Connect with us

אירועים

סיפור ההצלחה של אפרם הרקם

Published

on

ספר חדש על חייו של בעלי רשת המלונות LUXE מביא אל קידמת הבמה את סיפורם של מאות אלפי יהודי ארצות ערב, שנמלטו בעור שיניהם והפכו טרגדיה להשראה

סעידה, אמא של אבי, בעלה של בת דודי, הייתה כבר בכל העולם. בעידן המכשירים החכמים כבר לא מכירים את כדור הארץ המתגלגל (ולמי שעוד יש אחד כזה, גבולות המדינות כמו גם שמותיהן ודאי השתנו), אך אנחנו המבוגרים זוכרים אותו לטובה. היינו מגלגלים את הכדור ובכל מקום שהוא היה עוצר, היינו מצביעים, וסעידה ודאי כבר היתה שם ואתה סיפור שכבר הפך לצ׳יזבט, לפולקלור משפחתי שלא נס ליחו.

משפחת גבאי משפחה רחבה מאד, ובין קרובי המשפחה מדרגה ראשונה ושניה ושלישית וכן בין דור לדור, הם מפוזרים ברחבי העולם כולו, ממש כמו שליחי חב״ד (אלא שמעדות המזרח).

סעידה ובעלה רחמים ז״ל שניהם יקירי ירושלים. רחמים שרת משך שנים רבות כמנהל בית הנשיא יצחק בן צבי, כמו-גם כמנהל בביטוח לאומי בירושלים. הוא היה מהלך לו בעיר מגוריו, הבירה שאוחדה לה יחדיו, ותושבי העיר הערביים כולם הכירוהו והיו חולקים לו כבוד, שכן דובר היה את שפתם, מכיר את מנהגיהם, מתייחס אליהם בכבוד כאל שווים וחשובים, ובכלל – הכנסת אורחים כזו של רחמים ז״ל ואשתו סעידה, לא קל היה למצוא.

בוקר אחד עצרנו בירושלים ליד ביתם. אורחים לא קרואים, שהפכו בין רגע לאורחי כבוד חשובים. רק נכנסנו, והבית התמלא אור ושמחה. השולחן נגדש בכל טוב, ומארון כלים בפינת האוכל ומשידה מיוחדת בסלון הוצאו – כמו במטה קסמים – קופסאות ובהן מטעמים, הכל מעשה ידיה של סעידה. קליפות פרות מסוכרות בצבעים כתומים וצהובים (בהתאם לפרי), תמרים ענקיים, בקלאוות מסוגים שונים, ועוד כל כך הרבה דברים, שאני טועם מכאן ומשם, ולא מפסיק לאכול כל טוב. שעת בוקר מוקדמת, אך אין זה עוצר בפני בעלת הבית מהמבצע אליו נרתמה – אורחים של כבוד, אורחים של רגע שאסור שיצאו בלי שיטעמו ״על קצה המזלג״ אחר כך אי אפשר לאכול שבוע שלם!).

אותו ביקור בשעה עשר בבוקר נחרט בזכרוני, ואיני יודע אם ניתן אפילו להבין מה קורה אצל סעידה כשלא תופסים אותה לא מוכנה (היו ״רק״ תריסר מנות אוכל ועוד מספר דומה של מנות אחרונות ומתוקות). סעידה הביאה לנו את מטעמי ארץ הקודש המתובלים באהבה כנה ועמוקה ובמסורת של משפחתה. יהודי עיראק היו עורכי דין ורואי חשבון וסוחרים ושאר אנשי רוח ודעה, תרבות ארוכת שנים שנקטעה לה עת הוכרזה מדינת ישראל.

כור היתוך שבלע את כולם

כשלושת רבעי מיליון יהודים שחיו בארצות ערב נזרקו מארצותיהם ועלו לארץ הקודש, פליטים ללא כלום. את סירי הבשר, הבצל והאבטיחים, את החיים הטובים והשגרה הם השאירו מאחוריהם, בלית ברירה אך באמונה שלמה בקב״ה, והגיעו ארצה להיות משוכנים ב…מעברות. מדוע? האם בגלל שהם היו מעדות המזרח ומארצות ערב? כלל וכלל לא. הארץ בתחילת דרכה היתה חסרת כל.

האם נתנו משהו לפליטים ששרדו את אש התופת של השואה והצליחו להגיע לפלסטין ואח״כ לישראל? אמא שלי יכולה להעיד שלא. ציידו אותם בנשק מועט או שלחו אותם לסלול דרכים (דוגמת דרך בורמה בדרך לירושלים הנצורה). לאיש לא היה, לא ליוצאי המזרח ולא ליוצאי המערב. אחר כך היתה תקופת הצנע, והחוסר נהיה מורגש עוד יותר. הסביבה היתה עוינת ביותר, ופעם אחר פעם חשנו שהעתיד מוטל בספק – מלחמה אחר מלחמה היתה מלחמת קיום, שכן הערבים נחושים היו לזרוק אותנו לים.

זו גדולת מדינת ישראל והעם היהודי – כור היתוך שבלע את כולם ויצר אותנו (תודות ולאחר השרות הצבאי בצבא ההגנה לישראל) שווים, עם אחד בארצו. עיראקים ופולנים, מרוקאים ואמריקאים, אוסטרלים ודרום אפריקאים, פרסים וכורדים ובוכרים, רוסים וארגנטינאים, וכך הלאה. אנחנו צוחקים זה על זה, בעיקר על עצמנו, והיום הילדים לא מבדילים בין צבע העור (קרי בין אתיופים לבין ישראלים ״לבנים״) כמו גם אם מוצא משפחתם במאה שעברה או זו שקדמה לה היה בעיראק או בליטא. הדור של סעידה עוד דיבר ערבית-עיראקית, והילדים עוד מבינים (כמו גם יודעים חלק מהבישולים). אך שני דורות או שלושה אחר כך, נפלאות דרכי האל וסיפורי סעידה, ורק הטעם הטוב והצלחת המתמלאת מעצמה עוד נשמרים בזכרונם.

זה היה דור של אגדה, וזכיתי להכיר את סעידה ואת סיפוריה על הנסיעות ללונדון ולסטורליה קרי אוסטרליה), ארה״ב וטורקיה וקפריסין, ועוד ועוד ועוד, שכן בכל מקום כמעט, יש קרוב דם או קרוב רחוק או בן של חברה וכך הלאה, וסעידה היתה שם וביקרה והכינה ובשלה ולקחה, ואפילו לא עצרו אותה במכס.

כמו צמח היהודי הנודד

ומדוע ולמה נזכרתי דוקא בסעידה ובסטורליה? שכן הוזמנתי השבוע למלון "LUXE" במערב לוס אנג'לס לערב השקת ספרו של אפרם הרקם על חייו, והוא פתח בתמונה של הוריו מעיראק ובסיפור הגירוש משם והעלייה ארצה, המעברות ואביו שדגל בחינוך. והנה תמונה של אביו שהיום הוא בן 94 והיה בקרב מאתים ומעלה האורחים בארוע – כשהוא מוביל קבוצה שלמה של ילדים ונערים בהתעמלות של בוקר.

הרקם המשיך בסיפור על הירידה מהארץ לאוסטרליה, שם שלושה מהאחים התעשרו, והוא עזב ועבר לארה״ב, ואחרי שהצליח בשנית בחברת שמלות לנשים, קנה בית מלון אחד (בשדרות סנסט בלוס אנג׳לס) ויצא לארוע שלא רצה לצאת אליו, החליף כרטיס ביקור עם בנקאי ששאל אותו אם הוא יהיה מעוניין במקרה בשטר מוזל, ותוך שלושים יום הוא נהיה הבעלים של מלון "LUXE" במרכז רחוב רודיאו בבוורלי הילס, וכך הם התפשטו והתרחבו ועתה הם פותחים מלון באיטליה ואחד בבניין ״לייף״ במנהטן, ניו יורק.

אפרם הרקם שתמיד היה איש מאד פרטי נפתח פתאום, ונשאלת השאלה מדוע? משך השנים הזכרתי את שמו לא פעם, למרות שלא הכרתי אותו, שכן נחשפתי שלא במישרין לפועלו הפילנטרופי, נותן שלא על מנת לקבל תמורה, נותן שלא בכדי לראות את שמו מפורסם ברבים. אך מדוע ולמה דווקא עכשיו? כנראה שרצה להשאיר לשני בניו ולבתו את הסיפור כל זמן שהוא יכול לספרו.

את הספר כתב אדם המתמחה בכתיבת ספרים של אנשים מעניינים (שיכולים להרשות זאת לעצמם), וזהו ספרו ה-65. הספר שזור בסיפור המדינה כמו גם העם היהודי הנודד, עם שבכל מקום אליו הגיע היה צריך להשתרש ולהתפתח, ממש כמו הצמח היהודי הנודד. מעניין שגם צמח היהודי הנודד מגיע בכמה גוונים – סגול וירוק, אחד כהה ואחד בהיר, וכבר אני מתבלבל אם המדובר בצמח או בעדה.

עם אחד בארץ אחת, וכמה נפלא שיש לנו היסטוריה כזו מגוונת, מכל רחבי העולם כולו, ואת כולה זיככנו והפכנו לדבר שונה ומיוחד, לישראלי המצוי ולמדינת ישראל המודרנית!

לתגובות: bussel@m.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

אירועים

שבט הראל: באה לשכונה שליחה חדשה

Published

on

רותם שריפי היא המרכזת החדשה של הראל, שבט הצופים בעיר • מיערות ירושלים לגבעות בוורלי הילס – הזמנה פתוחה להצטרף לפעילות בכל יום ראשון

שלום לקוראים. קוראים לי רותם שריפי ואני בת 23 מירושלים. אני גרה בשכונת בית הכרם ממש ליד יער ירושלים ועכשיו עברתי לבוורלי הילס 90211 – כמעט כמו הסדרה המפורסמת! התחלתי את השליחות שלי ממש עכשיו בתור מרכזת שבט הצופים הראל" שבעיר ואני עובדת עם ארגון "יהודה הצעיר" כחלק מהשותפות של השליחות שלי.

כמה עובדות מעניינת עליי: אני מכורה לקפה, לא אוהבת גלידה (כן, יש אנשים כאלה…), מעדיפה תמיד לקום מוקדם ועדיין כותבת יומן!

איך הגעתי לשליחות?

בצבא שירתתי בבסיס מחו"ה אלון שבחיל החינוך. הייתי מפקדת ומ"מ של עולים חדשים וגרעין צבר שלא ידעו עברית ובאו ללמוד בקורס עברית לפני הפיזור לתפקידים השונים בצבא, לאחר מכן הייתי קצינת החינוך של הבסיס וביקשתי קיצור שירות כדי לצאת למחנה קיץ של הסוכנות היהודית.

הגעתי למחנה רמה וויסקונסין ושם הדרכתי שני קיצים ובמהלך השנה עבדתי בסוכנות היהודית בתוכנית השליחים של מחנות הקיץ. בזמן שעבדתי שם שמעתי על השליחות הארוכה והחלטתי להתמיין. מפה לשם הגעתי לוס אנג'לס.

בואו נדבר תכלס…למה יצאתי לשליחות?

כבר מתקופת השירות הצבאי שלי הבנתי את החשיבות ביצירת הקשרים בין יהדות ארצות הברית לבין הארץ. ראיתי נערים שעזבו הכל ובאו לשרת בצה"ל למרות כל הקשיים. כשהגעתי למחנה בוויסקונסין הבנתי את זה מהכיוון השני, כמה חשוב לאנשים שגרים מחוץ לישראל הקשר איתה, החשיבות בלדבר עברית, לשמור על מסורת, על בניית קהילה ומעגל תומך סביבך. כשהבנתי את כל אלו – הבנתי שהצעד הבא שלי הוא יציאה לשליחות.

העבודה העיקרית שלי היא עם הצופים ואני חושבת שזו הפלטפורמה הכי מדהימה שיש היום לנוער הישראלי שחי כאן. אנחנו מדברים עברית, יוצאים מהבית, מתנתקים קצת מהמסכים, מכירים חברים שאולי לא גרים הכי קרוב אבל חווים דברים בדיוק כמוני וזה מה שמאחד בינינו! החוויה בצופים גם מחברת אותנו לארץ באיזשהו מובן. תחשבו על זה.

הערכים שלנו הם אותם ערכים

נערים בישראל, לובשים את אותו חאקי כמוני, אותה עניבה, מדריכים כמוני, בעברית, יוצאים לטיולים מחנכים ומשפיעים על הדור הצעיר ואנחנו במרחק חצי עולם אחד מהשני, אבל הערכים שלנו הם אותם ערכים לא משנה היכן אנו נמצאים, האהבה שלנו לישראל היא אותה אהבה והיא לא נמדדת בקרבה הפיזית אליה.

אני רוצה לאחל לכל הקהילה כאן שנה טובה ומתוקה מלאה בהצלחות, חוויות, אהבה ואושר. שכל משאלותיכם לשנה הזו יתגשמו ושתמיד נצליח לצאת מאיזור הנוחות, לאתגר את עצמנו וכל יום להיות קצת יותר טובים ממי
שהיינו אתמול.

מתרגשת להתחיל את המסע המיוחד שלי כאן יחד איתכם במקום האדיר הזה!

מקווה לראות אתכם בפעילויות שלנו בעיר. לפרטים ושאלות אל תהססו להתקשר לטל': 310-579-7902

המשך לקרוא

אירועים

ננסי ברנדס שוב על הרגליים

Published

on

באולמי המארק בלוס אנג'לס סיפר הקומיקאי הרבגוני על חזרתו לחיים לאחר שהתגבר על חיידק הטורף • וניתח לעומקם את יחסיו עם הסביבה, ובמיוחד עם שימי תבורי

ביום שלישי שעבר נהרנו לעבר חוויה מכוננת ומבדרת במיוחד לאחר ימי הקיץ ששרפו לנו את תאי המוח. כבר כשעה לפני ההופעה התכנסנו עם ננסי ברנדס מאחורי הקלעים לכמה שיחות הכנה לקראת ההופעה המיוחלת. ברנדס המוזיקאי/קומיקאי האהוב הסיר את הכפפות ואת פיג'מת האשפוז וחזר אלינו במופע סטנדאפ אישי ותזזיתי ושיתף את הקהל בדרכו ההומוריסטית, הייחודית, הקורעת והמרגשת במאבק שניהל מול חיידק קטן שאיים להעביר אותו לעולם הבא, והביא מנקודת מבט אופטימית ומשעשעת תובנות מקוריות על שבריריות וזמניות האדם ועל הרצון להמשיך לחיות חרף העובדה שאתה איש נשוי.

לברנדס שתי בנות מהנישואים הראשונים. ליאור, הבכורה, אמא לשלושה. אחרי שהתחתן בשנית נולדו לברנדס יונתן ואמה. שני הילדים מנישואיו השניים קטנים יותר משלושת הנכדים. "הילדים שלי לא יודעים איך לקטלג את גרושתי", הוא צוחק. "הם לא יודעים מי האישה הזו שהיא אמא של האחיות הגדולות שלהם. מה זאת אומרת אמא של האחיות שלהם? הם לא מצליחים לפענח את זה". גם אנחנו, בקושי. והוא ממשיך לספר על המשפחה:" "אני אוהב לשחק באמבטיה עם הילדים שלי, שצעירים בהרבה מהנכדים שלי. הם כועסים שאני מקלקל להם את הצעצועים. אני איש של ים ומים. גרתי תקופה במגדלים על הים בצפון תל אביב. הייתי יורד כל יום לעשות 40בריכות, עד שיום אחד שמו מים ונאלצתי להפסיק"…

ננסי ברנדס, לא מה שאתם חושבים. המבטא הרומני עדיין שם, אבל המופע האחרון השיל מעליו משקל עודף של בדיחות רומנים. במקומן עבר למשפחה, איפה שלברנדס יש ליטרים של חומר צחקני. לא רק תא משפחתי רב נפשות ( כאמור שתי גרושות, אישה שלישית, ארבעה ילדים, שלושה נכדים ופער גילים מאתגר), אלא גם בת בכורה שהיא חוזרת בתשובה ותיקה. משפחה שהפכה לחומר גלם למופע. כשהכרתי את החתן שלי שאלתי אותו מה המקצוע שלו", צוחק ברנדס. "הוא אמר לי, 'אני קבלן'. שאלתי אותו, 'מה אתה בונה?' אז הוא אמר, 'אני בונה עליך'"…

לאחר מכן ברנדס ניגש לדבר על הרומנים בזהירות ומעט מאוד: ""החברה' הרומנים צועקים לי ברחוב, 'למה אתה לא צוחק על תימנים וגרוזינים? למה אתה צוחק עלינו? תתבייש'. בהתחלה הייתי מקבל מכתבים מעורכי דין, מאיגוד העולים מרומניה. היום כבר לא, כי אני צוחק עליהם הרבה פחות. היום אנשים התקדמו, וחלק מהם הלכו לעולמם. זה יישמע מאוד לא צנוע, אבל בזכותי הרבה ישראלים שינו את הדעה שלהם על רומנים".

עכשיו שהקהל מתחיל לגלות אמפטיה, ברנדס מתניע סיטואציות. "במסעדת כפר נחום, בצפון הכנרת, אכלתי את דג ישו. לא ידעתי שישו כל-כך טעים למרות שיש לו עצמות. העיניים שלו היו קצת פתוחות מדי לטעמי. הן הזכירו לי את השיר 'אתמול היית שונה'. באמת מקום נהדר, הכנרת, אני יכול להבין למה ישו נעמד על המים כשראה אותו".

ואז הוא חופר על שימי תבורי הפרטנר הניצחי שלו:" יש לי מופע משותף עם שימי תבורי – אין עוד הופעה של אמן בעולם שהיה מסכים לכזו השפלה כמו שימי. הייתי אומר שהבן שלו חזר הביתה מכיתה א' ושואל את אבא על משהו שלמד בבית ספר: מה זה ואקום? שימי אומר, 'ואקום, ואקום. רגע, יש לי את זה בראש"… אנשים היו שואלים, ננסי, עד מתי תופיעו יחד?' בסיום יצאנו אל הלילה הקריר ופגשנו את ברנדס מחכה לוואלה שיביא לו את המכונית. "נו, נהניתם?" הוא שואל בעייפות אחרי שעה וחצי על הבמה ואומר משהו לנהג ברומנית -”Hai acasa“ .

המשך לקרוא

אירועים

מפגש חברתי בברנטווד להורי חטיבת הביניים של ב"ס מילקן

Published

on

מפגש חברתי ראשון מסוגו להורי תלמידי כיתות ז' וח' בחטיבת ביניים של ב"ס מילקן נערך בביתם של ליסה והרצל בני ישראלי בברנטווד. בארוע נכחו שרה שולקין, המנהלת הראשית של בתי הספר מילקן; ד״ר קימברלי שוורץ, מנהלת התיכון; לימור דנקר, מנהלת חטיבת הביניים במוסד; וכ- 150 הורי תלמידים.

הארוע אורגן ע״י MPA Milken Parent Association בראשות נשיאת הדירקטוריון שירין.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות