״

תקוות נכזבות גרמו אולי גם לחלק מן הזעם על הסדרה, משום שליציאתה לאוויר העולם קדמה הטעיה. באוקטובר 2016 התפרסמה בישראל ובארה"ב ידיעה על יצירה טלוויזיונית של סידר ולוי שתעסוק ברצח שלושת הנערים, ועל חוקר שב"כ דתי שמתמודד עם שאלות של זהות ואמונה בעקבות האירוע. עברו כמעט שלוש שנים, וכשהסדרה עלתה התברר שהיא מתמקדת ברצח אבו־ח'דיר. לוי מכיר בכך שההודעה ההיא לעיתונות לא תאמה את המציאות. "מהיום הראשון הסדרה הייתה על רצח אבו־ח'דיר. ההודעה לעיתונות ניסתה לערפל את זה כדי לא לעורר מהומה, ולכן התקבל משהו מאוד כללי, ונוצר הרושם שזו סדרה על שלושת הנערים".

גם רגע לפני צאתה, השם שלה, "הנערים", תרם לרושם הזה.

״השם הזה נולד כשהבנו שכל המעורבים בסיפור, מכל הצדדים, הם נערים – הרוצחים, הנרצח, וכמובן גם שלושת החטופים. פתאום היה ברור שזו טרגדיה של נערים, מכל הכיוונים, מה שהופך את הכול לטרגי עוד יותר. הרגשנו שההדהוד התנ"כי של המילה – מ"המלאך הגואל" ועד ישחקו הנערים" – מתאים לטרגיות הזאת. לא תכנַ נו ולא רצינו שתהיה השערה רווחת כאילו הסדרה היא על שלושת החטופים. הדעה הזו נוצרה כנראה ממהלכי יחסי ציבור מוטעים, ולא הייתה לנו יד בזה גם הסיבה לשם באנגלית היא פרוזאית מאוד: באותו שבוע תוכננה לעלות בארה"ב – ואכן עלתה – סדרה ששמה The Boys".

אתה יכול להבין שמול הבילד־אפ שיצרו הידיעות המוקדמות, כשבסוף מקבלים כמה דקות של עיסוק בנערים החטופים בפרק הראשון, תהיה באופן טבעי תגובה של אכזבה ואולי גם כעס.

״כן. ההודעה הזו הייתה טעות קשה וחמורה. אחותי, שעובדת בנוף־איילון, סיפרה לי שעיתונאים מתקשרים למזכירות היישוב ומבקשים את התגובה של משפחת פרנקל לסדרה שעושים עליה. הבנתי שקורה משהו מזעזע, שהמשפחות חושבות שאני יוצר סדרה עליהן בלי שדיברתי איתן בכלל. לכן סידר ואני נפגשנו עם בני המשפחות כמה ימים אחרי שההודעה יצאה".

מה היה בפגישה?

״זו הייתה פגישה מורכבת. מצד אחד אלה משפחות מקסימות, אנשים נדירים ויפים. מצד שני, הבנו שאנחנו מאכזבים אותם, כי שוב השאלה הייתה: 'למה זה מה שאתם בוחרים לעסוק בו? למה הסיפור הוא לא על הילדים שלנו?'. הבנתי שם עוד דבר: המשפחות חוו את הקיץ הזה כמפגן אדיר של אחדות בעם, שהמשיך אחר כך גם לצוק איתן ולהלוויות של החיילים הבודדים, ולכן הן טוענות שאני מייצר נרטיב שקרי. במקום לדבר על הרגע הנשגב של האחדות, אני מדבר על העשבים השוטים שאחראים למעשה הקיצוני הזה.

״התשובה שלי הייתה שאני לא חוויתי אחדות באותו קיץ. ניסיתי להסביר איך הרגשתי כאן, בתל־אביב. מה שאני חוויתי, במיוחד כשהחל צוק איתן, היה מופע שנאה גדול מאוד כלפי ערבים וכלפי שמאלנים, בהיקפים שלא ראיתי קודם לכן. זה היה חדש לי, וכשהבנתי שלשנת 2014 יש משמעות היסטורית, שהשנה הזו היא קו שבר בחברה הישראלית, החלטתי לעשות את הסדרה".

הקשר עם משפחות שער, פרנקל ויפרח נמשך: בשלב כלשהו ביקשו ההורים לברר איך מתקדמת הסדרה, ולוי שלח להם פירוט של הרעיונות המרכזיים. התגובות היו קשות. עם אחד ההורים, הוא מספר, נפתחה התכתבות ארוכה וכאובה. "ההורה הזה דיבר על הקושי העצום שלו, על הכעס והעלבון, ואני ניסיתי להסביר את הצד שלי. היה שם דיאלוג לא קל, אבל הוא התקיים. הזמנתי את בני המשפחות לצפות בפרק הראשון. הם בחרו לא לראות אותו, ואני מכבד את זה. היה לי חשוב לנהל דיאלוג, הייתי בקשר רצוף ומתמיד עם המשפחות, ועם זאת מעולם לא הבטחתי להן שום דבר, ואף פעם לא טענתי שהדיון בינינו הולך לשנות את הסדרה.

אישית, הדבר היחיד שהטריד אותי בארבע השנים האחרונות הוא תגובת המשפחות. הזהירו אותנו שנקבל איומים על חיינו ושהימין יצלוב אותנו, ושום דבר מזה לא הטריד אותי. רק איך המשפחות יגיבו. זה העיק עליי בכל יום, הידיעה שאני עושה משהו שיפגע באנשים האלה, ושאני צריך להגיד: אני מבין, ואני מזדהה עם הצער, ולמרות זאת אני עושה משהו אחר. הסדרה לא מציגה את הרעיון המופרך שהאמהות הובילו לרצח. אני רוצה לקוות שההאשמה הזו כלפינו נאמרה מתוך להט הדיון, ולא מרשעות".

טענה אחרת כלפיכם היא שהצגתם לעיני העולם תמונה לא מחמיאה של החברה הישראלית. בפרק הראשון, אחרי מציאת גופות הנערים, יש עשר דקות של אלימות וקריאות גזעניות נגד ערבים ברחובות ירושלים, ולא למשל מראות של אבל וצער. הבחירה הזו מהדהדת.

ספציפית לגבי הסצנה שאתה מתאר, רואים אמנם את יונית לוי מדווחת על מציאת הגופות ויש רגע קצר של אבל, ונכון שמשם זה עובר להסתה. האמת היא שלא כל כך ידענו איך להמחיש את האבל הקולקטיבי ברחבי הארץ. לא מצאנו דרך להראות את זה. אולי זה משהו שהיינו צריכים להתעקש עליו. אבל אתה שואל איך 'הנערים' נתפסת בעולם? אני רוצה להציע תרחיש אחר: יש כאן סדרה על אנשים שמקדישים את כל חייהם ומשאביהם למצוא רוצחים של נער פלסטיני, ומצליחים להעניש אותם. על זה בעצם הסדרה.

איש השב"כ סימון, גיבור הסדרה, מחויב לחלוטין ללכידת הרוצחים. בהמשך רואים בפירוש את הזעזוע של החברה הישראלית מכך שהרצח נעשה בידי יהודים. אני שומע אנשים מהעולם שרואים את זה ומגיבים: 'איזו חברה יהודית חזקה, שעושה חשבון נפש'. כדי להבין מה הסדרה אומרת וכדי לראות את המורכבות שלה, צריך לצפות בכולה, ואז מבינים שאין כאן הוצאת דיבה בגויים".

סטלגיה ואשמה

איך הייתה העבודה עם HBO ?

הרשת הזו היא מקום נדיר. האתוס שלו אומר שאתה אמן, ומממנים אותך כדי שתיצור. אתה יכול לקבל ארבעה עמודים של הערות מדהימות, אחרי שמיטב המוחות ישבו וקראו את התסריט שלך, ובסוף הם אומרים: אלה רק המלצות, אנחנו סומכים עליך. זו גם הרוח שהשרה אבי ניר, מנכ"ל קשת. היה לנו הרבה חופש.

״אנשי HBO היו למעשה הצופים האמריקאים הראשונים שלנו, והבנו כמה מסובך לצפות בסדרה מנקודת המבט שלהם, כי יש בה ניואנסים שרובם זרים גם לצופה ישראלי ממוצע. לך תסביר לאנשים ב־HBO מה זה היישוב אדם – התנחלות אבל לא אידיאולוגית מאוד, מזרחית, שהתושבים שלה הם על הספקטרום הדתי־לאומי־חרדי. אלה ניואנסים של ניואנסים, כשמבחינת האמריקנים אלה פשוט מתנחלים. היינו צריכים להסביר דברים כאלה, ועשינו לא מעט צעדים לקראת הקהל הזר.

״מתישהו הבנתי שזו סדרה קטנה מאוד במונחים של ארה"ב. מי שחושש שמאות מיליוני אמריקאים יצפו בה ויחשבו דברים רעים על ישראל, יכול להירגע: צופים בסדרה מעט מאוד. מבחינה מספרית, זו סדרת נישה. זה תמיד הקהל שלי, אני עושה סדרות קטנות ונישתיות, לא סדרות לערוצים מסחריים, והן מצליחות בקרב קהל ספציפי. Our Boys היא מלכתחילה סדרה לאנשים שקוראים כתוביות, שמוכנים לצפות בסרטים זרים. זה קהל מוגבל. אנחנו, הישראלים, רגילים לקרוא כתוביות מגיל אפס. האמריקאים לא".

נער ערבי שנעדר חשד לחטיפה ללא קרדיט אבו חדיר מוחמד

לוי נולד ב־1963 וגדל בקיבוץ שעלבים, בן למשפחה ציונית־דתית ממוצא איטלקי. במהלך שירותו הצבאי חזר בשאלה. "גדלתי בבית של שמאל דתי בעולם ימני לחלוטין", הוא מספר. "אבא שלי, מראשי הקהילה, היה מקבל את עיתון 'הארץ' בכל יום לבית שלו בקיבוץ. בניגוד לאנשים כמו סידר, שעברו את המסלול הקלאסי של בני עקיבא והאתוס הימני הדתי, לי לא הייתה חוויה כזו. באתי ממשפחה קצת אאוטסיידרית מלכתחילה, ואולי לכן אני מסתכל היום על הציבור הזה בגעגוע ובנוסטלגיה, וגם בתחושה של שותפות ערכית.

״לא קל לי להגיד את זה, אבל מבחינה ערכית אני מרגיש קרוב יותר לתושבי התנחלויות מאשר לתושבי תל־אביב. יש לי דימוי שלפיו המתנחלים הם אנשים טובים, ערכיים, שאמנם יש להם נקודת עיוורון עצומה, אבל הם מגשימים אידיאל של אדם שיש לו מטרה מחוץ לעצמו, וזה רעיון שאני מנסה להגשים בחיי. אני חש אפילו אשמה על שבחיים שלי אין מספיק ערכים כמו אלה שיש בהתנחלויות, ערכים שחשובים לי. עזרה לזולת, למשל, או הסתפקות במועט".

הפריצה הגדולה הגיעה ב־2005 עם "בטיפול", דרמה יומית שהכניסה את אסי דיין לנעליו של ראובן דגן – פסיכולוג שמטפל מדי יום בדמות אחרת, ובמקביל עובר משבר בחייו האישיים. הסדרה זכתה לשבחים מקיר לקיר, גיבשה סביבה קהל מעריצים והפכה לחלק מהקאנון הטלוויזיוני הישראלי. זו גם הייתה הסדרה הישראלית הראשונה שנמכרה בארה"ב: HBO הפיקה לה גרסה אמריקאית, שהתבססה כמעט במדויק על התסריטים הישראליים. בהמשך הופקו עוד18 גרסאות במדינות שונות.

נישא על גלי ההצלחה הבינלאומית של "בטיפול", השתלב לוי בטלוויזיה האמריקאית. ב־2014 הוא יצר עבור רשת שואוטיים – יחד עם שרה טרים, ממפיקות בית הקלפים" – את הסדרה "הרומן", שזכתה בגלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר ב־2015. לוי עצמו פרש מההפקה בתום העונה הראשונה, בשל חילוקי דעות מקצועיים. לדבריו, במהלך יצירת "הרומן" נדחקה לתוך הסיפור עלילת פשע שהייתה מוצדקת מבנית אבל פחות
התאימה לו, ולכן הוא מסר את המושכות לטרים.

איך אתה מסביר את העניין הרב שהטלוויזיה הישראלית מעוררת בעולם?

״יש כאן תהליך בן שני שלבים. אחרי 'בטיפול', הרבה אנשים הפנו את המבט לישראל וניסו לעשות עיבודים. זה הצליח מאוד עם 'הומלנד', שלקחה את 'חטופים' ויצרה ממנה סדרה אחרת. השלב השני, שבו אנחנו נמצאים עכשיו, הוא סדרות ישראליות שמשודרות כמו שהן, בשפת המקור, ברשתות אמריקאיות. בעיניי זה נכון יותר. את 'שטיסל' למשל – שהיא אולי הסדרה הכי מקסימה שעשו כאן, ואני מאוד אוהב אותה – אי אפשר באמת
לעבד לתרבות אחרת, וגם לא צריך.

״היה מחיר לאובססיה לעיבודים. היא התחברה מצד אחד למין אימפריאליזם אמריקאי שמנסה לתרגם כל דבר לאנגלית, ומצד שני היא גרמה ליוצרים כאן לנסות מלכתחילה לפנות לקהל עולמי וליצור משהו פחות לוקאלי. היה משהו לא נכון בתהליך הזה. למה ארצות הברית, שיש בה כל כך הרבה סיטקומים, צריכה גרסה משלה ל'רמזור'?"

עם סיום העבודה על "הנערים" חזר לוי לשני פרויקטים שהוא אוהב במיוחד: סרט על אתי הילסום, יהודייה־הולנדית שכתבה יומן בשנות השואה ותיארה בו מסע התפתחות רוחנית ואישית; ועיבוד אמריקאי לסרט של אינגמר ברגמן, "תמונות מחיי נישואין". אני אומר ללוי שכשסיפרתי שאני עומד לראיין אותו, היו ששאלו אם הוא בכלל גר בארץ. "זו שאלה מתבקשת", הוא אומר. יכולתי לעבור ללוס אנג'לס, הרבה מהעבודה שלי היא שם, אבל אני חי כאן ולא מתכוון לעזוב. אין מצב. המשפחה שלי בישראל, השפה שלי. כיוצר, יש לי משיכה לדברים אוניברסליים וארכיטיפיים, וזה מקל עליי לעבוד בעולם. 'בטיפול', 'הרומן' וגם 'המקוללים' הם כביכול מקומיים, אבל התמה אוניברסלית. אני חושב שנוח לי לעשות גם וגם, ובמובן הזה היה לי קשה לסרב ל'הנערים', כי זו סדרה שמשלבת סיפור ישראלי עם תקציבים אמריקאיים. אני מקווה להמשיך למצוא את האיזון הזה, כי יש לי תשוקה לספר סיפורים ישראליים ויהודיים, מתוך הבנה שהם יותר מאשר רק ישראליים או יהודיים".


לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

״אחרי כל ההצלחה שלי עדיין יש בי משהו שואתי"

Published

on

בגיל 62, אחרי שהתמקם היטב בוודלנד הילס והקים אימפריה של ציוד צילום שמשמש את טובי הסרטים ההוליוודיים (כמו "אוואטר") יצא אמנון בנד למסע מטלטל בעקבות סיפור משפחתו בהונגריה • בסרטו התיעודי Liberating Amnon וכבן דור שני לשואה הוא הרגיש חובה "לעשות משהו שיאפשר לי להסיר מהצוואר את העול שרבץ עלי, ולהשאיר משהו לדורות הבאים" * חשיפה

״יש כאן השתחררות שלי מחבילות העבר, לאחר שזה ישב עלי המון שנים”, אומר אמנון בנד ,Liberating Amnon על סרטו התיעודי שהושק הקיץ בסינמטק תל אביב ומגולל את סיפורה המטלטל של משפחתו בשואה ואחריה כבבואה לקורותיה של יהדות הונגריה מאז. הסרט מיועד לעלות עד סוף השנה על אקרנים בארה"ב ואולי להימכר מאוחר יותר לנטפליקס. “בעצם, הסרט היה אמור להיקרא ‘לשחרר את אמנון’ אבל לא רצינו להישמע יותר מדי שואתיים, אולי גם יותר מדי גלותיים", אומר גיבורו, החולש ממקום מושבו בלוס אנג’לס על אימפריה טכנולוגית בתחום ציוד צילום לתעשיית הקולנוע, לכתב 'מעריב' יעקב בראון. בסרט הזה, אחרי עשרות שנים, עברתי לצד השני של המצלמה, כשהבנתי שזה הייעוד שלי להביא את הסיפור שלנו בעצמי ובראיונות עם בני משפחתי”.

הוקל לך?

״אכן, הוקל לי, ויחד עם זאת עלו דברים שלא הייתי מודע להם עד היום. אני מתייחס לדור שלי, הדור השני לשואה, כתוצאה של תהליך שבו הבנתי שהיה משהו לקוי במערכת היחסים שלי עם הוריי. אבא שלי כמעט לא דיבר על מה שעבר עליו בשואה; דודי, אפרים, שאליו הייתי קרוב במיוחד – בכלל לא, ואמא שלי? גם היא לא, אבל מצד שני היא הייתה ‘לוח שנה שואתי’, כשקישרה דברים מההווה עם מה שהתרחש באותו יום לפני שנים”.

״מדוע מתחילת הסרט אתה מציג דווקא את דודך אפרים כגיבור שלך?“

״כך הזינו אותי מילדות, כשסיפרו עליו כמה אמיץ הוא היה ולא פחד מכלום. אבל עם השנים התברר שזה לא היה כפי שסופר, ונהיה לנו מעין מיתוס. אומנם הוא ברח מרכבת, אבל לא מרכבת לאושוויץ, ואומנם הוא ברח בשחייה ממחנה המעפילים בפמגוסטה, והנה התברר שהוא שחה עשרה מטרים בלבד, אם כי בזיכרון שלנו הוא נשאר הגיבור של המשפחה. איזה גיבור. הוא ידע להסתדר. לעומתו, אבא שלי, יהודה בנד, לא רק שלא היה גיבור ולא ברח משום מקום, אלא הודה שכאיש מחושב שלא לקח סיכונים בעצם היה פחדן. אני לא הייתי כזה. כשאמא שלי דאגה לי, היא הייתה אומרת שאני מזכיר את אחיה, אפרים”.

בנד נע כל הזמן בין המקרה הפרטי שלו לבין מה שקרה לכלל. “אנחנו דור שפסחו עליו”, הוא סבור. “’נולדתם חופשיים במדינה שלכם, אסור לכם להתלונן’, נאמר לנו. אם היינו מתלוננים על משהו, ישר היו מזכירים לנו כמה היה קשה אז, בשואה. כלומר, קטונו, אנחנו, דור כפית הכסף, כשהם לא רק סבלו בשואה, אלא חיו בעוני לפניה”. ככל ששמע דברים, תמיד היה סקרן לדעת יותר וכך הופתע לשמוע ש”למעשה, היו לנו שני עצי משפחה, וכל צד לא ידע על קיומו של הצד האחר. כל מי שנכנס לנישואי תערובת, הוזז מעץ המשפחה האורגינלי”.

צדק פואטי

במהלך העבודה על הסרט היו לבנד עוד גילויים מפתיעים. “אמא שלי הייתה יפה בצורה אקזוטית”, משחזר. “מגיל צעיר היא ידעה איך להשתמש בזה כדי לשרוד. תוך כדי הכנת הסרט התברר לי שהיא חזרה ממחנה הריכוז כשהיא בהריון מקצין גרמני, כפי שאפרים סיפר לי, הריון שהסתיים בהפלה קשה”.

מן הסתם היא לא סיפרה לך על כך.

״היא גם לא סיפרה לי שבגיל 17 היה לה סיפור אהבה עם בעל המפעל שאצלו היא עבדה, שהיה מבוגר ממנה בהרבה. אני לא שופט אותה על מה שעשתה בשביל לשרוד. זה היה בשבילי שוק לשמוע דברים כאלה, שעיצבו את בני הדור שלה שכעבור שנים לא ידעו לגלות אהבה כלפי ילדיהם. במשפחה שלנו היה ריחוק. היה קור. לא חיבקו. לא נישקו. אני לא זוכר אותנו יוצאים לטיול משפחתי. אצלנו אחותי הייתה הילדה המועדפת, ואני הכבשה השחורה. כמובן, אין לי טענות לאחותי. היא אישה מדהימה, שנשארה עם משפחתה במושב שלנו בגליל”.

דרכי הוריו של בנד הצטלבו לאחר המלחמה, כשאביו חזר ממאטהאוזן ואמו, מרים, מאושוויץ. פגישה בהכשרה ציונית הסתיימה בנישואים שנמשכו 57 שנה. “אמא שלי סיפרה לי לא פעם איך מכל המחזרים שהיו לה בחרה באבא שלי, שכשלעצמו היה איש מרשים”, הוא מעיר. למה היא הייתה צריכה להגיד את זה, מה היה חסר לו? אולי בגלל שבסך הכל היא הייתה אישה קשה ונוקשה. בחקלאות היא עשתה עבודה של שלושה גברים. גידלנו בעיקר עופות, וזה בכלל לא היה קל, כשהיו נמיות ונחשים. אבא שלי עבד במקביל כמלצר במסעדת ‘פינגווין’ בנהריה אצל החבר שלו, הזמר פרדי דורה”.

מושב לימן היה תבנית נוף מולדתו של בנד בן ה־62 הייתה לי שם ילדות מדהימה, כשמסביבי היו ניצולי שואה, שיצאו מהאפר ובנו את עצמם מכלום”, הוא מציין. אתה לא יכול לחיות בסביבה כזאת בלי שזה ישפיע עליך. נוצרה אצלי איזו אובססיה כלפי התקופה, שאולי מתבטאת בספרים רבים שיש לי, לא רק על השואה, אלא גם על מלחמת העולם השנייה, ואני יכול לתת לך תאריכי קרבות בלי לטעות. איזו אובססיה מחרידה. יש לי שלוחה של החברה שלי דווקא במינכן, ואני מלמד גרמנים שבאים אלי את ההיסטוריה שלהם, ממש צדק פואטי. כמה שתרוויח מהם יותר, זה יהיה הניצחון שלנו עליהם’, היה אומר אבא שלי”.

איזה ילד היית בלימן?

״בעייתי. לא הסכמתי עם דרך החיים של הוריי, שנולדתי להם תשע שנים לאחר אחותי הבכורה, ואחרי שורה של הפלות. לא הייתי שלם עם ההשקפות שלהם, מה שלא פעם גרם לכך שהייתי מנודה מבחינתם. אמא דחפה אותי אל העולם הגדול. כשהגעתי לגיל תיכון, היא שלחה אותי ללמוד מכניקה בבית הספר התיכון המקצועי הולץ בתל אביב, לצד מגורים אצל הדוד אפרים. זאת הייתה טעות, שהקדימה את תהליך ההתנתקות שלי מהוריי, שנמשך כשעברתי ללמוד בפנימייה חקלאית בגליל”.

ובצבא?

״במשך שנה שירתי בגולני עד שהועברתי להיות הנהג של יאנוש, אלוף פיקוד הצפון אביגדור בן־גל. אני זוכר אותו כטמפרמנטי עם מצבי רוח, ומדי פעם התפרץ הרקע
שלו מהשואה”.

בנד לא מצא את מקומו בלימן עם שחרורו מהצבא. בתוך פחות משנה הגיע ללוס אנג’לס. “יצאתי לטיול עם ויזה לשלושה חודשים ולא חשבתי שמאז אשאר כל החיים בארצות הברית”, הוא מספר. שם הוא התנסה בשני פרקי נישואים פזיזים ובני חלוף, אחד עם יהודייה מקומית, השני עם גויה. גם התגלגל בין עבודות מזדמנות, כולל בדוכן נקניקיות, עד שמצא את מקומו בתחום הטכנולוגי, הקשור לעולם הקולנוע. ב־84’, כשעדיין לא היה בן 30 פתח חברה למכירת ציוד, שעם הזמן הפכה לאימפריה.

כעבור שלוש שנים פגש את רונית, ישראלית, בת למשפחה יוצאת לוב ממושב חצב, צעירה ממנו בשבע שנים. “רונית הגיעה כמוני לטיול באל־איי”, הוא מספר. אתה מוכרח לפגוש אותה’, אמר לי חבר, ומאז יש בינינו סיפור אהבה שנמשך 30 שנה וכולל את שלושת הבנים שלנו – נתנאל, דניאל ועומר”.

לדברי בנד, ציוד הצילום ברבים מהסרטים בהוליווד בא ממנו, “הייתי בחוד החנית של המהפך לעידן הדיגיטלי. את ‘אווטאר’ צילמו בציוד שלי”, הוא מדגיש. עם ידידיו נמנים מפיק העל הישראלי-אנג'לוסי חיים סבן, וחבר טוב שלו היה צלם-העל היהודי המנוח וילמוש זיגמונד, צלם קלאסיקות כמו “צייד הצבאים” ו”מפגשים מהסוג השלישי”.

כשהוא נשאל אם חשב על שיבה לישראל, משיב בנד: “נגעת בנקודה רגישה. אני אוהב את הארץ, אבל לא מסתדר עם דברים שיש כאן. אתה יודע, החרדים, הפלסטינים ועוד נושאים. אני ישראלי ובו בזמן גם אמריקאי, שמאוד מעורב במפלגה הדמוקרטית בקליפורניה וטוען שיש לנצח את טראמפ, שהוא לא הנשיא שלי”.

״דווקא מול הגל החדש של הפאשיזם בעולם רציתי להראות לכולם בדרך שלי איפה זה יכול להיגמר”, אומר בנד. “אולי אני נראה טיפוס מחוספס ושרוט, אבל אחרי כל ההצלחה שלי יש בי משהו שואתי. אם הבנים שלי לא יגמרו את האוכל, אביא להם סיפור מאז, של אמא שלי”.

פוחד לשמוח

בנד הוא המפיק המשקיע וגם הטאלנט שמקריין בסרט. לדבריו, בבסיס הסרט נמצאת ההוקרה לאותו דוד אפרים, חבר'מן בן 92, השוחה מדי בוקר בקאנטרי, וגם לצילומים בהונגריה יצא במכנסיים קצרים. “הערצתי ואני ממשיך להעריץ את הדוד, אבל עם השנים למדתי להעריך יותר את הדרך הפחות ראוותנית והפחות שוויצרית של אבי השמרן, שבסיכומו של דבר היה זה שהייתה לו יציבות בחיי נישואים ויציבות כלכלית”, אומר בנד.

בסרט נראים השניים שטים בדנובה של בודפשט, זו שהייתה אדומה מדם יהודים בימי השואה. כשבנד שואל את דודו אם הוא חש כמי ששב הביתה, הדוד שולל את זה ומצהיר שאין לו זיכרונות טובים מההונגרים, שנטלו חלק פעיל בהשמדת יהודי הונגריה. בבית העלמין היהודי של קונמדרש נראה בנד כשהוא נשנק מהתרגשות בשאתו קדיש לאלה שלא חזרו מהתופת.

זה הרגע הקשה?

״לא, מבחינתי הרגע הקשה ביותר בסרט לקוח מראיון עם אמא שלי באוסף עדויות השואה של שפילברג. כשרואים אותה משבחת את גיסי, שואלת המראיינת ‘מה עם הבן שלך באמריקה?’, היא משיבה – ‘כן, זה אמנון’ ומלווה את דבריה בתנועת יד האומרת ‘אל תבזבזי לי את הזמן’. זה לא יוצא לי מהראש”.

מה הניע אותך לעשות את הסרט?

״הרגשתי חובה לעשות משהו שיאפשר לי להסיר מהצוואר את העול שרבץ עלי, ולהשאיר משהו לדורות הבאים. הייתי רוצה שהסרט ישודר בנטפליקס. אנחנו כיום החברה הגדולה ביותר שמספקת להם ציוד. הפרס שלי יהיה כשאנשים יראו אותו ויפיקו לקחים”.

והלקח שלך?

״הלקח שלי הוא שאני חי בפחד מתמיד מכך שחלילה יקרה משהו לא טוב. זה מה שהכניסו לנו, היהודים, לראש. זה חלק מהגלותיות שלא מרפה ממני גם בחיים
הטובים שיש לי. אני פוחד לשמוח”.

זאת הייתה עבורך גיחה חד־פעמית לעשייה קולנועית?

״לא, אני כבר מגלגל את ההפקה הבאה. מה שאני יכול לגלות לגביה זה שגם היא תיגע בשואה. אסור להרפות, בפרט לנוכח הנתונים ששני שלישים ממסיימי התיכון האמריקאים בשנה לא שמעו את השם אושוויץ, ויש בארצות הברית יותר ויותר מכחישי שואה”.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

״להיכנס כאדם זר לעולם הערבי זה מסובך מאוד"

Published

on

סדרה חדשה בת 6 פרקים בנטפליקס מציגה עדות לסיפור הירואי וטרגי • המשימה הקטלנית של רב-המרגלים הישראלי, אלי כהן, היא מרכזה של עלילת הסדרה שכתב וביים גידי רף בכיכובו של סשה ברון-כהן • האם אפשר היה למנוע את לכידתו, והאם יש מצב שיש עכשיו מרגל דומה מאחורי קווי האויב? • חובת צפייה

אלי כהן נולד במצרים בשנת 1924 ובגיל 33 עלה לישראל. בשנת 1959 נשא את נדיה לאישה ושנה לאחר מכן הצטרף ליחידה 188, היחידה המבצעית של אגף המודיעין בצה"ל, והוכשר כמרגל. שנתיים מאוחר יותר הוא החל את עבודת הריגול שלו בסוריה, במהלכה נחשף לבכירים בממשל המקומי, עד שבשנת 1965
נתפס והוצא להורג בתלייה.

בשנת 1961 גויס כהן על-ידי המוסד, סוכנות הביון של ישראל, והסתנן לדרגים הגבוהים ביותר בחברה הסורית. כהן עטה את זהותו של אמין כאמל ת'אבת – "איש עסקים כריזמטי ומתוחכם, נצר למשפחה סורית". הוא עבר לארגנטינה כדי להתערות בקהילת הגולים הסורים ולשפר את כישורי המשחק שלו. בהמשך עבר כהן לדמשק וטיפס בסולם ההשפעה עד שהפך לסגן שר ההגנה של סוריה ואיש סודו של הנשיא הסורי לעתיד, אמין אל-חאפז. מלבד הגישה שלו לתדרוכים של הצבא הסורי, כהן אירח מסיבות מפוארות כדרך להשיג סודות מבכירי ממשלה וצבא שתויים.

באמצעות משדר רדיו סודי, שידר כהן לישראל מידע חיוני – ומנע סדרת פעולות תקיפה מצד סוריה – ששימש כגורם חיוני בכיבוש המדהים של ישראל את רמת הגולן 8 תוך יומיים בלבד במלחמת ששת הימים ב- 1967 כתוצאה מהדרישה העצומה למידע סודי, כהן אולץ לדווח בתדירות גבוהה ותוך סיכון גדול. כשקצין מודיעין סורי החל לחשוד, כהן רצה לסיים את המשימה שלו, אולם המוסד דחף אותו לעשות יותר. בינואר 1965, הסורים (שנעזרו במומחים סובייטים) השעו בחשאיות את כל שידורי הרדיו, כדרך לחשוף שידורי ריגול. כשאותרו שידוריו של כהן, שירותי הביטחון הסורים פשטו על ביתו ותפסו אותו "על חם" כשהוא משדר מידע לישראל.

אחת התיאוריות לגבי לכידתו של אלי כהן מספרת על מעורבותו של רפעת אל-גמאל, מרגל מצרי שבמשך שנים רבות הפעיל סוכנות נסיעות בתל-אביב ויצר קשרים עם פוליטיקאים ישראלים מובילים. בשהותו בגרמניה, ראה אל-גמאל תמונה בעיתון של "אמין כאמל ת'אבת" המסייר בביצורים ברמת הגולן עם קצינים סורים. אל גמאל זיהה אותו כאלי כהן ממצרים והזהיר את הרשויות הערביות. לכהן נערך משפט ראווה, הוא עונה ונתלה בפומבי ב- 18 במאי, 1965 (ט"ז באייר). עד היום מסרבת סוריה להשיב את גופתו של כהן.

אלי כהן נחשב גיבור יהודי לאומי, הזוכה לכבוד רב כאדם שעמד מול סכנות רבות והקריב את חייו בגבורה למען ישראל. רחובות רבים ושכונות רבות בארץ קרויות על שמו, ובשנת 1977, בבר המצווה של בנו השתתף ראש הממשלה דאז מנחם בגין.

לימון שסחטו יותר מדי"

למיטב הבנתי", אומר ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר-אילן, "אלי כהן היה לימון שסחטו יותר מדי. דרשו ממנו דרישות מאוד גבוהות וניהלו אותו באופן לא אחראי ולא מקצועי". קידר, מומחה למזרחנות שהתמחה בחקר הממשל הסורי, וסא"ל במיל', שמאחוריו גם שירות ארוך באמ"ן, מסביר כי בתקופה ההיא, לא הייתה חלוקה ברורה בין המוסד ליחידות מודיעין צבאיות שאליהן השתייך כהן". לדבריו, לקראת הסוף, הוא הרגיש שכבר גילו אותו וחש שהגיחה האחרונה לסוריה תהיה גם האחרונה. אסור לשלוח אדם למשימה במצב כזה".

מספר שנים לאחר מותו, אמר ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול כי "מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא בפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים".

על מידת התרומה של המרגל הישראלי והשפעתה על ביטחון המדינה קיימת מחלוקת בלתי פתורה בין אנשי המקצוע. צ', איש קהיליית המודיעין ומפעיל אתר "נציב. נט – מודיעין מהמקורות הגלויים", למרות הערכתו הרבה להישגים שאותם הביא כהן, מנסה לצנן מעט את ההתלהבות מפירותיה של פעילותו המודיעינית. "אלי כהן הביא מודיעין אנושי", הוא מסביר, "אז לא היו את הכלים הטכנולוגיים שיש היום והתפקיד שלו היה קריטי בהבאת מודיעין גם טקטי וגם אסטרטגי. אחד מהיתרונות של כהן היה שהוא הביא מודיעין טקטי שסייע לחסוך הרבה נפגעים בחזית הצפונית במלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור.

ד"ר קידר דווקא מסכים עם קביעתו של אשכול, אך מדגיש כי פרשת אלי כהן הדהדה שנים ארוכות קדימה בהיבטים חשובים נוספים. "מעבר למידע החשוב שהתקבל על ידו ובא לידי ביטוי בעיקר במלחמת ששת הימים", הוא מציין, "חשוב מאוד להבין שסיומה הטרגי של הפרשה גרם להרבה מאוד שינויים מקצועיים ומבצעיים בנושאי הפעלת סוכנים ומרגלים ובעיקר באמצעות העברת הנושא לתחום האחריות של המוסד. חבל שזה קרה רק לאחר מותו".

מהיכרותך את העולם הערבי, כיצד מקבלים בממשל הסורי את החשיפה שיש ביניהם מרגל?

״קשה מאוד. הדבר האחרון שערבי רוצה להרגיש זה פראייר. חשוב להבין – להיכנס כאדם זר לעולם הערבי זה מסובך מאוד. ראשית יש את עניין השפה. שלא כמו אצלנו שממטולה עד אילת מדברים את אותה עברית, בסוריה יודעים לפיה אם אתה מחלב או מדמשק או מטרטוס. יש גם את הנושא הדתי. כיהודי, אלי כהן היה צריך לסגל לעצמו תכונות של מוסלמי גם בדיבור ובהתנהלות, בברכות לפני החגים ובכניסה למסגדים".

״באופן כללי, מאוד מאוד קשה בחברות כאלה להיכנס אם לא גדלת בהן ואתה לא חלק בלתי נפרד מהנוף המקומי", הוא מציין ומדגיש כי "בכל זאת כהן הצליח להיטמע ואף ליצור קשרים עם בכירים בממשל ודווקא בגלל זה הסורים קיבלו את זה עוד יותר קשה. הם פתאום גילו שמישהו שנחשב מקורב אליהם, הונה אותם ומבחינתם בגד בהם. אחרי שאנשי הממשל סמכו על כהן, טיילו איתו, חשפו בפניו סודות ונתנו בו את אמונם, פתאום לגלות שהוא מרגל ועוד יהודי וישראלי, זה שוק לא נורמלי שמתבטא בצורה חריפה אף יותר ממקומות אחרים".

לשיטתו של קידר, מרגע שכהן נתפס גזר דינו נקבע. "לא היה סיכוי שהוא ייצא מזה בחיים. החברה הערבית היא מאוד לא מרחמת. אנחנו רואים את זה במספר הרציחות על רקע חילול כבוד המשפחה. כלא זו המצאה מערבית. בחברה הערבית מי שבוגד בשבט דינו מוות".

אתה לא זוכר את השם שלך?”

אחר “אתר הצלילה בים האדום”, סרט האקשן בנטפליקס העוסק בפעילות של המוסד בסודן בתחילת שנות השמונים בהעלאת יהודי אתיופיה לישראל, הגיעה אלי” (“The Spy”), מיני־סדרה בת שישה פרקים שגם אותה כתב וביים אותו במאי, גדעון (גידי) רף. גם כאן מדובר בפרק בתולדות שירותי הביון הישראליים והמרגלים הישראלים שממשיכים לזכות לכבוד ולהנצחה דווקא בנטפליקס.

רף חוזר לשנות השישים: הסדרה נפתחת ביום הוצאתו להורג של כהן ב־1965 ומשם חוזרת חמש שנים אל גיוסו לשירות, שליחתו לארגנטינה תחת מסווה של איש עסקים סורי, ומ־1962 המעבר שלו לדמשק. להבדיל מהדימוי המקובל של המרגלים כאנשים שחיים בצללים ובולשים במקורות המידע שלהם מרחוק, כהן הפך כאמור לדמות בולטת בחיי החברה והעסקים בדמשק
והתערה בקרב בכירי הממשל.

ההברקה הגדולה של הסדרה (שנהנית מצילום אפלולי מרשים של איתי נאמן) היא ליהוקו של סשה ברון כהן לתפקיד אלי כהן. ראשית כיוון שברון כהן, אחד הקומיקאים הגדולים של ימינו, מתגלה כשחקן דרמטי מעולה. אבל בעיקר כי ברמה העמוקה ביותר הוא מהבודדים שבאמת יודעים איך לגלם מישהו כמו אלי כהן. הרי כל הקריירה של ברון כהן היתה בנויה על התחזות לאנשים אחרים תחת סכנה אמנם לא סכנת מוות אבל כן של לחטוף מכות) והוצאת מידע מהם.

החל מדמויות מ”המופע של עלי ג’י” (בוראט, למשל) והסרטים שבעקבותיהם, ועד לדמויותיו ב”מי זאת אמריקה?” – ברון כהן התלבש, התאפר והתחזה לדמויות שגרמו לאנשים אחרים להגיד בקול רם מה שהם בדרך כלל שומרים בסוד בבטן והיה בעצם מרגל בשירות עולם הבידור. הליהוק הזה גם גורם לנו לתהות לגבי אופיו האמיתי של אלי כהן, שבוודאי היה צריך להיות שחקן מצוין כדי להצליח לגלם דמות שהטעתה רבים וחשדנים במשך ארבע שנים.

הדבר הכי מעניין בסדרה הוא לא ההירואיזם של אלי כהן או המידע החיוני שהוא העביר לישראל, אלא המצב הנפשי של אדם שמתחיל בהדרגה לאבד את ה”אני” שלו בשעה שהוא נטמע לתוך דמות בדויה שלמעשה משתלטת על חייו. הסדרה נפתחת בכך שרגע לפני הוצאתו להורג כותב אלי כהן מכתב למשפחתו, וכשרב הקהילה היהודית בדמשק מבקש ממנו לחתום, ידיו רועדות והוא נתקע. אתה לא זוכר את השם שלך?”, שואל אותו הרב. זה לב הסיפור – על אדם שכדי להגשים את ייעודו היה צריך למעשה לברוח מעצמו ולהפוך למישהו אחר.

עם זאת הסדרה נפרסת על פני שישה פרקים, נעה באיטיות מפרכת בין לוקיישנים תקופתיים מעוצבים, אבל עדיין לא באמת מגלה כיצד הפך אלי כהן כה מהר מפקיד אפור למרגל אלגנטי ומה היתה אישיותו האמיתית.

סשה ברון כהן סיפר לניו יורק טיימס: "בעבר לא רציתי לשחק בתפקידים של יהודים או ישראלים, כיוון שלא רציתי להיות מקוטלג כשחקן יהודי. יש יהודים אחרים בהוליווד, אבל איכשהו, אנשים חשבו עליי כ'שחקן יהודי' גם אחרי ששיחקתי את בוראט, דמות שהיא אנטישמית באופן מוחצן… אבל, לפני כמה שנים קראתי את התסריט של גידי [על אלי כהן] ולא יכולתי להניח אותו. אז ויתרתי על העמדה הזו".

לסיכום: כיום, הגדילה המהירה של שירותי הזרמת מדיה – נטפליקס, אפל, אמזון, דיסני וכו' – יצרה תיאבון שאינו יודע שובע לסיפורים אמיתיים. כתוצאה מכך, יוצרי הסרטים מוצאים סיפורים מרתקים בעלילות המוסד. או כפי שכתב אחד הפרשנים בטוויטר: "נטפליקס מפיקה כל כך הרבה סרטי מתח על המוסד המציגים את ישראל באור חיובי, שהיא עלולה להיחשב כחברת הפקות העוסקת בתעמולה ציונית".

המשך לקרוא

במה וקולנוע

הדביקו צ'אלקה משטרתית על הטויוטה הלבנה של אמא

Published

on

איך הגיע סרט מחוסר תקציב של תלמידי מגמת קולנוע בבי"ס בפתח תקווה לזכייה במקום השני בפסטיבל הבינלאומי לסרטים קצרים בסן פרנסיסקו • באדיבות משפ' ליפשיץ מאגורה הילס

כשחבורת תלמידי תיכון ׳אחד העם׳ מפתח תקווה עבדו על פרוייקט הגמר שלהם במגמת קולנוע, הם לא חלמו ששנתיים לאחר מכן, בעודם חיילים, ימצאו עצמם בחופשה מיוחדת משירותם הצבאי; טסים כדי להשתתף בפסטיבל סרטים בין לאומי שנערך בקליפורניה.

׳טרמפ׳ – ובאנגלית Hitchhiking – הוא סרט קצר (14 דקות), שכתב וביים גל פסטמן, אז תלמיד תיכון, בשיתוף חבריו לבית הספר: נועה נגריס (מפיקה), נועם גל (צלם), שקד רגב (עורך) ואורפז זמירי אפקטים מיוחדים). התלמידים הודרכו ולוו על ידי מנהלת מגמת הקולנוע של התיכון ד״ר מאור גל -אור.

׳טרמפ׳ הוא דרמה קומית שמספר על נאטשה, בתו של ראש המאפיה הרוסית בישראל היוצאת לביצוע עיסקת חליפין מפוקפקת אליה שלח אותה אביה. שינוי בלתי צפוי בתוכניותיה מביא אותה לאסוף במכוניתה סטודנט לקולנוע שמחפש רעיון להפקת סרט הגמר שלו באוניברסיטה. השניים יוצאים לנסיעה לילית שתשנה את חייהם.

׳טרמפ׳ קיבל תגובות נפלאות מייד לאחר שיצא לאקרנים. כמו כן, זכה בפרס הבימוי לסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בירושלים, וגם במקום הראשון בתחרות ארצית לפיצ'ינג (תסריט) שהתקיימה בפברואר השנה בבית הספר סמינר הקיבוצים בתל אביב.

בזמן שחבורת התיכוניסטים התגייסו לצה״ל, מנהל המגמה והמנטור שלהם, ד״ר גל-אור זיהה את הפוטנציאל ושקד על שיווק הסרט מחוץ לגבולות ישראל. פאסט פוורד שנתיים לאחר מכן, החבורה מקבלת הודעה ש׳טרמפ׳ מוזמן להשתתף ב BENICIA הפסטיבל הבין לאומי לסרטים קצרים שהתקיים בסן פרנסיסקו.

ואומרים ששום דבר לא קורה בפתח תקווה, אה?

גל (צוחק): "בטח שקורה. התיכון שלנו כבר זכה פעם באוסקר לסרטי נוער ב-2006 עם הסרט 'מלחמה שלנו' שעסק בכל הנושא של העליה הרוסית לישראל וההתאקלמות שלהם בחברה הישראלית. לתיכון אחד העם בפתח תקווה יש מגמת קולנוע עם המון אנשים מוכשרים".

ההשראה ל׳טרמפ׳ הגיעה מסרט ישראלי קצר אחר- ׳איה׳ שיצא ב-2012 בבימויים של מיכל ברזיס ועודד בן נון וזכה להצלחה גדולה. שם, העלילה עוקבת אחרי עובדת משרד עורכי דין שאוספת את האדם הלא נכון משדה התעופה בן גוריון ויוצאת עימו לנסיעה משותפת שהופכת אינטימית במיוחד.

גל: ״היה לנו רעיון לעשות סרט על יהודי ומוסלמי שנוסעים ביחד בטרמפ. הצגנו אותו למורה שלנו והגענו למסקנה שזה לא ממש מה שחיפשנו. רצינו לעשות את הסרט יותר בידורי ופחות פוליטי. היה חשוב לנו שהסרט יהיה זורם וכייפי לצפיה. אחרי הרבה מחשבות ודיונים החלטנו ללכת על נושא מעולם הפשע".

מה היה האתגר הגדול ביותר בעשיית הסרט?

״כסף. למגמה שלנו לא היו תקציבים גדולים. בניגוד להרבה בתי ספר בתל אביב לנו אין מורה לעלילה, או מורה לסאונד ועורכים. היה לנו מורה אחד, מאור גל אור, והוא עזר לנו בכל. הוא לימד אותנו את כל מה שקשור לקולנוע ונתן לנו את כל הכלים לעשות את סרט הגמר שלנו שסיימנו בכיתה י"ב.

״השתמשנו המון במסך ירוק כדי לדמות נסיעה ברכב ועשינו את הסרט באמת כמעט בלי אמצעים. למשל, בסוף הסרט יש סצינה עם ניידת משטרה. עכשיו מאיפה ילד בן 16 יכול להביא לך ניידת? חיפשנו משרדי הפקה שיש להם ציוד, לקחנו את הטויטה הלבנה של אמא שלי והדבקנו עליה מדבקות של משטרה. הבאנו צ׳קאלקה של משטרת ישראל (זה עולה 2500 שקל) אז היינו צריכים לשכנע את המנהל של החברת ההפקות לתמוך בנו והצלחנו להוריד את המחיר ל 500 שקלים. הבאנו גם את ׳ענני תקשורת׳ כספונסר וזה עזר לנו".

זכיתם במקום השני בפסטיבל. איך הייתה החוויה עבורכם?

״היו שם 50 סרטים מ-230 מדינות מרחבי העולם. אנחנו היינו בקטגוריה לסרטים קצרים של צעירים. הרבה אנשים התלהבו כששמעו שאנחנו מישראל. הגענו לערב הפתיחה וזה היה באמת מרשים. המון אנשים מכל העולם, אוכל טוב, אירוע ממש מכובד.

״משם המשכנו להקרנה הראשונה של הסרט שלנו. אחר כך עשינו Q&A – שאלו אותנו שם בעיקר על תהליך היצירה והעשיה של הסרט. התגובות היו נפלאות וכמובן לזכות במקום השני לסרט הקצר הטוב ביותר זה חלום! הסרט הוקרן שוב בערב האחרון של הפסטיבל בגלל שאנשים רצו לראות אותו פעם נוספת".

חבורת הקולנוענים הצעירים מישראל נראו מוקסמים מחווית פסטיבל הסרטים ובהמשך ביקרו גם בלוס אנג׳לס. כאן, הם התארחו בביתם של יקירי הקהילה ורדה וכנען לפשיץ, שגם דאגו
להראות להם את נפלאות עיר המלאכים.

נראה כי זו רק ההתחלה עבור הצוות המוכשר שאומנם שקוע בימים אלו עמוק עמוק בשירותו הצבאי, אך הם בהחלט חולמים לחזור בעתיד ללוס אנג׳לס ולנסות את מזלם בתעשיית הסרטים ההוליוודית.

לינק לצפיה בסרט ביוטיוב:
www.youtube.com/watch?v=mKi4IBavR_Y

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות