Connect with us

תרבות ובידור

סיביר, אריאל, לוס אנג'לס

Published

on

סיפור חייה של טניה עדן-לוי יכול לשמש כתסריט לעלילה הוליוודית – עכשיו היא בעיר המלאכים עם הבעל וחלומות על קריירת משחק – ותפקיד ראשי בהצגה "קח את אבא שלך ולך לעזאזל" של התיאטרון הקהילתי הישראלי של לוס אנג'לס – חשיפה נאה

צילום: קורין בלמור סויסה

מאת: טלי ספיר קסטלמן // צילומים: ארז גור-אש

את טניה עדן-לוי ראיתי לראשונה כאשר הוזמנתי לצפות בארץ בהצגת הקומדיה ״נשים מדברות נשים״ שכתבה וביימה דורית פלד הרפז.

גם מהשורות אחרונות באולם אי אפשר היה להתעלם מהיופי שלה, מעיניה הירוקות שהאירו כפרוז׳קטורים את האולם כולו ומהכישרון האדיר שלה, אם לא לומר, נדיר.

היא מהלכת על הבמה ושוחה בה כאילו היתה בבית, במקום הכי טבעי לצעוד בו, מהלכת בתפקיד מצד לצד על הבמה ולא הצלחתי להסיר את עיניי ממנה.

ההצגה, שבמרכזה עומדות נשים ודרכי התמודדותן עם קשיי היומיום בעולם המודרני, הפכה בגרסתה הקודמת למעין קאלט נשי, ועלתה לא פחות מ-800 פעמים ברחבי הארץ והיא מספרת את סיפורן של ארבע נשים שהגיעו לטיפול פסיכולוגי בעקבות משבר ששינה את חייהן.

טניה משחקת בהצגה בתפקיד ראשי, ואם נדמה היה שזה תפקיד חייה הרי שבשנות חייה הקצרים כבר כבשה לא רק את הבמה, כי אם גם את מסך הטלוויזיה וידה עוד נטויה.

נפרדת מאמא

כשנה וחצי מאז שראיתי אותה על הבמה בהבימה, אני פוגשת את טניה כאן אצלנו באל-איי לשיחה אישית, כמעט אינטימית, בין החזרות להצגה ״קח את אבא שלך ולך לעזאזל״. את ההצגה כתב רמי ורד והיא תעלה על בימות לוס אנג'לס בסוף חודש ינואר.

לטניה היפיפייה יש עיניים ירוקות ששואבות אותי פנימה, וטון דיבור נעים, הנוכחות שלה משרה שלווה וסיפור חייה האישי מצדיק תסריט בפני עצמו.

קשה להתעלם מהמראה החיצוני שלה, מה שהביא אותה להשתתף בתחרות יופי בעבר, אבל בעשור האחרון מרכז חייה זו הבמה, הטלוויזיה והמשחק על כל גווניו.

השחקנית-דוגמנית הישראלית נולדה בעיר קטנה בשם אודצ'ני (בתרגום חופשי מרוסית "מוצלח" – הצלחה) שברוסיה, באיזור סיביר, לאבא יהודי ואמא שאינה יהודייה.

כאשר היתה בת שנתיים התגרשו הוריה ואביה עבר לאוקראינה. את חייה חילקה טניה הקטנה בין אמה לאביה.

לקראת גיל 7 אביה טס לארץ לתכנן את עליית המשפחה ארצה וטניה נישארה עם סבה וסבתה עד אשר הגיע האות מאביה שארץ ישראל מחכה להם.

את הפרידה מאמא, טניה לא זוכרת ואולי היא מדחיקה, ״הייתי בסך הכל בת 7, חשבתי שאמא תגיע בעקבותנו לישראל וכל כך התרגשתי לקראת הפגישה עם אבא שלי שגם אותו לא ראיתי מספר חודשים״, היא מספרת. ״כאשר הגענו ארצה התמקמנו בעיר אריאל שבשומרון וגרתי עם סבא, סבתא ואבא שלי".

ההתאקלמות בארץ לא הייתה פשוטה וטניה התמודדה עם קשיי הקליטה והשפה וכמו כן נאלצה להתמודד עם המרחק מאמא. ״אמא נישארה ברוסיה ולמרות המרחק הפיזי שמרנו על קשר הדוק״.

אמה שנשארה ברוסיה לא זכתה מעולם להגיע ארצה אך הקשר עם טניה הלך והתחזק. ״כנערה טסתי עם אבא לבקר את אמא, אך אחרי הצבא ביקרתי אותה בקביעות והקשר הפך מעבר לקשר של אמא ובת לקשר של חברות עמוקה, היא היתה החברה הקרובה לי ביותר״, מספרת טניה בעיניים בורקות ומוסיפה בלחש

״היא נפטרה בשנת 2012, איבדתי לא רק את אמא שלי, איבדתי את החברה הכי טובה שלי״.

אוהבת את הבמה

מגיל קטן אהבה טניה את הבמה. ״בגיל 8 התחלתי לרקוד בחוג תנועה ומחול, ומהר מאוד התקבלתי לנבחרת התעמלות האומנותית״ היא מספרת. ״הייתי מתעמלת אומנותית במשך עשור, במהלך השנים השתתפתי בעשרות תחרויות, וזכיתי במאות מדליות וגביעים על הישגי״, היא מספרת בגאווה.

מגיל 9 היא למדה פיתוח קול ואף השתתפה בתחרויות שירה. בגיל 16 הצטרפה לחוג אומנויות הבמה, ולאחר חודשים של הכנות, טסה עם הקבוצה לסיבוב הופעות ברחבי ארה"ב.

בצבא, למרות שהיה לה לטניה, בזכות הכישרון, כרטיס כניסה ללהקה צבאית, היא בחרה לתרום למדינה בשירות משמעותי ושירתה בפיקוד העורף כמדריכת אוכלוסייה לשעת חירום. במסגרת התפקיד היא הדריכה ילדים על מצבי חירום השונים, והעבירה חלק נכבד מהשירות בשדרות ובעוטף עזה.

לשאלתי אם היתה זו תקופה מלחיצה, מספרת טניה כי חוותה נפילת קאסם במרחק של מטרים ספורים ממנה. זה מאוד מלחיץ, אבל אצלי זה היה לתקופה, תחשבי על אותם אזרחים שזוהי שגרת חייהם״ היא אומרת, ומוסיפה: ״תחשבי על ילדים שחיים בין נפילות של קאסמים כעיניין של שיגרה, והם חיים יום יום בין המקלטים לממ״דים. במסגרת התפקיד הדרכנו את האוכלוסיה, אם כי להם יש את הניסיון הטוב ביותר״. בהמשך שירותה הצבאי, קודמה טניה לתפקיד פיקודי, והייתה מפקדת בקורס מדריכי אוכלוסיה במשך שני מחזורים".

במהלך שירותה הצבאי, עברה טניה הליך גיור והפכה ליהודייה כשרה. לשאלתי אם נושא היהדות הפריע או שינה משהו בחייה , אומרת טניה כי מגיל קטן היא ראתה את סבתא מדליקה נרות שבת, והתלוותה אליה לבית הכנסת וזה הרגיש בסדר אבל לא שלם ״רציתי להרגיש שלמה ולכן היה לי חשוב לעשות את התהליך״.

החיידק חזר

לאחר השחרור משירות צבאי, חיידק הבמה התעורר בטניה שוב והיא החליטה ללמוד משחק באופן מקצועי. היא החלה את לימודיה במכינה בניסן נתיב בת"א, לאחר מכן המשיכה לבית הספר "תגליות" שם למדה אצל אמיר וולף, ריקי בליך, ואצל מורים נוספים המובילים בתחום המשחק, ומשם המשיכה את לימודיה ב"אקדמיה לאמנויות המופע" של פרופ' אברהם עוז.

בין המורים שלה, היא זורקת באוויר שמות של שחקנים ומורים למשחק ששמם הולך לפניהם כמו שרון אלכסנדר, עינת ויצמן, דורית פלד הרפז, עמית גזית, שלום שמואלוב, גור קורן ועוד…

במהלך לימודיה השתתפה במספר הצגות, ביניהן ההצגה טוב", "השמלה", "מדלן", "הסוחר מונציה" של שייקספיר בבימויו של פרופ' אברהם עוז, וההצגה "נשים מדברות נשים" של דורית פלד הרפז ובבימויה.

״הכל מיקרי בחיים וכלום לא קורה במיקרה״ אומרת טניה, אשר לגמרי במקרה הגיעה לשחק בהצגה "נשים מדברות נשים". ״הייתי סטודנטית שנה ב' בלבד, ולמרות שהאודישנים להצגה היו פתוחים רק לשנה ג', התקבלתי להצגה ואף קיבלתי את התפקיד הראשי״. ההצגה הייתה הצלחה מסחררת, ועלתה על במות בארץ מהצפון הרחוק ועד לדרום החם, כשבדרך היא לא פסחה על התיאטרון הלאומי "הבימה" בתל אביב.

ואם טניה ניראית לכם מוכרת, כניראה שראיתם אותה בסדרה "אחת אפס אפס" של ערוץ 10, בסדרה "קופה ראשית" של ערוץ חינוכית, לצידה של קרן מור, ובסדרה המלכות" של הוט, לצידו של מיכאל אלוני. כמו כן היא השתתפה בסדרת טלוויזיה ברוסית בשם "רומן בחופשה" לצידה של לוסי דובינצ'יק, הסדרה שודרה בערוץ 9 הרוסי בארץ ובערוץ OTK שברוסיה.

בנוסף, השתתפה במספר סרטוני רשת, כגון: "איך להשיג נשיקה בסילבסטר", קמפיין הסוחרים, ומותג הקוסמטיקה מאליס".

מאז שהגיעה לעיר המלאכים, מלבד לימודי משחק, הספיקה טניה להשתתף בפרסומת של אפליקציית Avartii" הישראלית, ולהתקבל להצגה "קח את אבא שלך ולך לעזאזל" של התיאטרון הקהילתי הישראלי של לוס אנג'לס (The Jewish Hebrew stage בבימויה של אורי דינור, אשר צפויה להעלות בסוף ינואר 2019. היא גם הספיקה לעשות טבילת אש ראשונית במשחק באנגלית.

טניה הגיעה אלינו עם בעלה, אייל, אותו הכירה כשהייתה חיילת: ״הכרנו בטרמפ, והתחתנו לפני חמש שנים", היא מספרת וחושפת חיוך שובב להפליא.

למרות הקילומטרז׳ הרב שעברה, טניה מרגישה שהיא רק בתחילת המסע בתחום המשחק. ואכן לפני כחצי שנה, הגיעה עם בעלה ללוס אנג'לס כדי להגשים את חלומה ולהאכיל את חיידק הבמה שבוער בה.

״הגעתי לכאן על מנת לנסות ולהגשים את החלום שלי. למזלי פגשתי ואני עדיין פוגשת המון אנשים מדהימים שעוזרים ומכוונים אותי כל הזמן. זה באמת לא מובן מאליו ואני אסירת תודה על כך.

הקהילה הישראלית פה מדהימה! מאחלת לכולנו שנה טובה ורק בשורות טובות".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

"התביישתי במבטא, בזרות שלי. לא הייתי ספורטאי מצטיין. רציתי להיות כמו כל הילדים האמריקאים"

Published

on

עומר בן שחר הגיע לעיר הסרטים עם מסורת משפחתית מפוארת ושאיפה להשיל מעליו את תדמית הילד' • סרטו "עץ מספר שלוש" מסמן הבטחה גדולה בתעשייה

במקרה של עומר בן שחר, צעיר חייכני עם עתיד מבטיח בהוליווד, התפוח לא נופל רחוק מהאגס. מגילת היוחסין של עומר מגלה שסבא רבא שלו היה הסופר הירושלמי ישראל זרחי; סבא שלו הוא לא הפזמונאי והמשורר יורם טהר לב האחראי ללהיטי צאן ברזל בשירה הישראלית; ואילו הסבתא שלו הייתה נורית זרחי, גם היא סופרת ילדים פורייה שבאמתחתה יותר ממאה ספרים.

עומר נולד בתל אביב. בגיל עשר עבר עם הוריו ליוסטון, טקסס. אביו היה חוקר וגנטיקאי. המשפחה התגוררה בטקסס חמש שנים ולמה זה חשוב? הסרט הקצר האחרון של עומר, שזכה לפרסום ותהילה בקהילה ההוליוודית, מבוסס על תקופת הילדות של עומר בטקסס של אמריקה ונקרא "עץ מספר שלוש".

"זו הייתה חווייה מאוד מוזרה" מספר לי עומר, "כי לא ידעתי בכלל אנגלית ואף אחד לא דיבר שם עברית. היו שם כמה זרים כמוני אבל זה לא עזר לי להשתלב. הייתי צריך לשרוד בחצי שנה הראשונה. למזלי הייתה לי כבר זיקה לאומנות הכתיבה ומשחק, ירושה משפחתית. נער צעיר, עולה חדש באמריקה, שמתמודד בלי הצלחה רבה לקבל תפקידים בהצגות התיאטרון בבית ספר ביוסטון. לבסוף קיבלתי תפקידים של עץ או חייל ברקע. למרות חוסר ההצלחה בבית הספר, הפקתי וביימתי הצגות בבית והזמנתי את המשפחה והשכנים והמורה".

מה דחף אותך לעולם הבמה בגיל כל-כך צעיר?

"הייתי צריך עוד אהבה, בארה"ב זה היה יותר חזק, לא היו לי חברים, רציתי לבלוט ולעשות רושם. התביישתי במבטא, בזרות שלי, לא הייתי ספורטאי מצטיין, רציתי להיות כמו כל הילדים האמריקאים, אבל באומנות המשחק הרגשתי בבית. במבחני הבמה בכיתה ב' עמדתי על הבמה ושיחקתי ורקדתי לצלילי המזרח לקול צחוקם של הילדים. הבמה הצילה אותי כי בזמן שהייתי צנוע וביישן על הבמה יכולתי להיות אני.

"לקראת תחילת התיכון התקבלתי להצגת 'אוף ברודווי' של אנדרו לויד וובר שנקראה 'שריקה ברוח' בה גילמתי תפקידון של ילד ברקע. אבל זו כבר הייתה קפיצת מדרגה. הייתה לי עוד בעיה שלא יכולתי לשיר; היה לי קול מזעזע. אבל כיוון שתמיד נראיתי כל-כך צעיר קיבלתי תפקידים של ילדים קטנים. מבחינתי הגשמתי את החלום שלי כילד".

אחרי חמש שנים חזרתם לישראל

"כשחזרנו לישראל כבר הרגשתי שחקן מן המניין והתקבלתי לשחק בתור ילד בכיתה ח' בהצגת 'הגטו'. הייתי שלוש שנים ילד ברקע. אבל שוב הרגשתי לא שייך, בקושי ידעתי עברית, ורציתי מאוד להיות שחקן מן השורה. למזלי נפתחה בבית הספר לאומנויות מגמה חדשה לקולנוע, זה לא בדיוק פיתה אותי אבל חשבתי שבעתיד אוכל לעלות על הבמה. כשחזרנו ארצה שלחנו את כל הכבודה שלנו באונייה. הייתה לי מזוודה עם כל החפצים הכי אישיים שלי: תעודות ומדליות, יומנים ותסריטים, תחפושות ומסכות מבית הספר ומהצגות ששיחקתי בהן. התברר שהמזוודה הלכה לאיבוד. את החוויה הטראומתית הזאת העברתי לסרט קצר שעשיתי בבית הספר. קראו לסרט 'דברים שאי אפשר לשחזר'. זו הייתה חוויה מאוד מתקנת ומרפאת. אנשים אהבו את הסרט ושיחקה בו שרה פון שוורצה שלימים עברה לשחק בקאמרי.

"אחר כך עברתי לבית ספר תלמה ילין, שם עשיתי סרט מהסיפור 'הקרוקודיל' שכתב סבא שלי יורם טהרלב. את הסיפור הוא כתב על הסבא שלו שהיה בונה תחפושות, תחפושות מסובכות שהוא התקשה להפעיל. פעם הוא בנה תחפושת של תנין אבל לא יכול היה להפעיל אותה כי לא יכול היה לנשום בתוכה. אחרי זה הייתה לו תחפושת של פינגווין אבל הוא לא הצליח ללכת בתוכה ולכן גם לא יכול היה לגשת לשולחן ולקבל את הפרס הראשון. לקחתי את הסיפור הזה יותר על איך שההורים שלנו מנסים לחוות את החוויות שלהם דרכנו. בסרט כיכב אוהד קנולר שהפך לשחקן ידוע ומוערך בארץ. אז כבר התייחסו אלי בתור יוצר ולא בתור ילד. הסרט הקצר הזה זכה להרבה מאוד תשבחות ונקרא בסוף 'הפינגוין שרצה להיות ילד'. בזכותו התקבלתי ללמוד ב"איי.אף.איי" בלוס אנג'לס".

היכן שירתת בצבא?

"ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל, הייתי עוזר עורך. ערכתי את כל סרטי הרמטכ"ל בני גנץ. עשיתי לו סרט פרידה משעשע שהתקבל יפה מאוד ובני אהב אותו, הראו את זה אצל גיא פינס. הפכתי לבמאי בדובר צה"ל, שכלל הפקת סרטים שונים לצבא. בשנה השלישית ניגשתי לראיון באי.אף.איי. ראש החוג התלהב ממני ולא היה איכפת לו שאני רק בן 20 ורוב הסטודנטים שם הם אחרי תואר ראשון. הקרנתי לו את הסרט על הפינגווין ועוד סרט קצר שעשיתי עם ליא קניג, שתי דקות על סבתא חולת אלצהיימר. התקבלתי ללימודים וקיבלתי מלגה. דובר צה"ל שיחרר אותי חודש מוקדם יותר כדי שאוכל להתחיל ללמוד בזמן".

מה קורה בבית הספר לקולנוע בהוליווד?

"הגעתי ללוס אנג'לס וגרתי קרוב לבית הספר אצל חבר. הייתי צריך להוכיח שאני אמנם צעיר אבל מוכשר וזה לקח גם כמה חודשים. בשנה ראשונה עשיתי הרבה סרטים שהתקבלו יפה. הם היו קול שונה וייחודי שהאמריקאים לא הכירו. בסוף שנה שניה עשיתי את הסרט "העץ השלישי" שכאמור מבוסס על חוויות הילדות שלי בכיתה ב' ביוסטון טקסס. הפתעתי את עצמי שחזרתי עשר שנים אחורה. כנראה הרגשתי שוב את הזרות בלהיות ישראלי באמריקה. עם השותף להפקה התחלנו לדבר עם חברים וגילינו כמה הם מתחברים לזה. כולם היו עץ מספר שלוש. כולם היו מנורה מספר שניים. כולם הבינו את הקומיות והדרמה. על ילד שרוצה להוכיח שהוא לא רק עץ. ובסוף הילדים שמשחקים את העצים לוקחים את קדמת הבמה. בסרט יש מסר שהקהל מזדהה אתו. זה מבוסס על כך שסבתא שלי נורית זרחי קיבלה את הרושם תמיד שאני משחק בתפקידים מובילים בעוד שאני הייתי תמיד הילד ברקע, עד שיום אחד הסבתא באה לבקר באמריקה ומגלה שהנכד שלה הוא עץ מספר שלוש".

מה קורה איתך היום?

"אני עובד על פיתוח סרטים חדשים. אחד מהם מבוסס על הסיפור של סבתי ששמו 'תנינה' על ילדה מכשפה שלא משתלבת בעולם המבוגרים. אנחנו מפתחים סדרת אנימציה שמבוססת על הספר הזה ועובדים על סרט באורך מלא של 'עץ מספר שלוש' על משפחה של מהגרים מישראל לאמריקה, שכל אחד מנסה להשתלב בדרך שלו. הסרט הזה נבחר להיות בין שלושת המועמדים של פרס 'האמי' לסרטי סטודנטים והוקרן במרכז סבן בצפון הוליווד".

המשך לקרוא

תרבות ובידור

'ברנינג מן'2019: 800 דולר לכרטיס?

Published

on

רשימת דרישות דרקוניות שהנחיתו הרשויות מעמידה את קיום הברנינג מן בסכנה ממשית • גם אם יצליח לדחות זאת, סופו של הפסטיבל האיקוני בנבאדה בצורתו הנוכחית – קרוב מתמיד

ככל הנראה, פסטיבל הברנינג מן, עלול לא להתקיים השנה – בוודאי במיקומו הנוכחי במדבר הסלע השחור בנבאדה. למה? שאלה טובה. מדי שנה, החל מ-1991, הארגון נדרש לקבל אישור מה- BLM (הרשות לניהול שטחים) לערוך את האירוע. ה-BLM הוא הגוף הממשלתי שאחראי על ניהול כל הקשור לשטחי טבע פדרליים. הגוף עורך סקר מקיף על היקף ההשפעות הסביבתיות שהאירוע עלול לגרום ומציב דרישות כדי "להגן על השטח והאנשים" (הסקר כלל דף אחד בשנתו הראשונה והיום כבר כמעט 400.

השנה, לראשונה, הגיש הארגון בקשה לחידוש הרישיון ל-10 שנים והתוצאה היא רשימת דרישות ארוכה. חלק מהדרישות החדשות שצצו יש מאין, יעלו במקרה הטוב את מחיר הכרטיסים לסכומים לא הגיוניים הערכה של 800 דולר לכרטיס) ובמקרה הפחות סימפטי, פשוט יחסלו את האירוע.

צלילה אל רשימת הדרישות של ה-BLM מבהירה עד כמה עמוק הבור. ברשות דורשים, למשל, מהארגון לגדר את שטח העיר בחומה. מדובר במעל 14 קילומטרים של חומה שלטענת הארגון תעלה סכומי עתק, זאת במידה ואפשר היה למצוא ספק אזרחי שיכול לבנות ולפרק דבר כזה תוך כמה שבועות. דרישה נוספת היא שעל הארגון לשאת באחריות לשיפוץ הכביש המבודד שמוביל לאירוע. אין לזה תקדים בארצות הברית, שבו גוף פרטי נאלץ לשלם על שיפוץ כביש ממשלתי מאחר והוא עושה בו שימוש. בארגון טוענים שחלק מהמיסים הכבדים שהם גם ככה משלמים למדינת נבאדה, במסגרת הרישוי, אמורים לכסות מן הסתם גם תחזוקת כבישים כמו בכל מקום מתוקן.

חלק נרחב מהדרישות של ה-BLM קשורות לנושא "אי השארת העקבות בשטח" שהוא אחד העקרונות המנחים את הקהילה. הפסטיבל מוגדר כאירוע "אי השארת העקבות" הגדול בעולם וצוותים ייעודיים עובדים מסביב לשעון במשך שבועות ארוכים אחרי סיומו, כדי לאסוף ולנקות כל מה שלא קשור למדבר ונשאר מאחור. הם מנקים גם אזורים נרחבים מחוץ לתחום האירוע כמו את כביש המריבה המדובר בעצמו. את ה-BLM זה לא מעניין והם דורשים הצבה של מכולות אשפה ופינויין. בברנינג מן טוענים שהקמת מערך כזה לא רק שלא תשפיע לחיוב על הסביבה, אלא תזיק לה. גם כאן נדרש להקים מערך לוגיסטי עצום של משאיות ודלק שכרגע נחסך מאחר וכל אחד לוקח את הזבל שלו הביתה בעצמו.

דרישה נוספת: ה-BLM מבקשים לערוך חיפוש מקיף בכל רכב ועל כל משתתף שמגיע לאירוע. הם לא מסתפקים בחיפוש שנערך גם ככה בשער בידי מתנדבים מטעם הארגון, אלא רוצים שחברת אבטחה פרטית תעסוק בזה. ארגון הברנינג מן טוען שזו פגיעה בתיקון הרביעי לחוקה, על פיו חייב להיות חשד סביר לכך שאזרח ביצע פשע לפני שעורכים עליו חיפוש. במילים אחרות, ממתי קנייה של כרטיס לאירוע הופכת אותך לחשוד בפשע?

אלו הם רק חלק מהסעיפים החדשים בדרישות הרישיון. יש עוד התייחסות רבה לזיהום אוויר ואור (יש דבר כזה), הפרעה לבעלי חיים, אבק ודברים שבאמת קשורים לשמירה על ערכי הטבע, אבל הם מתגמדים לעומת הדרישות התמוהות במסגרת התחומים שלא קשורים לתחום השיפוט שלהם.

אז מה קורה פה בעצם? למה פתאום מתעוררים שם ברשויות ומערימים קשיים כמעט בלתי אפשריים על האירוע הוותיק? אין תשובה אחת וברורה. בארצות הברית שני דברים מכתיבים את הכללים: כסף ואגו. הארגון נמצא בשנים האחרונות בסכסוך עם מדינת נבאדה שביקשה להעלות את המיסוי על האירוע, מה שהביא לעלייה חדה במחירי הכרטיסים. בתגובה להתנגדות הברנינג מן, שלחה המדינה מספר גדול יותר של שוטרים לאירוע, אבל הארגון לא פראייר ויש לו גם כסף וגם ייעוץ משפטי טוב ובינתיים מרבית הבעיות נפתרו בבתי המשפט דווקא בניצחון של הארגון.

השלב הבא יהיה בוודאי ניסיון להגיע לפשרה ולהסכים על מתן אישור זמני לאירוע הקרוב באוגוסט. אם זה לא יקרה נראה בוודאי קרבות שיגיעו גם עד בית המשפט העליון, דבר שלא ייטיב עם האירוע מאחר ומשפט יכול לקחת שנים ולארגון יש רק כמה חודשים לקבל את האישור. זה מצב קלאסי של fight or flight ובאופן מפתיע יש קולות גדולים בקהילה שתומכים דווקא בכיוון ה -flight. הם טוענים שאין מה להיכנס לריב הזה עם ה-BLM כי זה בדיוק מה שהם רוצים. השטח היה חבר נאמן כמעט 30 שנה והגיע הזמן להגיד לו תודה ולעזוב. הארגון קנה לפני כמה שנים חווה פרטית גדולה ויש שקוראים להעביר לשם את האירוע כדי לשכוח מרישוי וכל השטויות האלו.

הבעיה היא שהשטח אינו מותאם לכמות כזו של אנשים מעל 70,000). אחרים בכלל טוענים שפסטיבל הברניניג מן מת מזמן כבר. הערכים שלו נשחקו תחת גלגלי האופנה, המסחור ותרבות האינסטנט (והאינסטה), ואולי הוצאה פומבית להורג היא בדיוק מה שהפסטיבל הזה צריך כדי לחזור לעצמו במקום ובזמן אחר.

מי שהגיע לאירוע הזה בפעם הראשונה ב-2007 ראה המון כוונה. היום רואים בעיקר מצוות – מצוות הסלפי, מצוות התחפושת הכי גדולה, מצוות הנוחות ועוד.

האירוע גדל ללא פרופורציה לקצב הטמעת העקרונות שעליהם הוא מבוסס בקרב המשתתפים. הפסטיבל הפך למפלצת שצריך להמשיך ולהאכיל. הוא גדול יותר מהרעיון עצמו. למה לא עוצרים רגע ומכוונים מחדש? זו לא בושה. הרעיון יישאר גם אחרי האירוע. עצירה כזו יכולה להוריד ממנו את אור הזרקורים, את עודף המשקל, ולתת לאחוז המאוד קטן של משתתפים שמחזיק את האירוע הזה על הכתפיים שלו, זמן דרוש למנוחה.

המשך לקרוא

תרבות ובידור

מלון מומבאיי

Published

on

סרט שמספר על מציאות שעלתה על כל דמיון

את הסרט החדש "מלון מומבtיי" היה לי חשוב לראות; איך יבחרו לספר מה קרה שם, האמת שלא התאכזבתי, היו ביקורות שדיברו על כך שלא הזכירו מספיק את המקרה הטראגי בבית חב"ד, אבל ההמחשה הייתה מאוד טובה, והסרט מומלץ. אחד השחקנים הראשיים הוא לא אחר "מנער החידות מממוביי", ותפקיד נוסף ניתן לשחקן הנאה הרמי אמר, שכיכב בלא מעט שוברי קופות לאחרונה. הסרט מוקרן באותם ימים מתבצע אירוע טרור אכזרי ומזעזע בסרי לנקה, בלתי נתפס, איזה נס צריך לקרוא שהשנאה הקשה והאכזריות של הטרור תפסיק, זאת ההרגשה הקשה שחוויתי במהלך הצפייה. חיכיתי בסבלנות לאיזכור של הרצח בבית חב"ד וזה באמת הגיע בכמה מילים בתסריט, אבל כאמור המסר עובר לצופה והאכזריות על המסך חגגה.

הוטל מומבtיי הוא מותחן אקשן ריאליסטי המבוסס על מתקפת הטרור הגדולה גדוש רגעי מתח וחרדה, ויש בו שחזור מדויק יחסית של אתרים שבהם התרחשו האירועים האמיתיים. במרכז העלילה יש גם סיפור משפחתי מטלטל – אלא שדווקא פה הבמאי האוסטרלי הרשה לעצמו לא להיצמד לעובדות: המאבק להישרדות תחת אש של משפחת תיירים אמריקנית דומה מאוד לסיפור האמיתי של משפחת הולצברג הישראלית.

מתחילתו ועד אורכו "הוטל מומבאי" מגולל את מהלך מתקפת הטירור המתואמת של המחבלים האיסלמים ברחבי העיר מומבאי ובעיקר במלון טאג' מהאל המפואר, אך כמעט ומתעלם לחלוטין מהזירה של בית חב"ד. זאת למרות שעל פי הערכות כוחות הביטחון ההודים מדובר במטרה המרכזית של הטרוריסטים. כזכור, שני חמושים שפרצו לבית נרימאן החזיקו בשישה ישראלים (בהם בני הזוג גבריאל ורבקה הולצברג שניהלו את האתר), שנרצחו בדם קר. למעט איזכור מותו של "רב יהודי אמריקני" בדיווח שנשמע ברקע מהרדיו אין התייחסות לקורבנות הישראלים.

"הוטל מומבאי" ממחיש היטב את תחושת החרדה והפחד תחת אש המחבלים במלון, ולפני כן בקפה ליאופולד הסמוך שם נפתחה המתקפה. עם זאת, צורם מאוד העיבוד של חלקה של משפחת התיירים שההשראה לו לקוחה באופן ברור מסיפור הצלתו של התינוק מוישי, בנם של בני הזוג הולצברג, על ידי המטפלת שלו. המקרה שזכה לתהודה בתקשורת העולמית, הילל את גבורת המטפלת ההודית סנדרה סמואל, שהתחבאה בחדר ארונות כששני המחבלים פרצו פנימה. אחרי שגילתה את מוישי בוכה בסמוך לגופות הוריו, אספה אותו ונמלטה איתו מהמבנה הנצור.

על אף העיבוד החופשי למתקפת הטרור במומבאי, שעלול לצרום לצופים ישראלים, "הוטל מומבאי" הינו סרט אקשן מותח, מטלטל, ואפקטיבי במיוחד גם בהפצת המסר שלו נגד הטרור האיסלמי. האכזריות והאלימות של המחבלים כפי שמתגלה על המסך לא מותירה הרבה מקום להזדהות עם התוקפים. מן הצד השני, המצוקה הבלתי נתפסת של אורחי המלון, שכוללת בין השאר את המשפחה האמריקנית, זוג אוסטרלי וגבר רוסי קשוח (בגילומו של ג'ייסון אייזקס), מומחשת בכל עוצמתה על המסך. כך גם גבורתם של חברי צוות המלון ההודים, בראשות הטבח הראשי המאנט אברוי (בגילומו של אנופם חר) ועובד המטבח הסיקי ארג'ון (דב פל). אלו ואחרים מקבלים עיתור עוז ממאראס ואנשי ההפקה. חבל שביטוי גבורה קולנועי זה נשלל מהמטפלת סנדרה סמואל, כפי שהטרגדיה המשפחתית נשללה ממשפחת הולצברג בסרט.

שרון היא מפיקה וקופירטיירית בשאולינה הפקות. ליצירת קשר שרון טלפון:310-770-6423 אימייל: shaulina7@gmail.com
אתר אינטרנט :www.shaulina.com

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות