ספר חדש על חייו של בעלי רשת המלונות LUXE מביא אל קידמת הבמה את סיפורם של מאות אלפי יהודי ארצות ערב, שנמלטו בעור שיניהם והפכו טרגדיה להשראה

סעידה, אמא של אבי, בעלה של בת דודי, הייתה כבר בכל העולם. בעידן המכשירים החכמים כבר לא מכירים את כדור הארץ המתגלגל (ולמי שעוד יש אחד כזה, גבולות המדינות כמו גם שמותיהן ודאי השתנו), אך אנחנו המבוגרים זוכרים אותו לטובה. היינו מגלגלים את הכדור ובכל מקום שהוא היה עוצר, היינו מצביעים, וסעידה ודאי כבר היתה שם ואתה סיפור שכבר הפך לצ׳יזבט, לפולקלור משפחתי שלא נס ליחו.

משפחת גבאי משפחה רחבה מאד, ובין קרובי המשפחה מדרגה ראשונה ושניה ושלישית וכן בין דור לדור, הם מפוזרים ברחבי העולם כולו, ממש כמו שליחי חב״ד (אלא שמעדות המזרח).

סעידה ובעלה רחמים ז״ל שניהם יקירי ירושלים. רחמים שרת משך שנים רבות כמנהל בית הנשיא יצחק בן צבי, כמו-גם כמנהל בביטוח לאומי בירושלים. הוא היה מהלך לו בעיר מגוריו, הבירה שאוחדה לה יחדיו, ותושבי העיר הערביים כולם הכירוהו והיו חולקים לו כבוד, שכן דובר היה את שפתם, מכיר את מנהגיהם, מתייחס אליהם בכבוד כאל שווים וחשובים, ובכלל – הכנסת אורחים כזו של רחמים ז״ל ואשתו סעידה, לא קל היה למצוא.

בוקר אחד עצרנו בירושלים ליד ביתם. אורחים לא קרואים, שהפכו בין רגע לאורחי כבוד חשובים. רק נכנסנו, והבית התמלא אור ושמחה. השולחן נגדש בכל טוב, ומארון כלים בפינת האוכל ומשידה מיוחדת בסלון הוצאו – כמו במטה קסמים – קופסאות ובהן מטעמים, הכל מעשה ידיה של סעידה. קליפות פרות מסוכרות בצבעים כתומים וצהובים (בהתאם לפרי), תמרים ענקיים, בקלאוות מסוגים שונים, ועוד כל כך הרבה דברים, שאני טועם מכאן ומשם, ולא מפסיק לאכול כל טוב. שעת בוקר מוקדמת, אך אין זה עוצר בפני בעלת הבית מהמבצע אליו נרתמה – אורחים של כבוד, אורחים של רגע שאסור שיצאו בלי שיטעמו ״על קצה המזלג״ אחר כך אי אפשר לאכול שבוע שלם!).

אותו ביקור בשעה עשר בבוקר נחרט בזכרוני, ואיני יודע אם ניתן אפילו להבין מה קורה אצל סעידה כשלא תופסים אותה לא מוכנה (היו ״רק״ תריסר מנות אוכל ועוד מספר דומה של מנות אחרונות ומתוקות). סעידה הביאה לנו את מטעמי ארץ הקודש המתובלים באהבה כנה ועמוקה ובמסורת של משפחתה. יהודי עיראק היו עורכי דין ורואי חשבון וסוחרים ושאר אנשי רוח ודעה, תרבות ארוכת שנים שנקטעה לה עת הוכרזה מדינת ישראל.

כור היתוך שבלע את כולם

כשלושת רבעי מיליון יהודים שחיו בארצות ערב נזרקו מארצותיהם ועלו לארץ הקודש, פליטים ללא כלום. את סירי הבשר, הבצל והאבטיחים, את החיים הטובים והשגרה הם השאירו מאחוריהם, בלית ברירה אך באמונה שלמה בקב״ה, והגיעו ארצה להיות משוכנים ב…מעברות. מדוע? האם בגלל שהם היו מעדות המזרח ומארצות ערב? כלל וכלל לא. הארץ בתחילת דרכה היתה חסרת כל.

האם נתנו משהו לפליטים ששרדו את אש התופת של השואה והצליחו להגיע לפלסטין ואח״כ לישראל? אמא שלי יכולה להעיד שלא. ציידו אותם בנשק מועט או שלחו אותם לסלול דרכים (דוגמת דרך בורמה בדרך לירושלים הנצורה). לאיש לא היה, לא ליוצאי המזרח ולא ליוצאי המערב. אחר כך היתה תקופת הצנע, והחוסר נהיה מורגש עוד יותר. הסביבה היתה עוינת ביותר, ופעם אחר פעם חשנו שהעתיד מוטל בספק – מלחמה אחר מלחמה היתה מלחמת קיום, שכן הערבים נחושים היו לזרוק אותנו לים.

זו גדולת מדינת ישראל והעם היהודי – כור היתוך שבלע את כולם ויצר אותנו (תודות ולאחר השרות הצבאי בצבא ההגנה לישראל) שווים, עם אחד בארצו. עיראקים ופולנים, מרוקאים ואמריקאים, אוסטרלים ודרום אפריקאים, פרסים וכורדים ובוכרים, רוסים וארגנטינאים, וכך הלאה. אנחנו צוחקים זה על זה, בעיקר על עצמנו, והיום הילדים לא מבדילים בין צבע העור (קרי בין אתיופים לבין ישראלים ״לבנים״) כמו גם אם מוצא משפחתם במאה שעברה או זו שקדמה לה היה בעיראק או בליטא. הדור של סעידה עוד דיבר ערבית-עיראקית, והילדים עוד מבינים (כמו גם יודעים חלק מהבישולים). אך שני דורות או שלושה אחר כך, נפלאות דרכי האל וסיפורי סעידה, ורק הטעם הטוב והצלחת המתמלאת מעצמה עוד נשמרים בזכרונם.

זה היה דור של אגדה, וזכיתי להכיר את סעידה ואת סיפוריה על הנסיעות ללונדון ולסטורליה קרי אוסטרליה), ארה״ב וטורקיה וקפריסין, ועוד ועוד ועוד, שכן בכל מקום כמעט, יש קרוב דם או קרוב רחוק או בן של חברה וכך הלאה, וסעידה היתה שם וביקרה והכינה ובשלה ולקחה, ואפילו לא עצרו אותה במכס.

כמו צמח היהודי הנודד

ומדוע ולמה נזכרתי דוקא בסעידה ובסטורליה? שכן הוזמנתי השבוע למלון "LUXE" במערב לוס אנג'לס לערב השקת ספרו של אפרם הרקם על חייו, והוא פתח בתמונה של הוריו מעיראק ובסיפור הגירוש משם והעלייה ארצה, המעברות ואביו שדגל בחינוך. והנה תמונה של אביו שהיום הוא בן 94 והיה בקרב מאתים ומעלה האורחים בארוע – כשהוא מוביל קבוצה שלמה של ילדים ונערים בהתעמלות של בוקר.

הרקם המשיך בסיפור על הירידה מהארץ לאוסטרליה, שם שלושה מהאחים התעשרו, והוא עזב ועבר לארה״ב, ואחרי שהצליח בשנית בחברת שמלות לנשים, קנה בית מלון אחד (בשדרות סנסט בלוס אנג׳לס) ויצא לארוע שלא רצה לצאת אליו, החליף כרטיס ביקור עם בנקאי ששאל אותו אם הוא יהיה מעוניין במקרה בשטר מוזל, ותוך שלושים יום הוא נהיה הבעלים של מלון "LUXE" במרכז רחוב רודיאו בבוורלי הילס, וכך הם התפשטו והתרחבו ועתה הם פותחים מלון באיטליה ואחד בבניין ״לייף״ במנהטן, ניו יורק.

אפרם הרקם שתמיד היה איש מאד פרטי נפתח פתאום, ונשאלת השאלה מדוע? משך השנים הזכרתי את שמו לא פעם, למרות שלא הכרתי אותו, שכן נחשפתי שלא במישרין לפועלו הפילנטרופי, נותן שלא על מנת לקבל תמורה, נותן שלא בכדי לראות את שמו מפורסם ברבים. אך מדוע ולמה דווקא עכשיו? כנראה שרצה להשאיר לשני בניו ולבתו את הסיפור כל זמן שהוא יכול לספרו.

את הספר כתב אדם המתמחה בכתיבת ספרים של אנשים מעניינים (שיכולים להרשות זאת לעצמם), וזהו ספרו ה-65. הספר שזור בסיפור המדינה כמו גם העם היהודי הנודד, עם שבכל מקום אליו הגיע היה צריך להשתרש ולהתפתח, ממש כמו הצמח היהודי הנודד. מעניין שגם צמח היהודי הנודד מגיע בכמה גוונים – סגול וירוק, אחד כהה ואחד בהיר, וכבר אני מתבלבל אם המדובר בצמח או בעדה.

עם אחד בארץ אחת, וכמה נפלא שיש לנו היסטוריה כזו מגוונת, מכל רחבי העולם כולו, ואת כולה זיככנו והפכנו לדבר שונה ומיוחד, לישראלי המצוי ולמדינת ישראל המודרנית!

לתגובות: bussel@m.com